EN/HEע/E

Purpose of the Sacrifices

Sources

Bereshit 12:7-8בראשית י״ב:ז׳-ח׳

(7) And the Lord appeared unto Abram, and said: 'Unto thy seed will I give this land'; and he builded there an altar unto the Lord, who appeared unto him. (8) And he removed from thence unto the mountain on the east of Bethel, and pitched his tent, having Beth-el on the west, and Ai on the east; and he builded there an altar unto the Lord, and called upon the name of the Lord.

(ז) וַיֵּרָא י"י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי"י הַנִּרְאֶה אֵלָיו. (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אׇהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי"י וַיִּקְרָא בְּשֵׁם י"י.

Bereshit 26:24-25בראשית כ״ו:כ״ד-כ״ה

(24) And the Lord appeared unto him the same night, and said: 'I am the God of Abraham thy father. Fear not, for I am with thee, and will bless thee, and multiply thy seed for My servant Abraham's sake.' (25) And he builded an altar there, and called upon the name of the Lord, and pitched his tent there; and there Isaac's servants digged a well.

(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו י"י בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם י"י וַיֶּט שָׁם אׇהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

Bereshit 35:7-9בראשית ל״ה:ז׳-ט׳

(7) And he built there an altar, and called the place El-beth-el, because there God was revealed unto him, when he fled from the face of his brother. (8) And Deborah Rebekah's nurse died, and she was buried below Beth-el under the oak; and the name of it was called Allon-bacuth. (9) And God appeared unto Jacob again, when he came from Paddan-aram, and blessed him.

(ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. (ח) וַתָּמׇת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. (ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.

Shemot 24:1-11שמות כ״ד:א׳-י״א

(1) And unto Moses He said: 'Come up unto the Lord, thou, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship ye afar off; (2) and Moses alone shall come near unto the Lord; but they shall not come near; neither shall the people go up with him.' (3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' (9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink.

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י"י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י"י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

Vayikra 1:4ויקרא א׳:ד׳

And he shall lay his hand upon the head of the burnt-offering; and it shall be accepted for him to make atonement for him.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.

Vayikra 1:5ויקרא א׳:ה׳

And he shall kill the bullock before the Lord; and Aaron's sons, the priests, shall present the blood, and dash the blood round about against the altar that is at the door of the tent of meeting.

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי י"י וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

Vayikra 1:9ויקרא א׳:ט׳

but its inwards and its legs shall he wash with water; and the priest shall make the whole smoke on the altar, for a burnt-offering, an offering made by fire, of a sweet savour unto the Lord.

וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי"י.

Vayikra 2:11-13ויקרא ב׳:י״א-י״ג

(11) No meal-offering, which ye shall bring unto the Lord, shall be made with leaven; for ye shall make no leaven, nor any honey, smoke as an offering made by fire unto the Lord. (12) As an offering of first-fruits ye may bring them unto the Lord; but they shall not come up for a sweet savour on the altar. (13) And every meal-offering of thine shalt thou season with salt; neither shalt thou suffer the salt of the covenant of thy God to be lacking from thy meal-offering; with all thy offerings thou shalt offer salt.

(יא) כׇּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי"י לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַי"י. (יב) קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַי"י וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. (יג) וְכׇל קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

Vayikra 4:1-7ויקרא ד׳:א׳-ז׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) Speak unto the children of Israel, saying: If any one shall sin through error, in any of the things which the Lord hath commanded not to be done, and shall do any one of them: (3) if the anointed priest shall sin so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he hath sinned, a young bullock without blemish unto the Lord for a sin-offering. (4) And he shall bring the bullock unto the door of the tent of meeting before the Lord; and he shall lay his hand upon the head of the bullock, and kill the bullock before the Lord. (5) And the anointed priest shall take of the blood of the bullock, and bring it to the tent of meeting. (6) And the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle of the blood seven times before the Lord, in front of the veil of the sanctuary. (7) And the priest shall put of the blood upon the horns of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the tent of meeting; and all the remaining blood of the bullock shall he pour out at the base of the altar of burnt-offering, which is at the door of the tent of meeting.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י"י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי"י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י"י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י"י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י"י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י"י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

Vayikra 9:22-23ויקרא ט׳:כ״ב-כ״ג

(22) And Aaron lifted up his hands toward the people, and blessed them; and he came down from offering the sin-offering, and the burnt-offering, and the peace-offerings. (23) And Moses and Aaron went into the tent of meeting, and came out, and blessed the people; and the glory of the Lord appeared unto all the people.

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד י"י אֶל כׇּל הָעָם.

Vayikra 17:1-7ויקרא י״ז:א׳-ז׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) Speak unto Aaron, and unto his sons, and unto all the children of Israel, and say unto them: This is the thing which the Lord hath commanded, saying: (3) What man soever there be of the house of Israel, that killeth an ox, or lamb, or goat, in the camp, or that killeth it without the camp, (4) and hath not brought it unto the door of the tent of meeting, to present it as an offering unto the Lord before the tabernacle of the Lord, blood shall be imputed unto that man; he hath shed blood; and that man shall be cut off from among his people. (5) To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they sacrifice in the open field, even that they may bring them unto the Lord, unto the door of the tent of meeting, unto the priest, and sacrifice them for sacrifices of peace-offerings unto the Lord. (6) And the priest shall dash the blood against the altar of the Lord at the door of the tent of meeting, and make the fat smoke for a sweet savour unto the Lord. (7) And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs, after whom they go astray. This shall be a statute for ever unto them throughout their generations.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י לֵאמֹר. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַי"י לִפְנֵי מִשְׁכַּן י"י דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַי"י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַי"י אוֹתָם. (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח י"י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי"י. (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

Bemidbar 10:9-10במדבר י׳:ט׳-י׳

(9) And when ye go to war in your land against the adversary that oppresseth you, then ye shall sound an alarm with the trumpets; and ye shall be remembered before the Lord your God, and ye shall be saved from your enemies. (10) Also in the day of your gladness, and in your appointed seasons, and in your new moons, ye shall blow with the trumpets over your burnt-offerings, and over the sacrifices of your peace-offerings; and they shall be to you for a memorial before your God: I am the Lord your God.'

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם.

Devarim 5:3דברים ה׳:ג׳

The Lord made not this covenant with our fathers, but with us, even us, who are all of us here alive this day.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת י"י אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.

Devarim 11:2-7דברים י״א:ב׳-ז׳

(2) And know ye this day; for I speak not with your children that have not known, and that have not seen the chastisement of the Lord your God, His greatness, His mighty hand, and His outstretched arm, (3) and His signs, and His works, which He did in the midst of Egypt unto Pharaoh the king of Egypt, and unto all his land; (4) and what He did unto the army of Egypt, unto their horses, and to their chariots; how He made the water of the Red Sea to overflow them as they pursued after you, and how the Lord hath destroyed them unto this day; (5) and what He did unto you in the wilderness, until ye came unto this place; (6) and what He did unto Dathan and Abiram, the sons of Eliab, the son of Reuben; how the earth opened her mouth, and swallowed them up, and their households, and their tents, and every living substance that followed them, in the midst of all Israel; (7) but your eyes have seen all the great work of the Lord which He did.

(ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר י"י אֱלֹהֵיכֶם אֶת גׇּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. (ג) וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכׇל אַרְצוֹ. (ד) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרׇדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם י"י עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ה) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. (ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֵת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כׇּל יִשְׂרָאֵל. (ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה י"י הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

Devarim 11:13דברים י״א:י״ג

And it shall come to pass, if ye shall hearken diligently unto My commandments which I command you this day, to love the Lord your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul,

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם.

Shemuel I 3:11-15שמואל א׳ ג׳:י״א-ט״ו

(11) And the Lord said to Samuel: 'Behold, I will do a thing in Israel, at which both the ears of every one that heareth it shall tingle. (12) In that day I will perform against Eli all that I have spoken concerning his house, from the beginning even unto the end. (13) For I have told him that I will judge his house for ever, for the iniquity, in that he knew that his sons did bring a curse upon themselves, and he rebuked them not. (14) And therefore I have sworn unto the house of Eli, that the iniquity of Eli's house shall not be expiated with sacrifice nor offering for ever.' (15) And Samuel lay until the morning, and opened the doors of the house of the Lord. And Samuel feared to tell Eli the vision.

(יא) וַיֹּאמֶר י"י אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כׇּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אׇזְנָיו. (יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה. (יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֺן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם. (יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֺן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. (טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית י"י וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי.

Shemuel I 15:22-23שמואל א׳ ט״ו:כ״ב-כ״ג

(22) And Samuel said: 'Hath the Lord as great delight in burnt-offerings and sacrifices, As in hearkening to the voice of the Lord? Behold, to obey is better than sacrifice, And to hearken than the fat of rams. (23) For rebellion is as the sin of witchcraft, And stubbornness is as idolatry and teraphim. Because thou hast rejected the word of the Lord, He hath also rejected thee from being king.'

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַי"י בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל י"י הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. (כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר י"י וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ.

Yeshayahu 1:11-15ישעיהו א׳:י״א-ט״ו

(11) To what purpose is the multitude of your sacrifices unto Me? Saith the Lord; I am full of the burnt-offerings of rams, And the fat of fed beasts; And I delight not in the blood Of bullocks, or of lambs, or of he-goats. (12) When ye come to appear before Me, Who hath required this at your hand, To trample My courts? (13) Bring no more vain oblations; It is an offering of abomination unto Me; New moon and sabbath, the holding of convocations— I cannot endure iniquity along with the solemn assembly. (14) Your new moons and your appointed seasons My soul hateth; They are a burden unto Me; I am weary to bear them. (15) And when ye spread forth your hands, I will hide Mine eyes from you; Yea, when ye make many prayers, I will not hear; Your hands are full of blood.

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר י"י שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. (יד) חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

Yeshayahu 43:23-24ישעיהו מ״ג:כ״ג-כ״ד

(23) Thou hast not brought Me the small cattle of thy burnt-offerings; Neither hast thou honoured Me with thy sacrifices. I have not burdened thee with a meal-offering, Nor wearied thee with frankincense. (24) Thou hast bought Me no sweet cane with money, Neither hast thou satisfied Me with the fat of thy sacrifices; But thou hast burdened Me with thy sins, Thou hast wearied Me with thine iniquities.

(כג) לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. (כד) לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֺנֹתֶיךָ.

Yeshayahu 56:7ישעיהו נ״ו:ז׳

Even them will I bring to My holy mountain, And make them joyful in My house of prayer; Their burnt-offerings and their sacrifices Shall be acceptable upon Mine altar; For My house shall be called A house of prayer for all peoples.

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל הָעַמִּים.

Yirmeyahu 7:21-23ירמיהו ז׳:כ״א-כ״ג

(21) Thus saith the Lord of hosts, the God of Israel: Add your burnt-offerings unto your sacrifices, and eat ye flesh. (22) For I spoke not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offerings or sacrifices; (23) but this thing I commanded them, saying: 'Hearken unto My voice, and I will be your God, and ye shall be My people; and walk ye in all the way that I command you, that it may be well with you.'

(כא) כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. (כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם [הוֹצִיאִי] (הוציא) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. (כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

Yirmeyahu 16:14-15ירמיהו ט״ז:י״ד-ט״ו

(14) Therefore, behold, the days come, saith the Lord, that it shall no more be said: 'As the Lord liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt, ' (15) but: 'As the Lord liveth, that brought up the children of Israel from the land of the north, and from all the countries whither He had driven them'; and I will bring them back into their land that I gave unto their fathers.

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם י"י וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי י"י אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (טו) כִּי אִם חַי י"י אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם.

Yechezkel 20:34-42יחזקאל כ׳:ל״ד-מ״ב

(34) and I will bring you out from the peoples, and will gather you out of the countries wherein ye are scattered, with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with fury poured out; (35) and I will bring you into the wilderness of the peoples, and there will I plead with you face to face. (36) Like as I pleaded with your fathers in the wilderness of the land of Egypt, so will I plead with you, saith the Lord God. (37) And I will cause you to pass under the rod, and I will bring you into the bond of the covenant; (38) and I will purge out from among you the rebels, and them that transgress against Me; I will bring them forth out of the land where they sojourn, but they shall not enter into the land of Israel; and ye shall know that I am the Lord. (39) As for you, O house of Israel, thus saith the Lord God: Go ye, serve every one his idols, even because ye will not hearken unto Me; but My holy name shall ye no more profane with your gifts, and with your idols. (40) For in My holy mountain, in the mountain of the height of Israel, saith the Lord God, there shall all the house of Israel, all of them, serve Me in the land; there will I accept them, and there will I require your heave-offerings, and the first of your gifts, with all your holy things. (41) With your sweet savour will I accept you, when I bring you out from the peoples, and gather you out of the countries wherein ye have been scattered; and I will be sanctified in you in the sight of the nations. (42) And ye shall know that I am the Lord, when I shall bring you into the land of Israel, into the country which I lifted up My hand to give unto your fathers.

(לד) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י. (לט) וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קׇדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. (מ) כִּי בְהַר קׇדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה שָׁם יַעַבְדֻנִי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכׇל קׇדְשֵׁיכֶם. (מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. (מב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם.

Yechezkel 43:12-26יחזקאל מ״ג:י״ב-כ״ו

(12) This is the law of the house: upon the top of the mountain the whole limit thereof round about shall be most holy. Behold, this is the law of the house. (13) And these are the measures of the altar by cubits—the cubit is a cubit and a handbreadth: the bottom shall be a cubit, and the breadth a cubit, and the border thereof by the edge thereof round about a span; and this shall be the base of the altar. (14) And from the bottom upon the ground to the lower settle shall be two cubits, and the breadth one cubit; and from the lesser settle to the greater settle shall be four cubits, and the breadth a cubit. (15) And the hearth shall be four cubits; and from thehearth and upward there shall be four horns. (16) And the hearth shall be twelve cubits long by twelve broad, square in the four sides thereof. (17) And the settle shall be fourteen cubits long by fourteen broad in the four sides thereof; and the border about it shall be half a cubit; and the bottom thereof shall be a cubit about; and the steps thereof shall look toward the east.' (18) And He said unto me: 'Son of man, thus saith the Lord God: These are the ordinances of the altar in the day when they shall make it, to offer burnt-offerings thereon, and to dash blood against it. (19) Thou shalt give to the priests the Levites that are of the seed of Zadok, who are near unto Me, to minister unto Me, saith the Lord God, a young bullock for a sin-offering. (20) And thou shalt take of the blood thereof, and put it on the four horns of it, and on the four corners of the settle, and upon the border round about; thus shalt thou purify it and make atonement for it. (21) Thou shalt also take the bullock of the sin-offering, and it shall be burnt in the appointed place of the house, without the sanctuary. (22) And on the second day thou shalt offer a he-goat without blemish for a sin-offering; and they shall purify the altar, as they did purify it with the bullock. (23) When thou hast made an end of purifying it, thou shalt offer a young bullock without blemish, and a ram out of the flock without blemish. (24) And thou shalt present them before the Lord, and the priests shall cast salt upon them, and they shall offer them up for a burnt-offering unto the Lord. (25) Seven days shalt thou prepare every day a goat for a sinoffering; they shall also prepare a young bullock, and a ram out of the flock, without blemish. (26) Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.

(יב) זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כׇּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. (יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. (יד) וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה. (טו) וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת [וּמֵהָאֲרִיאֵל] (ומהאראיל) וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע. (טז) [וְהָאֲרִיאֵל] (והאראיל) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו. (יז) וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים. (יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. (יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. (כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ. (כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. (כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר. (כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי י"י וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַי"י. (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Hoshea 6:4-7הושע ו׳:ד׳-ז׳

(4) O Ephraim, what shall I do unto thee? O Judah, what shall I do unto thee? For your goodness is as a morning cloud, And as the dew that early passeth away, (5) Therefore have I hewed them by the prophets, I have slain them by the words of My mouth; And thy judgment goeth forth as the light. (6) For I desire mercy, and not sacrifice, And the knowledge of God rather than burnt-offerings. (7) But they like men have transgressed the covenant; There have they dealt treacherously against Me.

(ד) מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ. (ה) עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא. (ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת. (ז) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי.

Amos 5:25עמוס ה׳:כ״ה

Did ye bring unto Me sacrifices and offerings in the wilderness forty years, O house of Israel?

הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.

