Difference between revisions of "Reparations and Despoiling Egypt/2/he"

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search
m
m
Line 86: Line 86:
 
<point><b>שכר או הענקה</b> – &#160;רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי&#160;נוסח חוקי ההענקה בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן&#160;"וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"<fn>בעבודה נפרדת, ספר בראשית ומבנהו, (ירושלים 1990): 202-204 (תרגום של המקור האיטלקי אשר יצא לאור ב1934), קאסוטו מצביע על הקבלה נוספת, בין הסיפור שלנו לבין הסיפור בו יעקב מקבל חלק ניכר ממקנה לבן. גם שם, מעשיו של יעקב נתונים בספק מוסרי, וקאסוטו מסביר כי ה' רק וידא שיעקב יקבל את מתנות הפרידה המגיעות לעבד היוצא לחופשי (כיוון שללבן עצמו לא היתה כל כוונה לתת לו אותם). הוא מציין כי מילותיו של יעקב "כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (בראשית ל"א: מ"ב) דומות לפסוקים בשמות ולפסוקים בדברים, וכי השורש נ.צ.ל מופיע הן בשמות ("וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם") והן בבראשית ל"א: ט' ("וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי").</fn>&#160;.</point>
 
<point><b>שכר או הענקה</b> – &#160;רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי&#160;נוסח חוקי ההענקה בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן&#160;"וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"<fn>בעבודה נפרדת, ספר בראשית ומבנהו, (ירושלים 1990): 202-204 (תרגום של המקור האיטלקי אשר יצא לאור ב1934), קאסוטו מצביע על הקבלה נוספת, בין הסיפור שלנו לבין הסיפור בו יעקב מקבל חלק ניכר ממקנה לבן. גם שם, מעשיו של יעקב נתונים בספק מוסרי, וקאסוטו מסביר כי ה' רק וידא שיעקב יקבל את מתנות הפרידה המגיעות לעבד היוצא לחופשי (כיוון שללבן עצמו לא היתה כל כוונה לתת לו אותם). הוא מציין כי מילותיו של יעקב "כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (בראשית ל"א: מ"ב) דומות לפסוקים בשמות ולפסוקים בדברים, וכי השורש נ.צ.ל מופיע הן בשמות ("וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם") והן בבראשית ל"א: ט' ("וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי").</fn>&#160;.</point>
 
<point><b>"מֵאֵת רֵעֵהוּ"</b> – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו&#160;<a href="Nature of the Bondage" data-aht="page">טבעו של השעבוד</a>.</point>
 
<point><b>"מֵאֵת רֵעֵהוּ"</b> – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו&#160;<a href="Nature of the Bondage" data-aht="page">טבעו של השעבוד</a>.</point>
<point><b>"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם"</b> – Ibn Ezra Short Commentary Shemot 3:22 and Radak Sefer HaShorashim s.v. נצל explain that the verb means saving (הציל), as the Israelites were salvaging some of what was owed to them.<fn>Ibn Ezra draws a parallel to "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" in Bereshit 31:9, in which Hashem similarly intervenes to make sure Yaakov receives the wages due him from Lavan. Cf. Malbim Shemot 3:22. See also the </fn> Cassuto, on the other hand, renders the word as despoil or empty,<fn>Cf. the opinions in Bavli Berakhot 9b and Pesachim 119a, R. Yonah ibn Janach s.v. נצל, and Rashi Shemot 3:22.</fn> explaining that the verse is speaking from the perspective of the Children of Israel; taking even just a few possessions seemed to them to be "emptying" Egypt.</point>
+
<point><b>"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם"</b> – אבן עזרא פירוש ראשון שמות ג': כ"ב ורד"ק ספר השורשים, מסבירים כי הפועל נצל, משמעותו להציל, כלומר, בני ישראל הצילו חלק ממה שהמצרים היו חייבים להם.<fn>אבן עזרא משווה לפסוק&#160;"וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" בבראשית ל"א: ט', אשר גם בו ה' מתערב על מנת לודא כי יעקב מקבל את השכר המגיע לו מלבן. ראו גם מלבי"ם שמות ג': כ"ב.</fn> לעומתו, קאסוטו מבין את המילה נצל כניצול או ריקון,<fn>ראו לעומת זאת את הדעות בבבלי ברכות ט' ב', ופסחים קי"ט א', ר' יונה אבן ג'נאח – נצל, ורש"י שמות ג': כ"ב.</fn> ומסביר כי הפסוק מדבר מנקודת מבט של בני ישראל; אפילו הרכוש המועט אותו לקחו נדמה היה להם כ"ריקון" המצרים מכל עושרם.&#160;</point>
<point><b>Why via deception?</b> Commentators offer two suggestions to explain why Hashem instructed to mislead the Egyptians into thinking that the objects would be returned:
+
<point><b>למה במרמה?</b> Commentators offer two suggestions to explain why Hashem instructed to mislead the Egyptians into thinking that the objects would be returned:
 
