EN/HEע/E

Relationship Between Vayikra 1-5 and 6-7

Sources

Shemot 29שמות כ״ט

(1) “This is the thing that you shall do to them to make them holy, to minister to me in the priest’s office: take one young bull and two rams without blemish, (2) unleavened bread, unleavened cakes mixed with oil, and unleavened wafers anointed with oil: you shall make them of fine wheat flour. (3) You shall put them into one basket, and bring them in the basket, with the bull and the two rams. (4) You shall bring Aaron and his sons to the door of the Tent of Meeting, and shall wash them with water. (5) You shall take the garments, and put on Aaron the coat, the robe of the ephod, the ephod, and the breastplate, and clothe him with the skillfully woven band of the ephod; (6) and you shall set the turban on his head, and put the holy crown on the turban. (7) Then you shall take the anointing oil, and pour it on his head, and anoint him. (8) You shall bring his sons, and put coats on them. (9) You shall clothe them with belts, Aaron and his sons, and bind headbands on them: and they shall have the priesthood by a perpetual statute: and you shall consecrate Aaron and his sons. (10) “You shall bring the bull before the Tent of Meeting: and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the bull. (11) You shall kill the bull before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) You shall take of the blood of the bull, and put it on the horns of the altar with your finger; and you shall pour out all the blood at the base of the altar. (13) You shall take all the fat that covers the innards, the cover of the liver, the two kidneys, and the fat that is on them, and burn them on the altar. (14) But the flesh of the bull, and its skin, and its dung, you shall burn with fire outside of the camp: it is a sin offering. (15) “You shall also take the one ram; and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the ram. (16) You shall kill the ram, and you shall take its blood, and sprinkle it around on the altar. (17) You shall cut the ram into its pieces, and wash its innards, and its legs, and put them with its pieces, and with its head. (18) You shall burn the whole ram on the altar: it is a burnt offering to Hashem; it is a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem. (19) “You shall take the other ram; and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the ram. (20) Then you shall kill the ram, and take some of its blood, and put it on the tip of the right ear of Aaron, and on the tip of the right ear of his sons, and on the thumb of their right hand, and on the big toe of their right foot, and sprinkle the blood around on the altar. (21) You shall take of the blood that is on the altar, and of the anointing oil, and sprinkle it on Aaron, and on his garments, and on his sons, and on the garments of his sons with him: and he shall be made holy, and his garments, and his sons, and his sons’ garments with him. (22) Also you shall take some of the ram’s fat, the fat tail, the fat that covers the innards, the cover of the liver, the two kidneys, the fat that is on them, and the right thigh for it is a ram of consecration, (23) and one loaf of bread, one cake of oiled bread, and one wafer out of the basket of unleavened bread that is before Hashem. (24) You shall put all of this in Aaron’s hands, and in his sons’ hands, and shall wave them for a wave offering before Hashem. (25) You shall take them from their hands, and burn them on the altar on the burnt offering, for a pleasant aroma before Hashem: it is an offering made by fire to Hashem. (26) “You shall take the breast of Aaron’s ram of consecration, and wave it for a wave offering before Hashem: and it shall be your portion. (27) You shall sanctify the breast of the wave offering, and the thigh of the wave offering, which is waved, and which is heaved up, of the ram of consecration, even of that which is for Aaron, and of that which is for his sons: (28) and it shall be for Aaron and his sons as their portion forever from the children of Israel; for it is a wave offering: and it shall be a wave offering from the children of Israel of the sacrifices of their peace offerings, even their wave offering to Hashem. (29) “The holy garments of Aaron shall be for his sons after him, to be anointed in them, and to be consecrated in them. (30) Seven days shall the son who is priest in his place put them on, when he comes into the Tent of Meeting to minister in the holy place. (31) “You shall take the ram of consecration, and boil its flesh in a holy place. (32) Aaron and his sons shall eat the flesh of the ram, and the bread that is in the basket, at the door of the Tent of Meeting. (33) They shall eat those things with which atonement was made, to consecrate and sanctify them: but a stranger shall not eat of it, because they are holy. (34) If anything of the flesh of the consecration, or of the bread, remains to the morning, then you shall burn the remainder with fire: it shall not be eaten, because it is holy. (35) “You shall do so to Aaron, and to his sons, according to all that I have commanded you. You shall consecrate them seven days. (36) Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it. (37) Seven days you shall make atonement for the altar, and sanctify it: and the altar shall be most holy; whatever touches the altar shall be holy. (38) “Now this is that which you shall offer on the altar: two lambs a year old day by day continually. (39) The one lamb you shall offer in the morning; and the other lamb you shall offer at evening: (40) and with the one lamb a tenth part of an ephah of fine flour mixed with the fourth part of a hin of beaten oil, and the fourth part of a hin of wine for a drink offering. (41) The other lamb you shall offer at evening, and shall do to it according to the meal offering of the morning, and according to its drink offering, for a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem. (42) It shall be a continual burnt offering throughout your generations at the door of the Tent of Meeting before Hashem, where I will meet with you, to speak there to you. (43) There I will meet with the children of Israel; and the place shall be sanctified by my glory. (44) I will sanctify the Tent of Meeting and the altar: Aaron also and his sons I will sanctify, to minister to me in the priest’s office. (45) I will dwell among the children of Israel, and will be their God. (46) They shall know that I am Hashem their God, who brought them forth out of the land of Egypt, that I might dwell among them: I am Hashem their God.

(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם. (ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם. (ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם. (ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד. (ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת. (ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ. (ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת. (ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו. (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר. (יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כׇּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כׇּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה. (יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא. (טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ. (יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כׇּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַי״י רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי״י הוּא. (יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ. (כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא. (כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י. (כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי י״י אִשֶּׁה הוּא לַי״י. (כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י וְהָיָה לְךָ לְמָנָה. (כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. (כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַי״י. (כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמׇשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. (ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. (לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ. (לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם. (לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא. (לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם. (לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. (לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ. (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי״י. (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. (מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם.

Vayikra 1:1-3ויקרא א׳:א׳-ג׳

(1) Hashem called to Moses, and spoke to him out of the Tent of Meeting, saying, (2) “Speak to the children of Israel, and tell them, ‘When anyone of you offers an offering to Hashem, you shall offer your offering of the livestock, from the herd and from the flock. (3) “‘If his offering is a burnt offering from the herd, he shall offer a male without blemish. He shall offer it at the door of the Tent of Meeting, that he may be accepted before Hashem.

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר י״י אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַי״י מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. (ג) אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי י״י.

Vayikra 2:1ויקרא ב׳:א׳

“‘When anyone offers an offering of a meal offering to Hashem, his offering shall be of fine flour; and he shall pour oil on it, and put frankincense on it.

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַי״י סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.

Vayikra 3:1ויקרא ג׳:א׳

“‘If his offering is a sacrifice of peace offerings; if he offers it from the herd, whether male or female, he shall offer it without blemish before Hashem.

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי י״י.

Vayikra 4:1-3ויקרא ד׳:א׳-ג׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת.

Vayikra 4:27ויקרא ד׳:כ״ז

“‘If anyone of the common people sins unwittingly, in doing any of the things which Hashem has commanded not to be done, and is guilty;

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

Vayikra 5:1-6ויקרא ה׳:א׳-ו׳

(1) “‘If anyone sins, in that he hears the voice of adjuration, he being a witness, whether he has seen or known, if he doesn’t report it, then he shall bear his iniquity. (2) “‘Or if anyone touches any unclean thing, whether it is the carcass of an unclean animal, or the carcass of unclean livestock, or the carcass of unclean creeping things, and it is hidden from him, and he is unclean, then he shall be guilty. (3) “‘Or if he touches the uncleanness of man, whatever his uncleanness is with which he is unclean, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty. (4) “‘Or if anyone swears rashly with his lips to do evil, or to do good, whatever it is that a man might utter rashly with an oath, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty of one of these. (5) It shall be, when he is guilty of one of these, he shall confess that in which he has sinned: (6) and he shall bring his trespass offering to Hashem for his sin which he has sinned, a female from the flock, a lamb or a goat, for a sin offering; and the priest shall make atonement for him concerning his sin.

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. (ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם. (ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה. (ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. (ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.

Vayikra 6:1-6ויקרא ו׳:א׳-ו׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Command Aaron and his sons, saying, ‘This is the law of the burnt offering: the burnt offering shall be on the hearth on the altar all night until the morning; and the fire of the altar shall be kept burning on it. (3) The priest shall put on his linen garment, and he shall put on his linen breeches upon his body; and he shall remove the ashes from where the fire has consumed the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar. (4) He shall take off his garments, and put on other garments, and carry the ashes outside the camp to a clean place. (5) The fire on the altar shall be kept burning on it, it shall not go out; and the priest shall burn wood on it every morning: and he shall lay the burnt offering in order upon it, and shall burn on it the fat of the peace offerings. (6) Fire shall be kept burning on the altar continually; it shall not go out.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

Vayikra 6:7ויקרא ו׳:ז׳

“‘This is the law of the meal offering: the sons of Aaron shall offer it before Hashem, before the altar.

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי י״י אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

Vayikra 6:12-16ויקרא ו׳:י״ב-ט״ז

(12) Hashem spoke to Moses, saying, (13) “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer to Hashem in the day when he is anointed: the tenth part of an ephah of fine flour for a meal offering perpetually, half of it in the morning, and half of it in the evening. (14) It shall be made with oil in a griddle. When it is soaked, you shall bring it in. You shall offer the meal offering in baked pieces for a pleasant aroma to Hashem. (15) The anointed priest that will be in his place from among his sons shall offer it. By a statute forever, it shall be wholly burnt to Hashem. (16) Every meal offering of a priest shall be wholly burned. It shall not be eaten.”

(יב) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יג) זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי״י בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י. (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חׇק עוֹלָם לַי״י כָּלִיל תׇּקְטָר. (טז) וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל.

Vayikra 6:18ויקרא ו׳:י״ח

“Speak to Aaron and to his sons, saying, ‘This is the law of the sin offering: in the place where the burnt offering is killed, the sin offering shall be killed before Hashem. It is most holy.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי י״י קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא.

Vayikra 6:23ויקרא ו׳:כ״ג

No sin offering, of which any of the blood is brought into the Tent of Meeting to make atonement in the Holy Place, shall be eaten: it shall be burned with fire.

וְכׇל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

Vayikra 7:1-7ויקרא ז׳:א׳-ז׳

(1) “‘This is the law of the trespass offering. It is most holy. (2) In the place where they kill the burnt offering, he shall kill the trespass offering; and its blood he shall sprinkle around on the altar. (3) He shall offer all of its fat: the fat tail, and the fat that covers the innards, (4) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, shall he take away; (5) and the priest shall burn them on the altar for an offering made by fire to Hashem: it is a trespass offering. (6) Every male among the priests may eat of it. It shall be eaten in a holy place. It is most holy. (7) “‘As is the sin offering, so is the trespass offering; there is one law for them. The priest who makes atonement with them shall have it.

