EN/HEע/E

Repairing the Destroyed Altar

Sources

Devarim 12:1-18דברים י״ב:א׳-י״ח

(1) These are the statutes and the ordinances, which ye shall observe to do in the land which the Lord, the God of thy fathers, hath given thee to possess it, all the days that ye live upon the earth. (2) Ye shall surely destroy all the places, wherein the nations that ye are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree. (3) And ye shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their Asherim with fire; and ye shall hew down the graven images of their gods; and ye shall destroy their name out of that place. (4) Ye shall not do so unto the Lord your God. (5) But unto the place which the Lord your God shall choose out of all your tribes to put His name there, even unto His habitation shall ye seek, and thither thou shalt come; (6) and thither ye shall bring your burnt-offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the offering of your hand, and your vows, and your freewill-offerings, and the firstlings of your herd and of your flock; (7) and there ye shall eat before the Lord your God, and ye shall rejoice in all that ye put your hand unto, ye and your households, wherein the Lord thy God hath blessed thee. (8) Ye shall not do after all that we do here this day, every man whatsoever is right in his own eyes; (9) for ye are not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God giveth thee. (10) But when ye go over the Jordan, and dwell in the land which the Lord your God causeth you to inherit, and He giveth you rest from all your enemies round about, so that ye dwell in safety; (11) then it shall come to pass that the place which the Lord your God shall choose to cause His name to dwell there, thither shall ye bring all that I command you: your burnt-offerings, and your sacrifices, your tithes, and the offering of your hand, and all your choice vows which ye vow unto the Lord. (12) And ye shall rejoice before the Lord your God, ye, and your sons, and your daughters, and your men-servants, and your maid-servants, and the Levite that is within your gates, forasmuch as he hath no portion nor inheritance with you. (13) Take heed to thyself that thou offer not thy burnt-offerings in every place that thou seest; (14) but in the place which the Lord shall choose in one of thy tribes, there thou shalt offer thy burnt-offerings, and there thou shalt do all that I command thee. (15) Notwithstanding thou mayest kill and eat flesh within all thy gates, after all the desire of thy soul, according to the blessing of the Lord thy God which He hath given thee; the unclean and the clean may eat thereof, as of the gazelle, and as of the hart. (16) Only ye shall not eat the blood; thou shalt pour it out upon the earth as water. (17) Thou mayest not eat within thy gates the tithe of thy corn, or of thy wine, or of thine oil, or the firstlings of thy herd or of thy flock, nor any of thy vows which thou vowest, nor thy freewill-offerings, nor the offering of thy hand; (18) but thou shalt eat them before the Lord thy God in the place which the Lord thy God shall choose, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite that is within thy gates; and thou shalt rejoice before the Lord thy God in all that thou puttest thy hand unto.

(א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן י"י אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן. (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי"י אֱלֹהֵיכֶם. (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ. (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַי"י. (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. (יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. (יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (טו) רַק בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת י"י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. (טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכׇל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. (יח) כִּי אִם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

Shemuel I 15:12שמואל א׳ ט״ו:י״ב

And Samuel rose early to meet Saul in the morning; and it was told Samuel, saying: 'Saul came to Carmel, and, behold, he is setting him up a monument, and is gone about, and passed on, and gone down to Gilgal.'

וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל.

Melakhim I 18:19-40מלכים א׳ י״ח:י״ט-מ׳

(19) Now therefore send, and gather to me all Israel unto mount Carmel, and the prophets of Baal four hundred and fifty, and the prophets of the Asherah four hundred, that eat at Jezebel's table.' (20) And Ahab sent unto all the children of Israel, and gathered the prophets together unto mount Carmel. (21) And Elijah came near unto all the people, and said: 'How long halt ye between two opinions? if the Lord be God, follow Him; but if Baal, follow him.' And the people answered him not a word. (22) Then said Elijah unto the people: 'I, even I only, am left a prophet of the Lord; but Baal's prophets are four hundred and fifty men. (23) Let them therefore give us two bullocks; and let them choose one bullock for themselves, and cut it in pieces, and lay it on the wood, and put no fire under; and I will dress the other bullock, and lay it on the wood, and put no fire under. (24) And call ye on the name of your god, and I will call on the name of the Lord; and the God that answereth by fire, let him be God.' And all the people answered and said: 'It is well spoken.' (25) And Elijah said unto the prophets of Baal: 'Choose you one bullock for yourselves, and dress it first; forye are many; and call on the name of your god, but put no fire under.' (26) And they took the bullock which was given them, and they dressed it, and called on the name of Baal from morning even until noon, saying: 'O Baal, answer us.' But there was no voice, nor any that answered. And they danced in halting wise about the altar which was made. (27) And it came to pass at noon, that Elijah mocked them, and said: 'Cry aloud; for he is a god; either he is musing, or he is gone aside, or he is in a journey, or peradventure he sleepeth, and must be awaked.' (28) And they cried aloud, and cut themselves after their manner with swords and lances, till the blood gushed out upon them. (29) And it was so, when midday was past, that they prophesied until the time of the offering of the evening offering; but their was neither voice, nor any to answer, nor any that regarded. (30) And Elijah said unto all the people: 'Come near unto me'; and all the people came near unto him. And he repaired the altar of the Lord that was thrown down. (31) And Elijah took twelve stones, according to the number of the tribes of the sons of Jacob, unto whom the word of the Lord came, saying: 'Israel shall be thy name.' (32) And with the stones he built an altar in the name of the Lord; and he made a trench about the altar, as great as would contain two measures of seed. (33) And he put the wood in order, and cut the bullock in pieces, and laid it on the wood. (34) And he said: 'Fill four jars with water, and pour it on the burnt-offering, and on the wood.' And he said: 'Do it the second time'; and they did it the second time. And he said: 'Do it the third time'; and they did it the third time. (35) And the water ran round about the altar; and he filled the trench also with water. (36) And it came to pass at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet came near, and said: 'O Lord, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel, let it be known this day that Thou art God in Israel, and that I am Thy servant, and that I have done all these things at Thy word. (37) Hear me, O Lord, hear me, that this people may know that Thou, Lord, art God, for Thou didst turn their heart backward.' (38) Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench. (39) And when all the people saw it, they fell on their faces; and they said: 'The Lord, He is God; the Lord, He is God.' (40) And Elijah said unto them: 'Take the prophets of Baal; let not one of them escape.' And they took them; and Elijah brought them down to the brook Kishon, and slew them there.