Mikhah 6:6-8מיכה ו׳:ו׳-ח׳

(6) 'Wherewith shall I come before the Lord, And bow myself before God on high? Shall I come before Him with burnt-offerings, With calves of a year old? (7) Will the Lord be pleased with thousands of rams, With ten thousands of rivers of oil? Shall I give my first-born for my transgression, The fruit of my body for the sin of my soul?' (8) It hath been told thee, O man, what is good, And what the Lord doth require of thee: Only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with thy God.

(ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם י"י אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. (ז) הֲיִרְצֶה י"י בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה י"י דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

Tehillim 40:7-9תהלים מ׳:ז׳-ט׳

(7) Sacrifice and meal-offering Thou hast no delight in; Mine ears hast Thou opened; Burnt-offering and sin-offering hast Thou not required. (8) Then said I: 'Lo, I am come With the roll of a book which is prescribed for me; (9) I delight to do Thy will, O my God; Yea, Thy law is in my inmost parts.'

(ז) זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ. (ח) אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי. (ט) לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי.

Tehillim 50:7-8תהלים נ׳:ז׳-ח׳

(7) 'Hear, O My people, and I will speak; O Israel, and I will testify against thee: God, thy God, am I. (8) I will not reprove thee for thy sacrifices; And thy burnt-offerings are continually before Me.

(ז) שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. (ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

Justin Martyr, Dialogue with Trypho 19:6יוסטינוס מרטיר, דוח-שיח עם טריפון היהודי י״ט:ו׳

Wherefore God, accommodating Himself to that nation, enjoined them also to offer sacrifices, as if to His name, in order that you might not serve idols. Which precept, however, you have not observed; nay, you sacrificed your children to demons. And you were commanded to keep Sabbaths, that you might retain the memorial of God. For His word makes this announcement, saying, ‘That ye may know that I am God who redeemed you.’

Justin Martyr, Dialogue with Trypho 22:1,11יוסטינוס מרטיר, דוח-שיח עם טריפון היהודי כ״ב:א׳,י״א

(1) “And that you may learn that it was for the sins of your own nation, and for their idolatries and not because there was any necessity for such sacrifices, that they were likewise enjoined.. (11) Accordingly He neither takes sacrifices from you nor commanded them at first to be offered because they are needful to Him, but because of your sins. For indeed the temple, which is called the temple in Jerusalem, He admitted to be His house or court, not as though He needed it, but in order that you, in this view of it, giving yourselves to Him, might not worship idols. And that this is so, Isaiah says: ‘What house have ye built Me? saith the Lord. Heaven is My throne, and earth is My footstool.’

Yerushalmi Yoma 8:7ירושלמי יומא ח׳:ז׳

והעולה מכפרת על הרהור הלב מ"ט (יחזקאל כ) והעלה על רוחכם היו לא תהיה וכן איוב אומר (איוב א) והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם וגו' הדא אומר שהעולה מכפרת על הרהור הלב.

Bavli Yoma 36aבבלי יומא ל״ו.

רבי עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה.

Bavli Zevachim 7bבבלי זבחים ז׳:

ואמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה {משלי כ"א:כ"ז} זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו אלא ש"מ דורון הוא (חטא"ת ע"ל מ"י מכפ"ר עול"ה לאח"ר דורו"ן סימ"ן) תניא נמי הכי א"ר שמעון חטאת למה באה למה באה לכפר אלא למה באה לפני עולה לפרקליט שנכנס [ריצה פרקליט נכנס] דורון אחריו.

Bavli Menachot 63aבבלי מנחות ס״ג.

משנה האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת במרחשת לא יביא במחבת מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה כיסוי מחבת אין לה כיסוי דברי ר' יוסי הגלילי ר' חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין (רכין) מחבת צפה ומעשיה קשין: גמרא מאי טעמא דרבי יוסי אילימא מרחשת דאתיא ארחושי הלב כדכתיב {תהילים מ"ה:ב'} רחש לבי דבר טוב ומחבת דאתיא אמחבואי הפה כדאמרי אינשי מנבח נבוחי אימא איפכא מחבת דאתיא אמחבואי הלב דכתיב {בראשית ל"א:כ"ז} למה נחבאת לברוח מרחשת דאתיא ארחושי כדאמרי אינשי הוה מרחשן שיפתותיה אלא גמרא גמירי לה: רבי חנינא בן גמליאל אומר כו': מרחשת עמוקה דכתיב {ויקרא ז':ט'} וכל נעשה במרחשת מחבת צפה דכתיב {ויקרא ז':ט'} על מחבת ת"ר ב"ש אומרים האומר הרי עלי מרחשת יהא מונח עד שיבא אליהו מספקא להו אי על שום כלי נקראו או על שום מעשיהן וב"ה אומרים כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים ואומר וכל נעשה במרחשת ועל מחבת אלמא על שום הכלים נקראו ולא על שום מעשיהם:

Vayikra Rabbah 7:3ויקרא רבה ז׳:ג׳

גּוּפָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לְעוֹלָם אֵין הָעוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הַרְהוֹר הַלֵּב, אָמַר רַבִּי לֵוִי מִקְרָא מָלֵא הוּא (יחזקאל כ, לב): וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים וגו', מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִבָּנָיו שֶׁל אִיּוֹב, בַּתְּחִלָּה (איוב א, ד): וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לִהְיוֹת קוֹרִין לַאֲחֵיהֶן וּלְאַחְיוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן בַּסְּעוּדָה. רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא אָמַר לְהִטָּפֵל בָּהֶם הָלְכוּ, שֶׁקִּדְּשׁוּ לָהֶם נָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב א, ה): וַיְהִי כִּי הֵקִיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי חִיָּא דְּאָמַר שֶׁקִּדְּשׁוּ לָהֶם נָשִׁים, נִטְפְּלוּ בָּהֶם וְהָלְכוּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר דְּהוּא אָמַר שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לִהְיוֹת קוֹרִין לַאֲחֵיהֶם וּלְאַחְיוֹתֵיהֶם בַּסְּעוּדָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יח): וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ. (איוב א, ה): וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה, אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר חִלְפַיי בְּעֵי מִסְפַּר יָמִים אוֹ מִסְפַּר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו אוֹ מִסְפַּר כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כִּי אָמַר אִיּוֹב (איוב א, ה): אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם, הֲדָא אָמַר אֵין הָעוֹלָה בָּא אֶלָּא עַל הַרְהוֹר הַלֵּב. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשֶׁעָבַר הָיִינוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת וּמִתְעַסְּקִין בָּהֶן, עַכְשָׁו שֶׁאֵין קָרְבָּנוֹת מַהוּ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בָּהֶם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין אוֹתָן. רַבִּי הוּנָא אָמַר תַּרְתֵּי, אֵין כָּל הַגָּלֻיּוֹת הַלָּלוּ מִתְכַּנְסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת מִשְׁנָיוֹת, מַה טַּעְמָא (הושע ח, י): גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם. רַבִּי הוּנָא אָמַר חֳרֵי (מלאכי א, יא): כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ, וְכִי יֵשׁ מִנְחָה טְהוֹרָה וּקְמִיצָה וְהַקְטָרָה בְּבָבֶל, אֶלָּא אֵיזוֹ, זוֹ מִשְׁנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין קָרְבָּן. שְׁמוּאֵל אָמַר (יחזקאל מג, יא): וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְכִי יֵשׁ צוּרַת הַבַּיִת עַד עַכְשָׁו, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בּוֹ כְּאִלּוּ אַתֶּם בּוֹנִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי אַסֵּי מִפְּנֵי מָה מַתְחִילִין לַתִּינוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְאֵין מַתְחִילִין בִּבְרֵאשִׁית, אֶלָּא שֶׁהַתִּינוֹקוֹת טְהוֹרִין וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִין יָבוֹאוּ טְהוֹרִין וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים.

Vayikra Rabbah 22:8ויקרא רבה כ״ב:ח׳

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁגַּס לִבּוֹ עָלָיו וְהָיָה לָמֵד לֶאֱכֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ זֶה יִהְיֶה תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא נָדוּר [גדור], כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהוּטִים אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבָּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, דִּכְתִיב (ויקרא יז, ז): וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, וְאֵין שְׂעִירִים אֵלּוּ אֶלָּא שֵׁדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יז): וַיִּזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים, וְאֵין שֵׁדִים אֵלּוּ אֶלָּא שְׂעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יג, כא): וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם, וְהָיוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּנֵיהֶם בְּאִסּוּר בָּמָּה וּפֻרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵן נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם נִיצוֹלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וגו'.

Tanchuma Tetzaveh 15תנחומא תצוה ט״ו

תֵּדַע, שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן לְצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַחֵטְא, וְהָאָשָׁם כֵּן. הָעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב. הַשְּׁלָמִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְכַפָּרָה, שֶׁהֵן בָּאִין עַל מִצְוַת עֲשֵׂה.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 18:8ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות י״ח:ח׳

וממה שנאמר ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים – רצה לומר שהוא בא אל משה לאחר מתן תורה, כי לא מצאנו לפני כן תורת זבח השלמים ולא תיאור אופן הקרבתו. יתירה מזו כל מה שהקריבו בני אדם לפני כן היה עולה בלבד ולא נודעה תורת זבח השלמים אלא לאחר מתן תורה, כפי שנתאר במקומו. ואמרו לאכל לחם עם חותן משה לפני הא-להים, כלומר לפני משכן הא-להים.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 3ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ג׳

והששי אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר: מה לבורא לאהל ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לנגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות, והדומה לזה? ואומר ובאלהים אעזר, כי אלה כלם מדרכי העבודה, לא מדרך הצורך. כי כבר דן לו השכל שאיננו צריך אל דבר, אבל צורך הכל אליו. אך כוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם; והטוב מה שיש להם, הבשר והיין והסלת והקטרת והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם דבר מועט, כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר רב כפי יכלתו, כמו שאמר (משלי ג׳:ט׳) כבד את י״י מהונך וגו׳ וימלאו אסמיך שבע וגומר. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבור העבודות ההם, כמו שאמר (תהלים נ׳:י״א) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך וגו׳. ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים הנכבדים, ויגמלם על זה, שיראה להם הנבואה מן המשכן ההוא, כמו שאמר על המשכן (שמות כ״ט מ״ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן ישוב מקום לשמוע תפלת האומה וכל צרה שתמצאם, כאשר ספר שלמה בבנותו הבית משערי שמיעת התפלות, ואמר לו הבורא (מלכים א ט׳:ג׳) שמעתי תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני.

Rashi Vayikra 1:4רש״י ויקרא א׳:ד׳

‎ ונרצה לו AND PITIATION SHALL BE EFFECTED FOR HIM — For what kind of sins does it (the עולת נדבה) effect propitiation for him? Should you say, "for such as make him liable to excision, or to execution by the court, or to the death penalty through the Heavenly Judge, or to lashes, surely, you see that the punishment for those sins i.e.pressly stated and it is that and not the sacrifice which effects propitiation! Consequently it can only propitiate for the neglect of a positive command and for the transgression of "a prohibition transformed into a positive command" (לאו הניתק לעשה, a prohibitive law the transgression of which can be repaired by a succeeding act).

ונרצה לו – על מה הוא מרצה, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות הרי עונשו אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה.

Rashi Yirmeyahu 7:22רש״י ירמיהו ז׳:כ״ב

ביום הוציאי אותם – תחלת תנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגול' (שם י"ט).

