EN/HEע/E

Purpose of the Trumpet Blowing

Sources

Bemidbar 10:1-10במדבר י׳:א׳-י׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Make two trumpets of silver. You shall make them of beaten work. You shall use them for the calling of the congregation, and for the journeying of the camps. (3) When they blow them, all the congregation shall gather themselves to you at the door of the Tent of Meeting. (4) If they blow just one, then the princes, the heads of the thousands of Israel, shall gather themselves to you. (5) When you blow an alarm, the camps that lie on the east side shall go forward. (6) When you blow an alarm the second time, the camps that lie on the south side shall go forward. They shall blow an alarm for their journeys. (7) But when the assembly is to be gathered together, you shall blow, but you shall not sound an alarm. (8) “The sons of Aaron, the priests, shall blow the trumpets. This shall be to you for a statute forever throughout your generations. (9) When you go to war in your land against the adversary who oppresses you, then you shall sound an alarm with the trumpets. Then you will be remembered before Hashem your God, and you will be saved from your enemies. (10) “Also in the day of your gladness, and in your set feasts, and in the beginnings of your months, you shall blow the trumpets over your burnt offerings, and over the sacrifices of your peace offerings; and they shall be to you for a memorial before your God. I am Hashem your God.”

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. (ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כׇּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. (ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. (ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. (ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. (ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי י״י אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם.

Bemidbar 10:29-36במדבר י׳:כ״ט-ל״ו

(29) Moses said to Hobab, the son of Reuel the Midianite, Moses’ father-in-law, “We are journeying to the place of which Hashem said, ‘I will give it to you.’ Come with us, and we will treat you well; for Hashem has spoken good concerning Israel.” (30) He said to him, “I will not go; but I will depart to my own land, and to my relatives.” (31) He said, “Don’t leave us, please; because you know how we are to encamp in the wilderness, and you can be our eyes. (32) It shall be, if you go with us, yes, it shall be, that whatever good Hashem does to us, we will do the same to you.” (33) They set forward from the Mount of Hashem three days’ journey. The ark of the covenant of Hashem went before them three days’ journey, to seek out a resting place for them. (34) The cloud of Hashem was over them by day, when they set forward from the camp. (35) It happened, when the ark went forward, that Moses said, “Rise up, Hashem, and let your enemies be scattered! Let those who hate you flee before you!” (36) When it rested, he said, “Return, Hashem, to the ten thousands of the thousands of Israel.”

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר י״י אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי י״י דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. (לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב י״י עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר י״י דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית י״י נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. (לד) וַעֲנַן י״י עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנׇסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה. (לה) ׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה י״י וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. (לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה י״י רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ׆

Bemidbar 31:6במדבר ל״א:ו׳

Moses sent them, one thousand of every tribe, to the war, them and Phinehas the son of Eleazar the priest, to the war, with the vessels of the sanctuary and the trumpets for the alarm in his hand.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.

Devarim 20:4דברים כ׳:ד׳

for Hashem your God is he who goes with you, to fight for you against your enemies, to save you.”

כִּי י״י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

Devarim 20:4דברים כ׳:ד׳

for Hashem your God is he who goes with you, to fight for you against your enemies, to save you.”

כִּי י״י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

Devarim 23:15דברים כ״ג:ט״ו

for Hashem your God walks in the midst of your camp, to deliver you, and to give up your enemies before you; therefore your camp shall be holy, that he may not see an unclean thing in you, and turn away from you.

כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

Devarim 23:15דברים כ״ג:ט״ו

for Hashem your God walks in the midst of your camp, to deliver you, and to give up your enemies before you; therefore your camp shall be holy, that he may not see an unclean thing in you, and turn away from you.

כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

Shofetim 6:34שופטים ו׳:ל״ד

But the spirit of the Lord clothed Gideon; and he blew a horn; and Abiezer was gathered together after him.

וְרוּחַ י״י לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו.

Shemuel I 13:3שמואל א י״ג:ג׳

And Jonathan smote the garrison of the Philistines that was in Geba, and the Philistines heard of it. And Saul blew the horn throughout all theland, saying: 'Let the Hebrews hear.'

וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכׇל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים.

Shemuel II 2:28שמואל ב ב׳:כ״ח

So Joab blew the horn, and all the people stood still, and pursued after Israel no more, neither fought they any more.

וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כׇּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם.

Shemuel II 18:16שמואל ב י״ח:ט״ז

And Joab blew the horn, and the people returned from pursuing after Israel; for Joab held back the people.

וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשׇׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם.

Melakhim II 11:14מלכים ב י״א:י״ד

And she looked, and, behold, the king stood on the platform, as the manner was, and the captains and the trumpets by the king; and all the people of the land rejoiced, and blew with trumpets. Then Athaliah rent her clothes, and cried: 'Treason, treason.'

וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וְכׇל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר.

Hoshea 5:8הושע ה׳:ח׳

Blow ye the horn in Gibeah, And the trumpet in Ramah; Sound an alarm at Beth-aven: 'Behind thee, O Benjamin!'

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין.

Amos 3:4-6עמוס ג׳:ד׳-ו׳

(4) Will a lion roar in the forest, When he hath no prey? Will a young lion give forth his voice out of his den, If he have taken nothing? (5) Will a bird fall in a snare upon the earth, Where there is no lure for it? Will a snare spring up from the ground, And have taken nothing at all? (6) Shall the horn be blown in a city, And the people not tremble? Shall evil befall a city, And the Lord hath not done it?

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד. (ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד. (ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַי״י לֹא עָשָׂה.

Tehillim 98:6תהלים צ״ח:ו׳

With trumpets and sound of the horn Shout ye before the King, the Lord.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י״י.

Ezra 3:10-11עזרא ג׳:י׳-י״א

(10) And when the builders laid the foundation of the temple of the Lord, they set the priests in their apparel with trumpets, and the Levites the sons of Asaph with cymbals, to praise the Lord, according to the direction of David king of Israel. (11) And they sang one to another in praising and giving thanks unto the Lord: 'for He is good, for His mercy endureth for ever toward Israel.' And all the people shouted with a great shout, when they praised the Lord, because the foundation of the house of the Lord was laid.

(י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל י״י וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת י״י עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַי״י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכׇל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַי״י עַל הוּסַד בֵּית י״י.

Divrei HaYamim I 13:8דברי הימים א י״ג:ח׳

And David and all Israel played before God with all their might; even with songs, and with harps, and with psalteries, and with timbrels, and with cymbals, and with trumpets.

וְדָוִיד וְכׇל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכׇל עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת.

Divrei HaYamim I 15:24דברי הימים א ט״ו:כ״ד

And Shebaniah, and Joshaphat, and Nethanel, and Amasai, and Zechariah, and Benaiah, and Eliezer, the priests, did blow with the trumpets before the ark of God; and Obed-edom and Jehiah were doorkeepers for the ark.

וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים [מַחְצְרִים] (מחצצרים) בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן.

Divrei HaYamim I 16:6דברי הימים א ט״ז:ו׳

and Benaiah and Jahaziel the priests with trumpets continually, before the ark of the covenant of God.

וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים.

Divrei HaYamim II 13:10-15דברי הימים ב י״ג:י׳-ט״ו

(10) But as for us, the Lord is our God, and we have not forsaken Him; and we have priests ministering unto the Lord, the sons of Aaron, and the Levites in their work; (11) and they burn unto the Lord every morning and every evening burnt-offerings and sweet incense; the showbread also set they in order upon the pure table; and the candlestick of gold with the lamps thereof, to burn every evening; for we keep the charge of the Lord our God; but ye have forsaken Him. (12) And, behold, God is with us at our head, and His priests with the trumpets of alarm to sound an alarm against you. O children of Israel, fight ye not against the Lord, the God of your fathers; for ye shall not prosper.' (13) But Jeroboam caused an ambushment to come about behind them; so they were before Judah, and the ambushment was behind them. (14) And when Judah looked back, behold, the battle was before and behind them; and they cried unto the Lord, and the priests sounded with the trumpets. (15) Then the men of Judah gave a shout; and as the men of Judah shouted, it came to pass, that God smote Jeroboam and all Israel before Abijah and Judah.

(י) וַאֲנַחְנוּ י״י אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַי״י בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת. (יא) וּמַקְטִרִים לַי״י עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת י״י אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (יב) וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ. (יג) וְיָרׇבְעָם הֵסֵב אֶת הַמַּאְרָב לָבוֹא מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּהְיוּ לִפְנֵי יְהוּדָה וְהַמַּאְרָב מֵאַחֲרֵיהֶם. (יד) וַיִּפְנוּ יְהוּדָה וְהִנֵּה לָהֶם הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּצְעֲקוּ לַי״י וְהַכֹּהֲנִים [מַחְצְרִים] (מחצצרים) בַּחֲצֹצְרוֹת. (טו) וַיָּרִיעוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיְהִי בְּהָרִיעַ אִישׁ יְהוּדָה וְהָאֱלֹהִים נָגַף אֶת יָרׇבְעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיָּה וִיהוּדָה.

Divrei HaYamim II 20:27-28דברי הימים ב כ׳:כ״ז-כ״ח

(27) Then they returned, every man of Judah and Jerusalem, and Jehoshaphat in the forefront of them, to go back to Jerusalem with joy; for the Lord had made them to rejoice over their enemies. (28) And they came to Jerusalem with psalteries and harps and trumpets unto the house of the Lord.

(כז) וַיָּשֻׁבוּ כׇּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם י״י מֵאוֹיְבֵיהֶם. (כח) וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית י״י.

Divrei HaYamim II 29:27-28דברי הימים ב כ״ט:כ״ז-כ״ח

(27) And Hezekiah commanded to offer the burnt-offering upon the altar. And when the burnt-offering began, the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments of David king of Israel. (28) And all the congregation prostrated themselves, and the singers sang, and the trumpeters sounded; all this continued until the burnt-offering was finished.

(כז) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר י״י וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (כח) וְכׇל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת [מַחְצְרִים] (מחצצרים) הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה.

Sifre Bemidbar 10:5ספרי במדבר י׳:ה׳

(5) "And when you blow a teruah, then there shall travel the eastern encampments. (6) And when you blow a second teruah, then there shall travel the southern encampments": Perhaps just as he blows (tekiah-teruah-tekiah [separately]) for the eastern and southern (encampments), thus does he blow (them separately) for the northern and western encampments. It is, therefore, (to negate this) written "a teruah (i.e., tekiah-teruah-tekiah) shall they blow for their travels" — one tekiah (i.e., one set tekiah-teruah-tekiah) for two sides (together, the northern and the western). Other say: (The meaning is) three (i.e., three blowings, tekiah-teruah-tekiah) for each side (northern and western individually).

ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים תימנה – או כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע לצפון ולמערב? תלמוד לומר: תרועה יתקעו למסעיהם תרועה אחת לשתיהן ויש אומרים שלש לכל רוח.

Sifre Bemidbar 10:8ספרי במדבר י׳:ח׳

Piska 75 "And the sons of Aaron the Cohanim shall blow on the trumpets": What is the intent of this? From (Ibid. 3) "And they shall blow with them," I would think that Israelites, too, may do so; it is, therefore, written "the sons of Aaron." "the Cohanim": whether whole or blemished. These are the words of R. Tarfon. R. Akiva says: whole, not blemished, viz.: It is written here "Cohanim," and, elsewhere, (Vayikra 3:2) "Cohanim." Just as there, whole, not blemished; here, too, whole, not blemished. R. Tarfon: Akiva, how long will you pile up words against us! May I lose my sons if I did not see Shimon, my mother's brother, who was lame in one leg, standing and blowing the trumpets! R. Akiva: Might it be that you saw this on Rosh Hashanah or on Yom Kippur of the Jubilee year? R. Tarfon: I swear that you have not erred! Happy are you Abraham our father, from whose loins Akiva came forth! Tarfon saw and forgot (the day). Akiva expounded of himself and seconded the halachah. Anyone who departs from you departs from his life! (Ibid.) "And they (the trumpets) shall be to you for a statute forever": What is the intent of this? From "Make for yourself two silver trumpets," I would understand that once he made them they would be a heirloom for (all) the generations. It is, therefore, written "to you for a statute forever." They have been given as a statute and not for (all) the generations. From here they said: All the implements that Moses made in the desert were kasher for all of the generations, except the trumpets.

ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות – למה נאמר לפי שהוא אומר [ותקעו בהן] ואם באחת יתקעו, שומע אני אף ישראל במשמע? תלמוד לומר: ובני אהרן הכהנים. בין תמימים ובין בעלי מומין, דברי רבי טרפון. רבי עקיבה אומר: תמימים ולא בעלי מומין. נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים (ויקרא א׳), מה כהנים האמור להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כהנים האמור כאן תמימים ולא בעלי מומין. אמר לו רבי טרפון עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו, איני יכול לסבול אקפח את בני אם לא ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חגר ברגלו (שהיה) [והיה] עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו הן שמא בראש השנה וביום הכיפורים ביובל. אמר לו העבודה, שלא בדית, אשריך אברהם אבינו שיצא עקיבה מחלציך, טרפון ראה ושכח עקיבה דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו. והיו לכם לחקת עולם – למה נאמר לפי שהוא אומר עשה לך שתי חצוצרות כסף, שומע אני הואיל ועשה אותם יהיו ירושה (לבניו) [לדורות]? תלמוד לומר: לכם לחקת עולם, לחקה ניתנו ולא לדורות. מכאן אמרו כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות חוץ מן החצוצרות.

Sifre Bemidbar 10:9ספרי במדבר י׳:ט׳

Piska 76 "And if you go to war in your land": whether you go out against them or they come against you. Does this speak of the foe that assails you in the war of Gog and Magog or of wars in general? It is written (Ibid.) "and you will be saved from your enemies." Go out and see: In which war is Israel saved without subjugation to follow? In the war of Gog and Magog, as it is written (Zechariah 14:3, 9) "And the Lord will go out and wage war against those nations … And the Lord will be King over all the land." R. Akiva says: This ("then you shall sound the trumpets") tells me only of war. Whence do I derive (the same for) blast, mildew, difficult labors, and tempest-tossed vessels? From (Bemidbar, Ibid.) "against the oppressor that oppresses you" — against any "oppression" that may befall the people. "then you shall sound the trumpets and you will be remembered before the Lord your G-d." R. Akiva says: Now do the trumpets cause remembrance (before the Lord)? The intent is that if they were in a position to blow (the trumpets) but failed to do so, it is reckoned to them as if they were not remembered before the Lord. "and you will be remembered … and you will be saved." Whenever Israel is "remembered," it is remembered only for salvation.

וכי תבואו מלחמה בארצכם – בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם. [על הצר הצורר אתכם] – במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או בכל מלחמות שבתורה? תלמוד לומר: ונושעתם מאויביכם. אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר ויצא י״י ונלחם בגוים ההם מהו [אומר] והיה י״י למלך על כל הארץ (זכריה י״ד). רבי עקיבה אומר: אין לי אלא מלחמה. (גוג ומגוג מלחמת) שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטורפת בים מנין? תלמוד לומר: על הצר הצורר אתכם על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בהצוצרות וגו׳ – רבי עקיבה אומר וכי חצוצרות מזכירות, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם ונושעתם – כל זמן שנזכרים ישראל אין נזכרים אלא לתשועות.

Baraita DeMelekhet HaMishkan 13ברייתא דמלאכת המשכן י״ג

{Guards, Encampment, Standards, Preparations, Blowing the Trumpet, The March} “How did the Levites guard the tabernacle?" “The family of Kohath watched on the south, as is said, ‘The families of the sons of Kohath shall pitch on the side of the tabernacle southward.” And they were overseers of the vessels of the ark, as is said, “And their charge shall be the ark, and the table, and the candlestick, and the altars, and the vessels of the sanctuary wherewith they minister, and the hanging and all the sevice thereof.” Outside of them were the three tribes of Reuben, Simeon, Levi. The family of Gershon watched in the west, as is said, ‘The families of the Gershonites shall pitch behind the tabernacle westward.” And they were intrusted with all the vessels of the tabernacle, as is said, “And they shall bear the curtains of the tabernacle, and the tabernacle of the congregation.” Out side of them were the three tribes of Ephraim, and Manasseh, and Benjamin. The family of Merari watched on the north, as is said, “And the chief of the house of the father of the families of Merari was Zuriel the son of Abihail: these shall pitch on the side of the tabernacle northward.” And they were intrusted with the taches, and boards, and bars, and pillars, and the sockets of the tabernacle, as is said, “And under the custody and charge of the sons of Merari shall be the boards of the tabernacle, and the bars thereof, and the pillars thereof, and the sockets thereof.” And outside of them were the three tribes of Dan, Asher, and Naphtali. On the east were Moses, Aaron, and their families, as is said, “But those that encamp before the tabernacle toward the east, even before the tabernacle of the congregation eastward, shall be Moses and Aaron and his sons.” And outside of them were the three tribes of Judah, Issachar, and Zebulon. The whole encampment of Israel was twelve miles. The standard of Judah was four miles, and the encampment of the Levites, and the encampment of the Shechinah, four miles. The standard of Reuben was four miles. The standard of Ephraim was four miles. The encampment of the Levites and the encampment of the Shechinah was four miles. And the encampment of Dan was four miles. It follows that the four corners of the tabernacle were four encampments for service on every side, as is said, “Then the tabernacle of the congregation shall set forward with the camp of the Levites in the midst of the camp; as they encamp so shall they set forward, every man in his place by their standards.” So soon as Israel set forward, the pillar of cloud which was standing still rolled up and spread out over the children of Judah like a kind of beam. The (trumpet) sounded, and blew an alarm, and sounded, and the standard of Judah moved forward first, as is said, “In the first place went the standard of the camp of the children of Judah according to their armies.” At once Aaron and his sons entered (the Tabernacle) and took down the vail, and with it they covered the ark, as is said, “And when the camp setteth forward, Aaron shall come and his sons, and they shall take down the covering vail, and cover the ark of testimony with it.” The (trumpet) sounded, and blew an alarm, and sounded. And the standard of the encampment of Reuben set forward. At once the sons of Gershon, and the sons of Merari entered, and took down the tabernacle, and loaded it on the waggon. And they set up the taber nacle before the sons of Kohath came, as is said, “And the Kohathites set forward, bearing the sanctuary; and the other did set up the tabernacle against they came.” And the trumpet sounded, and blew an alarm, and sounded, and the standard of Ephraim moved forward; the children of Kohath entered and took down the holy vessels, and loaded them on their shoulders, as is said, “And when Aaron and his sons have made an end of covering the sanctuary and all the vessels of the sanctuary, as the camp is to set for ward; after that the sons of Kohath shall come to bear it.” The (trumpet) sounded, and blew an alarm, and sounded. And the standard of Dan moved forward, as is said, “And the standard of the camp of the children of Dan set forward.” It follows that two standards were in front, and two standards were in the rear, and the encampment of the Levites, and the encampment of the Shechinah was in the middle, as is said, “Then the tabernacle of the congregation shall set forward with the camp of the Levites in the midst of the camp.” And as they encamped, so they set forward, as is said, “As they encamp, so shall they set forward.' Israel set forward by three commands, by command of the Holy Blessed One, by command of Moses, and by command of the trumpets.” “Whence know we the command of the Holy Blessed One?’ “As is said, “At the command ment of the Lord, the children of Israel journeyed, and at the commandment of the Lord they pitched,” etc. “By the commandment of the Lord by the hand of Moses.” “By commandment of Moses — how?” “Moses said in the evening, ‘early in the morning you must go forward.” At once the Israelites began to gather their cattle, and prepared their furniture for the march. “By commandment of the trumpets whence know we it?” “As is said, ‘Make thee two trumpets of silver, etc., that thou mayest use them for the calling of the assembly, and for the journeying of the camps.” “How?° “The trumpets sounded, blew an alarm, and sounded three blasts for every standard.” Rabbi Judah said, “there were three blasts for every tribe.”

כיצד היו הלוים משמרין במשכן? בני קהת היו משמרין בדרום, שנאמר: משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה (במדבר ג׳:כ״ט), והם היו ממונים על הארון, שנאמר: ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם והמסך וכל עבודתו (במדבר ג׳:ל״א), חוצה להן שלשה שבטים ראובן שמעון וגד. בני גרשון היו משמרים במערב, שנאמר: משפחות הגרשוני אחרי המשכן יחנו ימה (במדבר ג׳:כ״ג). והם היו ממונים על כל כלי המשכן, שנאמר: ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד וגו׳ (במדבר ד׳:כ״ה), חוצה להן שלשה שבטים אפרים ומנשה ובנימין. בני מררי היו משמרין בצפון שנאמר: ונשיא בית אב למשפחת מררי צוריאל בן אביחיל על ירך המשכן יחנו צפונה (במדבר ג׳:ל״ה), והם היו ממונים על הקרסים ועל הקרשים והבריחים והעמודים ועל אדני המשכן, שנאמר: ופקדת משמרת בני מררי קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ו), וחוצה להן שלשה שבטים דן אשר ונפתלי. למזרח משה אהרן ובניו, שנאמר: והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ח). וחוצה להן שלשה שבטים יהודה יששכר וזבולון. כל מחנה ישראל היה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, דגלו של יהודה ארבעה מילין, ומחנה לויה ומחנה שכינה ארבעה מילין, ודגלו של ראובן ארבעה מילין, דגלו של אפרים ארבעה מילין, ומחנה לויה ומחנה שכינה ארבעה מילין, ודגלו של דן ארבעה מילין, נמצאו ארבעה זויות של משכן ארבעה מחנות שמשמשין לכל הצדדים, שנאמר: ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם (במדבר ב׳:י״ז). כיון שהיו ישראל נוסעין היה עומד עמוד הענן מקופל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל יהודה תחלה, שנאמר: ונסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה לצבאותם (במדבר י׳:י״ד). מיד נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרוכת וכסו בה את הארון, שנאמר: ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות (במדבר ד׳:ה׳), תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל מחנה ראובן. מיד נכנסו בני גרשון ובני מררי ופרקו את המשכן וטענו אותו בעגלה והעמידו את המשכן עד בא בני קהת, שנאמר: ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם (במדבר י׳:כ״א), ותקעו והריעו ותקעו ונסע דגלו של אפרים. נכנסו קהת ופרקו את הקדש וטענו אותו בכתף, שנאמר: וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת (במדבר ד׳:ט״ו). תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל של דן, שנאמר: דגל מחנה בני דן וגו׳ (במדבר י׳:כ״ה). נמצאו שני דגלים מלפניהם ושני דגלים מאחריהם ומחנה לויה ומחנה שכינה באמצע, שנאמר: ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות (במדבר ב׳:י״ז), וכשם שהיו חונים כך היו נוסעים שנאמר: כאשר יחנו כן יסעו (במדבר ב׳:י״ז). על פי שלשה היו ישראל נוסעים: ע״פ הקב״ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות, על פי הקב״ה מנין, שנאמר: על פי י״י יסעו בני ישראל ועל פי י״י יחנו (במדבר ט׳:י״ח), על פי י״י ביד משה (במדבר ט׳:כ״ג). על פי משה כיצד? משה היה אומר מבערב: בהשכמה אתם יוצאים, מיד התחילו ישראל להיות מוציאים בהמתן ומתקנין את כליהם לצאת. על פי חצוצרות שנאמר: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות וגו׳ (במדבר י׳:ה׳) תקעו והריעו ותקעו שלש תקיעות על כל דגל ודגל, רבי יהודה אומר: שלש תקיעות על כל מטה ומטה (שבט ושבט).

Bavli Rosh HaShanah 26bבבלי ראש השנה כ״ו:

MISHNA: The shofar that was used on Rosh HaShana in the Temple was made from the straight horn of an ibex, and its mouth, the mouthpiece into which one blows, was plated with gold. And there were two trumpets, one on each of the two sides of the person sounding the shofar. The shofar would sound a long blast, whereas the trumpets would sound a short blast, because the mitzva of the day is with the shofar. And in contrast, the shofarot used on public fast days were made from the curved horns of rams, and their mouths were plated with silver. There were two trumpets in the middle between the shofarot, and the shofar would sound a short blast, whereas the trumpets would sound a long blast, for the mitzva of the day is with the trumpets. Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana with regard to both the shofar blasts that are sounded and the additional blessings that are recited in the Amida prayer. Rabbi Yehuda disagrees and says: There is a difference between the two days: On Rosh HaShana one blows with horns of rams, whereas in Jubilee Years one blows with horns of ibexes.

מתני׳: שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. שוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות רבי יהודה אומר בר״ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים.:

R. Saadia Gaon, Sefer HaMitzvot 21:7ר׳ סעדיה גאון, ספר המצוות כ"א:ז'

נקבע שיהיו לעם חצוצרות שיתקעו בהן ואז יתאספו, כפי שאמר בפרשת "עשה לך חצוצרות כסף" עד סוף הפסקה.