(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. (כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל. (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כׇּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם י"י הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַי"י לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם י"י וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. (כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצׇּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. (כז) וַיְהִי בַצׇּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפׇךְ דָּם עֲלֵיהֶם. (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצׇּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כׇל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח י"י הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י"י אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם י"י וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ [וּבִדְבָרְךָ] (ובדבריך) עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי י"י עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה י"י הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. (לט) וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ י"י הוּא הָאֱלֹהִים י"י הוּא הָאֱלֹהִים. (מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

Melakhim I 19:10מלכים א׳ י״ט:י׳

And he said: 'I have been very jealous for the Lord, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.'

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַי"י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

Melakhim I 22:42-44מלכים א׳ כ״ב:מ״ב-מ״ד

(42) Jehoshaphat was thirty and five years old when he began to reign; and he reigned twenty and five years in Jerusalem. And his mother's namewas Azubah the daughter of Shilhi. (43) And he walked in all the way of Asa his father; he turned not aside from it, doing that which was right in the eyes of the Lord; (44) howbeit the high places were not taken away; the people still sacrificed and offered in the high places.

(מב) יְהוֹשָׁפָט בֶּן שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמׇלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת שִׁלְחִי. (מג) וַיֵּלֶךְ בְּכׇל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י"י. (מד) אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת.

Bereshit Rabbah 82:5בראשית רבה פ״ב:ה׳

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי מַשְׁיָן בֶּן נַגָּרִי [נגדי] בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לֵעָשׂוֹת גּוֹי כִּקְהַל עַמִּים, מַה קְּהַל עַמִּים מַקְרִיבִים בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, אַף בָּנֶיךָ מַקְרִיבִים בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת. רַבִּי חֲנִינָא מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (מלכים א יח, לא): וַיִּקַּח אֵלִיּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וגו׳ אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר ה׳ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּתַּן לוֹ הַשֵּׁם הַזֶּה נֶאֱמַר לוֹ (בראשית לה, יא): גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ. רַבִּי שִׂמְלָאי מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (שופטים יח, כט): וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַד לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ הַשֵּׁם הַזֶּה נֶאֱמַר לוֹ: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (דברים לג, יט): עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּנֶיךָ כָּעַמִּים לְהָרוֹ שֶׁל זְבוּלוּן, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי אִסּוּר בָּמוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא זִבְחֵי צֶדֶק, צְדָקָה אֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּהֶם וּמְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם, אֶלָּא גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, לְחַיֵּב עַל כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְחַיֵּב עַל כָּל קָהָל וְקָהָל.

Tanchuma (Buber) Vayishlach 30תנחומא בובר

ד״א אני אל שדי, תירגם עקילס, נאמן אני לשלם לכל אדם לפי מעשיו. פרה ורבה, לך הייתי מצפה שתפרה ותרבה ותעמיד שבטים. גוי וקהל גוים, בישרו שבניו עתידין להיות נעשין כגוים, מה הגוים שבעים, אף בניך שבעים סנהדרין, שנאמר אספה לי שבעים איש (במדבר י״א:ט״ז). ד״א גוי וקהל גוים, בישרו שעצידין בניו להיות מזבחים באשרה כגוים, אימתי בימי אליהו, מה כתיב, וירפא את מזבח ה׳ ההרוס (מלכים א י״ח:ל׳), שריפא אותן והביאן לדרך הטובה, שעשה להם כל אותן הנסים, כיוןשראו אותו מה אמרו, ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים (שם שם:ל״ט), בעולם הזה על ידי שהיתה ע״ז מצוי אמרו ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים, אבל לעולם הבא כשימלוך הקב״ה עלינו ועל כל ישראל אומרים והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). חסלת פרשת וישלחו אחד (זכריה י״ד:ט׳). חסלת פרשת וישלח

Rashi Melakhim I 18:30-31רש״י מלכים א׳ י״ח:ל׳-ל״א

(ל) וירפא את מזבח ה׳ ההרוס – בנה מזבח, והזכיר לישראל להיות מזבח ה׳ עולה על לבם ושגור בפיהם, שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים, כך שמעתי פשוטו ומדרשו שמעתי, ששאול בנה מזבח בהר הכרמל, וזהו שאמר: בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד (שמואל א ט״ו:י״ב). ולהלן (בראשית ל״ג:כ׳) הוא אומר: ויצב שם מזבח, ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים, ובנה אליהו מזבח זה של שאול, שהיה הרוס. (לא) אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך – למה נאמר כאן, לפי שביום שנגלתה שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל, בו ביום אמר לו: גוי וקהל גוים יהיה ממך, עתידין בניך להקהל כשאר עמים, ולבנות מזבח להקטיר עליו בשעת איסור הבמות, ואני מתרצה בדבר, בבראשית רבה (פ״ב:ה׳).

