EN/HEע/E

Purpose of the Laws of Kashrut

Sources

Vayikra 11:1-47ויקרא י״א:א׳-מ״ז

(1) And the Lord spoke unto Moses and to Aaron, saying unto them: (2) Speak unto the children of Israel, saying: These are the living things which ye may eat among all the beasts that are on the earth. (3) Whatsoever parteth the hoof, and is wholly cloven-footed, and cheweth the cud, among the beasts, that may ye eat. (4) Nevertheless these shall ye not eat of them that only chew the cud, or of them that only part the hoof: the camel, because he cheweth the cud but parteth not the hoof, he is unclean unto you. (5) And the rock-badger, because he cheweth the cud but parteth not the hoof, he is unclean unto you. (6) And the hare, because she cheweth the cud but parteth not the hoof, she is unclean unto you (7) And the swine, because he parteth the hoof, and is cloven-footed, but cheweth not the cud, he is unclean unto you. (8) Of their flesh ye shall not eat, and their carcasses ye shall not touch; they are unclean unto you. (9) These may ye eat of all that are in the waters: whatsoever hath fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, them may ye eat. (10) And all that have not fins and scales in the seas, and in the rivers, of all that swarm in the waters, and of all the living creatures that are in the waters, they are a detestable thing unto you, (11) and they shall be a detestable thing unto you; ye shall not eat of their flesh, and their carcasses ye shall have in detestation. (12) Whatsoever hath no fins nor scales in the waters, that is a detestable thing unto you. (13) And these ye shall have in detestation among the fowls; they shall not be eaten, they are a detestable thing: the great vulture, and the bearded vulture, and the ospray; (14) and the kite, and the falcon after its kinds; (15) every raven after its kinds; (16) and the ostrich, and the night-hawk, and the sea-mew, and the hawk after its kinds; (17) and the little owl, and the cormorant, and the great owl; (18) and the horned owl, and the pelican, and the carrion-vulture; (19) and the stork, and the heron after its kinds, and the hoopoe, and the bat. (20) All winged swarming things that go upon all fours are a detestable thing unto you. (21) Yet these may ye eat of all winged swarming things that go upon all fours, which have jointed legs above their feet, wherewith to leap upon the earth; (22) even these of them ye may eat: the locust after its kinds, and the bald locust after its kinds, and the cricket after its kinds, and the grasshopper after its kinds. (23) But all winged swarming things, which have four feet, are a detestable thing unto you. (24) And by these ye shall become unclean; whosoever toucheth the carcass of them shall be unclean until even. (25) And whosoever beareth aught of the carcass of them shall wash his clothes, and be unclean until the even. (26) Every beast which parteth the hoof, but is not cloven footed, nor cheweth the cud, is unclean unto you; every one that toucheth them shall be unclean. (27) And whatsoever goeth upon its paws, among all beasts that go on all fours, they are unclean unto you; whoso toucheth their carcass shall be unclean until the even. (28) And he that beareth the carcass of them shall wash his clothes, and be unclean until the even; they are unclean unto you. (29) And these are they which are unclean unto you among the swarming things that swarm upon the earth: the weasel, and the mouse, and the great lizard after its kinds, (30) and the gecko, and the land-crocodile, and the lizard, and the sand-lizard, and the chameleon. (31) These are they which are unclean to you among all that swarm; whosoever doth touch them, when they are dead, shall be unclean until the even. (32) And upon whatsoever any of them, when they are dead, doth fall, it shall be unclean;whether it be any vessel of wood, or raiment, or skin, or sack, whatsoever vessel it be, wherewith any work is done, it must be put into water, and it shall be unclean until the even; then shall it be clean. (33) And every earthen vessel whereinto any of them falleth, whatsoever is in it shall be unclean, and it ye shall break. (34) All food therein which may be eaten, that on which water cometh, shall be unclean; and all drink in every such vessel that may be drunk shall be unclean. (35) And every thing whereupon any part of their carcass falleth shall be unclean; whether oven, or range for pots, it shall be broken in pieces; they are unclean, and shall be unclean unto you. (36) Nevertheless a fountain or a cistern wherein is a gathering of water shall be clean; but he who toucheth their carcass shall be unclean. (37) And if aught of their carcass fall upon any sowing seed which is to be sown, it is clean. (38) But if water be put upon the seed, and aught of their carcass fall thereon, it is unclean unto you. (39) And if any beast, of which ye may eat, die, he that toucheth the carcass thereof shall be unclean until the even. (40) And he that eateth of the carcass of it shall wash his clothes, and be unclean until the even; he also that beareth the carcass of it shall wash his clothes, and be unclean until the even. (41) And every swarming thing that swarmeth upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten. (42) Whatsoever goeth upon the belly, and whatsoever goeth upon all fours, or whatsoever hath many feet, even all swarming things that swarm upon the earth, them ye shall not eat; for they are a detestable thing. (43) Ye shall not make yourselves detestable with any swarming thing that swarmeth, neither shall ye make yourselves unclean with them, that ye should be defiled thereby. (44) For I am the Lord your God; sanctify yourselves therefore, and be ye holy; for I am holy; neither shall ye defile yourselves with any manner of swarming thing that moveth upon the earth. (45) For I am the Lord that brought you up out of the land of Egypt, to be your God; ye shall therefore be holy, for I am holy. (46) This is the law of the beast, and of the fowl, and of every living creature that moveth in the waters, and of every creature that swarmeth upon the earth; (47) to make a difference between the unclean and the clean, and between the living thing that may be eaten and the living thing that may not be eaten.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. (ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. (ד) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. (ה) וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. (ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. (ז) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם. (ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. (י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. (יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. (יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. (יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעׇזְנִיָּה. (יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. (טו) אֵת כׇּל עֹרֵב לְמִינוֹ. (טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. (יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. (יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם. (יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף. (כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. (כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר [לוֹ] (לא) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. (כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסׇּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. (כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. (כד) וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (כה) וְכׇל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. (כו) לְכׇל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא. (כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכׇל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם. (כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. (ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת. (לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (לב) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכׇּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כׇּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. (לג) וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ. (לד) מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכׇל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכׇל כְּלִי יִטְמָא. (לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם. (לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא. (לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא. (לח) וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם. (לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. (מא) וְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. (מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כׇּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. (מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. (מד) כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכׇל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (מה) כִּי אֲנִי י"י הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכׇל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

Vayikra 20:7-12ויקרא כ׳:ז׳-י״ב

(7) Sanctify yourselves therefore, and be ye holy; for I am the Lord your God. (8) And keep ye My statutes, and do them: I am the Lord who sanctify you. (9) For whatsoever man there be that curseth his father or his mother shall surely be put to death; he hath cursed his father or his mother; his blood shall be upon him. (10) And the man that committeth adultery with another man's wife, even he that committeth adultery with his neighbour's wife, both the adulterer and the adulteress shall surely be put to death. (11) And the man that lieth with his father's wife — he hath uncovered his father's nakedness — both of them shall surely be put to death; their blood shall be upon them. (12) And if a man lie with his daughter-in-law, both of them shall surely be put to death; they have wrought corruption; their blood shall be upon them.

(ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי י"י מְקַדִּשְׁכֶם. (ט) כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. (יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. (יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

Vayikra 20:25-26ויקרא כ׳:כ״ה-כ״ו

(25) Ye shall therefore separate between the clean beast and the unclean, and between the unclean fowl and the clean; and ye shall not make your souls detestable by beast, or by fowl, or by any thing wherewith the ground teemeth, which I have set apart for you to hold unclean. (26) And ye shall be holy unto Me; for I the Lord am holy, and have set you apart from the peoples, that ye should be Mine.

(כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. (כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי י"י וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

Devarim 14:1-21דברים י״ד:א׳-כ״א

(1) Ye are the children of the Lord your God: ye shall not cut yourselves, nor make any baldness between your eyes for the dead. (2) For thou art a holy people unto the Lord thy God, and the Lord hath chosen thee to be His own treasure out of all peoples that are upon the face of the earth. (3) Thou shalt not eat any abominable thing. (4) These are the beasts which ye may eat: the ox, the sheep, and the goat, (5) the hart, and the gazelle, and the roebuck, and the wild goat,and the pygarg, and the antelope, and the mountain-sheep. (6) And every beast that parteth the hoof, and hath the hoof wholly cloven in two, and cheweth the cud, among the beasts, that ye may eat. (7) Nevertheless these ye shall not eat of them that only chew the cud, or of them that only have the hoof cloven: the camel, and the hare, and the rock-badger, because they chew the cud but part not the hoof, they are unclean unto you; (8) and the swine, because he parteth the hoof but cheweth not the cud, he is unclean unto you; of their flesh ye shall not eat, and their carcasses ye shall not touch. (9) These ye may eat of all that are in the waters: whatsoever hath fins and scales may ye eat; (10) and whatsoever hath not fins and scales ye shall not eat; it is unclean unto you. (11) Of all clean birds ye may eat. (12) But these are they of which ye shall not eat: the great vulture, and the bearded vulture, and the ospray; (13) and the glede, and the falcon, and the kite after its kinds; (14) and every raven after its kinds; (15) and the ostrich, and the nighthawk, and the sea-mew, and the hawk after its kinds; (16) the little owl, and the great owl, and the horned owl; (17) and the pelican, and the carrion-vulture, and the cormorant; (18) and the stork, and the heron after its kinds, and the hoopoe, and the bat. (19) And all winged swarming things are unclean unto you; they shall not be eaten. (20) Of all clean winged things ye may eat. (21) Ye shall not eat of any thing that dieth of itself; thou mayest give it unto the stranger that is within thy gates, that he may eat it; or thou mayest sell it unto a foreigner; for thou art a holy people unto the Lord thy God. Thou shalt not seethe a kid in its mother's milk.

(א) בָּנִים אַתֶּם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי"י אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר י"י לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ג) לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה. (ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. (ה) אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר. (ו) וְכׇל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. (ז) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. (ח) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ. (י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם. (יא) כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. (יב) וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעׇזְנִיָּה. (יג) וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. (יד) וְאֵת כׇּל עֹרֵב לְמִינוֹ. (טו) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. (טז) אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. (יז) וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. (יח) וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף. (יט) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. (כ) כׇּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ. (כא) לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנׇכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי"י אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

Yirmeyahu 49:22ירמיהו מ״ט:כ״ב

Behold, he shall come up and swoop down as the vulture, And spread out his wings against Bozrah; And the heart of the mighty men of Edom at that day Shall be as the heart of a woman in her pangs.

הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בׇּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה.

4 Maccabees 1:33-34ספר המקבים ד א׳:ל״ג-ל״ד

[33] Otherwise how is it that when we are attracted to forbidden foods we abstain from the pleasure to be had from them? Is it not because reason is able to rule over appetites? I for one think so. [34] Therefore when we crave seafood and fowl and animals and all sorts of foods that are forbidden to us by the law, we abstain because of domination by reason.

Philo The Special Laws IV 100-104פילון על החוקים לפרטיהם ד ק׳-ק״ד

XVII (100) Moreover, Moses has not granted an unlimited possession and use of all other animals to those who partake in his sacred constitution, but he has forbidden with all his might all animals, whether of the land, or of the water, or that fly through the air, which are most fleshy and fat, and calculated to excite treacherous pleasure, well knowing that such, attracting as with a bait that most slavish of all the outward senses, namely, taste, produce insatiability, an incurable evil to both souls and bodies, for insatiability produces indigestion, which is the origin and source of all diseases and weaknesses. (101) Now of land animals, the swine is confessed to be the nicest of all meats by those who eat it, and of all aquatic animals the most delicate are the fish which have no scales; and Moses is above all other men skilful in training and inuring persons of a good natural disposition to the practice of virtue by frugality and abstinence, endeavouring to remove costly luxury from their characters, (102) at the same time not approving of unnecessary rigour, like the lawgiver of Lacedaemon, nor undue effeminacy, like the man who taught the Ionians and the Sybarites lessons of luxury and license, but keeping a middle path between the two courses, so that he has relaxed what was over strict, and tightened what was too loose, mingling the excesses which are found at each extremity with moderation, which lies between the two, so as to produce an irreproachable harmony and consistency of life, on which account he has laid down not carelessly, but with minute particularity, what we are to use and what to avoid. (103) One might very likely suppose it to be just that those beasts which feed upon human flesh should receive at the hands of men similar treatment to that which they inflict on men, but Moses has ordained that we should abstain from the enjoyment of all such things, and with a due consideration of what is becoming to the gentle soul, he proposes a most gentle and most pleasant banquet; for though it is proper that those who inflict evils should suffer similar calamities themselves, yet it may not be becoming to those whom they ill treated to retaliate, lest without being aware of it they become brutalized by anger, which is a savage passion; (104) and he takes such care to guard against this, that being desirous to banish as far as possible all desire for those animals abovementioned, he forbids with all his energy the eating of any carnivorous animal at all, selecting the herbivorous animals out of those kinds which are domesticated, since they are tame by nature, feeding on that gentle food which is supplied by the earth, and having no disposition to plot evil against anything.

Mishna Chulin 3:6משנה חולין ג׳:ו׳

ט סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וּזְפָק וְקָרְקֳבָן נִקְלָף, טָהוֹר. רְבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: כָּל עוֹף חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא.

Sifra Vayikra 20:26ספרא ויקרא כ׳:כ״ו

והייתם לי קדושים כי קדוש אני – כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים. כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי – אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם ״אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה״ אבל ״אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך״? תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי – נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

Bavli Kiddushin 49bבבלי קידושין מ״ט:

Ten kav of plagues descended to the world; pigs, which carry disease, took nine and the rest of the world took one.

עשרה קבים נגעים ירדו לעולם ט׳ נטלו חזירים.

Bereshit Rabbah 44:1בראשית רבה מ״ד:א׳

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וגו׳ (בראשית טו, א), (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, אִם דְּרָכָיו תְּמִימִים, הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

Tanchuma Shemini 7תנחומא שמיני ז׳

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת הֵן, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד, ה), שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד). יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין בָּעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ עַצְמְכֶם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּץ אֶת עַצְמְכֶם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבְשֶׁרֶץ טָמֵא. כָּךְ אָמַר דָּוִד, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה (תהלים יח, לא), בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל וְשׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר מִן הַיֶּרֶךְ. תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה הַשְּׁחִיטָה הַזּוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִן הַבְּהֵמָה וְלִוְיָתָן וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה. תֵּדַע לְךָ, לִוְיָתָן בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה הוּא, וְהַמַּלְאָכִים יָגוּרוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים (איוב מא, יז). וְאִם הֵם זוֹרְקִין עָלָיו כַּמָּה רְמָחִים שֶׁל בַּרְזֶל, כְּתֶבֶן הוּא חוֹשְׁבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל (איוב מא, יט). וְכֵן בְּהֵמוֹת שָׂדַי קָשֶׁה, שֶׁהוּא רוֹבֵץ עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). וְהֵיכָן הֵן נִשְׁחָטִין. אֶלָּא זֶה לָזֶה מִזְדַּוְגִין שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בָּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). בְּהֵמוֹת יִגַּשׁ בַּלִּוְיָתָן וְאוֹחֵז בְּקַרְנָיו וּבוֹקֵעַ. וְלִוְיָתָן הֵפֶךְ יִהְיֶה מִיתָתוֹ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ בִּזְנָבוֹ וְהוֹרְגוֹ, וְהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִין וְנוֹטְלִין מָנוֹת מָנוֹת. מִכָּאן שְׁחִיטָה. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק וּלְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל.

R. Yosef Kara Vayikra 11:44ר׳ יוסף קרא ויקרא י״א:מ״ד

(מג-מד) לא תטמאו בהם – לפי שכל כך חמורה טומאתן, שאם אתם אוכלים אותם, ונטמאתם בם. שלא תאמר טומאת עצמן יש בהם, אבל טהרו מלטמא אחר׳. לכך הוצרך לומ׳ ונטמאתם בם, כי יש דברים הרבה שהן זכין מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן, ואילו טמאין ומטמאין אחרים. שמוהתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני י״י – שפיר׳ ומשמעו אם אתם דביקים במצותיי תהיו קדושים, למה, כי קדוש אני י״י – וקדושתי רבה כל כך, שאני מקדש הדבקים בי, את למד כמו כן ולא תטמ׳ בהם – שכל כך טומאה יש בהן, שאם תטמאו בהם, ונטמאתם בם. (כ״י וינה 24 עם הכותרת ״ואני המעתיק, יוסף ב״ר שמע׳, אומ׳״)

Rashbam Shemot 23:19רשב״ם שמות כ״ג:י״ט

ראשית בכורי אדמתך THE CHOICE FIRST FRUITS OF YOUR SOIL: from the "seven species," concerning which it says in the Torah portion, Ki tavo' (Deut. 26:2), "You shall take some of the first fruits of the soil ...." When you come up [to Jerusalem] for the pilgrim festivals, that is when you should bring your first fruits. לא תבשל גדי בחלב אמו YOU SHALL NOT BOIL A KID IN ITS MOTHER'S MILK: Goats generally give birth to two kids at the same time. It was customary, then, to slaughter one of the two. And since goats produce much milk, as it says (Prov. 27:27) "Goats' milk will suffice for your food [and the food of your household]," it was common custom to boil the kid in its mother's milk. The text describes the most likely occurrence. It is disgraceful and voracious and gluttonous to consume the mother's milk together with its young. This law is comparable to "it and its young" and to "letting the mother go." The text gave this commandment in order to teach you how to behave in a civilized manner. And since so many animals were consumed during the pilgrim holidays, the Torah, in this section concerning the pilgrim holidays, warned that one should neither boil a kid in its mother's milk, nor eat such a mixture. The same rule applies to all meat and milk, as the rabbis explained in Shehitath ullin.

לא תבשל גדי בחלב אמו – דרך העזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים, כדכתיב: ודי חלב עזים ללחמך וגו׳ (משלי כ״ז:כ״ז), היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו (ויקרא כ״ב:כ״ח) ושילוח הקן (דברים כ״ב:ו׳-ז׳), וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב. ולפי שברגל היו אוכלין בהמות הרבה, הזהיר בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו, והוא הדין לכל בשר בחלב, כמו שפירשו רבותינו בשחיטת חולין (בבלי חולין קי״ג.).

Rashbam Vayikra 11:3רשב״ם ויקרא י״א:ג׳

מפרסת פרסה THAT GROWS HOOFS: With one nail, like a shoe; not a number of nails on the individual toes, like a hare or a rock-badger. ושסעת שסע WITH CLEFTS: The hoof must be split in two; not one undivided hoof, like that of a horse or a donkey. Following the plain meaning of Scripture and as a [useful] rebuttal of the heretics, [it may be argued that] all the animals (domesticated and not domesticated), birds, fish, locusts and insects which God forbade to the Israelites [were forbidden] because they are repulsive. They damage and heat up the body. That is why they are called impure. Outstanding physicians also concur with this explanation. [It is] also [to be found] in the Talmud, "When non-Jews eat disgusting things and insects, their bodies heat up." מעלת גרה CHEWS THE CUD: After it eats, it regurgitates its food into its throat (גרגרת).

ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים: כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב״ה לישראל, מאוסים הם, ומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו: טמאים. ואף רופאים מובהקים אומרים כן, ואף בתלמוד (בבלי שבת פ״ו:, ע״ז ל״א:, נדה ל״ד:): גוים שאוכלים {שקצים} ורמסים, חביל גופייהו.

Rashbam Devarim 22:6רשב״ם דברים כ״ב:ו׳

כי יקרא IF YOU CHANCE UPON: [The word יקרא means] to happen by coincidence (מקרה). לא תקח האם על הבנים DO NOT TAKE THE MOTHER TOGETHER WITH HER YOUNG: I already offered this explanation — which is both in conformance with the way of the world and also appropriate for rebutting the heretics — concerning "boiling a kid in its mother’s milk" (Exod 23:19), or "[slaughtering] it and its young" (Lev 22:28): [This behavior —] either taking the mother and the young together, or slaughtering them together or cooking them together — [is forbidden because it] appears cruel and gluttonous.

לא תקח האם על הבנים – לפי דרך ארץ ולתשובת המינין, כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו (רשב״ם שמות כ״ג:י״ט), וכן באותו ואת בנו (רשב״ם ויקרא כ״ב:כ״ח), שדומה {ל}אכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד.

Ibn Ezra Vayikra 11:43אבן עזרא ויקרא י״א:מ״ג

Do not defile yourselves so as to become soiled and contaminated do not make yourselves ritually impure for it is known that the body which is eaten turns into the flesh of the body who eats it. defiled If this word is understood in sense of "defiled", then it is missing an 'alef (like the word "from the beginning" [Deuteronomy 11:12]). Some say, though, that there are two different roots. The evidence for this assertion is the similar word "dumb" [Job 11:3], denoting a man who has no understanding.

אל תשקצו את נפשתיכם – להיותם מגואלות ומטונפות. ולא תטמאו בהם – כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 11:2ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״א:ב׳

זאת החיה אשר תאכלו – כלומר: זאת הבהמה, חיה לאכול, שונא בלעז, אבל האחרות, אנפרימש, חיה, כמו וחיתה המכה, כאדם שאומר לעבדו אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים. כי כל מקום שנאמר טמא, מאוס ומזוהם הוא, כדכתיב: בגללי צאת האדם {וגו׳} ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא (יחזקאל ד׳:י״ב-י״ג) – מאוס, ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום. ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום, אוכל בהמות טמאות, ודגים טמאים, ועופות טמאים, ושקצים, ורמסים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים ומצורעים, נדות ויולדות, וטמא מתים, ובעלי קרים, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב, ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כדמפרש בזה {ה}ספר. אבל חלב ודם אסור, קדושה יש להם, שכל כך הם קדושים ונקרבים על גבי המזבח, שאין הדיוט רשאי לאכלם, כי מנת המלך הם. ערלה וכלאי הכרם טעם אחד הם, ובמקומם אפרש (ר״י בכור שור ויקרא י״ט:כ״ג) מה שעם לבי.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 11:34ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״א:ל״ד

מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא – דכיון שנתלכלך והמיאוס והטומאה נוגעת בו, נטמא ונמאס, כי דבר לח ממאיס יותר מדבר יבש.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 11:45ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״א:מ״ה

והייתם קדושים כי קדוש אני – נאה לקדוש שיהו משרתיו קדושים ומובדלים מן הטמאות וטהורים.

Rambam Commentary on the Mishna Avot Introductionפירוש המשנה לרמב״ם אבות הקדמה

[Chapter 4] GOOD deeds are such as are equibalanced, maintaining the mean between two equally bad extremes, the too much and the too little. 1 Virtues are psychic conditions and dispositions which are mid-way between two reprehensible extremes, one of which is characterized by an exaggeration, the other by a deficiency. Good deeds are the product of these dispositions. To illustrate, abstemiousness is a disposition which adopts a mid-course between inordinate passion and total insensibility to pleasure. Abstemiousness, then, is a proper rule of conduct, and the psychic disposition which gives rise to it is an ethical quality ; but inordinate passion, the extreme of excess, and total insensibility to enjoyment, the extreme of deficiency, are both absolutely pernicious. The psychic dispositions, from which these two extremes, inordinate passion and insensibility, result the one being an exaggeration, the other a deficiency are alike classed among moral imperfections. Likewise, liberality is the mean between sordidness and extravagance; courage, between recklessness and cowardice; dignity, between haughtiness and loutishness; humility, between arrogance and self-abasement; contentedness, between avarice and slothful indifference; and magnificence, between meanness and profusion. [Since definite terms do not exist in our language with, which to express these latter qualities, it is necessary to explain their content, and tell what the philosophers meant by them. A man is called magnificent whose whole intention is to do good to others by personal service, by money, or advice, and with all his power, but without meanwhile bringing suffering or disgrace upon himself. That is the medium line of conduct. The mean man is one who does not want others to succeed in anything, even though he himself may not thereby suffer any loss, hardship, or injury. That is the one extreme. The profuse man, on the contrary, is one who willingly performs the above-mentioned deeds, in spite of the fact that thereby he brings upon himself great injury, or disgrace, terrible hardship, or considerable loss. That is the other extreme.] Gentleness is the mean between irascibility and insensibility to shame and disgrace; and modesty, between impudence and shamefacedness. [The explanation of these latter terms, gleaned from the sayings of our sages (may their memory be blessed!) seems to be this. In their opinion, a modest man is one who is very bashful, and therefore modesty is the mean. This we gather from their saying, (Pirkei Avot 2:5) "A shamefaced man cannot learn". They also assert, (Pirkei Avot 5:20) "A modest man is worthy of Paradise", but they do not say this of a shamefaced man. Therefore, I have thus arranged them.] So it is with the other qualities. One does not necessarily have to use conventional terms for these qualities, if only the ideas are clearly fixed in the mind. It often happens, however, that men err as regards these qualities, imagining that one of the extremes is good, and is a virtue. Sometimes, the extreme of the too much is considered noble, as when temerity is made a virtue, and those who recklessly risk their lives are hailed as heroes. Thus, when people see a man, reckless to the highest degree, who runs deliberately into danger, intentionally tempting death, and escaping only by mere chance, they laud such a one to the skies, and say that he is a hero. At other times, the opposite extreme, the too little, is greatly esteemed, and the coward is considered a man of forbearance; the idler, as being a person of a contented disposition; and he, who by the dullness of his nature is callous to every joy, is praised as a man of moderation, [that is, one who eschews sin]. In like manner, profuse liberality and extreme lavishness are erroneously extolled as excellent characteristics. This is, however, an absolutely mistaken view, for the really praiseworthy is the medium course of action to which every one should strive to adhere, always weighing his conduct carefully, so that he may attain the proper mean. Know, moreover, that these moral excellences or defects cannot be acquired, or implanted in the soul, except by means of the frequent repetition of acts resulting from these qualities, which, practised during a long period of time, accustoms us to them. If these acts performed are good ones, then we shall have gained a virtue; but if they are bad, we shall have acquired a vice. Since, however, no man is born with an innate virtue or vice, as we shall explain in Chapter 8, and, as every one's conduct from childhood up is undoubtedly influenced by the manner of living of his relatives and countrymen, his conduct may be in accord with the rules of moderation; but, then again, it is possible that his acts may incline towards either extreme, as we have demonstrated, in which case, his soul becomes diseased. In such a contingency, it is proper for him to resort to a cure, exactly as he would were his body suffering from an illness. So, just as when the equilibrium of the physical health is disturbed, and we note which way it is tending in order to force it to go in exactly the opposite direction until it shall return to its proper condition, and, just as when the proper adjustment is reached, we cease this operation, and have recourse to that which will maintain the proper balance, in exactly the same way must we adjust the moral equilibrium. Let us take, for example, the case of a man in whose soul there has developed a disposition [of great avarice] on account of which he deprives himself [of every comfort in life], and which, by the way, is one of the most detestable of defects, and an immoral act, as we have shown in this chapter. If we wish to cure this sick man, we must not command him merely [to practise] deeds of generosity, for that would be as ineffective as a physician trying to cure a patient consumed by a burning fever by administering mild medicines, which treatment would be in-efficacious. We must, however, induce him to squander so often, and to repeat his acts of profusion so continuously until that propensity which was the cause of his avarice has totally disappeared. Then, when he reaches that point where he is about to become a squanderer, we must teach him to moderate his profusion, and tell him to continue with deeds of generosity, and to watch out with due care lest he relapse either into lavishness or niggardliness. If, on the other hand, a man is a squanderer, he must be directed to practise strict economy, and to repeat acts of niggardliness. It is not necessary, however, for him to perform acts of avarice as many times as the mean man should those of profusion. This subtle point, which is a canon and secret of the science of medicine, tells us that it is easier for a man of profuse habits to moderate them to generosity, than it is for a miser to become generous. Likewise, it is easier for one who is apathetic [and eschews sin] to be excited to moderate enjoyment, than it is for one, burning with passion, to curb his desires. Consequently, the licentious man must be made to practise restraint more than the apathetic man should be induced to indulge his passions; and, similarly, the coward requires exposure to danger more frequently than the reckless man should be forced to cowardice. The mean man needs to practise lavishness to a greater degree than should be required of the lavish to practise meanness. This is a fundamental principle of the science of curing moral ills, and is worthy of remembrance. On this account, the saintly ones were not accustomed to cause their dispositions to maintain an exact balance between the two extremes, but deviated somewhat, by way of [caution and] restraint, now to the side of exaggeration, and now to that of deficiency. Thus, for instance, abstinence would incline to some degree towards excessive denial of all pleasures; valor would approach somewhat towards temerity; generosity to lavishness; modesty to extreme humility, and so forth. This is what the rabbis hinted at, in their saying, "Do more than the strict letter of the law demands." When, at times, some of the pious ones deviated to one extreme by fasting, keeping nightly vigils, refraining from eating meat or drinking wine, renouncing sexual intercourse, clothing themselves in woolen and hairy garments, dwelling in the mountains, and wandering about in the wilderness, they did so, partly as a means of restoring the health of their souls, as we have explained above, and partly because of the immorality of the towns-people. When the pious saw that they themselves might become contaminated by association with evil men, or by constantly seeing their actions, fearing that their own morals might become corrupt on account of contact with them, they fled to the wildernesses far from their society, as the prophet Jeremiah said, (Jeremiah 9:1) "Oh that some one would grant me in the wilderness the dwelling of a wanderer, and I would quit my people and abandon them; for they are all adulterers, a troop of faith- less evil-doers." When the ignorant observed saintly men acting thus, not knowing their motives, they considered their deeds of themselves virtuous, and so, blindly imitating their acts, thinking thereby to become like them, chastised their bodies with all kinds of afflictions, imagining that they had acquired perfection and moral worth, and that by this means man would approach nearer to God, as if He hated the human body, and desired its destruction. It never dawned upon them, however, that these actions were bad and resulted in moral imperfection of the soul. Such men can only be compared to one who, ignorant of the art of healing, when he sees skilful physicians administering to those at the point of death [purgatives known in Arabic as] colocynth, scammony, aloe, and the like, and depriving them of food, in consequence of which they are com- pletely cured and escape death, foolishly concludes that since these things cure sickness, they must be all the more efficacious in preserving the health, or prolonging life. If a person should take these things constantly, and treat himself as a sick person, then he would really become ill. Likewise, those who are spiritually well, but have recourse to remedies, will undoubtedly become morally ill. The perfect Law which leads us to perfection as one who knew it well testifies by the words, (Psalms 19:8) "The Law of the Lord is perfect restoring the soul; the testimonies of the Lord are faithful making wise the simple" recommends none of these things (such as self-torture, flight from society etc.). On the contrary, it aims at man's following the path of moderation, in accordance with the dictates of nature, eating, drinking, enjoying legitimate sexual intercourse, all in moderation, and living among people in honesty and uprightness, but not dwelling in the wilderness or in the mountains, or clothing oneself in garments of hair and wool, or afflicting the body. The Law even warns us against these practices, if we interpret it according to what tradition tells us is the meaning of the passage concerning the Nazarite, (Numbers 6:11) "And he (the priest) shall make an atonement for him because he hath sinned against the soul." The Rabbis ask, "Against what soul has he sinned? Against his own soul, because he has deprived himself of wine. Is this not then a conclusion a minori ad majus? If one who deprives himself merely of wine must bring an atonement, how much more incumbent is it upon one who denies himself every enjoyment." By the words of our prophets and of the sages of our Law, we see that they were bent upon moderation and the care of their souls and bodies, in accordance with what the Law prescribes and with the answer which God gave through His prophet to those who asked whether the fast-day once a year should continue or not. They asked Zechariah, "Shall I weep in the fifth month with abstinence as I have done already these many years?" His, answer was, (Zachariah 7:3-7) "When ye fasted and mourned in the fifth and in the seventh (month) already these seventy years, did ye in anywise fast for me, yea for me? And if ye do eat and if ye do drink are ye not yourselves those that eat and yourselves those that drink?" After that, he enjoined upon them justice and virtue alone, and not fasting, when he said to them, (Zachariah 7:9) "Thus hath said the Lord of Hosts. Execute justice and show kindness and mercy every man to his brother." He said further, (Zachariah 8:19) "Thus hath said the Lord of Hosts, the fast- day of the fourth, and the fast-day of the fifth, and the fast of seventh, and the fast of the tenth (month) shall become to the house of Judah gladness, and joy, and merry festivals; only love ye truth and peace." Know that by "truth" the intellectual virtues are meant, for they are immutably true, as we have explained in Chapter 2, and that by "peace" the moral virtues are designated, for upon them depends the peace of the world. But to resume. Should those of our co-religionists and it is of them alone that I speak who imitate the followers of other religions, maintain that when they torment their bodies, and renounce every joy, that they do so merely to discipline the faculties of their souls by inclining somewhat to the one extreme, as is proper, and in accordance with our own recommendations in this chapter, our answer is that they are in error, as I shall now demonstrate. The Law did not lay down its prohibitions, or enjoin its commandments, except for just this purpose, namely, that by its disciplinary effects we may per- sistently maintain the proper distance from either extreme. For, the restrictions regarding all the forbidden foods, the prohibitions of illicit intercourse, the forewarning against prostitution, the duty of performing the legal marriage-rites which, nevertheless, does not permit intercourse at all times, as, for instance, during the period of menstruation, and after child-birth, besides its being otherwise restricted by our sages, and entirely interdicted during the daytime, as we have explained in the Tractate Sanhedrin all of these God commanded in order that we should keep entirely distant from the extreme of the inordinate indulgence of the passions, and, even departing from the exact medium, should incline somewhat towards self-denial, so that there may be firmly rooted in our souls the disposition for moderation. Likewise, all that is contained in the Law concerning the giving of tithes, the gleaning of the harvest, the forgotten sheaves, the single grapes, and the small bunches in the vineyards for the poor, the law of the Sabbatical year, and of the Jubilee, the giving of charity according to the wants of the needy one, all these approach the extreme of lavishness to be practised in order that we may depart far from its opposite, stinginess, and thus, nearing the extreme of excessive prodigality, there may become instilled in us the quality of generosity. If you should test most of the commandments from this point of view, you would find that they are all for the discipline and guidance of the faculties of the soul. Thus, the Law forbids revenge, the bearing of a grudge, and blood-revenge by saying, "Thou shalt not avenge nor bear any grudge"; "thou shalt surely unload with him" (the ass of him who hates you); "thou shalt surely help him to lift them up again" (thy brother's ass or ox which has fallen by the way). These commandments are intended to weaken the force of wrath or anger. Likewise, the command, "Thou shalt surely bring them back" (thy brother's ox or lamb which has gone astray), is meant to remove the disposition of avarice. Similarly, "Before the hoary head shalt thou rise up, and honor the face of the old man", "Honor thy father and thy mother" etc., "thou shalt not depart from the sentence which they may tell thee" etc., are intended to do away with boldness, and to produce modesty. Then, in order to keep away from the other extreme, i. e. of excessive bashful-ness, we are told, "Thou shalt indeed rebuke thy neighbor" etc., "thou shalt not fear him" (the false prophet) etc., so that excessive bashfulness, too, should disappear, in order that we pursue the medium course. Should, however, anyone who would with- out doubt be foolish if he did so try to enforce these commands with additional rigor, as, for instance, by prohibiting eating and drinking more than does the Law, or by restricting connubial intercourse to a greater degree, or by distributing all of his money among the poor, or using it for sacred purposes more freely than the Law requires, or by spending it entirely upon sacred objects and upon the sanctuary, he would indeed be performing improper acts, and would be unconsciously going to either one or the other extreme, thus forsaking completely the proper mean. In this connection, I have never heard a more remarkable saying than that of the Rabbis, found in the Palestinian Talmud, in the ninth chapter of the treatise Nedarim, where they greatly blame those who bind themselves by oaths and vows, in consequence of which they are fettered like prisoners. The exact words they use are, "Said Rabbi Iddai, in the name of Rabbi Isaac, 'Dost thou not think that what the Law prohibits is sufficient for thee that thou must take upon thyself additional prohibitions?' " From all that we have stated in this chapter, it is evident that it is man's duty to aim at performing acts that observe the proper mean, and not to desist from them by going to one extreme or the other, except for the restoration of the soul's health by having recourse to the opposite of that from which the soul is suffering. So, just as he who, acquainted with the science of medicine, upon noting the least sign of a change for the worse in his health, does not remain indifferent to it, but prevents the sickness from increasing to a degree that will require recourse to violent remedies, and just as when a man, feeling that one of his limbs has become affected, carefully nurses it, refraining from things that are injurious to it, and applying every remedy that will restore it to its healthy condition, or at least keep it from getting worse, likewise, the moral man will constantly examine his characteristics, weigh his deeds, and daily investigate his psychic condition; and if, at any time, he finds his soul deviating to one extreme or another, he will immediately hasten to apply the proper remedy, and not suffer an evil aptitude to acquire strength, as we have shown, by a constant repetition of that evil action which it occasioned. He is, like- wise, bound to be mindful of his defects, and constantly to endeavor to remedy them, as we have said above, for it is impossible for any man to be free from all faults. Philosophers tell us that it is most difficult and rare to find a man who, by his nature, is endowed with every perfection, moral as well as mental. This thought is expressed often in the prophetical books, as, "Behold in his servants he putteth no trust, and his angels he chargeth with folly", "How can man be justified with God? or how can be pure one that is born of woman?", and Solomon says of mankind in general, "For no man is so righteous upon earth that he should do always good, and never sin". Thou knowest, also, that God said to our teacher Moses, the master of former and later ages, "Because ye have not confided in me, to sanctity me", "because ye rebelled against my order at the waters of Meribah", "because ye did not sanctify me". All this (God said) although the sin of Moses consisted merely in that he departed from the moral mean of patience to the extreme of wrath in so far as he exclaimed, "Hear now ye rebels" etc., yet for this God found fault with him that such a man as he should show anger in the presence of the entire community of Israel, where wrath is unbecoming. This was a profanation of God's name, because men imitated the words and conduct of Moses, hoping thereby to attain temporal and eternal happiness. How could he, then, allow his wrath free play, since it is a pernicious characteristic, arising, as we have shown, from an evil psychic condition? The divine words, "Ye (Israel) have rebelled against me" are, however, to be explained as follows. Moses was not speaking to ignorant and vicious people, but to an assembly, the most insignificant of whose women, as the sages put it, were on a plane with Ezekiel, the son of Buzi. So, when Moses said or did anything, they subjected his words or actions to the most searching examination. Therefore, when they saw that he waxed wrathful, they said, "He has no moral imperfection, and did he not know that God is angry with us for demanding water, and that we have stirred up the wrath of God, he would not have been angry with us". However, we do not find that when God spoke to Moses about this matter He was angry, but on the contrary, said, "Take the staff... and give drink to the congregation and their cattle". We have, indeed, digressed from the subject of this chapter, but have, I hope, satisfactorily solved one of the most difficult passages of Scripture concerning which there has been much arguing in the attempt to state exactly what the sin was which Moses committed. Let what others have said be compared with our opinion, and the truth will surely prevail. Now, let me return to my subject. If a man will always carefully discriminate as regards his actions, directing them to the medium course, he will reach the highest degree of per- fection possible to a human being, thereby approaching God, and sharing in His happiness. This is the most acceptable way of serving God which the sages, too, had in mind when they wrote the words, "He who ordereth his course aright is worthy of seeing the salvation of God, as it is said, 'to him that ordereth his course aright will I show, will I show the salvation of God!' Do not read vesam but vesham derek". Shumah means "weighing" and "valuation". This is exactly the idea which we have explained in this chapter. This is all we think necessary to be said on this subject. plain in this chapter.

הפרק הרביעי – ברפואת חוליי הנפש הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסרה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן. משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר ההרגשה בהנאה. והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש אשר תתחייב ממנה הזהירות היא מעלה ממעלות המידות. אמנם רוב התאווה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי – הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייבו רוב התאווה, והיא התכונה היתרה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות. וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות. והענווה, ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח. והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הביזיון. ובושת פנים ממוצעת בין העזות והביישנות. וכן שאר המידות, ולא יצטרכו לשמות מונחים להן דווקא, אם יהיו העניינים מושגים ומובנים. ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גיבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית ההסתכנות ושימת נפשו בכפו, ומפיל עצמו למיתה בכוונה, ופעמים שינצל במקרה – ישבחוהו בזה, ויאמרו: זה גיבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון טוב, ויאמרו על נעדר הרגשת הביזיון – סבלן, ועל העצל – מסתפק בחלקו, ועל נעדר ההרגשה בהנאות לעובי טבעו – נזהר. ועל זה האופן מן הטעות יחשבו גם כן הבזבוז והפזרנות מן הפעולות המשובחות. וזה כולו טעות, ואמנם ישובח בֶּאֱמֶת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע. ודע, כי אלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, אמנם ייקנו ויתיישבו בנפש, בחזרה על הפעולות ההוות מזו המידה פעמים רבות בזמן ארוך, והתרגלנו אליהן. ואם יהיו הפעולות ההן טובות – יהיה הנקנה לנו מעלה, ואם יהיו רעות – יהיה הנקנה לנו פחיתות. ומפני שהאדם בטבעו, מתחילת ברייתו, אינו לא בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא יתרגל בלא ספק לפעולות מקטנותו, כפי מנהג קרוביו ואנשי מדינתו, ואפשר שיהיו אותן הפעולות ממוצעות ואפשר שיהיו מותירות או מחסרות, כמו שסיפרנו, ויהיה האיש הזה כבר חלתה נפשו – צריך שינהגו ברפואתו כדרך רפואת הגופות בשווה. וכמו שהגוף, כאשר יצא משיוויו, נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השיווי; וכשישתווה, נסלק ידינו מאותו ההיפך, ונשוב לעשות לו מה שישאירהו על שיוויו – כן נעשה במידות בשוה. משל זה: אם נראה אדם שנקנתה לו תכונה בנפשו, יקמץ בעבורה עם עצמו, וזוהי פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו מפעולות הרע, כמו שבארנו בזה הפרק. הנה כאשר נרצה לרפא זה החולי, לא נצוהו בעין יפה, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השוה, וזה לא יבריאהו מחוליו. ואמנם ראוי להניעו לעשות פעולת הבזבוז פעם אחר פעם, ותכפל עליו פעולת הבזבוז כמה פעמים, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת הקמצנות, וכמעט שתקנה לו תכונת הבזבוז, או יהיה קרוב אליה; ואז נסלק ממנו פעולות הבזבוז, ונצוהו להתמיד על פעולות העין היפה, ויקבלן על עצמו לעולם, ולא יותיר ולא יחסר. וכן אם ראינוהו מבזבז, נצוהו שיעשה פעולות הקמצנות וישנן. אבל לא נכפל עליו פועל הקמצנות פעמים הרבה כמו שכפלנו עליו פועל הבזבוז. וזה החידוש הוא חק הריפוי וסודו, והוא ששוב האדם מן הבזבוז לעין היפה, יותר קל ויותר קרוב משובו מן הקמצנות לעין היפה. וכן שוב נעדר ההרגשה בהנאה נזהר, יותר קל ויותר קרוב משוב בעל התאווה נזהר. ולזה נכפל על בעל התאווה פעולות העדר ההנאה, יותר ממה שנכפל על נעדר ההרגשה פעולות התאווה. ונחייב את רך הלבב במסירה לסכנות, יותר ממה שנחייב המוסר עצמו לסכנות ברך הלבב. ונרגיל הכילי בפזרנות, יותר משנרגיל הפזרן בכילות. וזה הוא חוק רפואת המידות, וזכרהו. ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונות נפשותיהם על התכונה הממוצעת בשווה, אלא נטו נטיה מעטה אל התוספת והחסרון, על דרך הסייג. רצוני לומר, שהם, למשל, נטו מן הזהירות אל העדר ההרגשה בהנאה מעט, ומן הגבורה אל המסירה לסכנות מעט, ומן הנדיבות אל הפזרנות מעט, ומן הענוה אל שפלות הרוח מעט, וכן בשאר המידות. וזה העניין נרמז באמרם: ״לפנים משורת הדין״. ואולם מה שעשו החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מן הנטייה אל הקצה האחד, כמו הצום, והקימה בלילה, והנחת אכילת הבשר ושתיית היין, והרחקת הנשים, ולבישת הצמר והשער, והשכינה בהרים, וההתבודדות במדברות – לא עשו דבר מאלה אלא על דרך הרפואה, כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן; כאשר ראו שהם נפסדים בפגישתם וראית מעשיהם, וחששו מהפסד מידותיהם בחברתם – הלכו מאתם למדברות, ולמקום שאין שם אדם רע, על דרך מאמר הנביא: ״מי יתנני במדבר״ וכו׳. וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם – חשבום טובות, וכוונו אליהם, בחשבם שיהיו כמותם, והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי, וחשבו שהם קנו לעצמם מעלה, ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לה׳; כאלו ה׳ שונא את הגוף, ורוצה להמיתו ולאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתויות הנפש. ואין משלם אלא משל סכל במלאכת הרפואה, שראה הבקיאים מן הרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים חריפים, והפסיקו מהם המזון, והבריאו מחוליים, וניצלו מן המוות הצלה גדולה. ואמר אותו הסכל: אם אותם הדברים מבריאים מן החולי, כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו, או יוסיפו בה, והתחיל לקחת אותם תמיד, ולהתנהג בהנהגת החולים – שהוא יחלה בלא ספק. כן אלו, חולי הנפשות הם בלא ספק, בלקחם הרפואה על הבריאות. וזאת התורה השלמה, המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה: ״תורת ה׳ תמימה... מחכימת פתי״ – לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית. יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי, ויבעל מי שמותר לו לבעול בשיווי, וִייַשֵּׁב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו. והזהיר מזה במה שבא אלינו בקבלה. אמר בנזיר: ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״, ואמרו: ״וכי על אי זה נפש חטא זה? על שמנע עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה״. ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה. והשיב ה׳ יתעלה על ידי נביאו, למי ששאל על צום יום אחד בשנה, האם יתמיד בזה או לא, והוא אמרם לזכריה: ״האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים״, והשיבם: ״כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי [ו]⁠זה שבעים שנה, הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו, הלוא אתם האכלים ואתם השותים״. אחר כך ציום בצדק ובמעלה בלבד, לא בצום, והוא אמרו להם: ״כה אמר ה׳ צבאות לאמר, משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו״ וכו׳. ואמר אחרי כן: ״כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו״. ודע, כי ׳אמת׳ – הן המעלות השכליות, לפי שהן אמתיות, לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני; ו׳השלום׳ – מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם. ואשוב אל כוונתי. ואם יאמרו אלו אשר הדמו לאומות מאנשי תורתנו – הואיל ודברי אינם אלא בה – שהם אמנם יעשו מה שיעשו, מהטריח גופותיהם ומהפסיק הנאותיהם, על דרך ההרגל לכוחות הגוף, וכדי שיהיו נוטים אל הקצה האחד מעט, כמו שבארנו בזה הפרק שצריך שיהיה האדם כן – הנה זו טעות מהם, כמו שנבאר. וזה שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וצוותה מה שצוותה – מזאת הסבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תאסר בעתות הנדה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין – הנה זה כולו אמנם חייבו ה׳ כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב, ונצא מן המצוע אל קצה העדר ההרגשה בהנאה מעט, כדי שתקבע בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו – אמנם זה כולו קרוב לפזרנות, כדי שנתרחק מקצה הכילות מרחק רב, ונתקרב לקצה הפזרנות, כדי שתקבע בנו הנדיבות. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, ותמצאן כולן מרגילות כוחות הנפש. כמו שנאסרו הנקמה וגאולת הדם, באמרו: ״לא תקם ולא תטר״, ״עזב תעזב״, ״הקם תקים״, וכו׳, כדי שיחלש כח הקנאה והכעס. וכן: ״השב תשיבם״, כדי שתסור תכונת העין הרעה. וכן: ״מפני ש⁠[י]⁠בה תקום והדרת פני זקן״, ״כבד את אביך״, ״לא תסור (מכל) [מן] הדבר אשר יגידו לך״, כדי שתסור תכונת העזות, ותיקנה תכונת בושת הפנים. ושוב הרחיק מן הקצה האחר גם כן, רצוני לומר: הביישנות, ואמר: ״הוכח תוכיח את עמיתך״, לא תגור⁠(ו) ממנו״, כדי שתסור הביישנות גם כן, ונשאר בדרך האמצעית. ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים, כגון שיאסור האכילה והשתייה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, ויתן כל כספו לעניים או להקדש, נוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים – יהיה זה עושה מעשי הרע והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחד, ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה העניין דבר, לא ראיתי מעולם נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא, בתשיעי מנדרים. דברו בגנות אותם המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנשארים כעין אסירים, ואמרו שם זו הלשון: ״ר׳ אדי בשם ר׳ יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?״. וזה הוא העניין אשר זכרנוהו בשוה, בלא תוספת ובלא חסרון. הנה כבר התבאר מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק, שראוי לכוון אל הפעולות הממוצעות, ושאין לצאת מהן אל קצה משני הקצוות אלא על צד הרפואה והעמידה כנגד בהיפך. וכמו שהאדם היודע במלאכת הרפואה, אם יראה שמזגו השתנה שינוי מועט, לא יזניח, ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך לרפואה חזקה בתכלית, ואם ידע שאיבר מאיברי גופו חלש, ישמרהו תמיד, ויתרחק מן הדברים המזיקים לו, ויכוון למה שיועילהו, כדי שיבריא זה האיבר, או כדי שלא יוסיף חולשה – כן האדם השלם, ראוי לו שיבקר מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום, וכל שיראה נפשו נוטה לקצה מן הקצוות – ימהר בריפוי, ולא יניח התכונות הרעות להתחזק בכפילת פועל הרע, כמו שזכרנו וכן ישים לנגד עיניו המידה הפחותה אשר לו, וישתדל לְרַפְּאָהּ תמיד, כמו שהקדמנו, הואיל ואי אפשר לאדם מבלי חסרונות. לפי שהפילוסופים כבר אמרו: קשה ורחוק שיימצא מי שהוא מוכן בטבע למעלות כולן, המידותיות והשכליות. אמנם ספרי הנביאים – נמצא זה בהם הרבה, אמר: ״הן בעבדיו לא יאמ⁠[י]⁠ן״ וכו׳, ״ומה יצדק... ילוד אשה״. ושלמה אמר בסתם: ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״. ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר לו יתעלה: ״יען לא האמנתם בי״, ״על אשר מריתם״, ״על אשר לא קדשתם״ – כל זה. וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באמרו: ״שמעו נא המורים״. דקדק ה׳ עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חילול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש? ואמנם אמרו בזה: ״מריתם פי״ – הרי הוא כמו שנבאר. וזה, שהוא לא היה מדבר עם אנשים המוניים, ולא עם מי שאין להם מעלה, אלא עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כמו יחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיעשה או יאמר – יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה׳ קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה – לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה׳ יתעלה אליו בזה העניין לא כעס ולא קצף, אלא אמר: ״קח את המטה וכו׳ והשקית את העדה ואת בעירם״. וכבר יצאנו מכוונת הפרק, אבל התרנו ספק מספקות התורה, שהרבה נאמר בו, והרבה ישאל: איזה חטא חטא? וערוך מה שאמרנוהו אנחנו אל מה שנאמר בו, והאמת תורה דרכה. ואשוב אל כוונתי. וכאשר יהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוון לאמצען – יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני האדם, ובזה יתקרב אל ה׳ וישיג מה שאצלו, וזוהי השלמה שבדרכי העבודה. וכבר זכרו החכמים זה העניין, ואמרו עליו בזו הלשון: ״כל השם ארחותיו – זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה, שנאמר: ׳ושם דרך אראנו בישע אלהים׳, אל תקרי: ושם דרך, אלא: ושם דרך״. ושומה היא ההערכה והאומדן. וזה הוא העניין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשווה. וזה שיעור מה שראינוהו נצרך בזה העניין.

Rambam Moreh Nevukhim 3 26רמב״ם מורה נבוכים ג כ״ו

I will now tell you what intelligent persons ought to believe in this respect; namely, that each commandment has necessarily a cause, as far as its general character is concerned, and serves a certain object; but as regards its details we hold that it has no ulterior object. Thus killing animals for the purpose of obtaining good food is certainly useful, as we intend to show (below, ch. xlviii.); that, however, the killing should not be performed by neḥirah (poleaxing the animal), but by sheḥitah (cutting the neck), and by dividing the œsophagus and the windpipe in a certain place; these regulations and the like are nothing but tests for man's obedience. In this sense you will understand the example quoted by our Sages [that there is no difference] between killing the animal by cutting its neck in front and cutting it in the back. I give this instance only because it has been mentioned by our Sages; but in reality [there is some reason for these regulations]. For as it has become necessary to eat the flesh of animals, it was intended by the above regulations to ensure an easy death and to effect it by suitable means; whilst decapitation requires a sword or a similar instrument, the sheḥitah can be performed with any instrument; and in order to ensure an easy death our Sages insisted that the knife should be well sharpened. A more suitable instance can be cited from the detailed commandments concerning sacrifices. The law that sacrifices should be brought is evidently of great use, as will be shown by us (infra, chap. xlvi.); but we cannot say why one offering should be a lamb, whilst another is a ram; and why a fixed number of them should be brought. Those who trouble themselves to find a cause for any of these detailed rules, are in my eyes void of sense: they do not remove any difficulties, but rather increase them. Those who believe that these detailed rules originate in a certain cause, are as far from the truth as those who assume that the whole law is useless. .

ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו וזה שכלל ה׳מצוה׳ יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת צווה בה אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד. והמשל בו שהריגת בעלי החיים לצורך המזון הטוב - מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר; אמנם היותה בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הושט והגרגרת במקום מיוחד - אלו וכיוצא בהם ׳לצרוף בהן את הבריות׳. וכן יתבאר לך ממשלם ׳שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף׳. וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ׳ז״ל׳ ׳שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף׳. אבל אמיתת הדבר היא כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כוון למיתה הקלה עם קלות המעשה - שאי אפשר הכאת הצואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר; ולברור מיתה קלה התנו חידוד הסכין. ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן - כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת (כמו שאני עתיד לבאר) אבל היות הקרבן האחד ׳כבש׳ והאחד ׳איל׳ והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה׳מצוה׳ כולה היא ללא תועלת נמצאת

Moreh Nevukhim 3:35מורה נבוכים ג׳:ל״ה

The thirteenth class includes the precepts concerning forbidden food and the like; we have given them in Hilkot maakalot asurot; the laws about vows and temperance belong also to this class. The object of all these laws is to restrain the growth of desire, the indulgence in seeking that which is pleasant, and the disposition to consider the appetite for eating and drinking as the end [of man's existence]. We have explained this in our Commentary on the Mishnah, in the Introduction (chap. iv.) to The Sayings of the Fathers.

הכלל השלושה עשר כולל ה׳מצוות׳ התלויות באיסור מאכלים ומה שנתלה בהם והם ה׳מצוות׳ אשר זכרנום ב״הלכות מאכלות אסורות״ ו׳נדרים ונזירות׳ מזה הכלל. והכונה בכל זה - לפסוק רוב התאוות והשילוח בבקשת הערב ולשום תאות המאכל והמשתה תכלית - כמו שבארנו בפתיחת ״אבות״ מפרוש ה״משנה״:

Rambam Moreh Nevukhim 3 48רמב״ם מורה נבוכים ג מ״ח

THE precepts of the thirteenth class are those which we have enumerated in the "Laws concerning forbidden food" (Hilkot maakalot asurot), "Laws concerning killing animals for food" (Hilkot sheḥitah), and "Laws concerning vows and Nazaritism" (Hilkot nedarim u-nezirot). We have fully and very explicitly discussed the object of this class in this treatise, and in our Commentary on the Sayings of the Fathers. We will here add a few remarks in reviewing the single commandments which are mentioned there. I maintain that the food which is forbidden by the Law is unwholesome. There is nothing among the forbidden kinds of food whose injurious character is doubted, except pork (Lev. 11:7), and fat (ibid. 7:23). But also in these cases the doubt is not justified. For pork contains more moisture than necessary [for human food], and too much of superfluous matter. The principal reason why the Law forbids swine's flesh is to be found in the circumstance that its habits and its food are very dirty and loathsome. It has already been pointed out how emphatically the Law enjoins the removal of the sight of loathsome objects, even in the field and in the camp; how much more objectionable is such a sight in towns. But if it were allowed to eat swine's flesh, the streets and houses would be more dirty than any cesspool, as may be seen at present in the country of the Franks. A saying of our Sages declares: "The mouth of a swine is as dirty as dung itself" (B. T. Ber. 25a). The fat of the intestines makes us full, interrupts our digestion, and produces cold and thick blood; it is more fit for fuel [than for human food]. Blood (Lev. 17:12), and nebelah, i.e., the flesh of an animal that died of itself (Deut. 14:21), are indigestible, and injurious as food; Trefah, an animal in a diseased state (Exod. 22:30), is on the way of becoming a nebelah. The characteristics given in the Law (Lev. xi., and Deut. xiv.) of the permitted animals, viz., chewing the cud and divided hoofs for cattle, and fins and scales for fish, are in themselves neither the cause of the permission when they are present, nor of the prohibition when they are absent; but merely signs by which the recommended species of animals can be discerned from those that are forbidden. The reason why the sinew that shrank is prohibited is stated in the Law (Gen. 32:33). It is prohibited to cut off a limb of a living animal and eat it, because such act would produce cruelty, and develop it: besides, the heathen kings used to do it: it was also a kind of idolatrous worship to cut off a certain limb of a living animal and to eat it. Meat boiled in milk is undoubtedly gross food, and makes overfull; but I think that most probably it is also prohibited because it is somehow connected with idolatry, forming perhaps part of the service, or being used on some festival of the heathen. I find a support for this view in the circumstance that the Law mentions the prohibition twice after the commandment given concerning the festivals "Three times in the year all thy males shall appear before the Lord God" (Exod. 23:17, and 34:73), as if to say, "When you come before me on your festivals, do not seethe your food in the manner as the heathen used to do." This I consider as the best reason for the prohibition: but as far as I have seen the books on Sabean rites, nothing is mentioned of this custom. The commandment concerning the killing of animals is necessary, because the natural food of man consists of vegetables and of the flesh of animals: the best meat is that of animals permitted to be used as food. No doctor has any doubts about this. Since, therefore, the desire of procuring good food necessitates the slaying of animals, the Law enjoins that the death of the animal should be the easiest. It is not allowed to torment the animal by cutting the throat in a clumsy manner, by poleaxing, or by cutting off a limb whilst the animal is alive. It is also prohibited to kill an animal with its young on the same day (Lev. 22:28), in order that people should be restrained and prevented from killing the two together in such a manner that the young is slain in the sight of the mother; for the pain of the animals under such circumstances is very great. There is no difference in this case between the pain of man and the pain of other living beings, since the love and tenderness of the mother for her young ones is not produced by reasoning, but by imagination, and this faculty exists not only in man but in most living beings. This law applies only to ox and lamb, because of the domestic animals used as food these alone are permitted to us, and in these cases the mother recognises her young. The same reason applies to the law which enjoins that we should let the mother fly away when we take the young. The eggs over which the bird sits, and the young that are in need of their mother, are generally unfit for food, and when the mother is sent away she does not see the taking of her young ones, and does not feel any pain. In most cases, however, this commandment will cause man to leave the whole nest untouched, because [the young or the eggs], which he is allowed to take, are, as a rule, unfit for food. If the Law provides that such grief should not be caused to cattle or birds, how much more careful must we be that we should not cause grief to our fellowmen. When in the Talmud (Ber. p. 33b) those are blamed who use in their prayer the phrase, "Thy mercy extendeth to young birds," it is the expression of the one of the two opinions mentioned by us, namely, that the precepts of the Law have no other reason but the Divine will. We follow the other opinion. The reason why we cover the blood when we kill animals, and why we do it only when we kill clean beasts and clean birds, has already been explained by us (supra, chap. xlvi., p. 362). In addition to the things prohibited by the Law, we are also commanded to observe the prohibitions enjoined by our own vows (Num. xxx.). If we say, This bread or this meat is forbidden for us, we are not allowed to partake of that food. The object of that precept is to train us in temperance, that we should be able to control our appetites for eating and drinking. Our Sages say accordingly, "Vows are a fence for abstinence." As women are easily provoked to anger, owing to their greater excitability and the weakness of their mind, their oaths, if entirely under their own control, would cause great grief, quarrel, and disorder in the family; one kind of food would be allowed for the husband, and forbidden for the wife; another kind forbidden for the daughter, and allowed for the mother. Therefore the Law gives the father of the family control over the vows of those dependent on him. A woman that is independent, and not under the authority of a chief of the family, is, as regards vows, subject to the same laws as men; I mean a woman that has no husband, or that has no father, or that is of age, i.e., twelve years and six months. The object of Nazaritism (Num. vi.) is obvious. It keeps away from wine that has ruined people in ardent and modern times. "Many strong men have been slain by it" (Prov. 27:26). "But they also have erred through wine. . . . the priest and the prophet" (Isa. 28:7). In the law about the Nazarite we notice even the prohibition, "he shall eat nothing that is made of the vine tree" (Num. 6:4), as an additional precaution, implying the lesson that man must take of wine only as much as is absolutely necessary. For he who abstains from drinking it is called "holy"; his sanctity is made equal to that of the high-priest, in not being allowed to defile himself even to his father, to his mother, and the like. This honour is given him because he abstains from wine.

ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השלושה עשר הם אשר ספרנום ב״הלכות מאכלות אסורות״ וב״הלכות שחיטה״ וב״הלכות נדרים ונזירות״. וכבר בארנו בזה המאמר ובפרוש ״אבות״ תועלת זה הכלל באור גמור בדברים רחכבים מאד. ועוד נוסיף עליו באור בזכרון פרטי ה׳מצוות׳ המנויות שם: ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחלב; ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה - כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מ׳בית הכסא׳ - כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם ״פי חזיר כצואה עוברת דמי״: וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליך דם קר מדובק - ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע וידוע שה׳טרפה׳ ״תחילת נבלה היא״: ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההתר ולא העדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה: וטעם ׳גיד הנשה׳ כתוב: ואמנם טעם ׳אבר מן החי׳ הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות. ועוד שכן היו עושים אז מלכי ה׳גוים׳; וגם ל׳עבודה זרה׳ היו עושים כן - רצוני לומר שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו: ואמנם איסור ׳בשר בחלב׳ עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח ׳עבודה זרה׳ אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי - זכור התורה אותו שני פעמים תחילת מה שציותה עליו עם מצות החג ״שלש פעמים בשנה וגו׳״ כאילו אמר בעת חגכם ובואכם לבית ׳יי אלוקיך׳ לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים. זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו - ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה: ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו: וכן אסר לשחוט ׳אותו ואת בנו׳ ׳ביום אחד׳ - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב׳שור ושה׳ מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד: וזה הטעם גם כן ב׳שילוח הקן׳ כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה: ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ׳ז״ל׳ ״האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו׳״ - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני: וכבר זכרנו באור התורה לטעם ׳כיסוי הדם׳ והיותו מיוחד ב׳חיה טהורה׳ ו׳עוף טהור׳: ועם מה שצותהו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותהו גם כן ב׳נדרי איסר׳. והוא - כי כשיאמר אדם ״זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי״ נאסר עליו לאכלו. כל זה - להרגיל לקנות מדת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה - אמרו ״נדרים סיג לפרישות״. ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם וחולשת נפשם - אילו היה ענין שבועותיהם ברשותם היה בזה צער גדול בבית ומחלוקת והפסד סדר בהיות זה המין מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה וזה אסור על הבת ומותר לאם; ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שנתלה בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה - דינה כדין האנשים ׳בנדרים׳ - רצוני לומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי ש׳בגרה׳: וטעם ה׳נזירות׳ מבואר מאד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד הראשונים והאחרונים ׳רבים ועצומים כל הרוגיו׳ ״וגם אלה ביין שגו וגו׳. ובא מדין ה׳נזירות׳ מה שתראה מאיסור ״כל אשר יצא מגפן היין״ - להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך כי הנשמר ממנו נקרא ׳קדוש׳ והושם במדרגת ׳כהן גדול׳ ב׳קדושה׳ - עד ש׳לא יטמא׳ אפילו ׳לאביו ולאימו׳ כמוהו זאת הגדולה - מפני שפרש מן היין:

Ramban Shemot 22:30רמב״ן שמות כ״ב:ל׳

ואנשי קדש תהיון לי – טעם הכתוב הזה: כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים, ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל, פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי – שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים. וכך אמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני י״י אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא י״א:מ״ג-מ״ד). והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה.

Ramban Vayikra 11:13רמב״ן ויקרא י״א:י״ג

ואת אלה תשקצו מן העוף – לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד עם מיניהם כאותן שנאמר בהם למינו ולמינה כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר אבל אמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא אחרים מלבד אלה וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט (ויקרא פסוקים כטנ) אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות. ורבותינו למדו סימנים בעופות (בבלי חולין נ״ט) והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת ונותן אכזריות בלב ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (בבלי חולין ס״ב) אלא במדברות הוא שוכן תמיד ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם ועוד מנו חכמים בסימנין שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שטהור הוא כי ידוע להם שאינו דורס אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד בלתי הנשר שאין בו אחד מכל אלו השלשה וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו״ר והנץ הדק הנקרא אשפרוי״ר בלע״ז ובערבי בוץ וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס והשאר כולם יטרופו והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (בבלי ע״ז ל״ה) שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם והנה הם משונים. ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל או לא תוליד בטוב ונכון מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות [וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד.]

Ramban Devarim 14:3רמב״ן דברים י״ד:ג׳

לא תאכל כל תועבה – הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר ״לא תאכל כל תועבה״ להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דברי הימים א כ״א:ו׳) כל אכל תתעב נפשם (תהלים ק״ז:י״ח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כ״ב:ל׳) ועל כן אמר עוד (דברים י״ד:כ׳) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (דברים י״ד:י״ט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא י״א:כ״א-כ״ב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (בבלי חולין ס״ג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נ״ז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז ב״כל צפור טהורה״ שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת.

Ramban Devarim 14:21רמב״ן דברים י״ד:כ״א

וטעם כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך – דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות.

Sefer HaChinukh Commandment 73ספר החינוך מצוה ע"ג

משרשי מצוה זו לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם. ועל כן באה בצילו ולא לרעתה באמת, כי האל לא יריע אבל ייטיב לכל נמצא. כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחוז בו הכלים יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן, בהיות בגוף שום הפסד מאי זה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהם שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן אל תתמה עליהן, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם. וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן או באיש פלוני שטבעו כן וכן. ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן להועיל לנו מן המכשול הזה. וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה. ואל תקשה עליך ותאמר מה הפסד אפשר להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה. הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחייב להודות כי ברגע הראשון הותחל ההפסד, אלא שהוא מועט בהתחלה. ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מיעוטו. ועוד, שכל דיני תורה וכל דבר שיש לו קיימא בגדר כזה יתחייב להיות, שאם תתן דבריך לשיעורין לא יתקיים דבר בידך לעולם.

Sefer HaChinukh Commandment 148ספר החינוך מצוה קמ"ח

כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טריפה וחלב. ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים שכמותו בגוף אותו הדבר שבהם שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש יכנוה החכמים נפש חיונית כלומר שאינה שכלית גם נראה אותם שיש לנפשם בחינה להשמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם הדם, כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם, תהיה עובי וגסות בנפש האדם כמו שנפש הבהמה עבה וגסה. וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני, אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.

R. Bachya Vayikra 11:13ר׳ בחיי ויקרא י״א:י״ג

ואת אלה תשקצו מן העוף... ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב״ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיהו מ״ט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כ״ח) ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיהו ה׳) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע״ה (תהלים נ״ח) מלתעות כפירים נתוץ ה׳, (שם נ״ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיהו ה׳) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג׳) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע י״א) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיהו ס׳) וכיונים אל ארובותיהם. ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא י״ט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז״ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיהו ל׳) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו.

R. Bachya Vayikra 11:44ר׳ בחיי ויקרא י״א:מ״ד

והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני – הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות, וידוע כי התאוה חזקה בטבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם, ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים, האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות, ומפני זה נצטוינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה. וזהו שאמרו רז״ל בספרי, והתקדשתם זו קדושת מצוה, ואחר כך והייתם קדושים. והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם. ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, וכן דרשו רז״ל בתורת כהנים, והתקדשתם והייתם קדושים כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. והענין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש, כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר, ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי כענין שכתוב (משלי כ״א) שומר פיו ולשונו וגו׳, זה כתב הרמב״ן ז״ל.

Ralbag Vayikra 11רלב״ג ויקרא י״א

(ח) ...והנה התנה ה׳ יתעלה בבהמה הנאכלת שיהיו בה שני אלו הסימנין שזכרנו, כי היא היותר נאותה למזג האדם להזון ממנה, כמו שנבאר. וזה, שה׳ יתעלה, לבוחרו בישראל, ורצותו שיהיה עם חכם ונבון, הרחיק מהם המאכלים המְעַבִּים החומר ונותנים עכירות לשכל, והרחיק מהם גם כן המאכלים המזיקים והבלתי נאותים. ואולם שאֵלו המינים שיִמָּצאו בהם שני אלו הסימנים הם היותר נאותים, הנה זה יתבאר ממה שאומַר: וזה, שהפרסה העגולה היא כלי המלחמה לבעלי הפרסה ההיא, וכן האצבעות בחיה הם כלי המלחמה להם, כמו שהתבאר בספר בעלי־חיים; והנה הבעלי־חיים הנלחמים הם בלתי נאותי־המזג להזון מהם, לפי שכבר תגבר עליהם בהכרח הליחה השחוריית או האדומיית; עם שלאלו הבעלי־חיים תִּמָּצֵא על הרוב ליחה ארסיית. ואולם הפרסה השסועה אינה כלי להלחם, ולזה היו אלו המינים יותר נאותים. והתנה שיהיו מעלי גרה, כי זה יורה על החומר הדק אשר הוא נאות אל שיזון ממנו האדם, לפי שחומרו הוא בתכלית הדקות ביחס אל שאר המורכבות; כי המזון, כל מה שהוא יותר דומה לעצם הניזון הוא יותר נאות לו; וכבר התבאר בספר בעלי־חיים כי כל מה שהיה הבעל־חיים יותר נכבד הכין לו הטבע בטנים יותר אל העיכול, להיות המזון יותר רחוק מעצם הניזון, ויצטרך לשינויים רבים קודם שובו לעצם הניזון, לדקות חומרו; ולזאת הסיבה היה ריבוי הבטנים בבעל־חיים הוראה על דקות החומר. ולפי שבהעלות הגרה היה נשלם ריבוי הבטנים לזה הבעל־חיים — כי עם שלו בטנים רבים, הנה הערים הטבע ושמהו מעלה גרה, לכפול פועל קצת בטניו — הנה הוא מבואר שהיות הבעל־חיים מעלה גרה מורה על דקות חומרו. ולזה הוא מבואר כי אלו הסימנים מורים על הֵאוֹתוּת הבעל־חיים ההוא למזגים האנושיים... (יב) כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם... והנה התנה ה׳ יתעלה בדגים הנאכלים שיהיו בהם שני אלו הסימנים שזכרנו, כי הם היותר נאותים למזג האדם, לדקות חומרם ביחס אל שאר הדגים. וזה, שהקשקשת בבעלי הקשקשת יורה על שלמות החום היסודי, לברור החלק הארצי בהויה, ולעשות ממנו אלו הקשקשים בּמָקוֹם שיִלָּקַח בו תועלת לשמירת הבעל־חיים ההוא; עם שזה יורה על דקות החומר להתפעל בקלות מהדברים אשר מחוץ, ולזה הערים הטבע לעשות להם אלו המגינים. ואין הענין כן בבעל־חיים הקליפי, כי הקליפה המקפת בו מורה על עובי החומר, כמו שביארנו בביאורנו לספר בעלי־חיים. וכן הסנפיר הוא כלי עוזר לקלות התנועה לזה הדג, ויעזור זה גם כן להשים זה הדג נאות למזון למזגים האנושיים, כמו שיתבאר למי שעיין מעט במלאכת הרפואה; כי שם התבאר שהאיברים היותר רבי־התנועה הם לאדם יותר נאותים למזון, כי התנועה מִדַּרְכָּהּ שתדחה המוֹתרות ותדקדק החומר... (יט) וכאשר התישב לנו זה, הנה אפשר לנו לעמוד על הסיבה אשר בעבורה נאסרו אלו המינים הנבחנים בסימנים הנזכרים. וזה, שהדורס הוא אסור לפי שהוא טורף, והבעלי־חיים הנלחמים הם בלתי נאותים אל שיזון מהם האדם, כמו שזכרנו בענין הבהמות הטמאות. ומציאות הזפק מורה על דקות החומר; כי ריבוי הבטנים אשר בהם יהיה העיכול מורה על דקות החומר; וכבר ביארנו במה שקדם כי כל מה שיהיה חומר הניזון יותר דק, הוא יותר נאות למזון למזגים האנושיים; מצורף לזה שמה שהיה עב החומר הוא נותן עכירות לשכל ומכבה אורו; וזה הפך מה שכוונה התורה בזה, כמו שזכרנו במה שקדם. וכן נֹאמר שהיות הקורקבן נקלף יורה על הֵאוֹתוּת זה הכלי להיטיב העיכול, כי יותר יתחזק על פועל העיכול בהיות בתוכו זה העור והקרום, ממה שיתחזק בזה כשלא היה שם כי אם הבטן הזה בשרי, לפי שהחום הטבעי יהיה שם יותר נשמר כשהיה הבטן הבשרי מקיף בבטן האחר. וכבר זכרנו כי מה שהכין לו הטבע מהכלים יותר להיטיב העיכול, בו הוראה־מה על רוחק המזון מעצם הניזון, ובזה הוראה־מה על דקות החומר; עם שהשלם העיכול בזה הבטן הבשרי מורה על עובי החומר; עם שכבר ישמר חומו היסודי בזה הבטן הבשרי, לעוביו. ואולם, איך יתבאר שלאצבע יתרה רושם מורה שזה העוף נאות לאדם להיזון ממנו, הנה בו מקום עיון. ואחשוב שזה אמנם יורה על שמזון זה הבעל־חיים אינו מהטרף, ולזה הושמה לו אצבע יתרה לעזור על ההליכה, ללקט הזרעים מעל הארץ ומה שידמה לזה. ואמנם העוף הטורף לפי שלא יצטרך ללכת, אבל יעוף וידלג להשיג טרפו, לא הושמה לו אצבע יתרה; עם שכבר תזיק לו האצבע יתרה לפועל הטריפה, כי תסבך תנועתו בטרף ותבלבלה. וגם כן הנה מפני שהצפורנים הם כלי המלחמה בעופות הטורפים, לא הושם להם אצבע יתרה, כי לא יספיק המוֹתר הארציי בהם לעשות ממנו הצפורנים באצבעות הרגל גדולות - כמו שיצטרך לפועל הטרפה, ושתהיינה עם זה חמישה; ולזה לא היתה בהם אצבע יתרה, כדי שיספיק זה המוֹתר למה שיצטרך לזה הבעל־חיים מחוזק הצפורנים וגודלם. ואמנם הפרס והעזניה, הנה עם הִמָּצֵא בהם קצת אלו הסימנים, לא היו מותרים, לפי שאלו הכלים היו בהם מצד הזונם במזונות הקשים הנמצאים במדברות, לא לדקות חומרם. כי כל מה שהיה ניזון הבעל־חיים במזון יותר עב, תתחזק ההוראה על עובי חומרו... (כ) כל שרץ העוף ההֹלך על ארבע שקץ הוא לכם... והנה היו אלו המינים אסורים באכילה, לפי שנמצא בהם ריבוי הרגלים; וכבר נתבאר בספר בעלי־חיים שזה הוראה על חולשת החום היסודי, וריבוי החלק הארצי; ומה שזה דרכו הוא עב החומר מאד, והוא מפני זה בלתי נאות להזנת האדם, כמו שזכרנו במה שקדם. ואמנם נמצא בהם ריבוי הרגלים, לפי שכבר היו בהם עם זה כנפים, שהם תמורת הידים. ולזאת הסיבה יהיה כל מרבה רגלים אסור. וכן יאסר לזאת הסיבה ההולך על גחונו, כמו הנחש והתולעים שזה דרכם, כי ליתרון החלק הארצי בהם וחולשת החום היסודי, לא יתכן שיתחזקו הרגלים לשאת אותם ואף על פי שיהיו רבים מאד, ולזה לא היו להם רגלים. ולזה לא יִמָּצֵא הנחש כי אם בארץ החמה, כי לא יוכל לחיות בזולת הארץ ההיא, לחולשת חומו. וזה סיבה שנית לאסור הדגים שאין להם סנפיר. (כא) אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההֹלך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ – רוצה לומר שהם ידלגו על הארץ, ולא יעופו בכנפיהם. ולפי שהדילוג יִשְׁלַם בכפיפת הכרעים והתפשטותם, הושמו להם אלו הכרעים, ויעזרו להם כנפיהם בזה הדילוג, כי הם ידביקום זה לזה כשירצו לדלג, כמו שיעשה האדם מידיו באופן־מה כשירצה לדלג. והנה מפני שאין אלו הכנפים להם לעוף, לא יהיו להם כי אם ארבע רגלים, ולזה לא ימנו אלו המינים בכלל מרבה רגלים, כי הם לא ישאו גופם כי אם בארבע רגלים; והכנפים הושמו בהם להיטיב תנועתם, לא לתמורת הידים. או נאמר, כי אין ריבוי הרגלים בהם מהכרח החומר, לעוביו, אבל היה זה מפני יתרון השגחת הטבע באלו המינים, כי מפני שתנועתם היא בדילוג היה מן ההכרח שיהיו להם הכלים שבהם יִשלם הדילוג בַּיותר שלם שאפשר לפי המקבל. (כב) את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו... ולפי שאלו המינים יִקשה הכרתם, וכל שכן לנו, להעדר הבקיאות ממנו בלשון הקודש בזה העת שאנחנו בו, טרחו רבותינו ז״ל המכירים אלו המינים שהתירה התורה מהחגבים, ונתנו לנו סימניהם; והם: שיש להם ארבע רגלים, ושני קרסולין ברגליהם האחרונים, ויש להם ארבע כנפים חופין רוב אורך גופם ורוב היקפו; ומה שזולת זה - הם טמאים. ומה שהיה מהם ראשו ארוך ויש לו זנב - איננו טהור אם לא היה שמו חגב. ולזה הוא מבואר שאלו הסימנין לא ישפטו על כל פנים בשיהיה הבעל־חיים ההוא נאות למזגים האנושיים; ואמנם היה זה כן כי בקצת המינים היו מהכרח החומר, לעוביו, ולזה הוכנו להם רגלים רבים לשאת גופם, ובקצת המינים היו להיטיב תנועתם, כדי שיִשלם להם הדילוג בקלות, לא לעובי חומרם. וזה ידוע למי שראה אלו המינים והשיג טבעם. יתברך האל היודע טבע הדברים כולם בַּשלם שבפנים, אשר מהידיעה ההיא נסתעפו אלו הדינים במיני הבעלי־חיים לברור מהם הנאות להזון האדם ממנו מהבלתי נאות, אם מצד החליאו הגוף, אם מצד עַבּוֹתוֹ החומר באופן שיכבה אור השכל מהשיג מושכליו. ולזה תמצא שביארה התורה שכבר נשקץ נפשותינו אם נאכל אלו הבעלי־חיים שמנעה ממנו. וכבר יעיד החוש על אמיתת זה, במה שנמצא באומתנו מחוזק ההכנה לחכמה יותר משאר האומות, כמו שהעידה התורה באומרה: ׳רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה׳ (דברים ד, ו). והנה לזאת הסיבה בעינה מנעה התורה אכילת פירות האילן שלוש שנים; כי על הרוב, באלו השלוש שנים, ישתמש האילן במה שיקחהו מהמזון לגידול גופו, ולא יתחזק מפני זה על שיהיה מוֹתר במזון, טוב הבישול וההצטמקות, יהיה ממנו הפרי; כי הטבע לא יתחזק על כל אלו הפעולות יחד. ולזה יהיה הפרי ההווה בזה הזמן חלוש החום היסודי, ורב הלחות הנכרי, ומפני זה יהיה בלתי נאות למזון, לעוביו... (לא) אלה הטמאים לכם בכל השרץ... ואמנם שאלו המינים הם בלתי נאותים למזון, הנה זה מבואר במה שהיה מהם בעל ארס או ממית, כמו החולדה והצב והכח והחומט. ואולם שאר המינים יתבאר שהם עבי־החומר מאד. ולזה תמצא בעכבר שיזון מהבגד והקלף, עם קושים והיותם בלתי ראויים למזון, לרוב ממשלת הטבע הארציי בהם, כי המזון מתיחס ודומה לניזון, כמו שהתבאר בטבעיות. ותמצא בלטאה שאם תחתוך זנבה תתנועע אחר זה זמן ארוך, לקורבתה מטבע הצמחים, כמו שנזכר בספר בעלי־חיים. והאנקה גם כן יורה על עובי חומרה היות השׂער אשר בעורה כדמות קוצים. והתנשמת גם כן יורה על עובי חומרה היות משכנה תמיד תחת העפר, והיות מזונה תמיד תחת העפר ובמה שהיה מהצמחים יותר מתיחס לטבע העפר... (מד) כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני – ירצה בזה: אני ה׳ המנהיג אתכם, ולזה יחוייב לכם ללכת בדרכי ולהדמות אלי כפי היכולת. ולפי שאני קדוש ופרוּש מחומר, ראוי לכם שתהיו פרושים ונבדלים מהחומר לפי מה שאפשר; ולזה יחוייב שלא תאכלו המאכלים המעבים החומר, והמונעים השכל מהשגת שלמותו, אשר בו יתקדש וישאר נבדל מהחומר.

Ralbag Vayikra Toalot 11:45רלב״ג ויקרא תועלות י״א:מ״ה

(מג-מה) התועלת העשרים ואחד הוא להודיע הסיבה אשר בעבורה מנעה התורה המינים הבלתי נאכלים; כי הם ישקצו הנפש המַשׂכֶּלֶת, ויסירו אורה באופן שלא תוכל להתחזק להשיג המושכלות, שהם שלמותה, מצד העיבוי שיקרה מזה לחומר. ולזה אמר: ׳אל תשקצו את נפשׂתיכם בכל השרץ השׂרץ ולא תִטַּמְּאוּ בהם וגו׳׳ (יא, מג-מד). למדנו מאלו הדברים כי זה יהיה סיבה אל שלא נוכל להשיג ה׳ יתעלה באופן שיהיה לנו לאלהים. וזה גם כן יהיה סיבה אל שלא תוכל נפשנו להתקדש ולהתרומם מאלו העניינים החומריים ולהתנקות מהם. ולזה אמר, נותן סיבה במניעתו אלו המאכלים: ׳כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיֹת לכם לאלהים, והייתם קדֹשים כי קדוש אני׳ (יא, מה), כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה.

Akeidat Yitzchak Torah 60עקדת יצחק תורה ס׳

"These are the living things which you may eat"... Chapter fourteen in Deuteronomy begins by listing the otherness of the Jewish people. "You are children to the Lord your God; do not make incisions on your body when mourning the dead, neither make bald spots, because you are a holy nation...Do not eat anything which is an abomination." With this preamble, the Torah introduces the legislation about forbidden foods. If this legislation had hygiene, sanitary considerations, as its objective, it would reduce Torah to being a medical textbook, and a very abbreviated one at that. This thought is intolerable, if only for the fact that many of the health hazards in certain foods could be neutralized by the use of spices and other preservatives. Since we observe many nations who do eat foods that we consider abominations, enjoy good health, it is clear that the legislation is not aimed at our physical health, but rather at our mental health. Such foods as are listed as forbidden, might drive out the holy spirit that dwells within each Jew. David asks the Lord in Psalm 51,13, "do not take away Your holy spirit from me!" Since our sages suggest that the names of certain forbidden animals symbolise characteristics of different nations, and since many of these nations did not exist at the time the legislation was formulated, it is clear that they felt that consuming certain foods would eventually leave its mark on the character of such people. Examples are gamal for the Babylonians; arnevet for the Creeks; shafan for the Medes. The fact that these names seem repeated unaccountably in scripture, gave rise to these interpretations. Since God had said to Moses concerning achievements of our individual goals in life "it lies within your mouth and within your heart to accomplish," (Deut 30,11-14) it is no more than reasonable to include our food intake in that advice, i.e. "within your mouth." In our opening Midrash, Rabbi Meir takes the view that wine, -because it causes confusion of the mind-, is unwholesome. Rabbi Yehudah, on the other hand, holds that far from confusing the mind, wine confers blessings upon those who drink it; it improves the digestion, temperament etc. when consumed in moderation. The Bible is full of quotations attesting to the virtues of wine. As the wine cellar is open to all who wish to buy, so Sinai was open to all who wished to learn Torah, to help them control the urge to let the demands of the flesh dominate, a tendencey that has existed since the first sin in Eden. This is why the Talmud (Yevamot 103) claims that the Israelites who stood at Mount Sinai divested themselves of the impurities ingested by man in Eden, due to the serpent. For this reason too, our sages in Sanhedrin 90, say that all of Israel has a share in the world to come. If the Talmud in Sanhedrin 90, had meant that every Jew, whether religious or secular has eternal life, that would be unfair discrimination against the gentiles, and would make the life of the pious Jew unrewarding. The sinner could then look forward to the same destiny. Also, the second statement in that Mishnah, which lists a number of exclusions to the general rule, would contradict the first statement. Therefore, the correct understanding of the statement is that the term "Israelite" is not applied to someone who is merely of Jewish parentage, but to someone who lives up to the expectations of Judaism. It refers to Jews who live in accordance with the lessons learned at Sinai. Such a person is assured of eternal life. Therefore we understand the word "Israelite" as a righteous person, and conversely, "a righteous person" is an "Israelite." When the Mishnah goes on to adduce scriptural proof for its statement, the quotation "and your people who are all righteous will inherit the earth for all future times," makes perfect sense. We read in Tzefaniah 3,13, "the remnant of Israel will not commit iniquities." This seems to presuppose that it is possible to bear the name Israel, and yet commit all kinds of sins? When Tzefaniah talks about the "remnant" however, he refers to those who, though they share the Jewish tradition, are not necessarily aware of Torah. We see that Moses distinguishes between two sets of Jews. (Deut. 33,4) "Moses commanded us Torah, a hereditary tradition to the community of Jacob." The elite of the people are familiar with Torah and its details; the multitude treasures tradition handed down as such, but without deeper knowledge of same. Acquiring new habits is difficult, unless a satisfactory rationale is provided. Continuing a long established tradition does not make intellectual demands on those who practice them. The men of the great assembly may have been called such, because due to the cessation of activities by the prophets, it fell to their lot to make certain innovations to insure the continuance of Judaism as we know it. They established their claim to fame by three things. (Mishnah Avot 1) They advised moderation in the application of justice, searched for a concensus. 2) They tried to put Torah on a broad base, by enrolling many students in the academies; and once having done these two things, 3) they were able to construct "fences" around Torah, and have those "fences" respected by the people at large. If the interpretation of the Mishnah would be the standard one, i.e. that of "be circumspect before deciding legal matters," a later statement at the end of the chapter, that "justice is one of the pillars of the world," should have appeared before the statement in the name of Shimon Hatzaddik. The latter had been a member of the men of the great assembly, and was also the author of the opening statement of the first Mishnah. Having understood the function of the men of the great assembly, we can now understand the statement of the Talmud in Avodah Zarah 35, which interprets the verse "your friendship is dearer than wine" (Song of Songs 1,1) to mean that the Midrashic interpretations of Torah are dearer to Israel than the original text, even. The general order in which forbidden foods are listed, is such that the intake of animals that the Torah considers as only mildly damaging, is listed first, whereas those foods that the Torah considers as severely harmful to the development of the ideal Jewish personality, are listed later. The very fact that animals which are poisonous, or any plants that are poisonous are omitted in the list, clearly shows that the Torah's concern in this legislation is not our physical health.

יבאר תועלות אסורי המאכלות. אם לתקון טבע אומה הישראלית ואם להמצא לה חיי הפרישות ויבאר סעודת לויתן: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו׳... יזהיר על הבדל המאכלים הטהורים מהטמאים מכל החי מכל בשר ובטהורות בין הכשרות לפסולות ולכל שאר טומאות וטהרות מהנבלות והשרצים ושאר מגעות האנשים לכל דבר אשר יטמא לו כמו שישלים הדבור בפרשיות הבאות כי כל זה מה שיועיל תועלת נמרץ משני פנים. האחד מה שזכרוהו חכמים באומרם (ויקרא רבות פ׳ י״ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות והצירוף הוא שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם ושאר האומות הם מורגלות בהם וזה משום מצוה או מניעה אלהית. הם ממש חיי הבחירה שעליהם אמרו (ילקוט בראשית רמז י״ד) אם יחיה ימות ואם ימות יחיה כי הוא מחוייב שיטול האדם בעולמו הנצחי מה שנעזב מההנאה והתענוג בעולם הזה מענינים ההם לתקות ההנאה הנפשיית העתידה... מכל מקום למדנו כמה יועיל לאדם לחיות חיים מצומצמים ומשוערים אשר יזהר בהם מפאת המצוה והמזהיר עליו שאי אפשר לו לעבור על דברו. ומזה הענין אמרו חז״ל (תו״כ קדושים פ׳ ט׳ סי׳ י״ב) שמא יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר ולבישת כלאים וכו׳. אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לפי שהמצות השמעיות אין שום טעם שתפול נפש האדם עליהם להתרחק מהאיסור כמו שהוא הענין בפעולות המגונות המפורסמות שעליהם אמר הכתוב (משלי כ״א) נפש רשע אותה רע גם (שם) שמחה לצדיק עשות משפט כמו שכתב הרב המורה בפרק מ״ח חלק ג׳. ולזה אם יתרחק האדם מהאיסורין אשר מזה המין באות נפשו ומפאת טבעו הנה אם ענוש לא יענש בעשייתן אבל שכר לא יהיה לו עליהם מטעם קבלתו בהם עול תורה ומצוה... וכל זה הוא ענין נכבד מאד מסכים למה שרצינו אליו בזה התועלת הראשון מהגבלת החיים בענין המאכלות. אמנם מה שהוא לפי התועלת השני מה שיהיה זה הענין דרך אמונת אומן וגדול כאשר ישא האומן את היונק לגדלו ולהרגיל אותו מתחלת יניקתו על המזונות הדקים והנקיים כדי לתקן טבעו ולזכך מזגו מיתר האנשים ולהביאו אל נקיות הדעת וטוב התכונה לבחור בטוב ולמאוס ברע על צד היותר שלם שאיפשר והוא זה שיבוקש מזה בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בחכמה הטבעיות כי הנאות האדם בטבעו ומזגו מהדברים או התעצבו אליהם הם סבות עצומות אשר אליהם יניעון האנשים בכל פעולותיהם בדברים המעשיים. וכמו שכתב החכם פרק ג׳ מאמר ו׳ מספר המדות אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה וכו׳. אבל ישחיתו המחשבה אשר אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים. והתורה הסכימה מאד לדעתו כמו שכתבנו בתחלת שער נ״ה. ואין ספק כי כמו שההנאה והעצב ימשכו אחר המזג כמו שאמר החכם (תהלים נ״ח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. נפש רשע אותה רע. ובהפך שמחה לצדיק עשות משפט וכיוצא. כן המזג והטבע עצמו ימשך מהתחלות האדם והענינים אשר עליהם גדל ונזון מהם מתחלתו. עד אשר נראה לעין כי אשר הם גדלים על המיצוע בענינים יש להם דעות ממוצעות כמו שהם יושבי האקלמים האמצעיים אשר בהם גדלו אנשי השם אשר מעולם ממציאי המלאכות הגדולות ומעתיקי החכמות ומסדרי הנימוסים אשר בהם יחיו חיים מעולים אנושיים. וארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות בזה כמו שאמרו ז״ל (ב״ב קנ״ח:) אוירא דארעא דישראל מחכים. אמנם יושבי הקצוות הם נוטים מזה כשיעור מה שיצאו אל הקצה עד שימצאו בחלוף התמונות והמראות ואין צריך לומר במנהגים ובמאכלים ובמשקים ובמלבושים. ויתר הענינים מהם כי כאשר יאכל את הצבי ואת האיל יאכלו בשר בניהם ובנותיהם. ומהם כבהמות נדמו יחדיו ירבצו ילדיהן. ויש אשר כבקר יאכלו תבן ולא יכסו בשר מערומיהם ושאר כעורים רבים כמו אלה אשר נשתנו אלו מאלו בהם למקומותיהם במושבותיהם והנה נמצא החלוף הזה המופלג ביניהם להתחלפם בטבעי הארצות ובמזגי הפירות ויתר המאכלים אשר מהם יתהוו כי האנשים אשר הם מאקלים אחד או מפלך אחד אין צריך לומר מארץ אחד בעינה לא יתחלפו בדעותיהם ובעניניהם אלו מאלו שעור נכר מצד מה שתכללם הויה אחת... ומכל מקום נתבאר מה שכווננו אליו מהתפעלות האדם מהדברים אשר גדל עליהם אל תאותיו ואל דעותיו עד שהיו המזונות עקר גדול באיכות האנשים עד שאף באקלימים האמצעיים הוא מבואר שהמרגילים עצמם תמיד על המנהגים הפחותים והמאכלים הגסים והמשוקצים ויתר ההרגלים המאוסים שיתהוו להם טבעים ומזגים כיוצא בהם ויולידו בדמותם וצלמם ילדי פחיתות בנפשותיהם ותאוות זרות ונפסדות ירחיקו אותם מבוא בקהל ה׳ עד עולם לזה מה שהיה מאת האל יתעלה אל אישי האומה הנבחרת להעתיקם מהמנהגים המשותפים אל יתר העמים בכל עניניהם ובמאכלם ובמשקיהן ויתר צרכי חייהם עד יהיו נבדלים מהם כהבדל האיש הפרזי והכפריי מבן המלך האוכל על שלחנו מפת בג המלך ויין משתיו כי כמו שהם נבדלים במזונותיהם כך הם נבדלים בדעותיהם ובמעשיהם כמו שאמר הכתוב (דברים י״ד) בנים אתם לי״י אלהיכם לא תתגודדו וגו׳. והכוונה להודיע להם שכבר הועתקו בטבעם הרחק מאד מאדם. ושכבר הם חביבים כבני אלהים עד שאין להם להחרד אל הפסד הקרובים משאר בשר כיתר האומות וכמ״ש (שם) כי עם קדוש אתה ליי׳ אלהיך ובך בחר וגו׳. ושם סמך לזה לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו וגו׳ אך את זה לא תאכלו וגו׳. וראה כי כן נמשך הענין בפרשה הזאת ואמר ראשונה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו׳. וכאשר כלה הענין ההוא סמך דבר אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגו׳ אך את זה לא תאכלו. והוא הסדר הנכון והראוי לשמור לבנים האוכלין על שלחן אביהם הגדול והקדוש יתעלה. והראוי שנדע כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלהית מזה מהיותה במדרגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם וזה מגונה מלבד שכבר איפשר לתקן אותם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כלם ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו ותעשה התורה כפלסתר כמו שנדבד עוד בזה בפרה אדומה שער ע״ט ב״ה. גם שהגוים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים הנה ראינום שהם חיים על הבריאות ואון עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה. אמנם מה שנאסרו להם הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומא׳ המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש׳ ממנה שעליו בקש דוד (תלים נ״א) ורוח קדשך אל תקח ממני ואמר (שם) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וזהו טעם ונטמתם בם כי האטימות והטומא׳ נמשכים זה לזה כמו שיתבאר בסוף השער מהכתובים עצמם ב״ה. ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה וזה לכם הטמא מן הבהמה הטמאה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם. כל צפור טהורה וגו׳. מן הבהמה הטהורה. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומא׳ רוח רעה רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם כמו שיזהר מן הדברים הממיתים. וזה טעם מה שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ׳ י״ג) אמר רבי תנחום בר חנילאי לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר ליה דבר פלוני לא תאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר ליה כל דבעי הבו ליה כך העכו״ם שאינן לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט׳) אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב (משלי ל׳) כל אמרת אלוה צרופה. הנה מבואר יפה שאין הכוונה לחיי העולם הזה כי אלו ואלו כלם חיים. אמנם הכוונה היא לאיי הנפש ובריאות׳ כי מי שחלקו בחיים בעולם הבא יאות לו טבע אחר ממה שיאות לזולתו שאין חלקו בחיים... והכלל העולה כי כוונת הכל לתקן כללנו בטוב הטבע וביושר המזג על ידי אלו ההנהגות המאשרות אותנו לקבל כל שלמות אשר אי אפשר זולת זה ואין צריך לומר השלימות האחרון הנפשיי כי גם השלימות הראשון הגופיי לא יתקיים בשום צד באישי רעי המזג ומקולקלי הטבע המפסידים כל קיבוץ והמאבדים כל יישוב וכמו שאמר הנביא בפירוש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם יי׳ (ישעיה ס״ו) כי הוא כמחוייב אצל הטבע שיתקלקל קבוצם וישחיתו ענינם ויחדיו כלם יכליון. ולפי שהנסיון ימשך בהפך זה מצד מה שנראה העכ״ום והמורגלין בשלוח הרסן לאכול כל מה שאסרה אותו התורה מתיעוב וטומאה כי הם המה יושבים בשלום ובהשקט ובבטחה. לא כן אנחנו הנזהרים מהם אבל השיגונו רעות רבות וצרות וגורשנו מארצנו ולא יכלה ארץ מגורותינו לשאת אותנו בכל מקומות מושבותינו והוא יתעלה מראה פנים להם כאלו הם עמו ונחלתו שומרי בריתו... לכן סמך ואמר (שם) לכן כה אמר י״י אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו ירצה הנה עד עתה אתם אוכלים ואתם השותים מכל אשר חשקה נפשכם בשמחה ובטוב לבב ועבדי לא היו רשאין לאכל רק על פי התורה במשקל ובמשורה ואותו המעט בדאגה ובעצבון הגליות אבל מכאן ואילך תתהפך השיטה כי הנה עבדי יאכלו וישתו בשמחת לבב ואתם תרעבו ותצמאו בבשת פנים וגם אתם תצעקו ותילילו מכאב לב ומשבר רוח ועבדי ירונו מטוב לב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך יי׳ אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר כי המתברך בארץ וגו׳... ואולם היה סדר הדבור באלו העניינים על זה האופן והוא במה שהיה הדבר תחלה בסימני החיה והבהמה שהם ב״ח שלמי היצירה. ואחר באשר הם כנגדן חסרי היצירה והן הדגים שברייתן במים. ואחר כך בעופות שהם בריות מורכבות משני הענינים וכמו שאמרו ז״ל (חולין כ״ז:) מן הרקק נבראו. ובכלן הבדיל הנאכלין מהם מאשר לא יאכלו. ואחר כך ידבר בדיני טומאות הנבלות אשר מהטומאות מהמין הראשון לטמא אדם ובגדים. ואחר כך ידבר בטומאת נבלות השרצים אשר אין במינן צד טוהר לאכלה כלל כמו שאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו׳. עם טומאת הכלים והמאכלים הנוגעים וענין הכשירן לקבל טומאה בכי יותן מים עליהם. ואחר ידבר בטומאת הנבלות הטהורות והשוה נבלתן לענין אכילה כל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו׳. והנה על הכל אמר לא תאכלום כי שקץ הם אל תשקצו את נפשותוכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם לקיים מם שאמרנו תחלה כי טעם כל האיסורין הללו אינו מצד הנזק המגיע מהם לגופים כי אם מטעם שמטמאין ומשקצין את הנפשות ומאטימים הכח השכלי ומולידים שיבושי דעות ובלמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם. תדע שהרי יש בריות אחרות שהזיקם מפורסם כגון האפעה וכל נחש ושרף ועקרב וכן בעשבים הממיתין ולא נזכרו בכאן בעשות רושם נכר מהזיקן לפי שהוא ידוע אצלו יתעלה שאין טומאתן חמורה כל כך בהיזק הנפשות אשר לרפאותן יכוין בכל זה. וחתם הכל באומרו אני יי׳ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו׳. כלומר השכל יחייב שראוי לכם להתקדש מכל השרץ השורץ ומשאר הענינים הפחותים בהם כיון שעיניכם הרואות כי קדוש אני ואני משתתף עמכם בהנהגותיכם ומשגיח על ענייניכם כמו שנתפרסם ממה שראו כל עמי הארץ כי אני יי׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות להם לאלהים ולמנהיג אשר מזה יתחייב והייתם קדושים כי קדוש אני כי אי אפשר ההתמדה יחד בזולת זה. וכלל מה שכלל זה החלק ביארו באומרו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ובכל הנפש השורץ על הארץ בשני ענינים. האחד להבדיל בהם בין הטמא והטהור מהם במותם. הב׳ להבדיל בין מה שהוא טמא וטהור לאכיל׳ וזה מה שרצינו אליו בזה השער.

Abarbanel Vayikra 11, Question 8אברבנאל ויקרא י״א שאלה ח'

השאלה הח׳: למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש׳ בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עיף ואין כושל בהם גם יש ב״ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר׳ תורה על אכילת׳.

Abarbanel Vayikra 11:1אברבנאל ויקרא י״א:א׳

והטעם בזה שהבהמות שיש להם הסימנים האלה על הרוב בשרם נאות לאכילת האדם מפני שסבת עלות הגרה היא שאין לה טוחנות בלחי העליון כדי לטחון מאכל׳ ובעבור זה לא תוכל לאכול עצמות רק עשבים שתבלעם שלמים וכשיתרככו בכרס מפני החום הטבעי מעל׳ אותם דרך הגרון וטוחנת אותם בלסתותיה ובולעתם שנית ומיני הבהמות האלו הם שמנות וטובות למאכל האדם לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום גם שמזגם יותר שוה לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. ויורה עוד על זה שפרסותיהם שסועות ורחבות שאינן צריכות לשנים וצפרנים כמו החיות הטורפות שמזונם בשר ודם ועצמות שיולידו באוכל אותם מזג חם ויבש אכזריות חמה ושטף אף אבל אלה הולכים על הארץ לאכול מעשב השדה. וכבר ביאר הנביא ע״ה (שם י״א) שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. ובעבור זה לא ירעו ולא ישחיתו ושיגור הזאב עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ ופרה ודוב תרעינה לפי שאכילת הבשר והדם והעצמות שאוכלי׳ הב״ח טורפים הוא סבה לרוע מזגם והיותם דורסים ותופשים מה שאין להם. והטבע בעבור זה הכין להם הצפרנים והשנים לטרוף טרף למזונם. אמנם בבהמות הטהורות אשר מזונם עשב השדה הכין להם הטבע פרסות שסועות ורגלים רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם ממנה ולא נתן להם הטבע טוחנות. לפי שאינם צריכות למאכל העשב ולזה היו סימני הבהמ׳ הטהור׳ שתהיה מעלת גרה ומפרסת פרסה כי זה מורה על טוב מזגה שאינ׳ טורפת וחומסת. ואין להקשות מהחזיר והשפן והגמל לפי שאלה נשחת טבעם לרוב החומר הלבניי הגובר בחזיר ובגמל והחום היבש המופלג אשר בשפן כי הוא יתברך יודע הטבעים ובורא כל בשר הכיר וידע מה היה המזון הנאות למזג האדם רוצה לומר לזכך נפשו והתירו לנו ואשר אינו כן אסר אותו.

Abarbanel Vayikra 11:13אברבנאל ויקרא י״א:י״ג

איסור המאכלים שאסרה התורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות זהו דעת הרמב״ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף וחלילה לי מלהאמין כן לפי שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם. גם כי יש בריאות אחרות שהזקם מפורסם כאפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות. וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם כמו אליסו״ר וזולתם ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם. וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח הטומא׳ המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה בקש דוד (תהלים נ״א) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי ומפני זה אמר יתברך אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כי בזה היה ענין האטימות והטומא׳ ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה להורות שהיה טעם איסורם מפאת הנפש ולא מפאת הגוף ובריאותו כי היה צריך לשלמות הנפש ובהירותה וזכותה שיתישר מזג הגוף ויהיו מזונותיו מולידים דם זך ומזוקק לא גס ועב ובלתי מיושר כמו שיתילד מן המאכלים האסורים. גם כי היו אז המאכלים האסורים ההם מתיחסים לעובדי ע״א וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר ומן הצאן כמו שזכר הרב המורה ובארצות אחרות אוכלות מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועב׳ כמו שנקראת הע״א תועבה. הנה התבאר שהיה איסור המאכלות האלה מפני שלמות הנפש ובריאותה ולא מפאת הגוף והותרה בזה השאלה הח׳.

Sforno Vayikra 11:2-46ספורנו ויקרא י״א:ב׳-מ״ו

(2) זאת החיה אשר תאכלו, after the Israelites had divested themselves of their spiritual jewelry which they had acquired at Mount Sinai when receiving the Torah, something which if they had been able to retain it, would have given them direct access to the Shechinah without the need for an intermediary, as stated by God in the wordsבכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, “in any place where I hear My name mentioned I will come to you and bless you, (Exodus 20,24) a change had now occurred due to the people’s sin at the golden calf. God stated that the purpose of the Tabernacle was for Him to take up residence therein so that His essence should not feel disgust at the Jewish people. (Leviticus 26,11). Unfortunately, the golden calf episode had brought about a cardinal change in God’s relationship with the people so that He would not allow His Presence to dwell among them even briefly, refused to accompany them on their journey (Exodus 33,3) By means of his lengthy prayers Moses accomplished some improvement in this relationship of God to the Israelites by means of the Tabernacle and its furnishings, the priests performing service there, etc. Finally, the people attained the state of grace described as וירא כבוד ה' אל כל העם, “the glory of the Lord appeared to the whole people.” (Leviticus 9,23.) This manifestation of the “glory of the Lord” was the descent of fire from heaven to devour the offerings of the people in the Tabernacle. A way had now been found to refine the character of the people in attitudes and by application of their intelligence so that they would qualify for eternal life (life after death of the body). The method chosen for this was the refinement of the foods eaten by the people. God forbade consumption of the kinds of foodstuffs which exert –over a period of time- a negative influence on the people’s character and their intelligence. This is spelled out by the Torah in verse 43 of our chapter where the rationale of the legislation is אל תשקצו בנפשותיכם, another way of saying “do not contaminate your souls.” This is only the effect of observing the negative commandment not to eat forbidden things. There is a positive aspect to this legislation also called והתקדשתם והייתם קדושים “if you will sanctify yourselves you will remain holy.” (Leviticus 15,31). When God added כי קדוש אני, this was an incentive to attain the dimension of eternal life similar to God. In addition to legislation involving our physical foodstuffs, the Torah introduced legislation designed to refine our body’s other appetites, that of the libido. Legislation governing a husband’s marital relation with a woman who is a menstruant, or who suffers diseases of her sexual organs, or experiencing childbirth (נדה, זבה, יולדת) are intended to sanctify human sperm and to cleanse if from all spiritual contamination, טומאת הגוף. Compare Leviticus 15,31 והזהרתם את בני ישראל מטומאתם, “caution the Children of Israel to abstain from their pollutants.” If they would fail to do so they would forfeit this claim to eternal life. Here the Torah introduces this subject of ritual impurity in connection with animals. In this whole paragraph “defilement” is brought about either by direct touch, indirect touch such a carrying or moving the object by pushing it. Only such animals a are liable to confer contamination of our souls are capable of conferring immediate ritual impurity. Fish, birds, locusts and other creeping things are not capable of conferring such ritual contamination of a person by means of contact other than by means of ingesting them.. The Torah uses the expression שיקוץ to describe their negative fallout when dead instead of the expression טומאה. (compare verse 10,13, 41-42) to describe the negative result if we were to eat such creatures. (43) ולא תטמאו בהם כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם, do not contaminate yourselves in a manner that will make this contamination really serious, i.e. by eating these creatures or parts of them. Seeing that I am your God I desire you to sanctify yourselves so that you will be in a state capable of absorbing holiness on an ongoing basis. והייתם קדושים כי קדוש אני, so that your holiness will endure indefinitely. The reason why I desire this is because I am holy, and I would like you to become as close to My own essence as it is possible for a creature to become. All of this you will be able to achieve by adhering strictly to the legislation governing what you may eat and what you must eschew. Our sages paraphrased the result of observing this legislation in the following words: “when man sanctifies himself a little, the additional amount of sanctity supplied for him from the heavenly regions is many more times this.” (Yuma 39). (45) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים. It is no more than appropriate that you do all this in order to attain this level of holiness in order to carry out My will; for indeed when I took you out of Egypt this was expressly in order for you to achieve this spiritual level and for Me to be your God, a God to Whom you could relate directly without any intermediary. You are meant to be holy forever by emulating My attributes and My way of thinking, in other words, you are to emulate that part of Me which I describe as קדוש, holy, beyond compare. (46) זאת תורת הבהמה והעוף, this is the underlying motivation of the regulations governing the prohibitions affecting forbidden foods mentioned earlier.

(ב) זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ – הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְנַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם הָרוּחָנִי שֶׁקָּנוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, אֲשֶׁר בּוֹ הָיוּ רְאוּיִם לִשְׁרוֹת שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם בִּלְתִּי אֶמְצָעִי, כְּאָמְרוֹ ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״ (שמות כ׳:כ״א) כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן לֶעָתִיד לָבֹא, כְּאָמְרוֹ ״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם״ (להלן כ״ו:י״א), מָאַס הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחַר כָּךְ מֵהַשְׁרוֹת עוֹד שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כְּאָמְרוֹ ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ (שמות ל״ג:ג׳). וְהִשִּׂיג מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּתְפִלָּתוֹ (שמות ל״ג:י״ב-ט״ז) אֵיזֶה תִּקּוּן, שֶׁתִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָם בְּאֶמְצָעוּת מִשְׁכָּן וְכֵלָיו וּמְשָׁרְתָיו וּזְבָחָיו, עַד שֶׁהִשִּׂיגוּ וְזָכוּ אֶל ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם״ (לעיל ט׳:כ״ג), וְאֶל יְרִידַת אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם (שם כ״ד). וּבְכֵן רָאָה לְתַקֵּן מִזְגָם שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים, וְזֶה בְּתִקּוּן הַמְזוֹנוֹת וְהַתּוֹלָדָה. וְאָסַר אֶת הַמַּאֲכָלִים הַמְטַמְּאִים אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמִדּוֹת וּבְמֻשְׂכָּלוֹת, כְּאָמְרוֹ ״וְנִטְמֵתֶם בָּם״ (שם), וּכְאָמְרוֹ ״אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ (להלן פסוק מ״ג), וּכְאָמְרוֹ ״וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ... כִּי אֲנִי ה׳ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים (פסוקים מ״ד-מ״ה), פֵּרוּשׁ: נִצְחִיִים, מִתְדַּמִּים לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּאָמְרוֹ ״כִּי קָדוֹשׁ אָנִי״ (שם). וְאָסַר הַנִּדָּה וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶת, לְקַדֵּשׁ אֶת הַזֶּרַע וּלְטַהֲרוֹ מִכָּל טֻמְאָה, כְּאָמְרוֹ ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמוּתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְאָם אֶת מִשְׁכָּנִי״ (להלן ט״ו:ל״א), וְהִזְכִּיר לָשׁוֹן טֻמְאָה בְּנִבְלַת בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה (להלן פסוקים כ״ו-כ״ח), וּבִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (שם כ״ט-ל״ד), וּבְנִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה (שם ל״ט), שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ יֵשׁ טֻמְאַת מַגָּע וּבִקְצָתָם טֻמְאַת מַשָּׂא. אָמְנָם הַמְטַמְּאִים אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּלְבָד, וְהֵם דָּגִים וְעוֹפוֹת וַחֲגָבִים וּשְׁאָר שְׁרָצִים שֶׁאֵין בָּהֶם טֻמְאַת מַגָּע כְּלָל יִזְכֹּר בָּהֶם ׳שִׁיקוּץ׳, כְּאָמְרוֹ ״שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם״, ״לֹא יֵאָכֵלוּ, שֶׁקֶץ הֵם״, ״שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל״, ״לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם״. (מג) ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ – אַל תִּטַּמְאוּ בָהֶם בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיוּ טְמֵאִים וּמְטֻמְטָמִים בָּם, וְזֶה יִקְרֶה בַּאֲכִילָתָם. כִּי אָמְנָם בִּהְיוֹתִי ״אֱלֹהֵיכֶם״ חָפַצְתִּי שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ וְתָכִינוּ עַצְמְכֶם אֶל הַקְּדֻשָּׁה. (מד) ״וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים – כִּי קָדוֹשׁ אָנִי״, כְּדֵי שֶׁתִּהְיוּ קְדוֹשִׁים וְנִצְחִיִּים בְּהַכִּירְכֶם אֶת בּוֹרְאֲכֶם וַהֲלַכְתֶּם בִּדְרָכָיו, וְזֶה חָפַצְתִּי כְּדֵי שֶׁתִּתְדַמּוּ אֵלַי ״כִּי קָדוֹשׁ אָנִי״. וְכָל זֶה תַּשִּׂיגוּ כְּשֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ וְתִשָּׁמְרוּ מֵאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת, כְּאָמְרָם ז״ל: אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה וכוֹ׳ (יומא ל״ט.). (מה) כִּי אֲנִי ה׳ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים – וְרָאוּי לָכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ זֶה הַהִשְׁתַּדְּלוּת לְהִתְקַדֵּשׁ וְלִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, כְּדֵי לְהָפִיק רְצוֹנִי, כִּי אָמְנָם כַּוָּנָתִי כְּשֶׁהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה כְּדֵי שֶׁתַּשִּׂיגוּ זֶה, שֶׁאֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים בִּלְתִּי אֶמְצָעִי, וְשֶׁתִּהְיוּ קְדוֹשִׁים וְנִצְחִיִּים בְּהִדַּמּוֹתְכֶם אֵלַי בַּמִּדּוֹת וּבַמֻּשְׂכָּלוֹת, ״כִּי קָדוֹשׁ אָנִי״. (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף – זֹאת הִיא כַּוָּנַת וְטַעַם אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 5-6ספורנו מאמר כוונות התורה ה'- ו׳

(ה) ותקן ענין ישראל בחטא העגל בהשיב שכינתו בתוכם באופן מהץ וזה בעשיית משכן וכליו ומשרתיו וקרבנותיו ובהרחיק כל מיני הטומאה...למען ישיב שכינתו בתוכם. (ו) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם.

R. Y.S. Reggio Vayikra 11:45ר׳ י״ש ריגייו ויקרא י״א:מ״ה

כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים – שמא תאמרו למה אותנו ציווה ה׳ החוקים האלה, לא ציווה כן לכל גוי, על כן אמר אתם חייבים לעבדני בתורתי ובמצוותי, כי העליתי אתכם מארץ מצרים, ואז קניתי אתכם לעבדים ... להשרות שכינתי בתוככם, צריך שתהיינה נפשותיכם מזוככות מאד, ולכן תתקדשו מכל הדברים הגורמים שיקוץ וטומאה בנפש.

Shadal Vayikra 11:1,43שד״ל ויקרא י״א:א',מ"ג

(א) איסורי אכילה להבדיל מן העמים וגם לרומם הנפש שאכילת הדברים המאוסים מביאה פחיתות נפש, ואין הטעם לשמירת הבריאות, כי אמנם בשר הגמל הוא טוב לבריאות, והוא חביב מאד לאנשי המזרח. (מג) ונטמתם בם – מן נִטְמִינו בעיניכם (איוב י״ח:ג׳) (כפירוש י״א שהביא ראב״ע), הוא שאמרתי למעלה {פסוק א׳} שאכילת המאכלים המשוקצים מביאה פחיתות בנפש, וכאילו היא יורדת ממעלת האדם למדרגת הבהמה, וכמ״ש {וכמו שכתוב} מדוע נחשבנו כבהמה נטמינו בעיניכם {איוב י״ח:ג׳}.

HaMishtadel Vayikra 11:1המשתדל ויקרא י״א:א׳

איסורי אכילה הם איסורי קדושה, כדי שיהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי כמו שהכהנים אצל שאר האומות היו מובדלים ומופרשים בחוקים מיוחדים ובאיסורים פרטיים, כן יהיה כל אחד ואחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים, ומתוך כך תתרומם נפש כל אחד ואחד מישראל ולא ילמד ממעשה האומות, וידבק תמיד באלהי אבותיו ובדרכים הישרים והקדושים ולא ימיר כבודו בגילולי הגוים ההם. הטעם הזה נזכר בתורה (למטה מ״ד) במאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים, לא היתה ההפרשה הזאת צרכיה), הנה רבוי המצות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקון המדות, וזה משני צדדים. האחד כי המצות האלהיות שאדם שומר הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר צוה את המצות ההן, וזכרון האל וזכרון השגחתו וזכרון השכר והעונש, כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם, וקובע בלבו יראת האלהים בלתי יחטא. והצד השני הוא כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק וכטעם טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו (איכה ג׳:כ״ז), והפילוסוף אפיקטיטוס אמר: אם ישים אדם על לבו שתי מלות אלה, בטוח הוא שלא יחטא ויהיו כל ימיו בשלום, ואלו הן: סְבוֹל וּפְרוֹשׁ (sastine et abstine), כלומר סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה רבוי המצות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.

Shadal Yesodei HaTorah 42 (p. 48)שד״ל יסודי התורה מ״ב (עמ' 48)

והנה כל איסורי אכילה הם איסורי קדושה, להבדיל את ישראל ולקדשם ככהנים; ואינם לשמירת הבריאות כי כמה ענינים אחרים יש שהיה מן הראוי להזהיר עליהם אם היתה כוונת התורה ללמד דעת את העם לשמירת בריאותם; מלבד כי הנה התורה אסרה אכילת הגמל, וידוע כי הישמעאלים אוכלים את בשרו, והוא להם מאכל טוב ובלתי מזיק כלל.  לפיכך אע"פ שקצת מאיסורי אכילה יתכן שיהיה באיסורם סבה פרטית, אין אנו צריכים לבקש טעם לכל פרטיהם, כי מה איכפת לנו אם המאכל האסור יהיה זה או זה, אחרי שהמכוון הכללי הוא שיהיו קצת המאכלות אסורות לנו.

Netziv Vayikra 11:44-45נצי״ב ויקרא י״א:מ״ד-מ״ה

(מד) והתקדשתם – שתרצו להתקדש מתאות מאכלות אסורות. והייתם קדשים – הנני מבטיח שיהיה בסיעתא דשמיא הכי כדאיתא ביומא ספ״ג המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה היינו שלא יאונה לו כל און בשוגג מאכל טמא כמש״כ התוס׳ חולין ד״ה ב׳ ד״ה צדיקים דנאמר על מאכל איסור ביחוד. והוא ממקרא זה. כי קדוש אני – ורוצה אני לקדש אתכם. וע׳ להלן כ׳ י״ז. ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ – לפרש״י בסוגיא דאכל פוטיתא הוא עוד אזהרה לשרץ הארץ. אבל לדעת הגאונים והרמב״ם ז״ל הוא אזהרה מיוחדת על בריה הנולדת מעפוש. והנה לפי זה יבואר מקרא הסמוך טעם מיוחד לאזהרה זו כאשר יבואר. אבל א״כ היה ראוי להתחיל הפסוק ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ וטעמו. וריש המקרא דילן יהי נמשך במקרא הקודם וטעם לו. ולמה זה עירב המקרא טעם האזהרה הקודמת ואזהרה אחרת יחד. ולאו דבר ריק הוא אלא בא ללמדנו דשייך אזהרה זו ג״כ לטעם אזהרה הקודמת. דמי שמטמא נפשו במאכלות אסורות מכח התורה יבא לשקץ טבעו כ״כ עד שיאכל גם דברים המתועבים לנפש נקיה בדעת אדם וכמו כל חומר וצורה שכל שצורתו גבוה ממה שלמטה ממנו. הרי חומרו חלש ממנו וכשנפסד צורתו גם החומר הולך תמס יותר מחומר הפחות. כך הוא בעניני הנפש. נפש ודעת האדם גבוה מנפש הבהמה וכאשר משחית נפשו מדעת האדם הרי נעשה גרוע מבהמה ומזיק ביותר. כמו שכתוב בספר בראשית ו׳ ג׳ ה׳ ע״ש. וכמו כן נפש הישראלי גבוה על פי דעת תורה שעליו וכשמשחית דעת תורה ממנו נעשה גרוע מנפש האדם שאין עליו דעת תורה ולא יפלא ממנו לאכול גם דברים המתועבים וכל השרץ הרומש על הארץ. וע׳ מש״כ להלן כ״ה י״ז. ואחר שכן סוף המקרא בא לטעם ג״כ. דלא תגרמו לטמא נפשתיכם בכל השרץ הרומש עה״א וע׳ מש״כ עוד בס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ וישמן ישורון וגו׳. (מה) כי אני ה׳ – הוא טעם על אזהרה שלפניו להתרחק מדברים המתועבים. שהרי העלה אתכם מארץ מצרים בשביל זה שאתם נקיי הדעת יותר מכל אוה״ע באותו זמן שהיו משועממים מן דעת אדם. וכדאי׳ ר״פ א״נ יצ״מ דכתיב בשרצים וכו׳. ע״כ והייתם קדשים – מוכשרים אתם ביותר משארי ב״א להיות גם קדושים שהוא עוד למעלה מנקיות הדעת לבד. כי קדוש אני – מש״ה מסייע אני לזה להעלות נפש האדם שיהא קרוב אלי בכל האפשר והיינו קדושה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 11ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״א

תורת קרבנות זו שקדמה תקופת משה הושלמה ושוכללה אחר כן, כשישראל נבחר ל"ממלכת נהנים וגוי קדוש״ והיתה לחוק בחיים הרגילים והמשפחתיים של האומה הבחורה. עם הכהנים יבחר למאכלו רק בשרם של בעלי חיים אשר בני־אדם המעולים חשבו אותם ראויים לקרבן לה'. כן יש לשחוט ולהכין למאכל אותן החיות, כדרך שמנהג האבות דרש זאת בהבאת קרבנותיהם. אבל מתון שהתורה מציינת עתה אותם בעלי ההחיים שנקראו בזמן קדום "איננה טהורה״ בלבד (בראשית ז':ח'), כלומר איננה כשרה למזבח׳ כ״טמא" לעם ישראל ("לכם״) וכ"שקץ״, שבאכילתם בן ישראל משקץ ומטמא את נפשו (ויקרא י"א:מ"ג, כ':כ"ה), העלתה את חוקי המאכלות מעל לכל טכס חיצוני לגורם משפיע ויוצר צורות חיים פנימיים.