Kuzari 2:25-26כוזרי ב׳:כ״ה-כ״ו

(כה) אָמַר הַכּוּזָרִי: יַסְפִּיק לִי זֶה בָּעִנְיָן הַזֶּה, וְאֶרְצֶה עַתָּה שֶׁתְּקָרֵב לִי מַה שֶׁקְּרָאתִיו בַּקָּרְבָּנוֹת, מִמַּה שֶּׁיִּקְשֶׁה עַל הַשֵּׂכֶל לְקַבְּלוֹ, מִמַּה שֶּׁאָמַר: "אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי", וְאָמַר עַל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי הֵם קָרְבַּן ה' וְלַחְמוֹ וְרֵיחוֹ. (כו) אָמַר הֶחָבֶר: מַה שֶּׁאָמַר: "לְאִשַּׁי" מְיַשֵּׁר כָּל קָשֶׁה. הוּא אוֹמֵר כִּי הַקָּרְבָּן הַהוּא וְהַלֶּחֶם וְרֵיחַ הַנִּיחֹחַ אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָסִים אֵלַי, אָמְנָם הֵם לְאִשַּׁי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הָאֵשׁ הַנִּפְעֶלֶת לִדְבָרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר מַאֲכָלָה הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחַר כֵּן יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים שְׁאָר חֶלְקָה, וְהַכַּוָּנָה בָזֶה תִּקּוּן הַסֵּדֶר כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בּוֹ הַמֶּלֶךְ חוּל גְּדֻלָּה לֹא חוּל מָקוֹם. וְשִׂים דִּמְיוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, הֶחָלָה בְגוּף טִבְעִי בַּהֲמִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּוּוּ טְבָעָיו וְנִסְדְּרוּ כֹּחוֹתָיו הָעֶלְיוֹנִים וְהָרָאשִׁיִּים סִדּוּר נָכוֹן לְעִנְיָן יוֹתֵר נַעֲלֶה מֵעִנְיָן הַבְּהֵמוֹת, הָיָה רָאוּי שֶׁיָּחוּל מֶלֶךְ הַשֵּׂכֶל אֶצְלוֹ לְהוֹרוֹת אוֹתוֹ וּלְיַשְּׁרוֹ וּלְהִתְחַבֵּר אֶצְלוֹ כָּל עֵת אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר הַסֵּדֶר הַהוּא, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד הַסֵּדֶר יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְדוֹמֶה לַכְּסִיל, - כִּי הַשֵּׂכֶל צָרִיךְ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה וּלְרֵיחַ, בַּעֲבוּר שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ כִּי הוּא מַתְמִיד בְּהַתְמָדָתָם נִפְרָד בְּהִפָּרְדָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אָכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵטִיב, רוֹצֶה הַטּוֹב לַכֹּל, וּבְעֵת שֶׁיִּסְתַּדֵּר דָּבָר וְיִכּוֹן לְקַבֵּל הַנְהָגָתוֹ לֹא יִמְנַע מִמֶּנּוּ לֶאֱצֹל עָלָיו אוֹר וְחָכְמָה וָדָעַת, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד סִדְרוֹ לֹא יְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא וְיִהְיֶה הֶפְסֵדוֹ. וְהִתְעַלָּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵהַשִּׂיג אוֹתוֹ שִׁנּוּי אוֹ הֶפֱסֵד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָה מֵהָעֲבוֹדָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת וְהַזְּמִירוֹת וְהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה עַל תַּכְלִית הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה, נֶאֱמַר בָּהֶם:"עֲבוֹדַת ה', וְ" לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ" וְזוּלָתִי זֶה, וְהַכֹּל כִּנּוּי לִרְצוֹנוֹ בַּסֵּדֶר הַטּוֹב בָּאֻמָּה וְהַכֹּהֲנִים, וְקִבּוּלוֹ מִנְחָתָם, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וְחוּלוֹ אֶצְלָם לְכָבוֹד לָהֶם, וְהוּא נַעֲלֶה וְנִקְדָּשׁ מִן הַהֲנָאָה בְמַאֲכָלָם וּבְמִשְׁתֵּיהֶם, אַךְ מַאֲכָלָם לְנַפְשׁוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁעִכּוּל הָאִצְטוּמְכָא וְהַכָּבֵד כַּאֲשֶׁר הָיָה נִתְקָן, וְאַחַר כָּךְ יִתָּקֵן הַצָּלוּל מִמֶּנּוּ בַלֵּב, וְהַצָּלוּל שֶׁבַּצָּלוּל בָּרוּחַ. יְתֻקַּן הַלֵּב וְהָרוּחַ וְהַמֹּחַ בַּמָּזוֹן הַהוּא, וִיתֻקְּנוּ גַם כֵּן כְּלֵי הָעִכּוּל וּשְׁאָר הָאֲבָרִים בָּרוּחוֹת הַהוֹלְכוֹת אֲלֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדְּפָקִים וְהָעֲצָבִים וְהַוְּרִידִים הַשּׁוֹכְנִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּזֶג כֻּלּוֹ מְתֻקָּן וּמְזֻמָּן לְקִבּוּל הַנְהָגַת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא עֶצֶם נִפְרָד קָרוֹב לְעֶצֶם הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "דִּי מְדָרְהוֹן עִם-בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי", וְיָחוּל בַּגוּּף חוּל מַלְכוּת וְהַנְהָגָה לֹא חוּל מָקוֹם, וְהִיא לֹא נֶהֱנֵית מֵהַמָּזוֹן הַהוּא מְאוּמָה, כִּי הִיא נַעֲלָה מִמֶּנּוּ. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא יָחוּל כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ מְקַבֶּלֶת הַשֵּׂכֶל, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תִתְחַבֵּר כִּי אִם בְּרוּחַ חַם טִבְעִי, אִי אֶפְשָׁר לוֹ בִּלְתִּי מָקוֹר שֶׁיִּקָּשֵׁר בּוֹ, כְּהִקָּשֵׁר הַלַּהַב בְּרֹאשׁ הַפְּתִילָה. דִּמְיוֹן הַפְּתִילָה הִיא הַלֵּב, וְהַלֵּב צָרִיךְ אֶל מֶשֶׁךְ דָּם, וְהַדָּם לֹא יִתְהַוֶּה כִּי אִם בְּסִבַּת כְּלֵי הָעִכּוּל, עַל כֵּן הֻצְרַךְ אֶל הָאִצְטוּמְכָא, הַכָּבֵד וְשַׁמָּשֵׁיהֶם. וְכֵן נִצְטָרֵךְ הַלֵּב אֶל הָרֵאָה וְהַגָּרוֹן וְהָאַף וְהַקְּרוּם וְהַמֵּיתָר הַמֵּנִיעַ לְמֵיתַר הֶחָזֶה לַעֲבוֹדַת הַנְּשִׁימָה, לְהַשְׁווֹת מֶזֶג הַלֵּב בָּאַוִּיר הַנִּכְנָס וּבֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא, וְהֻצְרַךְ לְבַעֵר מוֹתְרֵי הַמְּזוֹנוֹת אֶל כֵּלִים מִכֹּחוֹת דּוֹחוֹת וּכְלֵי הַיְצִיאָה וְהַשֶּׁתֶן, וְהָיָה הַגּוּף מִכָּל אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַעְתָּקַת הַגּוּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְבַקָּשַׁת מַה שֶּׁצָרִיךְ אֵלָיו וְלִבְרֹחַ מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְכֵלִים שֶׁיָּבִיאוּ אֵלָיו וְיִדְחוּ מֵעָלָיו, וְהֻצְרַךְ אֶל יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְהֻצְרַךְ אֶל יועֲצִים מַתְרִים בְּמַה שֶּׁיִּירָא מִמֶּנּוּ וִיקַוָּה אוֹתוֹ,יוֹדְעִים מַה שֶּׁהָיָה, כּוֹתְבִים וּמַזְכִּירִים מַה שֶּׁעָבַר לְהִזָּהֵר מִכָּמוֹהוּ לֶעָתִיד אוֹ לְקַוּוֹתוֹ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַחוּשִׁים הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָרִים, וְהָיָה הָרֹאשׁ מַחֲנֵיהֶם, בְּעֶזְרַת הַלֵּב וְהַמְשָׁכָתוֹ, וְהָיָה הַגּוּף כֻּלּוֹ מְסֻדָּר סֵדֶר אֶחָד, שָׁב אֶל הַנְהָגַת הַלֵּב אֲשֶׁר הוּא הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְאִם תָּחוּל בַּמֹּחַ הוּא חוּל שֵׁנִי בְמִצּוּעַ הַלֵּב. וְכֵן נִסְדְּרָה הָאֻמָּה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם", נִפְעֲלָה הָאֵשׁ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים בִּרְצוֹתוֹ בָאֻמָּה וְהָיְתָה אוֹת קִבּוּל מִנְחָתָם וּתְשׁוּרָתָם, כִּי הָאֵשׁ הוּא הַדַּק וְהַנַּעֲלֶה מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ מֵהַגּוּפוֹת, וְהָיָה מְקוֹם חוּלָהּ, שֻׁמַּן חֶלְבֵי הַקָּרְבָּנוֹת וַעֲתָרָם וַעֲשַׁן עֲנַן הַקְּטֹרֶת וְהַשְּׁמָנִים, בְּדֶרֶךְ הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה נִתְלֵית, כִּי אִם בְּחֵלֶב בְּשֻׁמָּן וּבְשֶׁמֶן, כַּחֹם הַטִּבְעִי אֲשֶׁר הוּא נִתְלֶה בְדַק הַשֻּׁמָּן מֵהַדָּם. וְצִוָּה הָאֵל יִתְבָּרֵךְ בְּמִזְבַּח הָעוֹלָה וּבְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְהַמְּנוֹרָה, וְאַחַר כֵּן הָעוֹלוֹת וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וְשֶׁמֶן הַמָּאוֹר וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. אוּלָם מִזְבַּח הָעוֹלָה – לְהִדָּבֵק בּוֹ הָאֵשׁ הַגְלוּיָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב – לָאֵשׁ אֲ[שֶׁ]ר הִיא יוֹתֵר קַלָּה וְדַקָּה. אֲבָל הַמְּנוֹרָה – לְהִדָּבֵק בָּהּ אוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין".וְכָל אֵלֶּה עֲבוֹדוֹת לָאָרוֹן וְלַכְּרוּבִים אֲשֶׁר הֵם בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב וְהָרֵאָה מְרַחֶפֶת עָלָיו. וְהֻצְרַךְ לָאֵלֶּה כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כְּמוֹ הַכִּיּוֹר וְכַנּוֹ וּמֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת וְקְעָרוֹת וְכַפּוֹת וּמְנַקִּיּוֹת וְסִירוֹת וּמִזְלָגוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהֻצְרַךְ אֶל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹתָם:הַמּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל וּמִכְסֵהוּ, לִשְׁמֹר הַכֹּל: חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו.וְהֻצְרַךְ לְנוֹשְׂאִים לְכָל אֵלֶּה, וּבָחַר הָאֱלֹהִים לָזֶה בְנֵי לֵוִי שֶׁהֵם הַקְּרוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן מֵעֵת הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי", וּבָחַר לַנִּכְבָּד שֶׁבָּהֶם, וְהוּא אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן –לַנִּכְבָּד שֶׁבַּדְּבָרִים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה", כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְלֵית בָּהֶם הָאֵשׁ הַדַּקָּה. וְאוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְעוֹד: אוֹר הַנְּבוּאָה – בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְלַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבְּכִתּוֹת הַלְוִיִּם אַחֲרָיו, וְהֵם בְּנֵי קְהָת – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַפְּנִימִים, כְּמוֹ הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם, וּבָהֶם נֶאֱמַר: " כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ", כַּאֲשֶׁר אֵין לָאֲבָרִים הַפְּנִימִים עֲצָמוֹת שֶׁעוֹזְרִים עַל נְשִׂיאָתָם, אֲבָל הַכֹּחוֹת וְהַרוּחוֹת וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ, וּלְמִי שֶׁתַּחְתָּם וְהֵם בְּנֵי מְרָרִי – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַקָּשִׁים: קְרָסָיו, קְרָשָׁיו, בְּרִיחָיו, עַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.וְנֶעֶזְרוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת בִּנְשִׂיאָתָם בַּעֲגָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְאַרְבַּע הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבוֹדָתָם".כָּל זֶה בְּסֵדֶר וּתְכוּנַת הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר חָלִילָה שֶׁהַכַּוָּנָה מֵהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הוּא הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר זְכַרְתִּיו, אֲבָל – מַה-שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִפְלָא וְנַעֲלֶה, וְשֶׁהִיא תוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר.אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר, - טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן.

Ibn Ezra Vayikra 1:1אבן עזרא ויקרא א׳:א׳

מצאנו ברית יחיד בעבור שני דברים, גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים, כמצות העולה וכל הקרבן, כי בתת כל חלק בעתו, ימלט החלק שיש לו לעולם הבא, על כן פי' לכפר, לתת כופר. והעד מתחלת כי תשא. על כן כתוב, פן יפגענו בדבר (שמות ה':ג'). גם יש בעולות סודות לעתידות, גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדות, והחטאות, והמנות להחיות מורי התורה. וטעם ויקרא אל משה – אחר ולא יכול משה (שמות מ':ל"ה), שהכבוד קראו מאהל מועד שיבוא שם, ושם דבר עמו. והכבוד לפנים מהפרוכת ושם היה משה נכנס, כי כן כתוב (שמות כ"ה:כ"ב). וזה טעם ותמונת י"י יביט (במדבר י"ב:ח'). וטעם לזכור הקרבנות קודם מכל המצות, כי השכינה תשוב אל מקומה, אם לא ישמרו תורות העולות, וכן הוא. וחלילה חלילה להצטרך העולה, וכן כתוב, אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ':י"ב), רק יש לו סוד.

Ibn Ezra Vayikra 1:4אבן עזרא ויקרא א׳:ד׳

והגוף הקרב לכפר – על העלה על הרוח יקרא עולה, גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא חטאת ואשם. ונרצה לו לכפר עליו – יפק רצון מהשם. לכפר – להיות כופר עונש שיש עליו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב"ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ':י"ב). אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג':ט"ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב"ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב"ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח').

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 1:4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא א׳:ד׳

לכפר עליו – לפי הפשט: כשאדם אוכל בשוגג חלב – מביא חטאת, ואם ספק בידו – מביא אשם תלוי, ופעמים שהוא סבור שהוא אוכל היתר ודאי, והוא אוכל חלב, והעולה מכפרת לו על שאינו יודע כלל. ורבותינו אמרו (בבלי יומא ל"ו.): שהיא מכפרת על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 2:13ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ב׳:י״ג

מלח ברית אלהיך – מלח דבר המתקיים, לפיכך צוה הקב"ה להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה. וכבר פירשו כי הכל יודעים כי הקב"ה אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל. כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי, ונזהר יותר מללכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו חושש. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח'). וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב"ה לתת צדקה, ואם הקב"ה היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים. אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ"ק דבבא בתרא (בבלי ב"ב י'.). וכן כל המצות אין הקב"ה צריך אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו (משנה מכות ג':ט"ז) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 17:7ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ז:ז׳

ולא יזבחו עוד את זבחיהם – כלומר: איני אומר מפני שאני צריך לזבחיהם, אלא מפני שלא ירגילו להקטיר לעבודה זרה. וזהו ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיהו ז':כ"ב), כי איני לא רעב ולא צמא, ולא עשיתי אלא כדי שישמעו לקולי, ולא ירגילו לעבודה זרה ושיתכפרו מעוונם. ולהנאתם נתכוונתי ולא להנאתי.

Rambam Commentary on the Mishna Sanhedrin 10רמב״ם פירוש המשנה סנהדרין י׳

היסוד התשיעי ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וכבר בארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החבור:

Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 5רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ה׳

הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הכות תפלה וברכת כהנים פ"א).

Rambam Hilkhot Melakhim 11:1רמב״ם הלכות מלכים י״א:א׳

א הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל':ג') וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ וְגוֹ' (דברים ל':ד') אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְגוֹ' (דברים ל':ה') וֶהֱבִיאֲךָ ה'. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים. אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (במדבר כ"ד:י"ז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה זֶה דָּוִד. (במדבר כ"ד:י"ז) אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כ"ד:י"ז) דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב זֶה דָּוִד. (במדבר כ"ד:י"ז) וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כ"ד:י"ז) וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב זֶה דָּוִד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח':ב') וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל (במדבר כ"ד:י"ז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (זכריה ט':י') וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם. (במדבר כ"ד:י"ח) וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה זֶה דָּוִד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח':י"ד) וַתְּהִי אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים וְגוֹ'. (במדבר כ"ד:י"ח) וְהָיָה יְרֵשָׁה וְגוֹ' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א':כ"א) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן וְגוֹ':

Rambam Moreh Nevukhim 3 32רמב״ם מורה נבוכים ג ל״ב

Many precepts in our Law are the result of a similar course adopted by the same Supreme Being. It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. "Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); "Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God" (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. "and to serve him with all your heart" (ibid. 11:13); "and you shall serve the Lord your God" (Exod. 23:25); "and ye shall serve him" (Deut. 13:5). But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to bum incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action. For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to bum incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. "He who sacrificeth unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed" (Exod. 22:19); "For thou shalt bow down to no other God" (ibid. 34:14). He selected priests for the service in the temple; comp. "And they shall minister unto me in the priest's office" (ibid. 28:41). He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them. .... I now return to my theme. As the sacrificial service is not the primary object [of the commandments about sacrifice], whilst supplications, prayers, and similar kinds of worship are nearer to the primary object, and indispensable for obtaining it, a great difference was made in the Law between these two kinds of service. The one kind, which consists in offering sacrifices, although the sacrifices are offered to the name of God, has not been made obligatory for us to the same extent as it had been before. We were not commanded to sacrifice in every place, and in every time, or to build a temple in every place, or to permit any one who desires to become priest and to sacrifice. On the contrary, all this is prohibited unto us. Only one temple has been appointed, "in the place which the Lord shall choose" (Deut. 12:26); in no other place is it allowed to sacrifice: comp. "Take heed to thyself, that thou offer not thy burnt-offerings in every place that thou seest" (ibid. 5:13); and only the members of a particular family were allowed to officiate as priests. All these restrictions served to limit this kind of worship, and keep it within those bounds within which God did not think it necessary to abolish sacrificial service altogether. But prayer and supplication can be offered everywhere and by every person. The same is the case with the commandment of ẓiẓit (Num. 15:38); mezuzah (Deut. 6:9; 11:20); tefillin (Exod. 13:9, 16); and similar kinds of divine service. Because of this principle which I explained to you, the Prophets in their books are frequently found to rebuke their fellow-men for being over-zealous and exerting themselves too much in bringing sacrifices: the prophets thus distinctly declared that the object of the sacrifices is not very essential, and that God does not require them. Samuel therefore said, "Hath the Lord as great delight in burnt-offerings and sacrifices as in obeying the voice of the Lord" (1 Sam. 15:22)? Isaiah exclaimed, "To what purpose is the multitude of your sacrifices unto me? saith the Lord" (Isa. 1:11); Jeremiah declared: "For I spake not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offering or sacrifices. But this thing commanded I them, saying, Obey my, voice, and I will be your God, and ye shall be my people" (Jer. 7:22, 23). This passage has been found difficult in the opinion of all those whose words I read or heard; they ask, How can Jeremiah say that God did not command us about burnt-offering and sacrifice, seeing so many precepts refer to sacrifice? The sense of the passage agrees with what I explained to you. Jeremiah says [in the name of God] the primary object of the precepts is this, Know me, and serve no other being; "I will be your God, and ye shall be my people" (Lev. 26:12). But the commandment that sacrifices shall be brought and that the temple shall be visited has for its object the success of that principle among you; and for its sake I have transferred these modes of worship to my name; idolatry shall thereby be utterly destroyed, and Jewish faith firmly established. You, however, have ignored this object, and taken hold of that which is only the means of obtaining it; you have doubted my existence, "ye have denied the Lord, and said he is not" (Jer. 5:12); ye served idols; "burnt incense unto Baal, and walked after other gods whom ye know not. And come and stand before me in this house" (ibid. 7:9-10); i.e., you do not go beyond attending the temple of the Lord, and offering sacrifices: but this is not the chief object.--I have another way of explaining this passage with exactly the same result. For it is distinctly stated in Scripture, and handed down by tradition, that the first commandments communicated to us did not include any law at an about burnt-offering and sacrifice. You must not see any difficulty in the Passover which was commanded in Egypt; there was a particular and evident reason for that, as will be explained by me (chap. xlvi.). Besides it was revealed in the land of Egypt; whilst the laws to which Jeremiah alludes in the above passage are those which were revealed after the departure from Egypt. For this reason it is distinctly added, "in the day that I brought them out from the land of Egypt." The first commandment after the departure from Egypt was given at Marah, in the following words, "If thou wilt diligently hearken to the voice of the Lord thy God, and wilt do that which is right in His sight, and wilt give ear to His commandments" (Exod. 15:26)." There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them" (ibid. ver. 25). According to the true traditional explanation, Sabbath and civil laws were revealed at Marah: "statute" alludes to Sabbath, and "ordinance" to civil laws, which are the means of removing injustice. The chief object of the Law, as has been shown by us, is the teaching of truths; to which the truth of the creatio ex nihilo belongs. It is known that the object of the law of Sabbath is to confirm and to establish this principle, as we have shown in this treatise (Part. II. chap. xxxi.). In addition to the teaching of truths the Law aims at the removal of injustice from mankind. We have thus proved that the first laws do not refer to burnt-offering and sacrifice, which are of secondary importance. The same idea which is contained in the above passage from Jeremiah is also expressed in the Psalms, where the people are rebuked that they ignore the chief object, and make no distinction between chief and subsidiary lessons. The Psalmist says: "Hear, O my people, and I will speak; O Israel, and I will testify against thee: I am God, even thy God. I will not reprove thee for thy sacrifices or thy burnt-offerings, they have been continually before me. I will take no bullock out of thy house, nor he-goats out of thy folds" (Ps. 50:29).--Wherever this subject is mentioned, this is its meaning. Consider it well, and reflect on it.

בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט) על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הראית לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד') ; וידעת היום והשבת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם), ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: ולעבדו בכל לבבכם (שם, י"א) ; ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג) ; ואמר: ואתו תעבדו (דברים י"ג), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשרות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשו לי מקדש (שמות כ"ה), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי (שם, כ'), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א'), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשה דבר ממעשים אלה לזולתו: זבח לאלהים יחרם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב); כי לא תשתחוה לאל אחר (שם, ל"ד). הוא ייחד כהנים לשרות המקדש ואמר: וכהנו לי (שם, כ"ח). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים. בעורמת-חסד אלוהית זאת הושג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם. ... אחזור אל מטרתי ואומר: מכיוון שאופן זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה וכיוצא בהן ממעשי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה והכרחיים להשגתה, שם בין שני המינים הבדלה גדולה, כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף-על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא [את] ידו (מלכים א', י"ג). אלא כל זה נאסר, והוא קבע את (הקרבת הקורבנות) בבית אחד: אל המקום אשר יבחר ה' (דברים י"ב), ולא יוקרב במקום אחר: פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה (שם, שם). ולא יהיה כהן אלא (בעל) ייחוש מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה (אומרים) בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם. בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'? [הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים] (שמואל א', ט"ו). ישעיה אמר: למה לי רב זבחיכם, אמר ה' [שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א'). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... (ירמיה ז'). דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: "כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא ציונו על דברי עולה וזבח בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?" כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: "הכוונה הראשונה היתה רק שתשיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השגת יסוד זה ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה, ויתבסס עיקרון ייחודי. ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת ונאחזתם במה שנעשה למענה, כי אתם הטלתם ספק במציאותי: כחשו בה' ויאמרו לוא הוא (ירמיה ה'), ועבדתם עבודה זרה: וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם אל הבית הזה וגו' והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות שלא הם היו מכונים בכוונה הראשונה". ויש לי דרך אחרת לפרש פסוק זה. והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שצוינו לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך בפסח מצרים, מפני שהיה לו טעם ברור ומחור, כמו שנסביר. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה הוא מה שצוינו לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שצוינו במרה, והוא מה שאמר לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת את כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך] (שמות ט"ו); שם שם לו חק ומשפט [ושם נסהו] (שם, שם). ובאה המסורת הנכונה: שבת ודינין במרה אפקוד. והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העשק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שצוינו הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העשק בין הבריות. הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שצינו. אותו עניין עצמו שאמרו ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאתיך עתודים (תהלים נ'). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!

Rambam Moreh Nevukhim 3 46רמב״ם מורה נבוכים ג מ״ו

THE precepts of the eleventh class are enumerated in the Section on Divine Service (Sefer ‘abodah) and the Section on Sacrifices (Sefer ha-ḳorbanot). We have described their use in general terms (chap. xxxii.). I will now proceed to give the reason of each precept separately. Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite. This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. "And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you" (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters. To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom. As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Palestine, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: "If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee" (Deut. 23:22). The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: "With all thine offerings thou shalt offer salt" (Lev. 2:13). It is further ordained that the offerings must all be perfect and in the best condition, in order that no one should slight the offering or treat with contempt that which is offered to God's name: "Offer it now unto thy governor; will he be pleased with thee?" (Mal. 1:8)... Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: "I will set my face against that soul that eateth blood" (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him "who giveth of his seed unto Molech"; "then I will set my face against that man" (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. "And thou shalt take of the blood . . . and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons," etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. "And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar" (Lev. 4:18); "And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God" (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, "Thou shalt pour it upon the earth as water" (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, "You shall not eat round the blood" (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. "To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord. . . . And the priest shall sprinkle the blood upon the altar, . . . and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits" (Lev. 17:5-7). Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits. This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): "They sacrificed unto spirits, not to God" (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: "It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies "shadow." Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the "spirits" it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Palestine. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness... As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music...

המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השגתנו ונאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח') ונאמר: כי תועבת מצרים כל רעה צאן (בראשית מ"ו). כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים. לכן קראו לשדים שעירים. תפישה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים [אשר הם זנים אחריהם] (ויקרא י"ז). לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים. כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צוינו להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (שם, א'), כדי שבמעשה שאותו חשבו לשיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשה הזה יכופרו החטאים. כך תרפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבש הפסח ולהזות את דמו במצרים על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף (שמות י"ב), בתור שכר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב ו(זה) אינו כמעשי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר, כמו שצוין בטמטם. ומכיוון שרוב בני-אדם אינם יכולים להקריב בהמה, הוא ציווה שיהיה הקורבן גם מן העופות המצויים ביותר בארץ ישראל, הטובים שבהם ושקל ביותר להשיגם, והם תורים ובני יונה. ומי שידו אינה משגת אפילו עופות יקריב לחם אפוי באיזשהו מין אפייה שהיה ידוע באותם זמנים, מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. מי שקשה לו (להביא) מאפה יקריב סולת. כל זאת למי שרוצה. הוא גם הבהיר לנו שאם לא נבצע מין זה של פולחן, כלומר הקורבנות, לא יהיה בנו חטא כלל. הוא אמר: וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא (דברים כ"ג). ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח, לכן אסר יתעלה להקריב כל שאר וכל דבש (ויקרא ב'), וציווה להמליח תמיד: על כל קרבנך תקריב מלח (שם, שם). הוא ציווה שכל הקורבנות יהיו תמימם (במדבר כ"ח), במיטב מצביהם, כדי שלא יזלזלו בקורבן ולא יתרשלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שאמר: הקריבהו-נא לפחתך! הירצך או הישא פניך? (מלאכי א')... דע שהצאביה היו חושבים את הדם לטמא מאוד. למרות זאת היו אוכלים אותו מכיוון שטענו שהוא מזון השטנים, וכאשר אוכל אותו מישהו, הוא נעשה אח לשדים, והם באים אליו ומודיעים לו עתידות, כמו שמדמה ההמון באשר לשדים. אבל היו אנשים שהיה להם קשה לאכול דם מפני שהוא דבר שטבע האדם מתעב אותו. לכן היו זובחים בעל-חיים, אוספים את דמו בכלי-קיבול או בגומה, ואוכלים את הבשר של הזבח (כשהם יושבים) מסביב לדם. הם דימו שבעשותם זאת השדים אוכלים את הדם הזה, שהוא מזונם, בשעה שהם אוכלים את הבשר, וכך נוצרת אחווה מכיוון שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. ואז - לטענתם - יבואו אליהם השדים האלה בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שבזמנים ההם היו מפורסמות ומשפיעות ונהגו על-פיהן. ההמון לא הטיל ספק באמיתותן. לכן יצאה התורה השלמה בעיני יודעיה לסלק את המחלות המושרשות האלה. לכן אסרה את אכילת הדם. היא הדגישה איסור זה באותה מידה שבה הדגישה את איסור עבודה זרה. הוא יתעלה אמר: ונתתי פני בנפש האכלת את הדם [והכרתי אתה מקרב עמה] (ויקרא י"ז), כמו שאמר על נותן מזרעו למולך: ונתתי את פני בנפש ההיא [והכרתי אתו מקרב עמו] (שם, כ'). כתוב כזה לא בא לגבי מצוה אחרת זולת עבודה זרה ואכילת דם, שכן אכילתו היתה מביאה למין עבודה זרה, כלומר, פולחן השדים. (התורה) קבעה שהדם טהור ושהוא מטהר את מי שקירבוהו אליו: [ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה] והזית על אהרן ועל בגדיו [ועל בניו ועל בגדי בניו אתו], וקדש הוא ובגדיו [ובניו ובגדי בניו אתו] (שמות כ"ט). היא ציוותה להזות אותו על המזבח, וקבעה שכל העבודה היא לפזר אותו שם, ולא לכנוס אותו. הוא אמר: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא י"ז). ושם מפזרים אותו, כמו שנאמר: ואת כל הדם ישפך (שם, ד'), ונאמר: ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך (דברים י"ב). הוא ציווה לפזר את דמה של כל בהמה הנשחטת, אפילו אינה קורבן. הוא אמר: על הארץ תשפכנו כמים (שם, שם, ). כן אסר להתכנס סביבו ולאכול שם. הוא אמר: לא תאכלו על הדם (ויקרא י"ט). וכאשר התמיד המרי שלהם והמשיכו לנהוג על-פי מה שהיה מקובל עליהם וחונכו עליו, להביא לידי אחווה עם השדים באכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יאכל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיו הכול שלמים. הוא הבהיר לנו שהטעם לזה הוא שיפזרו את הדם על המזבח ולא יתכנסו סביבו, שהרי אמר: למען אשר יביאו בני ישראל [את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה, והביאם לה' אל פתח אהל מועד, אל הכהן; וזבחו זבחי שלמים אותם. וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'...] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם [אשר הם זנים אחריהם, חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם] (ויקרא י"ז). אבל נשאר עניין החיה והעוף, מפני שלא היה קורבן מהחיה כלל, ועוף אין מקריבים שלמים. לכן ציווה יתעלה בעקבות זאת שכאשר אוכלים כל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, יכסו את דמם בעפר, כדי שלא יתכנסו לאכול סביבו. כך הושגה המטרה ושלמה הכוונה להפר האחוה בין המשוגעים באמת ושדיהם. דע שהאמונה הזאת היתה נפוצה סמוך לזמנו של משה רבנו. הרבו לנהוג על-פיה. האנשים נפתו לה. אתה מוצא זאת כתוב בשירת האזינו: יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום [חדשים מקרב באו, לא שערום אבתיכם] (דברים ל"ב). החכמים הבהירו את משמעות דבריו לא אלה באומרם שהם התמידו לעבוד ישויות קיימות עד שעבדו את פרי דמיונם. לשון ספרי: לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם. ו"בבואה" שם הצל. אחזור אל מה שאנו עוסקים בו. דע שלא נאסר בשר תאוה אלא במדבר בלבד כי מבין הדעות הנפוצות ההן שהשדים שוכנים במדבריות, ושם פונים אליהם והם מופיעים. ואילו בערים ובמקומות מיושבים אין הם מופיעים. מי מבני הערים הרוצה לעשות דבר מאותם הבלים, יוצא מן העיר אל מדבריות-הציה ואל המקומות המבודדים. לכן הותר בשר תאוה אחרי הכניסה לארץ. ועוד, מפני שחריפותה של אותה מחלה יורדת בלי ספק ומתמעטים האוחזים באותן דעות. ועוד, מפני שקשה מאוד, קרוב לנמנע, שכל הרוצה לאכול בשר בהמה יבוא אל ירושלים. מסיבות אלה אפוא לא נאסר בשר תאוה אלא במדבר... באשר להקרבת היין, נבוך אני עד עכשיו כיצד ציווה להקריבו בעוד שעובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו. לא עלה בדעתי טעם לזאת. מישהו אחר נימק זאת ואמר: הטוב ביותר לתאווה, שמקורה בכבד - הבשר, והטוב ביותר לכוח החיוני, שמקורו בלב - היין. כמו כן הכוח אשר מקורו במוח, והוא הנפשי, מתענג על מנגינות בכלים. לכן מתקרב כל כוח אל האל בדבר האהוב עליו ביותר. על כן הקורבן הוא בשר, יין ונגינה, כלומר השיר...

Ramban Shemot 5:3רמב״ן שמות ה׳:ג׳

ועל דרך האמת הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי לפניו ילך דבר (חבקוק ג':ה') או בחרב הקשה ואמר זה, כי הקב"ה צוה אותם שיאמרו ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו ונזבחה לה' אלהינו (לעיל ג':י"ח), והם אמרו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח עמי (לעיל ה' א'), והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף, אחרי הודיע אלהים אותך (בראשית מ"א:ל"ט), איש אשר רוח אלהים בו (שם ל"ח), אבל לא היה יודע את השם המיוחד, וענה לא ידעתי את ה' (ה' פסוק ב'), והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צוו אלהי העברים נקרא עלינו (ה' פסוק ג'), כי הזכירו לו אלהי העברים בלבד שהוא אל שדי, ואמר נקרא עלינו שהודיעוהו לשון המקרא כאשר נצטוו לו, ופירשו לו כי במקרא הזה אשר נקרא עליהם יצטרכו לזבוח לפניו פן תהיה הפגיעה בדבר או בחרב. וכענין הזה בא בדבר בלעם, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ"ג:ד').

Ramban Shemot 40:34רמב״ן שמות מ׳:ל״ד

ויכס הענן את אהל מועד – אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ':כ"א) אל הערפל אשר שם האלהים ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד (פסוק הבא) אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כ"ד:ט"ז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם י"ח). ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א':א') לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו:ורבותינו – אמרו (ת"כ פתיחתא ח') כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, וכתוב אחר אומר ובבוא משה אל אהל מועד – (במדבר ז':פ"ט), הכריע כי שכן עליו הענן – כי לדעתם ובבא משה אל אהל מועד, שיבא שם בלא קריאה מדעתו, או מפני שאמר שם וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפרת, וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן לא נכנס משה בתוכו ולכך יאמרו שהיה זה לאחר שנסתלק הענן, כלומר שנסתלק מלכסות כל האהל ואין הכבוד מלא את המשכן, כי לא היה זה רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד. והקריאה שאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א':א'), על דעתם קודם לכן היתה, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ב'). ויתכן שהכתוב שיאמר פעם אחרת וכבוד ה' מלא את המשכן – ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו.

Ramban Vayikra 1:9רמב״ן ויקרא א׳:ט׳

והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג':מ"ו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא י"ז:ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח':כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד':ד') ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ"ג:ד') ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כ"ח:ב') וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ':י"ב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת"כ (פרשה ב':ה') רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז"ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כ"ז:ו') וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כ"א:ו') וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם ח') וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלהים תודה (תהלים נ':י"ד) ועוד כתוב (דברי הימים ב כ"ט:ו'-ז') כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כ"ח:ב') את קרבני לחמי לאשי ואמר (להלן ג':י"א) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב':ב') והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג י"א:ט"ז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כ"א:ו') כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס') ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו') לה' לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ':י"ד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מ"ז:ג') ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז':ח') כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ':ב') וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ':א') שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס':ז') יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב':ט"ו) ותנח עליהם הרוח (במדבר י"א:כ"ו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י"ג:ט"ז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד.

Ramban Vayikra 17:11רמב״ן ויקרא י״ז:י״א

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח – משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו והוא חלק השם כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא והרב כתב במורה הנבוכים (ג':מ"ו) כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה ולכך אמר (פסוק י') ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ':ו') שהוא מביא למין ממיני ע"ז כי לא נאמר כן במצוה אחרת ואלו דברים מיושבים אבל הכתובים לא יורו כן שהם יאמרו תמיד בטעם האסור כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק י"ד) כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק י"א) והחזיר במשנה תורה (דברים י"ב:כ"ג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א':כ"ט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה כמו שאמר (שם ט':ג') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל כי חיותם בעבור האדם והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך לא שיאכלוהו כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לאל הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג':י"ט) ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן והיכר מופלא באנשי בית בעליהם וכן ליונים דעת והכרה מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה והכתוב אומר (שם שם כ"א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולכך אמר (פסוק י"ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה' וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו ושנו בספרי (עו) רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י"ב:כ"ג) רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו' כי הדם הוא הנפש (שם) להגיד מה גרם ולא תאכל הנפש עם הבשר (שם) זה אבר מן החי זה רמז וראיה למה שפירשנו ולכך צוה עוד (בפסוק י"ג) לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר וגם אחרי כן על הרוב יצוה.