Rashi Melakhim I 19:10רש״י מלכים א׳ י״ט:י׳

את מזבחותיך הרסו – במות יחיד הנעשות לשם שמים, שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה.

R. Yosef Kara Melakhim I 18:30-31ר׳ יוסף קרא מלכים א׳ י״ח:ל׳-ל״א

(ל) וירפא את מזבח ה׳ ההרוס – בנה מזבח והזכיר לישראל להיות מזבח ה׳ עולה על לבם ושגור בפיהם שהיה הרוס סגור ונסגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים. ע״א: וירפא את מזבח ה׳ ההרוס – מכלל שהיה בנוי מתחילה לשמו של מקום והרסו אותו וכן הוא אומר (מלכים א י״ט:י׳) את מזבחותיך הרסו ובנאו זה פעם אחרת. (לא) אשר היה דבר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך – למה נאמר כאן, לפי שביום שניגלית שכינה אל יעקב וקראו ישראל בו ביום אומר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך, עתידין בניך להקהל כשאר הגוים ולבנות מזבח ולהקטיר עליו בעת איסור הבמות, ואני מתרצה בדבר. בראשית רבה.

Radak Melakhim I 18:26רד״ק מלכים א׳ י״ח:כ״ו

אשר נתן להם – פירוש נתן להם בדברו שאמר להם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה או פירוש אשר נתן להם אחאב כמו שאמר אליהו ויתנו לנו שני פרים ונתנם להם אחאב ויש בדברי אגדה דברים רחוקים מן השכל כי כשבחרו את הפר האחד ובאו לקחת אותו לא יכלו לזוז אותו ממקומו עד שאמר לו אליהו לך עמהם אמר לו הפר לאליהו אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו באבוס אחד הוא עלה לחלק האל ושם האל יתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי אמר לו אליהו לך עמהם כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי כך מתקדש עליך אמר לו וכך אתה יועצני איני זז ממקומי עד שתמסרני בידם הה״ד אשר נתן בידם. ויפסחו על המזבח אשר עשה – תרגם יונתן ואשתטו על אגורא דעבד ופשוטו עשו עצמם כפסחים וכואבים הולכים ושבים על המזבח ופירוש אשר עשה דרך כלל כמו אשר עשו כלומר אשר עשה ישראל.

Radak Melakhim I 18:30-31רד״ק מלכים א׳ י״ח:ל׳-ל״א

(ל) וירפא – דרך השאלה אמר לשון רפואה לבנות הריסת הבנין וכן כי עלתה ארוכה לחומת ירושלם וכן ויואב יחיה את שאר העיר. את מזבח ה׳ ההרוס – אמר כי מזבח היה שם מקדם שנבנה לשם ה׳, ואמרו בדרש כי זה המזבח בנה אותו שאול והוא מה שאמר והנה מציב לו יד והיה זה המזבח הרוס כי הרסו עובדי הבעל לכל המזבחות שנבנו לשם ה׳ בשעת היתר הבמות ועתה משעה שעשה ירבעם העגלים מנע מהקריב במקום אחר אלא או בבית אל או בדן והרסו המזבחות כמו שאמר אליהו את מזבחותיך הרסו ובנה אליהו מזבח והקריב עליו בשעת איסור הבמות לצורך שעה ויש מפרשים וירפא את מזבח ה׳ ההרוס כי בנס שנעשה על ידו שבו בני ישראל בתשובה וזבחו זבחים במזבח ה׳ שהיה הרוס ונמנע מהם. (לא) כמספר שבטי בני יעקב – שתועיל זכות השבטים בדבר הזה ויענהו השם בתפלתו או להראותם כי שנים עשר שבטי בני יעקב עליהם להיות מחוברים ודבקים בה׳ להעלות במזבח אחד לא כמו שהיו עושים עתה כי שני השבטים היו מעלים עולה במזבח ה׳ והשאר במזבח הבעל לפיכך בנה לעיניהם המזבח משנים עשר אבנים וטעם אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך כי בבית אל שבנה שם יעקב אבינו מזבח לה׳ נאמר שם ישראל יהיה שמך כדי להגדיל שם זרעו אם יהיו דבקים בו כי ישראל הוא שם שררה כמו שאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים ובו במקום שבנה יעקב אבינו מזבח לה׳ ונאמר לו שם שמך ישראל עשו הם עגל ובנו שם מזבח לבעל, ובדברי רבותינו ז״ל ישראל יהיה שמך למה נאמר כאן לפי שביום שנגלית שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל בו ביום אמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך עתידים בניך להקהל כשאר הגוים ולבנות מזבח ולהקטיר קטורת עליו בשעת איסור הבמות ואני מתרצה בדבר.

Radak Melakhim I 19:10רד״ק מלכים א׳ י״ט:י׳

קנא קנאתי לה׳ – הקנאה שקנאתי לשם ה׳ והרגתי נביאי הבעל המתעים את ישראל עד שעזבו בריתך שכרת עם בני ישראל בהר סיני, ובדרש בריתך שבטלו מהם ברית מילה אותה הקנאה גרמה לי לצאת ממקומי לברוח מפני איזבל ולבא פה. את מזבחותיך הרסו – כמו שאמר למעלה את מזבח ה׳ ההרוס. ואת נביאיך הרגו בחרב – כמו שאמר למעלה בהרוג איזבל את נביאי ה׳. ואותר אני לבדי – והלא נותרו המאה שהחביא עובדיה אלא לפי שלא היו נודעים הרי הם כאילו אינם.