Rashi Bemidbar 10:1-10רש״י במדבר י׳:א׳-י׳

(2) עשה לך MAKE THEE etc. – make לך, "for thyself" (on thy own behalf) suggests that they shall blow them in your presence, as before a king, as it is said, (with reference to Moses) (Deuteronomy 33:5) ויהי בישרון מלך "and he was king in Jeshurun". עשה לך MAKE THEE – from that which is thine own and not from the common funds (Sifrei Bemidbar 72). עשה לך MAKE FOR THYSELF" also suggests: you make them and use them, but no one else. למקרא העדה [THAT THOU MAYEST USE THEM] FOR THE CALLING OF THE ASSEMBLY – i.e. when you wish to speak to the Sanhedrin and the rest of the people and you summon them to assemble unto you, you shall summon them by the trumpets. ולמסע את המחנות AND FOR THE JOURNEYING OF THE CAMPS – at the time of departing on the journeys you shall blow them as a signal. Consequently you must say that they used to travel by a three-fold call: by the command of the Holy One, blessed be He, by the word of Moses (cf. Rashi on v. 18 at the end), and by the sound of the trumpets (Boraitha d' Mlechet ha-Mishkan s. 13). מקשה OF BEATEN WORK – from a block of silver you shall make them by hammer blows (Sifrei Bemidbar 72). (3) ותקעו בהן WHEN THEY BLOW WITH THEM – with both of them; and this (protracted sound, a "Tekiah" on both trumpets) is the signal for summoning the congregation, as it is said here, "then all the congregation shall assemble unto thee at the entrance of the tent of meeting". (4) ואם כאחת יתקעו AND IF THEY BLOW BUT WITH ONE TRUMPET (i.e. a "Tekiah" on one trumpet) – it is a sign to summon the princes, as it is said here, "then the princes shall gather themselves unto thee". Their meeting place, too, was at the entrance of the tent of meeting. This is derived from a ג"ש in the Sifrei (Sifrei Bemidbar 73:1 from the use in both cases of the same expression ותקעו and יתקעו: not from ונועדו — ונועדו as erroneously stated.) (5) ותקעתם תרועה WHEN YE BLOW AN ALARM – The signal for the camps to set out on the journey was a Tekiah, a Teruah (a tremulous sound) and again a Tekiah. Thus is it derived in the Siphre from the apparently redundant verses (Sifrei Bemidbar 73:2; cf. Rosh Hashanah 34a). (7) ובהקהיל את הקהל וגו' AND WHEN THE CONGREGATION IS TO BE GATHERED TOGETHER etc. – Because it is stated, (v. 2) "and they shall be unto thee for calling together the assembly and for the journeying of the camps", you must reason as follows: How is it in the case of "the calling of the assembly"? A Tekiah was made by two priests and on both of them (on two trumpets), since it states, (v. 3) "when they blow with them (cf. Rashi on that verse). So, too, is the setting out of the camps to be by means of both trumpets. One might, however, also reason as follows: How is it in the case of the "journeyings of the camps"? The priest sounds a Tekiah, a Teruah, and another Tekiah (cf. Rashi on v. 5)! So, too, in the case of "calling the assembly together", he blows a Tekiah, a Teruah and a Tekiah, so that it follows that there is no difference between the signal for "calling the assembly" and that for the "journeyings of the camps". Scripture, however, states here: "And when the congregation is to be gathered together, etc." to intimate that no Teruah is sounded at the calling of the assembly (ולא תריעו), and the same rule applies to calling the princes. — Thus we have a different signal for the three occasions: "the calling of the assembly" is done by both trumpets, and that of the princes by one — but neither in this nor that signal is there a Teruah, whilst "the journeying of the camps" is done by both trumpets with a Teruah, a Tekiah preceding and following it (Sifrei Bemidbar 74). (8) ובני אהרן ... יתקעו AND THE SONS OF AARON … SHALL BLOW [WITH THE TRUMPETS] at the occasions of these (above-mentioned) assemblings and journeyings. (10) על עלתיכם [YE SHALL BLOW WITH THE TRUMPETS] OVER YOUR BURNT OFFERINGS – Scripture is speaking of a communal burnt offering (cf. Sifrei Bemidbar 77; Arakhin 11b). אני ה' אלהיכם I AM THE LORD YOUR GOD – From here we derive the regulation that on the New Year Festival Biblical verses referring to God's Kingdom (מלכיות) must be recited together with such as have reference to the blowing of the Shofar (שופרות), and to Divine remembrance (זכרונות), because it states here "ותקעתם" — which is an allusion to לזכרון" ;שופרות" — which is an allusion to זכרונות; and אני ה' אלהיכם — which is an allusion to מלכיות etc. (Sifrei Bemidbar 77; cf. Rashi on Leviticus 23:24 and Note thereon).

(ב) למקרא העדה – כשתרצה לדבר עם סנהדרין ושאר העם ותקראם ליאסף אליך, תקראם על ידי חצוצרות. ולמסע את המחנות – בשעת סילוק מסעות תתקעו בהן לסימן. נמצאת אומר על פי שלשה היו נוסעים: על פי הקדש, על פי משה, על פי חצצרות. מקשה – מן העשת, מעשה הקשה קורנס. (ג) ותקעו בהן – בשתיהן, והוא סימן מקרא העדה, ונועדו אליך פתח אהל מועד. (ד) ואם באחת יתקעו – הוא סימן למקרא הנשיאים, ונועדו אליך הנשיאים, ואף הם יעידתן אל פתח אהל מועד, ומגזירה שוה הוא בא בסיפרי (ספרי במדבר י׳:ד׳). (ה) ותקעתם תרועה – סימן מסע המחנות, תקיעה ותרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בסיפרי (ספרי במדבר י׳:ה׳) מן המקראות היתירים. (ז) ובהקהיל את הקהל וגו׳ – לפי שהוא אומר: והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות (במדבר י׳:ב׳), מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים בשתיהן, שנאמר: ותקעו בהן וגו׳ (במדבר י׳:ג׳), אף מסע המחנות בשתיהן. יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע, אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע המחנות, תלמוד לומר: ובהקהיל את הקהל וגו׳ – לימד שאין תרועה למקרא העדה, והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתן: מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, וזו וזו אין בהן תרועה, ומסע המחנות בשתים ועל ידי תרועה ותקיעה. (ח) ובני אהרן יתקעו – במקראות ובמסעות הללו. (י) על עולותיכם – בקרבן ציבור הכתוב מדבר. אני י״י אלהיכם – מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר כאן: ותקעתם, לזכרון, אני י״י אלהיכם – זו מלכות.

Rashi Rosh HaShanah 26bרש״י ראש השנה כ״ו:

שמצות היום בחצוצרות – דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב (במדבר י) והיו לך למקרא העדה. כמה דפשיט טפי עדיף – משום נשא לבבנו אל כפים (איכה ג) הלכך בראש השנה בפשוטין דלתפלה הוא ודיוה״כ נמי משום דשוייה בגזירה שוה ובתענית דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכירא ולר׳ לוי אית ליה כר׳ יהודה דלתפלה בעינן כפופים וביום הכפורים סבירא ליה דשוה היובל לראש השנה כרבנן הלכך תרווייהו בעינן כפופים.

Ibn Ezra Bemidbar 10:2-10אבן עזרא במדבר י׳:ב׳-י׳

(ב) חצוצרת – שם, והפועל בחסרון הצד״י בקריאה, ואם הוא כתוב (דברי הימים ב ה׳:י״ב). למקרא – שם הפועל, וכן: ולמסע. או: הוא שם, והטעם: לעת מקרא ולעת מסע. והראשון נכון בעיני. (ג) ותקעו בהן – התוקעים, כמו: ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳), אשר ילדה אותה (במדבר כ״ו:נ״ט). והנה הטעם: אם יתקעו בשתיהן, יתחברו הנשיאים והעדה. (ד) ואם באחת יתקעו – פירוש: בחצוצרת אחת, יבואו הנשיאים לבדם. (ה) ואם היתה תרועה – יסע דגל מחנה יהודה, אף על פי שהענן על המשכן. ולפי דעת רבים: שענן אחר הוא הנוסע לפניהם. ונסעו המחנות – כי הם שלש. (ו) תרועה שנית – שיסע דגל ראובן ולא יתקעו עוד, כי הקהתים, ועמם הכהנים התוקעים, נוסעים קודם דגל אפרים. תרועה יתקעו – הכהנים. למסעיהם – כי אחר דגל ראובן היו נוסעים. (ח) והיו לכם לחקת עולם – כי המחנות נוסעים להלחם. הלא תראה דברי משה בנסוע הארון (במדבר י׳:ל״ה). והנה פירוש זאת החקה שתעשו כן שיריעו הכהנים בחצוצרות בלכתם להלחם אל ארץ אויביכם. (ט) וכן: אם יבוא האויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו ונזכרתם – כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד. גם תרועה זכר לנפשות לצעוק לשם. (י) וביום שמחתכם – ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי הפורים (אסתר ט׳:כ״א-כ״ב) ושבעת ימי חזקיה שמחה (דברי הימים ב ל׳:כ״ג). רק המעתיקים פירשו: וביום שמחתכם – שבת (ספרי במדבר י׳:י׳). והתקיעה, שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו, ויפנו לבם לשם.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 10:9-10ר׳ יוסף בכור שור במדבר י׳:ט׳-י׳

(ט-י) ונזכרתם לפני ה׳ – והדר מפרש מה הוא הזכרון, שהרי וביום שמחתכם (במדבר י׳:י׳) היינו במועדיכם, ותקעתם {בחצצרת} על עולותיכם. וכשתתקעו ותריעו במלחמה, יזכר לכם זכות הקרבנות ונושעתם.

Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 59רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה נ״ט

היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן מקרבני המועדות. והוא אמרו יתעלה ״וביום שמחתכם ובמועדיכם״ (במדבר י׳:י׳) ״ותקעתם״ וגו׳ (במדבר י׳:י׳), ובבאור אמרו שמצוה זו בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית, וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתעלה, והוא אמרו ״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם״ וגו׳ (במדבר י׳:ט׳). (בהעלותך, רמב״ם הלכות תענית פ״א):

Rambam Hilkhot Taaniyot 1:1-2רמב"ם הלכות תעניות א׳:א׳-ב׳

(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת (במדבר י׳:ט׳). כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ: (ב) וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ וְגוֹ׳ (ירמיה ה׳:כ״ה). וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:

Chizkuni Bemidbar 10:2-10חזקוני במדבר י׳:ב׳-י׳

(2) עשה לך שתי חצוצרות, "make yourself two trumpets, etc." they were meant to be at Moses' disposal at all times so that he would not have to send out to find someone who owned trumpets. (5) החונים קדמה, "who were encamped on the eastern side;" the flag of the army group headed by Yehudah. (6) החונים תימנה,"who were encamped on the southern side;" the army group headed by Reuven and his flag. We might have thought that just as signals were blown for the eastern and southern army group to form in formation, so the trumpets would also be blown as signals for the army group in the west and the one in the north. By writing the word t'ruah, alarm, in the singular mode the Torah made clear that only two alarms were blown on these trumpets "for them to commence their journeys (pl)." There is another opinion which holds that separate alarms were blown on the trumpets for each army group. ותקעתם תרועה שנית, "you will blow a second alarm." From this verse we learn that every time a t'ruah was blown it had been preceded by the signal known as tekiyah both before and after. ותקעתם תרועה שנית, Rashi comments on this line as follows: the signal to start journeying was to blow in this order: tekiyahtruah tekiyah. If the trumpets were being used to call the people to an assembly, however, no t'ruah was blown. Our author continues with speculations about what appears to be repetition in this paragraph. As there will not again be an opportunity to reenact the procedure in reality, I have decided to save time and space and not translate his speculations. (7) ובהקהיל את הקהל, "but when the assembly is to be called together, etc." on this verse Rashi comments: "seeing that we might have thought that seeing that the construction of the trumpets had been introduced as something that Moses was to do personally, and use by himself, that just as for breaking camp there would be a blast of tekiyah followed by a blast of t'ruah, followed again by a blast of tekiyah, the same would be the signal for a general assembly; However, if that were so how would the people have known the significance of these blasts? In order to prevent such a misunderstanding, the Torah in our verse specifically warns that when the trumpet call served to call the people to an assembly there would not be the alarming blast of the t'ruah." (8) והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם, "they shall be for you as a statute forever, throughout your generations. These (trumpets) will serve you as a statute. They were given to you as a statute, i.e. only to be used while in the desert; whereas all the other vessels used in the Tabernacle or in connection with it, were to be used also after the people settled in the Holy Land, i.e. "throughout your generations." (9) וכי תבאו מלחמה, "and when you go to war;" the Torah employs a variety of words when referring to becoming involved in wars, another one being והיה כי תראנה מלחמה, "it will be when war will break out" (Pharaoh to his people in Exodus 1,10) על הצר, "on account of the enemy that oppresses you," (a defensive war) the preposition על, as "on account of" occurs also in Psalms 44.23: כי עליך הורגנו כל היום, "for on Your account we are being killed on any day;" 'ונזכרתם לפני ה, "you will be remembered before (the throne) of the Lord;" the Torah will proceed to explain how this scenario will unfold, i.e. you will be saved from your attackers. (10) ותקעתם בחצוצרות, "you will blow the tekiyah blasts with the trumpets, etc." (the Torah speaks of joyous occasions) in order that the people will realise that the offerings on their behalf are at that moment being presented and they can tune in spiritually to the meanings of these sacrifices. על זבחי שלמיכם, "and over the sacrifices of your peaceofferings;" this is a reference to sheep offered on Shavuot, when the trumpets were only blown to call attention to communal mandatory offerings. והיו לכם לזכרון, "which shall be for you a memorial;" on those days blowing tekiyah will accompany the burnt offerings, whereas when the trumpets are blown on account of war, especially the t'ruah, alarming sounds, this was to bring your merits to the attention of the Lord so that He would help you prevail against your enemies.