(א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (ג) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב. (ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. (ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַי״י אָשָׁם הוּא. (ו) כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.

Vayikra 7:8-10ויקרא ז׳:ח׳-י׳

(8) The priest who offers any man’s burnt offering, even the priest shall have for himself the skin of the burnt offering which he has offered. (9) Every meal offering that is baked in the oven, and all that is dressed in the pan, and on the griddle, shall be the priest’s who offers it. (10) Every meal offering, mixed with oil or dry, belongs to all the sons of Aaron, one as well as another.

(ח) וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. (ט) וְכׇל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכׇל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. (י) וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

Vayikra 7:11-15ויקרא ז׳:י״א-ט״ו

(11) “‘This is the law of the sacrifice of peace offerings, which one shall offer to Hashem. (12) If he offers it for a thanksgiving, then he shall offer with the sacrifice of thanksgiving unleavened cakes mixed with oil, and unleavened wafers anointed with oil, and cakes mixed with oil. (13) With cakes of leavened bread he shall offer his offering with the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving. (14) Of it he shall offer one out of each offering for a heave offering to Hashem. It shall be the priest’s who sprinkles the blood of the peace offerings. (15) The flesh of the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving shall be eaten on the day of his offering. He shall not leave any of it until the morning.

(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַי״י. (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. (יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכׇּל קׇרְבָּן תְּרוּמָה לַי״י לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קׇרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

Vayikra 7:16-21ויקרא ז׳:ט״ז-כ״א

(16) “‘But if the sacrifice of his offering is a vow, or a freewill offering, it shall be eaten on the day that he offers his sacrifice; and on the next day what remains of it shall be eaten: (17) but what remains of the flesh of the sacrifice on the third day shall be burned with fire. (18) If any of the flesh of the sacrifice of his peace offerings is eaten on the third day, it will not be accepted, neither shall it be imputed to him who offers it. It will be an abomination, and the soul who eats any of it will bear his iniquity. (19) “‘The flesh that touches any unclean thing shall not be eaten. It shall be burned with fire. As for the flesh, everyone who is clean may eat it; (20) but the soul who eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that belongs to Hashem, having his uncleanness on him, that soul shall be cut off from his people. (21) When anyone touches any unclean thing, the uncleanness of man, or an unclean animal, or any unclean abomination, and eats some of the flesh of the sacrifice of peace offerings, which belong to Hashem, that soul shall be cut off from his people.’”

(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קׇרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. (יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. (יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא. (יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. (כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַי״י וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכׇל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכׇל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַי״י וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

Vayikra 7:22-28ויקרא ז׳:כ״ב-כ״ח

(22) Hashem spoke to Moses, saying, (23) “Speak to the children of Israel, saying, ‘You shall eat no fat, of bull, or sheep, or goat. (24) The fat of that which dies of itself, and the fat of that which is torn of animals, may be used for any other service, but you shall in no way eat of it. (25) For whoever eats the fat of the animal, of which men offer an offering made by fire to Hashem, even the soul who eats it shall be cut off from his people. (26) You shall not eat any blood, whether it is of bird or of animal, in any of your dwellings. (27) Whoever it is who eats any blood, that soul shall be cut off from his people.’” (28) Hashem spoke to Moses, saying,

(כב) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. (כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. (כה) כִּי כׇּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַי״י וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. (כו) וְכׇל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. (כז) כׇּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כׇּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (כח) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

Vayikra 7:29-34ויקרא ז׳:כ״ט-ל״ד

(29) “Speak to the children of Israel, saying, ‘He who offers the sacrifice of his peace offerings to Hashem shall bring his offering to Hashem out of the sacrifice of his peace offerings. (30) With his own hands he shall bring the offerings of Hashem made by fire. He shall bring the fat with the breast, that the breast may be waved for a wave offering before Hashem. (31) The priest shall burn the fat on the altar, but the breast shall be Aaron’s and his sons’. (32) The right thigh you shall give to the priest for a heave offering out of the sacrifices of your peace offerings. (33) He among the sons of Aaron who offers the blood of the peace offerings, and the fat, shall have the right thigh for a portion. (34) For the waved breast and the heaved thigh I have taken from the children of Israel out of the sacrifices of their peace offerings, and have given them to Aaron the priest and to his sons as their portion forever from the children of Israel.’”

(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַי״י יָבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ לַי״י מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. (ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי י״י אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. (לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. (לג) הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה. (לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Vayikra 7:35-38ויקרא ז׳:ל״ה-ל״ח

(35) This is the anointing portion of Aaron, and the anointing portion of his sons, out of the offerings of Hashem made by fire, in the day when he presented them to minister to Hashem in the priest’s office; (36) which Hashem commanded to be given them of the children of Israel, in the day that he anointed them. It is their portion forever throughout their generations. (37) This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the trespass offering, and of the consecration, and of the sacrifice of peace offerings; (38) which Hashem commanded Moses in Mount Sinai, in the day that he commanded the children of Israel to offer their offerings to Hashem, in the wilderness of Sinai.

(לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי י״י בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַי״י. (לו) אֲשֶׁר צִוָּה י״י לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם. (לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. (לח) אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קׇרְבְּנֵיהֶם לַי״י בְּמִדְבַּר סִינָי.

Mishna Menachot 7:2משנה מנחות ז׳:ב׳

The loaves that accompanied the ram of the inauguration of the Tabernacle would come parallel to the three types of matza that accompany the thanks offering: Loaves, wafers, and loaves poached in water and made with oil (see Leviticus 8:26). The loaves of leavened bread that accompany the thanks offering were not brought with the ram of inauguration. The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of naziriteship would come with only two parts of the three types of matza that accompany the thanks offering, namely, loaves and wafers, but there is no matza poached in water (see Numbers 6:15). Consequently, the loaves of the offering of a nazirite are from ten kav of fine flour according to the Jerusalem measure, as taught in the previous mishna that each type of the loaves of matza comes from five kav of flour, which equal six-and-two-thirds tenths of an ephah according to the wilderness measure, as each type of the loaves of matza comes from three-and-one-third tenths of an ephah. From all of the four types of loaves accompanying the thanks offering, one takes one loaf from each set of ten as teruma, to be given to a priest, as it is stated: “And he shall present from it one of each offering as a teruma unto the Lord; to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given” (Leviticus 7:14). The verse is analyzed: “One” indicates that one should not take a sliced loaf; “of each offering” indicates that all the offerings should be equal, i.e., that one should not take a loaf from one type of offering for another type; “to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given,” and the rest of the loaves are eaten by the owner.

הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה׳. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים.

Rashbam Vayikra 6:2רשב״ם ויקרא ו׳:ב׳

זאת תורת העולה THIS IS THE RITUAL OF THE BURNT OFFERING (‘OLAH): The text reviews and completes the discussion of the laws of all the sacrifices that were described in the Torah portion, Vayiqra’. היא העולה THAT IS THE BURNT OFFERING: which is incinerated during daytime, as it is written (19:6) "on the day of your sacrifice," and (7:16) "on the day that he offers his sacrifice." You may complete its incinerationכל הלילה, ALL NIGHT LONG. THE ALTAR FIRE IS KEPT BURNING ON IT at night just as during the day.

זאת תורת העולה – כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כאן כל דיניהם. היא העולה – הנקטרת ביום, כדכתיב: ביום זבחכם (ויקרא י״ט:ו׳), ביום הקריבו את זבחו (ויקרא ז׳:ט״ז). כל הלילה – תגמור הקטרתה. ואש המזבח תוקד בו – בלילה כמו ביום.

Rashbam Vayikra 6:23רשב״ם ויקרא ו׳:כ״ג

וכל חטאת NO SIN OFFERING [MAY BE EATEN] FROM WHICH BLOOD IS BROUGHT [INTO THE TENT OF MEETING]: This refers to the "internal" sin offerings (חטאות הפנימיות): the bull of the anointed priest, the bull when the community forgets, the bull and the goat of the Day of Atonement and the goats [that are offered for sins] of idolatry. Concerning all five of these it is written that the "placements" [of the blood of those sacrifices] should be inside the hekhal on the curtain and on the golden altar. This is the plain meaning of Scripture.

{ו}כל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ – חטאות הפנימיות: פר כהן משיח (ויקרא ד׳:ג׳), ופר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד׳:י״ד), ופר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא ט״ז:כ״ז), ושעירי עבודה זרה (במדבר ט״ו:כ״ד). כל ה׳ אילו כתוב בהם מתנות לפנים בהיכל על הפרכת ומזבח הזהב, וזהו פשוטו.

Ibn Ezra Vayikra 7:37אבן עזרא ויקרא ז׳:ל״ז

installation as it is written in the parasha of Teṣavveh [Exodus 29]

ולמלואים – ככתוב בפ׳ ואתה תצוה (שמות כ״ט).