Yalkut Shimoni Nakh 214ילקוט שמעוני נ"ך רי״ד

בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, א״ל אליהו לנביאי הבעל בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדלים על אבוס אחד והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל, ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך, ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאיהאשרה ארבע מואת וכלם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ עד שפתח אליהו פיו ואמר לו לך עמהם, השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו במרעה אחד ועל אבוס אחד והוא עולה לחלקו של הקב״ה ושמוו של הקב״ה מתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, אמר לו אליהו לך עמהם ואל ימצאו עלילה, כשם ששמו של הקב״ה מתקדש על יד זה שעמי כך מתקדש על ידך, א״ל וכך אתה יועצני שבועה שלא אזוז מכאן עד שתמסרני בידם, מיד ויקחו את הפר אשר נתן להם מי נתנו להם אליהו ומקרא אתה למד שאמר להם בחרו לכם ולבסוף כתיב אשר נתן להם והיינו דכתיב מלפנו מבהמות ארץ למדנו מפרו של אליהו. ומעוף השמים יחכמנו למדנו מן העורבים שלא הביאו משולחנו של אחאב אלא משלחנו של יהושפט. ויפסחו על המזבח אשר עשה, וכי הוא עשה והלא הם עוש, אלא מלמד שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר בידך והדלק מתחתיו מיד זימן הקב״ה נחש ונשכו ומת. ויתנודדו כמשפטם בחרבות וברחמים. תני תנא קמיה דר׳ יוחנן למת בין ביד בין בכלי חייב, לע״א ביד פטור בכלי חייב שנאמר ויתגודדו כמשפטם בחרבות וגו׳. וירפא את מזבח ה׳ ההרוס שרפא אותם והביאן מן הדרך הרעה לדרך טובה ע״י שעשה להם הנסים וכיון שראו כן אמרו ה׳ הוא האלהים. בעולם הזה שאלילים מצויים אמרו ה׳ הוא האליהם, אבל לעולם הבא כשימלוך הקב״ה עלינו אומרים והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. אליהו ז״ל עשה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע ואמר לתלמידיו מלאו ארבעה כדים מים וגו׳ ויאמר שנו וישנו וג׳, (טו) וכי תעלה על דעתך שמי״ב כדי מים נתמלא כל המקום ההוא, אלא אמר לתלמידיו מי שיש לו מים יבא ויצוק ע״י בא אלישע ויצק על ידיו ונעשו אצבעותיו כמעינות עד שנתמלא כל המקום ההוא מים שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. ואליהו מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות א״ר שמלאי הקב״ה אמר לו שנאמר ובדברך עשיתי. ענני ה׳ ענני, ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי.

Ralbag Melakhim I 18:26-29רלב״ג מלכים א׳ י״ח:כ״ו-כ״ט

(כו) ויפסחו על המזבח – ר״ל שהיו הולכים ושבים אצל המזבח אשר עשה אחאב בעת קראם הבעל עננו. ויתגודדו – ר״ל חתכו בשרם בחרבות וברמחים עד שישפך הדם עליהם. (כט) ויתנבאו עד לעלות המנחה – ר״ל וידברו אלה הדברים ודומיהם. ואין קול ואין עונה ואין קשב – ר״ל שלא בא שום קול מהבעל ולא ענה אותם בזולת קול לעשות בקשתם ולא שפע ממנו דבר יתבאר שיש שם מקשיב לקולם. וירפא את מזבח ה׳ ההרוס – ר״ל שבזה הפעל העלה רפואה אל מזבח ה׳ ההרוס בישראל עד שלא היו זובחים לו יתברך כי אם לע״ג או אפשר שהיה שם מזבח בנוי לה׳ להיותו במת יחיד והרסו אותו בעבד׳ ע״ג ואז הרסו כל המזבחות שהיו שם לשם ית׳ כאמרו את מזבחותיך הרסו.

Malbim Melakhim I 18:26מלבי״ם מלכים א׳ י״ח:כ״ו

השאלות: למה אמר אשר נתן להם והם בחרוהו, ולמה פסחו על המזבח, והיה צ״ל אשר עשו בלשון רבים. ויקחו וכו׳ אשר נתן להם לפי הפשט אחר שהפרים לא היו שוים כמ״ש שנים פרים, [שכבר בארנו (בס׳ התוה״מ אחרי סי׳ י״ז) ששני מורה השיווי, ושנים מורה שהם בלתי שוים] והיה אחד גרוע ואחד מובחר והוא אמר בחרו, הרי כאילו נתן להם את המובחר, וחז״ל דרשו שלא יכלו להזיז את הפר ממקומו עד שאליהו נתנו להם בידיו, ויקראו עד הצהרים הבעל היה עבודת השמש, והיה תוקפה מהבקר עד הצהרים שאז השמש בגבורתה, ואין קול ר״ל כי הסימן שקרבנם נרצה יהיה, או ע״י קול של נבואה, או ע״י ענין של אש כמ״ש אשר יענה באש, כי על האש שאלו ואם היה יורד אש היו נענים על שאלתם, ושניהם לא היה, ויפסחו כפי הפשט אליהו עשה ג״כ מזבח תיכף, והם בראותם שלא נענו חשבו כי ע״י מזבח של אליהו העומד בצדו נפסד עבודתם, ויפסחו על המזבח אשר עשה אליהו להרסו ולבטלו וז״ש אח״כ וירפא את מזבח ה׳ ההרוס.

Malbim Melakhim I 18:30-31מלבי״ם מלכים א׳ י״ח:ל׳-ל״א

(ל-לא) השאלות: מאין נמצא שם מזבח הרוס, למה אמר אשר אמר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך. ויאמר הנה נתברר להם כי אין ממש בבעל, ועתה אמר שיגשו אליו, וירפא כבר כתבתי כי אליהו עשה מזבח ה׳ תיכף ונביאי הבעל הרסוהו ועתה רפא אותו להשיבו לאיתנו. (לא) ויקח מספר בפרטות איך תקן המזבח, שלקח שתים עשרה אבנים ולבל נטעה שהיה מספר י״ב כנגד י״ב מזלות, כמו שהיו גם עובדי המזלות משתמשים במספר י״ב, לזה באר שכוונתו במספר זה כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה׳ אליו – שיהיה למעלה מן המזלות ומושל אף על המלאכים שמצד זה א״ל ישראל יהיה שמך שהמה גבוהים מן המזלות.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 20:20ר׳ דוד צבי הופמן שמות כ׳:כ׳

מזבח אדמה תעשה לי – קשה לדעת באיזה מזבח מדובר כאן. ר׳ ישמעאל במכילתא (ובברייתא במס׳ זבחים נח ע״א) ׳מזבח מחובר באדמה תעשה לי׳ – שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים׳. ברם דומה שאין זה אלא דרש, וכי לפי פשוטו של מקרא צריך לומר שאדמה היא החומר שממנו צריך לעשות את המזבח, כלומר ׳מזבח אדמה׳, הוא מזבח עשוי אדמה כשם שמזבח אבנים שבפסוק הבא אינו יכול להיות אלא מזבח עשוי אבנים. על כן מבאר ר׳ נתן במכילתא: ׳מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנאמר ׳נבוב לוחות תעשה אותו׳ (כז, ח), ויונתן בן עוזיאל מתרגם שם ׳חליל לוחן מלי עפרא תעביד יתיה׳. והנה, ככל שיותר סביר הוא שמזבח הנחושת אמנם מולא בשעת החנייה באדמה, קשה מאוד להניח שבמלים ׳מזבח אדמה׳ שבכאן הכוונה למזבח זה. אדרבה, ציווי זה הוא הסיבה שגם את המזבח שבמשכן צריכים למלא אדמה, וכפי שכבר העיר ראב״ע כאן, והטוען גם בצדק, שאי אפשר לפרש ׳מזבח אבנים׳ כמזבח שיש למלא אבנים, שהרי נאמר במפורש בס׳ דברים (כז, ה-ו) לעשות מזבח שהוא כולו אבנים. על כן סובר ראב״ע שהמזבח המוזכר הוא זה שמשה הקימו עם רדתו מן ההר, השוה להלן כד, ד, כי שם נאמר ׳ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים׳, בדיוק כפי שנצטוו כאן ׳וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך׳. וזבחת עליו – אם נבין את הפועל ׳וזבחת׳ במשמעו המילולי, כלומר ושחטת, הרי שצריך לפרש ׳עליו׳ – לידו, וכמפורש במכילתא: ׳כנגדו׳. בכל המקום וגו׳ – סיפא זה יש לקרוא כמשפט בפני עצמו – בכל המקום שבו אזכיר את שמי, שם ארצה לבוא אליך, וכדברי ראב״ע ״בכל מקום אשר אשים זכר לשמי, שכבודי שוכן שם, כגון שילה ונוב, שעמד שם הארון, אם תבוא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני ׳אבוא אליך וברכתיך׳.״ הפסוק ׳מזבח אדמה׳ וגו׳ בא אחר ׳לא תעשון אתי׳ משום שעל מזבח זה נזרק דם הברית שבו התחייבו ישראל להכיר בה׳ לבדו ולשמור מצוותיו. אחרי כן נאמר, כמתקשר אל ׳אלהי כסף ואלהי זהב׳ וגו׳ אין אתם צריכים למתווך כלשהו, שהרי בכל מקום אבוא אני עצמי לברככם. לפי ביאור זה צריך לראות במלים ׳מזבח אדמה׳ ועד ׳ואת בקרך׳ משום מאמר מוסגר, והסיפא ׳בכל המקום׳ וגו׳ מתקשר אל האיסור ׳אלהי כסף ואלהי זהב׳ וגו׳. ברם, הפסוק הבא – ׳ואם מזבח אבנים תעשה לי׳ ומצוות המזבח עד סוף הפרשה אינם משאירים ספק בכך, שמצוות המזבח מתחילות כבר במלים ׳מזבח אדמה׳, וההבטחה ׳בכל המקום׳ וגו׳ מוסבת על המזבח באורח כללי, כך שאי אפשר להסב את מצוות ׳מזבח אדמה׳ על המזבח היחידאי הזה שבנה משה ברדתו מסיני. ביארנו, כי ׳בכל המקום׳ האמור כאן מוסב על מזבחו של המשכן שהיה עובר ממקום למקום בשעת מסעי המדבר. ברם, כבר הקשינו למעלה על ביאור זה שקשה לכנות מזבח זה ׳מזבח אדמה׳, הגם שאכן מילאוהו אדמה בשעת חניית המחנה. כדי להגיע לביאור מתקבל על הדעת, נשתדל תחילה להבין היטב את משמעם של הצירופים ׳מזבח אדמה׳ מזה ו׳מזבח אבנים׳ מזה. כבר ביאר רש״ר הירש יפה את משמע המזבח. המזבח מייצג את תפקידם של ישראל להעלות את כל הארצי אל השמים, אליו ית׳. אל לנו לייצג את האלוקים על ידי תמונות כדי להורידו אלי אדמה. אדרבה, עלינו לשאוף להעלות את הארץ אלי שמים. והנה מזבח אדמה הוא מעין תל-אדמה ארעי, בעוד שמזבח אבנים הוא בניין חזק וקבוע. האחד מתאים לתקופת מסעי המדבר, לעת מצבם חסר-המנוחה של בני ישראל, והאחר- לזמן שבו ינחיל ה׳ מנוחה לישראל מכל אויביו סביב. במלים אחרות, מזבח האדמה מתאים לתקופה שחז״ל קוראים לה שעת היתר הבמות, ואילו מזבח אבנים – לשעת איסור הבמות. בכל תקופה צריכה שאיפת העם להיות העלאת הארצי אל השמים, בעיתות מנוחה ושלום בטוח – על ידי בנין חזק, אבל גם בעתות מסעות והעדר מנוחה אין לחדול משאיפה זו. כאשר אין מסוגלים להקים בנין של קבע, כי אז יש להקים לפחות תל-אדמה שעליו תתנהל – לפי שעה, באורח ארעי – עבודת ה׳, וממנו יתעלה האדם אל אלוקיו. סוג אחרון זה של מזבחות אי אפשר היה להגביל למקום אחד, כי בעתות כאלה לא תמיד אפשר להגיע לאחדות העם, ובני אדם המרוחקים ממקום המקדש העיקרי מנועים לעתים קרובות מלהגיע אליו. על כן היה מותר בזמנים אלה להקים מזבחות ולהקריב בהם קרבנות, ובהם מדבר הכתוב באומרו ׳מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׳. אמנם, הקמת המזבחות מוגבלת כאן לאותם מקומות שה׳ יקדיש לתכלית זו על ידי התגלות כלשהי, ואכן מלמדות אותנו תולדות ישראל שהיו מקומות כאלה. בבוכים מופיע מלאך אלהים לעיני העם והם הקימו שם מזבח וזבחו לה׳ (שופטים ב, א-ה); מלאך מופיע לו לגדעון בעפרה והוא בונה שם מזבח (שם ו, כד), ובדומה לזה המזבח שמנוח בונה על פי ציוויו של מלאך (שם יג, יט). כאשר בני ישראל נאספו לבית-אל, מקום שם שכן ארון הברית, הקריבו קרבנות – עולות ושלמים (שופטים כ, כו-כז; כא, ד). אסיפה דומה לפני ה׳ היתה בימי שמואל במצפה, והוא הקריב שם (שמואל-א ז, ט). גם במקום מגוריו של שמואל היתה במה, ודאי על פי גילוי אלוקי, שעליה הקריב קרבנות (שם ט, יב), וכן גם בגלגל (שם יג, ט). על פי ה׳ זובח שמואל בבית-לחם (שם טז, ה), ובהכרח היתה שם במה – מן הסתם עוד מאז נמשח שם דוד למלך (שם שם יג), שהרי אבשלום זובח שם, ברשותו של דוד אביו (שמואל ב, טו, ז ואילך). דוד גם בנה במה בגורנו של ארונה היבוסי כאשר ראה שם את מלאך ה׳, והקריב עליה קרבנות (שם כד, יז-כה). במה גדולה היתה בגבעון בימי דוד ובראשית ממלכת שלמה (מלכים א, ג, ד), הווה אומר שעד אשר שקטה הארץ בימי שלמה הוקמו במות בכל חלקי הארץ, במקומות בהם נתגלתה השכינה. מסתבר, שרובן של הבמות האלה שהוקמו מהר, עקב צורך השעה, היו עשויות אדמה בלבד, ורק אלה שהוקמו לקבע נבנו מאבנים, ומובן מאליו שדבר זה מותר גם לגבי המזבח שבו מדובר כאן. ועם זאת מתכוונת התורה במלים ׳מזבח אדמה׳ שבכאן ראשית כל לאותו מזבח שנועד לכל עם ישראל, ואשר צריך לבנותו במקום אחד, לכשיבואו אל המנוחה ואל הנחלה. תקופת מנוחה כזאת יכולה היתה להתחיל כבר מיד עם כיבוש הארץ – אילו הלכו ישראל בדרך ה׳, ועל כן היה צריך לבנות מזבח אבנים תיכף אחר מעבר הירדן (דברים כז, ה; יהושע ח, לא) מזבח, אשר יעיד על כך, שעתה הגיעה עת אחידות עבודת ה׳ הבאה לידי ביטוי במזבח-אבנים אחד קבוע. אך חטאי העם לא הניחוהו להגיע אל המנוחה. עוד מזבחות אדמה רבים היה צריך להקים עד הזמן שבו מקדש אחד יאחד את כל ישראל. המזבח שבמשכן היה עשוי נחושת, אך מולא אדמה, שהרי זה היה עדיין בימי מסעי המדבר. גם המזבח שבבית המקדש היה עשוי נחושת, אך הוא מולא אבנים – סימן למנוחה המובטחת. והנה, אחר הקמת המשכן נאסרה הקמת במות, כלומר הקמת מזבחות אדמה אחרים (ויקרא יז, ג-ה), אך מצוה זו היא ממצוות אוהל-המועד שמעשה העגל קדם להן, ואשר ממנה ניכר, כי נצטוותה רק משום הדאגה, שמא ריבוי מזבחות יביא את בני ישראל ח״ו לידי ע״ז, ומן המתואר בס׳ דברים פרק יד משתמע, שבהמשך מסע המדבר לא הקפידו עוד על מצוה זו, וכי מן הסתם בוטלה. גם ייתכן שהאיסור היה רק בשעת החניות שבין המסעות, ואילו בשעת המסע עצמו, כאשר אוהל מועד היה מפורק, מותר היה להקריב קרבן על גבי מזבח-אדמה שהוקם תוך זמן קצר. רק בספר דברים אסר משה רבנו במפורש הקרבת קרבנות שלא במקום הנבחר – לתקופת המנוחה והנחלה. וכאן נימוקו של האיסור אינו עוד שריבויים של מזבחות עלול להביא ח״ו לידי ע״ז, אלא העיקרון שלא-ל אחד אין לעבוד – כמו לאלילי ע״ז – בכל מקום שאדם ירצה, אבל יש לקיים מקדש אחד כמו שגם הוא אחד, ודומה שכל הנאמר בנדון בס׳ דברים (פרק יב) אינו אלא ביאורה של מצוה זו – ׳ואם מזבח אבנים תעשה לי׳ – זה המזבח היציב והקבוע שאין להקימו ׳בכל מקום׳, אלא יש להקימו ׳במקום אשר יבחר׳. ועל כן מצטווים ישראל סמוך לכניסתם לארץ (דברים כז, ד) להקים מזבח אבנים בהר עיבל מיד אחרי עברם את הירדן – מצוה שיהושע אמנם מקיימה. ברם, מזבח אבנים זה לא התמיד להוות את המקדש העיקרי, אחרי כיבוש הארץ בחר ה׳ ית׳ להקים את משכנו במקום מרכזי בארץ ישראל, בשילה, ולשם הביאו את אוהל מועד (יהושע יח, א). זו היתה עיר הקודש ומשום כך נקראה – על פי יעקב אבינו (בראשית מט, י) – בשם שילה, עיר המנוחה. לחטא נחשב אז, ולמרד בו ית׳, להקריב קרבן במקום אחר מזה שבשילה. ואולם המצב נשתנה; היו מהומות. ה׳ נתגלה לאנשים נבחרים במקומות אחרים, גם ציווה להקים שם מזבחות, עד שדחה – בימי עלי הכהן – את שילה לחלוטין, השפיל את עמו ומסרם לחרב ולשבי; השוה ירמיה ז, יב ואילך; כו, ו; תהלים עח, נט-סז. מכה קשה זו ביטלה את אחדות ישראל ואת אחדות המקדש. מזבחות הוקמו במקומות שונים, ובחלקם – כנראה – על פי ציוויים של נביאים ורק שלמה הקים מחדש מזבח אחד יחיד, שאף הוכרז כמקום יחיד להקרבת קרבנות לרצון ה׳ לתמיד – ׳לשום שמי שם עד עולם׳ (מלכים א, ט, ג). בכל המקום אשר אזכיר את שמי – יש מי שרוצה להסיק ממאמרי חז״ל אחדים, כאילו כתוב כאן ׳תזכיר׳ ולא ׳אזכיר׳, והרי הם: (א) רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם... ומניין אפילו אחד? שנאמר ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׳ (אבות ג, ז). (ב) הוא (הלל הזקן) היה אומר... אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳ (סוכה נג.). ואף יש מי שמוסיף על הוכחות אלה: (ג) רבי יונתן אומר, הרי הוא אומר ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳, זה מקרא מסורס, בכל מקום שאני נגלה עליך שם תהא מזכיר את שמי. והיכן אני נגלה עליך? בבית הבחירה, אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה. מכאן אמרו, שם המפורש אסור לאמרו בגבולים. (ד) הוו זהירים כשתברכו אותי על כל דבר, אף אני בא אצלכם ומברך אתכם, שנאמר ׳בכל המקום׳ וגו׳. עיון בתרגומים השונים יראה לנו את הנוסחים הבאים: תרגום ירושלמי: ״בכל אתר דתדרכון יש שמי קדישא ממרי מתגלי עליכון ומברך יתכון״, וכן התרגום השומרוני: הפשיטא – ״בכל אתר דתדכרי שמי אתא לווך ואברכך׳. לעומת זאת מתרגם אונקלוס ׳בכל אתר די אשרי שכינתי לתמן אשלח ברכתי לך ואברכינך״. ובתרגום יונתן בן עוזיאל: ״בכל אתרי דאשרי שכינתי ואנת פלח קדמי תמן אשלח ברכתי ואברכינוך״. לבסוף נעיין גם במכילתא ע״א, שם נאמר: ״׳בכל המקום׳ וגו׳ שאני נגלה עליך בבית הבחירה. מכאן אמרו, שם המפורש אסור להאמר בגבולין; ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, אם תבוא לביתי, אבוא לביתך, ואם לא תבוא לביתי, לא אבוא לביתך, מקום שלבי אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. מכאן אמרו, כל עשרה בני אדם שנכנסין לבית הכנסת, שכינה עמהם, שנאמר ׳אלהים נצב בעדת אל׳ וכו׳. ומניין אפילו אחד, שנאמר ׳בכל המקום׳״ וכו׳. ויצוין שרבנו בחיי בפירושו לתורה ע״א אכן שואל: ״היה לו לומר ׳תזכיר׳, כי בכל מקום שיזכיר אדם שמו של הקב״ה, בבית התפילה או בשאר מקומות, שם יתברך העובד״, וכי ריטב״א אמנם טוען, כי ״אזכיר״ כמוהו כ״תזכיר״ על-פי סדר אתב״ש המרשה להחליף אל״ף בתי״ו. מהר נמצינו למדים שגם אלו היתה באמת קיימת באיזה מקום שהוא הגירסה ״תזכיר״, לא היה צריך ליחס לזה כל חשיבות, משום שלא היה צריך לראות בה אלא גירסה הבאה להקל על לשון הכתוב הקשה כל כך. אך למעשה לא מצינו את הגירסה ״תזכיר״ בשום מקום, וגם התרגומים המקורות התלמודיים שלפניהם היתה לכאורה גירסה זו, אינם מוכיחים דבר בנדון. ודאי שלשון ״אזכיר״ הוא קשה, וצריך לפרשו ׳אני אניח להזכיר׳, ומובן מאליו שהכוונה היא: אניח לישראל, כלומר על-ידי זה שאשכין שכינתי במקום מסוים, הוא גורם שיקראו שם בשמו. ועתה נעיין בתרגומים השונים שהבאנו למעלה. הפשוט ביותר הוא זה של אונקלוס והשבעים, שלפיו ״אזכיר את-שמי״ בא כאן במובן: אשים את שמי או: אשרה את שכינתי. תרגום יונתן מפרט קצת יותר. הוא מרשה לעצמו להוסיף לתרגומו של אונקלוס את המלים ״ואנת פלח קדמי״. לפי זה פירושו של ״אזכיר את-שמי״ הוא: אני אניח להזכיר, כלומר בשל השכנת שכינתי אתה מזכיר את שמי – ״אנת פלח קדמי״. ואולם האחרים שרוצים לתרגם באורח מילולי ובלא פרפרזות, הם במבוכה. הן לא יכלו לתרגם: אדכר שמי, שהרי זה כמו ״אזכיר״, אין פירושו: להניח להזכיר, והם עזרו בכך שהפכו את המושא לנושא שצריך להשלימו במשפט זה, כלומר במקום: אני מניח לך/לכם להזכיר, תרגמו: תזכיר או תזכירו. זהו מקורם של התרגומים ״תדכר״ או ״תדכרו״ שבנוסחים השונים, וראיה לכך הוא התרגום השומרוני המתרגם ״תדכרו״, אף כי לא כך היה בטקסט שלו. ונבאר כאן גם את המקורות התלמודיים ונוכיח שכולם מבוססים על הגירסה ״אשר אזכיר את-שמי״. המקור שבמס׳ אבות אינו צריך ביאור רב, שכן כבר העירו, שדרשה זו מבוססת לא על לשון ״תזכיר״ כי אם על לשון היחיד ״אליך״. כל יתר המקורות התלמודיים מבוססים על שתי דרשות חז״ל הבאות במכילתא בזו אחר זו. האחת – והיא לכאורה העתיקה יותר – היא: ׳אזכיר את שמי – אשרי שכינתי ואנת פלח קדמי׳. כלומר, אני אניח לך/לכם לשבח את שמי, פירוש במקום שאתה בא אליו בעקבות התגלות שכינתי ומשבחני (״ביתי״), שם גם אני אבוא אליך ואברכך. דרשה זו היא ביסוד דברי הלל ״אם אתה תבוא לביתי״ וכו׳. ומן ההכרח להבין כך, שכן אלו היה יסודו הגירסה ״תזכיר״, אי-אפשר להבין את התיבה ״לביתי״, שהרי כלל לא מדובר במקדש ה׳; אדרבה, ״בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי״ צריך להתפרש: בכל מקום שהוא שבו תזכיר את שמי, אפילו בביתך הפרטי, גם שם אבוא אליך וכו׳. במשפט ״בכל-המקום אשר אזכיר״ על-פי פירושו של יונתן בן עוזיאל – ״בכל אתרא דאשרי שכנתי פלח קדמי״ – ניכרת בבירור האמירה ״אם תבוא לביתי״, שהרי ״אתרא דאשרי שכנתי״ אינו אלא ״ביתי״ ואלו ״ואת פלח קדמי״ – הוא ״אתה תבוא״. לאמירה האחרת של הפסיקתא (ד) אין יכולה להיות משמעות רבה. שם הבין הדרשן ״זכר שם״ כברכה, כלומר אני מניח (או אני מצוה) שתהיו זוכרי שם, שתאמרו ברכות, וכאמור בתרגום ירושלמי: ״ואנת פלח קדמי״. ביאורו השני של פסוקנו הוא זה המובא במכילתא כראשון והמצוי גם בספרי הנ״ל וגם בגמרא סוטה (לח ע״א) ואשר על-פיו יש כאן איסור אמירת השם המפורש שלא בבית-המקדש. לפיו ביאורו של פסוקנו הוא: בכל מקום שבו אני מרשה להזכיר את שמי, שם אבוא אליך וכו׳. בכך נאמר בעקיפין שאין ה׳ ב״ה מרשה להזכיר את שמו שלא במקום המקדש. ולפי הספרי נהפך הפסוק: במקום שבו אני בא ומברכך, שם אני מרשה להזכיר את שמי. והספרי חייב לנסח את הדברים, שם תהא מזכיר את שמי, משום שפירושו של ׳אזכיר׳ אינו, בדרך כלל, אלא כמשמעו – לדבר ב... – ואין לו משמע של הפעיל. על כל פנים אין דברי הספרי מתבססים על הגירסה ׳תזכיר׳ ובאשר להלכה בדבר איסור אמירת השם המפורש עצמו, ראה בביאור לויקרא. והנה פשוטו של המקרא שלפנינו נראה לי כך: זכר שם ה׳ משמעו כמו להזכיר שם ה׳, דהיינו להזכירו או לשבחו, ומלת ׳אשר׳ נמשכת גם אל ׳אבוא אליך׳, כלומר בנה מזבח והקרב עליו בכל מקום אשר בו אני מניח להזכיר את שמי, או – מניח לשבח את שמי, ואבוא אליך וברכתיך. אין ספק, שהמזבחות שבנו אבות האומה, הוקמו כולם במקומות שכאלה. אברהם בונה מזבח וקורא בשם ה׳ (בראשית יב, ח). אל יצחק בא ה׳ ומברכו ואז יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה׳ (שם כו, כד-כה), וגם יעקב בונה מזבח בבית-אל, מקום בו נתגלה לו ה׳ ובירכו (שם לה, ז) ללמדנו, כשם שהאבות בנו מזבחות וקראו שם בשם ה׳ והוא ית׳ בירכם, כך גם יעשו בניהם. התיבה ׳אשר׳ שבכאן אינה באה לקבוע את טיב המקומות שבהם יש להקים מזבחות לקרוא עליהם בשם ה׳, אבל היא באה במשמעו של ציווי החלטי: בנה מזבחות כדי שאניח לשבח שם את שמי, לבוא אליך ולברך אותך.