<ul>
 
<ul>
 
<li><multilink><a href="IbnEzraShemotShort11-4" data-aht="source">Ibn Ezra Short Commentary</a><a href="IbnEzraShemotShort11-4" data-aht="source">Shemot 11:4</a><a href="R. Avraham ibn Ezra" data-aht="parshan">About Ibn Ezra</a></multilink> suggests simply that otherwise the Egyptians would not have loaned the objects,<fn>He further proposes that this was one of the main purposes of the three day ruse – see <a href="A Three Day Journey" data-aht="page">A Three Day Journey</a>.</fn> and Shadal Shemot 3:22<fn>Following in the footsteps of Rashbam Shemot 3:12.</fn> provides other instances in which Hashem ordered the use of a ruse.</li>
 
<li><multilink><a href="IbnEzraShemotShort11-4" data-aht="source">Ibn Ezra Short Commentary</a><a href="IbnEzraShemotShort11-4" data-aht="source">Shemot 11:4</a><a href="R. Avraham ibn Ezra" data-aht="parshan">About Ibn Ezra</a></multilink> suggests simply that otherwise the Egyptians would not have loaned the objects,<fn>He further proposes that this was one of the main purposes of the three day ruse – see <a href="A Three Day Journey" data-aht="page">A Three Day Journey</a>.</fn> and Shadal Shemot 3:22<fn>Following in the footsteps of Rashbam Shemot 3:12.</fn> provides other instances in which Hashem ordered the use of a ruse.</li>

Version as of 09:56, 20 June 2019

פיצויים לעבדות וניצול מצרים

גישות פרשניות

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם המצרים התכוונו לתת את הזהב, הכסף והבגדים לבני ישראל במתנה או כהלוואה בלבד. המחלוקת מתרכזת בעיקר בהבנות שונות של העברית המקראית, אך מושפעת גם ממשמעויותה השונות של המילה "שאל" בתפיסות העולם של הפרשנים השונים.

ההסבר כי המצרים נתנו את רכושם לבני ישראל במתנה הינו פותר את הסוגייה המוסרית באופן הפשוט ביותר, אך מעלה את השאלה, מדוע המצרים נתנו מתנות לעבדיהם לשעבר? על מנת לענות על שאלה זו, יוספוס ורש"ר הירש בוחנים את מצבם הנפשי של המצרים ואת מערכת היחסים שנוצרה בינם לבין בני ישראל לאחר עשרת המכות. הם מציעים כי חלק מהמצרים גילו הערכה מחודשת לבני ישראל כתוצאה מן המכות, ונתנו להם מתנות כאות חברות, בעוד אחרים ראו בהם אויבים, והציעו להם את המתנות כשוחד על מנת לזרז את העזיבה שלהם. גם רשב"ם מתייחס להקשר המיידי בו מצויה יציאת מצרים, אך הוא טוען כי המתנות נתנו מתוך פחד לא-לוהי בני ישראל ועל מנת להיות בחסדיו הטובים. מצד שני, ר' סעדיה ומלבי"ם מתייחסות להקשרה הרחב של הפרשה, ומציעים כי המתנות שמשו כפיצויים לעבדותם של בני ישראל, או לחלופין, שמשו כתחליף לרכוש אותו השאירו במצרים.