Chizkuni Vayikra 6:2חזקוני ויקרא ו׳:ב׳

צו את אהרן, "command Aaron;" whenever the expression tzav is used, it is a commandment to be performed with alacrity, without delay, and is meant to apply indefinitely, not only for a limited period, i.e. one time. The reason we know that it is meant to encourage the person so commanded to fulfill the order without delay, is because the Torah wrote in Deuteronomy 1,16: "I will charge (command) your judges, etc." In Numbers 5,2 the Torah wrote: (concerning the people afflicted with tzoraat, the dreaded skin disease, that such people must be removed forthwith from the camp of the Israelites. The Torah there adds, that this order was carried out without delay (Numbers 5,4). The fact that this is not a formulation used with commands valid only on a single occasion, is that in Numbers 15,23, the Torah writes concerning a number of commandments that they apply for all future generations for sins committed inadvertently. Seeing that such tasks were removing last night's ash from the altar, or making sure that there was always an adequate supply of wood at hand on the altar, it is human nature not to relate to this with exceptional haste, the Torah, when legislating this command, employed a term implying haste, the need to perform that task without delay. Rashi, quoting Rabbi Shimon, is on record as saying that all commandments which involve expense to the person commanded to do so need reminders not to delay, as it is only human to seek to delay having to spend one's money when it is not for making a profit from the transaction. What he means is that if the first person charged with doing something has not performed his task, then another person has to substitute for him, something called חסרון כיס, being out of pocket. In our age the correct term would be: "because time is money." את אהרן, up until now we read about the sons of Aaron having to perform certain chores, as for instance in chapter 1 verse 11, and verse 8. At this point, according to Vayikra rabbah, Moses turned to God and said: "how can a well which is in disgrace produce water that is welcome and pure? What he meant was that if Aaron was in disgrace because of the sin of the golden calf, how could his sons be fit to perform the duties in the Tabernacle? [I find this somewhat difficult to accept as the commands in our chapter were addressed to both Aaron, and his sons (6,2). Ed.] We have learned in Mishnah 3 of Tamid at the beginning of chapter 2, that all manner of wood is suitable as firewood for the sacrifices with the exception of olive wood and the wood of grape vines. The reason is that the wood of the olive tree is of a higher status as the oil of the lamps candlestick is made from the olives that grew on an olive tree, and the wine used in libations is used in Temple. The Mishnah immediately preceding that one reports the fact that none of the priests charged with removing the ash had ever been late in the performance of his duties. We see that the trunk of the olive tree was honoured on account of its fruit, so that the sons of Aaron should be honoured because of their father. When God heard Moses' reasoning He immediately changed the wording of the commandment by including Aaron in it. זאת תורת העולה, "these are the instructions pertaining to offering any burnt offering;" up until now we had not known from which hour in the morning this communal daily sacrifice could be offered. Neither had we known at what hour its counterpart in the evening was to be presented. This is why this verse was preceded by the words: זאת תורת העולה, "this is the instruction concerning the burnt offering," i.e. this burnt offering is subject to special rules. The rules for any burnt offerings mentioned in the Book of Leviticus have been reiterated here. היא העולה, even though this burnt offering is burned up by day, (as opposed to most other offerings). This point is underlined once more when the Torah wrote in Leviticus 7,16: ביום הקריבו את זבחו, "on the day when he offered his meat offering, its fat parts and its limbs are permitted for consumption all night long." ואש המזבח, but the fire on the golden altar within the Sanctuary, תוקד בו, "shall be fed and kept going all night long; you are to light it by taking fire from the copper altar," (the altar on which the burnt offerings were offered and burned up. (compare Torat kohanim on our verse.) בו, "from it;" the letter ב here is substituting for the letter מ which we would have expected. We find something similar in Exodus 30,26: ומשחת בו את אהל מועד, "you are to anoint from it (from the oil of anointing) the Tent of Meeting." You find this use of the word בו again in verse 13 of our chapter: where the words: ביום המשח אותו, mean "from the day he had anointed him."Whence do we know that the fire for Aaron's coalpan and the fire for kindling the candlestick in the Sanctuary were also taken from the altar for the animal sacrifices? This is simple logic. If the fire for the golden altar had to be provided from the fire on the altar in front of the Tabernacle, the same must be true for the fire of the priest's coalpan (for incense) and for lighting the lamps on the candlestick. (Sifra)

זאת תורת העלה – עד עתה לא היינו יודעים מאימתי זמן עולת התמיד של שחר ועד מתי זמנה של עולת התמיד הערב לכך נאמר זאת תורת העולה המיוחדת שבעולות ואיזו זו עולת התמיד. וכן כל הקרבנות האמורין בפרשת ויקרא חוזר ואומר כאן כל דיניהם.

Chizkuni Vayikra 7:37חזקוני ויקרא ז׳:ל״ז

זאת התורה לעולה, "this is the law for the burnt offering;" this is a reference to the skin of the burnt offering which has not been burned up;" ולמנחה, "and for the gift offering;" this is a reference to the part of this offering that has not been consumed. ולחטאת ולאשם, "and for the sin offering, and for the guilt offering; the meat of which is to be consumed by the priests. ולמלואים, and for the consecration offerings which we learned about earlier in Exodus chapter 29. ולזבח השלמים, and for the sacrifice known as peaceofferings. This is a reference to the breast, right thigh, and the parts given to the priests of the mandatory thanksgiving offerings.

זאת התורה לעלה – עור העולה. ולמנחה – הנותרת מן המנחה. ולחטאת ולאשם הבשר נאכל לכהנים. ולמלואים – אלעיל קאי אפרשת מלואים שבפרשת תצוה. ולזבח השלמים – החזה ושוק ולחמי תודה.

Ramban Vayikra 6:2רמב״ן ויקרא ו׳:ב׳

אמר הכתוב בפרשת ויקרא: דבר אל בני ישראל (ויקרא א׳:ב׳), כי שם יצווה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר: צו את אהרן – כי ידבר במעשה הקרבנות, והכוהנים יעשו אותם.

Ramban Vayikra 6:18רמב״ן ויקרא ו׳:י״ח

זאת תורת החטאת – היה הציווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקורבנות הנדבה, ואחרי כן בקורבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואח״כ בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם (ויקרא ו׳:י׳), ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים. והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים. זאת תורת החטאת – תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס. יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר: זאת. ואמר: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני י״י – שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון, לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא ויחיד, וכאן נתרבו כולן, חטאות הצבור וחטאות הפנימיות. עוד דרשו (ספרא ויקרא ו׳:י״ח): קדש קדשים – לרבות שלמי הצבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, לפי שבכל קדשי הקדשים הטעין צפון. הוא – פרט לתודה ואיל נזיר. ועוד נתן עתה בשר החטאות לבני אהרן, וציוה שיאכלוה בחצר אהל מועד הזכרים מהן, ולא בנות אהרן. וחידש דינין הרבה בנבלעים מן החטאת.

Ramban Vayikra 7:38רמב״ן ויקרא ז׳:ל״ח

אשר צוה י״י את משה בהר סיני – על דרך רבותינו (ספרא ויקרא כ״ה:א׳) כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונשנו מהן באהל מועד, והנה מצות ויקרא שנויות. ועל דרך הפשט, שיעורו: אשר צוה י״י את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם לי״י, כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת, וצוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באהל מועד. ויתכן כי טעם בהר סיני – במקום הזה לפני הר סיני, והוא באהל מועד. וכן: עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כ״ח:ו׳) – כי איננו בהר ממש, כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד, דכתיב: וזה אשר תעשה על המזבח וגו׳ (שמות כ״ט:ל״ח). וכן: ויסעו מהר י״י (במדבר י׳:ל״ג), וכן: רב לכם שבת בהר הזה (דברים א׳:ו׳) – והטעם בכל אלה כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו, דכתיב: ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י״ט:ב׳), ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן. והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו, ושם התחילו בעולת התמיד, ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם, ולפיכך אמר הכתוב בכאן: כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני – יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני, להודיע שלא היתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות, ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, אבל היה במדבר סיני מלפני ההר, בתחומו וקרוב לו, ושם אהל מועד, כמו שאמר בתחילת הענין: ויקרא אל משה וידבר י״י אליו מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳) – הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד.

Ralbag Vayikra 7:37רלב״ג ויקרא ז׳:ל״ז

זאת התורה לעֹלה למנחה וגו׳ – אמר ולמלואים, לפי שמעשה המילואים והשלמים הם שוים, והם דומים בעניניהם למעשה התודה, אלא שלא היה במילואים לחם חמץ, כמו שנזכר בפרשת ואתה תצוה ובזאת הפרשה הבאה.

Akeidat Yitzchak Vayikra Peirush 6עקדת יצחק ויקרא פירוש ו׳

(ב) ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, על מוקדה וגו׳ והכוונה שיצוה לאהרן ולבניו לאמר להם זאת תורת וחוק הראוי לינתן למקריב העולה היא העולה הנזכרת ראשונה בפרשה הקודמת אם עולה קרבנו וגו׳ ונאמר והפשיט את העולה וגו׳ כי הנה על השתדלותו על מוקדה על המזבח כל הלילה ועל הרימו את הדשן והוציאו אותו מחוץ למחנה ראוי שיקבלו דבר חלף עבודתו והחק ההוא הזכירו להלן באומרו (ויקרא ז׳) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כי אין לו ממנה דבר למאכל לפי שהיא כלה כליל לה׳. אמנם אמר (שם ו׳) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו׳ כי יקריבו ממנה קומץ המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו׳ כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאישי ה׳. וסמך לזה מנחה חביתין אשר לאהרן ולבניו לומר בה כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. להבדילה מהמנחה הראשונה שאין ראוי לו ליהנות ממנו כמו שיבא אצל ואכלתי חטאת היום וגו׳ שער ס׳ בעזרת האל. ואחרי זה זכר חק הכהנים מהחטאת והאשם סמכם אל העולה אל הטעם שזכר בהם בפי׳ באומרו (שם ו׳) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. ואמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש וגו׳ וסיים וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. ובאשם (שם ז׳) יצוה בהקטרת האמורין ואמר כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש. כחטאת כאשם. תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה והכהן המקריב את עולת איש וגו׳. חזר למעל׳ כמו שאמרנו. וכל מנחה אשר תאפה בתנור וגו וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ואחרי שזכר אלו הקרבנות המשתתפים במקום שחיטתן ומנחותיהן כנזכר אמר וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריבו לה׳ שהיה שחיטתו בפתח אוהל מועד והוא מהמין היותר משובח בעולה כמו שזכרנו ואמר אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו׳ ורקיקי מצות וגו׳ והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ונתן סדר האכילה לבעלים בתוך זמנו ובטהרה הראויה ואסר כל חלב ודם שור וכבש ועז מן הקדשים ההם. ואחר אמר מה שיוקרב מזבח השלמים ואמר שיהיו תרומת חזה ושוק לכהנים כמו שאמר והיה החזה לאהרן ולבניו ואמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנ׳כי את חזה התנופה ואת שוק התרומ׳ לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. הנה שזכר מה שראוי שימשך לשם מן המתנות לכהנים דרך כלל ולמיוחדים המקריבים הקרבן ההוא דרך פרטי. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאישי ה׳. ביום הקריב אותם לכהן לה׳ אשר צוה ה׳ לתת להם וגו׳ זאת התורה לעול׳ למנח׳ ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני. יאמר כי זה החק והטרף הראוי לתת להם מאלו הקרבנות אשר צוה ה׳ את משה שיקריבו אותם בעצם וראשונ׳ לתועלת עצמם כנזכר. אמנם ראוי שיוקבע זה החק להם במקר׳ ובשניי׳ ביום צוואתו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ בעצמה וראשונ׳ כי אם לא יהיה טרף למשרתי המזבח לא ימצא שם תכלית הכוונה ההיא. והוא מה שראוי שיכוון מאלו הפרשיות וסדורן והוא ענין נכון מאד לפי כוונתנו ויועיל לפתוח פתח לפני כל מי שירצה לדקדק במעשה כל קרבן וקרבן מהן לפי ענינו בענינים פרטים אשר לא יכילם ספר. וזה הענין מההתבוננות תתפשט תועלתו בכל עת ובכל שעה בין בפני הבית ובין אחריו כמו שזכרנו במלאכת המשכן והבגדים ושאר המלאכות בשערים שהתועלת הזה לא תפסק לעולם ובדבר הזה יהיה כבוד ה׳ בשלמות תורתו ונצחיות׳ לעולם. ותוכן זה הענין ותועלתו יתבאר עוד בשער הבא אחרי זה. אמנם זה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק ויבוא מה שראוי לבא בשער התפלות:

Abarbanel Vayikra 6 Introductionאברבנאל ויקרא ו׳ הקדמה

צו את אהרן ואת בניו לאמר עד סוף הסדר ויש בזה שאלות: השאלה הא׳: למה לא בא מסודר זכרון הקרבנות בפרשה זו כסדורם בסדר ויקרא כי שם נזכרו החטאת והאשם אחר השלמים וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים והשלמים אחריהם ולמה היה החלוף הזה בדרוש אחד... וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו וגו׳ עד וזאת תורת המנחה. הנה בסדר ויקרא אמר יתברך למשה דבר אל בני ישראל לפי ששם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל היו מביאים אותם אבל כאן אמר צו את אהרן ואת בניו לאמר לפי שהסדר הזה נתיחד למעשה הקרבנות והכהנים יעשו אותם ובעבור שהיו כאן דברים יעשה אותם הכ״ג בעצמו ודברים יעשו אותם הכהנים ההדיוטים לכן אמר צו את אהרן ואת בניו. ואמר זאת תורת העולה לפי שהעולה היא הקרבן היותר נבחר ומרוצה לפני השם מכל הקרבנות ולכן בסדר ויקרא התחיל במצות העולה כי היא הראשונה שבכל הקרבנות והם זבחי צדק כאלו אמר יהי רצון שכל קרבנותיכם יהיו עולות ולא תחטאו ולא תצטרכו לקרבן חטאת ואשם הבאים על עונות. האמנם נזכרו בסדר ויקרא השלמים קודם החטאת וקודם האשם וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים לפי שבסדר ההוא נזכרו כן לכוונה שזכרתי שם. אבל כאן היו מסודרים לכוונה אחרת והיא שאחרי העולה שהיא קדש קדשים רצה הקב״ה לסדר הקרבנות שהם ג״כ קדשי קדשים והם החטאת והמנחה והאשם קודם שיסדר הקרבנות שהם קדשים קלים שהם שלמים וכן כתב הרמב״ן שרצה לסדר דיני קדשי הקדשים כי משפט אחד להם כמו שאמר במנחה קדש קדשים היא כחטאת כאשם. ואח״כ יבאר דין קדשים קלים וירצה שאחרי שזכר המנחה אחר העולה כמו שעשה בסדר ויקרא רצה לסמוך למנחה החטאת והאשם מצד שהם דומים לה מצד ששלשתם קדשי קדשים ואח״כ זכר דין קדשים קלים. גם אפשר לומר טעם אחר בסדור הקרבנות אשר בכאן נוציא אותו ממה שכתב הרמב״ן על פסוק והכהן המקריב את עולת איש שהדין הזה נוהג בכל קדשים ואמר הכתוב הזה עולה והוא הדין לחטאת ולאשם הנזכרים למעלה ואין זבחי השלמים כן ולכן הזכיר משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם השלמים א״כ גם מזה הטעם היה ראוי שיזכור דיני השלמים אחר העולה והחטאת והאשם בסדר הזה. והותרה בזה השאלה הא׳.

Abarbanel Vayikra 6:13אברבנאל ויקרא ו׳:י״ג

וראוי שתדע שעם היות שנזכרו בסדר ויקרא מיני המנחות ואחת מהן מנחה על המחבת. הנה נזכרה כאן באריכות עשייתה לפי שמנחת החביתין היתה משונה במעשיה שהיה בה מעין המנחות כלן כי הנה המנחות של סולת שזכר הכתוב היו ד׳. מנחת הסולת. ומנחת מאפה תנור. ומנחת מרחשת. אבל זו מנחת החביתין היו בה ד׳ צדדין להדמות בהן לד׳ מנחות וזה כי היא היתה סולת. ובזה תדמה למנחת הסולת והיתה על מחבת בשמן דומה למנחת מחבת. והיתה מורבכת חלוטה ברותחין רכה כמ״ש הראב״ע ובזה תדמה למנחת מרחשת. והנה תופיני שפירש״י אפויה אפויות הרבה אחר חליטתה אופה בתנור וחוזר אותה על המחבת ובזה היתה דומה למנחת מאפה תנור. הרי שהיתה דומה לכל ד׳ מנחות. וטעם עשייתה באופן הזה הוא כדי לעשות בכל יום ויום מנחה כנגד כל המנחות לעמוד במקום כלם כאלו הקריב בכל יום כל ד׳ מיני המנחות ואמר והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה לפי שראשי האומה הישראלית הם המלך והכהן וכן השוה שניהם בפסוק וינאץ בזעם אפו מלך וכהן והם היו מנהיגי האומה זה לעניני הגופות וזה לעניני הנפשות. והיו מעלותיהם גדולות מאד ומצינו בשניהם שבמותם אם היו להם בנים יעמדו במקום אבותיהם דכתיב בסדר הזה בענין הכהן שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. ובמלך כתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. ופירש רש״י הוא ובניו מגיד שבנו קודם לכל אדם. והנה ההגון הוא בענוה ויראת החטאי׳ לבלתי רום לבבו מאחיו הוא הענוה ולבלתי סור מן המצוה הוא יראת החטא והוא הדין בבנו של כהן גדול כי בנו ובן המלך ינחלו זה המלכות וזה הכהונה גדולה. והנה כמו הרמז שנרמז בפסוק שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו כן הוא הרמז בפסוק והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. ואמנם למה נכנסה פרשת קרבן אהרן ובניו באמצע זכרון הקרבנות הנה הוא לפי שזכר למעלה מזה תורת המנחה לכן הוצרך לסמוך אליה מנחת הכהן אם ההדיוט ביום חנוכו ואם כ״ג בכל יום אחרי המשחו כי להיות הקרבן הזה שנזכר פה מנחה לכן נסמכה לתורת המנחה הנזכרת למעלה והותרה בזה השאלה הי״א:

Abarbanel Vayikra 7:22אברבנאל ויקרא ז׳:כ״ב

והנה אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וגומר. להודיע שלא יחשוב האיש המקריב את זבח שלמיו שהכהנים גוזלים את קרבנו ואוכלים בשר שלמיו שלא מדעתו. כי הנה הקדוש ב״ה לקח החזה והשוק ההוא לעצמו מהם והוא ברחמיו וברוב חסדיו נתנם לפרנסת הכהנים ואם כן לה׳ הם ואליו הוגשו והוא נתנם למשרתיו. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו להגיד שהחוק הזה מהחזה והשוק הוא חק משחת אהרן ומשחת בניו שזכו מהם מאשי ה׳ והם הקדשים ביום הקריב אותם לה׳ ובי״ת ביום היא במקום מ״ם רוצה לומר מיום שהקריב אותם לכהן לפי שאז צוה השם לתת להם החזה והשוק. ואחרי שהשלים הכתוב משפטי העולה והמנחה החטאת והאשם והשלמים אמר זאת התורה רוצה לומר כל מה שנז׳ למעלה היא התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו׳. כי מה שזכר מקרבן אהרן הוא גם כן מתורת המנחה כמו שביארתי. האמנם פירש ענינו במה שאמר ולמלואים ואחר כך וכל זבח השלמים רוצ׳ לומר מיום חנוך הכהונה שהקריבו אותה מנחה. ואמר אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני וחזר לומר ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם לה׳ במדבר סיני לפי שהקרבנות נצטוו בהם ישראל בהיותם במדבר סיני אחרי שהוקם המשכן ולפי שהיו חונים נגד ההר אמר שצוה אותם השם למשה בהר סיני. ולפי שלא נחשוב שעל ההר צוה יתב׳ עליהם בהיות משה שמה לקבל הלוחות לכך הוצרך לפרש ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ שהיה זה במדבר סיני באהל מועד שכבר היה בקרב המשכן לא על הר סיני עצמו כי מן האהל היה הקול מדבר למשה כל מצות הקרבנות:

Sforno Vayikra 6ספורנו ויקרא ו׳

(2) צו את אהרן זאת תורת העולה, after the Torah had informed us about most of the sacrifices and how they were to be offered, the Torah now refers to the specific “Torah” pertaining to each of these voluntary burnt offerings. We pointed out already that different people who feel the need to offer this sacrifice are motivated by quite different considerations. The variety of sacrificial offerings provided for by the Torah corresponds roughly to the variety of human personalities and the considerations motivating their actions. The Torah mentions as a salient feature of the burnt-offering, עולה, that the entire animal is offered on the altar for ריח ניחוח, “sweet smelling fragrance,” although only a small part of it is actually going up in flames. It is this small part which is truly the sacrifice called עולה. Further parts of that sacrifice (animal) are deposited אצל המזבח, next to the altar after having turned to ash. Those parts are referred to as דשן, containing a certain degree of moisture which gives the fire a chance to smolder within them. This is meant by the words אשר תאכל אותם האש את העולה, some of it, when completely turned to ash is removed outside the camp while the priest carrying same wears garments of a lower rank. Even though these ashes are just that, ash, the place they are being consigned to cannot be just any dump but must be a site described by the Torah as טהור, ritually pure. (7) לפני המזבח, now the Torah explains the “Torah” of the gift-offering, מנחה, explaining that all of it is to be brought לפני המזבח “in front of the altar” as opposed to the Olah which was brought on the מוקד of the altar. All sacrifices are brought directly and exclusively to God. The parts allocated to the priests are not allocated by the owners of the sacrifice, but are to be viewed as God inviting the priests to be guests at His table, in Talmudic parlance as משלחן גבוה קא זכו, “they are benefiting from a table in the celestial regions.” The gift offering by a priest ends up on the altar completely as opposed to that of ordinary Israelites’ gift offering of which only a fistful gets to the altar, the balance being eaten by the priests. (18) now the “Torah” of the sin offering, חטאת, is mentioned. If the sin offering is meant to atone for a serious sin, its blood has to offered in side the sanctuary, and none of the offering is allocated to the priests to eat. The parts normally eaten by the priests will also be burned.