(ב) עשה לך – לצרכך שלא תצטרך לשלוח אחריהם. (ה) החנים קדמה – הם דגל מחנה יהודה. (ו) החנים תימנה – הם דגל מחנה ראובן יכול כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע לצפון ולמערב תלמוד לומר: תרועה יתקעו למסעיהם לשני המחנות דוקא ולכבודו של משכן הנוסע אחר שני דגלים אלו. וי״א תוקע לכל ארבע מחנות. ותקעתם תרועה שנית – מכאן אתה למד שהיו תוקעים קר״ק. ותקעתם תרועה שנית – פר״ש: סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה כך הוא נדרש בסיפרי מן המקראות המיותרים. והכי קאמר: נאמר ברוח מזרחי תרועה ונאמר ברוח דרומי תרועה מה תרועה יתקעו אף תרועה האמורה במזרח תקיעה אחר תרועה ומה ברוח מזרחית תקיעה לפני תרועה דכתיב ותקעתם תרועה אף האמורה בדרום תקיעה לפני תרועה. ואם תאמר: אמאי איצטריך קרא דגבי מזרח למילף מיניה תקיעה לפני תרועה בדרום הא ברוח דרום עצמו כתיב תקיעה לפני תרועה כדכתיב ותקעתם תרועה שנית – ויש לומר דאי לא הוה קרא דכתיב במזרח ותקעתם תרועה ה״א דבדרום היו תוקעים תקיעה ושתי תרועות ותקיעה שהרי כתיב בדרום ותקעתם תרועה שנית תרועה יתקעו הלכך איצטריך קרא דגבי מזרח למילף מינה בדרום תקיעה לפני תרועה הרי לך קר״ק. (ז) ובהקהיל את הקהל – פר״ש: יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע ומעתה אין חלוק בין מקרא העדה וכו׳. ברוב הפירושים כתוב כך והמליצה קצרה והכי קאמר יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה כך ומעתה אין חלוק בין מקרא העדה למסע המחנות וכו׳. (ח) והיה לכם לחקת עולם – לחק נתנו ולא לדורות מכאן אמרו כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות חוץ מן החצוצרות. (ט) וכי תבאו מלחמה – מצינו לשון רבים גבי מלחמה כמו והיה כי תקראנה מלחמה. על הצר – בשביל הצר דוגמא כי עליך הורגנו כל היום. ונזכרתם לפני י״י הולך ומפרש היאך יהיו נזכרים. (י) ותקעתם בחצצרת – כדי שישמעו ישראל וידעו כי הקרבנות קרבים ויכוונו לבם לשמים. ועל זבחי שלמיכם – כבשי עצרת שהרי לא היו תוקעים רק לקרבן צבור וחובה. והיה לכם לזכרון – שהרי ביום שמחתכם דהיינו במועדיכם ותקעתם על עולותיכם וכשתתקעו ותריעו למלחמה יזכור לכם זכות הקרבנות ונושעתם.

Ramban Bemidbar 10:6רמב״ן במדבר י׳:ו׳

ונסעו המחנות החנים תימנה – פירש הכתוב שתי תרועות, הראשונה – למסע מחנות המזרח (במדבר י׳:ה׳), והשנית – למסע מחנות הדרום. ואמר: תרועה יתקעו למסעיהם – שיתקעו כן לכל מסעיהם, לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ורביעית למסע החונים צפונה. כי לכל דגל מסע בפני עצמו כאשר יפרש: ונסע דגל מחנה בני אפרים (במדבר י׳:כ״ב), ונסע דגל מחנה בני דן (במדבר י׳:כ״ה), וכך היא שנויה בבריתא של מלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן י״ג). אבל בספרי (במדבר י׳:ו׳) שנו: אי כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון, ת״ל: תרועה יתקעו למסעיהם – תקיעה אחת לשתיהן. ויש אומרים שלש לכל רוח ורוח. עד כאן. וכן הוא פשוטו של מקרא באמת, שיתקעו לכל רוח כמו שפירשתי. תרועה יתקעו למסעיהם – כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן ויקרא כ״ג:כ״ד) כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות: על פי י״י ביד משה (במדבר ט׳:כ״ג), והיא המנצחת במלחמה. וכתוב: וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו׳ והרעותם (במדבר י׳:ט׳), ועל כן אמר משה: וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י׳:ל״ה). וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ׳:ג׳). וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב: עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם (יהושע ו׳:י׳), וכתיב: ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה (יהושע ו׳:כ׳). ולכך היתה חרם. ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים. על כן יאמר בנחה: שובה י״י רבבות אלפי ישראל (במדבר י׳:ל״ו), וכתיב: וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם (במדבר י׳:י׳) כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים. ורבותינו (בבלי ר״ה ל״ג) העתיקו: פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין.

Semag Positive Commandments 170סמ״ג מצוות עשה ק״ע

מצות עשה בימי (א) המועדות כולן ובראשי חדשים שיהו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו׳ ותניא במנחות [דף כ״ח] החצוצרות היו באין מן העשת של כסף ואם עשה אותם מגרוטאות של כסף כשרה משאר מיני מתכת פסולה שנינו בערכין [דף י׳] בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת הפסח ראשון ובשחיטת הפסח שני וביו״ט ראשון של פסח ויום ראשון של עצרת ובשמנה ימי החג [בסוכה דף נ׳] וחליל זה דוחה את השבת מפני שהוא חליל של קרבן ועבודה היא. ובתוספתא [פ״א דערכין] אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס מכיר הייתי המכין בחליל ולוים היו ובחולין [דף כ״ד] אומר כתוב אחד אומר זאת אשר ללוים לבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן חמש ועשרים לתלמוד ולומד חמש שנים עניין העבודה ומבן שלשים עובד ואין הלוי נפסל בחמשים שנה אלא בזמן שנושאין המקדש בכתף וגם אין נפסלין במומין אלא בקול כשיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודת השירה אבל יכול להיות מן השוערים וכן מצינו כשהיה נפסל בשנים דתניא בספרי [פרשת בהעלותך] מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אבל חוזר הוא לנעילת שערים [בתעניות דף כ״ז] שמואל הרמתי ודוד המלך חלקו הכהנים והלוים לעשרי׳ וארבע משמרות ועובד משמר בכל שבת ושבת וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדין בו אחד מן הבתי אבות וראשי האבות מחלקין העובדין ביום שלהם איש איש על עבודתו. ומיום השבת ליום השבת היו מתחלפין משמר יוצא והאחד שהוא אחריו נכנס עד שיגמרו כולן וחוזרין חלילה:

Sefer HaChinukh 384ספר החינוך שפ״ד

The commandment of blowing the trumpets in the Temple and in war: To blow trumpets in the Temple each day as every sacrifice is offered, and also at a time of troubles, as it is stated (Number 10:9), "When you come to war, etc." and it is written after it also (Number 10:10), "And on your joyous occasions, and your fixed festivals and new moon days, you shall blow the trumpets over your burnt-offerings and over the sacrifices of your peace-offerings, etc." And even though the verse warns about a joyous occasion, a fixed festival and a new moon day, this is not precise. As they would blow with the trumpets over the sacrifice every day in the Temple. And so is it explained in Rosh HaShannah 29a: "Everyone is obligated in the blowing of the shofar - priests, Levites, and Israelites." And the Talmud wonders about this in the Gemara, "Is this not obvious? [For] if they are not obligated, who would be obligated?" And it responds to it, "It was necessary [to say] priests, for it may enter your mind to say, 'Since it is written (Numbers 29:1), "It is a day of blowing, etc.," [you might have said that with regard to one who is obligated to sound only one day, he is obligated to sound the shofar on Rosh HaShanah.] But these priests, since they are [obligated] all year long, as it is written (Numbers 10:10), "you shall blow the trumpets over your burnt-offerings and over the sacrifices of your peace-offerings, etc." [you might say that they are not obligated].'" The Talmud then asks, "Are they similar? There it is a trumpet and here it is a shofar!" Nevertheless, we learned [from this] that throughout the whole year - meaning to say on each and every day - there were trumpets in the Temple. And they said in Tractate Arakhin 13a that we do not reduce to less than twenty-one blasts in the Temple and we do not increase to over forty-eight. It is from the roots of the commandment that [it is] since at the time of the sacrifice they would need to properly focus their attention - as it is well-known that it is disqualified by certain thoughts - and also [that] the sacrifice requires complete awareness in front of the Master of all who commanded about them; and also at the time of trouble, a person needs great focus in his supplication before his Creator, that He should have mercy upon him and save him from his trouble; we are therefore commanded to blow the trumpets at these times. As since man is physical, he requires great arousal to these things. For the way of nature is to stand asleep, and there is nothing as arousing as the sounds of music, [as is] well known - and all the more so, the sounds of trumpets, which is the greatest sound of all musical instruments. And there is also another purpose, aside from arousal to focusing attention, that is realized through the sound of the trumpet; and that is that the sound of the trumpets removes all other worldly concerns from the heart of the listener, such that at that time he will only [direct] his heart to the matter of the sacrifice. But why should I go on so long? This is well-known to anyone who has ever bent his ear to hear the trumpets or the sound of a shofar with focus. From the laws of the commandment - that which they, may their memory be blessed, said (Menachot 28a) that the trumpets came from a block of silver, as [indicated] in Scripture, and [if it is] from other types of metals, it is disqualified; that which they, may their memory be blessed, said (Arakhin 13a) that we do not ever reduce to less than two trumpets in the Temple and we do not increase above one hundred and twenty; and the rest of its details - are elucidated in Sifrei Bamidbar 77 (in Parshat Behaalotcha) and in Tractate Rosh HaShanah. And also in Tractate Taanit (Taanit 19a), the Sages elucidated that we are commanded to blow the trumpets at a time of trouble (see Mishneh Torah, Laws of Fasts 1). The commandment is practiced by priests at the time of the Temple, as the commandment to blow the trumpets is incumbent upon them, and like the matter that is written about them in the movements of the encampments (Numbers 10:8), "And the sons of Aharon, the priests, will blow with the trumpets." And lest you say that they did not blow over the sacrifices, but rather the Levites, this is not so. As behold, they explicitly said (Mishnah Tamid 7:3), "They gave him the wine to pour [for the libation]. The assistant stood on the horn [of the altar] with two handkerchiefs in his hand. Two priests stood in the table of (used for) fats and two trumpets were in their hands. They blew a teki'ah (long steady sound), then a teruah (a series of very short sounds) and then again a teki'ah." Behold, it is elucidated that this commandment was performed by the priests, and that it was a constant commandment to them, meaning to say that they would blow every day, and not only on a holiday or the day of the new month. However, I have seen that Rambam wrote (Mishnah Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein 3:5), "On all the festivals and on the the new moon days, the priests would sound the trumpets and the Levites would sing." It seems from his words that his opinion is that on other days, even the Levites blow the trumpets. And if the priests transgressed this and did not blow at the time of a sacrifice, and so [too,] if they did not blow at a time of trouble, they will have nullified this positive commandment.

מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה – לתקע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות. שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה וכו׳, וכתיב אחריו גם כן (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וגו׳. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש לאו דוקא, דבכל יום, היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן. וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין שאמרו שם (כט, א) הכל חיבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמה תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחיבי מאן מחיב? ומהדר ליה, כהנים איצטרכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה וגו׳, והני כהני הואיל ואתנהו בתקיעה דכל השנה כלה, דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו׳. ומהדר ליה מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר. למדנו מכל מקום דבכל השנה כלה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש, ואמרו במסכת ערכין (יג א) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה. משרשי המצוה. לפי שבשעת הקרבן היו צריכים לכון דעתם יפה בענינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חמר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי נגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכונה. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (כח, א) שהחצוצרה היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים, ויתר פרטיה, מבארים בספרי (בהעלותך פיסקא עז) ובמסכת ראש השנה (כו ב) וגם כן במסכת תענית (יט א) בארו שאנו מצוין בתקיעת החצוצרות בעת צרה [ה׳ תענית פרק א]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים, שעליהם המצוה לתקע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות, ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות. ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים אינו כן, שהרי בפרוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי (מ״ג) נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם, תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר, שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו ושהיא מצוה תמידית להם, כלומר שבכל יום היו תוקעין, ולא ביום מועד וראש חדש בלבד. אבל ראיתי להרמב״ם זכרונו לברכה (כלי מקדש ג, ה) שכתב, בימי המועד כלן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה. נראה מדבריו, שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, בטלו עשה זה.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 10:6-9ר׳ יוסף אבן כספי במדבר י׳:ו׳-ט׳

(ו) ונסעו המחנות החונים תמנה – זה דגל ראובן, והנה עם אלה היו נוסעים הקהתים שעמהם אהרן ובניו, והם התוקעים. לכן אין תקיעה שם עוד כי שני הדגלים הנשארים יסעו אחריהם. (ט) ונזכרתם לפני י״י אלהיכם – גם זה דברה תורה כלשון בני אדם, והענין כי במעשה הזה יעורו לבותינו ונשובה אל י״י.

