Purpose of the Beheaded Heifer Ritual/5

EN/HEע/E

Purpose of the Beheaded Heifer Ritual

Sources

Devarim 21:1-9דברים כ״א:א׳-ט׳

(1) If one is found slain in the land which Hashem your God gives you to possess it, lying in the field, and it isn't known who has struck him, (2) then your elders and your judges shall come forth, and they shall measure to the cities which are around him who is slain, (3) and it shall be, that the city which is nearest to the slain man, even the elders of that city shall take a heifer of the herd, which hasn't been worked with, and which has not drawn in the yoke, (4) and the elders of that city shall bring down the heifer to a valley with running water, which is neither plowed nor sown, and they shall break the heifer's neck there in the valley. (5) The priests, the sons of Levi, shall come near; for Hashem your God has chosen them to serve him, and to bless in the name of Hashem, and according to their word shall every controversy and every assault be. (6) All the elders of that city, who are nearest to the slain man, shall wash their hands over the heifer whose neck was broken in the valley. (7) And they shall answer and say, "Our hands have not shed this blood, and our eyes have not seen it. (8) Forgive, Hashem, your people Israel, whom you have redeemed, and don't allow innocent blood in the midst of your people Israel." The blood shall be forgiven them. (9) So you shall put away the innocent blood from your midst when you shall do that which is right in the eyes of Hashem.

(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. (ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. (ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. (ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. (ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר י״י אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם י״י וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע. (ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא [שָׁפְכוּ] (שפכה) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. (ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ י״י וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. (ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י״י.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 21:1-9ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״א:א׳-ט׳

(א) כי ימצא – פרט למצוי (בבלי סוטה מ״ה:), כגון עיר שבספר ועיר שרובה גוים (משנה סוטה ט׳:ב׳). באדמה – לא טמון (משנה סוטה ט׳:ב׳). נופל – לא תלוי באילן (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין דרך רוצח לטמון, ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו. [אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם. הגה״ה.] בשדה – ולא צף על פני המים (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין לידע מאין בא לכאן. (ב) ויצאו זקיניך – מיוחדים שבזקינך, סנהדרין גדולה. איכא למאן דאמר: שלשה, ואיכא למאן דאמר: חמשה (משנה סוטה ט׳:א׳), ואיכא למאן דאמר: סנהדרי, ומלך, וכהן גדול (בבלי סוטה מ״ה.). ומדדו – אפילו נראה בעליל לעיר, מצוה לעסוק במדידה (בבלי סוטה מ״ה.). ואיכא למאן דאמר (משנה סוטה ט׳:ד׳): שמודדים מחוטמו, שהנשמה שם, דכתיב: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיהו ב׳:כ״ב). ואיכא למאן דאמר: מצוארו, ממקום שנעשה חלל. ואיכא למאן דאמר: מחללו של גוף. (ג) והיה העיר – והיה דבר זה לעיר הקרובה שיקחו עגלת בקר. ד״והיה״ לא אעיר קאי, דאם כן הוי ליה למימר: והיתה. (ד) אשר לא יעבד – אשר לא נזרע אינו אומר, אלא: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מכאן אמרו רבותינו (בבלי מכות כ״ב.): שהעובד והזורע בנחל איתן בלאו, אבל מנקים בו פשתן ומסתתין בו אבנים (משנה סוטה ט׳:ה׳). (ה) ונגשו הכהנים – ולא פירש למה. אבל לקמן (דברים כ״א:ח׳) מפורש. (ו) ירחצו {את} ידיהם – כלומר: נקיים אנחנו. (ז) וענו ואמרו – אזקנים דסליק מיניה. ידינו לא שפכה – לא גרמנו לשפוך, לפוטרו בלא צידה ו{ב}לא לווייה (משנה סוטה ט׳:ו׳). (ח) כפר לעמך – קאי אכהנים, דכל מעשה כפרה תלויה בכהנים. וכן תירגם אונקלוס. ונכפר להם הדם – הפסוק מבשר שנכפר הדם (ספרי דברים כ״א:ח׳). וכל זה צוה הקב״ה לעשות שיהא קול לנרצח, ושיהא אוושא מילתא מתוך הערים הנמדדות, וסנהדרי גדולה שבאים שם, והעגלה שנערפה ונקברת, שהוא דבר תימא. ומי שהלך מביתו ולא שב, ולא נודע מה נעשה בו, באים בני ביתו ובני משפחתו אל הקול {לראות} אם מכירין אותו, ואין אשתו עגונה, ואין בניו יתומים – שיורדים לירושת אביהם ואין בית דין ממחין בידם. ומתוך שהוא ניכר, נודע מי הלך עמו ומי נתחבר לו, ופעמים שמתפרסם הרוצח על ידי כך. וגם נראה דבר גדול וקפידה גדולה שהקב״ה מטריח על נפש אחת. ונראה לי דאף על פי שאמרו רבותינו (משנה יבמות ט״ז:ג׳) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואין מעידין אלא עד שלשה ימים, הני מילי עדות שאומר מעידני על חוטמו ופרצוף שהוא כך וכך, והמכירים מבינים מתוך דברי העדים, זה אין מעידים אלא עד שלשה, ואי נפל במיא, אפילו טפי דמיא צמתי, כדאמרינן בפרק האשה שהלכה היא וצרתה (בבלי יבמות קכ״א.). אבל אם אמר: מכירני ודאי שזהו, בטביעות עינא גמור אני מכירו, כאילו ראיתיו חי, ודאי תנשא. וההוא דטבע בדגלת ואסקיה אגישרא דסביסתנא, דאנסבא רבא לאשתו אחר חמשה יומי (בבלי יבמות קכ״א.), עדות הוה ודימיון, ולא אמר מוחזקני בו אל נכון. אבל אם אמר: מוחזקני בו אל נכון שזהו, ודאי מנסבא אחר כמה שבועות. ולפיכך אפילו ממקום המרחק יכולין לבא להתבונן בו. (ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר – אם תעשה הישר, שתעשה המצוה כדרכה כמו שצוה הקב״ה. כי זה כמו אם – מתוך שתעשה הישר והמצוה כהלכתה, תבער הדם – שתכיר הרוצח מתוך הקול, ומתוך העיירות הבאות למדוד יודע מי נתחבר לו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים כ״א:ח׳). ורבותינו דרשו (משנה סוטה ט׳:ז׳): דהכי קאמר: שאם נמצא הרוצח לאחר שנערפה העגלה שממיתין אותו, וכל ישראל נקיים לשלום ולחיים.