הפרשנים אשר רואים ברכוש הלוואה מניחים כי זהו רכוש אשר ניתן לעבדים בהלוואה על מנת לשמשם בעבודתם הרוחנית, אך עליהם להתייחס הן לבעיה המוסרית אשר עולה מכך שהתבצעה כאן הערמה על המצרים, והן לשאלה מדוע ה' ציווה דבר שכזה? פרשנים אחדים מצדיקים את הפרשה על ידי הסתכלות מנקודת מבט רחבה יותר והתייחסות לסבל אותו חוו בני ישראל. הם מניחים כי הרכוש אמור לפצות על מאות שנים של עבדות או על הרכוש שהופקע מבני ישראל. אחרים, כגון פילון ור' יוסף בכור שור, מתרכזים דווקא בהתנהגותם החמורה של המצרים, וראו ברכוש שנלקח שלל מלחמה או רכוש עליו המצרים ויתרו בכך שגירשו את בני ישראל ממצרים. לעומתם, אבן עזרא טוען כי אין צורך בהצדקה, ושלקב"ה מותר לעשות כל העולה בדעתו ברכוש שלו. 

לגישות שונות אלו השלכות לגבי שאלות נוספות המתקשרות לשאלה המקורית. כיצד העם המצרי התייחס לבני ישראל, הן במהלך שנות העבדות והן בזמן יציאת מצרים? האם בני ישראל שועבדו רק בידי השלטונות או גם בידי המצרים באופן יחידני? האם פרעה וכל העם המצרי ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד ולא רק לשלושה ימים? האם לרכוש היה שווי רב, והאם הוא קשור בהבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים שבני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול"? לבסוף, האם ניתן ללמוד משהו מפרשה זו לגבי ההשלכות המוסריות של קבלת שוחד?

כדי להסביר את טבעה של קבלת רכוש המצרים, פרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות, כשכל אחת מן הגישות הללו מתחלקת לתת גישות נוספות:

מתנות

על פי גישה זו, פירושו של השורש ש.א.ל בסיפור זה הינו לבקש מתנה1 - ראו שאל לדיון בלשני בנושא. מאחר והרכוש ניתן במתנה, לא היתה דילמה מוסרית האם על בני ישראל לשמור את הרכוש. התומכים בעמדה זו חלוקים באשר לטבען של המתנות ולמניעיהם של המצרים לתת מתנות אלו: 