Ramban, Derashat Torat Hashem Temimah (pp. 163-167)רמב״ן, דרשת תורת ה׳ תמימה (עמ׳ קס״ג-קס״ז)

ועוד התורה מאירת עינים שהודיעה לנו ענין נסתר ואינו מתקבל בעיון, והוא יוצא לתועלת גדולה, והוא ענין הקרבנות. כי בתחלת העיון יקשה מאד, כמ"ש הכוזרי ונשאר עלי לשאול מה שקרית בקרבנות וכו' ויש בזה פסוקים מבוארים מרחקים תועלת הקרבנות מן האל ית, כמ"ש לא על זבחיך אוכיחך וגו', וכתוב לא אקח מביתך פר גו'. וכתוב האוכל בשר אבירים גו, באר כי הוא אינו לוקח ולא יאכל הבשר ולא ישתה דם הפר והעתודים, ואין לו תועלת והנאה בהם. ואפילו שהיה לו הנאה בהם, כאדם רעב רוצה להשביע נפשו, יכול ליקח בלא רשות כי לו תבל ומלואה. ומכל מקום כיון שאין בקרבנות הנאה ותועלת עליונית, מה היתה הכוונה בהם, שמצינו קרבן לאדם השני בעולם, והבל הביא גם הוא גו, וכתוב וישע ה' אל הבל גו, ורבותינו נתנו קרבן לאדם הראשון מפסוק ותיטב לה' משור פר וגו, ונח הקריב קרבן וכתוב בו וירח ה' גו, ואברהם ויצחק הקריבו קרבנות ובנו מזבחות כמ"ש בתורה, ולא זזו החכמים העובדים האל מהקריב קרבנות, עד שבאה התורה והסכימה בהם וצותה והאריכה בהם יותר מכל משפטי התורה, ככל הכתוב בחומש ויקרא, ולא שרתה שכינה במשכן אלא על ידי קרבנות, כמ"ש וירד מעשות את החטאת גו' וירא כבוד ה' ואז שרתה שכינה, שהיה זה ביום שמיני, ומכאן ואילך כתוב ולא יכול משה גו, וכן מפורש בת"כ, ובבית המקדש נמי ע"י קרבן נבחר, שנאמר ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבוסי, וכתיב ויבן שם דוד מזבח וגו, וכתיב ויאמר דוד זה הוא בית ה' וגו', ועל ידי הקרבן שרתה בו שכינה, שנאמר וככלות שלמה להתפלל וגו, וכל מי שיש עינים לו ויראה בכתוב יודה, כי ענין הקרבנות נפלא מאד, כי כל רפואה שאין אתה יודע מהותה, בראות התועלת הבאה ממנה תוכח כחה ומעלתה. ואף לעתיד לבא בריח נחוח ארצה אתכם, וכתוב וערבה לה' וגו'. וקרבנות שבסוף יחזקאל לעתיד לבא הם, וכתוב במזבח, זה השלחן אשר לפני ה'. והנה דעת ר"א בענין הקרבנות שהן כפר נפש, ובאור הענין לדעתי כי הקרבנות בתורה לא יבאו כי אם על השגגות, ואין בשגגה הכרת הנפש ועונש גיהנם, רק ראוי לעונש מי שלא היה נזהר במצות בוראו ולא פחד ממאמרו עד שטעה בו, והנה הוא חייב שיתודה לאלהיו ויתפלל לו וימחול עונו ולא ימות. ולפי שהמעשים צריכים לשלמות בפועל, כמו החטא, במחשבה שלא נזהר, ובמעשה שאכל את החלב, כן צריך שיביא גוף בעל חי ויסמוך ידו עליו בכחו כדי להשלים הכונה ויתודה, שכל הקרבנות צריכין ודוי, וישחט אותו לפני אלהיו, כמו שראוי אדם שישפוך דמו על חטאו בזה, ויקטיר החלבים שהם חדרי המחשבה והכליות ששם כח תאותו, לומר שראוים כלי מחשבתו להשרף על חטאו ויהיה כפר לו בחמלת אלהיו עליו ובחסדו. וזה לשון ר"א - בתת חלק בעתו ימלט החלק על כן פירוש לכפר, לתת כפר, והעד מתחלת כי תשא, על כן כתוב פן יפגענו בדבר. גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדה, החטאת והמנות להחיות מורי התורה, ועל דעתו קרבן התמיד לכפרת הרבים, להיות כפר על החטאים שאינם נודעים, ואעפ"י שיש מקצת קרבנות על זדון, אינן בדבר שחייב כרת אלא בחיוב לאווין שאין שם הכרת הנפש, אבל היות העולה לעולם זכר והחטאת לעולם נקבה, וכיוצא בהן בפרטי הקרבנות, איננו יודע, והוא אומר, אולי יבחר לעולה המין הנכבד, כי הזכר נכבד מהנקבה. ומכל מקום זה טעם נאה וראוי לקבלו. ואמת הוא שיש למצות התורה תועליות מרובות גופניות נראות ורוחניות, אבל המעלות שהפריט בקרבנות, שעל ידיהם שכינה שורה לעולם בישראל, ושהמקום הנבחר בעולם השפל הוא מקום הקרבנות, והוא כסא ה' בארץ, [אלו הדברים] צריכין לטעם אחר. וכאשר הסתכלתי בדברי רבותינו לא ראיתי שיתמהו רק על פרה אדומה ועל שעיר המשתלח, כמ"ש חוקים, אלו דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן וכו', ובמקומות רבים גבי שלמה שכתב וידבר על העצים גו' שהוא ענין הפרה, וכיון שביקש שלמה לעמד עליה אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ובודאי נראה מטעם רז"ל ומן הכתובים עצמם, שהקרבנות הנעשים בפנים בבית ה' על מזבח ה' לא יתמהו להם, שיש להם בדבר טעם ידוע ונכבד ורמז במקומות בכתוב, אבל שעיר המשתלח, שהוא משולח בארץ, זה דומה להם כתקרובת שדים, שכן כתוב בהם, ולא יזבחו עוד לשעירים, כי תקרובת השדים בשדות ובמדבר ובארץ גזרה אשר אין שם ישוב, ולכך אומות העולם משיבין בו ואומרים אף אתם עובדים לשדים כמותנו, ויצר הרע מקטרג לומר שמא יש ממש בעבודתם, וכן פרה אדומה אינה עבודה אלא נשחטת בחוץ ונשרפת חוץ למחנה. ודבר שעיר המשתלח כבר למדנו אותו הראב"ע, שכתב ואם תבין הסוד שאחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא. והוא דבר פשוט ומפורש בב"ר, ונשא השעיר עליו, זה עשו וכן אמרו בפדר"א שחד לפלוני, והוא מה שכתוב שאין השטן מקטרג בירם הכפורים. וכל אלו הדברים מקושרים יפה בהגדות עשיתי. והכתובים המפורשים בטעמי הקרבן הם אלו שכתוב, ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב, הודיעו לפרעה, שהיה חכם בטבעים אדון החרטומים והמכשפים, שהם אינם זובחים לשדים אלא לה', השם החדש ית' שהודיעו מרע"ה, ותמה עליו ואמר לא ידעתי שיהיה אפשר זה, וכי הזביחה היא לטעם שלא יפגעם בדבר, וטעם מלת הפגיעה ברורה ליודעיה: ועוד טעם הקרבן באר במזמור שהזכרתי, לא על זבחיך אוכיחך גו, ומפורש מזה, אם תעצרני לא אוכל בלחמך גו' ושם כתוב בלהב המזבח, ואמרו רבותינו בסוף זבחים בא וראה מה כתוב בפרשת הקרבנות, שאין כתוב בהן לא אלוה לא אלהים ולא אלהיך ולא אל"ף דל"ת אלא יהו"ה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ואלו דברים מפתחי עינים של לב, והקב"ה יקים בנו מקרא שכתוב, וערבה לה' גו'.

Ramban, Comments to Rambam's Sefer HaMItzvot, #5השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם מצות עשה ה

כתב הרב המצוה החמשית שנצטוינו בעבודתו שנ' ועבדתם את י"י אלהיכם וגו' ואומר ולעבדו בכל לבבכם. אמר ז"ל ואף על פי שמצוה זו מן המצות הכוללות כלומר שאינן נמנות כמו שבארנו בעיקר הרביעי יש בו גם כן פרט והוא מצוה בתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה ובמשנתו שלר' אליעזר בנו שלר' יוסי הגלילי אמרו מניין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ואמרו עבדו בתורתו עבדו במקדשו כלומר ללכת שם להתפלל בו כמו שביאר שלמה. כל אלה דברי הרב. ואין הסכמה בזה. שכבר בארו החכמים בגמרא תפלה דרבנן כמו שאמרו בשלישי שלברכות (כא א) לעניין בעל קרי שקורא קרית שמע ומברך על המזון לאחריו ואינו מתפלל והעלו הטעם בזה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. ואמרו עוד (שם) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש חוזר וקורא ק"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל דק"ש דאורייתא תפלה דרבנן. ובגמר סוכה (לח א) אמרו גבי תפלה דתנן ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דקתני נוטל על שולחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן. וכבר ראינו בהלכות תפלה (רפ"א) שאמר שחייב אדם מן התורה בתפלה בכל יום אלא שאין מנין התפלות ולא משנה התפלה מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצו' עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה איננו נכון בעיני. שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו. ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק בעצמו ספק התפלל ספק לא התפלל אם כן לפי דבריו שלהרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן. ואם איננה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מה"ת שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת. וכבר אמרו (סוף ר"ה) ברב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי, לפי שהיה עוסק בתורה וסומך על מה שאמרו (שבת יא א) חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, שהיא דרבנן לעולם. אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. כענין ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו. ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. וכבר דרשו עוד שם בספרי רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להלן ליחיד וכאן לצבור כאן לתלמוד כאן למעשה. יאמר שנצטוינו לעבוד השם ית' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו. וכן זו ששנויה שם ואותו תעבודו עבודו בתורתו עבודו במקדשו פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחואה שם מוסיף על עבודת המצות. לפי שאמר הכתוב (ראה יג ה) אחרי י"י אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ודרשו שם בספרי ואת מצותיו תשמורו זו מצות עשה ובקולו תשמעו ליתן לא תעשה בקול נביאיו. הנה עשיית המצות כלן כבר נאמ' ולכך דרשו ואותו תעבודו בעבודת המקדש ואמרו בפירוש כלל הפסוק עבודו בתורתו עבודו במקדשו לומר שצוה תחלה עבודו בתורתו כלומר בעשיית המצות כולן מרישיה דקרא וצוה עבודו במקדשו מן ואותו תעבודו לומר כי בזה כולו תהיה עבודתינו שלימה אליו יתעלה. והנה הם מצות כוללות. אבל מפני שצוה אותנו בפסוק בכל לבבכם בעניין חדש להיות כל לבבנו מיוחד אליו יתעלה בענין עשיית המצות כאשר פירשתי יתכן שתבא המצוה הזאת בחשבון רמ"ח מצות עשה. ומן הטעם הזה אצלו לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמיים שלש בפרט אלא אחת כן לא נמנה כפילן בכלל אלא לאחת. ואולם אם חדש בכפילן והוסיף בו עניין ראוי להמנות ימנו. ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מה"ת נמנה אותו במניינו שלהרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתע' שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה. והבין זה

Ritva, Sefer HaZikaron 9ספר הזיכרון לריטב״א פרק ט׳

ואני אומר במחלה מרבי' ז"ל, כי הוא ז"ל כתב על דברי המורה ז"ל "[אלה דבריו], ובהם האריך" ע"כ, וכמדומה לי שלא הועיל למורה האריכות להבין כונתו, כי הנה רבינו ז"ל נראה שהבין מדבריו, שדעת המורה, שהקרבן בא להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, ויתבאר מלשונו במה שהשיב על המורה שרשעים וטפשי עולם הם המצרים והכשדים. ואני איני רואה בקצר דעתי, שיאמר המורה כן. והנה טעמו בטעם כלל הקרבן מפורש בספרו בחלק השלישי פל"ב. ...ולפי זה הלשון לא נשאר בלב שום ספק אחר זה המאמר, שלא בא הקרבן לדעת הרב המורה ז"ל אלא להוציא הטעות מלב אומתנו, שהיו ג"כ שטופין בעבודות ההם, ובעונותינו שרבו אפי' אחרי היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא הטהרו אבותינו מן הטנוף ההוא. גם אדון הנביאים אמ' בביאור "[כי ידעתי] אחרי מותי כי השחת תשחיתון", וכן עשו ימים רבים בדורות ידועים פעמים אין מספר עד אשר הביאו הגלות, כאשר ידוע ומפורסם. ...ומן התימה הגדול, שיתעלם זה מעיני רבי' ז"ל, אלמלא קנאת רוחו לאל כאשר אמרתי. ומ"מ כשילקח דרך המורה, על פי אשר כתבתי והנראה מלשונו ז"ל, יסתלקו תשובות רבינו ז"ל, שאם המצרים, גם לדברי רבינו ז"ל, או הכשדים זבחו לשעירים, ועושי העגל זבחו לו, וגם האומות היו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם וכן לשמש בעלותה במזלות ידועות לא הקריבו מאלה המינים רק משאר בעלי חיים כאריות ודובים ובהמות מדבריות כמו שנמצא בטמטם, שזכר המורה ודבר הקרבן היה קדום מימי אנוש כמו שכתוב בחבורו בהלכות ע"ז. ונח הבא אחריו אם הקריב לשם לבדו באותן הדורות לא כבני דורו שזבחו לאל"ים אחרים, הנה הסכימה דעתו לדעת המקום, שצוה בזה אחר תורה, וכן נאמר בקרבנו "וירח ה' את ריח הניחוח", כדרך שנאמר אחר הצואה. וכבר כתב הרב ז"ל במורה בסוף ספרו, בענין ספורי התורה, שבאו כלם לתועלת הכרחי, אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתקן מעשה מן המעשים, אם כן אף קרבנו של נח לדעתו בא לפנה מפנות התורה, והיא הרחקת עבודה זרה, שהיא גדולה מאד ועצומה אצל המורה, כאשר גלה בכמה מקומות, ולכן לדעתו נדחה שבת בקרבנות, ואף לפי טעמו ז"ל. דבר קין והבל, אלמלא שנתעלם מרבינו ז"ל דעת המורה בדבר קין והבל היה עוצר בקולמוסו מלומר מה שאמר על הרב ז"ל. גם בלעם אחר מתן תורה היה, והקריב פר ואיל שלמד כן מאומתנו. גם הוא לא היה מצרי ולא כשדי ולא גר בתוכם כאומתנו, עד שיעשה כמותם. קצרו של דבר אין למורה תשובה לפי שטתו.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 8:20ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ח׳:כ׳

(כ-כא) ויבן נח מזבח לי"י… וירח י"י את ריח הניחח – ידוע מדברי רבותינו הקדושים, כי משה כתב ספרו וספר איוב (בבא בתרא יד, ע"ב), והוא כתב אם כן באיוב כי העלה עולות (איוב א':ה'), וגם לפנים כתב כן בקין והבל (ד', ג-ד). אמנם אחרי התודע השם לאיוב וחרה אפו באליפז וברעיו, ציוה להם שיעלו עולות. הם עולות, לא הוא, ואמנם הוא יעשה תפילה (איוב מ"ב:ח'). כל שכן שלא נכתב בתורה שאדם וגם בנו שת עשו זבח, גם לא אבותינו הקדושים, גם לא משה בתחילה, רק בנו מזבח על דרך בני גד ובני ראובן, "לא לעולה ולא לזבח" (יהושע כ"ב:כ"ו), והמזבח הראשון שבנה גדעון (שופטים ו':כ"ד). וכבר הודיענו המורה (מורה הנבוכים ג', ל"ב) כי בנין ההיכל ועשות התפלה, דברים יותר ראויים מן הזבח, אבל היה הזבח לכלל עמינו מן המוכרח. ולפי זה היה ראוי לנותן תורתנו שיספר לעם כי קצת הקודמים ובפרט נח שהיה צדיק ותמים עשה עולות והיו לריח ניחוח לי"י הנכבד וכן נעשה אנחנו. ונשמיט זכירת זה ליותר טובים מנח להעיר הטובים מכלל העם. ובמקום אחר אכתוב על זה בארוכה ואביא ראיות גמורות מן הנמשך לזה לאַמֵת במופתים גמורים דעת המורה.