Ralbag Bemidbar 10:1-10רלב״ג במדבר י׳:א׳-י׳

(ב) עשה לך שתי חצוצרֹת כסף מקשה תעשה אֹתם – התורה הקפידה שתהיינה שתים, לא פחות ולא יותר, ושתהיינה של כסף לא ממתכת אחר, ושתהיינה מסכימות אחת לאחת, כי האחדים הנמנים הם מסכימים, ושתהיינה מקשה, לכבוד ה׳ יתעלה ולכבוד הציבור. והנה היה השתמשותם לדברים היו נוהגים אז ולדברים שהם נוהגים לדורות. אמנם הדברים שהם נוהגים אז לבד הוא מה שהיו משתמשים בהם למקרא העדה ולמסע המחנות, ושאר הדברים הנזכרים בזה היו נוהגים לדורות. (ג) ותקעו בהן – רוצה לומר בשתיהן, תקיעה בלא תרועה, שנאמר: ׳ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו׳ (פסוק ז). והנה התקיעה היא קול נמשך ומתדבק, והתרועה היא קול נשבר ובלתי מתדבק. (ד) ואם באחת יתקעו – רוצה לומר לבדה, אז הוא סימן שמשה עליו השלום היה קורא הנשיאים לבדם. והיה זה תקיעה בלא תרועה. (ה-ז) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החֹנים קדמה – רוצה לומר כשיתקעו בחצוצרות ויריעו אחר התקיעה; ויתבאר שכבר היו תוקעים עוד אחר התרועה, ממה שאמר: ׳תרועה יתקעו למסעיהם׳ (פסוק ו); למדנו שפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ואין לָאומר שיאמר שהרצון באומרו ׳ותקעתם תרועה׳ שיתקעו בחצוצרות באופן שיעשו תרועה אך לא יעשו זולת תרועה, וכן הענין באומרו ׳תרועה יתקעו׳; לפי שכבר אמר אחר זה: ׳ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו׳ (פסוק ז), ביאר שההבדל היה בין ענין המסע ובין מקרא העדה, שבמקרא העדה תהיה שם תקיעה לבד בזולת תרועה אחריה, ואמנם בענין המסע היתה תרועה אחריה; ואילו היה הרצון שתהיה שם תרועה לבד, הנה היה ההבדל מבואר בין שני הענינים ולא היה צריך לומר ׳ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו׳. ואין לָאומר שיאמר שהתקיעה הראשונה שהיתה למסע המחנות היתה תקיעה ותרועה לאחריה, והאחרונה היתה תרועה ותקיעה לאחריה, שהרי כבר נאמר: ׳ותקעתם תרועה שנית וגו׳⁠ ⁠׳ (פסוק ו), למדנו מזה שכולן היו בסגנון אחד, רוצה לומר התקיעות אשר היו למסע המחנות. (ח) ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצֹצרות, והיו לכם לחקת עולם לדֹרֹתיכם – רוצה לומר כי במה שישמשו החצוצרות שיהיה לחוקת עולם לדורות, והם הדברים הנזכרים אחר זה, צריך לדקדק שיהיו התוקעים בני אהרן הכהנים, רוצה לומר הראויים לשמש בכהונה, פרט לבעלי מומין; ואולם בדברים הקודמים, שהם למקרא ולמסע לא דקדקה התורה מי יהיה התוקע. ומזה המקום דקדקו שיהיה מותר להקהיל את העם לפרשת הַקְהֵל לתקוע בחצוצרות כהן בעל מום. (ט) וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם וגו׳ – רוצה לומר: אם תבואו למלחמה בארצכם שהיא ארץ ישראל. והוא ידוע כי המלחמה תהיה עם האויב, לא עם האוהב, ולזה לא נצרך לומר ׳על הצר הצֹרר אתכם׳, אלא להודיע שבאי־זה צר שיצור ישראל יעשו כן להריע בחצוצרות על יד הכהנים, כמו שזכרנו; ויִזָּכרו בזה הפועַל לפני ה׳ יתעלה, רוצה לומר במקדש; וזה, שבזה הפועַל יהיה לבם נשבר ונדכה, וישובו אל ה׳ יתעלה וירחמם בהתפללם אליו, כי התפילה עם זאת התרועה היא סיבת היותם נזכרים, לסיבה שזכרנו, כי הקול המרעיד יחריד לב האנשים, כמו שאמר: ׳אם יִתָּקַע שופר בעיר ועם לא יחרדו׳ (עמוס ג, ו), ובזה האופן תהיה תפילתם ותשובתם שלמה. וכבר יתבאר שהתפילה היתה שם עם זה, ושכבר היה זה על כל צרה כדי שלא תבוא עליהם, כמו שביארנו, שכבר זכר שלמה: ׳בהנגף עמך ישראל לפני אויב, אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה וגו׳; בהעצר שמים וגו׳; רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה וגו׳⁠ ⁠׳ (מלכים א ח, לג-לז). והנה שתקה התורה בזה המקום מהתשובה והתפילה, לפי שכבר אמרה על צד התנאי: ׳ונזכרתם׳, רוצה לומר: עשו בדרך שתהיו נזכרים, וזה אמנם יהיה בתשובה ותפילה, כי הם סיבת המשך ההשגחה האלהית בהם. ולפי שאמר: לפני ה׳ אלהיכם, למדנו שענין החצוצרות לא היה נעשה כי אם במקדש, כי היא עבודה מן העבודות, כי התורה דקדקה שתהיה על יד בני אהרן הכהנים. ואולם התשובה והתפילה אין לה מקום מוגבל, כמו שאמר שלמה: ׳והתפללו אליך דרך ארצם וגו׳⁠ ⁠׳ (מלכים א ח, מח). ונתבאר עוד שזאת התרועה לא היתה נוהגת אלא במקדש, ממה שאמר דוד עליו השלום: ׳בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳⁠ ⁠׳ (תהלים צח, ו). ואמר שכאשר יעשו זה יהיו נושעים מאויביהם. וראוי שתדע שענין הזכירה הזאת יכלול גם כן ההתענות; וזה, שכבר ראינו מכוונת התורה שהתשובה והכפרה השלמה תהיה אחר העינוי והתרועה; ולזה כאשר רצה ה׳ יתעלה שתהיה הכפרה בעשור לחודש השביעי הקדים התרועה מראש החודש, כדי שיכנע לבם מחטאיהם וישובו אל ה׳ תשובה שלמה, ובסוף הענין יענו את נפשותיהם ביום העשירי; ולזה תכלול גם כן זאת התרועה ההתענות. וראוי שתדע שאחר שהגיע ההיזק מהצרה ההיא לא יתריעו, שנאמר: ׳על הצר הצֹרר אתכם׳, ולא שכבר צרר. ולזה גם כן הוא מבואר שאין ראוי להתפלל על הצרה שכבר עברה, כי מה שהיה אין להשיב. וראוי שתדע שכבר היה שם גם כן שופר בזאת התרועה, ובתרועת ראש השנה היו גם כן חצוצרות, שנאמר: ׳בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳⁠ ⁠׳ (תהלים צח, ו), למדנו מזה שהיו שם יחד חצוצרות וקול שופר; ואמנם נזכרו בכאן חצוצרות, להורות שהמצוה בחצוצרות, ונזכר בראש השנה קול שופר, להורות שהמצוה בשופר. (י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם – ראוי שתדע שכל אלו הדברים שזכרנו שיתקעו עליהם בחצוצרות במקדש הם כשהיו כוללים, כמו ימי השמחה והמועדים וראשי חודשים, שהם כוללים; ולזה יחוייב שיהיו אלו העולות עולות ציבור, והשלמים זבחי שלמי ציבור; ואולם על עולות יחיד ושלמי יחיד לא יהיה זה. וכן ראוי שנבין הענין בענין התרועה על הצרות שלא יבואו על הציבור. והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם – מגיד שזאת התקיעה אינה מעכבת ענין הקרבנות האלו, שכבר נרצו בזולת זה, אבל תהיה זאת ההערה להיות להם לזכרון, רוצה לומר לישראל, כי זה ישימם מושגחים מה׳ יתעלה. וידוע כי בעת הזאת היו הלויים משוררים שיר לה׳, לזאת הכונה בעינה, כי הכונה באלו הקרבנות כבר נשלמה בזולת זה; אמר בספר דברי הימים: ׳והשיר משורר והחצֹצרות מחצצרים׳ (דברי הימים ב כט, כח), למדנו שבעת התקיעה בחצוצרות היה זה השיר, והלויים היו משוררים, שנאמר: ׳ושֵׁרֵת בשם ה׳ אלהיו׳ (דברים יח, ז), והנה השירות שהוא בשם ה׳ הוא השיר אשר בפה.

Ralbag Bemidbar Toalot 10:1-10רלב״ג במדבר תועלות י׳:א׳-י׳

(א-ד) התועלת הרביעי הוא להודיע שראוי למנהיג לסדר עניניו באופן שכאשר ירצה שיבואו לפניו ראשי העם, או העם בכללו, יסבב שירגישו זה יחד בעת אחד, כדי שלא תפול קנאה ביניהם אם יקרא קצתם קודם קצת; ושיוכלו להרגיש זה תכף שירצה. וזה אמנם יהיה בכמו אלו הקולות החזקים שישמעום הרחוקים והקרובים בקריאה אחת במספר. ואם היה לו לקרוא פעם קצתם ופעם קצת אחר - יבדיל בין שתי הקריאות בדרך שירגישו הנקראים בזה הקול כי הם נקראים; כי בזה מטוב הסידור מה שלא יעלם. ולזה זכר שהיו תוקעים בחצוצרת אחת כשהיו קוראים הנשיאים, ולא היתה שם תרועה; ואולם בקוראו כל העם, היו תוקעים בשתי חצוצרות ומריעין. (ה-ו) התועלת החמישי הוא להודיע שראוי למנהיג העם והחיל והצבא שתהיינה פעולותיו מסודרות באופן שלא תפול קטטה בין המונהגים ממנו, ולזה ראוי שיסדר ענין נוסעם וחנותם, ומי יסע ראשונה ומי יסע שני ומי יסע שלישי, כי בזה מטוב הסידור וההרחקה מהקטטה מה שלא יעלם. (ט) התועלת הששי הוא במצוות, והוא לקרוא לה׳ יתעלה בעת הצורך להנצל מן הרעות הנכונות לבוא, כי קרוב ה׳ יתעלה לקוראיו אשר יקראוהו באמת. ולהעיר לבם לשוב לה׳ יתעלה בכל לבם ציוה שבעֵת תפילתם על זה והתענותם יתקעו בחצוצרות, להעיר לב הנרדמים באופן שיקרעו לבבם וישובו אל ה׳, כי זה ממה שיישירם אל שתהיה תפילתם נשמעת ויהיו נזכרים לפני ה׳. (י) התועלת השביעי הוא במצוות, והוא שיתקעו בחצוצרות על הקרבנות, כדי שיתנו הכהנים לבם בדבר הקרבן, ויבינו מה שהוא מעיר עליו. ולזאת הסיבה בעינה היו הלויים משוררים אז בפה את שיר ה׳, כמו שנתבאר בעזרא, ונמצא בתורה במה שאמר ׳ושֵׁרֵת בשם ה׳ אלהיו׳ (דברים יח, ז), כי השירות בכמו זה השיר השלם הוא שירות בשם ה׳, כמו שאמרו רבותינו ז״ל. ויִדמה שיהיה זה הענין מצוה אחרת, זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר. ואמנם מה שהיו משתמשים בחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות - היה לפי שעה; ושתי אלו המצוות האחרונות היו לדורות. והנה הפלא מהר״ם ז״ל שמנה כל זה מצוה אחת, והנה יתבאר מהעיקרים שזכר בזה שהם שתי מצוות. ואין זה מקום החקירה בזה, אבל החקירה בו תהיה בגזרת ה׳ בספר המצוות אשר לנו.

