Reparations and Despoiling Egypt/2/he

פיצויים לעבדות וניצול מצרים

גישות פרשניות

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם המצרים התכוונו לתת את הזהב, הכסף והבגדים לבני ישראל במתנה או כהלוואה בלבד. המחלוקת מתרכזת בעיקר בהבנות שונות של העברית המקראית, אך מושפעת גם ממשמעויותה השונות של המילה "שאל" בתפיסות העולם של הפרשנים השונים.

ההסבר כי המצרים נתנו את רכושם לבני ישראל במתנה הינו פותר את הסוגייה המוסרית באופן הפשוט ביותר, אך מעלה את השאלה, מדוע המצרים נתנו מתנות לעבדיהם לשעבר? על מנת לענות על שאלה זו, יוספוס ורש"ר הירש בוחנים את מצבם הנפשי של המצרים ואת מערכת היחסים שנוצרה בינם לבין בני ישראל לאחר עשרת המכות. הם מציעים כי חלק מהמצרים גילו הערכה מחודשת לבני ישראל כתוצאה מן המכות, ונתנו להם מתנות כאות חברות, בעוד אחרים ראו בהם אויבים, והציעו להם את המתנות כשוחד על מנת לזרז את העזיבה שלהם. גם רשב"ם מתייחס להקשר המיידי בו מצויה יציאת מצרים, אך הוא טוען כי המתנות נתנו מתוך פחד לא-לוהי בני ישראל ועל מנת להיות בחסדיו הטובים. מצד שני, ר' סעדיה ומלבי"ם מתייחסות להקשרה הרחב של הפרשה, ומציעים כי המתנות שמשו כפיצויים לעבדותם של בני ישראל, או לחלופין, שמשו כתחליף לרכוש אותו השאירו במצרים.

הפרשנים אשר רואים ברכוש הלוואה מניחים כי זהו רכוש אשר ניתן לעבדים בהלוואה על מנת לשמשם בעבודתם הרוחנית, אך עליהם להתייחס הן לבעיה המוסרית אשר עולה מכך שהתבצעה כאן הערמה על המצרים, והן לשאלה מדוע ה' ציווה דבר שכזה? פרשנים אחדים מצדיקים את הפרשה על ידי הסתכלות מנקודת מבט רחבה יותר והתייחסות לסבל אותו חוו בני ישראל. הם מניחים כי הרכוש אמור לפצות על מאות שנים של עבדות או על הרכוש שהופקע מבני ישראל. אחרים, כגון פילון ור' יוסף בכור שור, מתרכזים דווקא בהתנהגותם החמורה של המצרים, וראו ברכוש שנלקח שלל מלחמה או רכוש עליו המצרים ויתרו בכך שגירשו את בני ישראל ממצרים. לעומתם, אבן עזרא טוען כי אין צורך בהצדקה, ושלקב"ה מותר לעשות כל העולה בדעתו ברכוש שלו. 

לגישות שונות אלו השלכות לגבי שאלות נוספות המתקשרות לשאלה המקורית. כיצד העם המצרי התייחס לבני ישראל, הן במהלך שנות העבדות והן בזמן יציאת מצרים? האם בני ישראל שועבדו רק בידי השלטונות או גם בידי המצרים באופן יחידני? האם פרעה וכל העם המצרי ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד ולא רק לשלושה ימים? האם לרכוש היה שווי רב, והאם הוא קשור בהבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים שבני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול"? לבסוף, האם ניתן ללמוד משהו מפרשה זו לגבי ההשלכות המוסריות של קבלת שוחד?

כדי להסביר את טבעה של קבלת רכוש המצרים, פרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות, כשכל אחת מן הגישות הללו מתחלקת לתת גישות נוספות:

מתנות

על פי גישה זו, פירושו של השורש ש.א.ל בסיפור זה הינו לבקש מתנה¹ - ראו שאל לדיון בלשני בנושא. מאחר והרכוש ניתן במתנה, לא היתה דילמה מוסרית האם על בני ישראל לשמור את הרכוש. התומכים בעמדה זו חלוקים באשר לטבען של המתנות ולמניעיהם של המצרים לתת מתנות אלו: 

חברות

המתנות נתנו כאות לחברות בין המצרים לבני ישראל

מקורות:יוספוסב׳:י״ד-ט״ואודות יוספוס, רש"ר הירששמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳-ג׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' שמשון רפאל הירש²

"רֵעֵהוּ" – קריאה זו מסתמכת  על הפסוק "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" אשר ממנה ניתן להסיק כי היחסים בין המצרים לבין בני ישראל היו יחסי שכנות טובה³ או אפילו חברות. ⁴ יוספוס, אשר כותב לקהל יעד הנמצא תחת שלטון רומי, מנצל את ההזדמנות הזו על מנת להציג אופציה הכוללת יחסים טובים בין השולטים לנשלטים.⁵ בדומה לכך, רש"ר הירש מציע כי לאחר מכת חושך, בה בני ישראל הוכיחו את מוסריותם ואת כנותם בכך שלא ניצלו את המצרים⁶, גישתם של המצרים כלפי היהודים השתנתה והם נתנו את המתנות בשמחה וכאות כבוד⁷. רש"ר הירש, אם כן, מציג את בני ישראל כמושאים להערצת הגויים ואב-טיפוס לאידיאל של מענטש-ישראל.⁸

רקע פולמוסי – נדמה כי יוספוס נענה להתפלמסות האנטי-יהודית של העידן היווני-רומי אשר אשר האשימה את היהודים בגנבת רכושם של המצרים⁹. ראו יוספוס נגד אפיון א':כ"ו שם הוא מצטט את מאנטו¹⁰ אשר מאשים את היהודים בבזיזת המקדשים המצריים כאשר עזבו את מצריים.¹¹

עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים כי המצרים נתנו לבני ישראל מתנות פרידה ובהתאם לזאת, ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד¹². למעשה, יוספוס לא מתייחס כלל לבקשה לעזוב לשלושה ימים בלבד – ראו מסע בן שלושה ימים.

תזמון המתנות והחזרתיות בפסוקים – יוספוס טוען כי נתינת המתנות התרחשה בשעת יציאת מצריים (שמות י"ב: ל"ה- ל"ו), שכן זהו זמן מתאים למתנות פרידה. ¹³

"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית. ¹⁴

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי שורש נ.צ.ל פירושו להסיר מעצמך¹⁵, ושנושא המשפט הינו המצרים. יוספוס אינו מציין כלל כל ניצול של המצרים.

הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בעוד רש"ר הירש רואה במתנות התגשמות של ההבטחה, יוספוס אינו מציין כלל זהב וכסף ואינו רומז כלל לכך שלמתנות היה שווי ניכר.¹⁶

"דַּבֶּר נָא" – רש"ר הירש מציע כי בני ישראל לא רצו לאבד את יתרונם המוסרי ולפגוע בתדמיתם הטהורה בכך שיבקשו מתנות.¹⁷ מסיבה זו, הקב"ה היה צריך לעודד אותם לעשות זאת, כאשר המילה "נָא" רומזת לכך שמדובר בבקשה.

פחד

המתנות נתנו מתוך פחד, וכן על מנת לזרז את עזיבתם של בני ישראל ממצרים.

בנוסף להסבר לעיל, יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים האחרים נתנו לבני ישראל מתנות על מנת לזרז את עזיבתם, כיוון שהאמינו שבכך יוכלו לגרום להפסקת המכות.¹⁸

מקורות:יוספוסב׳:י״ד-ט״ואודות יוספוס, רש"ר הירששמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳-ג׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' שמשון רפאל הירש

הסתמכות על מקורות – על מנת לבסס את עמדתם, התומכים בגישה זו יכולים להציע את הפסוקים בתהילים ק"ה: ל"ז- ל"ח, אשר מצמידים את פחדם של המצרים לעזיבתם של בני ישראל, עמוסי זהב וכסף.¹⁹

עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים שהמצרים רצו שבני ישראל יעזבו לצמיתות (ראו לעיל).

תזמון המתנות – יוספוס ממקם את פרשת המתנות בשעת יציאת מצרים עצמה, לאחר מכת בכורות (ראו לעיל) .

"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית (ראו לעיל).

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי פירוש השורש נ.צ.ל הינו להסיר מעצמך, וכי נושא המשפט הינו המצרים (ראו לעיל).

פיצויים

המתנות נתנו כפיצויים על כל התקופה בה בני ישראל עבדו במצרים ולא קיבלו שכר.

מקורות:

רבי סעדיה גאון,²⁰ פירושו של מושב זקניםשמות י״א:ב׳אודות מושב זקנים לרשב"ם²¹, חזקונישמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳אודות ר' חזקיה בן מנוח²² אולי רבינו בחיירבינו בחיי שמות י״א:ב׳²³

"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר וכל אחד מהמצרים נדרש לתת פיצויים באופן פרטני, נדמה כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים ולא תחת השלטונות. רבינו בחיי מציע עמדה זו בשמות א': י' "הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו" ראו טבעו של הברית.²⁴

עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי כולם (הן המצרים והן בני ישראל) ידעו שבני ישראל עוזבים לצמיתות, ולכן היה זה הזמן ההולם להענקת פיצויים ולפרידות. ראו מסע בן שלושה ימים.

תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – חזקוני מפרש את המילה "נָא" כעכשיו²⁵, כלומר, בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות. ייתכן כי היה זה תזמון טוב יותר לניהול משא ומתן על הפיצויים מאשר בשעת הדחק של היציאה עצמה, כאשר בני ישראל היו עסוקים בלארוז את חפציהם והמצרים עסוקים בקבירת מתיהם.²⁶

הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – רס"ג בראשית ט"ו: י"ד אומר כי הבטחה זו התממשה דרך מתנות הזהב והכסף.²⁷

דילמה מוסרית עכשווית – קבלת פיצויים מגרמניה – ר' זלמן סורוצקין באזנים לתורה שמות י״א:ב׳ מפיח חיים חדשים בדילמה ישנה זו על ידי הקבלתה לדיונים הסוערים אשר התרחשו בארץ ישראל בתחילת שנות החמישים בדבר ההגינות שבבקשת פיצויים ובקבלתם ממערב גרמניה.²⁸ הוא מציע כי ישנו דמיון בין שתי הדילמות, וכי בהתרחשות התנ"כית, כמו בהתרחשות העכשווית, הורים שכולים רבים הביעו התנגדות לניהול משא ומתן ולקבלת "דמי ולדות" מן המצרים, ²⁹ולכן ה' היה חייב לדחוק אותם לעשות זאת.³⁰

חילופי נכסים

הרכוש הובא בתמורה לנכסים אותם הותירו בני ישראל במצרים.

חזקוני ומלבי"ם מציעים כי בני ישראל צוו לבצע עסקת חליפין עם שכניהם המצרים, על פיה המצרים יתנו לבני ישראל חפצי ערך ניידים בתמורה לכל הנכסים אותם הותירו בני ישראל מאחוריהם בצאתם ממצרים.

מקורות:חזקונישמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳אודות ר' חזקיה בן מנוח,³¹ מלבי"םשמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״האודות ר' מאיר ליבוש וייזר³²

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – מלבי"ם מסביר כי פסוק זה מתייחס לשכנים המצרים ולדיירים שכן אלו היו המועמדים הטבעיים ללקיחת בעלות על הנדל"ן של בני ישראל.³³

אחזקות נדל"ן – חזקוני מצטט את בראשית מ"ז: כ"ז על מנת להוכיח כי בני ישראל צברו קרקעות רבים במצרים. חזקוני הולך כאן בעקבות אבן עזראשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״באודות ר' אברהם אבן עזרא אשר מציין כי המילים "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" רומזות על כך שלבני ישראל היו דיירים מצרים.³⁴ יש לכך השלכות על הבנתנו את אופי העבדות ואת תנאי המחיה של בני ישראל – ראו היכן במצרים גרו בני ישראל?

עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי הן בני ישראל והן המצרים ידעו כי בני ישראל מתכננים לעזוב לצמיתות. ראו מסע בן שלושה ימים. ³⁵

תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – הן חזקוני והן מלבי"ם מסבירים כי פרושו של "נָא" הנו עכשיו, כלומר,³⁶ בזמן ההתרחשויות בפרק י"א ולפני מכת בכורות. נקודה זו בזמן הנה ההזדמנות האחרונה בה בני ישראל והמצרים עוד יכלו לבצע עסקאות וחילופים באופן מסודר.

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – מלבי"ם טוען כי פירושו של שורש נ.צ.ל בהקשר זה הינו הציל, ובשיטה זו, בני ישראל יכלו להציל חלק מעושרם הכלכלי.³⁷

הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בהנחה ובני ישראל פוצו בשווי בעלות על שטחים נרחבים במצרים, סביר כי אכן יצאו ממצרים ברכוש גדול.

מתן חסות דתית

המתנות נתנו כחסות לפולחנם הדתי של בני ישראל.