Moreh Nevukhim 3:40מורה נבוכים ג׳:מ׳

THE precepts of the fifth class, enumerated in the Section--"On Damages" (Sepher neziḳin), aim at the removal of wrong and the prevention of injury. As we are strongly recommended to prevent damage, we are responsible for every damage caused by our property or through our work in so far as it is in our power to take care and to guard it from becoming injurious. We are, therefore, responsible for all damage caused by our cattle; we must guard them. The same is the case with fire and pits; they are made by man, and he can be careful that they do not cause damage. I will point out the equity of the various laws in this respect. No compensation is enforced for damage caused by the mouth or the foot of an animal in a public thoroughfare; because this cannot be guarded against, and the damage caused there is not very large. Those who place their things in a public place are themselves guilty of neglect, and expose their property to injury. But compensation is given for damage caused to the property of a person in his own field by the tooth or the foot of an animal. It is different in the case of damage caused by the horn of animals or the like. The animal can be guarded everywhere land prevented from causing injury], whilst those who pass public thoroughfares cannot sufficiently take care against accidents of this kind. In this case the law is the same for all places: but there is a difference whether the owner of the animal has been warned concerning it or not (mu‘ad or tam). If the animal has not been in the habit of causing damage, the owner need only pay half the damage; but damage caused by an animal which has been in the habit of doing so, and has been known as savage, must be paid in full. The compensation for a slave is uniformly estimated at half the value fixed for a free man. For in the law concerning the valuation of man you find the highest valuation at sixty shekels, whilst the money to be paid for a slave is fixed at thirty shekels silver. The killing of an animal that has killed a human being (Exod. 21:28, 29) is not a punishment to the animal, as the dissenters insinuate against us, but it is a fine imposed on the owner of that animal. For the same reason the use of its flesh is prohibited. The owner of an animal will, therefore, take the greatest possible care in guarding it; he will know that if any person is killed by the animal, whether that person be grown up or young, free or in bondage, he forfeits at least the animal; and in case he has already received a warning concerning it, he will have to pay a ransom in addition to the loss of the animal. This is also the reason why a beast is killed that has been used by a human being for an immoral purpose (Lev. 20:15, 16); its owner will be more careful as regards his beast, will guard it, and never lose sight of it, just as he watches his household: for people fear the loss of their property as much as that of their own life: some even more, but most people hold both in the same estimation. Comp. "and to take us for bondmen, and our asses" (Gen. 43:18). This class includes also the duty of killing him who pursues another person; that is to say, if a person is about to commit a crime we may prevent it by killing him. Only in two cases is this permitted; viz., when a person runs after another in order to murder him, or in order to commit fornication: because in these two cases the crime, once committed; cannot be remedied. In the case of other sins, punished with death by the court of law, such as idolatry and profanation of the Sabbath, by which the sinner does no harm to another person, and which concern only his own principles, no person may be killed for the mere intention, if he has not carried it out. It is known that desire is denounced because it leads to coveting, and the latter is prohibited because it leads to robbery, as has been said by our Sages. The object of the law of restoring lost property to its owner (Deut. 22:1-3) is obvious. In the first instance, it is in itself a good feature in man's character. Secondly, its benefit is mutual; for if a person does not return the lost property of his fellow-man, nobody will restore to him what he may lose, just as those who do not honour their parents cannot expect to be honoured by their children. A person who killed another person unknowingly must go into exile (Exod. 12:13: Num. 35:11-28); because the anger of "the avenger of the blood" (Num. 35:19) cools down while the cause of the mischief is out of sight. The chance of returning from the exile depends on the death of [the high-priest], the most honoured of men, and the friend of all Israel. By his death the relative of the slain person becomes reconciled (ibid. ver. 25); for it is a natural phenomenon that we find consolation in our misfortune when the same misfortune or a greater one has befallen another person. Amongst us no death causes more grief than that of the high-priest. The beneficial character of the law concerning "the breaking of the neck of a heifer" (Deut. 12:1-8) is evident. For it is the city that is nearest to the slain person that brings the heifer, and in most cases the murderer comes from that place. The elders of the place call upon God as their witness, according to the interpretation of our Sages, that they have always kept the roads in good condition, have protected them, and have directed every one that asked his way; that the person has not been killed because they were careless in these general provisions, and they do not know who has slain him. As a rule the investigation, the procession of the elders, the measuring, and the taking of the heifer, make people talk about it, and by making the event public, the murderer may be found out, and he who knows of him, or has heard of him, or has discovered him by any due, will now name the person that is the murderer, and as soon as a man, or even a woman or handmaid, rises up and names a certain person as having committed the murder, the heifer is not killed. It is well known that it is considered great wickedness and guilt on the part of a person who knows the murderer, and is silent about him whilst the elders call upon God as witness that they know nothing about the murderer. Even a woman will, therefore, communicate whatever knowledge she has of him. When the murderer is discovered, the benefit of the law is apparent. If the court of justice cannot sentence him to death, the king may find him guilty, who has the power to sentence to death on circumstantial evidence; and if the ling does not put him to death, the avenger of blood may scheme and plan his death, and at last kill him. We have thus shown the use of the law concerning the breaking of the neck of the heifer in discovering the murderer. Force is added to the law by the rule that the place in which the neck of the heifer is broken should never be cultivated or sown. The owner of the land will therefore use all means in his power to search and to find the murderer, in order that the heifer be not killed and his land be not made useless to him.

ואמנם ׳עגלה ערופה׳ תועלתה מבוארת - כי המביא אותה היא ה׳עיר הקרובה אל החלל׳ ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז״ל) - ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו. ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג כי אחר שיאמר אדם ואפילו ׳אשה׳ או ׳שפחה׳ פלוני הרגו - לא ׳תערף העגלה׳. וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו האלוה על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול; אם כן אפילו אשה אם תדעהו - תאמר. ואחר שיודע - הגיעה התועלת שאם לא יהרגוהו ׳בין דין׳ המלך יהרגהו שיש לו להרוג באמתלאות ובדדמי; ואם לא יהרגהו המלך ׳גואל הדם׳ יהרגהו ויערים עד שיתנכל אליו להרגו. הנה כבר התבאר שתועלת ׳עגלה ערופה׳ היא - לפרסם ההורג. וחיזק זה הענין בהיותו המקום אשר ׳תערף בו העגלה׳ ׳לא יעבד בו ולא יזרע לעולם׳ שבעל הארץ ההיא יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא ׳תערף העגלה׳ ולא תאסר ארצו עליו ׳לעולם׳: