EN/HEע/E

Purpose of the Pesach

Sources

Shemot 12:1-11שמות י״ב:א׳-י״א

(1) Hashem spoke to Moses and Aaron in the land of Egypt, saying, (2) “This month shall be to you the beginning of months. It shall be the first month of the year to you. (3) Speak to all the congregation of Israel, saying, ‘On the tenth day of this month, they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household; (4) and if the household is too little for a lamb, then he and his neighbor next to his house shall take one according to the number of the souls; according to what everyone can eat you shall make your count for the lamb. (5) Your lamb shall be without blemish, a male a year old. You shall take it from the sheep, or from the goats: (6) and you shall keep it until the fourteenth day of the same month; and the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it at evening. (7) They shall take some of the blood, and put it on the two doorposts and on the lintel, on the houses in which they shall eat it. (8) They shall eat the flesh in that night, roasted with fire, and unleavened bread. They shall eat it with bitter herbs. (9) Don’t eat it raw, nor boiled at all with water, but roasted with fire; with its head, its legs and its inner parts. (10) You shall let nothing of it remain until the morning; but that which remains of it until the morning you shall burn with fire. (11) This is how you shall eat it: with your belt on your waist, your shoes on your feet, and your staff in your hand; and you shall eat it in haste: it is Hashem’s Passover.

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (ג) דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. (ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַי"י.

Shemot 12:12-13שמות י״ב:י״ב-י״ג

(12) For I will go through the land of Egypt in that night, and will strike all the firstborn in the land of Egypt, both man and animal. Against all the gods of Egypt I will execute judgments: I am Hashem. (13) The blood shall be to you for a token on the houses where you are: and when I see the blood, I will pass over you, and there shall no plague be on you to destroy you, when I strike the land of Egypt.

(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי י"י. (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 12:21-23שמות י״ב:כ״א-כ״ג

(21) Then Moses called for all the elders of Israel, and said to them, “Draw out, and take lambs according to your families, and kill the Passover. (22) You shall take a bunch of hyssop, and dip it in the blood that is in the basin, and strike the lintel and the two doorposts with the blood that is in the basin; and none of you shall go out of the door of his house until the morning. (23) For Hashem will pass through to strike the Egyptians; and when he sees the blood on the lintel, and on the two doorposts, Hashem will pass over the door, and will not allow the destroyer to come in to your houses to strike you.

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכׇל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. (כג) וְעָבַר י"י לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח י"י עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

Shemot 12:24-27שמות י״ב:כ״ד-כ״ז

(24) You shall observe this thing for an ordinance to you and to your sons forever. (25) It shall happen when you have come to the land which Hashem will give you, according as he has promised, that you shall keep this service. (26) It will happen, when your children ask you, ‘What do you mean by this service?’ (27) that you shall say, ‘It is the sacrifice of Hashem’s Passover, who passed over the houses of the children of Israel in Egypt, when he struck the Egyptians, and spared our houses.’” The people bowed their heads and worshiped.

(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחׇק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן י"י לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַי"י אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

Yechezkel 9יחזקאל ט׳

(1) Then he called in mine ears with a loud voice, saying: 'Cause ye them that have charge over the cityto draw near, every man with his destroying weapon in his hand.' (2) And, behold, six men came from the way of the upper gate, which lieth toward the north, every man with his weapon of destruction in his hand; and one man in the midst of them clothed in linen, with a writer's inkhorn on his side. And they went in, and stood beside the brazen altar. (3) And the glory of the God of Israel was gone up from the cherub, whereupon it was, to the threshold of the house; and He called to the man clothed in linen, who had the writer's inkhorn on his side. (4) And the Lord said unto him: 'Go through the midst of the city, through the midst of Jerusalem, and set a mark upon the foreheads of the men that sigh and that cry for all the abominations that are done in the midst thereof.' (5) And to the others He said in my hearing: 'Go ye through the city after him, and smite; let not your eye spare, neither have ye pity; (6) slay utterly the old man, the young man and the maiden, and little children and women; but come not near any man upon whom is the mark; and begin at My sanctuary.' Then they began at the elders that were before the house. (7) And He said unto them: 'Defile the house, and fill the courts with the slain; go ye forth.' And they went forth, and smote in the city. (8) And it came to pass, while they were smiting, and I was left, that I fell upon my face, and cried, and said: 'Ah Lord God! wilt Thou destroy all the residue of Israel in Thy pouring out of Thy fury upon Jerusalem?' (9) Then said He unto me: 'The iniquity of the house of Israel and Judah is exceeding great, and the land is full of blood, and the city full of wresting of judgment; for they say: The Lord hath forsaken the land, and the Lord seeth not. (10) And as for Me also, Mine eye shall not spare, neither will I have pity, but I will bring their way upon their head.' (11) And, behold, the man clothed in linen, who had the inkhorn on his side, reported, saying: 'I have done according to all that Thou hast commanded me.'

(א) וַיִּקְרָא בְאׇזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ. (ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מׇפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמׇתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת. (ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמׇתְנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ. (ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאׇזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ [אַל] (על) תָּחֹס [עֵינְכֶם] (עיניכם) וְאַל תַּחְמֹלוּ. (ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. (ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר. (ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כׇּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשׇׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם. (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב י"י אֶת הָאָרֶץ וְאֵין י"י רֹאֶה. (י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי. (יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמׇתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי [כְּכֹל אֲשֶׁר] (כאשר) צִוִּיתָנִי.

Jubilees 49יובלים מ״ט

(א) זכור את המצוה אשר נתן ה' לך על דבר הפסח, לשמור אותו במועדו בארבעה עשר לחודש הראשון. (ב) כי תשחט אותו בין הערבים, ויאכלו אותו בלילה ערב החמשה עשר מעת בא השמש. (ג) כי היום הזה הוא החג הראשון ויום ראשון לחג הפסח. (ד) ותאכלו את הפסח במצרים כאשר שולחו כל חילות משטמה להכות כל בכור מצרים מבכור פרעה עד בכור שפחת השבי אחר הרחים ועד הבהמה. (ה) וזה האות אשר נתן להם ה', אל כל בית אשר זורק דם השה על משקופו, אל בית כזה לא יבואו להכות את הסגורים בו, והיה כל אשר בבית נמלטו בהיות אות הדם על הדלת. (ו) ומלאכי האלהים עשו את כל אשר צוה אותם, ופסחו על כל בני ישראל. (ז) ולא היה בהם נגף להשחית מהם נפש כל חי אם בהמה או איש או אך כלב אחד. (ח) ובמצרים היתה המגפה גדולה מאוד, ואין בית אשר אין שם מת ובכיה וצעקה. (ט) וכל ישראל אכלו במנוחה את בשר הפסח, וישתו יין ויהללו ויודו ויברכו לה' אלהי אבותיהם, ויהיו נכונים לצאת מתחת עול הסבלות וממצרים הרעה. (י) ואתה זכור את היום הזה כל ימי חייך אחת בשנה ביומו, ככל חוקתו, ואל תחליף את היום באחר ואל תמיר את החודש באחר. (יא) כי חוקת עולם היא וחרותה היא על לוחות השמים לבני ישראל, לשמור בכל שנה ושנה את מועדה אחת לכל דורותיהם, ואין גבול לזמן כי אם לעולמים נועד. (יב) והאיש אשר הוא טהור ולא בא לעשות אותו במועדו, להקריב קורבן לרצון לפני ה' ביום מועדו, ולאכול ולשתות לפני ה' ביום מועדו. (יג) ונכרת האיש ההוא אם הוא טהור וקרוב, כי קורבן ה' לא הקריב במועדו, וחטאו ישא האיש ההוא. (יד) בני ישראל לדורותיהם ישמרו את הפסח במועדו בארבעה עשר לחודש הראשון בין הערבים, בחלק השלישי ביום, עד החלק השלישי בלילה. (טו) כי שני חלקי היום נתונים לאור, והחלק השלישי לערב. (טז) זה הדבר אשר צוה ה' כי תעשה אותו בין הערבים. (יז) ולא יעשה בבוקר בכל עת האור כי אם לפנות ערב. (יח) ואכלו אותו בעת הערב עד החלק השלישי בלילה, והנותר מכל בשרו אחר החלק השלישי בלילה באש ישרפו גם שרוף אותו. (יט) ולא יבשלו אותו במים, ואל יאכלוהו חי כי אם צלוי היטב באש וקלוי באש. (כ) ראשו על קרבו ועל כרעיו יצלו באש, ועצם לא ישברו בו [כי לא נשברה עצם מבני ישראל ביום ההוא]. (כא) לכן צוה ה' את בני ישראל לעשות את הפסח במועדו ולבלתי שבור עצם בו, כי חג הוא ויום מועד ולא יעברו ממנו יום או חודש כי אם במועדו יעשה. (כב) ואתה צו את בני ישראל ויעשו את הפסח לדורותם בכל שנה ושנה אחת בשנה ליום המועד, להיות לזיכרון לרצון לפני ה', ולא יהיה בהם נגף בשנה ההיא להמית ולהכות אותם. (כג) והיה כאשר יחוגו את הפסח במועדו ככל אשר צוה, ישמרו מאכול אותו מחוץ למקדש ה'. (כד) לפני כל עם עדת ישראל ישמרו אותו במועדו כל הבאים ביומו לאכול אותו במקדש אלוהיכם לפני ה' מבן עשרים שנה ומעלה. (כה) כי כן כתוב ונועד לאכול אותו בבית מקדש ה'. (כו) והיה כי יבואו בני ישראל אל ארץ נחלתם ארץ כנען, ויטו את אהל ה' בקרב הארץ בתוך אחד שבטיו עד בנות מקדש ה' בארץ. (כז) ובאו ועשו את חג הפסח בתוך אוהל ה', ושחטו אותו לפני ה' מימים ימימה. (כח) ובימי היות בית בנוי לשם ה' בארץ נחלתם, ילכו שמה ושחטו את הפסח בערב בבוא השמש בחלק השלישי ליום. (כט) ונתנו את הדם על משקוף המזבח, ואת החלב ישימו על האש אשר על המזבח, ואת בשרו קלוי באש יאכלו בחצר המקדש לשם ה'. (ל) ולא יעשו את הפסח בעריהם ובכל מקום, בלתי לפני אהל ה' או לפני ביתו אשר שמו ישכון בקרבו ולא יחטאו לה'.

Philo, The Special Laws II:XXVII:145-149פילון על החוקים המיוחדים ב׳:כ״ז:קמ״ה-קמ״ט

(145) And after the feast of the new moon comes the fourth festival, that of the passover, which the Hebrews call pascha, on which the whole people offer sacrifice, beginning at noonday and continuing till evening. (146) And this festival is instituted in remembrance of, and as giving thanks for, their great migration which they made from Egypt, with many myriads of people, in accordance with the commands of God given to them; leaving then, as it seems, a country full of all inhumanity and practicing every kind of inhospitality, and (what was worst of all) giving the honour due to God to brute beasts; and, therefore, they sacrificed at that time themselves out of their exceeding joy, without waiting for priests. And what was then done the law enjoined to be repeated once every year, as a memorial of the gratitude due for their deliverance. These things are thus related in accordance with the ancient historic accounts. (147) But those who are in the habit of turning plain stories into allegory, argue that the passover figuratively represents the purification of the soul; for they say that the lover of wisdom is never practicing anything else except a passing over from the body and the passions. (148) And each house is at that time invested with the character and dignity of a temple, the victim being sacrificed so as to make a suitable feast for the man who has provided it and of those who are collected to share in the feast, being all duly purified with holy ablutions. And those who are to share in the feast come together not as they do to other entertainments, to gratify their bellies with wine and meat, but to fulfill their hereditary custom with prayer and songs of praise. (149) And this universal sacrifice of the whole people is celebrated on the fourteenth day of the month, which consists of two periods of seven, in order that nothing which is accounted worthy of honour may be separated from the number seven. But this number is the beginning of brilliancy and dignity to everything.

Philo, Questions and Answers on Exodus #4 (Exodus 12:11)פילון שאלות על ספר שמות ד׳ (שמות י״ב:א׳)

But what is the Pascha, which is interpreted as "Passover"? They make the Passover sacrifice while changing their dwelling-place in accordance with the commands of the Logos, in return for three beneficent acts (of God), which are the beginning and the middle of the freedom to which they now attain. And the beginning was that they were able to conquer the harsh and insupportable masters of whom they had had experience and who had brought all kinds of evil upon them, and this (came about) in two ways, by having their force and their numbers increase. And the middle was that they saw the divinely sent punishments and disasters which overtook their enemies, (for) it was not the nations which fought against them but the regions of the world and the four elements which came against them with the harmfulness and violence of beasts. That is the literal meaning.

Philo, Questions and Answers on Exodus #7 (Exodus 12:5a)פילון שאלות על ספר שמות ז׳ (שמות י״ב:ה׳)

Why does (Moses) command (them) to take a "perfect male sheep of one year"? (It is to be) perfect in two physical features, (namely) in the sensitive parts of the body and also in the other organs. For an imperfect (sacrifice) is not worthy to be brought to the altar of God. And (it is to be) male, first, because the male is more perfect than the female. Wherefore it is said by the naturalists that the female is nothing else than an imperfect male. In the second place, since it was commanded by the king of the land that the males should die, he thought it right, in face of this and also for the sake of thanksgiving, to make a sacrifice of male animals. And third, because of the king's cruelty and wickedness in ordering the proclamation against the Hebrew children, (he thought it right) to nourish the female and to kill the male (sheep). For since the (king's) command had been annulled by the friendliness and humaneness and power of God, it was proper to give thanks for the males unexpectedly kept alive by (making) male sacrifices.

Philo, Questions and Answers on Exodus #10 (Exodus 12:5b)פילון שאלות על ספר שמות י׳ (שמות י״ב:ה׳)

And, He says, all the multitude shall sacrifice. Now at other times the daily priests (chosen) from the people, being appointed for the slaughtering and taking care of them, performed the sacrifices. But at the Passover, here spoken of, the whole people together is honoured with the priesthood, for all of them act for themselves in the performance of the sacrifice. For what reason? Because, in the first place, it was the beginning of this kind of sacrifice, the Levites not yet having been elected to the priesthood nor a temple set up. And in the second place, because the Saviour and Liberator, who alone leads out all men to freedom, deemed them (all) equally worthy of sharing in the priesthood and in freedom as well, since all who were of the same nation had given evidence of equal piety… In the third place, because a temple had not yet been built. He showed that the dwelling together of several good persons in the home was a temple and altar, in order that in the first sacrifices of the nation no one might be found to have more than any other. In the fourth place, He thought it just and fitting that before choosing the particular priests He should grant priesthood to the whole nation in order that the part might be adorned through the whole, and not the whole through a part — above all the popular element. And He permitted the nation, as the very first thing to be done, to prepare with their own hands and to slaughter the sacrifice of the so-called Passover (as) the beginning of good things. And He decided that there is nothing more beautiful than that the divine cult should be performed by all in harmony. And also that the nation might be an archetypal example to the temple-wardens and priests and those who exercise the high-priesthood in carrying out the sacred rites.

Philo, Questions and Answers on Exodus #12 (Exodus 12:7)פילון שאלות על ספר שמות י״ב (שמות י״ב:ז׳)

Why does lie command (them) to place some of the blood upon the doorposts and upon the lintel of every house? That is (because), as I said a little earlier, at that time every house became an altar and a temple of God for the contemplative, wherefore He rightly deemed them worthy of making divine offerings of blood upon the front parts of each (house) that they might at the same time, showing contempt of their enemies, sacrifice without fear and, as it were, bear testimony to and show confidence in the greatness and abundance of God's gracious acts.

Josephus, Antiquities 2:14:6יוספוס, קדמוניות ב׳:י״ד:ו׳

But when God had signified, that with one plague he would compel the Egyptians to let Hebrews go, he commanded Moses to tell the people that they should have a sacrifice ready, and they should prepare themselves on the tenth day of the month Xanthicus, against the fourteenth, (which month is called by the Egyptians Pharmuth, Nisan by the Hebrews; but the Macedonians call it Xanthicus,) and that he should carry the Hebrews with all they had. Accordingly, he having got the Hebrews ready for their departure, and having sorted the people into tribes, he kept them together in one place: but when the fourteenth day was come, and all were ready to depart they offered the sacrifice, and purified their houses with the blood, using bunches of hyssop for that purpose; and when they had supped, they burnt the remainder of the flesh, as just ready to depart. Whence it is that we do still offer this sacrifice in like manner to this day, and call this festival Pascha which signifies the feast of the passover; because on that day God passed us over, and sent the plague upon the Egyptians; for the destruction of the firstborn came upon the Egyptians that night.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo Pischa 5מכילתא בא פסחא ה׳

והיה לכם למשמרת וגו' מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח). הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל טז ז) ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגומר (יחזקאל טז ו) ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט יא) לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה. רבי אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות. ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם. ולא שנו את לשונם ומנין שלא נחשדו על העריות שנאמר ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כד י) להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניה' אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב. ועליהם מפורש בקבלה גן נעול אחותי כלה (שה"ש ד יב) גן נעול אלו הזכרים. גל נעול מעין חתום אלו הנקבות. ור' נתן אומר גן נעול אלו הנשואות. גל נעול מעין חתום אלו הארוסות. דבר אחר גן נעול גל נעול אלו שתי ביאות ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה תלמוד לומר ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב) כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו ומנין שלא שנו שמם כשם שמייחסן בירידתן שנאמר ראובן שמעון לוי ויהודה (שמות א ב) כך מייחסן בעלייתן ראובן שמעון לוי ואו' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וגו' (במדבר א יח) ואו' המלאך הגאל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגו' (בראשית מח טז) ומנין שלא שנו את לשונם שנ' כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב) ואו' ויאמרו אלהי העברים נקרה עלינו וגו' (שמות ה ג) ואומר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג). ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה כנגד כל המצות שנא' והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה (במדבר טו כד) יחד הכתוב המצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמו ואי זה זה עבודה זרה אתה אומר ע"ז או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה סתם כשהוא אומר וכי תשגו ולא תעשו וגו' באו כל המצות ללמד על מצוה אחת [ששקולה בכולן מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שנא' לעבור בריתי] ומנין לעובר על כל מצות שהוא פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שנא' לעברך בברית ה' אלהיך (דברים כט יא) ואין ברית אלא תורה שנא' אלה דברי הברית וגו' (דברים כח סט) אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז) ואומר וימרו בי ולא אבו שמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל וגו' (יחזקאל כ ח-ט) הה"ד וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו יג) צום לפרוש מעבודה זרה. והיה לכם למשמרת למה נאמר לפי שנאמר משכו וקחו לכם צאן וגו' אמרו לו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים וגו' (שמות ח כב) אמר להן מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו אתם יודעים מה בשחיטתו.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo Pischa 6מכילתא בא פסחא ו׳

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. מבפני'? אתה אומר מבפני' או אינו אלא מבחוץ? ת"ל וראיתי את הדם, הנראה לי ולא הנראה לאחרים – דברי ר' ישמעאל. ר' נתן אומר מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? ת"ל והיה הדם לכם לאות – לכם לאות ולא לאחרים לאות. ר' יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo Pischa 7מכילתא בא פסחא ז׳

ועברתי בארץ מצרים. רבי יהודה אומר כמלך שעובר ממקום למקום. דבר אחר נותן אני עברתי ויראתי במצרים. אין עברה אלא זעם שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט) [ואומר יום עברה וגו' היום ההוא (צפניה א טו)] ואומר הנה יום ה' בא אכזרי ועברה וחרון אף וגו' (ישעיה יג ט). והכתי כל בכור שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח. תלמוד לומר וה' הכה כל בכור בארץ מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח... והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לי לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות: על הבתים אשר אתם שם למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אין לי אלא בתים שיאכלו בהם בתים שהיו יושבים בהם מנין ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום. וראיתי את הדם. היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנ' ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב) ואומר גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב) ומה ת"ל וראיתי את הדם. אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייס שנאמר כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה). ד"א וראיתי את הדם רואה אני דם עקדתו של יצחק שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וגו' (בראשית כב יד) ולהלן הוא אומר ובהשחית ראה ה' וינחם וגו' (דברי הימים א' כא טו) מה ראה ראה דם עקדתו של יצחק [שנאמר ה' אלהים יראה לו השה]. ופסחתי עליכם. ר' יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהב"ה מדלג על בתי בניו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים (שה"ש ב ח) ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו וגומר. רבי יונתן אומר ופסחתי עליכם עליכם אני חס ואני איני חס על המצרים הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל שומע אני ינצל בגינו ת"ל ופסחתי עליכם עליכם אני חס ולא על המצרים. הרי שהיה ישראל בבית המצרים שומע אני ילקה בגללו ת"ל ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים בכם אינו הווה אבל הווה הוא במצרים. ד"א בהכותי בארץ מצרים בארץ מצרים אינו הווה אבל הווה הוא לאחר זמן.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo Pischa 11מכילתא בא פסחא י״א

משכו וקחו לכם צאן – משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. רבי יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוה. רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ובלבד שיניח את הפסח כל שהוא. ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמדך על בהמה דקה שהיא נקנית במשיכה... וטבלתם בדם – שיהא בדם כדי טבילה: אשר בסף מגיד הכתוב שעוקה חוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה אין סף אלא אסקופה שנא' בתתם ספם את ספי וגו' (יחזקאל מג ח) וכתוב וינועו אמות הספים (ישעיה ו ד) דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין סף אלא כלי שנאמר והספים והמזמרות (מל"א ז נ). והגעתם אל המשקוף – מבפנים אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ ת"ל וראיתי את הדם הנראה לי ולא לאחרים דברי רבי ישמעאל. ר' יונתן אומר מבפנים אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ ת"ל והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות. רבי יצחק אומר לא כי אלא מבחוץ כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים. והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות שומע אני אם הקדים זה לזה לא יצא ת"ל ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף הא אם הקדים זה לזה יצא נמצינו למדים שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי מזוזות וכו'... ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר – מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע שנא' לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך וגו' (ישעיה כו כ) ואומר הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כא ח) ואומר והיה בעבור כבודי (שמות לג כב). עד בקר – ללמדך כשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג) וישכם יעקב בבקר (בראשית כח יח) וישכם משה בבקר (שמות לד ד) וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א) וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמ"א טו יב) והלא דברים ק"ו והלא האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ שאר בני אדם עאכ"ו וכה"א תשת חשך ויהי לילה (תהלים קד כ) ואו' הכפירים שואגים לטרף ואומר תתן להם ילקוטון וגו' ואומר תזרח השמש יאספון וגומר מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ואומר מה רבו מעשיך ה' וגו'... וראה את הדם – היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי וידוע לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי (דניאל ב כב) ואומר גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב) ומה ת"ל וראה את הדם אלא בשכר מצות שהם עושים הוא נגלה עליהם וחס עליהם שנאמר ופסח ה' על הפתח ואין פסיחה אלא חייס שנאמר כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה). ד"א וראה את הדם רואה הוא דם עקדתו של יצחק שנא' ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב יד) וכת' ובהשחית בעם ראה (דהי"א כא טו) מה ראה ראה דם עקדתו של יצחק שנא' אלהים יראה לו השה לעולה (בראשית כב ח).

Mekhilta DeRabbi Yishmael Beshalach Amalek 1מכילתא בשלח עמלק א׳

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר (שמות יז יא), וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה עושה להם נסים וגבורות. כיוצא בו ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (במדבר כא ח) וכי נחש ממית ומחיה אלא כל זמן שהיה עושה כן היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה שולח להם רפואות. כיוצא בו והיה הדם לכם לאות וגו' (שמות יב יג) וכי מה הדם מהנה למלאך או מה מהנה לישראל אלא כל זמן שהיו ישראל עושין כן ונותנין מן הדם על פתחיהם הקדוש ברוך הוא חס עליהם שנאמר ופסח ה' על הפתח.

Mekhilta DeRashbi Shemot 12:21מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות י״ב:כ״א

משכו – ר' אליעזר אומ' אמ' להן משכו ידיכם מעבודה זרה כענין שנא' ואומר אלהם איש (את) שקוצי עיניו וגו' ועד ואעשה למען שמי וגו' (יחז' כ ז-ט). ר' עקיבה אומ' משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו לכם לרבות את הנותן מתנה צאן בכל מקום שנא' צאן תופס כבשים ועזים.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 12:13תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ב:י״ג

And the blood of the paschal oblation, (like) the matter of circumcision, shall be a bail for you, to become a sign upon the houses where you dwell; and I will look upon the worth of the blood, and will spare you; and the angel of death, to whom is given the power to destroy, shall have no dominion over you in the slaughter of the Mizraee.

ויהי אדם ניכסת פיסחא וגזירת מהולתא מערב לכון למעבד מיניה את על בתיא דאתון שריין תמן ואחמי ית זכות אדמא ואיחוס עליכון ולא ישלוט בכון מלאך מותא דאתיהב ליה רשותא למחבלא במיקטלי בארעא דמצרים.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 19:3תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ט:ג׳

And Mosheh on the second day went up to the summit of the mount; and the Lord called to him from the mount, saying, This shalt thou speak to the men of the house of Jakob, and instruct the house of Israel.

ומשה סליק ביומא תניינא לריש טוורא וקרא ליה ייי מן טוורא למימר כדנא תימר לנשייא דבית יעקב ותתני לבית ישראל.

Pesikta DeRav Kahana HaChodesh 5:17פסיקתא דרב כהנא "החדש" ה׳:י״ז

דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה (שמות יב:ג). א"ר יוחנ' והלא אינו יפה אלא מדירן ואת אומר מבעשור, אלא מלמד שהיו קשורים לכרעי מטותיהם של ישר' מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותן ונפשן פורחת מעליהן. ר' חייא בריה דר' אדא דיפו משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח (שמות יב:כא), שיהא כל אחד ואחד מכם מושך אלוהו של מצרי ושחטו לפניו, ודרגשה ליה ימלל. ר' חלבו בשם ר' יוחנן הכא את או' בעשור לחדש הזה (שמות יב:ג), ולהלן את או' והעם עלו מן הירדן בעשור (יהושע ד:יט). ר' חייה בשם ר' יוחנ' לקיחתו עמדה להם בירדן, ואכילתו עמדה להן בימי המן. ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב:ח), בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו:א). ר' ברכיה בשם ר' אבהו דרש נחום ברבי סימאי בטרסוס, ויקחו להם איש (שמות יב: ג) זה הקדוש ברוך הוא, דכת' ביה ה' איש מלחמה (שמות טו:ג). במה את לוקחו, בשני תמידים, שה לבית אבות שה לבית (שמות יב: ג). א"ר יודן בשם ר' סימון מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון. הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא היה אדם לן בירושלם ובידו עון. ומה טעמא, צדק ילין בה (ישעיה א:כא).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 12:13תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ב:י״ג

And the blood of the paschal oblation, (like) the matter of circumcision, shall be a bail for you, to become a sign upon the houses where you dwell; and I will look upon the worth of the blood, and will spare you; and the angel of death, to whom is given the power to destroy, shall have no dominion over you in the slaughter of the Mizraee.

ויהי אדם ניכסת פיסחא וגזירת מהולתא מערב לכון למעבד מיניה את על בתיא דאתון שריין תמן ואחמי ית זכות אדמא ואיחוס עליכון ולא ישלוט בכון מלאך מותא דאתיהב ליה רשותא למחבלא במיקטלי בארעא דמצרים.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 19:4תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ט:ד׳

Ye have seen what I did to the Mizraee; and how I bare you upon the clouds as upon eagles' wings from Pelusin, to take you to the place of the sanctuary, there to solemnize the Pascha; and in the same night brought you back to Pelusin, and from thence have brought you nigh, to (receive) the doctrine of My law.

אתון חמיתון מה די עבדית למצראי וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פיסחא ובההוא לילייא אתיבית יתכון לפילוסין ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי.

Shemot Rabbah 16:2שמות רבה ט״ז:ב׳

וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה, שנאמר (יחזקאל כ) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הה"ד (שמות יב) משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם, הוי (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון.

Shemot Rabbah 16:3שמות רבה ט״ז:ג׳

ד"א משכו וקחו לכם צאן הה"ד (תהלים צז) יבושו כל עובדי פסל, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום, וכן מצינו שעשה, שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין ולא היו יכולין לעשות כלום, שנאמר (במדבר לג) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים, הוי יבושו כל עובדי פסל.

Shemot Rabbah 18:7שמות רבה י״ח:ז׳

מה כתיב למעלה ופסח ה' על הפתח אותה שעה כביכול עמד לו בפתח אלא בנוהג שבעולם כשם שהטבח מכניס צאנו וכל שה או כבש שהוא רוצה לשחוט נוטל הסיקרא ורושם עליה להכיר איזה ישחוט ואיזה לא ישחוט, כך וראה את הדם כביכול עמד בפתח ודוחה המשחית שלא יגוף את ישראל, אמר להם האלהים ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם כשם שעשיתי לכם עכשיו כך אני עתיד לעשות לכם לעתיד לבא, שנאמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' אבל אתם (שם) וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו.

Bemidbar Rabbah Naso 13במדבר רבה נשא י״ג

שעיר עזים אחד לחטאת כנגד הפסח שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות מן העזים על פרישות עבודת כוכבים לפי שעובדי עבודת כוכבים היו ישראל במצרים ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו ממנה ועל פרישת עבודת כוכבים שעשו ונגאלו עליה כמה דתימא וראיתי את הדם ופסחתי עליכם לפיכך הקריבו כנגדה שעיר לחטאת לפי שבעון עבודת כוכבים היו מקריבין שעיר לחטאת.

Rashi Shemot 12:6רש״י שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת AND IT SHALL BE IN YOUR KEEPING (or watching) – Thi.e.presses the idea of examining, and the text therefore implies that it requires examination against any blemish during the four days before slaughter (Pesachim 96a). And why did He order that it should be taken from the flock four days before its slaughter, something which He did not command in respect to the paschal-lamb that was offered by succeeding generations? Rabbi Mathia, the son of Cheresh, said, in answer: Behold, it (Scripture) says, (Ezekiel 16:8) "And I passed over thee (an allusion to God's passing over the Israelites in Egypt) and looked upon thee, and behold, thy time was the time of love" — there had arrived the time to fulfil the oath which I had sworn to Abraham to redeem his children. They, however, possessed no divine commands in which to engage in order that they should merit to be redeemed — as it is said (Ezekiel 16:7) "thou wast naked and bare" (i.e. bare of all meri.e.rned through the fulfilment of God's commands). He therefore gave them two commands, relating respectively to the blood of the paschal-lamb and the blood of the circumcision — for that night they circumcised themselves, as it is said (Ezekiel 16:6) "[When I passed over thee] I saw thee wallowing in thy bloods (בְּדָמַיִךְ is plural)" i.e. in two kinds of blood. Further it states, (Zechariah 9:11) "As for thee, also, because of the blood of the covenant I released thy prisoners out of the pit wherin there is no water". And yet another reply to this question is, that because they were sunk in idolatry and had no merit gained by the practice of a divine command, He said unto them, (v. 21) משכו "Draw" — withdraw your hands from idols; וקחו לכם צאן "and take unto yourselves a lamb" to fulfil a divine command (Mekhilta).

והיה לכם למשמרת – זהו לשון ביקור, שנטען ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך (יחזקאל ט"ז:ח') והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידן מצות להתעסק בהן כדי שיגאלו שנאמר ואת ער' ועריה (יחזקאל ט"ז:ז'), ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה שנאמר מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז:ו'), בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור (זכריה ט':י"א), ושהיו שטופין בעבודה זרה, אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצוה.

Rashi Shemot 12:11רש״י שמות י״ב:י״א

פסח הוא לה IT IS THE PASSOVER OF THE LORD – The offering is called פסח in allusion to the springing and passing over — because the Holy One, blessed be He, passed over the houses of the Israelites in between the houses of the Egyptians and sprang from Egyptian to Egyptian, whilst the Israelite who was between them escaped. The words "And ye shall eat it in haste for it is a 'springing'-offering to the Lord" imply: Ye, therefore, do every act of sacrificial service connected with it (with the Paschal lamb) in honour of Heaven (God) by way of springing and leaping over (i.e. hastily), as a reminder of its name, which is called, the "springing"-offering. In old French, (Provencal) too, Pascua (the term for the Passover festival) signifies stepping over.

פסח הוא לי"י – הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג שהקב"ה מדלג בתי בני ישראל שבין בתי מצרים וקופץ ממצרים למצרים וישראל אמצעי נמלט. ואתם עשו כל עבודותיו דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח. וגם בלעז פשקא, לשון פסיעה.

Rashi Shemot 12:13רש״י שמות י״ב:י״ג

והיה הדם לכם לאת AND THE BLOOD SHALL BE UNTO YOU FOR A SIGN – it shall be to you for a sign, and not to others for a sign. From this we may learn that they put the blood only inside their houses (Mekhilta). וראיתי את הדם AND WHEN I SEE THE BLOOD – But surely everything is manifest to Him and He therefore did not need to look whether the blood had been put on the door-posts? But the meaning is: God says, I will set My eye (my attention) to take notice of the fact that you are engaged in the performance of My commands — then will I pass over you (Mekhilta). ופסחתי – This signifies I WILL SPARE you; similar to this is, (Isaiah 31:5) "Sparing (פסוח) and delivering". (This is the explanation of Menachem ben Seruk). But I say that wherever the root פסח occurs it is an expression for leaping and springing over, so that ופסחתי here denotes that He sprang from the houses of the Israelites when He reached them, without having entered them, to the houses of the Egyptians — for they (the Egyptians and the Israelites) dwelt one next to the other. Of a like import is, (1 Kings 18:21) "How long will ye leap (פוסחים) upon two twigs?" So, too, all פסחים lame people walk as though they were springing, and are therefore termed פסחים. This, too, is the meaning of, (Isaiah 31:5) פסוח והמליט "He springs over him and delivers him" from amongst those who are being killed.

והיה הדם לכם לאות – לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו מהדם אלא מבפנים. וראיתי את הדם – והלא הכל גלוי לפניו, אלא נותן אני עיני לראות שאתם עסוקים במצותיי ופוסח אני עליכם. ופסחתי – וחמלתי, ודומה לו פסוח והמליט (ישעיהו ל"א:ה'), ואני אומר כל פסיחה, לשון דילוג וקפיצה, ופסחתי מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרויין זה בתוך זה, וכן פוסחים על שתי הסעיפים (מלכים א י"ח:כ"א), מדלגים, וכן פסחים הולכים בקופצים וכן פסוח והמליט (ישעיהו ל"א:ה'), מדלגו וממליטו מבין המומתים.

Rashi Shemot 12:22רש״י שמות י״ב:כ״ב

ואתם לא תצאו וגו' AND NONE OF YOU SHALL GO OUT etc. – This tells us that when once permission is given to the destroying angel to wound he makes no distinction between righteous and wicked (Mekhilta, B. Kam. 60a) — and nighttime is the domain of the destroying agencies as it is said, (Psalms 104:20) "[Thou makest darkness and it is night], wherein all the beasts of the forest creep forth".

ואתם לא תצאו וגו' – מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמש כל חיתו יער (תהלים ק"ד:כ').

Rashi Shemot 12:23רש״י שמות י״ב:כ״ג

ופסח signifies AND HE WILL SPARE; and one can also explain it to mean, "and He will leap over them" (cf. Rashi on v. 13 and on Isaiah 30:5). ולא יתן המשחית AND HE WILL NOT GIVE THE DESTROYER He will not give him power to come in. The phrase is similar to (Genesis 31:9) "And God did not suffer him (נתנו — give him the power) to do me evil".

ופסח – וחמל ויש לומר ודילוג. ולא יתן המשחית – לא יתן לו יכולת לבא כמו לא נתנו להרע עמדי (בראשית ל"א:ז') נרדי נתן ריחו (שיר השירים א':י"ב).

Seikhel Tov Shemot 12:6שכל טוב שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת. לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו, ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם ואינם יכולין להרע להם, לפי שנפל פחדו של הקדוש ברוך הוא עליהם, אמר להם משה כל ערל לא יאכל בו, אמרו ישראל מה נעשה אם לא נקיים מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, הרי הוא מניחנו, ובאין המצריים והורגין אותנו, על ששחטנו את תועבתם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 4:25אבן עזרא שמות פירוש שני ד׳:כ״ה

(כה-כו) ותקח צפורה צור – כמו: חרבות צורים (יהושע ה׳:ב׳), שהם חדים, וכמוהו: אף תשוב צור חרבו (תהלים פ״ט:מ״ד). וטעם ותגע לרגליו – לפי דעתי: לרגלי משה, כדרך: וראה את הדם על המשקוף {וגו׳} ולא יתן המשחית (שמות י״ב:כ״ג). על כן: וירף ממנו – ממשה, שסר החולי והרעדה. ורב שמואל אמר: כי לרגליו – לרגלי אליעזר, גם כן: וירף ממנו. אם כן, יש להשיב עליו אם החולי היה על אליעזר, איך מלה אותו להוסיף לו מכאוב על מכאובו. ומנהג הנשים לקרא הבן כאשר יומל חתן. וטעם דמים – כי איש דמים אתה לי, כי בעבורו ימות בעלי.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:7אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:ז׳

ולקחו... על שתי המזוזות – פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו הדם. ומלת משקוף – מגזרת חלון (בראשית ח':ו'), וישקף (בראשית כ"ו:ח'). וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה כל מנהג ארץ ישמעאלים, כי מנהג ארץ הערלים לא היה כמנהג המצרים, אפילו במאכליהם, כמו פתות אותה פתים (ויקרא ב':ו'). וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן, וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון (ישעיהו ג':י"ח-כ"ד). וככה אין בית כי אם בחצר, האחד יקרא פתח הבית, והחיצון שער החצר. ורבים אמרו, כי נתינת הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף, להראות תועבת מצרים, כי כבר נפל פחדם עליהם, ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן, היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים, שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה. ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם, וסגר כל אחד שער חצרו. כי המצריים חושבים שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף, להיותו כפר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך והתוית תו (יחזקאל ט':ד').

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:11אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:י״א

ומקלכם – לנהוג את החמורים, כמו ויך את האתון במקל (במדבר כ"ב:כ"ז). וטעם בחפזון, שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח, על כן צוה להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים, איננו נאכל אלא עד חצות.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:13אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:י״ג

והיה {הדם לכם} לאת – טעם לאות שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצרים במות בכוריהם בעבור המשחית. כי בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף, כי זה הדם לאות יהיה על המשחית.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:27אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:כ״ז

ואמרתם {זבח פסח} – מצאנו פסוח והמליט (ישעיהו ל"א:ה'). וטעמו כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכוריהם בעבור דם השה, נקרא השה פסח, כמו ושחטו הפסח (שמות י"ב:כ"א). והגאון אמר, שהוא מגזרת פסח, כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים, ופסח על בית שכנו עברי ולא השחית. וכמוהו עד מתי אתם פוסחים (מלכים א י"ח:כ"א).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:7אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:ז׳

על שתי המזוזות – שלפתח הבית. ועל המשקוף – כדמות חלון הוא, כמו חלוני שקופים (מלכים א ו':ד'), שיכנס ממנו האור. וטעם על הבתים אשר אתם שם – כי כן צוו שלא יצאו ממנו עד בקר. ויש אומרים כי טעם זה הדם, שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא. ויש אומרים שהיה סימן למלאך העובר הנקרא משחית, כדרך והתוית תו (יחזקאל ט':ד'). והנכון כי דבר המערכה לא יסור כי אם בתת כופר, וזה סוד גדול. על כן אמר משה פן יפגענו בדבר או בחרב (שמות ה':ג').

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:11אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:י״א

מתניכם חגורים – בעבור היותם נכונים לצאת. פסח הוא – יש שמות במצות, [נקראו על שם המאורע] כאשר יקרא הבא על האשם אשם. וזה המועד נקרא פסח, בעבור שפסח השם על בתי ישראל. ופירוש פסח על דעת רבים כמו חמל, וכן, פסוח והמליט (ישעיהו ל"א:ה'). ובעבור היות המשחית נוגף בית מצרי, ולא יגוף בית ישראלי, נקרא פסח, והוא מגזרת אתם פוסחים (מלכים א, י"ח:כ"א), והוא פסח (שמואל ב ט':י"ג).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:13אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:י״ג

והיה הדם לכם לאות – כמו למופת, כי בעבורו תנצלו.

R. Avraham Ibn Daud, Sefer HaEmunah HaRamah Maamar 3ראב״ד, ספר האמונה הרמה מאמר ג׳ (עמ׳ 103-102)

ומן הדברים המחייבים בזה אצל המתפלסים, כי הבורא ית' הפקיד אל שבע כוכבי לכת הנהגות בזה העולם תחת רצונו, וכוחו, ויכלתו. ומן השבעה כוכבים כוכב מאדים, ולו שפיכות דמים, ושפיכות דם הבעלי חיים במה שביניהם ירף הזיקם, ואמרו שהאומה שנמנעה משפיכות דמים רבה ביניהם ההרג. ולפעמים מסרה עצמה להרג על דרך עבודה מה, כמו שיעשו אנשי הודו. וכבר מצאנו עובדי הצלמים, למה שהרגישו שההרג קרוב מהם, כמו שספר עליהם אחר זה: ויורידם אליהו אל נחל קדרון וישחטם שם, השתדלו לדחות זה בשפוך מדמיהם דבר מה, כמו שנאמר עליהם: ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם. ולא אלה בלבד אלא אשת הנביא ע"ה הרגישה כמו זה בבנה והי[א](ה) הוציאה ממנו דם כמאמר הכתוב עליה: ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו עד וירף ממנו. והנה סבת זה מאמר האל ית' לו: כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את עמי ויעבדוני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך והנה זה הייעוד כאלו בו שתוף לנביא ג"כ להתמהמה ללכת, והתנצלותו התנצלות אחר התנצלות. ושב עליו דבר מה מן הייעוד בבכור בניו, כמו שהיה סוף ייעוד המצריים מכת בכורות, והיה לנביא ע"ה כאלו אליו הקדמת הידיעה בשישראל יהיו נצלים מזה, בדם שיהיו על שעריהם כמו שבא בכתוב אחר כן: ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' וכו' והודיע זה לאשתו ועשתה דבר דומה לו. ונאמר ג"כ בפירוש ועבר ה' לנגוף את מצרים מאמר ישוב על פני המשיב עלינו האומר: שמתם לאל אותות, כדי שיכיר בהם בתיהם. נאמר שבתשע מכות אשר הכה בם המצרים קודם מכת בכורות, לא היה למלאך הממונה בהן ממשלה להביא כמותו לישראל, אבל כמו שהוא בכתוב: והנה לא מת מכל לבני ישראל דבר: ולכל בני ישראל היה אור במושבותם והדומים להם. אמנם במכת בכורות כמעט שהיה הדבר כולל למצרים ולישראל, לזה נאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ואין ספק כי כמו זה המות הפתאומי אשר קרה לבכורי מצרים היה בשינוי מזגיהם אל קודחת חדה מופלגת שורפת והגרת הדם. ו[היה יכול ל]חנן השם בשיהיה בבתיהם ג"כ מבעלי חיים שחוטים (צלויים) [מבושלים] שבורי עצמות אלא שצוה שיהיה בבית כל אחד מהם שה תמים צלוי, ועל השערים לדחות מלאכי חב(ו)לה.

Rambam Moreh Nevukhim 3:46רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ו

המצות אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר, הם אשר ספרנום בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, וכבר זכרנו תועלתם בכלל. ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי, ואומר כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, וכן היו כתות מן הצאב"ה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, וכבר התפשט הדעת הזה מאד, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים, ולזה היו אוסרים הכתות ההם ג"כ אכילת העזים, אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, צונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות. כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי, בהפך אשר בקצה האחרון. ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סבה ממיתה, הוא המציל מן המות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקין אותו עובדי ע"ז, זהו הטעם בבחירת השלש המינין האלה לבד לקרבן, מחובר אל היות אלו השלשת מינין ג"כ נמצאים מאד, ולא כמעשה עובדי ע"ז שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות כמו שזכר בטמט"ם, ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולים להקריב בהמה, צוה להקריב קרבן ג"כ ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למוצאו, והם תורים ובני יונה, ומי שלא תמצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם, אם מאפה תנור, או מאפה מחבת, או מאפה מרחשת, ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת, וזה כלו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה ר"ל הקרבנות, אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל, אמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 12:7,23ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:ז׳,כ״ג

(ז) ונתנו על שתי המזוזות – שהם מזה ומזה לפתח, ונראה מבחוץ. כדי שיראה אותו המשחית, ויהיה אותו דם סימן לכפרה על דמכם. [ולא יתן המשחית – מלאך המשחית. ומה שאמרו רבותינו (הגדה של פסח): ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, כלומר: שלא אשלח אחר במקומי, אלא ארד אני בעצמי ואוליך מלאך המשחית עמי, דכתיב: ישלח בם חרון אפו וגו' (תהלים ע"ח:מ"ט) – עם חרון אפי. הגה"ה.]

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 12:13ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:י״ג

ופסחתי – לשון דילוג, כמו ופסעתי עליכם, וכן עד מתי אתם פוסחים (מלכים א י"ח:כ"א), ואותיות הגרון מתחלפות.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 12:14ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:י״ד

לזכרון – עתה תעשו אותו לצורך, ולדורות – לזכרון.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 12:22ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:כ״ב

לא תצאו – פן יפגע בכם המשחית, שניתן לו רשות. וזהו שאמרו רבותינו בשעת דבר כנוס רגליך.

R"Y Bekhor Shor cited in Moshav Zekeinim Shemot 12:12מושב זקנים בשם ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:י״ב

ותי' בכור שור שהמכה נעשית על ידו ועל ידי שלוחו. וה"פ אותו שלא היה המשחית יכול להבחין מעצמו, היה הב"ה הורג בכבודו ובעצמו. כמו בכורות מכמה בני אדם, שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן, והיו מתעברות מאנשים פנויים, אותם הבכורות לא היה המשחית מבין בהם. אבל בכורות ידועים היה הורג המשחית וזש"ה לא אתן המשחית לבא אל בתיכם אבל במצריים אתן. ועי"ל שירדו עם הב"ה כתות של מלאכי חבלה שנ' (תהלים ע"ח מ"ט) משלחת מלאכי רעים וכו'. ולא הניח הב"ה לעשות מכת בכורות וליכנס בבתי מצריים לנגוף רק הוא בכבודו שהיה מציל ישראל בביתו של מצרי ומלקה מצרי אם הוא בביתו של ישראל, אך עמדו מלאכי חבלה בשוקים ובחוץ, ולכן (הזכיר) [הזהיר] את ישראל לא תצאו כו', כי אינם מבחינים אותם מלאכי חבלה שבחוץ בין צדיק לרשע. אך ע"י נתינת דם לא נתן רשות למשחית ליכנס בביתו של ישראל, שהדם נתון על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהיה סימן הדם כמין תי"ו וכמין ח', לפי שהוא סימן ותי"ו לרמז של חיים.

Chizkuni Shemot 12:3,5-7חזקוני שמות י״ב:ג׳,ה׳-ז׳

(ג) ויקחו להם איש שה ע"י שמזל טלה היה יראתם ובגללו היו עובדים לצאן אתם תקחו יראתם בידכם ולא תהיה בהם יכולת לעכב אתכם וילקו בחדש שמזלו טלה ולא יועיל להם. (ה) שה תמים שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר, אין זה ראוי לכם ואין להקפיד עליו, שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר תמים זכר בן שנה שמיקרין אותו לעבודתם אף על פי כן אין לירא מהם, כשתיראו שאין יכולת בידם להציל יראתם מכם בעודכם בעיר כ"ש כשתצאו מן העיר חוצה לא יוכלו להחזירכם. (ו) והיה לכם למשמרת פרש"י נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. כדכתיב ביחזקאל ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. ומתרגם יונתן בדמא דמהולתא ארחם עלך ובדמא דפסחא אפרוק יתך. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום והא דאמרינן במסכת עבודת כוכבים אנן דפסלינן בדוקים שבעין בעינן ל' יום. דילמא ההוא לידע בין מום קבוע למום עובר והכא לידע אם יש בו מום כלל. ד"א התם כשבא ליקח מן הא"י צריך שלשים יום אבל הכא שהיו מזומנים בידם לא בעינן רק ד' ימים. עד ארבעה עשר יום כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבשת ובזוי בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה, וראיה לדבר שהרי כאן כתיב לחדש הזה ללמדך שמצוה זאת לא נהגה רק לאותו פסח. ושחטו אתו בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח. ושחטו אתו כנגד שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו אמר לו הקדוש ברוך הוא ושחטו. הפסח אינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי. ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל שלא יוכל שום יהודי להטיל על חבירו הדבר לומר לא עשיתי אני זאת אלא אחר עשה הדבר כי כולם יהיו שותפין. בין הערבים בשעת אסיפת העם כשפועלים באים ממלאכתם. (ז) ולקחו מן הדם ונתנו על ידי טבילת אזוב כמו שפירש משה לישראל ומה שקצרה פרשה זו פירשה שנייה. על שתי המזוזת משני צדדי הפתח. ועל המשקוף לשון וישקף הוא עבר הפתח הנשקף למעלה וכל זאת שמא לא יוכלו כולם לבא בשעת שחיטה עכשיו יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון. ד"א כדי שיהיה הדם כמין ח' להגין על הפתח לבלתי נתון בה את המשחית לבא ואות חיים הוא. על הבתים בבתים דוגמת על צבאותם על חרבך תחיה.

Chizkuni Shemot 12:8-11חזקוני שמות י״ב:ח׳-י״א

(ח) ואכלו את הבשר בלילה בשעה שכל בני אדם מצויין בבתיהם. בלילה הזה בליל ט"ו בניסן שהוא אותו ליל עצמו של ראש חדש שאני נדבר עמך עכשיו. צלי אש שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם. על מררים עם מרורים כל זה דרך בזיון שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק. (ט) אל תאכלו ממנו נא אם מצרי יבא בבתיכם בעת צלייתו אל תסלקוהו מן האש לומר צלוי יפה ועדיין הוא נא וכל כך תאמרו מתוך יראה לכך נאמר שלא תיראו מהם, ובשל מבשל וגו' לפי פשוטו וא"ו דובשל יתרה, וה"ק בבקשה מכם אל תאכלוהו מבושל במים פן יהיה נראה דבר סתר כי אם צלי אש בגלוי. נא לשון בקשה. ראשו על כרעיו ועל קרבו עם כרעיו ועם קרבו. דוגמא על שדה הארץ יחשב. האנשים על הנשים, כלומר אפילו בשעת צליה כולו שלם שיהיה ניכר שהוא יראתם. (י) ולא תותירו שאם תותירו לא יהא נודע איזהו זמן קבועו. באש תשרפו כ"ז דרך בזיון. (יא) וככה תאכלו אתו וגו' כלומר דרך חול ובזיון אבל לא כשאר קדשים שאוכלים אותן דרך כבוד. וי"מ מצות אכילתו על החפזון. מצות אואכלו קאי פירוש גם יאכלו בלילה הזה מצות דרך מהירות. על מרורים יאכלהו יאכלו עמו עשב מר כדי שיהיה הכל נאכל בבת אחת: עבדות, הצלה, חירות. עשב מר זכר לוימררו. פסח זכר להצלה שבשעת המגפה פסח עליהם. מצות זכר לחירות שלא הספיק הבצק להחמיץ עד שנגאלו. אל תאכלו ממנו נא שעל ידי כן נפשו של אדם קצה בו ומניחו ונמצא בא לידי נותר. ובשל מבשל שאינו ממהר לבשל כל כך במים כמו באש. ועוד שע"י הבשול שבמים יש פירורין בבשר ובא לידי נותר וכל כך מטעם חפזון. ד"א אל תאכל ממנו, מבושל במים אף על פי שכבר בשלו באש שכן ובשל פירושו צלי אש כמו ויבשלו את הפסח. כי אם צלי אש ויתבשל מהר שאין באש חציצה בינו ובין האש ולכך קורין אותו בלע"ז האט"א לשון מהירות. חזר וכתב כי אם צלי אש להוציא כל משקין, ולהוציא מבושל בקדרה בלא משקין וכולם בלאו הן רק צלי אש לבדו. ולא דמי לאלמנה וגרושה חללה זונה כי אם בתולה דאמרי בעולה בעשה היא, שהרי כתיב שם את אלה לא יקח ללמד שאין לאו רק למבוארים, והכא לא כתיב יאכלוהו. ראשו על כרעיו ועל קרבו יצלוהו כולו כאחת ואם יעשה ממנו שני מיני מאכל אין זה דרך חפזון ושמא יבא לידי נותר. ולא תותירו ממנו עד בקר אין דרך בני אדם שדעתם ללכת בדרך להותיר לצורך המחרת. והנתר ממנו באש תשרפו שהרי תלכו לדרככם ולא תאכלוהו ואם יותר כלבים יאכלוהו. (אך) [או] יושלך דרך בזיון וזה דרך חול והוא בשר קדש. כאן פרש"י מה ת"ל עד בקר פעם שני לומר שאינו נשרף בי"ט אלא ביום המחרת, ואין להקשות ליתי עשה דבאש תשרופו ולדחי לא תעשה מלאכת די"ט, דהא קיי"ל די"ט עשה דכתיב ביום הראשון שבתון, דמשמע שבות ולא תעשה מלאכה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומקלכם בידכם לנהוג את החמורים כמו שמצינו ויך את האתון במקל. ואכלתם אתו בחפזון שהרי בחפזון תצאו ממצרים. פסח הוא לה' פרש"י הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג וכו' ואתם עשו כל עבודותיו, כלומר הקדוש ברוך הוא עשה מה שמוטל עליו ואתם כמו כן עשו מה שהוטל עליכם במצות פסח ודוגמא זו פרש"י גבי השקיפה ממעון קדשך מן השמים.

Chizkuni Shemot 12:13חזקוני שמות י״ב:י״ג

(יג) והיה הדם לכם לאת שאתם מקיימים את המצוה. ד"א לאת וזכר ששפכו את דמכם. וראיתי את הדם אף על פי שהוא בפנים כשהקב"ה מצוה את עבדיו לעשות דבר או לדבר דבר בשמו הם מדברים כאלו הקדוש ברוך הוא מדבר שהרי שלוחו של השולח כשולח וסוף הענין מוכיח, ולא יתן המשחית וגו', אבל ההוצאה היתה על ידי הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך [וראיתי פירוש נתן לב ומחשבה כי ראיה זו בלב היא]. ופסחתי עליכם ופסעתי כמו ויפסחו על המזבח.

Ramban Shemot 12:3רמב״ן שמות י״ב:ג׳

איש שה לבית אבות – טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמ"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים.

Ramban Shemot 12:22רמב״ן שמות י״ב:כ״ב

והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (בפסוק ז) נאמר סתם ולקחו מן הדם, ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן). ופירש להם בפרשה הזאת (פסוק כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר ולא יהיה בכם נגף למשחית (פסוק יג). וכתב רש"י ואתם לא תצאו, מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. ולא הבינותי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה, והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל, ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן, מפני שהקב"ה בעצמו ובכבודו היה המכה. והענין הזה שנוי הוא במכילתא (פסחא יא) בלשון אחרת ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך, ואומר (יחזקאל כא ח) הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, ואומר (להלן לג כב) והיה בעבור כבודי, ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב. וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), וישכם יעקב בבקר (שם כח יח), וישכם משה בבקר (להלן לד ד), וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (ש"א טו יב). והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף, תתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם). ע"כ הברייתא. והענין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו, כענין ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה יד ה), וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (להלן לג כב), להגין עליו משרפים ופמליא של מעלה. וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה, לפי שהוא זמנן של חיות שנתן להם לטרוף, ואין להבחין בין צדיק לרשע.

R. Bachya Shemot 12:13ר׳ בחיי שמות י״ב:י״ג

וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביא הנגף, אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף הרי זה צדיק ובטח בהקב"ה, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית.

R. Bachya Shemot 12:23ר׳ בחיי שמות י״ב:כ״ג

וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. על דרך הפשט מפני שישראל היו סבה בפרסום האלהות בעולם בגאולה זו של מצרים על כן נצטוו במצות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו לבזות אמונת המצריים לעיניהם ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו, ומזה נצטוו לשחוט אלהיהם ולאכלו צלי לא מבושל בקדרה כי אם צלי אש להיות הענין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו, וכדי לפרסם הענין עוד נצטוו לתת מן הדם במשקוף ובמזוזות שהם מקומות נגלים ומפורסמים להורות שמדת הדין מתוחה כנגד המצריים וכענין שכתוב (עמוס ט) הך הכפתור וירעשו הספים וגו': וע"ד הקבלה צריך אתה לדעת כי הכתוב הזה רמז לאותיות השם המיוחד והזכיר זה למעלה דרך בנין, הוא שאמר על שתי המזוזות ועל המשקוף כי כן דרך המסדר הבנין לסדר תחלה המזוזות ואחרי כן ישים עליהם המשקוף, אבל עתה הקדים המשקוף ואחרי כן שתי המזוזות, ובכאן תבין סוד הכתוב (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, גם מאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל, שני פתחים סלקא דעתך אלא אימא שעור שני פתחים, והנני מוסיף באור בכתוב הזה ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם, השם בתשלומו, וזהו והיה הדם לכם לאות, מלשון אותיות, על המשקוף הוא"ו, ועל שתי המזוזות שתי ההי"ן, זהו שאמר ופסח ה' על הפתח, לשון פסיעה כלומר ידלג משם, ולא יתן המשחית לבא, בו מפני שהוא חתום בחותמו, והבן זה. ואם כן היו ד' מזבחות כנגד ד' אותיות השם, וכן אמרו במדרש ד' מזבחות היו לאבותינו במצרים ואלו הם המשקוף ושתי המזוזות והסף והיה הסף כלי קטן ועגול וכן עוד ד' כוסות של פסח כנגדם כוס ראשון של קדוש כנגד אות יו"ד שהוא קדש וכן הוא אומר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש, כוס ב' שאומר עליו ההגדה והוא ספור הנסים כנגד אות ה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות, כוס ג' של ברכת המזון כנגד אות וי"ו שנקרא שמים ממה שכתוב (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים, ומשם בא המזון ממה שכתוב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כוס ד' שאומר עליו שפוך חמתך כנגד ה"א אחרונה שהיא מדת הדין וזה מבואר: ויתכן עוד לפי הפשט כי אות הדם רמז לחיים ומיתה, מיתה בשונאיהם היא מכת בכורות וחיים לישראל כי הדם הוא הנפש, וכיון שנעשה בהם זכרון זה ולא יתן המשחית.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 12:3רלב״ג שמות ביאור המילות י״ב:ג׳

בעשׂר לַחֹדש הזה – הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, לשתי סיבות: האחת היא מפני שכבר יחוייב שיהיה תמים, והנה בזה הזמן יוכלו לבדוק אם יהיה בו מום אם לא; ונצטרך להם אז בזה ארבעה ימים, להעדר מהם הבקיאות בהכרת המומין הפוסלין. והשנית היא כי זאת המצוה היתה להקנותם אמונה אמיתית בה' יתעלה, ולהוציאם מאמונות המצרים הנפסדות; ולפי שהמצרים היו עובדים למזל טלה, והיו מפני זה חושבים שיהיה זביחת הצאן דבר מכעיס אלהיהם ומביא עליהם רעות נפלאות, באה המצוה מה' יתעלה לזבוח השלם שבזה המין — והוא הזכר שהוא תמים בלי מום, והיה עם זה בן שנה — שזביחתו יותר זרה; ובזה הפועל ייעדם שינצלו מהרע העצום שהביא ה' יתעלה על המצרים, הפך מה שהיו חושבים המצרים שיִמָּשֵׁךְ מזה הפועַל. וכדי שיתנו ישראל זה הענין אל לבם, ותתישב נפשם בזאת האמונה, באה המצוה שתהיה לקיחתו בעשור, כדי שיחקרו בזה הענין אשר נצטוו בו באלו הארבעה ימים, באופן שתעקר מהם זאת האמונה הנפסדת, ויהיו נקיים ממנה בעת עשותם זאת המצוה, בְּדרך שיעשוה לכבוד ה' יתעלה בשמחה ובטוב לבב. והנה נבאר במה שאחר זה (ראה להלן התועלת השלישי) שהלקיחה בעשור אינה נוהגת לדורות, אבל היה זה בפסח מצרים לבד.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 12:7רלב״ג שמות ביאור המילות י״ב:ז׳

ולקחו מן הדם – כבר יתבאר במה שאחר זה שקבלת הדם היתה בכלי, שנאמר: 'וטבלתם בדם אשר בסף' (פסוק כב), ומשם היו לוקחין מהדם כשיטבלו בו אגודת אזוב. ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף – ראוי שתדע שזאת ההזאה היתה לפנים מהבית, כמו שאמר אחר זה: 'והיה הדם לכם לאֹת' (פסוק יג). והנה נצטוו בה לפרסם להם הפסד האמונה אשר גדלו בה — רוצה לומר אמונת מצרים. וזה, כי בזאת הפעולה, אשר לפי דעתם היה בה אף וכעס לאלהי מצרים, והיה ראוי לפי אמונתם שיבוא רע נפלא בבית אשר יזו בו מדם השה - בה היו ניצולים, כמו שאמר: 'וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם' (פסוק יג). וזה, כי כבר היה זה אות לישראל שסרו מזאת האמונה הנפסדת, וזה היה סיבת הצלתם — רוצה לומר סורם מהאמונה ההיא. וכבר ביארו זה רבותינו ז"ל במכילתא באופן מסכים לזאת הכוונה. על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם – כבר התבאר אחר זה כי בשאר הבתים גם כן אשר היו יושבים בהם היו מזים מדמו בזה האופן, שנאמר: 'על הבתים אשר אתם שם' (פסוק יג), והיה זה כן, כדי שיראו הדם ויתפרסם להם שבזה הענין תִּשְׁלַם להם ההצלה מהנגף אשר נִגפו המצרים בלילה ההוא.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 12:9רלב״ג שמות ביאור המילות י״ב:ט׳

כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו – רוצה לומר שיצלהו שלם באופן שיהיה ראשו אצל כרעיו ואצל קרבו. וראוי שתדע כי לא היו מחזירין קרבו לתוכו אחר שהדיחו אותו, כי התורה הקפידה שיהיה צלי אש, וזה החלק ממנו יהיה כדמות מבושל. אבל היה קרבו מבחוץ כשיצלו אותו, כדי שישלוט בו האש בעצמו. והנה צותה התורה שיִצָּלֶה שלם להראות לישראל הפסד אמונת מצרים, כי הם יצלו אותו שלם — והוא האופן שיהיה ראוי יותר שיגיע ממנו כעס לאלהי מצרים — ובזה האופן יהיו ניצולים.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 12:13רלב״ג שמות ביאור המילות י״ב:י״ג

וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם – זה לאות כי לא היתה זאת ההזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות כי אם בפסח מצרים. והרצון בו: שכבר יתבאר לי מפני מה שתעשו מן הדם, שכבר יצאתם מאמונת המצרים, וזה יהיה סיבה שאחוס עליכם, ולא יהיה בכם נגף מפאת המשחית הנוגף המצרים.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 12:22רלב״ג שמות ביאור המילות י״ב:כ״ב

ולקחתם אגֻדת אזוב – ידוע כי האזוב הוא צמח שפל מאוד, ולזה אמר: 'מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יֹצֵא בקיר' (מלכים א ה, יג) - רוצה לומר מן הצמח הגבוה ועד הצמח השפל. והנה ציוה ה' יתעלה להיות ההזאה הזאת באגודת אזוב, לבזות השה שהוא תועבת מצרים בתכלית מה שאפשר, להראות לישראל הפסד אמונת מצרים. ואולם ההזאה שהיתה על המזבח, שהיתה לכבוד ה' יתעלה, היתה באצבע הכהן הימני, כמו שהתבאר בענין הקרבנות; ולזה הוא מבואר שכבר היה בזאת ההזאה ביזוי נפלא לתועבת מצרים, ולזה התכלית היתה הצואה שתהיה זאת ההזאה באגודת אזוב. ואל שתי המזוזֹת מן הדם אשר בסף – הנה יתבאר מזה שלכל הזאה והזאה היתה טבילה בדם אשר בסף, ולזה שב לזכור 'מן הדם אשר בסף' - רוצה לומר שלא תהיה ההזאה השנית מהדם הנשאר באגודת האזוב, אבל תהיה מהדם אשר בסף; וזה מבואר חיובו מלשון הכתוב, וכן ביארו במכילתא. ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר – ראוי שתדע שזאת המצוה לא היתה אלא בפסח מצרים, והיתה הסיבה בזה לפי שהם היזו מן הדם על הפתח ועל שתי המזוזות כדי שתהיה זאת ההזאה מצלת אותם שלא יכנס המשחית בבית לנגוף, כמו שקדם (פסוק יג), וזה אמנם יהיה בשיסתכלו בענין ההזאה הזאת אשר היתה מבפנים בבתים שהיו שם, כי מפני זה יֵצאו מאמונת המצרים הנפסדת, כמו שביארנו.

Ralbag Shemot Toalot 12:3רלב״ג שמות תועלות י״ב:ג׳

התועלת השלישי הוא במצוות, והוא מה שציוה לעשות הפסח משׂה תמים זכר בן שנה, ולשחוט אותו ביום ארבעה עשר לחודש ניסן בין הערבים. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה, עם המצוות הנלוות לה, הוא להעתיק ישראל מאמונות מצרים הנפסדות, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ואכילתו, לחושבם כי אלהיהם יהיה מזל טלה; ולזה ציוה ה' יתעלה לזבוח השלם שבמין הצאן - והוא הזכר התמים - בחודש האביב בין הערבים - והוא בחצי היום - כי אז יהיה מזל טלה בחצי השמים ויהיה בתכלית כוחו. וציוה שיהיה בן שנתו, כי בזה היה בזביחתו ואכילתו מהזרות יותר ומן העשייה כנגד האמונה ההיא. ולפי שהם היו חושבים כי אלהיהם יהיה נשפט באש עם מי שיעשה כנגדו, מפני שהוא ממזלות האש, הפליג ה' יתעלה להתחכם כנגד זאת האמונה, וציוה שיִצָּלֶה השה בכללו באש — ראשו על כרעיו ועל קרבו — כי בזה האופן יהיה ההתנגדות יותר נפלא שאפשר לאמונת מצרים, כי כשיִצָּלֶה שלם יהיה הפועַל ההוא יותר חזק־ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים. ולזאת הסיבה בעינה בא הציווי שיֵאָכֵל בשלימות במקום אחד, ושלא יוציאו מן הבשר חוצה, ושלא יותירו ממנו עד בקר, כדי שיֵאָכֵל בכללות בפעם אחת, כי אין מן הנהוג שיאכל האדם בלילה כי אם פעם אחת. ואולם שזה הפועַל היה חזק־ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים, הוא מבואר ממה שאומר: וזה, כי כל מה שהיה השלימות יותר בדבר אשר יבזוהו - היה הביזוי ההוא יותר חזק; ולזה הוא מבואר כי זה היה ביזוי נפלא לאלהי מצרים לפי מחשבתם, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ובישולו ואכילתו; וכל אחד מאלו היה בזאת המצוה באופן שיהיה הביזוי בו יותר נפלא. והנה בא הציווי לשרוף הנותר באש, לסיבה בעינה אשר זכרנו שבא הציווי לצלותו באש. ובא הציווי שלא לאוכלו נא ומבושל במים, כדי שיֵאָכֵל צלי אש. וציוה להזות מדמו על המשקוף ועל המזוזות באגודת אזוב, שהוא השפל שבצמחים, לעשות כנגד זאת האמונה לפי מה שאפשר, כי כבר היה בזה ביזוי נפלא לאלהי מצרים, ונגלה להם כי זה הפועַל אשר היה ראוי לפי אמונת המצרים שיגיע להם בסיבתו רע נפלא מאלהי מצרים, היה סיבה אל הצלתם מהרע הנפלא אשר הגיע למצרים. ולזאת הסיבה בעינה השחית ה' יתעלה בלילה ההוא כל אלהי מצרים, כדי שיִשְׁלַם לישראל ההעתק מהאמונה הנפסדת ההיא. ולזאת הסיבה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, כדי שיתישבו ישראל בזה הענין ויתנו אל לבם מום האמונה ההיא. ולזאת הסיבה חוייב שיהיו נמנים בו אוכליו קודם שחיטה, וישחטוהו לשם פסח, כדי שיתנו לבם בפועַל הזה ויתבוננו בו. וכבר תמצא במכילתא מה שיעיר על זאת הכוונה; אמרו: מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו? לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים. ועוד אמרו שם, בביאור 'משכו וקחו לכם': ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מעבודה זרה, והדבקו במצוות. והנה ציוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, להורות על החפזון; כי מי שירצה לתקן הלחם במהירות - יאפה אותו מצות, ולא יצטרך להמתין עד שיחמיץ. ולזאת הסיבה בעינה היו שם מיני ירקות מרים, כמו החזרת ומה שידמה לה, כי האדם יטבל בהם כאשר ירצה לאכול בחפזון, ולא יצטרך להמתין שיעשו לו ממיני הכותח לטבל בהם פתו. ולזאת הסיבה נצטוו שיאכלו אותו בתואר שזכרה התורה — רוצה לומר שיהיו מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם, ומקלם בידם, כמו שביארנו במה שקדם (פסוק יא).

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 9:15ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ט׳:ט״ו

וזכרתי את בריתי וכו' – חלילה שהשם ישכח עד שיצטרך להזכרה והִזָכרוּת, כל שכן מה שיאמר עוד "וראיתיה לזכור ברית עולם" (טז). אמנם פשט הכתו' אין בו פלא יותר משאר ההעברות הכתובות על השם, אשר ההיתר לכל הוא: 'דברה תורה בלשון בני אדם' כמו שביארתי זה המאמר הנכבד בספר מזרק כסף. אולם מה שאמר בכאן "והייתה לאות" (יג) וכן "זאת אות הברית" (פסוק י"ז) הנה זהו בבחינת האדם, כי הקשת לא לשם. והעד "והיה הדם הזה לכם לאות" (שמות י"ב:י"ג), ואם קדם אמרו "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (שם). וזכור זה, והכל מבואר למשכילים ונעלם מן הסכלים. ואולם ביאור יותר על זה ימצא בגביע.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 4:25ר׳ יוסף אבן כספי שמות ד׳:כ״ה

ותקח צפורה וכו' – אין עלינו עכ"פ לתת טעם הכרחי מה זאת הרפואה לחולי משה, כי לא כתבה התורה שציוה לה משה שתעשה כן, ואיך שהוא, מבואר כי בימים ההם היה דעת פשוט בהמון העם, כי הדם יש לו סגולה לכל חרדה והתגעשות, ולכן צוה השם שישימו דם על המשקוף ועל המזוזות בבתי ישראל, בחרדתם והתגעשם על צעקת כל מצרים כי היו כולם מתים. ולכן והיה הדם לכם לאות וכ', כמו שיפרש שם, ולכן צפורה בראותה אישה משה, דפקתה הבהלה והחרדה, כאשר בלי ספק הרגישה זה מענינו גם היום ההוא גם הלילה, לכן ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה, כי לא מצאה במזומן דבר שיוכל להטיף ממנו דם, כמו בנה שהיה בחיקה, ואע"פ שהיה נמול, נכון לה מאד שיכרת עוד מעט מהעור ההוא כי די בטיפת דם כחרדל, ואולי דם האדם וגם זכר יש לו סגולה יותר בזה לפי דעתם, אמנם אמרו ותגע לרגליו, יתכן ג"כ שזה מתוקן הסגולה. ואפשר שעשתה זה בחלק הרגלים ממשה כדי שלא ירגיש בדבר, כי יחרה לו להיותו מחזיק זה הדעת בהבלי הנשים, ואע"פ שצוה כמו זה לישראל בליל מכת הבכורים אין זה טענה, כי עכ"פ יחויב שיעשה להם חזוק לבבות במה שהם נשקעים כולם המון העם טף ונשים, וכן בענין קללות בלעם שמפורסים בהמון, ואם אינה כלום, כתוב ויהפך י"י אלהיך לך את הקללה לברכה וג' (דברים כ"ג:ה') כלומר שלא עזב לבלעם שיקלל אך הכריחו שיברך, ומה יהיה כי יקלל, רק שהעם יחרדו ויתגעשו על הקללה ויפעל הדמיון בם, להיות בלעם מפורסם בהמון כי אשר יאור יואר וכבר פרשנו זה בספר הסוד.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 12:13ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ב:י״ג

והיה הדם לכם לאות – כבר בארנו בפרשת בראשית פרוש אות ושטעמו שגייאל בלע"ז. לכן היטיב א"ע באמרו כי טעם זה שיחזק לבכם ולא ירך כשמעכם צעקת מצרים במות בכוריהם בעבור המשחית, כ בעבור הדם שאני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף, כי זה הדם יהיה לכם לאות למשחית, וזה מבואר לחכמים אף להמון, כי המדמה יעשה רשמים חזקים באדם אם לטוב אם לרע, לזכרון שיעמוד בכח הזוכר לעשותו כן בכל שנה ושנה.

Avudraham Commentary on Haggadah Shel Pesachאבודרהם סדר ההגדה ופירושה

לא על ידי מלאך ואם תאמר והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וי"ל כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרשה הזאת אומרת כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא ע"י שליח א"כ מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף (שמות יב, כג). וי"ל כי מלת משחית הוא פעל תמורת השֵם. ודומה לה: האליה והמכסה (ויקרא ט, יט): שֵם, המכסה אני מאברהם (ברא' יח, יז) פועל. וכל משקה אשר ישתה (ויקרא יא, לד) שֵם, משקה מלך מצרים (בראשית מ, א) פועל או יהיה שֵם על משקל מרבית משבית, והוא הנכון. ולפי זה יהיה פי' ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. וא"ת אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכים אותם להבחנה? וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'.

R. Chasdai Crescas Derashat HaPesach (p. 166)ר׳ חסדאי קרשקש דרשת הפסח (עמ׳ 166)

ולהיות ההשגחה הזאת חסד נפלא, היה ראוי שיקרבו בזה הרצון תמורתם להודות לה' כי פסח עליהם, וכל שכן שהחסד כפול ומכופל בשהתחכמה ההשגחה האלהית להיות הקרבן, שהיה שבח והודאה על הצלת ישראל באובדן מולדת המצריים, הפך ממה שהיו עובדים המצריים, שהיה ראוי לפי דעתם להיות הצלה להם והשחתה לישראל.

Tzeror HaMor Shemot 12:3צרור המור שמות י״ב:ג׳

ויקחו להם איש שה לבית אבות – הנה זה כפי הכוונה האמתית, להישירם אל המצוות בענין שהיה להם לזכות ולכפרה. לכן צוה לעשות שה תמים כמו שהוצרך לקרבן המזבח. ומן הראוי היה שיהיה זה הקרבן נעשה על המזבח ולזרוק דמו, אלא לפי שהיה ארץ טמאה, ואין ראוי לעשות בה מזבח, רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיאכלוהו בלילה ויהיה חשוב להם כקרבן וכזבח וכן יש דין נותר כמו קרבן. וכמו שבקרבן היו זורקין דמו כן צוה כאן שיתנו מן הדם על המשקוף ועל המזוזות כמו שאמר שם עלה לכבש ופנה לסובב. וכן צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, בשלשה כתות. וכן צוה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות כמו שהיה הקרבן צלוי באש על המזבח ולא מבושל ולא חי כאומרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. ראשו על כרעיו כמו שהיה בקרבן. והנותר ממנו, דינו כדין נותר הקרבן.

Akeidat Yitzchak Shemot #38עקידת יצחק שמות שער ל״ח

ועוד אמרו דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. לפי שכבר נתפרסם להם שהמזל ההוא אשר בחרו להם היה שופע עליהם מעלה וכבוד וחוזק יד באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים הם במקנה ההוא אשר נקרא שמו עליו והוא על דמותו. וטעם עבודות כאלה וזולתם ידובר בו במעשה העגל שער נ"ד. ואיך שיהיה כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם אחת דתו להמית. שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם. ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים פי"ט מ"ב) ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, ויען כל רואיו יכירו בו אינו נאכל אלא צלי פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכל את כל בשרו ועצמותיו יגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר והנותר שרוף ישרף והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בככבים את צורת טלה למזל למו החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדולה וכבוד ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י"ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו. ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו כי אלו העניינים והדומים להם ממינם היו מכוונים בכתובים הנאותים לשתי הכתות האלה עד אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'... והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם וגו'. חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כתקות השני אל בית רחב (יהושע ב') אלא כמו שאז"ל (מכילתא שם) לכם לאות ולא לאחרים לאות אמר שיהיה לכם הדם הזה לאות ברית בלבכם ביני וביניכם וראיתי אותו בבתי מושבותיכם אלה כי אעבר עליכם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף בהכותי את מצרים כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם. ולפי צורך הענין הזה הנפלא כמו שביארנו אמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו'.

Abarbanel Bereshit 15אברבנאל בראשית ט״ו

הנה נתתי בזה סבת גלות מצרים יותר ישרה מכל הסבות ששערו קדמונינו ז"ל שהיה על עון בני יעקב במכירת יוסף אחיהם בבואו לראות את שלום הצאן ובהיותם רועים בצאן ומכרו לעובדי הצאן ושחטו שעיר עזים מן הצאן ועשו מה שעשו בו והקב"ה המליך את יוסף על עובדי הצאן וכאשר נרצה עונם למדם יתברך לעשות הכפרה דוגמת החטא ולשחוט את הפסח שהוא מן הצאן. והנה א"כ בצאן חטאו בעובדי הצאן לקו ובצאן נתכפרו.

Abarbanel Shemot 12, Questions 4-5אברבנאל שמות י״ב שאלות ד׳-ה׳

השאלה הד' מה טעם במצות הפסח כי הנה המצוה ביארה התורה טעמה שהיתה לזכרון שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו כמו שנזכר בהגדה אבל הפסח ראוי לדעת טעמו וחלקיו. ראשון למה היה שה כבשים ושה עזים ולא שור ובקר ושאר המינים הטהורים. ושני למה צוה שיקחוהו בעשור לחודש וישחטו אותו ביום י"ד בין הערבים ולמה הגביל זמנו כן. והג' למה צוה שיאכל הפסח למנוייו ר"ל שה לבית או הוא ושכנו במכסת נפשות וד' למה צוה שיקחו מן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו את הבשר בהם וביאר אחר זה שיעשה זה באגודת אזוב. והה' למה צוה שלא יאכלו את הפסח נא ולא מבושל במים אלא צלי אש. והו' למה צוה שיצלו אותו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא שיחלקוהו לחלקים ויצלו כל חלק בפני עצמו. והז' למה צוה שיאכלו אותו על מצות ומרורים גם כי אם הם נשאו את בצקם טרם יחמץ יורה שלא אכלו המצה במצרים והפסח כבר נאכל שמה קודם שיצאו לא היה אם כן אפשר שעל מצות יאכלוהו. והח' למה צוה שלא יותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והט' למה צוה שיאכלו אותו מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידם ומה זה לענין הפסח. הי' למה צוה שיאכלו אותו בחפזון וטוב היה לאכלו מבעוד יום במתינות וטוב לב. השאלה הה' באמרו ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות וגו' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' כי אם היה במכת בכורות הפועל השם בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח איך היה צריך יתברך לאות כדי שיזכור להצילם ואין שכחה לפני כסא כבודו. ומאמר ראיתי את הדם ופסחתי מורה שאם לא יראהו יהיה בהם נגף ואיך יתכן זה כי הנה המצריים היו ראוים לנגף ההוא מפני מה שהרעו לישראל אבל ישראל למה יומת מה עשה ועם היתה המכה ההיא בהשגחה איך יוכללו בה כצדיק כרשע והלא בשאר המכות שהיו על ידי אמצעיים הפלה השם בין ישראל בין מצרים ולא נענשו עמהם ולא שמו אות בבתיהם ולמה אם כן במכה הזאת היתה ההפלאה בתנאי אות הדם על הבתים בהיות הפועל בה הוא היודע ועד ית'.

Abarbanel Shemot 12:3-14אברבנאל שמות י״ב:ג׳-י״ד

והודיע השם טעם המצוה הזאת בכללות באמרו ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ר"ל אחרי אכילת הפסח בלילה הזה אשר צויתי לאכלו תעבור גבורתי ומכתי בארץ מצרים דרך העברה כמו הסוס הרץ במרוצה חזקה ועובר בשוק והורס כל מי שעומד בדרך לפניו וכל מי שנוטה מן הדרך ינצל וביאר הנמשל בהעברה הזאת ואמר והכיתי כל בכור בארץ מצרים שתהי' ההכאה לבכורות וגדולי הבית מאדם ועד בהמה שהבכורות שלהם ימותו פתאום והרלב"ג פירש ועברתי מלשון עברה וכעס כמו עובר ומתעבר ואמרו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אין הכונה על השרים אלופיהם ודייניהם כמו שפרשו אנשים מבני עמנו וגם אינו על הפסילים אשר בארץ המה כדברי רש"י אבל הכוונה בו שיבטל כחות המערכות השמימיות המורות טובה על המצריים שהם האלוהו' שהיו עובדים כי אין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומ' עד שיפרע מאלהיה וכמו שיתבאר והודיע א"כ השם למשה מכת בכורות בסבותיה והוא אמרו אני ה' רוצה לומר היכול על התחתונים ועל העליונים ומשגיח בפרטים ומבחין בין טפה לטפה ואין להקשות על זה מאשר בפעל כשנזכרה המכה נאמר וה' הכה כל בכור ולא נאמר שם שעשה שפטים באלוהיהם כי שם ספר ההכאה ומה שנמשך ממנה שהוא היציאה ממצרים אך בטול הכחות העליונות לא היה צריך לזכרו שמה אחרי שכבר נזכר כאן ולפי שלא יאמר משה ומה ענין הדם לענין מכת בכורות אמר עוד והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם רוצה לומר שהם יביטו בדם ההוא אשר יהיה נגד עיניהם בבתים שיתקבצו לאכול שם את הפסח והיה להם לאות וראייה על אמונה ודעת קים אמיתי וכאשר אתם תאמינו לי באמצעות האות ההוא ותבינו אמתת הדעת ההיא הנה אנכי בראותי את הדם ומה שתאמינו באמצעותו ופסחתי עליכם רוצה לומר אחמול עליכם והוא מלשון פסוח והמליט או יהיה מענין דילוג שבמכת בכורות אכה בבית המצרי ואדלג מבית ישראל באופן שלא ימותו בכורי ישראל כבכורי המצריים. וזה הוא ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וגם זה מורה שלא היתה הזאת הדם אלא בפסח מצרים בלבד ולזכרון הנס הזה תחוגו חג לה' לדורותיכם ביום הזה ויהיה זה לכם חקת עולם שבכל שנה בחודש והיום הזה תחוגו ותעשו חגיגה משתה ויום טוב להודות לה' על כל אשר הגדיל לעשות עמכם ביציאת מצרים וע"ז נאמר במשנ' תור' (שם) שמור את חודש האביב ועשית פסח.

Abarbanel Shemot 12:14אברבנאל שמות י״ב:י״ד

הכבוד והעלוי שיעשו למקנה שנקראה שמו עליו והוא בצלמו כדמותו וידוע בחכמת התכונה שמזל טלה הוא בכור והגדול שבי"ב מזלות האפודה בכחו ובגבורתו ובחדש ניסן הוא בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח ותכלית גבורתו הוא ביום י"ד עד יום ט"ו ועל ידי השמש העומד אז עמו במחציתו ולכן מנאוהו התוכנים ראשון לכל המזלות וכבר זכר זה הרמב"ן על פסוק שה לבית. וידעת עם זה מה שביאר הנביא יחזקאל שישראל בהיות' במצרי' רובם היו עובדי' למזל טלה כמו המצרי' עצמם וז"ש (יחזקאל כ"ה ה') ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכבר זכר הנביא מתועבותיהם שהיו עובדי ע"א מניחים זכרונה אחר הדלת והמזוזה וכ"ש שלא היו שומרים דרך ה' כאברהם אביהם והפרו את בריתו ולא נימולו מפני שהיו נשקעים באמונות הכוזבות אשר היו למצריים עד ששלח הקדוש ברוך הוא את נאמן ביתו משה רבינו להיותו רופא לשבורי לב וחסרי הדעת האמיתי שהוא הדריכם בדרך אמת במעגלי צדק כמו שצוה (שמות ג') לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ועם ראיותיו אותותיו ומופתיו השרישם באמונות האמיתיות וכמו שאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו' ויקדו וישתחוו. ולהיותם כבר בשלימות האמונ' האלהית לכן לא התפשטו עליהם רעות המכות שהוכו בהם המצריים כי הפלה השם חסיד לו כי היו המכות ההן נעשות על ידי שלוחי ההשגח' והדברים המגיעים מאתו יתברך על ידי אמצעיים הם מוגבלים כפי הסדר והטבע אשר שם בהם בוראם. אמנם לא כן הרעות המגיעות מהשגחת השם הפרטית בלא אמצעיי' כפי המשפט הישר והדין החותך ולכן אמר הנביא (איוב ל"א י"ד) ומה אעשה כי יקום אל ואמר (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו ועל זה אמר ראש החכמים (משלי כ) מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע רוצ' לומ' שבהיותו משגיח בהשגחתו הפרטית יעבור הכל על שורת הדין מאין השב הנה מפני זה במכות מצרים היתה הפלאה להיותם ע"י אמצעיים שפעולתם מיוחסת כפי הכח הניתן להם מהשם להזיק לזה ולא לזה כפי הכוונה. האמנם בעבור שהיו המערכות העליונות מסבבות העבדות לישראל במצרי' הצריך הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו לפקוד על צבא המרום במרום לבטל כח מזל טלה בליל' ההוא ועל זה אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולהיות המזל ההוא שולט בבכורי מצרים כמו שהוא בכור וגדול מכל מזלות האפודה נמשכה אחר משפטו מכת בכורות שהא בהא תליא ולכן נלקו כל הבכורות כלם מבכור פרעה עד בכור השבי ועד בכור בהמה שכלם לקו לא להיות בכור השבי ובכור בהמה חטאים בעבדות ישראל אלא להיותם בכורות ובהלקות בכור המזלות היה מחוייב שכל הבכורות מאי זה מין ועם שיהיו בהיותם במצרים מקום שולטנות המזל ההוא ילקו עמו הנה אם כן נלקה מהכח הבב"ת כדי שיצאו ישראל ממצרים ומתו הבכורות בהלקות המזל הבכור המורה עליהם והנה היו בכורי ישראל גם הם נכללים במכה הזאת אם כפי הסדור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקם מזלם והם היו במצרים ואם כפי שורת הדין ומשפטו לפי שגם הם היו עובדים למזל טלה במצרים ולכן הי' ראוי שילקו עמהם ומפני זה כדי להציל את ישראל מהמכה ההיא צוה אותם במצות הפסח והביטה וראה איך יסכימו כל פרטי המצו' הזאת עם הרמז הזה. ראשונה שיקחו שם בן שנתו שהוא טלה יען היה בצלמו וכדמותו של מזל טלה שהמצריים היו עובדים. הב' שיהי' זכר תמים כי כן צורת המזל זכר ולהיותו ראש המזלות קראו תמים רוצ' לומר שלם ונכבד. הג' צוה שיקחו השה בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד יום והיתה הכוונה בלקיחתו בעשור לחודש לפי שאז השמש באותו מזל בשליש גבורתו וכדי שיראוהו המצרים כרוך בכרעי מטותיהם אשר הוא להם תועבה והכעסה רבה ושחיטתו ביום י"ד לפי שהוא אז שם בגבורתו ומעלתו ועכ"ז אז ישפכו את דם הטלה לדעת שלא ידרשהו אלוה ממעל ולא יצילהו המזל מרעתו ובזה יכירו וידעו כי לה' המלוכ' ושהוא מבטל המערכות בחפצו. וד' צוה שיהי' שה לבית לפי שמזל טלה הוא בית כבודו של שמש ולרמוז לזה יחסו שה ואם ימעט הבית ואמר בבית אחד יאכל ושלא יוציאוהו מן הבית להודיע שהיות השמש במזל טלה שהוא בית כבודו לא יצילהו מרעתו. וה' צוה שימנו עליו כל בני הבית כדי שכלם יושרשו באמונה האמיתית ולא ישאר ביניהם איש חושב מחשבות און. והו' צוה שישחטו אותו כל קהל עדת ישראל כדי שיהי' מפורסם ביניהם האמונה האמיתית ושקרות עבודת מזל טלה ולכן ישחטו הטלה בפומבי לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה. וז' צוה שיקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה היו הם שמים זכרון הע"א ההיא בהיותם עובדים אותה לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו וצוה שיעשו ההזא' היא מהדם באגודת אזוב שהוא השפל והנבזה שבעצים לרמוז לישראל השפל בעבודת מצרים שידיו יעשו זה הפועל מההזאה מאלהי מצרים. וח' צוה שישימו הדם בבתים אשר יאכלו בהם להגיד שאין הרמז הזה מהאמונה הנקנית שמה מכוונת לנכרים אלא לישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים וכמ"ש והיה הדם הזה לכם כי להם יהי' לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים ושהם יצאו ממצרים כי יד אלהיהם הטוב' היא סמכתם בבטול כח מזל טלה וגבורתו גם צוה בזה האות שיהי' אליהם ביחוד כדי שהמצריים לא יעשו אות גם כן להנצל מהמגפה... וי"ג צוה שיאכלו את הפסח מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם כדי להבטיחם שבזכות מצות הפסח יצאו בלילה ההוא מגלות מצרים וכבר אחז"ל (ש"ר פ' י"ז) שעל שתי מצות נצטוו בלילה הזה דם מילה שנימולו כלם כדי לאכול בפסח שכל ערל לא יאכל בו ודם הפסח שנאמר ואומר לך בדמיך חיי ובמכילתא אמרו ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים היה ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה צוה הקדוש ברוך הוא לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ד' ימים הרי הוא אומר ואעבור עליך הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם לגאול את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מן המצות לכן נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ונאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור לכך הקדים לקיחתו של פסח ד' ימים לשחיטתו כדי שיהיו נוטלים שכר על המעשה הנה ביארו שבאה מצות הפסח כדי שיהיו ראויים לגאולה. וכבר יורה על מצות מילה שקבלו אז מה שנ' בס' (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'. ובאלה שמות רבה אמרו שהיה המשקוף בזכות אברהם שהי' משקוף הבית והשתי מזוזות היו רמז ליצחק וליעקב ושלכן אמר ופסח ה' על הפתח. וענין כלו שבזכות מצות הפסח והדבקות אשר בלילה ההוא יתדבקו בבוראם ויאמינו בו וביכלתו על השלמות יהיו ניצולים מפעלי הלקות הכולל הנעשה בארץ המתחייב ממשפט האלוהות. וזהו אמרו ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרי' ובמקום שעובדי מזל טלה היו חושבים שבכבדם צלמו ודמותו ינצלו מהפגעים יתישב בנפשותם של ישראל ויראו בנסיון שהדבר בהפך שהעובדים אותו מתו והמבזי' ומקללי' אותו וכופרים באלהותו ינצלו מדבר באופל יהלוך. ואמנם מה הוא המשחית אשר זכר ושיזכור אחר זה ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף הנה הוא לדעתי אויר מעופש שורף שחידש הקדוש ברוך הוא על דרך הפלא והיה נכנס בבכורות מדרך הפה והנחירים והולך אל לבם פתאום והוא היה המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע כי אינו בעל דעת ובחינה. והיה מהנס האלהי שבזכות הפסח והמילה לא נכנס האויר המעופש ההוא בבתיהם של ישראל. הנה התבאר שלא תלה הש"י הצלתם בראיית הדם להיותו לאות ולזכרון אלא שבהיותם מאמינים השגחת הש"י וידיעתו ושזובח לאלהי השמים יחרם בלתי לה' לבדו יהיו בשכר זה נצולים מהמגפה ההיא והתבאר שלא היתה מכת בכורות משפט פרטי בהם שישלחם ביד פשעם. אבל השם ביטל כח מזל טלה כדי שיצאו ישראל ממצרים כי מזל טלה היה שרם של המצריים ומזה נמשכה מכת הבכורות כולם לפי שהיתה המכה נמשכת מלמעלה בכל בכור אי זה שיהיה. ולכן היה ראוי שתכלול המכה גם כל בכורי ישראל היושבים במצרים וכ"ש בהיותם עובדים המזל ההוא מקדם כמו המצריים שהיו בעבור זה חייבי מיתה כפי המשפט האלהי ובעבור זה צוה הי"ת שיעשו את הפסח ויפנו עורף לעבודת המזל ההוא וידבקו באלהיהם והוא יהיה להם למושיע מהמית' המסודרת הכוללת ההיא וזה ענין בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כי בעבור מצות הפסח והמצה עשה עמהם החסד הגדול הזה ולכן היה החסד ההוא בבכורות בלבד ונתקדשו מפני זה כל בכור לגבוה לפי שהיה הלקו' והמכה ראויה לבוא עליהם ולהם נעשה הנס ההוא. והנה במכות מצרים היתה הפלאה לישראל ולא נצטרכו לאות מפני שהיו באות על צד העונש לראוים אליהם ולכך נתיחדו לפושעים. גם שהיו על ידי אמצעיים שלא יעברו החוק והרשות הנתן אליהם. אבל מכת בכורות עשאה הקדוש ברוך הוא בעצמו מבלי אמצעי ולפניו ילך דבר והיה בזה סכנה עצומה לחוטאים כי בקום למשפט אלהים לא לפניו חנף יבא וישראל היו מלוכלכים בגלולי מצרים והיה משורת הדין בהלקות את השרים העליונים שכל עובדיהם ימחו מספר חיים. ומפני הסכנה העצומה שהיה בזה לחטאים בנפשותם הגדיל ה' לעשות עם ישר' לצוותם שיעשו מעשה מיוחד וינצלו מתוך ההפכה. ואמנם בקריעת ים סוף היה העונש על המצריים בעון כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כמו שאמר יתרו ולכן לא היה ראוי שיענשו בזה בני ישראל כי לא היתה הטבעת המצריים דבר נמשך מהלקות העליון כי אם משפט השגחיי כפי החטא. הנה התבאר הדרוש הנכבד הזה והותרה במה שדברתי עד הנה השאלות הד' והה'.

Abarbanel Commentary on Haggadah s.v. "Pesach"אברבנאל הגדה של פסח ד״ה "פסח"

ועם היות בני ישראל גם הם זונים אחרי עבודת מזל טלה ומיחדים אליו בכוריהם כמו שבא בהקדמה הרביעית, הנה לא עזבו את ה' אבל היו חושבים שיושפעו מהמזל ההוא טובות אף כי השי"ת הוא אלהיהם ואלהי אבותיהם, ולכן צעקו אל ה' בצר להם. ואמר הכתוב ששמע אלהים את נאקתם ויזכור את בריתו שהיו סבות מניעות לגאולה, ומצד אחר וירא אלהים את בני ישראל ר"ל ראה גלוליהם שהיו עובדים למזל טלה כמו המצריים. והשי"ת הכריע ע"י בריתו וצעקתם את הסבות המונעות את הגאולה שהם מעשיהם הרעים והטה כלפי חסד לרחם עליהם וזהו אמרו וידע אלהים, ר"ל שחמל עליהם לגאלם, ולכן שלח לפניהם איש משה עבדו להשריש בהם ראשונה האמונה והתורה האמתית כמו שאמר לו לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי וגו'.

Sforno Shemot 12:12-13ספורנו שמות י״ב:י״ב-י״ג

(יב) ועברתי. לפלס נתיב לאפי, שלא יוכל על זה השליח. והכיתי כל בכור. שאבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אשפיל שרי מעלה המנהיגים אותם עתה, כדי שיחול העונש יותר. אני ה'. ולא יאות כל זה בלתי לה' לבדו, כאמרו אני ה' אני הוא ולא אחר. ובזה נתן טעם לכל הקודם למה הוצרך שיעשה האל יתברך בעצמו את כל אלה, ולא כן עשה בסנחריב וזולתו. (יג) ולא יהיה בכם נגף למשחית. לא יגע בכם נגף פי' מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים. בהכותי. שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים כי לולא הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים כענין פן תספה בעון העיר (הוריות יט א), וצוה עליהם מתנות הדם לאות, למען ימלטו, וזה למען שמו לבלתי החל כאמרו ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו).

Sforno Shemot 12:22-27ספורנו שמות י״ב:כ״ב-כ״ז

(כב) ואתם לא תצאו. הנה הבית יהיה מצויין בדם, ואתם לא תצאו, ובזה האופן ופסח על דרך והתוית תו (יחזקאל ט, ד). (כג) לנגוף. את עם מצרים בעברה וזעם וכו', כי אמנם יאמר נגף על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון (להלן כא, כב). המשחית. את עם מצרים, בעברה וזעם וכו'. (כו) מה העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור. (כז) זבח פסח הוא. זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתידה להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו בענין הקרבנות. והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל.

Alshikh Shemot 12, Introductionאלשיך שמות י״ב הקדמה

אך הנה לבא אל הענין נקדים. א. כי הנה ידוע כי עבודה זרה של מצרים היתה מזל טלה ויהיו עובדים אל הטלאים דוגמת מזלם למעלה. ב. כי ידוע הוא כי מזל טלה הוא המיוחד לחדש ניסן שהוא הראשון שבמזלות. ונבא אל הענין, והוא, כי הנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לגאלם, לפיכך צוה למו ימשכו ידיהם מהעבודה זרה שהיו עובדים, הוא את מזל טלה ודוגמתו, הם הטלאים, וישחטו אותם ויעשו בם שפטים, ויאכלו אותם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, להורות כי כפרו בו, ודבקו בו יתברך בדם מילה להורות כי עבדי ה' המה חתומים בחותמו. והנה אין ספק כי הלא יחרד לבם בשומעם כי בחדש ניסן הם נגאלים, באומרם מי יתן והיה בחדש זולתו כי עתה יאכלם חדש זה את חלקי ישראל. כי הלא לא ימנע, או יש כח במזל טלה לנגד את ישראל ומה גם בחדש ניסן שהוא ממשלתו, אם אין. אם יש בו כח, איך נגאל בחדשו שיעצר כח עלינו. ואם אין בו כח, לפחות יהיה לנו החדש הזה לצור מכשול מזכרת עון עבודה זרה שלנו ולא נהיה לרצון לפניו יתברך, כי הלא הימים ההם והזמן ההוא יחלישו כח גאולתנו בהעלות חמת זכרון עבודה זרה שלנו לפניו יתברך. ועל כל שתי הבחינות הנאמרות יש ויש ניגוד בהיות בארץ מצרים. כי אם יש כח במזל, יהיה להם מעיר לעזור, ואם אין בו לא יבצר מהיות גם הוא לשכים לנו כי במקום שבו חטאנו איך נושע בו ולא יזכר עונינו בו. הן זאת היתה נהמת לב בני ישראל בשומעם החדש הזה אתם נגאלים, ויחרדו לאמר, הלא מצרים שהוא מקום שחטאנו בו מלאה מעבודה זרה שלנו שהיא מזל טלה המושל בחדש הזה ואיך נגאל באלה. ובזה נבא אל ענין הכתובים, והוא, כי ראה הוא יתברך והנה להיות ראויים ליגאל צריכין אל מצות דם פסח ודם מילה, שהוא ככתוב אצלנו שצריך סור מרע ועשה טוב, משוך ידיהם מהעבודה זרה בדם פסח, והכנס תחת שעבוד ה' בדם מילה. וירא והנה אם בלי הקדמת החדש הזה לכם כו' אמור יאמר להם יקחו בעשור לחדש הזה איש שה לבית אבות כו', הלא יאמר נא ישראל אוי לי מפאת המזל כי ינגדנו, ומה גם בחדשו, וגם להיות בארץ מצרים מקום החטא ואיך שם נוכל להמלט מידו. ואוי לנו מצד המצריים כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ולא עוד כי אם שגם לפני ה' יהיה לנו החדש והמקום והשה למזכיר עון להתפס כי בו חטאו במקום ההוא להיותו דוגמת מזל החדש ההוא ואיך יגאלו באלה. על כן גזרה חכמתו יתברך כי טרם הזכיר להם לקיחת השה יקדימו להם שיגאלו בחדש הזה בארץ מצרים, כי בדבר הזה בלבד אין פחד רק מהמזל פן ינגדם, להסיר תחלה מורך לבם מהמזל ומהמקום. אך לא מהעם. כי עדיין לא הוזכר השה שיקחוהו לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם שיפחדו מהעם, אך אחר הבטיחם מהמזל והמקום, יקל אחרי כן גם להסיר מלבם מוראת לבם מהעם כי בא להם הענין לאט אחת לאחת, מה שאין כן אם היו שומעים שני הדברים כאחת.

Alshikh Shemot 12:7-9אלשיך שמות י״ב:ז׳-ט׳

(ז) עוד יתכן בענין ארבעה ימים והשחט בין הערבים, בשום לב גם אומרו ולקחו מן הדם ונתנו על שתי כו', כי אומרו ולקחו מן הדם הוא מיותר, והיה די יאמר ונתנו מן הדם כו'. ועוד, מה ענין המזוזות והמשקוף. ועוד, ענין האכל הבשר צלי אש ומצות על מרורים ולא נא ומבושל, והיות ראשו על כרעיו ועל קרבו, עם היות שבכל אלה יש צפוני סודות, גם לנו ניתן רשות לדרוש צד רמז מה. והוא, כי הנה אחד מהדברים אשר החי יתן אל לבו באשר הוא יהודי, הלא הוא, כי גם ישוב ויתחרט מאשר חטא על הנפש ולא ישוב עוד לכסלה, לא יעלה על רוחו כי צדיק הוא ומה לו עוד לעצבים להיות נעצב על כל אשר חטא ואשם כי לה' אלהינו הרחמים והסליחות. שאם כן איפה, כי יעשה איש אחד ממצות ה' אשר לא תעשינה ויחייב את ראשו באחת ממיתות בית דין, אם ישוב מחטאתו אשר חטא ויהיה כל ימיו בתשובה האם יפטר מן המיתה או דוגמתה כנגד מדתה לכפר בעדו, לא כן ודאי כנלמד מרבותינו ז"ל, כי לא יכופר אם לא במיתה או מעין המיתה ההיא, כי אף גם כשבטלו ארבע מיתות, דין ארבע מיתות לא בטלו או מירוק העון מעין חטאתו אשר חטא. ונבא אל הענין, והוא, כי הנה חטאו ישראל במצרים בעבודה זרה. והנה העון ההוא כלל דברים רבים. א. חילול ה' כי ברבים עזבו את ה' בתבנית שה אוכל עשב. ב. זביחת קרבנות לפניה, וגם קבלת דמן, וגם אכילה מזבחי מתים מתקרובת העבודה זרה. ג. כריעה והשתחויה לפניה. והנה על כל אלה בא האלהים למרק עון ישראל ולטהרם מאשמותם. ועל כן, על האחד, והוא, חילול ה', על כן לעומת זה יקדשו את ה' ויערו למות נפשם בארבעה ימים שהיה שה לבית קשור בכרעי מטתו ארבעה ימים, מסתכנים למות בידי המצריים. כי כלם יקבצו בפתחי ישראל לאמר להם מה זאת, ואומר להם קשרתיו לשוחטו לשם אלהי, והמצרי יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס נגד איש הישראלי לנתחו לנתחיו. ועל מנת כן שם הישראלי את נפשו מנגד למות על קדוש שמו יתברך תחת אשר חללו. והיה ארבעה ימים כנגד ארבע אותיות ה' אשר חיללו כמפורש למעלה, ובשכר זאת אלהים לא עזבו ביד מבקשי נפשו. ובזה שוה לו זכות אברהם שקדש שם שמים בכפרו בעבודה זרה, שעל כן הפילו נמרוד לכבשן האש, וה' אשר הצילו אז הציל גם עתה את בניו בעשותם כמעשהו. והיה מקחו מבעשור כנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם, כי כן בכל אחד מהעשרה ימים מאז נצטוו, היו בצער מחשבת נסיון הלקיחה לעיני כל מצרים, כאילו נתנסו עשר פעמים. והיה מקחו בבקר לעומת תפלת שחרית שתקן אברהם. ועל הדבר השני שעבדו את השה בזבחים, שעל כן היה ראוי בשלח יעבורו גם הם בזה, זה חסדו יתברך אשר עשה שקבל תמורתה את שחיטת השה כדין צבור שעבדו עבודה זרה שדינם בסייף. והיה זה להם בזכות יצחק, כי כאשר קבל יצחק על עצמו לישחט קרבן לה' לקדש שמו, קבל תמורתו את האיל תחתיו, כן גם לישראל אחר שהערו למות נפשם קבל הוא יתברך השה תמורתם. וזהו ושחטו אותו כו' בין הערבים שהוא לזכור זכות יצחק שתקן תפילת בין הערבים. מה שאין כן לקיחת השה שמן הסתם היה בעשור בבקר מעין תפלת שחרית שתיקן אברהם. והעבודה שאחר הזביחה שזבחו לעבודה זרה, שהיא קבלת הדם, על כן ולקחו את הדם, שתחת היותם ראויים שילקח דמם על אשר עשו כן לעבודה זרה, יועיל להם זכות יעקב שנצטער על ידי דם כאשר הובאה לפניו כתונת בנו טבולה בדם. ולהיות שעיקר הגנת זכות האבות הוא בהיותם כאחת כעובדא דאליהו בבבא מציעא (פה ב), על כן אחר הרמז כל אחד בפני עצמו נרמזו שלשתן כאחד במתן הדם. וזהו ונתנו על שתי המזוזות כו' ועל המשקוף שהם האבות כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה (יז ג), שתי המזוזות יצחק ויעקב והמשקוף הוא אברהם. (ח) ולא בלבד יכופר עונם, כי אם גם בזכות זה יצאו לחירות, ועל כן יאכלו אותו צלי אש כי יצאו משעבוד עבודה זרה לחירות, שהצלי הוא ררך חירות כנודע. ושמא תאמר איך יכופר עון אשר אכלו שאר בשר תקרובת ועבודה זרה באוכלם דרך חירות ושמחה. לזה אמר ומצות על מרורים יאכלוהו, באופן יזכרו צרותם אשר היו למו בהיותם עובדי עבודה זרה. (ט) עוד צוה לנו יתברך שכל תמצית בחינת טומאת העבודה זרה וארסיותה הדומה ונמשל לדם לא ישאר בלבם, שלא יטעמו מאומה מדבר יהיה בו מדמו, ועל כן יהיה צלי אש ששואבת כל הדם אפילו דם האיברים שלא פירש, ועל כן לא תאכלו נא משום דם האיברים שלא פירש, וכן אפילו בשל מבושל במים, שנשאר דם מתבשל במים כי אם צלי אש. והנה כיוון לתקן כל דבר מענין הזביחה וכל הנמשך ממנה בתקרובת העבודה זרה.ועל העבודה השנית שהיא כריעה והשתחויה, אמר, כי לעומת אשר השתחוית למה שהיה עבודה זרה שלך, עתה יתהפך, כי עתה תהיה מה שהיה דוגמתה לפני מחלליה כורעת ומשתחוה, וזהו ראשו על כרעיו ועל קרבו. עוד אפשר, רצה הקדוש ברוך הוא לעשות בשה שהוא תמורתם ארבע מיתות בית דין, סקילה בהשליך אותו ארץ לשוחטו, וחנק באחוז בעור וסימנים בגרון לשוחטו, והרג בשחיטה, ושרפה בצלי אש שהוא מעין שרפה מה שאין כן בנא ומבושל.

Ma'asei Hashem, Ma'aseh Mizrayim 17מעשי ה׳, מעשה מצרים פרק י״ז

אבל לדעתי יתיישבו כל הספקות הנזכרים באופן נכון כפשוטו של כתובים, כי המשחית היה משחית ממש והיה נוגף ומכניס עיפוש האויר בכל מי שהיה מוצא כי כבר ניתן רשות למשחית, ורוב מצרים היו נגפים במגפה אבל לא מתו מהם רק הבכורות, כי הקב"ה היה הוא ההורג אותם ולכן הוצרך אות הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כפשוטו, שיהיה אות וסימן למלאך המשחית כדי שלא יהיו נגפים כלל, לא הצילם מן המות כי הקב"ה בעצמו ההורג המכיר ומבחין בין טיפה לטיפה. וכך אמרו המצריים כלנו מתים לפי שהיו כולם נגפים במגפה מן המשחית. ובזה יאות מה שנאמר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית כי ביאר מאד הדברים היותם כאשר אמרנו, כי הפסיחה פירושה שבמקום המצווה היתה שכינה שרויה, באופן שהיה המשחית פוסח עליהם, שעל בית מצרי לא היתה שם נראה שכינה שורה ובעבור זה היה רשות למלאך המשחית ליכנס שם, אבל בבית ישראל ששכינה היתה נראית שרויה שם מפני מצות הקרבן לא היה רשות למלאך המשחית ליכנס במקום שכינה, ולכן נאמר ולא יהיה בכם נגף ולא אמר ולא תמותו.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 12:13הכתב והקבלה שמות י״ב:י״ג

הדם לכם לאות. הקושי מפורסם מה ענין האות הזה ומה צורך יש בו, הממנו ית' יפלא להציל בתי בני ישראל בלי שום אות וסימן, ויראה כמ"ש הרע"פ כי באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמ"ש רבותינו שהיו עובדי אלילים כמצרים, והיה רצונו ית' לטהרם ולנקותם, וצוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו הוראה גמורה כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו; והנה אות האהבה השלמה והסימן הגמור הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזה סכנה למלאות רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו, לכן צוה הוא ית' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול, ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה פן יחרה אף מצרים עליהם בראותם עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, עם כ"ז לא ימנעו מלמלאות רצון המצוה בשוקים וברחובות בבזוי וקלון, עד הביאום אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים, יתר ע"כ ישחטו הפסח בכנופי' ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, וגם זה לא יפחדו ולא ייראו משונאיהם, והאחרון הכביד כי לא די להם בכל זה אבל גם אח"כ בעת אכלם אותו יפרסמוהו לכליון עיניהם ולדאבון נפש המצרים, בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלא ינתקו מורשי לבבם להקהל ולבוא עליהם בחרבות ורמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זה יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלמות התשובה והדבקם בו ית', והיותם כופרים בע"א כפירה גמורה וחלוטה, וזהו והיה הדם לכם לאות, רצונו יהיה אות לכם על טוב כוונתכם ויושר אמתת לבבכם עם אלהיכם, ובזה תעוררו רחמים עליכם שלא יהיה בכם נגף למשחית כמו שהיה הדין מחייב בעבור הדמותכם למצרים בעבודת הטלה; וראיתי במכילתא דאמר ר' יצחק שהדם לא היה בפנים אלא בחוץ כדי שיראו המצרים ויתכרכמו בני מעיהם, ע"כ. וזה ממש כדברינו. וקרוב לומר כי ענין וראיתי כאן כמו ירא פרעה איש נבון, וטעמו בחרתי להיות הדם לכם לאות, שבזכות שתקיימו מצותי בזה אחוס עליכם. ופסחתי עליכם. יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה כתרגומו ואיחוס, ודומה לו פסוח והמליט (פערשאנען), כאמרו ואת בתינו הציל, ולא לשון דלוג וקפיצה (איבערשרייטען, איבערשפרינגען), כי מה לנו להגשים את הבורא ית"ש כ"כ ללא צורך; וכן קרבן הנעשה בחג הנקרא בשם פסח, ושחטו הפסח, תרגומו (פערשאנונגסאפפער), וכן זבח חג הפסח (פערשאנונגספעסט) וכן כלם לשון חמלה הגנה והצלה. והכי איתא במכדרשב"י (ויקרא י"ד א') מאי ופסח ה' על הפתח, דשרי על האי פתחא חסד.

R. S.R. Hirsch Shemot 12:5-8רש״ר הירש שמות י״ב:ה׳-ח׳

(ה) שה – ברגע זה של יציאה לאור לתוך חיים חדשים, על כל יחיד, על כל בית, על כל משפחה, ועל הציבור כולו ככלל וכפרטים, לראות עצמם ביחסם אל ה׳ כ״שה״. כולם חייבים להקדיש עצמם לגמרי לתפקיד היותם ״צאן מַרְעִיתוֹ״ (תהילים ק, ג), לקבל את ה׳ כרועה שלהם, ״רעֶה יִשְׂרָאֵל״ (שם פ, ב), ולהעמיד עצמם תחת הנהגתו והדרכתו. ומהרגע בו נטל ה׳ על עצמו את תפקידו כמנהיגנו, נעשה מושג זה – שה׳ הוא רוענו ואנחנו צאנו – למבט המקיף והקבוע ביותר של יחסינו אל ה׳ ויחסיו אלינו. גם בעתיד, יסמלו כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים (במדבר כח, ד) את האופן בו ישראל יציג ויקדיש עצמו לאלקיו בזריחת ושקיעת כל יום. לא יהיה זה אלא המשך וחזרה שוב ושוב, של אותו רגע בו יצא ישראל לראשונה בדרכו לאורך ההיסטוריה כ״שה״, תוך כניעה למנהיגותו של ה׳ כ״רעֵה יִשְׂרָאֵל״ וכ״נהֵג כַּצּאן יוֹסֵף״ (תהילים פ, ב). תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו – אולם הבה נשים לב שה״שה״ היהודי אינו בריה עצבה ושפלת רוח הנושאת על שכמה את צרות העולם, והמאפשרת שיובילוה לשחיטה מבלי לגלות התנגדות. ״שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם״: שלם בגופו, האוזר כוחו כגבר וברעננות של נעורים נצחיים – כך יסמל השה את האופי שלנו. עלינו, על צאן ה׳, להיות מושלמים ועצמאיים; ובד בבד, להישאר צעירים לנצח, ולעולם לא לראות עצמנו כמי שנגמל מלהיות תחת הנהגת ה׳. כנים הדברים בין אם במעמדנו החברתי אנו כ״כבש״ ובין אם כ״עז״ – ״מן הכבשים ומן העזים תקחו״. בתוך מין ה״צאן״, ניתן לבחור בין כבש לעז. דרכה האופיינית של העז להראות עצמאות גדולה יותר כלפי חוץ מאשר הכבש. לכן מציינת ה״עז״ גילוי התנגדות עזה. צורת עמידתה של העז מביעה התנגדות והתגרות כלפי חוץ, והיא מראה קרניה לכל זר; אך כלפי הרועה היא נתונה להשפעתו ושומעת בקולו ככבש. (ו) והיה לכם למשמרת – למשך ארבעה ימים היו מחוייבים לתת את תשומת לבם בעיקר על שה זה, להשגיח על שלמותו ולשמור עליו מכל מום: ״טעון ביקור ארבעה ימים״ (פסחים צו.). ״תמים״ – התמסרות מוחלטת של האישיות כולה בכל בחינותיה – הוא תנאי יסודי לכל קרבן וכל התקרבות לה׳, כפי שהתנאי המוקדם לבריתו של אברהם היה ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז, א). בין הערבים פירושו: בין שני הערבים, בין שני ״ערבובי היום והלילה״: האחד שבו הלילה כבר מתערב ביום, והשני שבו היום עדיין מעורב בלילה; האחד שבו היום מתחיל לשקוע, והשני שבו קרני אור השמש האחרונות מפנות דרכן ללילה. זהו משך הזמן שבין הרגע בו השמש כבר עברה את נקודתה הגבוהה ביותר, לבין רגע רדת החשיכה בפועל. כלומר, כל אחר הצהרים של יום ארבעה עשר בניסן. זאת הייתה נקודת ההפרדה בין הארבעה עשר שהיה עדיין חלק מתקופת העבדות, לבין החמישה עשר אשר יביא גאולה וחירות, ושלא התחיל עד רדת החשיכה, אך היה אפשר להבחין בדמדומים שלו כבר אחר הצהרים. רגע זה – אשר ציין את תחילתן של הגאולה כלפי חוץ: ״וגאלתי אתכם בזרוע״ וגו׳ (לעיל ו, ו), ושל הבחירה כלפי פנים: ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (לעיל ו, ז) – היה לישראל רגע של הכנה, בו מסר עצמו מכל הבחינות לרשות הנהגת ה׳, כ״צאן מרעיתו״. למען בחירה זו, ביטא ישראל באופן סמלי באמצעות מעשה השחיטה, את נכונותו לוותר לגמרי על החיים שניהל קודם לכן. (ז-ח) ולקחו מן הדם – שחיטת קרבן – וויתור האדם על הווייתו הקודמת – לעולם אין פירושה כליה; אלא היא תנאי מעכב להשגת דרגה גבוהה יותר של הוויה, באמצעות ה׳. הדם שנשפך, מתקבל מיד לשם הוויה חדשה ונעלה זו: ״קבלת הדם״. דברים אלה שייכים במיוחד לקרבן פסח, אשר מתחילה נשחט רק כדי להיאכל על ידי אותם יחידים שנמנו עליו, ושביטלו באופן סמלי את הווייתם ומסרו עצמם לה׳. אין קרבן שבו האכילה כה חשובה ועיקרית כבקרבן פסח (עיין פסחים עח:). רק על קרבן פסח נאמר: ״שלא בא מתחילתו אלא לאכילה״ (שם עו:). הרי סוף כל סוף, מה פירוש הדבר להיות בן חורין ועצמאי, אם לא שיהיו לאדם השימוש וההנאה החפשיים באישיותו שלו? היכולת להשתמש בכל כוחותיו הגופניים וכשרונותיו השכליים למען מטרותיו שלו – זוהי תמצית העצמאות. זה לבדו נותן ל״אני״ של האדם את ערכו האישי, ומעניק ליחיד את עצמיותו הגופנית והרוחנית, כתחומו האישי שעליו הוא לבדו ימשול. זה הטעם, לדעתנו, שדווקא בקרבן הזה, כה חשוב שבשר הבהמה ייאכל על ידי מנוייו, שכן עבורם מסמלת הבהמה את אישיותם אף לפני מעשה ההקרבה, ומעשה ההקרבה מייצג את ביטול קיומם ומסירותם הגמורה לה׳. אכילת הפסח מסמלת את החירות והעצמאות שעם ישראל משיג על ידי התמסרותו לה׳. על ידי אכילת הפסח הם זוכים מחדש בעצמיותם, לאחר שהיו עבדים הבטלים באישיות אדוניהם. משום כך ״שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו וכו׳ פסול״ (שם סא.); שכן ״שלא למנוייו״ רומז על עבדות מוחלטת, ו״שלא לאוכליו״ רומז על הקרבה עצמית מבלי לזכות בחזרה בעצמאות. ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף וגו׳ – אולם ה׳ ביקש לבנות את עמו לא מיחידים חפשיים ועצמאיים, אלא, כפי שכבר הערנו, מבתים חפשיים ועצמאיים, הנוצרים על יסוד קירבת דם או על ידי בחירה חפשית. רק בתוך מסגרת המשפחה, הנוצרת על ידי רצונם החופשי של בניה, יוכל היחיד למצוא סיפוק באישיותו. הסמל לכך יהיה: נתינת הדם על מזוזות ומשקוף הבית שבו ייאכל השה, על ידי אותם אנשים שהקריבו אותו. הכתוב אומר: ״על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם״; המזוזות והמשקוף מייצגים את הבית כולו. מושג ה״בית״ כלול משני יסודות: בידוד חברתי בפני החברה, ובידוד פיסי מפני כוחות הטבע. הראשון מרומז בשתי המזוזות (״מזוזת״ – משורש ״זיז״, ״לנוע״ – שולטות על תנועת הנכנסים והיוצאים), המייצגות את הכתלים היוצרים מחיצה חברתית; השני מרומז במשקוף (״משקוף״, משורש ״שקף״, ״להביט מלמעלה״), המייצג את הגג, המספק הגנה מפני כוחות הטבע. כאשר העבד נהפך לאדם, לאב ולבן במשפחה משלו, הוא מקבל מה׳ ״מזוזות״ ו״משקוף״: הגנה משפטית ופיסית מפני הכוחות האנושיים והטבעיים. אולם תחילה עליו להתמסר לחלוטין לה׳, ולהכניע אליו את כל הווייתו הקודמת (שחיטת הפסח); ורק אז יוכל למצוא סיפוק באישיותו שלו (אכילת פסח) בבית שמוגן על ידי ה׳. הסמל לכך יהיה דם השה על המזוזות והמשקוף של הבית שבו ייאכל השה. לא הכתלים הם אלה המגינים על האדם מפני יסודות אנושיים אויבים לו, ולא הגג הוא הנותן לו מחסה מפני יסודות הטבע הקמים עליו. אלא ה׳ הוא זה אשר מגן – בינות לכתלים ומתחת לגג – על אלה המתמסרים אליו. ואכלו את הבשר וגו׳ – בליל חירות זה, יינתנו להם בחזרה החיים אשר הקריבו; אך עליהם לאכול את השה המסמל את הקרבתם באופן זה: ״צלי אש ומצות על מררים״. משמעותם של מצות ומרורים, ברורה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, לא נתנו להם נוגשיהם שהות מספקת להמתין עד שבצקם יחמיץ, ולכן היה עליהם לקחתו איתם כמצות. גם במשך שנות עבדותם, לא ניתנה להם מעולם שהות לתת לבצקם להחמיץ; מכות הנוגשים, והעמל המייגע הבלתי פוסק ללא רווח לנשימה רדפו אותם, והם לא יכלו לאפות את פיתם אלא בחפזון גדול. לכן מצה היא לחם העבדות, ואנו עדיין מתייחסים אליה כ״לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים״. מצה מסמלת אפוא באופן ברור את ה״עבדות״. מובן מאליו גם, שמרורים מתייחסים ל״וימררו את חייהם״ (לעיל א, יד). לכן הם מסמלים ״עינוי״, אותו עינוי שבו מיררו המצרים את חיי אבותינו. מעתה, אם מצה ומרור מסמלים שתיים מתוך שלוש הבחינות של גלות מצרים, לא ייראה רחוק אם נאמר ש״צלי אש״ מסמל את היסוד השלישי, של ה״גרות״. ללא יסוד, ללא קרקע מוצקה מתחת לרגליו, תלוי ועומד באוויר – לא ״צלי קדר״ הנצלה בתוך סיר אלא תלוי בשפוד (פסחים מא., עד.) – זהו האופן בו צריך להכין את קרבן הפסח, עד היותו ראוי לאכילה. ללא יסוד וללא קרקע מוצקה מתחת לרגליו – הוא גם תיאור מתאים למצב הגרות, בו היה על העם הזה, העולה עתה לחירות ועצמאות, להבשיל לקראת ייעודו. בתקופה מאוחרת יותר, כשסכנה של גלות חדשה ריחפה מעל יהודה, אמרו אותם אנשים שסברו שביכולתם להעז פנים נגד הגורל שנגזר עליהם, על ירושלים: ״הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר״ (יחזקאל יא, ג) – אשר הוא ההפך הגמור מ״צלי אש״. הווי אומר: ״ירושלים היא הבסיס הטבעי והקבוע שלנו, אשר לא ניתן להסירו מתחת לרגלינו, ושעליו נגיע למצב האידיאלי שלנו, אשר הוא זכותנו״. ואז התבשרו שהגלות היא בלתי נמנעת, במילים האלה: ״הִיא לֹא־תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר״ (שם יא, יא). אשר על כן, ברגע בו זכו מחדש בחירות, סימלו ״צלי אש ומצות על מררים״ את שלוש הבחינות העיקריות של שעבוד מצרים: גרות עבדות ועינוי; כדי להביאם לידי הכרה, שאף בשעת ישועתם, עדיין הכביד עליהם השעבוד בכל עוזו. הם היו עדיין עבדים תחת שליטת מצרים, וה׳ לבדו, רק הוא היה זה שיכול להעניק להם את חירותם, ואכן כך עשה.