מקורות:רשב"םשמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' שמואל בן מאיר³⁸

המניע המצרי – אף כי רשב"ם עצמו אינו מרחיב בנושא זה, גישתו יכולה לראות בנתינת המתנות ניסיון לזכות באהדת א-לוהי העברים ובכך למנוע מכות נוספות.³⁹ למקרה מקראי דומה בו גויים תומכים בעבודת ה' על מנת למנוע מכות או לזכות באהדה א-לוהית, ראו את תרומת כלי הזהב איתם חזרו הפלישתים לתיבה בשמואל א' ו': א'-ט'⁴⁰ ותרומת הקורבנות על ידי הפרסים בעזרא ו': ח'- י'.

"כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" – רשב"ם טוען כי פריטי הכסף והזהב הינם תכשיטים אותם על בני ישראל לענוד (יחד עם בגדי החופשה המובקשים) בעת מעמד הר סיני.⁴¹ רשב"ם שמות י"ב: ל"ו מקשר לכאן גם את הפסוק בשמות ל"ג: ו' אשר מציין את התכשיטים בהם התקשטו בני ישראל בהר סיני.⁴² על פי רשב"ם, בני ישראל באמת השתמשו בפריטים לצורך עבודת ה', כלומר, זו לא היתה תחבולה על מנת לשכנע את המצרים להיפרד מרכושם.⁴³

"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – בשמות ג': כ"ב כתוב במפורש כי על הפריטים להימצא על ילדי וילדות בני ישראל, ובשמות ל"ב: ב' רשום כי אפילו הילדים היו מצופים בקישוטים במעמד הר סיני.⁴⁴

עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? על פי רשב"ם, המצרים חשבו כי בני ישראל מתכננים לחזור לאחר תום חופשתם,⁴⁵ אך על כל פנים, הם נתנו את הפריטים כמתנות למטרת פולחן דתי.⁴⁶

"וַיַּשְׁאִלוּם" – רשב"ם מדגיש כי בניין ההפעיל של הפועל מיוחס גם לאקט של נתינת מתנות.⁴⁷

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – נראה כי רשב"ם טוען כי פירוש השורש הינו להסיר.

הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – על פי רשב"ם, המטרה האמיתית של השגת החפצים היתה לצורכי פולחן דתי, ולכן אין צורך להניח קשר כלשהו לקיום הברית עם אברהם.⁴⁸ בהתאם לכך, ההבטחה לאברהם כי בני ישראל יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" יכולה להיות מיוחסת למקנה המשמעותי איתו יצאו בני ישראל ממצרים (ראו שמות י"ב: ל"ח) ולא לתכשיטים.⁴⁹ ראו רְכוּשׁ להרחבה נוספת.⁵⁰

רקע פולמוסי – רשב"ם מציין כי פרשנותו מנוגדת לטיעוני הכופרים (הנוצרים) ("ותשובה למינים"). ⁵¹ראו יוספוס לעיל למקורות רבניים בהמשך אשר טוענים כי בפרשה זו טמון הבסיס לפולמוסים האנטישמיים שרווחו בתקופת האימפריה היוונית-רומית.

הלוואות

על פי גישה זו, השורש ש.א.ל משמעותו  להשאיל (כלומר, לבקש הלוואה), והחפצים נתנו במקור רק כהלוואה למטרת פולחנם הדתי של בני ישראל. ראו שאל להרחבה בסוגיה הבלשנית. גישה זו חלוקה בשאלת ההצדקה החוקתית והמוסרית להערמתם של בני ישראל על המצרים ולשמירת החפצים המושאלים.⁵²

שכר

החפצים היוו שכר חלקי על מאות שנות העבודה בפרך.

מקורות:

יובליםפרק מ״ח:ט״ו-י״טאודות יובלים, חכמת שלמהי׳:ט״ו-י״חאודות ספר חכמת שלמה, פילוןעל חיי משה א׳:כ״האודות פילון, ספרי דבריםקכאודות ספרי דברים, גביהא בן פסיסא בסכוליון למגילת תעניתסכוליון למגילת תענית כ״ה סיון, בבלי סנהדריןבבלי סנהדרין צ״א.אודות הבבלי ובראשית רבה(וילנא) פרשת בראשית פרשה כח(וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס״א:ז׳אודות בראשית רבה,⁵³ אבן עזרא פירוש ראשוןשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״בשמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש ראשון י״ב:ל״ואודות ר' אברהם אבן עזרא⁵⁴, רד"קבראשית ט״ו:י״דספר השרשים "נא"ספר השרשים "נצל"ספר השרשים שורש שאלאודות ר' דוד קמחי, רלב"גשמות ביאור הפרשה ג׳:כ״בשמות תועלות ג׳:ט״ואודות ר' לוי בן גרשום, ר"ןדרשות הר״ן י״אאודות ר' נסים גירונדי, אברבנאלשמות ג׳אודות ר' יצחק אברבנאל, הרכסים לבקעהשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' יהודה לייב פרנקפורטר⁵⁵, שד"לשמות ג׳:כ״באודות ר' שמואל דוד לוצאטו, קאסוטושמות ג׳:כ״באודות פרופ' משה דוד קאסוטו ועוד רבים אחרים.⁵⁶

שכר או הענקה –  רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי נוסח חוקי ההענקה בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"⁵⁷ .

"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו טבעו של השעבוד.

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – אבן עזרא פירוש ראשון שמות ג': כ"ב ורד"ק ספר השורשים, מסבירים כי הפועל נצל, משמעותו להציל, כלומר, בני ישראל הצילו חלק ממה שהמצרים היו חייבים להם.⁵⁸ לעומתו, קאסוטו מבין את המילה נצל כניצול או ריקון,⁵⁹ ומסביר כי הפסוק מדבר מנקודת מבט של בני ישראל; אפילו הרכוש המועט אותו לקחו נדמה היה להם כ"ריקון" המצרים מכל עושרם. 

למה במרמה? Commentators offer two suggestions to explain why Hashem instructed to mislead the Egyptians into thinking that the objects would be returned:

• Ibn Ezra Short CommentaryShemot 11:4About Ibn Ezra suggests simply that otherwise the Egyptians would not have loaned the objects,⁶⁰ and Shadal Shemot 3:22⁶¹ provides other instances in which Hashem ordered the use of a ruse.
• Ran, though, assumes that Hashem could have enabled the Israelites to take the Egyptians' possessions by force. He therefore proposes that the entire stratagem as well as the 3 day ruse itself⁶² was intended to induce the Egyptians to chase after the nation (in order to retrieve their loaned belongings)⁶³ and drown in Yam Suf.⁶⁴ According to Ran, Hashem worked his plan through natural means (דרך הטבע). For more, see A Three Day Journey.⁶⁵

Who knew that the Israelites would not return? Ibn Ezra Short CommentaryShemot 11:4About Ibn Ezra says that the Israelites knew, but they kept this secret from the Egyptians because otherwise the Egyptians would not have loaned them their objects.⁶⁶ Alternatively, even the Israelites did not know that they were leaving for good. For more, see Three Day Journey.

Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – Radak views the remuneration as a fulfillment of the Covenant.

Timing of the loan and "דַּבֶּר נָא" – There are two possibilities within this approach:

• Ibn Ezra Short Commentary Shemot 11:2 and Radak Sefer HaShorashim s.v. נא interpret "נָא" as now,⁶⁷ i.e. at the time of Chapter 11 and before the last plague.
• In contrast, Ran, following R. Yannai in Bavli Berakhot 9a⁶⁸ interprets "נָא" as please.⁶⁹

Property Compensation

The objects were partial compensation for all of the property the Israelites were forced to leave behind in Egypt.

מקורות:R. Yehuda HeChasidShemot 11:2About R. Yehuda HeChasid, Akeidat YitzchakShemot #35About R. Yitzchak Arama, AbarbanelShemot 3About R. Yitzchak Abarbanel,⁷⁰ ShadalShemot 3:22About Shadal⁷¹

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – Akeidat Yitzchak and Abarbanel explain that the verse specifies Egyptian neighbors and tenants, as they were the ones who were poised to take possession of the Israelite houses and non-portable property.⁷²

Who knew that the Israelites would not return? As the items were a loan, the Egyptians did not know. The Akeidat Yitzchak further explains that the Israelites needed to leave much of their property in Egypt, so that the Egyptians would not realize that they were leaving for anything more than a brief holiday. R. Yehuda HeChasid, in contrast, suggests that the Israelites were candid with the Egyptians that the possibility existed that they might not return, and thus left their property as collateral.

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – R. Yitzchak Arama and Abarbanel propose that the word is related to התנצלות (excuse), and that the verse is saying that the Israelites have a good excuse and explanation for not returning the loaned objects.

Why via deception? Akeidat Yitzchak and Abarbanel suggest like the Ran above that the borrowing of the valuables was intended to induce the Egyptians to chase after the Israelites and drown in Yam Suf.

Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – Abarbanel explicitly connects our episode with the fulfillment of Hashem's promise to Avraham.

Spoils of War

The items had the status of spoils of war.

מקורות:PhiloOn the Life of Moshe I:XXVAbout Philo, SefornoShemot 3:22About R. Ovadyah Seforno, NetzivShemot 11:2About Netziv,⁷³ J.D. Michaelis cited in R. D"Z HoffmannShemot 12:35About R. D"Z Hoffmann

Already in Egypt or only after Yam Suf

• Philo and Netziv view the Egyptian enslavement of the Israelites as creating a state of "as if they were at war", thus validating the Israelites' right to "carry off the treasures of the enemy, according to the laws of conquerors."⁷⁴
• Seforno and Michaelis, in contrast, focuses on Yam Suf as an actual battle.⁷⁵ At Yam Suf, the Egyptians schemed to despoil the Israelites,⁷⁶ and are thus despoiled themselves measure for measure.

Moral or legal justification?

• Philo and Netziv present a fundamental moral justification for borrowing the items with no intention of returning them.
• According to Seforno, the items originally needed to be returned, and it was only a subsequent legal loophole which obviated that obligation.
• Michaelis maintains that the Israelites initially intended to return the objects.

Who knew that the Israelites were leaving for good?

• According to Seforno, the Israelites themselves knew, but the Egyptians did not know and thus gave chase to retrieve their valuables.⁷⁷
• Netziv Shemot 7:5, 11:1–2, 12:35 posits that Paroh expelled the Israelites for good, but that the rest of the Egyptians were not aware of this.⁷⁸ See Three Day Journey.
• According to Michaelis, it would seem that the Israelites themselves may not have known.

Why via deception? Seforno Shemot 11:2 and Netziv Shemot 11:2, 12:35 explain that the borrowing of the articles lured the Egyptians into chasing after the Israelites and ultimately drowning in Yam Suf.⁷⁹ In contrast, Michaelis sees no deception on the part of the Israelites as they fully intended to return the objects.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" vs. "מֵאֵת רֵעֵהוּ" – Netziv 11:2 attempts to account for this discrepancy between the original command in Shemot 3 and the later command in Shemot 11.⁸⁰ According to him, the Israelites originally had friendly relations only with their immediate neighbors,⁸¹ but the assistance they provided to the Egyptians during the course of the Plagues gained them more friends and admirers.⁸²

"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – Netziv Shemot 3:22 explains that this was to maximize what the Israelites could borrow without making it obvious that they had no intention of returning.

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – Philo and Seforno likely understood these verbs as to despoil,⁸³ as they describe the loaned items as "spoils."  Netziv 3:22, though, appears to render these verbs as to save (הציל).

Reason for command and relationship to the "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" promised at the Covenant of the Pieces – According to this approach, the command may be intended to fulfill the Covenant, or to symbolize the totality of the Egyptian defeat.

Forfeited Claims

The Egyptians actively forfeited their claims to the objects or their hostile actions prevented the Israelites from returning them.

מקורות:R. Yosef Bekhor ShorShemot 3:22Shemot 14:2–4About R. Yosef Bekhor Shor, HaRekhasim Levik'ahShemot 11:2About HaRekhasim Levik'ah

Already in Egypt or only at Yam Suf – HaRekhasim LeVik'ah suggests that the forfeiture occurred already in Egypt when the Egyptians permanently expelled the Israelites. R"Y Bekhor Shor, though, suggests that Hashem commanded the Israelites to "return" ("וְיָשֻׁבוּ") in Shemot 14:2 in order to fulfill their promise to return after the three day journey with the borrowed articles. Accordingly, it was only when Paroh chased after them to do battle with them and did not permit them to return, that the Israelites no longer bore responsibility to return the items.⁸⁴

Who knew that the Israelites would not return? According to R"Y Bekhor Shor, Paroh and the Egyptians sent the Israelites for a three day journey only and expected their return.⁸⁵ HaRekhasim LeVik'ah, though, says that the Egyptians entertained this illusion only until the Exodus when they chased out the Israelites for good.

Reason for command – HaRekhasim LeVik'ah explains that Hashem arranged for this transfer of wealth because He knew that the Egyptians would not abide by the established custom of sending slaves away with gifts (הענקה) – see compensation option above.

Why via deception? Neither commentator is explicit as to why Hashem resorted to deception, but they could adopts the options available to the positions above.