(ב-ג) צו את אהרן – זאת תורת העלה. אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם. ואין ספק כי יש הבדל רב בין ״בני אל חי״ בפעלותיהם וכונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות. והזכיר בעולה שכלה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר ש״היא העולה״ באמת. וחלק ממנה ״אצל המזבח״ (פסוק ג׳), והוא ״הדשן״, שיש בו קצת לחלוחית, באפן ש״האש״ בוערת בו, עם אותו החלק העולה באמת כאמרו ״הדשן אשר תאכל האש את העולה״ וקצת ממנה והוא ״הדשן״ (פסוק ד׳) הגמור, יוציאוהו ״אל מחוץ למחנה״ (שם) בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו ״אל מקום טהור״. (ז) וזאת תורת המנחה – והזכיר ״תורת״ במנחה, ואמר שיגישו כלה ״לפני ה׳ אל פני המזבח״, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים ׳משלחן גבוה קא זכו׳ (ביצה כ״א.), ושחלק מעט מכלה הוא הנבחר ״לריח ניחוח״. ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה. ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מעט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון. (יח) זאת תורת החטאת – והזכיר ״תורת״ בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכפר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה, לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות, אבל תהיה בשרפתו.

Sforno Vayikra 7ספורנו ויקרא ז׳

(1-7) there is a common denominator between the chatat and the asham sacrifice. While the former atones for inadvertently committed sins for which the karet penalty would be in place if the sin had been committed deliberately, the asham, although not atoning for this kind of sin, does have a similar place in the pyramid of offerings, seeing the sin it atones for involves careless behaviour vis a vis matters that are holy, something that one needs to be more than usually careful about. Symbolically speaking, i.e. as to their “Torah,” they have much in common, תורה אחת. (11-19) וזאת תורת זבח השלמים, here we are told that although the common denominator between these offerings is that they share the heading sh’lamim inasmuch as these offerings are categorized in the Talmud as קדשים קלים, ”holy things of a minor degree of sanctity,” there are differences, nuances between one type of such קדשים קלים and other types. For instance, if they involve thanksgiving the animals offerings are accompanied by breads, some of which are leavened. Granted that the underlying reason for the need to offer thanks is what our sages call the שאור שבעיסה, “the element of ego in the ‘dough,’” the aspiring human personality, by consisting predominantly of unleavened loaves this element becomes subordinate. One of the reasons the Torah requires so many individual loaves of bread as part of the Todah sacrifice, is to enable as many people as possible to become aware of someone having been miraculously saved. The period during which these breads can be eaten is the same as the period holy things of the higher order may be eaten, i.e. only one day and one night, not like ordinary sh’lamim which may be eaten two days and one night. Even though these offerings are of a subordinate level of sanctity, if the meat comes into contact with ritual impurity it is to be burned, and anyone eating thereof is guilty of the same karet penalty as if he had eaten from sacrificial meat of a higher level of sanctity that had become ritually defiled. (30) 'ידיו תביאנה את אישי ה, seeing that the remainder of the animal belongs to the owners who had brought the offering, the owner together with the priest officiating on his behalf, presents this “waving” to God, this symbolic action indicating that basically the entire offering is God’s even if only the fat on the chest is offered on the altar, the chest itself belonging to the priest. The main reason for the “waving” is on account of that chest, to signal that actually it too belongs to God. There was no need to wave the fat, seeing we all know that the fat of every sacrificial animal always belongs to God via the altar on which it is burned up. (32) ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן, from the part which belongs to the owners; we may view the priest in this instance as similar to the King’s minister who, when someone who comes to offer a gift to the king, accepts a smaller gift meant for the king’s servant in order to secure an audience with the king by the person bearing the larger gift.

(א-ז) וזאת תורת האשם – ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא חיבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש ״תורה אחת להם״ (פסוק ז׳). (יא-יט) ואמר, וזאת תורת זבח השלמים – והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם: שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם ״לחם״, בתוכו מין ״חמץ״. כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא ׳שאור שבעיסה׳, מכל מקום מיני המצות רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה. אבל כשהם שלמים פשוטים, שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד (ויקרא ז׳:ט״ז-י״ז). ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטמאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכל מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש. (ל) ידיו תביאנה את אישי ה׳ – לפי שהשאר לבעלים, הנה הבאתם תורה שהבעלים נותנים לה׳ את הכל, החלב והחזה, וכהנים ׳משלחן גבוה קא זכו׳ (ביצה כ״א.). את החזה להניף אותו. אף על פי שנותן החלב על החזה בשעת תנופה, מכל מקום עקר התנופה היא בשביל החזה, להודיע שהוא נתון לגבוה. אמנם החלב כבר ידוע שהוא לה׳, שהרי הוא קרב על גבי המזבח. (לב) ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן – מחלק בעלים כמקדמים פני המשרת במנחה, לכבוד המלך.

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 6:2הכתב והקבלה ויקרא ו׳:ב׳

צו את אהרן – כי הכל על הכהנים שהוא אכילת הקדשים ואגבן נאמר פרשת אכילת שלמים וכן לחמי תודה שאין מהם למזבח. ולכן נאמר כאן פרשת שלמים באחרונה, שקודם נאמר קדשי קדשים הנאכלים לכהנים, אבל בפרשת ויקרא נאמר פרשת הנדבה קודם, והנה בפרשה זו נתחדש דיני שירי קרבן של כל קרבן וקרבן, ומ״ש בכ״א זאת תורת שהוא דינים הנוספים על עיקר הדבר, וכן זאת תורת המצורע, שעיקר דיני המצורע נאמרו בפרשת תזריע וכאן ביום טהרתו, וכן כאן הוא דיני אכילת הקדשים ובעולה זמן הקטרתן. (כתב יד הגר״א).

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 7:37הכתב והקבלה ויקרא ז׳:ל״ז

ולמלואים – הוא תודה, שכל שלחם בא עמו נקרא מלואים, וכן איל המלואים, וז״ש בת״א קורבניא, שהוא נקרא סתם קרבן שנאמר והקריב על זבח וגו׳ על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו ר״ל ג׳ מיני מצות שנקראו קרבן וכל אלו על תודת שלמיו. (כת״י הגר״א).

Shadal Vayikra 6:2שד״ל ויקרא ו׳:ב׳

צו את אהרן ואת בניו – בתחלת הס׳{פר} אמר דבר אל בני ישראל, וכאן אמר צו את אהרן ואת בניו; וכתב הרמב״ן כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאים אותם, וכאן אמר צו את אהרן כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם, ותלמידי מוהר״ר יא״א {יהודה אריה אוסימו} מוסיף כי עיקר המכוון בפרשת ויקרא הוא להגיד מעניני הקרבנות מה שנוגע לבעלים, ודרך עראי מגיד קצת ממה שנוגע לכהנים; ובפרשת צו העיקר הוא להגיד מה שנוגע לכהנים, הן מה שמוטל עליהם לעשות, הן מה שהוא חק להם לקבל חלף עבודתם, גם מה שמוטל עליהם להורות כגון לכמה זמן הזבחים נאכלים, ואיסור אכילתם בטומאה, ואיסור החלב והדם. היא העולה – ל׳ דליקה ושרפה, וכמו בהעלותך את הנרות {במדבר ח׳:ב׳}, והכוונה לומר הקרבן הזה הנקרא עולה על שם שכלו נשרף, יהיה על מוקדה על המזבח כל הלילה, ובבקר יוסר הדשן, וכן נראה דעת ראב״ע. היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר – עיקר הפרשה הזאת הוא לצוות על תרומת הדשן והוצאת הדשן, ולפיכך אמר שהעולה נשרפת והולכת (ביום וגם) בלילה עד הבקר ולא אח״כ, כי בבקר ירימו הדשן (מוהר״ר יא״א {יהודה אריה אוסימו}).

R. S.R. Hirsch Vayikra 6:1רש״ר הירש ויקרא ו׳:א׳

הפרשה הקודמת (פרקים א–ה) מתארת את הסוגים השונים של הקרבנות (קרבנות נדבה: עולה, מנחה ושלמים; וקרבנות חובה המכפרים על חטא: חטאת ואשם), ומבארת הלכות שונות של הקרבנות. ידיעת ההלכות האלו הכרחית גם לבעלים, המבקשים להתקרב אל ה׳ באמצעות אותם קרבנות. ההלכות המבוארות בשני הפרקים הבאים משלימות את אלו שבפרקים הקודמים, אך הן נוגעות בעיקר לכהנים שנצטווּ על הקרבת הקרבנות; משום כך מופנות הלכות אלו במיוחד לאהרן ולבניו. על פי זה נשתנה סדר הקרבנות: הם אינם מסודרים לפי סיבת הבאתם – נדבה או חובה – אלא לפי דרגת קדושתם: קודשי קודשים או קודשים קלים. לכן הובאו תחילה עולה, מנחה, חטאת ואשם, ולאחר מכן שלמים.

Malbim Vayikra 6:13מלבי״ם ויקרא ו׳:י״ג

וכפי המבואר נאמרה פרשה זו קודם הקמת המשכן והקריבו אהרן ובניו מנחה זו ביום שנתחנכו לעבודה בעת הוקם המשכן. שאם נאמרה אחר כך לא היה לו לומר "אהרן ובניו ביום המשח אותו" דהא כבר נמשח אהרן ובניו ולא הקריבוהו. והיה לו לומר "זה קרבן הכהן המשיח ובני אהרן". ומה שנאמרה כאן ולא בפר' תצוה בענינא דמלואים, כי שם לא נאמר רק הנוהג לפי שעה, לא הנוהג לדורות, ולכן הפסיק פה בפר' מיוחדת והתחיל "וידבר ה' אל משה" כי דבר זה נאמר לו מכבר וסמכה לדיני מנחות שנוהגים לדורות. וכן אמר ביומא (דף ה:) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם"- להביא מכנסים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבי בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנ"ל? אתיה "זה" "זה" מן "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו להשם עשירית האיפה". ויתבאר פי' בפ' שמיני (סימן סג). עיי"ש. ומה שלא חשבה לוי (גיטין דף ס) בין שמונה פרשיות שנאמרו ביום הקמת המשכן - יש להשיב שנאמרה קודם לכן.