R. Yosef ibn Kaspi Vayikra 1:1ר׳ יוסף אבן כספי ויקרא א׳:א׳

כבר התועדתי בפרושי זה פעמים, ובספר הסוד ובספר המשל, כי תכונתי חזקה בבחירת הקיצור בכל מקום, לכן כאשר ראיתי זאת הפרשה ורבות מהנמשכות אחריה, סובבות על מעשה זבחים וקרבנות אשר ידוע שמשרע"ה כתבו בספרו מוכרח ואנוס, כי אין חפץ לשם בעולות וזבחים, רק הכרח מנהג האומות כולם בזמן ההוא הביאם לזה, לכן די לנו בידיעת מלות אלו הספורים ואם לא נדעם אין זה היזק בזה, ורב במה שנמצא בפרוש רש"י אף כי בפרוש א"ע, לכן אניח הפרשה הזאת, והפרשת צו, ויהי ביום השמיני, גם אעזוב פרוש פרשיות באו בטמאות וטהרות אינם נוהגות, ויספיק בם פרושי הקדמונים כפרשת תזריע ותורת המצורע. וכן אעזוב פרשת אחרי מות במה שבאו בה קצת קרבנות, אבל אדבר במה שבא בה מצות העריות.

Sefer HaChinnukh Mitzvah 95ספר החינוך מצוה צ״ה

והנחת הטעם הזה בענין הבית, תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות, ושבט עובד, וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת. וכעין טעם זה מצאתי לרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט, שכתב בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ונפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה, עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתוב בפרושיו בפרשת ויקרא. ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב אדם הומה בהן, כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי הזד לא יוכח בדמיונות ודברים, שבט לגו כסילים. ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות, שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר.

Ralbag Bereshit Toalot 9רלב״ג בראשית תועלות ט׳

וראוי שנחקור בכאן בענין הקרבנות אשר הקריב נח, ונשתדל להתיר ספק־מה יקרה בו אינו מעט. וזה, שכבר ביאר הרב המורה (ג, לב; מו) שענין הקרבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו, אבל הוא מכוון על הכוונה השנית, להעתיק ישראל ממה שהורגלו בדורות ההם לעשות כמו אלו העבודות לעבודה זרה, ולזה אמר: 'כי לא דִברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח' (ירמיהו ז, כב). ואם היה הענין כן, מה זה אשר התעוררו הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות, כמו שמצאנו הענין בנח (ח, כ), וכן מצאנו באברהם במקומות רבים (יב, ז; יב, ח; יג, יח; כב, יג), וכן מצאנו ביצחק (כו, כה) וביעקב (לג, כ; מו, א) ובמשה (שמות כד, ד-ה). ומצאנו גם כן בלעם ברצותו שתגיע אליו הנבואה ציוה לבנות שבעה מזבחות ולערוך עליהם שבעה פרים ושבעה אלים (במדבר כג, א; כג, יד; כג, כט). ויותר נפלא מזה שרבותינו ז"ל הסכימו שהמזבחות כולם שעשו אותם הראשונים היו בהר המוריה, במקום אשר נבנה עליו בית המקדש. ואם אמרנו שזה היה מכוון על הכוונה השנית, היה יותר ראוי שיצוו אלו הנביאים לנמשכים אחריהם שיעשו אלו העבודות לה' יתעלה, או שיביאו בני אדם לעשות אלו העבודות לה' יתעלה. ונאמר שכבר יֵרָאֶה שבענין הקרבנות דבר מכוון על כוונה השנית, ובהם עם זה דבר מכוון בעצמותו. ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה השנית הם הרבה מהקרבנות שצֻוּוּ ישראל עליהם; ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה - לפי מה שיֵּרָאֶה לי - הוא שהם כלי להגעת הנבואה. ולזה אמר בלעם לבלק אחר אשר הכין המזבחות והעלה פר ואיל: 'התיצב על עֹלָתֶךָ ואלכה אולי יִקָּרֵה ה' לקראתי' (במדבר כג, ג). ולזה תמצא בהרבה מהמקומות אשר נזכר שם בנין המזבח, הגעת הנבואה, כמו הענין במה שנזכר בכאן מנח. וכן תמצא באברהם: 'וַיֵּרָא ה' אל אברם וגו', ויבן שם מזבח' (יב, ז); 'וה' אמר אל אברם אחרי הִפָּרֶד לוט מעמו וגו'', וסוף הענין: 'ויבן שם מזבח' (יג, יד-יח); 'ויבן שם אברהם את המזבח', ואחר כן תמצא 'ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים' (כב, ט-יא). וכן תמצא ביצחק: 'וַיֵּרָא אליו ה' בלילה ההוא וגו' ויבן שם מזבח' (כו, כד-כה). וכן תמצא ביעקב: 'ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים', ואחר כן אמר: 'וַיֵּרָא אלהים אל יעקב' (לה, ז-ט). והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר; והוא, כי כבר התבאר בשני ממלחמות ה' (פ"ו הספק הששי) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש, וזה לא יִשְׁלַם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם, ולזה יצטרך לנביא — כשירצה להתנבאות — שיעורר הכח השכלי וירדים שאר הכוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה, כמאמר אלישע: 'ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'' (מל"ב ג, טו). והנה תמצא בענין הקרבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה, כי בזביחת הבעל־חיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש, יש מהכנע הנפש המרגשת מה שלא יֵעָלֵם, כי הכוחות המרגישות כמו שיתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם, כן יכנעו וירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע־מה; עם שיתן מפני זה האדם אל לבו כי ההפסד הוא סוף כל אלו הדברים השפלים, ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה; וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן. ולהיות אלו הקרבנות מכוונים מהנביאים לזאת הכוונה, היו עושים אותם במקומות אשר הם יותר מוכנים לקבל השפע האלהי. ולזה תמצא שהנביאים היו עושים אותם במקום שהגיעה להם הנבואה להתמיד להם הנבואה שם, כמו שהתבאר ממה שאמרנוהו מאברהם יצחק ויעקב; והוא ביעקב יותר מבואר, כי הוא ביאר שהוא בנה שם מזבח לפי ששם נגלו אליו האלהים. וכאשר היה מבואר לרבותינו ז"ל שבית המקדש היה המקום היותר מוכן לקבל כח עליון, הנה החליטו המאמר מפני זה שהמזבחות אשר בנו הקודמים לה' יתעלה היו במקום ההוא, רוצה לומר בהר המוריה. ובכאן הותר זה הספק, והתבארה לנו סיבה נפלאה בענין הקרבנות. ואולם השלמת המאמר בהם לפי אלו הסיבות יהיה בגזרת ה' במה שיבא אצל ביאור ענין הקרבנות.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 29:10רלב״ג שמות ביאור המילות כ״ט:י׳

וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר – הנה מזה המקום נלמד שהסמיכה היא בשתי ידים, ושהסמיכה יחוייב שתהיה בבעלים, ולא נאמר בזה הענין ששלוחו של אדם כמותו, ולזה דקדקה התורה שיהיו אהרן ובניו כולם סומכין את ידיהם על ראש הפר. וענין זאת הסמיכה היתה להעיר על שהחטאים נפרדו מהם, וכאילו הושמו על זה הבעל חיים. והוא מבואר שהנרצה בזה לא יִשְׁלַם בסמיכה לבד, אבל בתשובה; ואמנם היתה הסמיכה מעירה על התשובה. וכן ראוי שתבין הענין בכל הסמיכות שהיו על הקרבנות. ולזה היה בלתי ראוי שתֵּעָשׂה על ידי שליח.

Ralbag Vayikra 1:4רלב״ג ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו על ראש העֹלה – מפני שזאת הסמיכה היא כלי־מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: 'וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו'' (ויקרא טז, כא). ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל־חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים; ובזה תועלת מבואר, שאם לא יחשוב האדם שיתכפרו לו עוונותיו בשובו אל ה' יתעלה, הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד, ויוסיף לחטוא תמיד, לחושבו שאין לו תועלת בשובו לה' יתעלה שלא יאבד בסיבת העוונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים; והם לא יכפרו מזולת התשובה. ויתבאר עוד גם כן שהסמיכה לא תנהג בעולת נדבה לבד, אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה, להיותה באה על חטא־מה. ובכלל, הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא, כמו שיתבאר במה שיבוא. וזאת הסמיכה היתה לצד המערב, רוצה לומר שפני הסומך היו לצד המערב, שהרי מצאנו זה מבואר בענין הסמיכה במקום אחר בזאת הפרשה, אמר בפר העלם דבר של ציבור: 'וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה'' (ויקרא ד, טו). ולמדנו גם כן מהסמיכה שקדם זכרה שהסמיכה היא בשתי ידים, ועל ראש הבעל־חיים ההוא, לא על איבר זולתו, כאילו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העוונות ושׂמם על ראש הבעל־חיים ההוא. ולפי שהכוונה בסמיכה היא זאת הכוונה, למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו, לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר ביארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה: 'וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר' (שמות כט, י), כמו שביארנו שם.

Ralbag Vayikra 5:26רלב״ג ויקרא ה׳:כ״ו

{ביאור סדר הקרבנות בפרשת ויקרא} וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו למה זָכַר הקרבנות בזאת הפרשה בזה הסידור אשר בא בו, כי ראוי שיהיה זה לסיבה. והנה נִתֵּן הסיבה בזה לפי מה שאפשר לנו. ונאמר, כי מפני שהיו קצת הקרבנות מכוונים בעצמם, כמו העולה, וקצתם על הכוונה השנית, והם הקרבנות הבאים לכפרה, כמו שביארנו במה שקדם; הנה הקדימה התורה לזכור הקרבנות המכוונים בעצמם, ואופן עשייתם, רוצה לומר העולה (פרק א'); עם שהיא עם זה מכפרת על העונות הקלים. ולמדנו שהיא מכפרת מֵאומרו: 'ונרצה לו לכפר עליו' (א, ד). ולא נוכל לומר שתכפר על החטאים העצומים, שהרי מצינו שכבר יביאו עליהם חטאת קבועה, או קרבן עולה ויורד, או אשם, לפי מה שנתבאר בזאת הפרשה. עם שכבר נמצא בחטאים ובדברים שיהיה בהם חטאת ועולה, שהחטאת היה קודם; וזה לאות כי לכפרת אותו החטא יצטרך החטאת יותר; ואולם תבוא העולה אחר זה, להורות שכבר נתקרב החוטא לה' יתעלה בהקרבת החטאת. ולזה תמצא בקצת המקומות שיהיה אחר־זה הקרבת השלמים.

Ralbag Vayikra 8:34רלב״ג ויקרא ח׳:ל״ד

ובכאן נשלם מה שיעדנו לדבר בו מענין הקרבנות, לפי מה שאפשר לנו בזה המקום. ואולם המאמר בקרבנות הנשארים, וביתר הדברים אשר באלו הקרבנות, יהיה בגזרת ה' בהגיענו אל מקומם. וראוי שתדע כי התורה תשתמש בענין אחד לתועלות רבות, כמו שביארנו במה שקדם ממה שזכרה התורה במצות שבת. והנה אחת מהכוונות בקרבנות היתה להרחיקם ממה שגדלו עליו מהקרבת הקרבנות לעבודה זרה, כאומרו בפרשת אחרי מות: 'למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זֹבחים על פני השדה והביאֻם לה'' (יז, ה); 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם אשר הם זֹנים אחריהם' (יז, ז) — ולזה גם כן יִדמה שתהיה אחת מהכוונות בעשיית המקדש והבדל הכהנים לאלו העבודות — אלא שעם כל זה איננו ראוי שלא יהיה בענינם תועלת בעצמוּת; שאם היה הענין כן, לא היה נימוס אלו העבודות בזה האופן הנפלא, אבל תהיה הצוואה להקריב הקרבנות לה', לא זולת זה. ובכלל, הנה התחכמה התורה שיתחדש מהם תועלת בעצמוּת, כמו שיעשה הרופא השלם, כשיראה העלול בלתי מקבל מוסרו, בהנהגתו הרעה, הנה ישתדל שבדבר הרע ההוא בעינו יגיעהו הבריאות, אם היה אפשר לו זה. משל זה, שאם רצה החולה לאכול מאכל בלתי נאות לו מצד חוליו, יחבר אליו הרופא דברים יסירו רוע המאכל וישיבהו באופן שירפא חוליו. ולזה סידר ה' יתעלה נימוסי אלו העבודות בקרבנות בזה האופן הנפלא, להעיר על זה הענין הנפלא שהעירונו עליו, וכן היה סידור עניני המקדש בזה האופן הנפלא, להעיר על מה שהעירונו עליו מעניניו; כי עניני אלו הדברים בעצמם מעידים, למי שייטיב העיון בהם, שזאת היתה הכוונה בהם; עם הודאת בעל דין לא נצטרך לעדים. ועם זה היה בזה תועלת אחר, להתמיד השלמות האנושי בעם הזה, כשתהיה שם משפחה מיוחדת לעבודת ה' יתעלה, משתדלת בעיון תמיד ובחכמת התורה, עם מה שהיישירהּ מה שבמקדש וענין הקרבנות אל השלמות, בהערות הנפלאות אשר יעירו המעיינים בהם. ומזה הצד גם כן יהיה תועלת שלישי בענין הקרבנות; והוא, כי בהם ישיגו הכהנים - עם שאר מתנות כהונה - מה שיצטרך להם מהטרף והלבוש, ויהיו יותר מוכנים אל שיושלמו בעיון. ובזה יִשְׁלַם לישראל הגעת השלמות בַּכּלי בעינו אשר היו מתרחקים ממנו, והם הקרבנות שהיו מקריבים לעבודה זרה. ישתבח יוצר הכל, כעל כל אשר גמלנו רב טוּב לבית ישראל. ואנחנו נותנים לו תודה על מה שגילה לנו ברחמיו וברוב חסדיו מסיבות אלו הענינים העמוקים, אשר לא מצאנו בהם דבר לזולתנו יתכן שיהיה לנו התחלה ופתח להשגתם, אבל מצאנו מה שירחיקנו מֵחקור בהם בזה האופן. והנה עזרנו ה' יתעלה והשלמנו המאמר בזה בזמן מועט מאד, עם רוב הטרדות אשר לנו; והנה היתה השלמת המאמר בזה בסוף חודש מרחשון של שנת תשעים ושלש לפרט האלף הששי ליצירה. ישתבח יוצר הכל אשר נתן כזאת בלבנו.

Ralbag Vayikra 16:34רלב״ג ויקרא ט״ז:ל״ד

ואחר זאת ההצעה נאמר שכבר היה מן ההכרח שיהיה שם מה שיעיר שכבר יכפר ה' יתעלה לחוטא כל עוונותיו, לא השגגות לבד. וזה, שאם יחשוב האדם שלא יתכפרו לו כמו אלו העוונות, יהיה מגיע מזה הפסד נפלא. וזה, שהחוטא, מפני האמינוֹ שלא יכופרו לו עוונותיו - ואם יכבס כתמי חטאיו בנתר התשובה והמעשים הטובים - הנה יתיאש מן הטוב, ולא ישתדל בתיקון מעשיו ודעותיו, לראותו שכאשר אבד אבד. ולזה סידר ה' יתעלה שיהיה יום אחד יתכפרו בו כל העוונות, אחר הִשָּׁבֵר לב החוטא והִכָּנְעוֹ בצום ובתשובה.

Ralbag Vayikra Toalot 1:4-17רלב״ג ויקרא תועלות א׳:ד׳-י״ז

ואולם התועלות המגיעים ממה שנזכר בזאת הפרשה הם עשרים ושלושה: (ד) התועלת הראשון הוא להיישיר האנשים, כאשר חטאו, שישובו אל ה' יתעלה, והוא יכפר להם עוונותיהם. ובזה תועלת גדולה להביא האנשים אל השלמות האנושי. וזה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא־מה, שיהיה נכתם עוונם תמיד לפני ה' יתעלה, יוסיפו לחטוא, לחושבם שכבר אבדו בסיבת מה שחטאו, ולא יקבלו תועלת בהשמרם מחטא במה שעתיד. ואולם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי ה' יתעלה יכופרו להם עוונותיהם, אז יהיו נזהרים מחטוא עוד, וישובו אל ה', כדי שירחמם ויכפר להם מה שחטאו בו. והנה רצה ה' יתעלה שיהיה שם, עם התשובה, הקרבת הקרבן, כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא; כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל. ולזה צוה ה' יתעלה שיעשו אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר שכינתו בו, ועל יד הכהן שהוא נבדל לעבודת ה' יתעלה - להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה. ומפני זה באה המצוה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו, ויתודה עליו עוונותיו, לישב בלבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חיים ההוא. עם שבאופן עשיית הקרבנות על הסדר הנזכר בתורה הערה להיישיר האדם לעבודת ה' יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרע, כמו שיתבאר כשנבאר הסיבה למה היה מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה בזה האופן אשר צוה ה' יתעלה... (א-יז) התועלת השלישי הוא במצוות, והוא לבאר קצת דיני קרבן העולה. והיא מצות עשה, רוצה לומר שתֵּעָשׂה העולה באופן הנזכר בתורה. והנה תועלת זאת המצוה הוא בעצמוּת להכין הראוי־לנבואה מהכהנים העובדים לקיבול השפע האלהי, כמו שביארנו במה שקדם. עם שכבר ימשך מענין קרבן העולה התועלת שימשך ממזבח הקטורת והמנורה והשולחן בנתינת הדעות האמיתיות, כמו שזכרנו במה שקדם. ובקרבן העולה עוד תועלת שלישי, והוא שהוא מכפר על קצת החטאים; וכבר זכרנו התועלת המגיע מזה אצל זכירתנו התועלת הראשון מאלו התועלות. ובזה עוד תועלת רביעי, והוא כי בעולת נדבה ירגיל האדם נפשו לתת כבוד לה' מהונו; ובזה תועלת לישב בלבו כי כל הטובות הם באות מאתו. עם שבזה ירגיל עצמו לתכונת הנדיבות וירחק מפחיתות תכונת הכילות. והנה זה התועלת הוא כולל כל הקרבנות הבאים בנדר ונדבה.