Timing of the loan and "דַּבֶּר נָא" – R"Y Bekhor Shor and HaRekhasim LeVik'ah interpret "נָא" as now,⁸⁶ i.e. at the time of Chapter 11 and before the last plague, rather than at the time of the harried departure. This interpretation is critical for HaRekhasim LeVik'ah's position as the act of borrowing must precede the forfeiture of the loan which, according to him, took place at the time of the Exodus.

"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – According to HaRekhasim LeVik'ah, the verb has the specific connotation of removing jewelry and valuables.

No Need to Justify

No justification is needed for Hashem's command since He owns everything in the world and is entitled to take from one nation and give to another.

מקורות:Ibn Ezra Long CommentaryShemot 3:22About Ibn Ezra,⁸⁷ Minchat YehudaShemot 12:36About R. Yehuda b. Elazar, Toledot YitzchakShemot 3:22About R. Yitzchak Karo⁸⁸

Hashem gives and Hashem takes – This idea is echoed in the words of Shemuel in Berakhot 119a who traces how the world's possessions move from one hand to another. They are collected from all the nations to Egypt by Yosef, transferred to the Children of Israel when they leave Egypt, returned to Egypt with Shishak, etc.⁸⁹

Reason for command – These commentators do not address this issue directly, but they could adopt the approach of Shadal Shemot 3:22 who suggests that the directive was intended to demonstrate that Hashem punishes the wicked⁹⁰ and rewards the righteous.

Who knew that the Israelites would not return? This position would assume that the Egyptians did not know.

Why via deception? This position does not address this issue.

¹ בעמדה זו תומכים יוספוס אנטיוכוס ב': ט"ו: ו', ר' סעדיה גאון שמות ג': כ"ב, י"א: ב, י"ב: ל"ה-ל"ו, פרשנות של ר' סעדיה אשר ציטט ר' אברהם בן הרמב"ם י"א: ב', ר' חננאל שמות ג': כ"ב (צוטט על ידי ר' בכיה), ר' יונה אבן ג'נאח ספר הישרים: שאל, רשב"ם שמות ג': י"ב, י"א: ב', י"ב: ל"ו, ופרשנויות נוספות רבות.

² יוספוס ורש"ר הירש מציעים שניהם כי חלק מן המצרים נתנו את המתנות מתוך רצון טוב. 

³ ראו גם שמות ג': כ"ב שם כתוב במפורש "מִשְּׁכֶנְתָּהּ".

⁴ ראו וילנא גאון ומלבי"ם אשר מפרשים את הביטוי  "רֵעֵהוּ" כמתייחס לבני ישראל עצמם. הם מושפעים מהבנה רבנית כי המילה רֵע מתייחסת ליהודים בלבד –  ראו רֵע. ראו גם לקח טוב, שכל טוב, וחיזקוני שמות י"א: ב', אשר תוהים "וכי מצרים ריעיהם של ישראל היו"? הם עונים כי לאחר עשרת המכות, המצרים עברו שינוי. ראו רש"ר הירש למטה.

⁵ ראו היכן חיו היהודים? לדיון בשאלת המרחק בין מגורי היהודים למצרים. ראו שלבי העבדות לדיון בשאלה האם המצרי הממוצע היה קשור בשעבוד היהודים.

⁶ בשביל רש"ר הירש, נתינת המתנות מעידה על רמתם המוסרית הגבוהה של בני ישראל, ולא מהווה הוכחה לערמומיותם ושקרנותם. בכך, רש"ר הירש מנסה להפוך את השאלה המוסרית על ראשה.

⁷ ראו בהמשך את דעתו של יוסי הגלילי במכילתא דרבי ישמעאל י"ג אשר מציע, בדומה לרש"ר הירש, כי המצרים נתנו מרצונם, אך רק כהשאלה, כמו גם לקח טוב, שכל טוב וחיזקוני אשר מצוטטים בהערה קודמת.

⁸ ראו רש"ר הירשאודות ר' שמשון רפאל הירש על מנת להרחיב בדבר השפעות תפיסת עולמו על פרשנויותיו.

⁹ ראו פילון למטה אשר נדמה כנענה לטענות דומות, וראו מטה את התיאורים הרבניים של פולמוסו של גבייה בן פסיאה עם המצרים מול אלכסנדר הגדול.

¹⁰ מנטאו היה כומר והיסטוריון אנטישמי אשר חי במצרים התלמיית.

¹¹ ראו את עבודתו של ההיסטוריון הרומי קורדון פומפיוס (העבודה המקורית אינה קיימת כיום אך ישנו תקציר שלה בהתגלמותו של ג'סטין – ראו ל"ג: ב') אשר כותב כי משה "לקח בחשאי את רכושם המקודש של המצרים, אשר, לאחר ניסיון להשיב את רכושם בכוח, הוכרחו לחזור לביתם מפאת הסופות." [ראו מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ויחי, אשר אומר כי בזמן שבני ישראל היו עסוקים בלקיחת רכוש המצרים, משה היה עסוק בגופתו של יוסף.] ראו גם יוספוס נגד אפיון  א': ל"ד אשר מצטט את ליסימאכוס אשר מאשים את היהודים בהיותם בוזזי מקדשים סדרתיים. מעניין לציין כי גם מכילתא דרבי ישמעאל י"ג מבין את לקיחת רכוש המצרים כהמסת פסליהם (סביר להניח שעל מנת לעקוף את איסור ההנאה מעבודת אלילים) לפני שנלקחו בידי בני ישראל. על פי כל המקורות הללו, "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" מובנים כי כפסלי זהב וכסף וקשורים ב "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'". מוטיב דומה עולה כמילניום לאחר מכן בהגדת הזהב – ראו ניצול המצרים באומנות – להמשך הדיון בנושא.

¹² ראו יוספוס עתיקות ב': ט"ו: ג' ורש"ר הירש שמות י"ב: ל"א, י"ד: ה'.

¹³ ראו הקדמה לאפשרות החלופית כי המתנות נתנו כבות בשמות י"א ובשמות י"ב: ל"ו ישנה רק הזכרות באירועי עבר.

¹⁴ לעומת הטקסט המקראי, יוספוס אינו מציין כךך את בקשת בני ישראל. ראו את הפרשנויות במכילתא דרבי ישמעאל, בהן מוצגת העמדה כי המצרים נתנו לבני ישראל אפילו יותר משהם "וַיַּשְׁאִלוּם" הבינו מהבקשה.

¹⁵ ראו אבן ג'נאך, נצל.

¹⁶ מאחר ועל פי יוספוס, המתנות נתנו מיוזמתם האישית של המצרים, לא סביר כי היה להן שווי ניכר. עובדה זו משתלבת עם תאורו של יוספוס באנטיוכוס א': י': ג' כי הברית היווה רק הבטחה כי צאצאיו של אברהם ירשו הון מעמי כנען ולא מהמצרים (ראו תרגום השבעים, בראשית ט"ו: י"ד בה סביר שכתוב "יצאו הנה ברכש גדול").

¹⁷ שוב, בהשפעת טענתו של ר' יוסי הגלילי במכילתא דרבי ישמעאל כי הישראלים היו מושא להערצת המצריים בשל ישרותם בזמן מכת חושך, רש"ר הירש מזכיר גם את הצהרתו של אברהם בבראשית י"ד: כ"ג "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". ראו מטה את יישומו העכשווי של אוזניים לתורה.

¹⁸ ראו גם הדר זקנים, והשוו לאחת מן ההצעות במכילתא דרשב"י שמות י"ב: ל"ו, על פיה המצרים השאילו את רכושם מתוך פחד.

¹⁹ ראו גם שמות י"ב: ל"ג-ל"ו, שם התיאור של נתינת הרכוש כתוב לאחר מכת בכורות ולאחר שהמצרים מסלקים את בני ישראל ממצרים מתוך פחד שכולם ימותו ("וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים"). ראו גם אסתר ט': ג' למקרה מקביל בו המניע המפורש הינו פחד.

²⁰ רס"ג מציע שניתן לקשר כאן גם את המחויבות לנתינת מתנת פרידה (הענקה) לעבד – השוו לפרשנים בהמשך אשר גורסים כי בני ישראל שמרו את ההלוואות במקום הענקה. ישנם מקומות רבים נוספים בהם רס"ג מציין כי בפרשה מדובר במתנה – ראו תפסיר שמות ג': כ"ב, י"א: ב', י"ב: ל"ה- ל"ו, ואת הציטוט של רס"ג שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם בשמות י"א: ב'. ראו גם מהודרת רצאבי לפרשנות רס"ג על שמות אשר מייחסת את הערותיו של רבינו בחיי על ג': כ"ב לרס"ג. לבסוף, ראו את הפסקה המיוחסת לרס"ג בתשובות הגאונים, מהדורת קיש (בודפשט 1912): 17, ומתורגם מערבית לעברית על ידי ס. אברהמסון, מפי בעלי הלשונות (ירושלים, 1988):  262. הפסקה האחרונה הינה ניסיון להוכיח כי בני ישראל בקשו מתנות על ידי התייחסות לתזמון הבקשה במהלך יציאת מצרים עצמה (תחת ההנחה כי המצרים ידעו כי כאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם עזבו לצמיתות ולכן לא יכלו לפעול תחת ההנחה כי הם משאילים את הרכוש). .

²¹ ראו בהמשך דרך חלופית להבנת רשב"ם.

²² יש לציין כי פרשנותו של חזקוני אוגדת בתוכה פרשנויות שונות; ראו חזקוני י"א: ב' מצוטט למטה.

²³ כ. שבל בהערותיו לפרשנות זו מציע כי יש לייחס עמדה זו לר' חננאל מפאת הדימיון בינו לבין העמדה אותה מצטט רבינו בחיי בשם ר' חננאל ב-ג': כ"ב. אולם, י' רביצקי טוען כי יש לייחס עמדה זו לרס"ג. בעניין זה, ראו מספר פרשנות המוזכרים למטה אשר מצדיקים אקט של לקיחת הלוואה ללא כוונה לפרוע אותה, על סמך טענות דומות.

²⁴ כאן, רבינו בחיי הולך בעקבות רמב"ן שמות א':י"א.

²⁵ כפי שעושים גם ר׳ יונה אבן ג׳נאח ספר השרשים "נא", אבן עזרא בראשית י"ב: י"א, פירוש ראשון שמות י"א: ב', ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית מ"ח: ט' ושמות י"א: ב' (אולי מצטט את רס"ג). ראו "נא".

²⁶ ראו טיעונים דומים של יפת בן אלי (כתבי היד צוטטו ותורגמו על ידי י. ארדר, "התייחסותו של הקרא יפת בן עלי לבעיות מוסר לאור פירושו לכתוב בשמות ג, כא-כב", (ספונות 22 (1999):321-322)

²⁷ אם המתנות היו אמורות לפצות על מאות שנות עבדות, ייתכן מאוד כי הן היו בעלות ערך כלכלי רב.

²⁸ פרשנותו של ר' סורוצקין על שמות יצאה לאור בשנת 1953, שנה לאחר חתימת הסכם הפיצויים. הספר הוקדש לזכר בתו היחידה הי"ד, וכל משפחתה שנספתה בשואה.

²⁹ ההקבלה נעשית מדויקת יותר כאשר מניחים כי המצרים ידעו שהם למעשה נותנים לבני ישראל מתנה ולא הלוואה. ר' סורוצקי עצמו (אזנים לתורה שמות ג': כ"ב) מציג לקוראים את שתי האפשרויות, אך נדמה כי הוא נוטה יותר לאופציה של הלוואה.

³⁰ בעל האזנים לתורה הולך בדרכו של רבי ינאי בבלי ברכות ט' א' אשר מבין את המילה "נָא" כעתירה, וטוען כי ה' רוצה לקיים את הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים. אולם, ר' סורוצקין משתדל להמנע מנקיטת עמדה בכל הנוגע לקבלת פיצויים באופן יחידני, ומציין כי ישנה חשיבות לעובדה כי ה' לא ציווה את בני ישראל בעניין זה, אלא רק הביע בפניהם בקשה.

³¹ אולם, פרשנותו של חזקוני מאחדת פרשנויות אחדות; ראו חזקוני ג': כ"ב לעיל.

³² ראו גם יהודה החסיד, עקידת יצחק, ואברבנאל בהמשך אשר משתמשים בטיעונים דומים על מנת להצדיק לקיחת הלוואה בלי כוונה להחזירה.

³³ ניתן להכיל פירוש זה גם על המילה "רֵעֵהוּ" בשמות י"א: ב' , אולם מלבי"ם מציע פרשנות מורכבת יותר. השוו גם לגישת נצי"ב בהמשך.

³⁴ ראו מכילתא דרשב"י ורש"י אשר מסבירים כי המצרים התגוררו יחד עם בני ישראל.

³⁵ אולם, ראו מלבי"ם י"א: ב'.

³⁶ ראו גם את רשימת הפרשנים לעיל ואת אבן עזרא בהמשך, וראו "נא".