Abarbanel Bemidbar 10:1אברבנאל במדבר י׳:א׳

ולפי שמרע״ה לא יצטרך ללכת להודיע לכל שבט ושבט מה יצוה ה׳ אותו לכן צוהו יתברך אחר זה עשה לך שתי חצוצרות כסף ורצה בעשה לך שיצוה לעשותם כרצונו וידעו שמשה רבינו מעצמו מצוה לעשותם כמלך במחנהו. והם דוגמת קנה ארוך וחלול כאשר יש בכל מחנה ההולך למלחמה וקולו מרעיד. וצוהו שיהיו חצוצרות שתים ולא עוד לפי שבחינת הדברים שיצטרכו אליהם היה די בשתיהן. וצוהו שיהיו מכסף ולא ממתכת אחר מפני כבודו של משה שכן דרך המלכים לעשותן ושתהיינה שוות בענינן ועל כן אמר שתי חצוצרות כדי שיהיה הקול היוצא מאחת מהן כמו הקול היוצא מהאחרת. וצוה שתהיינה מקשה מבלי פרקים כדי שתהיינה יותר חזקות ולא יצא הקול במקומות חבורי פרקיהן. וביאר לאיזה תכלית יהיו באמרו והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות רוצה לומר שיצטרכו למשה אם למקרא עדה או העדה בכללה כשיצטרך לדבר אליה. ואם לצוות על מסע המחנות ותהיינה אחר כך החצוצרות הכרחי לצורך משה ולהקל טרחו. ולכך אמר והיו לך. וביאר איך יהיה זה באמרו ותקעו בהם רוצה לומר ואם יתקעו תקיעה פשוטה והוא קול ארוך נמשך בשתי החצוצרות יחד יהיה סימן שאתה קורא את כל העדה ויהיו נועדים אליך פתח אהל מועד. ואם באחת רוצה לומר מהחצוצרות בלבד יתקעו התקיעה ההיא ונועדו אליך הנשיאים. ופי׳ תקיעה דחיה אחת חזקה מהרוח וכן הוא בנפיחה. ולשון תרועה הוא מלשון רוע התרועעה הארץ והוא נענוע הקול וזעזוע וחלחלה והעד אמרו אחריו נוע תנוע הארץ כשכור. והתרועה מורה על צעקה אל מושיע מתוך הלחץ על זריזות והתקיעה מורה על הגבורה והנצחון ולכן בקריאת הנשיאים היתה תקיעה אחת כמצות המלך לשריו וכן בקריאת העדה אבל במסע המחנות אמר ותקעתם תרועה ונסעו כמזהיר אותם הזדרזו לנסוע קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ולא תחשוב שבמסע המחנות היתה תרועה מבלי תקיעה כי בשום דבר לא היתה תרועה אחרי תקיעה ולכך אמר ותקעתם תרועה שהיו ראשונה תוקעים בשתי חצוצרות ואח״כ מריעים. ומאשר אמר גם כן תרועה יתקעו למסעיהם למדנו שאחר התרועה יתקעו תקיעה אחרת. והטעם תערובת שמחה וגבורה עם צעקה אל המושיע והיו א״כ בנסוע המחנות עושים התוקעים סימן תר״ת שהוא תקיעה לפניה תרועה באמצע ותקיעה בסוף. והגיד הכתוב שכאשר יתקעו ויריעו בפעם הראשונה יסעו המחנות החונים קדמה ששם שבט יהודה ויששכר וזבולון החונים לצד מזרח. וכאשר יתקעו ויריעו בשנית יסעו המחנות החונים תימנה שהם ראובן שמעון וגד שהיו לצד דרום וכן בשאר רוצה לומר לצפון ולמערב היו תוקעים ומריעים לנסוע כל דגל ודגל הנה אם כן למסע המחנות היתה התרועה אם התקיעות לפניה ולאחריה לא למקרא העדה ועל זה אמר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו רוצה לומר שכאשר יקהילו את העדה או את הנשיאים כמו שנזכר למעלה יתקעו תקיעה פשוטה אבל לא יריעו תרועה. ומזה תדע שאין הכוונה בזה שבמסע המחנות יעשו תרועה לבדה כיון שכבר ביאר שלא היה הבדל אחר בין מסע הדגלים לקריאת העדה אלא שבקריאתה יתקעו ולא יריעו אבל במסעות יתקעו ויריעו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע והנה עד כאן זכר הדברים שישתמשו בהם בחצוצרות במדבר והם למקרא העדה והנשיאים ולמסע את המחנות ועתה יבאר עוד הדברים שישתמשו בהם לדורות ואחרי בואם אל הארץ. ואמר על זה ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם וביארו חז״ל שבדברים שהם לדורות והם אשר יזכור אחר זה יהיו התוקעים בני אהרן הכהנים ר״ל הראוים לשמש בכהונה פרט לבעלי מומים. אבל בדברים שכבר זכר ממקרא העדה וממסע המחנות לא דקדקה התורה מי יהיה התוקע כי כל אדם יוכל לתקוע וביאר עניני התקיעה והתרועה לדורות ואמר שזה יהיה אם במלחמות כי תבא מלחמה בארצכם רוצה לומר בבא האויבים על ארץ ישראל להלחם בה. והנה אמר על הצר הצורר אתכם וידוע היה שלא תהיה מלחמה עם האוהב אבל אמר על הצר הצורר להגיד שעל איזה צר שיצור לישראל ועל איזו צרה שיהיו בה יעשו כן להריע בחצוצרות על ידי הכהנים. והטעם בזה שהצר לא יבא בארצם בהיותם עושים רצונו של מקום כי כבר הובטחו וחרב לא תעבור בארצכם אבל בהיותם רעים וחטאים יבואו עליהם הצרים שלוחי ההשגחה להענישם ולכך צוה יתברך שהכהנים משרתי מקדשו יתקעו ויריעו בחצוצרות כדי שהשומעים יחרדו וישובו אל ה׳ כי הקול המרעיד יחריד לבב האנשים ובזה יזכרו וישובו אל ה׳ וכמו שאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ובהיות תשובתם על יד התרועעות הזה יהיו נזכרים לפני ה׳ אלהיהם ויושעו מהאויבים וענין הזכרון הזה הוא שהם בהיותם פושעים לפני השם יסתיר פניו מהם והוא ענין השכחה ר״ל שלא ישגיח בענינם והצלתם אמנם בשובם אל ה׳ בתפלה ותשובה וענוי נפש ויחרדו לפניו יהיו נזכרים ומושגחים ונושעים מאויביהם וז״ש ונזכרתם רוצה לומר עשה באופן שתזכרו לפניו. ומאשר אמר לפני ה׳ אלהיכם למדנו שתקיעת החצוצרות על הצרה היתה נעשית כ״א במקדש כי היא עבודה מהעבודות המיוחסות לבני אהרן הכהנים אמנם התפלה והתשובה אין להם מקום מוגבל וכמו שאמר שלמה בתפלתו והתפללו אליך דרך ארצם. עוד הודיע ממה שיהיה לדורות ובמדבר גם כן שביום שמחתם ומועדיהם ובראשי חדשיהם שאין בזה צרה ולא אויב אלא שמחה ויום טוב כשיעלו עולותיהם וזבחיהם על מזבח השם יתקעו בחצוצרות רוצה לומר תקיעה פשוטה ולא תרועה כי הוא סימן שמחה וגבורה והיה הטעם בזה לפי שהעם בהתקבצם יחד קרוב הוא שיחטאו בכמה מינים מהחטאים לכן יתקעו להעיר לבם שלפני ה׳ הם ובזה תפול השגחת השם עליהם לעובה וזהו הזכרון שזכר כאן ומאשר אמר על עולותיכם למדנו שעל קרבנות הצבור היו תוקעים אבל לא על קרבנות היחיד ובעת התקיעה היו הלוים משוררים שיר לה׳ וכן אמר בספר עזרא השיר משורר והחצוצרות מחצצרים שבעת התקיעה היו משוררים והותרה בזה השאלה הי״א ואם ישאל שואל אם היה שביום שמחתם ומועדיהם וראשי חדשיהם יתקעו ולא יריעו במה יודע איפה שאין זה להקהיל העדה או הנשיאים. נשיב כי כשהיתה התקיעה על הקרבנות מלבד החצוצרות היו ג״כ תוקעים בשופר כמו שאמר (תהלים צא ו׳) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳ ונאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. ומסכים לזה צוה ית׳ באחד לחדש השביעי זכרון תרועה יהיה לכם כי זמן לחון הוא. וצריך לזכור זכרונות מלכיות שופרות מפי ש״צ מובהק כמו בני אהרן הכהנים:

Tzeror HaMor Bemidbar 10:2צרור המור במדבר י׳:ב׳

אח״כ צוה עשה לך שתי חצוצרות כסף. כי זה תשלום הדגלים. כי אין מלך ודגלים בלי חצוצרות. להעיר נרדמים ולשמח לב נדהמים. וזהו עשה לך. כי לך יאתה. אחר שאתה בישורון מלך. ובהתאסף ראשי עם צריך שיהיה בחצוצרות ושופרות וכל מיני זמרא. וזהו והיו לך למקרא המדה ולמסע את המחנות. ונתן סימן לרבים בשתיהם מפני כבודם. וליחידים והנשיאים באמת. כי לפעמים יצטרכו כל העם להקהל. ולפעמים די בנשיאים זהו כנגד למקרא העדה. וכנגד למסע את המחנות אמר ותקעתם תרועה ונסעו המחנות. וכן לכל ארבע רוחות העולם היו תוקעים תרועה שהיא קול גנח וייליל. לשבר כל מיני מדות הדין ולהבריח כל המזיקים. כאומרו תרועם בשבט ברזל וגומר שהוא לשון שבירה. אבל בהקהיל את הקהל תתקעו. תקיעה פשוטה ולא תריעו. כי הקהל אינם צריכים דין אלא רחמים. כי הן אל כביר לא ימאס. ולכן היו החצוצרות של כסף להורות שהיו רחמים על ישראל. ולכן אמר שיהיו מקשה בלי פירוד לרמוז על ייחוד השם ואהבתו. ולהורות שהיו רחמים אמר ובני אהרן הכהנים יתקעו. לפי שהם באים מכח רחמים ולא הלוים שבאים מכח הדין. ולהורות על זה אמר וכי תבואו מלחמה בארצכם. שזאת היא מלחמת האויבים. והרעותם בחצוצרות לשבר כחם. כבר כתבתי כי במדרש הנעלם אמרו שזו היא מלחמת יצר הרע שהוא צר הצורר תמיד. כי האויבים לפעמים יבאו ולפעמים לא יבאו. אבל יצר הרע הוא צר שצורר תמיד ביום ובלילה לא יחשה. ואויבי איש אנשי ביתו מהצרי׳. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולכן כתיב בראש השנה שהוא יום הדין זכרון תרועה. זכרון מהתרועה הנזכרת כאן והרעותם בחצוצרות ונזכרתם. אבל ביום שמחתכם ובמועדיכם. שאינם צריכים דין. ותקעתם בחצוצרות:

Sforno Bemidbar 10:2-6ספורנו במדבר י׳:ב׳-ו׳

(2) עשה לך שתי חצוצרות כסף, seeing that the immediate plan was for the people to journey to the Holy Land without delay, God gave the commandment for the trumpets to be used as “Royal trumpet blasts,” announcing the moving of the Tabernacle to a new location, or announcing the arrival of the Tabernacle at its next location. The trumpets would also be blown before battles, as we know from verse 9. והיו לך למקרא העדה, to assemble the people or their leaders in front of the Tabernacle. God wanted that the trumpets be used to render honour to the king. (5) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, seeing that this flag also had the carriers of the Tabernacle in its wake. (6) ותקעתם תרועה שנית, as a result of which the second “flag” would start journeying, the ones that were positioned to the south. This “camp” was accompanied by the Levites carrying the sacred vessels. תרועה יתקעו למסעיהם, this had to be spelled out as both the tekiah sounds and the teruah sounds would be blown by the trumpets in conjunction with the journeying of the camps. The former sounds to make sure the people would all be assembled in their assigned spots, the latter to ensure that the Levites were in position with their respective carts, etc. Just as the people in order to assemble were called by means of the tekiah, so the princes when they were to assemble were called by means of the tekiah blasts, without the teruah blast.

(ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף – בהיות הכוונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד, צוה בחצוצרות לתרועת מלך בם, בנסוע המשכן ובנסוע המקדש, ובצאתם להלחם, כאמרו ״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם, והרעתם בחצצרת״ (במדבר י׳:ט׳). והיו לך למקרא העדה – מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים ״אל פתח אהל מועד״ (פסוק ג׳) ״לפני ה׳⁠ ⁠״ רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך. (ה) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה – כי עמהם היו נוסעים נושאי המשכן. (ו) ותקעתם תרועה שנית, ונסעו המחנות החנים תימנה – כי עמהם היו נוסעים נושאי המקדש. תרועה יתקעו למסעיהם – שיש במסעם תקיעה ותרועה, וזה כי התרועה בשביל נסיעת המקדש, והתקיעה עמה בשביל מסעיהם שיקבצו יחד, כמו שהיה מקרא העדה והנשיאים בתקיעה בלתי תרועה.

Sforno Bemidbar 23:21ספורנו במדבר כ״ג:כ״א

ותרועת מלך בו, whenever the whole camp begins to journey or to make camp they blow the trumpets to express the joy of having their King with them.

ותרועת מלך בו – בנסוע המחנות הם תוקעים תרועה בנסוע המשכן, לשמחה שיגילו במלכם.

HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 10:7הכתב והקבלה במדבר י׳:ז׳

תתקעו ולא תריעו – שרש תקע כולל נעיצת דבר בדבר והתדבקו בו, כמו יעקב תקע את אהלו, כל העמים תקעו כף, וקול התקיעה הוא קול נמשך מתדבק יחד, ונעשה מנעיצת ודחיית רוח הנפיחה בכלי, לכן למקרא העדה והנשיאים להתועד יחד ולהתאחד במקום אחד, היתה קול התקיעה אשר יורה על ההתדבקות וההתאחדות. ושם תרועה כאן יתכן שהוא משרש רוע שהוראתו הנענוע והטלטול, כמו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה, וכענין רוע התרועעה הארץ, נוע תנוע הארץ שענינם הנענוע והטלטול, וקול התרועה היא גם כן קול בלתי מתדבק אבל הוא קול שבור ומתנועע, לכן באה קול התרועה למסע את המחנות, כאלו מודיע להם בו בא העת להתנועע ממקום למקום ולנסוע.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 10:5רש״ר הירש במדבר י׳:ה׳

(ג-ז) ותקעו וגו׳ – מפסוק ז נראה ברור שתקיעה ותרועה הן שני קולות שונים. אף על פי כן נאמר בפסוק ה ״ותקעתם תרועה״, ולא ״והרעותם״ המתאים ללשון ״תריעו״ שבפסוק ז. הדבר מלמדנו שיש לשלב את שני הקולות האלה, ושצריך להתחיל את התרועה על ידי תקיעה. בהתאם לכך ״תרועה יתקעו״ של פסוק ו מלמד שהתרועה צריכה להסתיים עם תקיעה. ולכך מתאימה גם ההלכה (ראש השנה לד.; השווה ויקרא כג, כד). המשמעות המקורית של ״תקע״ היא לדחוף, להכניס דבר בכוח – כגון לתקוע מסמר בקיר או יתד בקרקע. אדם תוקע כף ידו לתוך כף יד חברו כדי לסמל הבטחה. תקיעת כף היד מסמלת, שכְּעושה הפעולה – או ליתר דיוק כַּבְּעָלִים, שכן הביטוי השגור הוא ״תקיעת כף״ ולא ״תקיעת יד״ (עיין פירוש, ויקרא יד, ח ד״ה ״הזיות אלה״, במדבר כד, י) – הריהו מעמיד עצמו באופן נמרץ וללא סייג לרשות האחר; כפו משועבדת לזולתו ועומדת לשירותו. בביטוי זה, מסמלת כף היד את אישיותו של העושה – או ליתר דיוק של הבעלים; מכאן ״יִתָּקֵעַ״ (איוב יז, ג) בלשון התפעל: לתקוע כף לעצמו. ועל הנותן תקיעת כף לחברו נאמר: ״בָאתָ בְכַף־רֵעֶךָ״ (משלי ו, ג). בהשאלה לתחום הנגינה, מורה ״תקע״ על נשיפה חזקה וממושכת של עמוד אוויר לתוך כלי נשיפה, ו״תקיעה״ מציינת את הקול החזק והממושך הנוצר מכך, הנכנס אל תוך האוזן. מכאן משמעותה המיוחדת של ״תקיעה״: הקול האחיד הרצוף והבלתי נשבר של כלי נשיפה: ״פשוטה״. המשמעות של ״רוע״, ״רעע״ היא לשבור. כך: ״תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל״ (תהילים ב, ט). בהקשר לנגינה, מורה השורש על קול שבור ורועד, המורכב מכמה קולות קצרים: ״תרועה״. בפסוק ב נאמר שמטרתן העיקרית של החצוצרות היא ״למקרא העדה ולמסע את המחנות״: לתת אות לעדה להתאסף, ולמחנות לנסוע. ה״תקיעה״, הקול האחיד של הקריאה, משמשת כאות להתאסף (פסוקים ג,ד,ז). ה״תרועה״, הקול השבור של האזעקה, משמשת כאות לפרק את המחנה ולנסוע (פסוקים ה,ו); אלא שנאמר: ״ותקעתם תרועה״ ו״תרועה יתקעו״, שמכאן משמע שהתרועה אינה עומדת בפני עצמה אלא תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה (ראש השנה לד.). כדי לקרוא לאומה יחד כיחידה אחת – המיוצגת על ידי הנשיאים, ראשי אלפי ישראל – היו תוקעים בחצוצרה אחת (פסוק ד), ובכך נותנים ביטוי למושג היחידה. אך אם היה על האומה להתאסף בריבוי בניה, היו תוקעים בשתי חצוצרות, ובכך נותנים ביטוי למושג הריבוי. האות למסע המחנה היה, כאמור, תרועה, עם תקיעה לפניה ולאחריה. והנה, מאחר שתקיעה היא אות קריאה ותרועה היא אות אזעקה, הרי ששילוב שני הקולות אלה פעל כך: התקיעה הראשונה קוראת את כולם אל המנהיג העליון של האומה. אם לא באה תרועה אחר התקיעה, ההוראה היא: התייצבו אצל ראש האומה, כדי לקבל ממנו הוראות. אך אם הושמעה תרועה לאחר התקיעה, זוהי נתינת הוראה להביא את הכל לכלל תנועה, לפרק את המחנה ולהכינו למסע. התקיעה האחרונה מצווה להם כך: לאחר פירוק המחנה, עליהם ללכת לכל מקום שהמנהיג מכוון אותם. זהו כנראה פירוש ״תרועה יתקעו למסעיהם״ (פסוק ו): אחרי התרועה צריכה לבא תקיעה ובכך לתת את ההוראה לנסוע הלאה. מלשון הכתוב (פסוקים ה–ו) נראה, שהאות למסע המחנה נשנה רק לצורך המחנה השני החונה תימנה, ואילו המחנות החונים למערב ולצפון היו נוסעים מאליהם, ללא כל אות נוסף. ואכן, אם נתבונן בתיאור המסע בפסוק יד נראה שרק המחנה הראשון והמחנה השני נזקקו לאות החצוצרות כדי לצאת למסע. שכן סדר מסע המחנה כך היה: הראשון לצאת למסע [לאחר האות הראשון] היה מחנה יהודה. באותו הזמן – כפי שאנו רואים להלן (בפסוק יז) ולעיל (ד, ד–טו) – היו מכסים את כלי הקודש בבגדים ומוסרים אותם לבני קהת. אחר כך באו בני גרשון ובני מררי לפרק את האוהל ואת החצר ולהטעין אותם על העגלות. הייתה חשיבות לכך, שתחילה יושלם פירוק המשכן, ובני גרשון ובני מררי ייסעו בעקבות מחנה יהודה, ורק אז [לאחר האות השני] ייסע המחנה השני. רק בשלב זה, היו בני קהת – שעמדו מוכנים עם כלי הקודש בעת שהמחנה הראשון נסע – מצטרפים למחנה השני ונוסעים בעקבותיו. הטעם לכך מבואר בפסוק כא: בחנייה החדשה, צריכים בני גרשון ובני מררי להקדים ולהגיע, וכך יוכלו להקים את האוהל והחצר ולהכינם לקבל את כלי הקודש, ורק אחר כך יגיעו בני קהת. שאר המחנות, שעד אז כבר יהיו מוכנים לנסוע, יבואו בעקבותיהם מאליהם [ללא צורך באותות נוספים]. אף על פי כן, לדעת הספרי (כאן), השמיעו החצוצרות עוד אות שלישי למסע שני המחנות האחרונים, כנרמז בלשון ״תרועה יתקעו למסעיהם״. לפי דעה אחרת שהובאה בספרי, תקעו בחצוצרות למסע כל אחד מארבעת המחנות.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 10:8-10רש״ר הירש במדבר י׳:ח׳-י׳