Netziv Vayikra 7:37נצי״ב ויקרא ז׳:ל״ז

ולמלואים – היינו תודה שנכלל בו לחם כמנחה ואכילת יום א׳ כמו קדשי קדשים. וה״ה כמלואים שנכלל בו עולה ושלמים כך נכלל בתודה מעלת קדשי קדשים ג״כ.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra Introduction, Two Groupsר׳ דוד צבי הופמן ויקרא הקדמה, שתי הקבוצות

חוקי הקרבנות(פרקים א-ז)שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות..... ובכן אנו למדים מהחתימה ז, לז-לח: א) כי ה׳ ציוה למשה את התורה על דבר העולה, המנחה, החטאת והאשם והמלואים והשלמים על הר סיני (פסוק לז ולח רישא); ב) כי ה׳ צוה (כמובן: ע״י משה רבנו) גם לישראל במדבר סיני (באוהל מועד) להביא את קרבנתיהם לה׳ (פסוק לח סיפא); ג) כי התורה שנזכרה בראשונה קיבלה תוקף רק אחרי ההתגלות באוהל מועד, והיתה עומדת בתוקפה רק מיום זה (פסוקים לז-לח, השוה להלן).... אם נפנה אל חוק הקרבנות שאנחנו עומדים בו ונחקור אם הוא נראה לפנינו כחוק מסיני או כחוק מאוהל מועד, הרי לפי הכותרת של ויקרא א, א – לפנינו החוק באותה הצורה שבה הוכרז באוהל מועד, ולעומת זאת לפי החתימה בפרק ז, לז-לח בצורה שפורסם בסיני. בסקירה הראשונה היינו נוטים להסיק מכאן את המסקנה, כי חוק הקרבנות נאמר בשני המקומות באותן המלים. אולם, אחרי בדיקה מדויקת של הפרקים האלה אנו מגיעים לידי מסקנה, כי הכתובת בפרק א פסוק א מוסבה על הקבוצה הראשונה (ויקרא א-ה); והחתימה פרק ז, לז-לח על הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות (ויקרא ו-ז). ולפי זה ויקרא א-ה הוא חוק שמאוהל מועד, ולעומת זאת ו-ז חוק מסיני. אמנם, הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות מחייבת את ההנחה, כי ידוע היה לה תוכנה של הקבוצה הראשונה: אולם גם חוקים אחרים שמסיני מוסבים על תוכן חוקים שמאוהל מועד. כך, למשל, מדובר בספר שמות ל׳:י׳ על חטאת יום הכפורים, אשר החוק שלו נתפרסם רק אחרי מות בני אהרן, ויקרא טז. דבר זה אך מוכיח לנו את צדקתה של הנחת חכמינו ז״ל, שלפיה תוכן כל החוקים ניתן בסיני. אולם, אחרי עיון מעמיק יותר נמצא גם בקבוצה הראשונה של חוקי הקרבנות זיקה כזו אל הקבוצה השניה עד שרק ההנחה שהקבוצה השניה היא חוק מסיני תניח את דעתנו באורח הרצוי ביותר. בויקרא א, טז ניתן הצו להשליך את מוראתו של קרבן העוף ״אל מקום הדשן״ אל מחוץ למחנה, פרק ד פסוק יב מצוה להביא פר חטאת מחוץ למחנה ״אל שפך הדשן״; בשני המקומות נזכר מקום הדשן ושפך הדשן כמקומות ידועים מכבר, הגם שלא נזכרו עדין בשום מקום. הפסוקים מובנים עוד יותר בהקדימנו את האמור בויקרא ו, ג-ד. להלן נראה, כי הסיבה, שלגבי קרבן אשם בקבוצה הראשונה לא נצטוה דרך ההקרבה, היא משום שמצא את מקומו בקבוצה השניה. החתימה פרק ז פסוקים לז-לח, כשהיא נידונה לעצמה, מעידה אף היא שהנה קשורה בפרקים ו-ז. בפרקים אלה נימנים הקרבנות באותו סדר כמו בחתימה, אלא שבמקום האחרון נזכרו לפני השלמים המילואים הדומים להם. לעומת זאת נסדרו הקרבנות בקבוצה הראשונה בדרך אחרת. אולם מלת ״ולמלואים״ שבחתימה מלמדת אותנו, כי היא נמשכת לא רק אל ויקרא ו-ז אלא גם אל שמות כט, היינו אל פרק המילואים, ויחד עם זה, כי ויקרא ו-ז נאמרו מיד אחרי הלכות המילואים, שמות כט, בהר סיני. כשנקרא את הפרקים ו-ז בויקרא תיכף אחרי פרק כט שבשמות נופלות כל הקושיות שבקבוצה השניה של חוקי הקרבנות שהזכרנום למעלה. אנחנו מוצאים שם תורה שלמה על הקרבנות בשביל הכהנים, אשר חסר בה רק אותו החלק, אשר אפשר ללמדו מתוך חוק המילואים שנאמר סמוך לפניו. כפי שכבר הוזכר, מכריזה הקבוצה השניה על עצמה עוד בראשית דבריה כעל חוק הקרבנות. ועוד: גם הסדר שבו באים הסוגים השונים של הקרבנות בזה אחר זה, הוא בדרך המתאים לחוקי קרבנות שנועדו לכהנים. הקבוצה הראשונה, שכפי שניווכח להלן, מכילה בעיקר דיני קרבנות בשביל העם, מתחלקת כדלהלן: א) קרבנות הבאים גם בנדבה; היינו: 1) קדשי קדשים: עולה ומנחה (פרקים א-ב). 2) קדשים קלים: שלמים (פרק ג). ב) קרבנות חובה 1) חטאות. 2) ואשמות. לעומת זאת יש בקבוצה השניה חלוקה שונה מזו: א) קדשי קדשים, היינו: 1) קרבנות שאפשר להביאם גם בנדבה: עולה ומנחה (ו, א-טז). 2) קרבנות חובה: חטאות ואשמות (ו, יז – ז, י). 3) קדשים קלים: תודה ושלמים (ז, יא-לו). העם המביא קרבנות צריך קודם לכל להבדיל בין קדש קדשים ובין קדשים קלים.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra Introduction, "Two Groups," Bר׳ דוד צבי הופמן ויקרא הקדמה, שתי הקבוצות, ב'

עם חוקי הקרבנות הנוגעים לכהנים נימנים: 1) דיני הקרבת הקרבן, בפרט כל העבודות המוטלות על הכהן; 2) הדינים הנוהגים בקרבן אחרי הקרבתו, דרגת קדושתו של הקרבן, והמנה שמגיעה ממנו לכהן. דינים אלה נמצאים בקבוצה השניה של חוקי הקרבנות אצל כל אחד ואחד מן הקרבנות. ראשיתו של פרק ו בויקרא נעוצה בסופו של פרק כט שבספר שמות. שם בפסוק לט נאמר להקריב על המזבח מדי יום ביומו כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים. אופן הקרבת העולה תואר קודם לכן בפסוקים טז-יח אצל עולת המילואים. בתורת העולה, ויקרא ו, א-ו אומר מה שצריך לעשות בעולה אחרי הקרבתה, מכיון שהעולה נשרפת כליל על המזבח יש להורות אחרי הקרבתה רק בנוגע לדשן ולאש (את האש מעלים קודם כל לשם העולה, כל שאר הקרבנות הוקרבו ״על העולה״, השוה ויקרא א׳:ז׳, ג׳:ה׳, ו׳:ה׳). אחרי הסדר זה של כל מעשי קרבן העולה בשביל הכהנים בספר שמות כ״ט:ט״ז-י״ח, ל״ח-מ״א ובספר ויקרא ו׳:א׳-ו׳, ניתנו הוראות בנוגע לאופן הקרבת המנחה. הטיפול בקרבן זה לא נזכר אצל קרבנות המילואים בספר שמות כט; לכך ניתנים בויקרא ו, ז-יא כל אותן המצוות השייכות למעשה ההקרבה אשר הכהן מוזהר עליהן. מובן מאליו, כי כאן אפשר להורות את דרך ההקרבה של אחד מסוגי המנחה, מפני שפירוט הסוגים השונים של המנחה אין מקומו כאן אלא בין חוקי קרבנות העם. אל דיני המנחה נסמך דין מנחת המילואים של אהרן ובניו ושל מנחת התמיד של הכהן הגדול. אחריו באה תורת החטאות. העבודות שכרוכות באלו המוטלות על הכהן, ידועות מתוך שמות כט, יב-יג. לכן אין כאן אלא להורות קודם כל, שהחטאת היא קודש־קדשים. ולשם כך צוין ראשית כל מה בין קודש קדשים לבין קדשים קלים, היינו כי את הראשונים יש לשחוט בצפון המזבח לפני ה׳ (פסוק יח, השוה לזה ספרא). אחרי כן (בפסוקים יט-כג) באות יתר המצוות אשר הכהנים מחויבים בהן בהקרבת החטאת. לתורת החטאת (ז, א-ו) נסמכה תורת האשם. קרבן זה לא נזכר כלל בספר שמות פרק כט; לפיכך היה הכרח לצוות כאן את כל העבודות. בסיום ענין הקרבנות שהם קדשי־קדשים נוסף עוד חוק בענין החלק שמגיע לכהנים מקרבנות אלה. מה שאמור קודם לכן (פרק ו, פסוקים ט, יא, יט, כב), כי את קדשי-הקדשים יאכלו זכרי הכהנים, לא בא להורות חוק בענין חלק הכהנים, כי אם רק לציין איך לנהוג בקדשי־קדשים, שאלה נאכלים רק לזכרי כהונה ולהם אכילתם גם חובה. שם נצטוו החובות המוטלות על הכהנים בענין קדשי-קדשים. הזכויות של הכהנים נקבעו רק להלן בפרק ז פסוקים ז-י. וכן גם נבין, מפני מה לא נזכר למעלה בתורת העולה חלק הכהנים. אחרי סיומם של חוקי קדשי-הקדשים באה תורת השלמים, והיא נקשרת קשר הדוק אל תורת המילואים בשמות כט, כב-כח. אותן המצוות עצמן, אשר לפי שמות כט, ב נוספו למילואים, נוספו גם לקרבן תודה (השוה מנחות עח, א). אך לזה האחרון ניתוסף עוד לחם חמץ. וזה מודגש כאן (ויקרא ז, יג) במיוחד. אלא שכדי להבליט גם את הצד השוה וגם את הצד שאינו שוה שבתודה ושבמילואים נצטוו כאן (בפסוקים יב-יג) על חומר הקרבנות, אם כי זה לא שייך בעיקר לחוקי הקרבנות של הכהנים אלא לאותם של העם. גם ביתר הדברים נערכים על פי רוב התודה והשלמים בשוה למילואים. זריקת הדם על המזבח שוה בשני הקרבנות; כמו־כן שוה הוא חלק המקריב בקרבן בשניהם; ועוד, באלה כבאלה נשרפים אותם החלבים על המזבח. אולם בנוגע לשאר מתנות המזבח ושל הכהנים היו המילואים שונים מן קרבנות תודה ושלמים, וזה מודגש במיוחד בתורת השלמים (ויקרא ז, יא ואילך). בשעה שבמילואים גם שוק הימין וגם הלחם למיניו השונים שורפו על המזבח (שמות כט, כב-כה), היו אלה בזמן שלאחר מכן חלקו של הכהן. אותם חלקי הכהנים מהתודה והשלמים אשר הורמו מהמילואים לשם המזבח נקראו בספר ויקרא ז׳:י״ד,ל״ב,ל״ד בשם ״תרומה״ (השוה ביאורו של ויזל לויקרא ז, ל). ועוד: החזה של המילואים (״חזה התנופה״) הוקדש במיוחד וניתן למשה ששרת בתור כהן (שמות כט, כו), ולאחר מכן יוקדש הנתח הזה יחד עם השוק ועם החלבים והם יהיו חלקם של אהרן ובניו (ויקרא ז, ל והלאה, השוה י, טו). הננו רואים, שויקרא ו-ז יחד עם שמות כט מהווים תורה שלמה של הקרבנות לכהנים, אשר לפי ויקרא ז, לז-לח ניתנה בהר סיני. תורה זו נחלקה לשני חלקים ונכתבה בשני מקומות. שמות כט מכיל אותם חוקי הקרבנות, אשר היו מיועדים דווקא לאותו זמן, ויקרא ו-ז מכילים אותם שכוחם יפה גם לזמנים מאוחרים (לכן נידונה מנחת המילואים שנועדה גם לדורות, לא בשמות כט, דוגמת שאר קרבנות מילואים, כי אם בויקרא ו. השוה מלבי״ם, התורה והמצוה פ׳ צו ל״ט). סיבת הדבר שחוקי הקרבנות שמסיני נרשמו בזמן מאוחר בויקרא ו-ז יש למצוא בעובדה, כי הכרזתם חלה בזמן מאוחר יותר. לפני הקמת המשכן הועלו הקרבנות על במות יחידים והעבודה נעשתה על ידי הבכורים; בזמן ההוא לא היה עוד לחוק הקרבנות שלנו תוקף, ועל-כן נתפרסם רק לאחר הקמת אהל מועד. החוק שבויקרא א-ה, שניתן באהל מועד הוא דין הקרבנות שנועד לעם כולו. הוא צריך לפרט: א) את החומר שאפשר להשתמש בו בכל קרבן וקרבן: ב) בקרבנות חובה – את הסיבות הגורמות להקרבתם; ג) את עבודות המקריב בשעת ההקרבה. אולם מלבד הפרטים האלה נחקקו בדין הקרבנות שבויקרא א-ה לגבי רוב הקרבנות גם עבודותיו של הכהן. וטעמו של דבר לגבי אחדים הוא, כי עבודות הכהן שונות הן לפי סוג החומר של הקרבן, ועל־כן נישנו בהלכות הקרבנות של כהנים, שבהן לא מדובר על החומר אלא במקצתן, וכך היה הכרח לפרט בויקרא ב, ח-ט, בפרשת קרבנות מאפה, כיצד להקריבם, משום שבענין קרבנות הכהנים (ו, ז ואילך) לא נזכר הדבר הזה כלל. אבל בפרשת מנחת סולת לא ניתנו הדינים בשלימותם, משום שנזכרו כבר בחוק שמסיני, ונישנו כאן רק כדי להבליט את ההבדל בינם לבין המנחות שנזכרות אחר כך. כמו־כן היה הכרח להזכיר אצל הקרבנות שבפרקים א׳:י״ד-י״ז, ג׳:א׳-ה׳, י״ב-ט״ז ובפרק ד, את עבודות הכהנים. בפרק העולה והחטאת והשלמים היה הכרח לפרט את סדר הקרבתם, משום שהוא חסר בחוק הקרבנות שלכהנים, בפרקים ו-ז רק בפרשת האשם, אשר עבודות הכהנים היו שוות בכל הסוגים שלו, היתה אפשרות לדלג עליהם בהלכות קרבנות העם. על ידי הבירורים שלעיל באנו לידי מסקנה זו: הדברים בויקרא ו-ז נאמרו יחד עם שמות כט על־פי ה׳ למשה רבנו בסיני בתור תורה לכהנים על־דבר העולה והמנחה, החטאת והאשם, המילואים והשלמים. תורת קרבנות זו, עד כמה שהיא נשארה בתקפה גם לדורות (ויקרא ו-ז), פורסמה ביום הקמת אוהל מועד, אלא שקדמו לה הפרשיות שנאמרו באוהל מועד, ויקרא א-ה, שמכילות דיני קרבנות בשביל העם, ויחד עמהן גם המילואים הדרושים לתורת כהנים שבפרקים ו-ז שבספר ויקרא.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra Introduction, "On the Relationship..."ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא הקדמה, "על היחס"