³⁷ Cf. Ibn Ezra Short Commentary Shemot 11:2.
ראו אבן עזרא שמות י"א: ב'

³⁸ רוב הפרשנים המאמצים את הגישה כי הרכוש ניתן כהלוואה, מסבירים גם כי המצרים חשבו שהחפצים המושאלים ישמשו את בני ישראל לצורך פולחן דתי. אולם, רשב"ם הינו ייחודי בכך שהוא מנסה להשתמש בהסבר זה דווקא על מנת להצדיק את הגישה כי הרכוש ניתן לבני ישראל במתנה (ראו גם רשב"ם שמות י"א: ב' ו-י"ב: ל"ו בהם הוא חוזר על העמדה כי הרכוש ניתן במתנה).
ראו יפת בן אלי (ב י. ארדר, "התייחסותו של הקרא יפת בן עלי לבעיות מוסר לאור פירושו לכתוב בשמות ג, כא-כב", ספונות 22 (1999) 319-320) אשר מדגיש כי המתנות הוקדשו כולן לטובת בניית המשכן. ארדר מציין כי יפת מנסה כאן להסיר כל חשד להתנהגות בלתי הולמת מצד בני ישראל. פרשנותו של יפת מספקת גם מגיע לצו הא-לוהי. כפי שמשה הצהיר (שמות י': כ"ה) כי פרעה יספק את הקורבנות לעבודת ה', כך גם המצרים יספקו חומרים שישמשו לבניית המשכן. כל אחת מן הפעולות הללו סימנה את כניעתם של המצרים בפני הקב"ה.
אולם, ישנה אפשרות כי על פי הרשב"ם, עבודת ה' היתה רק המניע מאחורי ציווי ה' לבני ישראל, אך לא היה המניע מצדם של המצרים להיענות לבקשת בני ישראל. יכול להיות כי כך מושב זקניםשמות י״א:ב׳אודות מושב זקנים (לעיל) הבין את רשב"ם, כיוון שהוא מצטט אותו ומסביר כי בני ישראל בקשו את הרכוש כפיצוי על עבודתם.

³⁹ ראו שמות י': כ"ה שם משה אומר שגם פרעה יתרום קורבנות, וכן ראו שמות י"ב: ל"ב.

⁴⁰ ישנן כמה הקבלות בין בין שני הסיפורים – ראו שמואל א' ו'

⁴¹ ראו דוגמאות נוספות ל"כְּלֵי כֶסֶף" ו"כְּלֵי זָהָב" כתכשיטים בבראשית כ"ד: נ"ג ובבמדבר ל"א: נ' (וראו גם רשב"ם בראשית כ"ד: נ"ג אשר מספק הסבר דומה ומקשר בין כל שלושת הפסוקים). ראו גם אבן עזראשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״בשמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש ראשון י״ב:ל״ושמות פירוש שני ג׳:כ״בשמות פירוש שני י׳:י׳שמות פירוש שני י״ב:ל״ואודות ר' אברהם אבן עזרא אשר מסביר כי הוראותיו המקוריות של הקב"ה היו כי הנשים תבקשנה את התכשיטים מכיוון שנפוץ יותר לנשים לענוד תכשיטים מאשר גברים. ראו גם הרכסים לבקעהשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' יהודה לייב פרנקפורטר למטה, אשר מסביר כי לפועל נצל ישנו קונוטציה ספציפית של הפשטה מתכשיטים. אולם, ארטפנוסארטפנוסאודות ארטפנוס ור' יוסף בכור שורשמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳שמות י״ד:ב׳-ד׳אודות ר׳ יוסף בכור שור טוענים כי הפריטים הינם כלי שתייה (ראו גם אסתר א': ז') וראו את הערת השוליים למעלה לפרשנות כי מדובר בפסלי אלילים. לתיאורים אומנותיים שונים, ראו הורדת המצרים מנכסיהם באומנות.

⁴² ראו רבי ינאי בבבלי ברכות ל"ב א' מצוטט בהמשך, אשר קושר את הזהב והכסף, לזהב בו השתמשו בני ישראל בבניית עגל הזהב בהר סיני. 

⁴³ ראו ר' יוסף בכור שורשמות ג׳:כ״בשמות י״א:ב׳שמות י״ד:ב׳-ד׳אודות ר׳ יוסף בכור שור ורלב"גשמות ביאור הפרשה ג׳:כ״בשמות תועלות ג׳:ט״ואודות ר' לוי בן גרשום אשר מסבירים כי המצרים השאילו את הפריטים למטרת עבודה רוחנית, אך ה' וידא כי בני ישראל יוכלו לשמור את הפריטים על מנת להעשיר אותם ולפצות אותם על עבדותם.

⁴⁴ בשני הפסוקים הללו ישנם התייחסויות מפורשות לנשים, לילדים ולילדות.

⁴⁵ ראו רשב"ם שמות ג': כ"ב, י"ג: כ"א.

⁴⁶ כלומר, רשב"ם רואה את בקשת היציאה לשלושה ימים כתחבולה על המצרים, אך לא כך ראה את הבקשה לכלי זהב וכסף. ראו אבן עזרא ור"ן בהמשך, אשר קושרים בין השניים, וראו המסע בן שלושה הימים.

⁴⁷ צורת ההפעיל מופיעה רק כאן ובשמואל א' א': כ"ח. ראו ר' יונה אבן ג'נאח אשר טוען כי בשני המקרים, מטרתו של הבניין הפעיל היא להדגיש שמדובר בנתינת מתנות ולא הלוואת. ראו שאל להרחבת הדיון בנושא.

⁴⁸ ראו ר' יוסף בכור שור ורלב"ג לעיל.

⁴⁹ מכיוון שעל פי רשב"ם בני ישראל השתמשו בהרבה מן התכשיטים בחטא עגל הזהב, ורובם הושמדו בעקבות זאת, יהיה זה משונה אם התכשיטים יודגשו כמימוש הבטחת ה' לאברהם. אך לעומתו, מכילתא דרבי ישמעאל בו (פסחא י"ד) מסביר את ברית בין הבתרים כהתייחסות לתכשיטי הזהב וכסף.

⁵⁰ אולם, ראו ספורנו שמות י"ב: ל"ח כי הבקר היה שייך רק ל"ערב רב" אשר הצטרף לאומה.

⁵¹ הסבר דומה מופיע גם בעבודה הפולמוסית, ספר הנצחון, אשר נכתבה בתחילת המאה ה15 על ידי ר' יום טוב ליפמן מילהויזן.

⁵² כל וריאציה שונה לעמדה זו מצריכה גם תשובה לשאלה, מדוע ה' הזדקק לשימוש במרמה?