Ralbag Shemuel I 3:14רלב״ג שמואל א׳ ג׳:י״ד

ולכן נשבע השם לבית עלי שלא יתכפר להם עונם באמצעות קרבנות כאלו תאמר זבח ומנחה כי כלם באים לכפרה ולזה היתה סמיכה על ראש השלמים להעיר שגם הם באים לכפרה ומזה המקום דקדקו רבותינו ז"ל שהכפרה לא תשלם לבית עלי בזבח ובמנחה ואולם תשלם במה שהוא יותר טוב מהם והוא העסק בתורה ובגמילות חסדים ומזה המקום יותר הספק איך ענש הש"י האנשים שלא חטאו מפני חטא אבותיהם וזה כי זה העונש לא היה אלא למי שלא ידע את ה' מהכהנים שהוא אוחז את חטא אבותם אמנם מי שהתעסק מהם בידיעת הש"י ינצל מזה העונש אלא שכבר ימשך לו עונש מה במקרה בעבור חטא אבותיו והוא שלא תהיה לו שררה בענין הכהונה מפני היותה סרה מכל משפחתו בחטא האבות.

Ralbag Divrei HaYamim II 30:22רלב״ג דברי הימים ב׳ ל׳:כ״ב

וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים וגו' – הנה הדיבור על לבם היה לי מה שאחשוב למשוך לבבם להישיר העם אל הטוב כדי שיכופר להם עונם ולעבוד כולם עבודתם יום ביום בימי החג בשיר בכלי ובפה והנה אכלו ישראל בכל ימי הפסח זבחי שלמים והיו מתודים לה' אלהיהם על השלמים בסמכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון ובזה גם כן היה תועלת ללוים כי ישמחום ישראל בשלמים אשר הם זובחים להאכילם מהם כמו שנזכר בתורה ואולי בזה גם כן דבר חזקיה על לב כל הלוים.

Sforno Vayikra 1:4ספורנו ויקרא א׳:ד׳

ונרצה לו לכפר עליו, “God will be in a mood to forgive such a person.” Seeing that there are so many different kinds of sin, some of which are merely sinful thoughts, not involving sinful deeds, it is appropriate to ask God’s forgiveness also for such sinful thoughts. This is best accomplished as a by product of the voluntary burnt offering called עולה by the Torah, an offering of which the priests only receive the skin and hair of the animal. The burning of the fat parts of the animal or the parallel fistful of flour and oil of the gift offering מנחה, which is burnt on the altar, are the instruments that bring about this atonement for sinful thoughts. Obtaining forgiveness for sinful deeds (all of them committed inadvertently, of course) other parts of the bodies of the offerings presented as חטאת or אשם, “sin offering or guilt offering,” are required. Peace offerings, שלמים, on the other hand, are viewed (based on Tzefaniah 3,9) as if the owner joins, becomes a partner with the angels, he and they serving their Lord jointly.

וְיִסְמֹךְ אֶת יָדוֹ עַל קָרְבָּנוֹ כְּמִתְנַפֵּל וּמִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה עֲוֹנוֹ עַל ראשׁ הַקָּרְבָּן, כְּעִנְיַן בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּבָזֶה יוֹצִיא לְאֵיזֶה פֹּעַל שֶׁל הַכְנָעָה אֶת מַחְשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (להלן פסוק ד'). וּבִהְיוֹת מִינֵי הַחֵטְא קְצָתָם בְּמַחְשֶׁבֶת הַלֵּב בִּלְבָד וּקְצָתָם גַּם בְּמַעֲשֶׂה הִנֵּה לְכַפָּרַת הִרְהוּר הַלֵּב יֵאוֹת אוֹתוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם הָעוֹלָה וְאֵימוּרֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְאַזְכָּרַת הַמְנָחוֹת. וּלְכַפָּרַת הַמַּעֲשֶׂה יֵאוֹתוּ חֶלְקֵי הַקָּרְבָּן הַנִּתַּן לַכֹּהֲנִים, וְזֶה שֶׁתְּמוּרַת אֵבְרֵי הַחוֹטֵא שֶׁהִתְעַסְּקוּ בִּפְעֻלַּת הָרַע יִנָּתֵן חֵלֶק לְאֵבְרֵי עוֹבְדֵי הָאֵל הַמִּתְעַסְּקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ, כְּאָמְרוֹ "וְאוֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲון הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם" (להלן י':י"ז). וְכֵן אָמְרוּ ז"ל שֶׁ'הֲכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים' (פסחים נ"ט:). וּבִהְיוֹת הַפּוֹעַל הָרַע הָרָאוּי לְהִתְכַּפֵּר בַּקָּרְבָּן קְצָתוֹ עִם כּוֹבֶד עָון כְּמוֹ חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת וּקְצָתוֹ קַל מִזֶה אֲבָל עִם אֵיזֶה חִלּוּל בַּקֹּדֶשׁ, הִנֵּה לַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יֵאוֹת הַחַטָּאת, לְחַטֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּטְמְאָה בְּחִיּוּב כָּרֵת, כְּאָמְרוֹ "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" (שמות יב, טו ועוד). וְלַחֵלֶק הַשֵּׁנִי יָאוֹת הָאָשָׁם, לְהַעֲבִיר חִלּוּל אֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, וְזֶה בְּהַכְנָעַת הַקָּרְבָּן עִם הַתְּשׁוּבָה, וְתוֹרָה אַחַת לָהֶם. אָמְנָם קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים הוּא כִּמְשַׁתֵּף הַבְּעָלִים עִם מְשָׁרְתֵי הָאֵל לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 6, 8, 9, 13ספורנו מאמר כוונות התורה ו׳, ח׳, ט׳, י״ג

(ו) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם. (ח)  וראוי להתבונן כי נבחרו לזבחים ממיני הבהמות המינים היותר נמצאים ומועילים לאדם בהמציא לו לחם ושמלה ומזון וחלב, והיותר נאותים בבשרם למזונו, וגם בהיות מזגם וכחם החיוני דומה למזג האדם יותר ממזג שאר בעלי חיים.  ולזה יאות שיהיה דמם – הנושא לכח החיוני שלהם – הוא בנפש מכפר.  וממיני העוף נבחרו כמו כן היותר נמצאים ונאותים למזון האדם, וזה בהיותם יותר דומים לו במזגם ובמזג דמם וכחם החיוני.  וכלם נרדפים ובלתי רודפים כלל, כמו שהזכירו רז"ל... ובענין פרטי עבודת הקרבנות, עם כונת המקריב, ראוי להתבונן שהכונה בהם היא שיקנה מביא הקרבן קביעות תכונה בנפשו, בהתיצבו על קרבנו, והיותו מכון אל פרטי הנעשה אז בפעל, יותר ממה שיקנה בציורו ובמחשבתו בזולת אלה.  כי אמנם הפעלות בעת העשותן בפעל להורות על דבר, יעוררו המדמה גם אחרי כן להוביל אל הכח השכלי, ולהתבונן בדבר אשר הורו עליו.  ובכן יקבעו תכונה בנפש, כענין קנין סודר "לקים כל דבר" (רות ד':ז'). (ט)  ...והנה בהתבונן מקריב הקרבן שאין יתרונו על הבהמה זולתי שזה הכח החיוני בו והנאצל ממנו, ישרתו בו לשלמות צלם אלקים אשר בו, על צד הכונה הראשונה, ולקיום המצוות אשר על צד הכונה השנית.  ובכן יסכים לכוננו לזה מכאן ואילך.  וזה יציר בתת בפעל הדם על המזבח.  ובכן ראוי שיהיה זה כפר נפשו בלי ספק, כאמרו "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז:י"א)... והנה קדם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד, כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות.  אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור, כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם.  וקצתם חובה ליחיד ולצבור, והם החטאות, וקצתם ליחיד בלבד, והם האשמות.  אמנם נסכי יחיד, וקרבן צבור בעבודה זרה, נצטוו אחר ענין המרגלים, שהיו אז יותר מקלקלים. (יג) והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות. אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות וקצתם ליחיד בלבד והם האשמות. אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור בע"ג נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים. ובלעדי אלה ראוי להתבונן שבקצת קרבנות נתן דמם על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות חכמי הדור השלמים אשר יורה עליהם הארון והם אשר תכלית כל פעולתם לכבוד קונם להביט נפלאות מתורתו ולהיותם דומים לו יתברך כפי האפשר על צד הכוונה הראשונה וזה בהבין יראת ה' ודעת קדושים משרתיו שהם העצמים נבדלים אשר יורו עליהם הכרובים.

Shadal Shemot 23:15שד״ל שמות כ״ג:ט״ו

ולא יראו פני ריקם – לא יהיו פני נראים, לא תבאו לראות את פני בידים ריקניות; הביאה לבית ה' נקראת ראיית פני ה', עיין פירושי בישעיה א':י"ב. וטעם המצוה הזאת, כי העולות המובאות בחגים מגדילות בעיני העם ענין החג והאל הנעבד, והשלמים הקרבים בהם מרבים השלום והאהבה בין אנשי הקהל.

Shadal Vayikra 1:2שד״ל ויקרא א׳:ב׳

מן הבהמה וגו' – הוא מאמר מוסגר, ואדם כי יקריב מוסב למטה אם עלה קרבנו, והמאמר מוסגר הוא לנכח ולשון רבים, ושאר הפרשה (אדם כי יקריב, אם עולה קרבנו וכו' וכו') כלה לנסתר יחיד. וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות. הקרבנות לא היתה תחלתם בצווי אלהי, אלא ברצון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לאל על חסדיו עמהם, או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו, ולרצותו למען ימלא שאלותם, כי לא יתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם, והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות והחיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶשׁ, מן יְקוֹד אֵשׁ, ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים. התורה האלהית אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שלא היה זה בכחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתקון מדותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם, ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו מעט, ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם, ומקבל מנחותם. וההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשוה. ואם במקום הקרבנות היה האל מצוה על התפלה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצוה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מדת ההמון בכל דור ודור, ולא ההמון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מדתם, איזהו מכובד אצלם? המכבד את עצמו ומגדיל מעלתו; ואמנם מי שהוא מעביר על מדותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו איננו חשוב בעיניהם. ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם, הנה לתועלתנו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא; ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, צוה עליהם. והנה פרי הקרבנות שהיה הצבור מקריב במקדש היה זה, שהיה מתרשם בלב ההמון כי אלוה ומלך גדול שוכן בקרבם, ושהם חביבים אליו, וצוה להם עבודות הרצויות לפניו, ושהם בעשותם העבודות ההן במצותו, הם מתרצים אליו יום יום, וממשיכים עליהם תמיד אהבתו: וצותה התורה שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו, אך כל העדה יקריבו את קרבניהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה'; ולא היה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות (כדעת הרמב"ם במורה חלק ג' פ{רק} ל"ב), אך היה לטובת האומה והצלחתה, ולתקון המדות, ולשמירת הריליגיאָן, כי בהיות לכל העם מקדש אחד, יתקבצו כלם למקום אחד, ויתקשרו לבותם בקשר האחוה, ויהיו תמיד לאגודה אחת, ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו. ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו, היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו, ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו, תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה, וכל ישראל ערבים זה לזה. גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט, וימירו את חקותיה, ומעט מעט ילכו בחקות הגוים, ויקבעו להם מנהגים נתעבים לפניו ית', וגם את בניהם ואת בנותיהם יזבחו; ובהיות העבודה רק במקום אחד, הקלקול יותר רחוק, כי תצטרך לזה הסכמת האומה כלה (ועיין מה שכתבתי במדבר ט"ו:ט"ו). והנה קרבנות הצבור הם כדי שיהיה לישראל משכן ומקדש לעבודת האל, כדי שיתרשם בלבם כי ה' בקרבם, והוא מלכם ומנהיגם, המשגיח על מעשיהם והגומל אותם כדרכם וכעלילותם, ולא יתרשם זה בלב ההמון בלי ענין מוחש שירמוז אליו. לפיכך הוצרך שיהיה המקדש כתבנית היכל מלך, והוצרך שיהיה בו שלחן ומנורה ועל השלחן מערכת לחם, והכלים השייכים לשלחן, קערותיו וכפותיו. ואחר שהיה המנהג להקריב לאלהים מנחה מן הדברים הנאכלים, היה מן הראוי שנביא לפני מלכנו מיני אכילה ושתיה, והנה הזבחים כנגד האכילה, והנסכים כנגד השתייה. והוצרך שיהיו למלך משרתים העובדים בביתו ועומדים לפניו, והם הכהנים. ואחד מהם רואה פני המלך היושב ראשונה במלכות, והוא הכהן הגדול. והוצרך שיהיו המקדש וכליו והכהנים ובגדיהם מפוארים בהוד והדר לכבוד, למען תתרשם בלב העם גדולת המלך השוכן בבית, ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ואם בתחלה כשהיה כל אחד בונה במה לעצמו היתה העבודה מסורה לכל אדם או לבכורות, עכשו שאין מקריבים רק במקום אחד, הוצרך שתהיה העבודה ביד משפחה אחת המשרתת בשם האומה כלה. והמשפחה הזאת המקודשת, לעבודת האל ראוי שתהיה פנויה משאר מלאכות ועבודות; ולהיות עבודתה בבית ה' בשם האומה כלה ראוי שתהיה פרנסתה מזומנת לה מאת העם. ואמנם לא היה ראוי שיהיה כל כהן וכל לוי מקבל פרנסה קבועה, והיה כצדיק כרשע; אבל הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה, ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלוים להיות מרוצים לקהל בכשרון דרכיהם וביושר מעלליהם. ואמנם קרבנות היחיד כלם לתועלת היחיד, בכל העתים אשר יעברו עליו. אם תבואהו טובה, יתן תודה לה' ויקריב קרבנו, ובזה יתרשם בלבו כי מאת ה' היתה לו הטובה, ויבטח בו ויתקן מעשיו כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו. ואם יהיה בצרה יתפלל לאל וידור נדר שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן, וכאשר רֶוח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו, ויתרשם בלבו כי ה' הצילו. ואם יחטא בשגגה יביא קרבן, ויתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחלה. ואם לא היתה כפרה לשוגג, היה החוטא אומר בלבו מי יצילני מיד האל הקשה הזה? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי, וחרה אפו בי וישליכני מלפניו ואין לי תקוה להשיב חמתו; אם כן למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה? ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן, כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגוים הקדמונים, שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם פשעיהם. ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי, ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלם ולאכלו עם בני ביתם; והנה המשלם נדרו לה' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים, ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום, או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים, ועיין למטה י"ט:ט'.

Shadal Vayikra 1:4שד״ל ויקרא א׳:ד׳

ונרצה לו לכפר עליו – אין קרבן מכפר על עון, אלא על שגגה (חוץ ממקצת אשמות), והעולה אינה על חטא רק כְּמַתָנָה להתרצות לאדון, לכפר עליו, לכסות על מומיו אשר לא ידע בהם, או לבקש ממנו חסד, וירא שמא יגרום החטא הבלתי ידוע למנוע שאלתו.

Shadal Vayikra 2:13שד״ל ויקרא ב׳:י״ג

מלח ברית אלהיך – עד היום הזה נשיאי הערביים כשכורתים ברית מביאים כלי של מלח ואוכלים יחד פת במלח (רוז'{נמילר}), והנה זה היה מנהג ידוע בימי קדם בארצות המזרח שהברית נכרת במלח, ואמנם כל קרבן הוא לרצות ולפייס האל ולהביאו עמנו בברית, ולפיכך צוה לתת מלח בכל קרבן וקרא לאותו מלח מלח ברית אלהיך, כי בו אתה כורת ברית עם אלהיך.