על היחס שבין הקבוצה הראשונה של חוקי הקרבנות, ויקרא פרקים א-ה, לבין הקבוצה השניה, פרקים ו-ז אחרי הבירורים דלעיל נשאר לנו עוד רק לברר את היחס של החוקים בפרקים א-ה אל הפרקים ו-ז שבויקרא. למטרה זו עלינו לבחון ביתר דיוק קודם־כל את החתימה בפרק ז, לז-לח. והנה דבריה: ״זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני״. המילואים שנזכרו בחתימה זו אי־אפשר שיהיו מכוונים אל קרבנו של אהרון שבפרק ו פסוקים יב ואילך, משום שראשית־כל אין מנחה זו נקראת בשום מקום בשם ״מלואים״, ושנית במקרה זה היה צריך ״ולמלואים״ לבוא מיד אחרי ״למנחה״, מאחר שהחוק על קרבן אהרן נסמך גם כן מיד אל חוק המנחה ויש לו קשר אליו. הביטוי ״ולמלואים״ וגם המקום המיוחד לו ליד השלמים מוכיחים בהחלט את היחס אל איל המלואים שבשמות כט, יט-לד, אשר נקרא גם שם וגם בויקרא ח, כב-לב תמיד ״איל המלואים״ או ״מלואים״ ודומה בהרבה לשלמים. דווקא מאיל המילואים הקדשו החזה והשוק לגבוה כחלקי קרבנות אשר מכאן ולהבא חובה היא לפרוש אותם מכל קרבנות שלמים לכהנים (ראה לעיל). ואם המילואים הם בלי ספק אותם המלואים המתוארים בשמות כט הרי מכוונת החתימה לא רק אל ויקרא ו-ז, כפי שחושב מרקס (שם, עמוד 42), כי אם גם אל שמות כט. והיוצא מזה, כי הדברים בויקרא ו-ז, קשורים בשמות כט ונמסרו ע״י ה׳ למשה רבנו בעת אחת, כפי שנוכיח זאת עוד במקום אחר להלן.... הדברים האמורים בויקרא ז, לז-לח (רישא) מבטאים אם כן ברור ומפורש, כי ויקרא ו-ז ביחד עם שמות כט נאמרו למשה בהר סיני. העדות הזאת של התורה שאינה משתמעת לשני פנים ברורה היא ואין להזיזה על־ידי שום עיקום כתובים. כבר הוכחנו לעיל, כי הפרקים ו-ז בויקרא מהווים רק בהקשרם יחד עם שמות כט חוק קרבנות שלם בשביל הכהנים שכולל הוראות: א) על דרך ההקרבה של כל קרבן וקרבן, ב) על הנוהג אחרי ההקרבה. ושם הראינו, כי בהתחשב בעובדה, כי אצל קרבנות המילואים בשמות כט נזכרים גם הצוויים על הקרבת העולה (פסוקים טו-יח) והחטאת (פסוק יג), אפשר היה לקצר בדבור על העולה והחטאת בויקרא פרק ו ולהוסיף רק אותן המצוות שאינן נמצאות בשמות כט; ועוד, איך תורת השלמים סומכת בפרק ז על תורת המילואים שבשמות כ״ט:י״ט-ל״ד הקרובה אליה. ועוד, איך דווקא בתורת המנחה והאשם בויקרא ו-ז היה צורך לפרט גם את אופן ההקרבה משום שקרבנות אלה לא נזכרו בשמות כט. חוק קרבנות הכהנים זה, המורכב משמות כט ומויקרא ו-ז, נרשם בשני מקומות. שמות כט כולל אותם הקרבנות שנועדו אך ורק לימי חנוכת אוהל מועד, ואילו הקרבנות שנצטוו לדורות בויקרא ו-ז נקבע מקומם אחרי חוק קרבנות העם (ויקרא א-ה). וזהו הטעם כי גם חוק מנחת כהן גדול, שניתן לאו דווקא לימי חנוכת האוהל, כי אם גם לדורות, לא נאמר בשמות כט, כדוגמת שאר קרבנות המילואים, כי אם גם בויקרא ו׳. עיון מעמיק יותר בחוקים שבשמות כט ובויקרא ו-ז משכנע אותנו עוד יותר שהם קשורים זה בזה. כבר התחלת הפרשה בויקרא ו: ״היא העולה – כל הלילה״ מביאה את ההמשך לסיום של שמות כ״ט. שם (פסוקים לח – מא) מצווים להקריב עולה בבוקר ועולה בין הערבים, שיש לנהוג בהן, כמובן, כפי האמור בפסוקים טו-יח. גם תורת החטאת (ויקרא ו, יז ואילך) נסמכה בקשר הדוק אל המצוות הקרובות אליה בשמות כט. שם בפסוקים י-יג ניתנו ההוראות בעינן הקרבת חטאת המילואים. אולם הבשר והעור וכו׳ של החטאת הזאת יישרפו מחוץ למחנה, כי לפי טבע הענין אסור היה לכהנים לאכלם, ואפילו למשה רבנו לא ניתנה החטאת. לכן מלמד ויקרא ו, יט בהדגשה, כי בשאר החטאות על הכהן המחטא לאכול את הבשר. מאותה סיבה נמצא הדין במקום זה, אם כי לפי מה שאמרנו לעיל הוא שייך לחוק חלקי הכהנים בויקרא ז, ז ואילך ושמות כט, יג. בשני המקומות נקרא חלב הקרב בקיצור ״החלב המכסה את הקרב״, ואילו בחוק קרבנות העם, ויקרא א-ה, נוסף בכל פעם עוד לשם דיוק ״כל החלב אשר על הקרב״ (מה שמוסיפים השבעים מתוך טעות גם בויקרא ז, ג). הקשר ההדוק שבין חוק התנופה וחוק חלקי הכהנים בשלמים (ויקרא ז, כח ואילך) וגם הביטויים שבהם משתמשים הפסוקים ובין החוק בשמות כט, כבר הוכח לעיל. דברי החתימה בויקרא ז, לז-לח, שלפיהם נמסרו הפרקים ו-ז יחד עם שמות כט, מתאשרים לפי זה גם מטעמים פנימיים. לכאורה נראה, אמנם, כי קביעת הזמן בויקרא ז סוף פסוק לח (ביום צותו וגו׳) אינה מתאימה לכך ביותר. כי לפי זה ניתן, כנראה, חוק העולה וכו׳ (ויקרא ו-ז) באותו יום שבו ציוה ה׳ לבני ישראל להקריב את קרבנותיהם. אולם הצו הזה ניתן לפי ויקרא א, א באוהל מועד, אשר לא הוקם אלא אחרי שהותו של משה בהר סיני. אם כן, אי־אפשר היה שהפרקים ו-ז בויקרא יישנו בהר סיני. ברם, מאחר שאין להעלות על הדעת סתירה כזאת באותו פסוק גופא, הרי אין לקשור את קביעת הזמן שבדברים ״ביום צותו וגו׳⁠ ⁠״ לפסוק לו ״אשר צוה וגו׳⁠ ⁠״. בפרט שגם בלעדי זה היתה הגבלת הזמן בקשר לאותו הפסוק אך מיותר. אין צורך להגבלת הזמן, שבו שהה משה על הר סיני, באשר הוא ידוע היטב מתוך הסיפורים בתורה, ולא מצינו אף פעם במקומות שמסופר בהם, כי מצוה זו או אחרת ניתנה על הר סיני, הוספה של קביעת הזמן (השוה ויקרא כ״ה:א׳, כ״ו:מ״ו כ״ז:ל״א). באמת נמשכת הגבלת הזמן כאן אל המלות ״זאת התורה״ בפסוק לז. את אמיתת הביאור הזה יכירו בנקל כשישוו את הפסוקים דלהלן זה לזה: ויקרא י״ד:ב׳: ״זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו״, במדבר ו׳:י״ג: ״וזאת תורת הנזיר ביום מלאת״, ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ז: ״זאת התורה לכל נגע... להורת ביום הטמא״. בפסוקים אלה נקבע הזמן מתי תוצא תורה זאת לפועל או מתי יורו אותה. כיוצא בזה נאמר גם בחוקי הקרבנות, שהחוקים שנמסרו בסיני יוצאו לפועל ויקבלו תוקף באותו יום שבו ציוה ה׳ לבני ישראל להקריב את קרבנותיהם באוהל מועד (השוה לעיל ואת הנאמר בעמוד יח-יט בהערות על קביעת זמנים דומה); או שיש למלת ״ביום״ כאן כבהרבה פסוקים