R. S.R. Hirsch Shemot 12:11רש״ר הירש שמות י״ב:י״א

פסח קרוב ל״פשׂע״: ללכת בצעדים גדולים ונמרצים, כדוגמת ״אֶפְשֳׂעָה בָהּ״ (ישעיהו כז, ד); וכן ל״פסע״ [לצעוד] ו״פסיעה״ [צַעַד] בארמית (דומה לזה ״פשׂה״: לצעוד הלאה, להתפשט). פָּסחַ פירושו: לצלוע, ו״פִּסֵּחַ״: חיגר. הרי מכאן ראיה נוספת לכלל, שהאות חי״ת מציינת עיכוב של המושג המובע על ידי האות עי״ן – כדוגמת: ״נוע״ לעומת ״נוח״, ״חלה״ לעומת ״עלה״ (עיין פירוש, לעיל ט, ט). יחס דומה קיים בין ״צלע״ [חיגר] ו״צלח״ [בלתי מוגבל] – אם כי בתוצאה הפוכה: ״צלח״ מציין את הסרת העיכוב הגורם לצליעה: לצעוד קדימה, להתקדם. על כל פנים, מכיון שברור ש״פסח״ פירושו: לצלוע, ו״פִּסֵּחַ״: חיגר, הרי שהמשמעות הבסיסית של ״פסח״ היא: הליכה איטית בצעדים מוגבלים ומהססים. לפי זה, ״פסח על״ פירושו: לפסוע בהיסוס מעל לדבר־מה. ארבע לשונות משמשות לתאר בישעיהו (לא, ה) את השמירה והישועה שה׳ פורש על ירושלים: ״גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט״. לפעמים הוא עושה זאת על ידי ״גידור״ ירושלים מסביב (״גנון״), כדי שהסכנה לא תוכל להתקרב מאף צד. לפעמים על ידי ״הצלה״ (״והציל״), כאשר הסכנה כבר אחזה בעיר, אך ה׳ חוטף אותה מתוך ידי הסכנה. לפעמים על ידי ״מעבר מעליה״ (״פסוח״); כשירושלים נמצאת בתוך הסכנה, אך בעוד שכל מה שסביבתה נכנע לסכנה, ירושלים לבדה נשארת ללא פגע והסכנה עוברת מעליה. ולפעמים מתאפשר לירושלים להימלט (״המליט״), במקום בו הייתה הולכת לאבדון בסכנה לולא עזרת ה׳. והנה ״גנון״ ו״פסוח״ הם בלשון מקור [שאינה מורה על זמן], בעוד ש״והציל״ ו״והמליט״ נאמרות בצורת זמן מסוים [עבר]. משמע מכך, ש״גנון״ ו״פסוח״ הם בבחינת מעשי ההשגחה האלקית הקבועים והתמידיים, ואילו ״והציל״ ו״והמליט״ נצרכים רק במקרים מיוחדים. מלבד זאת, מכיון ש״פסוח״ מציין מעבר אטי ומהוסס של הסכנה, הוא מלמד אותנו, שבכל עת, כאשר ״יִפּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ״ (תהילים צא, ז), מתמהמהת הישועה לבוא, עד שהנועד להינצל נעשה ראוי לישועה.

R. S.R. Hirsch Shemot 12:24רש״ר הירש שמות י״ב:כ״ד

את הדבר הזה – היינו, ״דבר זה״ שה׳ יראה את הדם על הבתים ורק אז יושיע. מצוה ראשונה זו היא סמל בעל משמעות עשירה, ובקיומה אנו מדברים עם ה׳ בשפה רבת־סמלים, שתוצאתה החיובית היא ישועה. מצוה זו מהווה דוגמא למשמעותן וחשיבותן של כל המצוות הדומות הבאות אחריה (״לחק לך ולבניך עד עולם״). החילוף מלשון רבים (״ושמרתם״) ללשון יחיד (״לך״) מציין אחד מהשניים: או ש״על כל הקהל לשמור ׳דבר׳ זה, כדי שייעשה ל׳חק׳ עבור כל יחיד ויחיד״; או ש״על ההמונים לשמור ׳דבר׳ זה, כדי שייעשה ל׳חק׳ עבור האומה, אשר היא גוף אחד מאוחד״. על כל פנים, הפנייה גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים, משמשת כסייג בפני רעיונות מוטעים, הנוטים לכאן ולכאן. לתורה אין די בכך שמכירים בה ושומרים אותה בחיי הפרט בלבד; אין די לה גם בהכרתה וקיומה על ידי האומה בכללותה כגוף אחד – כגון על ידי נציגי הציבור. התורה רוצה למצוא את הכרתה וקיומה, הן באומה ככלל והן בכל בית יהודי פרטי, בלב כל יחיד מישראל.

R. D"Z Hoffmann, Raayot Makhriot Neged Wellhausen, p.6ר׳ דוד צבי הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהויזן (עמ׳ ו׳)

לאמתו של דבר צוו בנ"י במצרים לחג את חג הפסח בבתיהם, ולפי מובנה הפשוט של מצוה זו היו צריכים לעשותה באפן כזה גם בימים הבאים. ואולם אחרי הקמת אהל המועד צוה ה' שאסור לשחט צאן ובקר בלתי אם יביאום אל אהל מועד להקריבם קרבן (ויקרא י"ז), ובזאת נאסרה ממילא גם שחיטת קרבן הפסח בבתים. הם היו מחויבים לעשות גם אותו בחצר אהל מועד ולהזות את דמו על המזבח... אבל כאשר בוטל אסור השחיטה מחוץ למקדש (דברים י"ב:כ'), היתה יכולה לעלות על הלב מחשבה כזו, כי מעכשו הותר שנית לעשות את הפסח בבית ככתוב בשמות י"ב, ולכן נאסר הדבר הזה בכל תקף בדברים ט"ז:ה' ובני ישראל נצטוו להקריב את קרבן הפסח רק בבית הבחירה גם בשבתם בארץ ישראל.

R. D"Z Hoffmann Shemot 12:12-13ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב:י״ב-י״ג

והיה הדם לכם לאות – כלומר יהיה אות לטובתכם, שהרי ה' אינו צריך לאות כדי להבדיל בין בתי ישראל לבתי מצרים, כשם שאינו צריך לאות זכרון כדי להיזכר בברית שכרת עם נח לאחר המבול. אך, כשם שנאמר שם "וראיתיה" וגו' כלומר שה' מבקש להיזכר דווקא על ידי אות נראה לעין, כדי שגם העולם כולו יראה שהוא ית' זוכר בריתו, ויכיר שהוא ית' מנהיגו של עולם, כך ביקש ה' גם במצרים להבדיל בין בתי ישראל ובתי מצרים על ידי אות נראה לעין, למען יראה העולם כולו, כי ה' מבדיל בין מצרים ובין ישראל, ועם זאת ידעו ישראל שהם חייבים את הצלתם רק לעבודת ה' הבאה לידי ביטוי על ידי מעשה... כשם שבעולת התמיד הקרבה פעמיים מדי יום ביומו מוצגת האומה הישראלית ככבש זה שה' רועהו, כן צריך היה כל ראש בית אב בישראל, כמבוא לשחרור מן העבדות, להקריב כבש קרבן לה'. בתור נציג ביתו, בתור נציג של בית המעמיד עצמו תחת הנהגת ית' ומוסר עצמו להשגחתו, השוה דבר הנביא "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וכאלו כל משפחה היא אומה בפני עצמה. והרי זוהי מהות החירות, שכל משפחה עצמאית תהיה, שלא יראו בה רק איבר אחד של שלימות המאוחדת לאומה, למדינה. אך מה היה אופיו של קרבן הפסח? אין הוא כמו הכבש היומי ההוא, קרבן עולה שבו מקדיש האדם את כל חייו כשייכים לה' וכחייבים בעבודתו ובציות לו. מכיוון שהוא נקרא לעתים בשם זבח, הוא שמם של הקרבנות הנאכלים, ובמיוחד של קרבן השלמים הרי שהפסח שייך לסוג של שלמים. אכן, אך טבעי הוא שבשעת היציאה לחירות, כאשר באה לישראל הישועה הגדולה ביותר שלה זכתה האומה אי-פעם, יהיה קרב קרבן שלמים. כשם שהאדם מצהיר על ידי קרבן שלמים על ישועתו כתוצאה של התאחדותו עם הקב"ה, כך גם נפתחה הגאולה ממצרים בביאורו של שם הוי"ה ובהבטחה "כי אהיה עמך" ועתה היא צריכה להיות מושלמת בהתאם לאלה. אבל הפסח צריך להיות כמו קרבן תודה, במיוחד בשביל ההצלה מן המוות במכת בכורות, וכאמור במפורש בפסוק כ"ז, ומכיוון שבמצרים היה מת בכל בית ובית – "כי אין בית אשר אין שם מת" צריך היה להיות פסח בכל בית ובית – "שה לבית". ועוד, שלא כמו בפסח שצריך יהיה להביא בעתיד – אות תודה על ההצלה במצרים, הרי הפסח שזבחו במצרים היה גם קרבן שלמים וגם קרבן תפילה למען השיג את הישועה, ומשום כך נצטוו לזבחו "בין הערביים" – לפני בוא מכת בכורות. במצרים שימש הבית כמזבח, ודם הקרבן נזרק על מזוזותיו ומשקופיו. בהרגישם התאחדות עם הבורא ית' ובחפשם רווח והצלה בהתאחדות זו, אכלו כל בני הבית (גם אלה שמחוץ לבית, שנמנו מראש על קרבן זה והתאחדו אפוא לבית אחד), מקרבן זה בהסיבם על שולחן ה', אבל לא הוצרכו ליתן – כפי שצריכים לעשות בקרבנות השלמים האחרים – חלק מובחר ממנו לכהן, כי בארוחה ראשונה זו משולחן גבוה נחשבו כל ישראל לשווים, כדי להפגין את ייעודם של כולם להיות "ממלכת כהנים" בהעמידם עצמם, על ידי הקרבת הפסח, תחת השגחתו ית', כדי ליהנות כביכול משולחנו, השיגו מושג אמיתי של חירות אמיתית ושל תכליתה של חירות זו – על האדם להיות חפשי מעבודת אנוש כדי ללכת את דרכו בחיים תחת הנהגתו ית' וכדי להשתמש בכוחותיו ובכישוריו מתוך התאחדותו עם בוראו וליהנות מהם. האיסור "לא תותירו ממנו עד בקר" תואם את דיני קרבן התודה – "לא יניח ממנו עד בקר". ובאשר למצוות אכילתו "צלי-אש", אפשר שמשמעותו היא שאמנם על האדם לפתח את כוחותיו ואת כישוריו, אבל לא לפתחם "נא" אלא בעזרת האש, האש כסמל תורת ה', ובלי שתערובת זרה תעכיר את אופיים. אך, גם אפשר שמשמעותו היא, מכיוון שבקרבן פסח יש, בתחילה, גם מאופיו של קרבן עולה, להבליט אופי זה על ידי הכנתו באש, לפחות בצלייה.

U. Cassuto Shemot 12:5מ״ד קאסוטו שמות י״ב:ה׳

בזבח פסח יש מקצת מאפיו של קרבן ומקצת מאפיו של זבח משפחה. אפשר לשער שהוא קשור במנהג קדום של קרבנות צאן בעונת האביב, אבל כאן, בפירוש לספר שמות, אין מענייננו לחקור על מוצאו המקורי של טכס החג, ועל תהליך תולדותיו, ואין לנו אלא לבאר כוונת הכתוב. וברור הוא שהתורה נותנת צורה חדשה ומשמעות חדשה למנהג הקדום. מהי המשמעות שהתורה מייחסת לקרבן פסח יוצא מפסוק כ"ז, הקובע שהשה של פסח דורות הוא זכר לדבר שפסח ה' על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים, ובהתאם לכך השה של פסח מצרים שימש מעין תמורה לחייהם של בכורות ישראל ביום ששלח ה' את המשחית לנגוף בבכורות מצרים. ומלבד זה, יש לראות אולי בדם הפסח, כמו בדם המילה (עיין למעלה על ד', כ"ד-כ"ו, והשווה להלן פס' מ"ח), גם סמל להקדשת חייהם של בני ישראל לאלוהיהם, ולנכונותם לשפוך אף את דמם לעבודתו, אם יהיה צורך בכך. ואולי מתכוון הכתוב להשמיע שדווקא בזכות הקדשה זו נושעו בכורות ישראל כשבאה המגפה על מצרים.