(ח) ובני אהרן הכהנים – יש משמעות גדולה לכך שהאותות הוצרכו להיות מושמעים על ידי כהנים. ואכן, לדעת ר׳ עקיבא בספרי, היו אלה ״כהנים תמימים״, הכשרים לעבודה, שכן זוהי תמיד משמעות הביטוי ״בני אהרן הכהנים״ (פירוש, ויקרא א, ה ועוד). אותם אנשים שעבדו בשם התורה בתוך מקדש התורה, בעשותם שם את המעשים הסמליים של התמסרות האומה לתורה, הם אלה אשר באמצעותם היה קורא מנהיג האומה לאומה או לראשיה לשמוע את מצוות התורה. כאן כמו גם שם, היו הם מבשרי התורה לאומה; וכאשר המנהיג השמיע את קריאתו באמצעות הכהנים, הוא רמז בכך שאינו קורא להם מכוח אישיותו שלו, אלא אך ורק מכוח מעמדו ביחס לתורה. והיו לכם לחקת עולם – החצוצרות לא הוגבלו לתקופת המדבר בלבד, כפי שהתבאר עד לכאן, אלא יש להן משמעות גם לדורות הבאים; וגם אז, רק כהנים יתקעו בהן (עיין פירוש פסוקים ט,י). (ט) וכי תבאו מלחמה – בדרך כלל משתמש הכתוב בלשון ״יצא למלחמה״, ואילו ״בא למלחמה״ הוא ביטוי מאוד לא מצוי. הוא נמצא שוב בייחוד בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: ״האחיכם יבאו למלחמה״ (להלן לב, ו). ה״יוצא למלחמה״ הוא ההולך למלחמה במרץ, מרצונו שלו; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לארצו. לעומת זאת, ה״בא למלחמה״ – ובייחוד ה״בא מלחמה״, כלשון פסוקנו – הוא המקבל על עצמו את סכנות הקרב לאחר שהסתבך במלחמה. המלחמה באה ללא התגרות מצדו, ואין לו כל ברירה אלא לעמוד מול הסכנה. לפיכך משה שואל (שם): ״האחיכם יבאו למלחמה״ – ולעומת זאת: ״ואתם תשבו פה״! אחיכם היו מעדיפים, כפי שאתם מעדיפים, להגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח; היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס למערכה – ואתם מבקשים להשתמט מחובתכם? בדומה לכך, כאשר נאמר (להלן לא, כא): ״אנשי הצבא הבאים למלחמה״, עוסק שם הכתוב בתוצאות של איסור וטומאה שנוצרו על ידי השתתפות אנשי הצבא במלחמה, ושהיה צורך לסלקן בסיום המלחמה. תוצאות אלו לא נוצרו בגלל ש״יצאו למלחמה״, אלא משום ש״באו למלחמה״; שכן המלחמה הביאה לכך שאנשי הצבא נגעו במתים ולקחו שלל כלי איסור. מלבד זאת מבאר הספרי (לפסוק ה שם), שהם השתתפו במלחמה זו בעל כורחם שלא מרצונם, מאחר שהיה ידוע מראש שזו תהיה הפעולה האחרונה של חיי משה (עיין ספרי שם). ״וכי תבאו מלחמה״ האמור בפסוקנו, מדבר ללא ספק על מלחמת הגנה שנכפתה על ישראל ללא כל התגרות מצדם; שכן נאמר שהאויב הוא ״בארצכם״. זו אינה מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש לנחלתכם ולוחץ אתכם מאוד בארצכם שלכם. הוא ״הצר הצרר אתכם״, ואתם שרויים בצרה. במצוקה כזו: ״והרעתם בחצצרת״, השמיעו תרועות בחצוצרות. מטרת התרועה בחצוצרות היא ״ונזכרתם וגו׳ ונושעתם״, ומכאן שהתרועה היא קריאה לעזרה המופנית אל ה׳. בפסוקים הקודמים היו הקולות סימן לציוויי המנהיג לאומה; ואילו כאן האומה היא הקוראת אל ה׳ בקולות אלו. ומאחר שגם כאן משמיעים את הקולות על ידי הכהנים (עיין פירוש פסוק ח), שהם משרתי התורה במקדש, הרי מוכח שמצפים לישועה בזכות התורה היוצרת את הקשר בין ה׳ לישראל. וכשם שהתרועה הקוראת למסע המחנה, דורשת מהעם לנוע במרץ, כך התרועה המופנית אל ה׳ בעתות צרה אינה אלא הזעקה: ״קומה והושיעה נא״, או כפי שנאמר להלן (פסוק לה): ״קומה ה׳ ויפצו איביך״ וגו׳. אולם לא נאמר כאן בפשטות: ״והרעתם וגו׳ ונושעתם״ וגו׳, אלא: ״ונזכרתם וגו׳ ונושעתם״ וגו׳. מדויק מלשון ״ונזכרתם״ שעד כה הייתה חסרה זכירה. ה׳ נטש אותם ועזבם למהלך הטבעי של המאורעות, וחולשתם הטבעית בהשוואה לכוחו החזק יותר של האויב הביאה עליהם את צרתם. לפיכך המחשבה הראשונה שבזעקתם הדחופה אל ה׳ היא: חזור ופנה אלינו, הגן עלינו בהשגחתך, עמוד לימיננו! נמצא שהישועה המיוחלת אינה אלא תוצאתה הישירה של פניית ה׳ בחזרה אל עמו. מכיוון שההלכה מלמדת שתקיעה קודמת לכל תרועה, הרי שגם תרועה זו של קריאה לעזרה נפתחת על ידי תקיעה. והנה, כבר ראינו שהתקיעה הפותחת את התרועה של מסע המחנה, קוראת לאומה לפנות אל מנהיגה ולתת דעתה לציוויו. גם כאן התקיעה הפותחת היא קריאה אל ה׳ לשוב ולהפנות פניו אלינו; אין היא אלא זעקת תחנונים: זכרנו! והתקיעה המסיימת את התרועה מבטאת את התפילה: הישאר עמנו גם לאחר שהושעתנו, אל תעזבנו עוד, סע עמנו! (י) וביום שמחתכם – מהגמרא בסוכה (נג:) נראה באופן ברור שתוקעים בכל יום בתמיד של שחר ושל בין הערביים, וכן גם בכל המוספים בשבתות ובימים טובים. הספק היחיד שנידון שם (נד. והלאה) הוא: כיצד תוקעים ביום שיש בו כמה קדושות, וממילא קרבים בו שניים או שלושה מוספים – כגון ראש חודש שחל בשבת, או ראש השנה שחל בשבת שקרבים בו שלושה מוספים: אחד לשבת, אחד לראש חודש ואחד לראש השנה – האם תוקעים בנפרד לכל אחד מהמוספים, או שתוקעים רק סדר אחד של תקיעות לכל המוספים יחד? ההלכה מכריעה כאפשרות השנייה. אולם לפי זה קשה להבין את פסוקנו. בפסוקנו נזכרים במפורש מועדים, ראשי חודשים, ובנוסף ״יום שמחתכם״. השאלה היא, מצד אחד מה פירוש ״יום שמחתכם״? ברור שהוא מציין דבר אחר מאשר המועדים, שכן הוא נזכר בנוסף להם. מאידך יש לשאול, באיזה מהסוגים האלה נכללים השבת והתמיד? בספרי ישנן שתי דעות: האחת מפרשת: ״⁠ ⁠׳וביום שמחתכם׳ אלו שבתות״, אך אינה מפרשת באיזה סוג נכללים התמידים. הדעה השנייה מבינה את ״יום שמחתכם״ כרמז לתמידים, אך אינה מבארת באיזה סוג נכללות השבתות. תחילה יש להעיר, ש״שמחה״ אינה מציינת בהכרח מצב־רוח מרומם הנגרם על ידי אירוע מיוחד כלשהו; אלא נכללת בה גם ההרגשה הפנימית של השלווה והרוח הטובה, אשר צריכה להיות תמיד בבסיס חיינו. דבר זה מוכח מפסוקים רבים, כגון: תהילים צ, יד; ד, ח; צז, יא; ק, ב; קד, לד. קהלת ט, ז; ג, יב; ה, יח; יא, ט. משלי ה, יח; כג, כד–כה; יג, ט. קל וחומר שהדברים אמורים לגבי כלל האומה, אשר פסוקנו עוסק בה. שכן האומה אינה יודעת לא מוות ולא עוני: ״אין ציבור מת ואין ציבור עני״ (תמורה טו:, עיין ירושלמי גיטין ג, ז בסוף). שמחה תמידית שוררת בייחוד בבית ה׳, מקדש התורה, אשר המוות והאבלות אינם עוברים את מפתנו; מקום שבו, תחת זיו השכינה, יכולה לפרוח רק שמחה של מצווה. שם, הופך רעיון ״שהשמחה במעונו״ למציאות קיימת, ואל כולם מגיעה הקריאה: ״עבדו את־ה׳ בשמחה״ (תהילים ק, ב). שם, כל יום רגיל ראוי להיות מכונה ״יום שמחה״. כינוי זה משמש כאן כניגוד ל״יום צרה״ של הפסוק הקודם, המדבר על הצרה והצוקה הבאות על האומה בגלל שה׳ עזבה. אם כן בוודאי ניתן לפרש ש״יום שמחתכם״ מתייחס לעולת התמיד, ואילו שבתות נכללות ב״מועדיכם״. הרי סוף כל סוף, הפסוק העוסק בקרבנות המועדים כולל את השבת במושג ה״מועד״ הכללי: לפי הגמרא בפסחים (עז.), המאמר המסכם ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ (להלן כט, לט) כולל את כל קרבנות הציבור שקבוע להם זמן, ולפיכך הוא כולל גם את מוספי השבת (עיין פירוש לעיל ט, ב). אולם אם כל יום רגיל שלא אירע בו צער מיוחד כלשהו ראוי להיקרא ״יום שמחה״, מכוח הכרתנו האלוקית המלווה אותו בכל רגע ורגע, הרי כל שכן שאת השבת ראוי לכנות כך. שכן השבת מוקדשת בייחוד להכרה האלוקית, והרעיון המשרה רוח שמחה בכל מלאכת שאר ימי השבוע הוא עצם מהות השבת. לפיכך ראויה השבת להיקרא ״יום שמחתנו״, היום המיוחד של שמחתנו. בכל מצב נפשי בו תמצא אותנו השבת – מצב של ״פריחה מלאה״, מצב ״נובל״ של עצב, או מצב של התבוננות עמוקה שאנו הוגים בו במסתרי החיים – ״עַלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״ (תהילים צב, ד; השווה פירוש שם) – מעוררת השבת את אותו הרעיון, הווי אומר: שאנו חיים בעולמו של הקב״ה, בצוותא עם ברואיו, תחת השפעת פעליו ומעשיו. רעיון זה של השבת יביא אותנו תמיד לקרוא: ״שִׂמַּחְתַּנִי ה׳ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן״ (תהילים צב, ה); או כפי שנאמר בסידור התפילה שלנו: ״יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת״! לפיכך ניתן לפרש ש״יום שמחתכם״ מתייחס אל השבת, ובאופן זה התמידים ייכללו ב״מועדיכם״, שכן גם בהלכות דחיית הטומאה נכללים התמידים במושג ה״מועד״ (עיין פירוש לעיל ט, ג). נמצא שהתורה אומרת לנו: בימי השמחה של הכרת ה׳, בזמנים בהם זכרונות מיוחדים מזמינים אותנו להיוועד עם ה׳, בימים הקוראים אותנו להתחדשות, עלינו לתת ביטוי באמצעות קרבן להכרה זו, לשאיפה אל ה׳ ולהתחדשות עצמית. על ידי עולות, תמידים ומוספים, ושלמי ציבור של כבשי עצרת, ניתן ביטוי לקידוש המעשים ולשמחת החיים, המביאים לקרבת ה׳. בכל הימים האלה נקרא אל ה׳ בתקיעת חצוצרות; נבקש ממנו לשמוע את ה״נדרים״ שהזמן המיוחד עורר אותנו לקבל על עצמנו, ולהביט על מסירותנו בבקשת קרבת אלוקים; נקרא אליו שיתקרב אלינו, כדרך שבשמיעתנו בקולו אנו מבקשים את קרבתו. לפי זה, גם תקיעת חצוצרות של קרבנות הציבור היא (כמו בפסוק ט) קריאת ישראל אל ה׳: אנו קוראים אליו להתקרב אלינו, ובכך אנו מבטאים את עצם מהותו של רעיון הקרבן. וכאשר אנחנו שואפים ומשתדלים להתקרב אל ה׳, וה׳ נענה לנו ומתקרב אלינו, נעשה כל רעיון קרבן המועד למציאות קיימת; שכן זמן הקרבן נהפך בכך ל״מועד״, זמן של איחוד בין ישראל לה׳. וכבר אמרנו (לעיל ט, ב) ששבתות ותמידים גם הם ״מועדים״ של קרבנות. ההלכה מלמדת שגם התקיעה של הקרבנות לא הייתה קול אחד בודד אלא תקיעה-תרועה-תקיעה, כדוגמת הזעקה לעזרה שבפסוק הקודם. ואף על פי ששם נאמר ״והרעתם״ וכאן נאמר ״ותקעתם״, כבר ביאר הרמב״ן ששם הדגש הוא על התרועה, ואילו כאן הדגש על התקיעה. שם זוהי תרועה הנפתחת בתקיעה והמלוּוה על ידה, ואילו כאן אלו הן תקיעות הפותחות את התרועה והמלוות אותה. שם ההתערבות האלוקית היא התכלית וקרבת האלוקים המיוחלת היא האמצעי, וכאן קרבת אלוקים היא התכלית וההתערבות האלוקית היא האמצעי. שכן קרבת ה׳ התמידית תלויה אף היא בהתערבות כוחו האלוקי הכל־יכול; היא תלויה בכפרה, שהיא מעשה פלאי של חסד אלוקי. הכפרה מסלקת מהעבר שלנו כל דבר המנוגד לשאיפתנו להיות ראויים לקרבת ה׳. בזכות הכפרה ניוולד מחדש, ונהיה ראויים לעתיד חדש וטהור. נמצא שהתקיעה-תרועה-תקיעה של הקרבנות קוראת לה׳ לבוא אלינו (תקיעה), ולכפר עלינו (תרועה), כדי שיישאר קרוב אלינו מכאן ואילך וידריך אותנו בחיים (תקיעה). ייתכן שמשמעותה המשתנה של תקיעה-תרועה-תקיעה, כקריאה לעזרה או כקריאה עם הקרבנות, באה לידי ביטוי גם באופן השמעת הקולות: שם הודגשה התרועה על ידי הארכתה והשמעתה בקול רם, ואילו כאן הודגשו התקיעות באותו האופן. כעין זה היא ההלכה לגבי אופן צירוף חצוצרות ושופר בתענית ובראש השנה (ראש השנה כו:) [עיין להלן]. והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם – משמעותו המדויקת של ״זכרון״ מוכחת ממקומות שונים, כגון ״והיה היום הזה לזכרון״ (שמות יב, יד), וכן ממה שנאמר בעניין השמות שעל האפוד והחושן (שם כח, יב,כט), וגם מהנאמר בתפילין: ״ולזכרון בין עיניך״ (שם יג, ט). מכל אלה מוכח ש״זכרון״ איננו האמצעי המביא לזכירה, אלא הדבר שאותו יש לזכור. גם כאן נראה, שהנושא של ״והיו״ אינו החצוצרות אלא העולות וזבחי השלמים, אשר באמצעות התקיעות יהיו לזיכרון לפני ה׳. התקיעות הן קריאה אל ה׳ לראות את מעשינו בארץ ולזכור את ״נדרי״ ההתמסרות המתבטאים בהם. לפיכך ״והיו לכם״ וגו׳: ה׳ ישמע לקול תקיעותנו וייענה לבקשתנו, וכתוצאה מכך, ״אני ה׳ אלקיכם״: הוא יקיים לנצח את הברית שכרת עמנו. עיון מדוקדק יותר יראה, ששלושת המאמרים – ״ותקעתם״, ״והיו לכם לזכרון״, ״אני ה׳ אלקיכם״ – מקבילים למשמעות תקיעה-תרועה-תקיעה. ״ותקעתם״ – הקריאה אל ה׳ העולה מהתקיעה; ״זכרון״ – קבלת קרבנותינו לפניו ברצון, שכן ה׳ יכפר עלינו כפי שביקשנו בתרועה; ״אני ה׳ אלקיכם״ – קרבת הברית שתלווה אותנו בחיים, והיא זו שעליה התפללנו בתקיעה האחרונה על יסוד הכפרה (עיין פירושנו לויקרא כג, כד, על תקיעת שופר של ראש השנה ויובל). במסכת ראש השנה (כו:–כז.) אומרים חז״ל, שבבית המקדש היו תוקעים תמיד בשופר ובחצוצרות ביחד. בראש השנה, החצוצרות היו משני צדי השופר, והיו מאריכים בקול השופר ומקצרים בקול החצוצרה, מכיוון שמצוות היום בשופר. בתעניות היו שתי החצוצרות באמצע, ושופר עמהן משני צדיהן, והיו מאריכים בקול החצוצרות ומקצרים בקול השופר, מכיוון שמצוות היום בחצוצרות. צירוף החצוצרות והשופר מופיע בפסוק: ״בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳⁠ ⁠״ (תהילים צח, ו). אם נזכור עתה שהשופר מייצג את קריאת ה׳ אלינו, ואילו החצוצרות מייצגות את קריאתנו אליו, נמצא שצירופם במקדש – מעון התורה והבטחות ה׳ – רומז כך: החצוצרות מלוות את השופר, והשופר צריך ללוות את החצוצרות. הווי אומר, שאם נשָמע לקריאת ה׳ אלינו (שופר), ה׳ יאזין לקריאתנו אליו (חצוצרות); כך גם נוכל לקרוא אל ה׳ בעתות צרה (חצוצרות), רק אם נקבל על עצמנו לשמוע בקולו (שופר). התקיעות של הקרבנות, קיבלו ביטוי מילולי בברכת העבודה (״רצה״) של תפילת שמונה עשרה [שבה אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל] – אשר נתקנה כנגד התמידים – ובייחוד בתפילת יעלה ויבוא המתוספת במועדים ובראשי חודשים.