אחרים המובן ״בזמן (השוה מילונים), והיא קובעת בכלל, כמו בויקרא יד, נז, שבכל פעם שעל בני ישראל להביא עולות, יתנהגו על פי התורה הזאת. לפי זה נאמרו דיני הקרבנות בויקרא ו-ז לפני הדינים בפרקים א-ה (על דעתם של חכמינו בענין זה עיין לעיל עמוד יח). אמנם, היה מקום לטעון נגד זה, שבפסוקים אחדים בפרקים ו-ז סומכים כנראה על חוקים שבפרקים א׳-ה׳. כך לא נזכרת אצל החטאת, בפרק ו, יז ואילך, והאשם, הסיבה שבגללה מביאים אותם. אולם בחוק קרבנות שנועד לכהנים אין שום צורך בכך; בפרט אם מלכתחילה היתה הכוונה, למסור לעם חוקים מיוחדים באילו מקרים מחוייבים להקריב חטאות ואשמות. ועוד: בפרק ו פסוק יח ובפרק ז פסוק ב׳ (השוה גם ד׳:כ״ד,כ״ט,ל״ג) ניתנה ההוראה, לשחוט את החטאת ואת האשם במקום שנשחטה העולה, מה שמוסב, כנראה, אל ויקרא א, יא, שם צווה לשחוט את העולות בצפון המזבח. אמנם, ייתכן שזה קשור בשמות כט, מב (השוה שם פסוק יא). המקום שבו היה צריך לשחוט את שתי עולות התמיד היום־יומיות, אפשר שנודע היה לכהנים ע״י מסירה בעל-פה ואפשר היה לכוון אל המקום הידוע הזה, כמו שמצינו גם בעולה הראשונה בויקרא א׳:ה׳ (וגם בשמות כט, טז), כי המקום שבו נשחט הקרבן לא פורט במפורש. ולבסוף: בויקרא ז, ט נזכרים הרבה סוגים של מנחות, שפרטיהן הוזכרו בויקרא ב, ד-ז. אולם ייתכן, כי מיני קרבנות אלה הוקרבו כבר בזמנים קדומים והיו ידועים. אך אפילו אם נסכים לכך, כי ויקרא ו-ז סומכים לפעמים על החוקים בפרקים א-ה, הרי אין עוד להסיק מזה, כי לאחרונים יש דין קדימה, שפעמים רבות מכוונת התורה דינים על הלכות שעתידה להורות אותן לאחר-מכן. כך מדובר בשמות ל׳:י׳ על חטאת יום הכפורים, שמצותה ניתנה רק בויקרא ט״ז. ויקרא כ״ג:ח׳, כ״ה:כ״ז,ל״ו סומכים על חוקי קרבנות המועדים שבספר במדבר כ״ח-כ״ט. ושם ו׳:ט״ו מזכיר לנו את קרבן הנסך שבפרק ט״ו:א׳-ט״ז. אבל אנחנו מוצאים גם את ההפך מזה; לויקרא א-ה יש יחסים מובהקים לפרקים ו-ז. בפרק א פסוק טז נזכר מקום הדשן כדבר שידוע כבר, מה שמוכיח כי מצות תרומת הדשן בפרק ו, ג היתה לנגד עיניו. כמו־כן מדובר בפרק ד, יב על ״המקום הטהור, שפך הדשן״ כאילו היה המקום הזה ידוע מתוך הצו שבפרק ו׳:ד׳. הדיבור הקצר בפרק ג פסוק ה, המצווה כי את השלמים יקטירו על העולה, יוצא מתוך הוראה מפורטת יותר בפרק ו, ה, אשר לפיה קדמו תמידי הבוקר לשלמים (ראה לעיל). איסור אכילת חלב ודם שבפרק ג, יז, קשור רק באופן רופף בחוק השלמים, ואת קביעתו במקום זה אפשר לבאר בנקל ע״י העובדה, כי חוק המאכלות המפורט השייך הנה בפרק ז, כב ואילך נסמך על חוקי המאכלות של תורת השלמים (ראה לעיל). ולבסוף: בפרק ה, יד-טז לא ניתנו כל הוראות על זריקת דם האשם ועל הקטרת החלב, מה שמתישב רק ע״י העובדה, שהתורה חשבה את הצוויים השייכים להם בפרק ז׳:א׳-ה׳ כמספיקים. אילו היו הפרקים ו-ז הוספה מאוחרת לפרקים א-ה, כמו שמחליט מרקס, כי אז היתה השמטת דיני אופן ההקרבה של האשם בפרק ה בלתי מובנה, בפרט שבשאר הקרבנות של קבוצה זו ניתנו ונישנו הוראות אלו תכופות. ועוד: שמצות פשיטת העור ניתנה בעולה, ולא בעולת המילואים (שמות כט, יז), מתבאר רק בכך שהעור ניתן לכהן אחרי חנוכת האוהל. חוק הקרבנות שבויקרא א-ה נועד לבני ישראל וניתן מתוך המשכן אחרי הקמתו. לפני זמן זה הוקרבו הקרבנות על במות (השוה זבחים קיב, ב) בכל אתר ואתר. ועל כן היה הכרח אחרי הקמת האוהל לצוות כי מכאן ואילך יש להביא כל קרבן אל המקדש. ועם זה ניתן לעם חוק הקרבנות שבאוהל מועד. הוא כולל: א) הגוף של כל קרבן וקרבן; ב) עבודות המקריב בקרבן; ג) בקרבן חובה הסיבה המחייבת קרבן; ד) בקרבנות שאופן הקרבתם שונה לפי הגוף של הקרבן, מתואר אופן הקרבה (אף אם יש רק שינוי אחד, כמו בשלמים, שמן הכבשים הוקטרה גם האליה חוץ מחלקי הקרבן האחרים (ג׳:ט׳)). בדין האשם, שבכל המקרים שנזכרו בויקרא פרק ה, לוקח מן האילים, אפשר היה לדאוג על הפרט הזה בהתחשב עם פרק ז, ב-ה. בתורת המנחה מדובר מלבד זה בפרק ב פסוקים ג׳ וי׳ בקיצור על חלקי הכהנים, באשר הפרטים ניתנו בפרקים ו׳:ט׳-י״א, ח׳:ט׳-י׳. את הסיבה להזכרת חלק הכהנים אפשר למצוא אולי בכך כי במנחה שנחשבת לעולת העני (ראה לעיל עמוד מ״ה) היה צורך להדגיש, כי היא לא הוקטרה על המזבח כדרך שאר העולות כי אם נאכלה על ידי הכהנים. הבלטת ההלכה הזאת היתה נחוצה ביותר, מכיון שמנחת נסכים ששימשה הוספה לעולות ולשלמים, הוקטרה כליל על המזבח (ראה לעיל עמוד מ״ז). מטעם זה נקרא חלק הכהן של המנחה (ב׳:ג׳,י׳) ״קדש קדשים מאשי ה׳⁠ ⁠״ (ראה לעיל עמוד ל״ט). שתי הקבוצות של חוקי הקרבנות, היינו דיני קרבנות הכהנים שנמסרו בסיני ודיני קרבנות העם שנאמרו באוהל מועד, נתחברו בתורה לאחד, אלא שאת האחרונים, שלימדו לעם את הפרטים של הקרבנות השונים, היה צריך להקדים, אבל על ידי החתימה צוין דין קדימה שלהם. שני סדרי החוקים מהווים פרק אחיד ושלם על הקרבנות, שחלקו האחד משלים את השני ומתחשב בו, עד שאי־אפשר ליחס את שתי הקבוצות לשני מחוקקים בשתי תקופות שונות. כמו-כן לא ייתכן להוציא איזה חלק שהוא מסדר קרבנות זה ולהעביר אותו לתקופה אחרת או אפילו לפרק אחר. אלא הכל נכתב מראש על ידי המחוקק לפי התוכן והצורה והסדר כפי שהוא נמצא לפנינו עתה.שתי הקבוצות של חוקי הקרבנות, היינו דיני קרבנות הכהנים שנמסרו בסיני ודיני קרבנות העם שנאמרו באוהל מועד, נתחברו בתורה לאחד, אלא שאת האחרונים, שלימדו לעם את הפרטים של הקרבנות השונים, היה צריך להקדים, אבל על ידי החתימה צוין דין קדימה שלהם. שני סדרי החוקים מהווים פרק אחיד ושלם על הקרבנות, שחלקו האחד משלים את השני ומתחשב בו, עד שאי־אפשר ליחס את שתי הקבוצות לשני מחוקקים בשתי תקופות שונות. כמו-כן לא ייתכן להוציא איזה חלק שהוא מסדר קרבנות זה ולהעביר אותו לתקופה אחרת או אפילו לפרק אחר. אלא הכל נכתב מראש על ידי המחוקק לפי התוכן והצורה והסדר כפי שהוא נמצא לפנינו עתה.