חברות

המתנות נתנו כאות לחברות בין המצרים לבני ישראל

"רֵעֵהוּ" – קריאה זו מסתמכת  על הפסוק "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" אשר ממנה ניתן להסיק כי היחסים בין המצרים לבין בני ישראל היו יחסי שכנות טובה3 או אפילו חברות. 4 יוספוס, אשר כותב לקהל יעד הנמצא תחת שלטון רומי, מנצל את ההזדמנות הזו על מנת להציג אופציה הכוללת יחסים טובים בין השולטים לנשלטים.5 בדומה לכך, רש"ר הירש מציע כי לאחר מכת חושך, בה בני ישראל הוכיחו את מוסריותם ואת כנותם בכך שלא ניצלו את המצרים6, גישתם של המצרים כלפי היהודים השתנתה והם נתנו את המתנות בשמחה וכאות כבוד7. רש"ר הירש, אם כן, מציג את בני ישראל כמושאים להערצת הגויים ואב-טיפוס לאידיאל של מענטש-ישראל.8
רקע פולמוסי – נדמה כי יוספוס נענה להתפלמסות האנטי-יהודית של העידן היווני-רומי אשר אשר האשימה את היהודים בגנבת רכושם של המצרים9. ראו יוספוס נגד אפיון א':כ"ו שם הוא מצטט את מאנטו10 אשר מאשים את היהודים בבזיזת המקדשים המצריים כאשר עזבו את מצריים.11
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים כי המצרים נתנו לבני ישראל מתנות פרידה ובהתאם לזאת, ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד12. למעשה, יוספוס לא מתייחס כלל לבקשה לעזוב לשלושה ימים בלבד – ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות והחזרתיות בפסוקים – יוספוס טוען כי נתינת המתנות התרחשה בשעת יציאת מצריים (שמות י"ב: ל"ה- ל"ו), שכן זהו זמן מתאים למתנות פרידה. 13
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית. 14
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי שורש נ.צ.ל פירושו להסיר מעצמך15, ושנושא המשפט הינו המצרים. יוספוס אינו מציין כלל כל ניצול של המצרים.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בעוד רש"ר הירש רואה במתנות התגשמות של ההבטחה, יוספוס אינו מציין כלל זהב וכסף ואינו רומז כלל לכך שלמתנות היה שווי ניכר.16
"דַּבֶּר נָא" – רש"ר הירש מציע כי בני ישראל לא רצו לאבד את יתרונם המוסרי ולפגוע בתדמיתם הטהורה בכך שיבקשו מתנות.17 מסיבה זו, הקב"ה היה צריך לעודד אותם לעשות זאת, כאשר המילה "נָא" רומזת לכך שמדובר בבקשה.

פחד

המתנות נתנו מתוך פחד, וכן על מנת לזרז את עזיבתם של בני ישראל ממצרים.

בנוסף להסבר לעיל, יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים האחרים נתנו לבני ישראל מתנות על מנת לזרז את עזיבתם, כיוון שהאמינו שבכך יוכלו לגרום להפסקת המכות.18

הסתמכות על מקורות – על מנת לבסס את עמדתם, התומכים בגישה זו יכולים להציע את הפסוקים בתהילים ק"ה: ל"ז- ל"ח, אשר מצמידים את פחדם של המצרים לעזיבתם של בני ישראל, עמוסי זהב וכסף.19
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים שהמצרים רצו שבני ישראל יעזבו לצמיתות (ראו לעיל).
תזמון המתנות – יוספוס ממקם את פרשת המתנות בשעת יציאת מצרים עצמה, לאחר מכת בכורות (ראו לעיל) .
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית (ראו לעיל).
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי פירוש השורש נ.צ.ל הינו להסיר מעצמך, וכי נושא המשפט הינו המצרים (ראו לעיל).

פיצויים

המתנות נתנו כפיצויים על כל התקופה בה בני ישראל עבדו במצרים ולא קיבלו שכר.

"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר וכל אחד מהמצרים נדרש לתת פיצויים באופן פרטני, נדמה כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים ולא תחת השלטונות. רבינו בחיי מציע עמדה זו בשמות א': י' "הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו" ראו טבעו של הברית.24
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי כולם (הן המצרים והן בני ישראל) ידעו שבני ישראל עוזבים לצמיתות, ולכן היה זה הזמן ההולם להענקת פיצויים ולפרידות. ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – חזקוני מפרש את המילה "נָא" כעכשיו25, כלומר, בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות. ייתכן כי היה זה תזמון טוב יותר לניהול משא ומתן על הפיצויים מאשר בשעת הדחק של היציאה עצמה, כאשר בני ישראל היו עסוקים בלארוז את חפציהם והמצרים עסוקים בקבירת מתיהם.26
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – רס"ג בראשית ט"ו: י"ד אומר כי הבטחה זו התממשה דרך מתנות הזהב והכסף.27
דילמה מוסרית עכשווית – קבלת פיצויים מגרמניה – ר' זלמן סורוצקין באזנים לתורה שמות י״א:ב׳ מפיח חיים חדשים בדילמה ישנה זו על ידי הקבלתה לדיונים הסוערים אשר התרחשו בארץ ישראל בתחילת שנות החמישים בדבר ההגינות שבבקשת פיצויים ובקבלתם ממערב גרמניה.28 הוא מציע כי ישנו דמיון בין שתי הדילמות, וכי בהתרחשות התנ"כית, כמו בהתרחשות העכשווית, הורים שכולים רבים הביעו התנגדות לניהול משא ומתן ולקבלת "דמי ולדות" מן המצרים, 29ולכן ה' היה חייב לדחוק אותם לעשות זאת.30

חילופי נכסים

הרכוש הובא בתמורה לנכסים אותם הותירו בני ישראל במצרים.

חזקוני ומלבי"ם מציעים כי בני ישראל צוו לבצע עסקת חליפין עם שכניהם המצרים, על פיה המצרים יתנו לבני ישראל חפצי ערך ניידים בתמורה לכל הנכסים אותם הותירו בני ישראל מאחוריהם בצאתם ממצרים.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – מלבי"ם מסביר כי פסוק זה מתייחס לשכנים המצרים ולדיירים שכן אלו היו המועמדים הטבעיים ללקיחת בעלות על הנדל"ן של בני ישראל.33
אחזקות נדל"ן – חזקוני מצטט את בראשית מ"ז: כ"ז על מנת להוכיח כי בני ישראל צברו קרקעות רבים במצרים. חזקוני הולך כאן בעקבות אבן עזראשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״באודות ר' אברהם אבן עזרא אשר מציין כי המילים "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" רומזות על כך שלבני ישראל היו דיירים מצרים.34 יש לכך השלכות על הבנתנו את אופי העבדות ואת תנאי המחיה של בני ישראל – ראו היכן במצרים גרו בני ישראל?
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי הן בני ישראל והן המצרים ידעו כי בני ישראל מתכננים לעזוב לצמיתות. ראו מסע בן שלושה ימים. 35
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – הן חזקוני והן מלבי"ם מסבירים כי פרושו של "נָא" הנו עכשיו, כלומר,36 בזמן ההתרחשויות בפרק י"א ולפני מכת בכורות. נקודה זו בזמן הנה ההזדמנות האחרונה בה בני ישראל והמצרים עוד יכלו לבצע עסקאות וחילופים באופן מסודר.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – מלבי"ם טוען כי פירושו של שורש נ.צ.ל בהקשר זה הינו הציל, ובשיטה זו, בני ישראל יכלו להציל חלק מעושרם הכלכלי.37
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בהנחה ובני ישראל פוצו בשווי בעלות על שטחים נרחבים במצרים, סביר כי אכן יצאו ממצרים ברכוש גדול.

מתן חסות דתית

המתנות נתנו כחסות לפולחנם הדתי של בני ישראל.

המניע המצרי – אף כי רשב"ם עצמו אינו מרחיב בנושא זה, גישתו יכולה לראות בנתינת המתנות ניסיון לזכות באהדת א-לוהי העברים ובכך למנוע מכות נוספות.39 למקרה מקראי דומה בו גויים תומכים בעבודת ה' על מנת למנוע מכות או לזכות באהדה א-לוהית, ראו את תרומת כלי הזהב איתם חזרו הפלישתים לתיבה בשמואל א' ו': א'-ט'40 ותרומת הקורבנות על ידי הפרסים בעזרא ו': ח'- י'.
"כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" – רשב"ם טוען כי פריטי הכסף והזהב הינם תכשיטים אותם על בני ישראל לענוד (יחד עם בגדי החופשה המובקשים) בעת מעמד הר סיני.41 רשב"ם שמות י"ב: ל"ו מקשר לכאן גם את הפסוק בשמות ל"ג: ו' אשר מציין את התכשיטים בהם התקשטו בני ישראל בהר סיני.42 על פי רשב"ם, בני ישראל באמת השתמשו בפריטים לצורך עבודת ה', כלומר, זו לא היתה תחבולה על מנת לשכנע את המצרים להיפרד מרכושם.43
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – בשמות ג': כ"ב כתוב במפורש כי על הפריטים להימצא על ילדי וילדות בני ישראל, ובשמות ל"ב: ב' רשום כי אפילו הילדים היו מצופים בקישוטים במעמד הר סיני.44
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? על פי רשב"ם, המצרים חשבו כי בני ישראל מתכננים לחזור לאחר תום חופשתם,45 אך על כל פנים, הם נתנו את הפריטים כמתנות למטרת פולחן דתי.46
"וַיַּשְׁאִלוּם" – רשב"ם מדגיש כי בניין ההפעיל של הפועל מיוחס גם לאקט של נתינת מתנות.47
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – נראה כי רשב"ם טוען כי פירוש השורש הינו להסיר.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – על פי רשב"ם, המטרה האמיתית של השגת החפצים היתה לצורכי פולחן דתי, ולכן אין צורך להניח קשר כלשהו לקיום הברית עם אברהם.48 בהתאם לכך, ההבטחה לאברהם כי בני ישראל יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" יכולה להיות מיוחסת למקנה המשמעותי איתו יצאו בני ישראל ממצרים (ראו שמות י"ב: ל"ח) ולא לתכשיטים.49 ראו רְכוּשׁ להרחבה נוספת.50
רקע פולמוסי – רשב"ם מציין כי פרשנותו מנוגדת לטיעוני הכופרים (הנוצרים) ("ותשובה למינים"). 51ראו יוספוס לעיל למקורות רבניים בהמשך אשר טוענים כי בפרשה זו טמון הבסיס לפולמוסים האנטישמיים שרווחו בתקופת האימפריה היוונית-רומית.

הלוואות

על פי גישה זו, השורש ש.א.ל משמעותו  להשאיל (כלומר, לבקש הלוואה), והחפצים נתנו במקור רק כהלוואה למטרת פולחנם הדתי של בני ישראל. ראו שאל להרחבה בסוגיה הבלשנית. גישה זו חלוקה בשאלת ההצדקה החוקתית והמוסרית להערמתם של בני ישראל על המצרים ולשמירת החפצים המושאלים.52

שכר

החפצים היוו שכר חלקי על מאות שנות העבודה בפרך.

מקורות:

יובליםפרק מ״ח:ט״ו-י״טאודות יובלים, חכמת שלמהי׳:ט״ו-י״חאודות ספר חכמת שלמה, פילוןעל חיי משה א׳:כ״האודות פילון, ספרי דבריםקכאודות ספרי דברים, גביהא בן פסיסא בסכוליון למגילת תעניתסכוליון למגילת תענית כ״ה סיוןבבלי סנהדריןבבלי סנהדרין צ״א.אודות הבבלי ובראשית רבה(וילנא) פרשת בראשית פרשה כח(וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס״א:ז׳אודות בראשית רבה,53 אבן עזרא פירוש ראשוןשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״בשמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש ראשון י״ב:ל״ואודות ר' אברהם אבן עזרא54, רד"קבראשית ט״ו:י״דספר השרשים "נא"ספר השרשים "נצל"ספר השרשים שורש שאלאודות ר' דוד קמחי, רלב"גשמות ביאור הפרשה ג׳:כ״בשמות תועלות ג׳:ט״ואודות ר' לוי בן גרשום, ר"ןדרשות הר״ן י״אאודות ר' נסים גירונדי, אברבנאלשמות ג׳אודות ר' יצחק אברבנאל, הרכסים לבקעהשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' יהודה לייב פרנקפורטר55, שד"לשמות ג׳:כ״באודות ר' שמואל דוד לוצאטוקאסוטושמות ג׳:כ״באודות פרופ' משה דוד קאסוטו ועוד רבים אחרים.56

שכר או הענקה –  רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי נוסח חוקי ההענקה בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"57 .
"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו טבעו של השעבוד.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – אבן עזרא פירוש ראשון שמות ג': כ"ב ורד"ק ספר השורשים, מסבירים כי הפועל נצל, משמעותו להציל, כלומר, בני ישראל הצילו חלק ממה שהמצרים היו חייבים להם.58 לעומתו, קאסוטו מבין את המילה נצל כניצול או ריקון,59 ומסביר כי הפסוק מדבר מנקודת מבט של בני ישראל; אפילו הרכוש המועט אותו לקחו נדמה היה להם כ"ריקון" המצרים מכל עושרם. 
למה במרמה? Commentators offer two suggestions to explain why Hashem instructed to mislead the Egyptians into thinking that the objects would be returned:
  • Ibn Ezra Short CommentaryShemot 11:4About Ibn Ezra suggests simply that otherwise the Egyptians would not have loaned the objects,60 and Shadal Shemot 3:2261 provides other instances in which Hashem ordered the use of a ruse.
  • Ran, though, assumes that Hashem could have enabled the Israelites to take the Egyptians' possessions by force. He therefore proposes that the entire stratagem as well as the 3 day ruse itself62 was intended to induce the Egyptians to chase after the nation (in order to retrieve their loaned belongings)63 and drown in Yam Suf.64 According to Ran, Hashem worked his plan through natural means (דרך הטבע). For more, see A Three Day Journey.65
Who knew that the Israelites would not return? Ibn Ezra Short CommentaryShemot 11:4About Ibn Ezra says that the Israelites knew, but they kept this secret from the Egyptians because otherwise the Egyptians would not have loaned them their objects.66 Alternatively, even the Israelites did not know that they were leaving for good. For more, see Three Day Journey.
Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – Radak views the remuneration as a fulfillment of the Covenant.
Timing of the loan and "דַּבֶּר נָא" – There are two possibilities within this approach:
  • Ibn Ezra Short Commentary Shemot 11:2 and Radak Sefer HaShorashim s.v. נא interpret "נָא" as now,67 i.e. at the time of Chapter 11 and before the last plague.
  • In contrast, Ran, following R. Yannai in Bavli Berakhot 9a68 interprets "נָא" as please.69

Property Compensation

The objects were partial compensation for all of the property the Israelites were forced to leave behind in Egypt.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – Akeidat Yitzchak and Abarbanel explain that the verse specifies Egyptian neighbors and tenants, as they were the ones who were poised to take possession of the Israelite houses and non-portable property.72
Who knew that the Israelites would not return? As the items were a loan, the Egyptians did not know. The Akeidat Yitzchak further explains that the Israelites needed to leave much of their property in Egypt, so that the Egyptians would not realize that they were leaving for anything more than a brief holiday. R. Yehuda HeChasid, in contrast, suggests that the Israelites were candid with the Egyptians that the possibility existed that they might not return, and thus left their property as collateral.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – R. Yitzchak Arama and Abarbanel propose that the word is related to התנצלות (excuse), and that the verse is saying that the Israelites have a good excuse and explanation for not returning the loaned objects.
Why via deception? Akeidat Yitzchak and Abarbanel suggest like the Ran above that the borrowing of the valuables was intended to induce the Egyptians to chase after the Israelites and drown in Yam Suf.
Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – Abarbanel explicitly connects our episode with the fulfillment of Hashem's promise to Avraham.

Spoils of War

The items had the status of spoils of war.

Already in Egypt or only after Yam Suf
  • Philo and Netziv view the Egyptian enslavement of the Israelites as creating a state of "as if they were at war", thus validating the Israelites' right to "carry off the treasures of the enemy, according to the laws of conquerors."74
  • Seforno and Michaelis, in contrast, focuses on Yam Suf as an actual battle.75 At Yam Suf, the Egyptians schemed to despoil the Israelites,76 and are thus despoiled themselves measure for measure.
Moral or legal justification?
  • Philo and Netziv present a fundamental moral justification for borrowing the items with no intention of returning them.
  • According to Seforno, the items originally needed to be returned, and it was only a subsequent legal loophole which obviated that obligation.
  • Michaelis maintains that the Israelites initially intended to return the objects.
Who knew that the Israelites were leaving for good?
  • According to Seforno, the Israelites themselves knew, but the Egyptians did not know and thus gave chase to retrieve their valuables.77
  • Netziv Shemot 7:5, 11:1–2, 12:35 posits that Paroh expelled the Israelites for good, but that the rest of the Egyptians were not aware of this.78 See Three Day Journey.
  • According to Michaelis, it would seem that the Israelites themselves may not have known.
Why via deception? Seforno Shemot 11:2 and Netziv Shemot 11:2, 12:35 explain that the borrowing of the articles lured the Egyptians into chasing after the Israelites and ultimately drowning in Yam Suf.79 In contrast, Michaelis sees no deception on the part of the Israelites as they fully intended to return the objects.
"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" vs. "מֵאֵת רֵעֵהוּ" – Netziv 11:2 attempts to account for this discrepancy between the original command in Shemot 3 and the later command in Shemot 11.80 According to him, the Israelites originally had friendly relations only with their immediate neighbors,81 but the assistance they provided to the Egyptians during the course of the Plagues gained them more friends and admirers.82
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – Netziv Shemot 3:22 explains that this was to maximize what the Israelites could borrow without making it obvious that they had no intention of returning.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – Philo and Seforno likely understood these verbs as to despoil,83 as they describe the loaned items as "spoils."  Netziv 3:22, though, appears to render these verbs as to save (הציל).
Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – According to this approach, the command may be intended to fulfill the Covenant, or to symbolize the totality of the Egyptian defeat.

Forfeited Claims

The Egyptians actively forfeited their claims to the objects or their hostile actions prevented the Israelites from returning them.

Already in Egypt or only at Yam Suf – HaRekhasim LeVik'ah suggests that the forfeiture occurred already in Egypt when the Egyptians permanently expelled the Israelites. R"Y Bekhor Shor, though, suggests that Hashem commanded the Israelites to "return" ("וְיָשֻׁבוּ") in Shemot 14:2 in order to fulfill their promise to return after the three day journey with the borrowed articles. Accordingly, it was only when Paroh chased after them to do battle with them and did not permit them to return, that the Israelites no longer bore responsibility to return the items.84
Who knew that the Israelites would not return? According to R"Y Bekhor Shor, Paroh and the Egyptians sent the Israelites for a three day journey only and expected their return.85 HaRekhasim LeVik'ah, though, says that the Egyptians entertained this illusion only until the Exodus when they chased out the Israelites for good.
Reason for command – HaRekhasim LeVik'ah explains that Hashem arranged for this transfer of wealth because He knew that the Egyptians would not abide by the established custom of sending slaves away with gifts (הענקה) – see compensation option above.
Why via deception? Neither commentator is explicit as to why Hashem resorted to deception, but they could adopts the options available to the positions above.
Timing of the loan and "דַּבֶּר נָא" – R"Y Bekhor Shor and HaRekhasim LeVik'ah interpret "נָא" as now,86 i.e. at the time of Chapter 11 and before the last plague, rather than at the time of the harried departure. This interpretation is critical for HaRekhasim LeVik'ah's position as the act of borrowing must precede the forfeiture of the loan which, according to him, took place at the time of the Exodus.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – According to HaRekhasim LeVik'ah, the verb has the specific connotation of removing jewelry and valuables.

No Need to Justify

No justification is needed for Hashem's command since He owns everything in the world and is entitled to take from one nation and give to another.

Hashem gives and Hashem takes – This idea is echoed in the words of Shemuel in Berakhot 119a who traces how the world's possessions move from one hand to another. They are collected from all the nations to Egypt by Yosef, transferred to the Children of Israel when they leave Egypt, returned to Egypt with Shishak, etc.89
Reason for command – These commentators do not address this issue directly, but they could adopt the approach of Shadal Shemot 3:22 who suggests that the directive was intended to demonstrate that Hashem punishes the wicked90 and rewards the righteous.
Who knew that the Israelites would not return? This position would assume that the Egyptians did not know.
Why via deception? This position does not address this issue.