Shadal Yirmeyahu 7:22שד״ל ירמיהו ז׳:כ״ב

כי לא דברתי וגו' – אינני כאלהי העמים אשר לפי מחשבת עובדיהם אינם מבקשים רק כבוד עצמם, עולות וזבחים וכיוצא בהם. אך אני מבקש מבני אדם שיעשו רצוני לטוב להם. וישמרו מצותי אשר יעשה אותן האדם וחי בהם; על כן לא היתה תחלת מצותי לאבותיכם על דברי עולה וזבח. אלא תחלה צויתים עשרת הדברות ואח"כ המשפטים בין איש ובין רעהו לתקין החברה. ואח"כ אמרתי שיעשו לי מקדש ויקריבו לי קרבנות. והנה כשאינכם שומרים משפטי, גם זבחכם לא לרצון. ודון יצחק אמר כי לא צוה על הקרבנות אלא אחר שעשו העגל. וזה שקר כי אמנם מיד אחר מתן תורה בארבעים יום ראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשת תרומה ותצוה הכוללות מעשה המשכן והמזבח ומצות התמידין (שמות כ"ט:ל"ח). ומעשה העגל לא היה סבה לשיצטוו על אלה. אבל בהפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן כי בהיותם כנזופים למקום לא היה ה' רוצה לשכן שכינתו בקרבם. ולא צוה אותם על מעשה המשכן עד שנתפייס להם. ע' רש"י שמות ל"ג:י"א. ויש שם טעות סופר כי כתוב שם: ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו וכו'. ומלת לצוותו משובשת בלא ספק וצ"ל לצוות או לצוותם. אח"כ חפשתי ומצאת ביד ידידי המשכיל והנבון הר"י אלמנצי רש"י דפוס ישן נושן בלי מקום וזמן ושם כתוב: והתחיל לצוותן בנו"ן. והרמב"ן בהביאו לשון רש"י כתב: התחיל לצוות בלי וי"ו ובלא נו"ן. ורש"י בפרשת עקב (דברים ט':כ"ה) כתב וז"ל שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן עכ"ל. ואמנם גם דון יצחק מודה בזה כי פרשת תרומה ותצוה עם פסוק וזה אשר תעשה על המזבח נאמרו קודם מעשה העגל. אך בפירושו לפסוק וזה אשר תעשה על המזבח כתב שהקב"ה לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות. ומפני זה אמר וזה אשר תעשה על המזבח, להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות, כ"א תודה לאלוה ית' על כל הטובה שהיטיב לעמו עכ"ל. והנני משיב: א' כי אין הקרבנות לכפר על עונות, אלא על השגגות. ב' כי גם בלעדי מעשה העגל ידוע היה לאל ולכל אדם כי העם עלולים לחטוא ובפרט בשגגה. ג' כי ירמיה לא הזכיר כאן חטאת ואשם, אלא עולה וזבח. ולא פי' היות כוונתו על קרבנות הבאים על חטא, אלא על כל קרבנות סתם. והנה גם דון יצחק מודה כי התמידין נצטוו קודם מעשה העגל.

Netziv Shemot 18:12נצי״ב שמות י״ח:י״ב

ויקח – קנה והביא בהמות. לאלהים – לא שהקריב לאלהים, שהרי תניא בתו"כ והובא שלהי מסכת מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת "ה'" לבדו, והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר "ברוך ה'", ולא כהרמב"ן ז"ל, אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו היה בשביל זה הענין של "אלהים". ומתחילה יש לדעת, דעולה ושלמים אע"ג שבאין נדבה, מ"מ הם מרצין, כדתנן בערכין (כא,א) חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אע"פ שאין מתכפר וכו', ובמסכת ר"ה (ה,ב) מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור, והכי מתפרש גם כן פשטא דגמרא קדושין (נ,א) וב"ב (מח,א) 'כי היכי דתהוי ליה כפרה', היינו הרצאה, וקרי להרצאה בלשון כפרה, כלשון התוספות בר"ה (ה,ב). {וכך מפורש בתנחומא פרשת תצוה (סעיף ט"ו): העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באים אלא לכפרה שהן באים על מצות עשה.} אמנם על מה הם מרצין, ביאר הושע הנביא (ו,ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות", מבואר דתכלית עולה להשיג "דעת אלהים" לפי כוחו, ומשום הכי בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה' ממנו, ומשום זה נמנע ממנו "דעת אלהים", ויבואר עוד ריש ספר ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות, שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאיתא בברכות (ז,א) צדיק ורע לו — צדיק שאינו גמור, ונתבאר ריש פרשת נח פירושו — שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. ועל זה מביאין 'שלמים' להשיג מדת ה'שלום'. ואמר הנביא דעיקר רצונו יתברך אינו הקרבן אלא התכלית של הקרבן, וזהו אמרו (שם) "כי חסד חפצתי ולא זבח" שהוא שלמים, "ודעת אלהים מעולות". ומבקשין מהקב"ה בשעת הקרבה את מבוקשן, כמו שאנו עושין בשעת שמונה עשרה ותפילה קבועה דקאי במקום קרבן. והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל, שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה, אלא הביא שלמים לתכלית שם "אלהים" שהוא הדין, שגם הוא מביא שלום, כדתנן באבות 'על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום', ואיתא בירושלמי מגילה (פרק ג') 'נעשה דין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה שלום'. ובגמרא ברכות (ו,א) 'דינא שלמא בעלמא הוא'. ועולה הביא כדי להשיג "דעת אלהים" בכח הדין, וכמו שאמר ירמיה (כב,טז) "דן דין עני ואביון, הלא היא הדעת אותי נאם ה'". ויתבאר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות.

Netziv Vayikra 1:4נצי״ב ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו – ידוע דבעינן שתי ידים ולמד בת"כ מדכתיב בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ובנין אב לכל הסמיכות שתהא בשתי ידים. ועדיין יש להבין למאי כתיב באמת ידו. ומש"כ הרמב"ן דבא בזה הלשון כדי לדרוש ידו ולא שלוחו לא זכיתי להבין דמאי נ"מ אם כתיב ידו הלא הדרש הוא מדלא כתיב וסמך את היד ה"נ אי כתיב ידו יהיה הדרש מדלא כתיב את הידים אלא נראה דבא ללמדנו דבעינן סמיכה בכל כחו וכדאיתא בחגיגה דט"ז ב' ופי' ידו היינו כחו ומש"ה כתיב בלשון יחיד כי היכי ללמדנו ג"ז המשמעות שהוא כחו. ויש להוסיף דמש"ה נקרא שמאל יד יותר מימין כלשון המקרא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים משום שהעושה בימין א"צ לכוין לעשות בכח גופו דימין ממילא כחו עמו. אבל העושה בשמאל אינו נעשה יפה אלא אם מצרף בכונה כח גופו. והיינו דביוה"כ שגם הימין חלש אז מפני התענית אינו נסמך אפילו בימין יפה אם לא שמכוין לסמוך בכח גופו מש"ה כתיב שם ידיו דלשתי ידיו יש לו לצרף כחו. ונרצה לו – הסמיכה מועיל שהקב"ה יתרצה לו. לכפר עליו – בזריקת הדם שאחריו. זהו פשט המקרא. והכפרה בא על אתה עון שבין אדם לשמים שזה גורם העדר כח להשיג דעת אלהים וממילא אין התפלה מתקבלת ג"כ ובא העולה לרצותו לפני ה'. וזהו דבר הושע הנביא ו' כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. דעיקר חפץ הקב"ה בקרבן עולה הוא שישיג דעת אלהים ולא גוף העולה. ולהלן ריש פ' צו יבואר יותר ועי' מש"כ בס' שמות י"ב י"ב.

Netziv Vayikra 1:4נצי״ב ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו – ידוע דבעינן שתי ידים ולמד בת"כ מדכתיב בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ובנין אב לכל הסמיכות שתהא בשתי ידים. ועדיין יש להבין למאי כתיב באמת ידו. ומש"כ הרמב"ן דבא בזה הלשון כדי לדרוש ידו ולא שלוחו לא זכיתי להבין דמאי נ"מ אם כתיב ידו הלא הדרש הוא מדלא כתיב וסמך את היד ה"נ אי כתיב ידו יהיה הדרש מדלא כתיב את הידים אלא נראה דבא ללמדנו דבעינן סמיכה בכל כחו וכדאיתא בחגיגה דט"ז ב' ופי' ידו היינו כחו ומש"ה כתיב בלשון יחיד כי היכי ללמדנו ג"ז המשמעות שהוא כחו. ויש להוסיף דמש"ה נקרא שמאל יד יותר מימין כלשון המקרא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים משום שהעושה בימין א"צ לכוין לעשות בכח גופו דימין ממילא כחו עמו. אבל העושה בשמאל אינו נעשה יפה אלא אם מצרף בכונה כח גופו. והיינו דביוה"כ שגם הימין חלש אז מפני התענית אינו נסמך אפילו בימין יפה אם לא שמכוין לסמוך בכח גופו מש"ה כתיב שם ידיו דלשתי ידיו יש לו לצרף כחו. ונרצה לו – הסמיכה מועיל שהקב"ה יתרצה לו. לכפר עליו – בזריקת הדם שאחריו. זהו פשט המקרא. והכפרה בא על אתה עון שבין אדם לשמים שזה גורם העדר כח להשיג דעת אלהים וממילא אין התפלה מתקבלת ג"כ ובא העולה לרצותו לפני ה'. וזהו דבר הושע הנביא ו' כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. דעיקר חפץ הקב"ה בקרבן עולה הוא שישיג דעת אלהים ולא גוף העולה. ולהלן ריש פ' צו יבואר יותר ועי' מש"כ בס' שמות י"ב י"ב.

Netziv Vayikra 2:1נצי״ב ויקרא ב׳:א׳

ונפש כי תקריב וגו' – לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע"ע בסמוך בשם הת"כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי' דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש"ה אמר דוד לשאול (שמואל א' כ"ו) אם ה' הסיתך בי ירח מנחה. פי' הסיתך בי ע"י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב' כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגו' מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי' מש"כ בס' במדבר ט"ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע"י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש"ה יש ד' מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע"ע בסמוך ולהלן ו' י"ג.

R. David Zvi Hoffmann Introduction to Vayikraר׳ דוד צבי הופמן הקדמה לויקרא

ובכן, ככל שאנחנו נאלצים לראות באותם הקרבנות שהוקרבו לפני מתן החוקה בסיני ושנתקבלו ברצון מאת ה' הבעת של אידיאות ומחשבות, שמתאימה לרצון האלוהי ולכן גם ראויה למצוא חן בעיני ה' — כן מתקבלת יותר ויותר ההנחה כי גם אותו פולחן הקרבנות שצווה על ידי ה' מתכוון לגשם מחשבות ידועות אשר בהיותן תוצאות מן ההכרה האמיתית בתכלית הסופית של האנושות, נראות הן בעיני ה׳ ראויות לשום אותן בלבנו ולהזכיר בהן תמיד מחדש. קיצורו של דבר: אנחנו מובאים בהכרח אל ההברה הסימלית של חוקת הקרבנות. כי יש בתורה חוקים סימבולים, ז"א כי ה׳ ציוה לקיים מצוות מסוימות כדי לגשם על ידן אידיאות מיוחדות, זאת היא בגדר דבר המוכח (השוה ש. ר. הירש, ישורון ח״ד עמוד 22 ואילך). אך תורת הקרבנות שימשה במיוחד לגדולי המומחים בזמנים קדומים ומאוחרים נושאים לפירות סימבולי. יארכו מאד הדברים אם נאמר לפרט את כל הביאורים הסימבוליים מימות פילון עד ימינו אנו. רוצים אנו להביא באן בקיצור האפשרי את הביאורים שנראים לנו כמתאימים ביותר ואשר אנו מוצאים אותם אצל מבארים רבים. עלינו להתחיל באותם מעשי קרבנות שמסופר עליהם בספר בראשית, בי וודאי לא נזכרו אלה מתוך שום כוונה אחרת אלא כדי להורות לנו את מקורם הראשון של הקרבנות ואת זיקתם אל הפולחן שנקבע לאחר זמן. עבודת הקרבנות קשורה בקשר פנימי להכרת האל של בני האדם. אך עלתה במחשבתו של האדם ההכרה שיש מצוי עליון שבידו נתונה כל ישותו, מיד הדגיש את השאיפה הפנימית להכיר את המצוי העליון הזה כאדוניו ולתת לזה גם ביטוי מוחשי, היינו: בראשונה עלי ידי דיבורים, ואחר כך, במידה שההרגשות התגברו ודחפו להתפרץ בהבעה מוחשית, גם עלי ידי מעשים ממשיים ונמרצים, ולא עלי ידי מלים חולפות בלבד. הקרבנות הראשונים הובאו על-ידי קין והבל. אלה נקראים ״מנחה", כלומר: מתנה (בראשית ד, ג). הביטוי "מנחה" הוראתו בכל מקום שהוא נמצא במקרא: מתנה, שמוגשת לגדול במעלה ובכוח (שאר התשורות נקראות בשם ״משאת" או ״מתנה"). יש שמגישים את המנחה הזאת לשר גבוה משום שיש בכוחו לגזול מן המגיש את כל הונו. רוצים להתפשר עם העריץ ומקריבים את החלק כדי להציל את הנותר. אבל המנחה עשויה גם לשמש סימן להכנעה תחת העליון. מודים באדנותו של זה ואת עצמו משימים לעבד. שכל מה שקנה היא שייך לרבו. במקרה זה מכבדים את האדון ביקר ובעידית, ורק את הנשאר מחזיקים לעצמם. מסוג זה האחרון היה קרבנו של הבל. הוא הביא את מתנתו מבכורות צאנו וחלבהן בכוונה הרצויה לה' שרצונו לשים לרגלי אדוניו האמיתי את המובחר והמשובח שבנכסיו כדי לקבל מידו את השארית אך כנדבת חסד. ולכן נתקבלה מנחת הבל ברצון, לא מפני יתרונה העצמי, כי אם מפני שהיתה נראית כהבעה מוחשית של רגש עדין. לכן לא כתוב (בראשית ד, ד): וישע ה׳ אל מנחת הבל — כי אם ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו. אולם קרבנו של קין היה מן הסוג הראשון. הוא הכיר, כי ברכת אדמתו היתה תלויה בה׳ ושזה יש בכוחו ליטול ממנו את כל הונו, ולכן רצה להתפשר אתו ולתת לו את החלק כדי להבטיח לעצמו את הנשאר. ועליכן לא שעת ה׳ אל קין ואל מנחתו: ״ואל קין ואל מנחתו לא שעה". במחשבות כאלו היו מלווים רוב הקרבנות של עובדי האלילים. פלצות אחזה אותם מפני ״קנאת האלים" והתאמצו לבוא לידי פשרה עם הכוחות העליונים, כביכול, שאיימו על חייהם ועל רכושם. אולם אם קרבנו של הבל העיד על מחשבה אצילה, הרי לא היה זה בעצם אלא מנחה, כלומר מתנה. הוא נדב, אמנם, בעלי חי, אולם בעלי חי אלה, כיצירים חיים לא היה יעודם לסמל את חייו הוא כשייכים לה׳ ותלויים בו, אלא הם היו חלק מהונו, כשם שפרי האדמה היה חלק מרכושו של קין. רק נח, שראה במו עיניו באבדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה' רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה׳ ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת ״נפש" בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה' ״אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה' עתה היה עליו לעמוד בנסיון הקשה ביותר. על פי צו ה׳ היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו, אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו. ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה, באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו. בזה הובע בבירור הרעיון, שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה׳ באמצעות קרבן בעלי החי, אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה' שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה׳ דורש מן האדם, זאת היא תוכנה של ״יראת השם": משמעת בלתי מוגבלת לה' ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". ברם, אם ב״מנחה" נרמזת הקדשת כל הרכוש לעבודת הבורא, וב״עולה" מסומל שהחיים עצמם שייכים לה׳ ותפקידם לעבוד אותו ולציית לו, הרי מסמן יעקב אבינו בקרבן ה"זבחים" שלו שנקרא אחרי־כן בשם ״שלמים" עוד צד אחד של התהלכות עם ה׳ ולפני ה' נזדמן אז ליעקב בפעם הראשונה לגלות את בטחונו השלם בה'. הוא נרדף פעמים רבות וצרות רבות אפפוהו, ומכולן יצא שלם ושלם אז נוכח לדעת כי תמיד ה' היה עמו....