⁵³ ישנן כמה וריאציות שונות בתוך שלושת המקורות הללו. במגילת תענית ובבבלי, גביהא בן פסיסא תובע שכר בשם בני ישראל על כל 430 שנות השעבוד במצרים, על פי הפסוקים בתורה. אולם, בבראשית רבה הוא מוזכר בשם גביעה בן קוסם ומדבר רק על 210 שנים במצרים. להרחבה נוספת בשאלה כמה שנים בני ישראל היו במצרים ראו משך גלות מצרים.

⁵⁴ זאת לעומת עמדתו בפירוש השני אשר מובאת בהמשך.

⁵⁵ הוא מוסיף כי המצרים ויתרו על כל תביעה משפטית על רכושם בכך שגירשו את בני ישראל – ראו בהמשך.

⁵⁶ ייתכן כי היתה זו גם עמדתו של יחזקאל הטרגיקן. אולם, ישנו קושי מסוים לקבוע האם ראה ברכוש מתנות או הלוואה. ראו רס"ג, חזקוני ורבינו בחיי לעיל אשר מסבירים כי המצרים נתנו מתנות לבני ישראל מרצונם החופשי כשכר/ הענקה.

⁵⁷ בעבודה נפרדת, ספר בראשית ומבנהו, (ירושלים 1990): 202-204 (תרגום של המקור האיטלקי אשר יצא לאור ב1934), קאסוטו מצביע על הקבלה נוספת, בין הסיפור שלנו לבין הסיפור בו יעקב מקבל חלק ניכר ממקנה לבן. גם שם, מעשיו של יעקב נתונים בספק מוסרי, וקאסוטו מסביר כי ה' רק וידא שיעקב יקבל את מתנות הפרידה המגיעות לעבד היוצא לחופשי (כיוון שללבן עצמו לא היתה כל כוונה לתת לו אותם). הוא מציין כי מילותיו של יעקב "כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (בראשית ל"א: מ"ב) דומות לפסוקים בשמות ולפסוקים בדברים, וכי השורש נ.צ.ל מופיע הן בשמות ("וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם") והן בבראשית ל"א: ט' ("וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי").

⁵⁸ אבן עזרא משווה לפסוק "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" בבראשית ל"א: ט', אשר גם בו ה' מתערב על מנת לודא כי יעקב מקבל את השכר המגיע לו מלבן. ראו גם מלבי"ם שמות ג': כ"ב.

⁵⁹ ראו לעומת זאת את הדעות בבבלי ברכות ט' ב', ופסחים קי"ט א', ר' יונה אבן ג'נאח – נצל, ורש"י שמות ג': כ"ב.

⁶⁰ He further proposes that this was one of the main purposes of the three day ruse – see A Three Day Journey.

⁶¹ Following in the footsteps of Rashbam Shemot 3:12.

⁶² In this part of his theory, Ran was preceded by Shemot Rabbah 3:8 and Ibn EzraLong Commentary Shemot 10:10Short Commentary Shemot 11:4About Ibn Ezra – see A Three Day Journey.

⁶³ The roots of this approach first appear in the writings of ArtapanusEusebius Ch. 27About Artapanus, and it was adopted by Akeidat Yitzchak, Abarbanel, Seforno, Or HaChayyim, and Netziv – see below. Rashi Shemot 14:5 suggests similarly that the Egyptians chased to retrieve their possessions, but he does not say that this was the intent of Hashem's original command. See HaKetav VeHaKabbalah Shemot 3:18 who argues against the Ran, noting that Shemot 14:5 says that the Egyptians chased to retrieve their slaves but does not mention their vessels.

⁶⁴ According to the Ran, it was only at Yam Suf that the people understood Hashem's plan, and this brought about their complete belief in Hashem and Moshe (Shemot 14:31).

⁶⁵ See also Hardened Hearts.

⁶⁶ Cf. LXX Shemot 11:2 that adds secrecy to the instructions, and see Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo 5 and other sources which praise the Israelites for not revealing the secret to the Egyptians (see Israelites' Religious Identity). See Netziv below who derives this from Hashem's specification that Moshe should speak "in the ears of the people."

⁶⁷ This is consistent with Ibn Ezra's position in Bereshit 12:11 and Long Commentary Shemot 4:13, 11:2. See נא and also R. Saadia and Ibn Janach above.

⁶⁸ See also R. Yannai in Bavli Berakhot 32a who depicts Moshe as placing responsibility for the sin of the Golden Calf on Hashem himself, as He urged the Israelites to obtain the gold which was later used to make the Calf.

⁶⁹ See also Ramban Shemot 11:3 who understands that the Egyptians loaned the objects only as the Israelites were departing.

⁷⁰ G. Blidstein in his article "ביזת מצרים במקורות חז"ל", Sinai 67 (5730): 234, suggests that the 1492 expulsion from Spain and the concomitant loss of property may resonate in Abarbanel's interpretation. However, it should be noted that Abarbanel's interpretation here (and in general – see About Akeidat Yitzchak and Abarbanel) "borrows" from the Akeidat Yitzchak who wrote his commentary already in the 1480s.

⁷¹ Cf. Chizkuni and Malbim above who maintain that the Egyptians themselves gave gifts willingly as compensation for the Israelites' property. See also R. D"Z Hoffmann Shemot 3:22.

⁷² Cf. Malbim above.

⁷³ This position may be reflected in the parallel Rabbinic terms "ביזת מצרים" and "ביזת הים" found in the Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo 13 and many other Midrashim.

⁷⁴ Or, in the language of Netziv, " ולא היה בזה שמץ עַוְלָה, שהרי בדין היה להקב"ה לצוות לבוז ג"כ". See also Netziv Shemot 14:9 where he adds that all of Egypt chased after the Israelites, and not just Paroh's army. This allows Netziv to view even the vessels borrowed from the common folk as spoils of war.

⁷⁵ The encounter at Yam Suf is described using combat terminology in Shemot 14:14,25, 15:3,9.

⁷⁶ See Shemot 15:9 "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל".

⁷⁷ See Seforno Shemot 11:2, 14:5.

⁷⁸ Netziv Shemot 11:2 explains that Hashem specified that Moshe should speak "in the ears of the people" so that secrecy would be maintained. Cf. LXX.

⁷⁹ Cf. Ran, Akeidat Yitzchak and Abarbanel above. Netziv argues further that the Israelites themselves would have preferred not to borrow the items (and to be upfront with the Egyptians about their plans to depart permanently) and thus avoid the need for the confrontation and miracles at Yam Suf. He explains (in similar fashion to the Vilna Gaon's interpretation in Kol Eliyahu Shemot 11:2) that this is the meaning of the analogy brought in the Bavli Berakhot 9b of the servant who would prefer to forego riches in order to be released earlier.

⁸⁰ Cf. Malbim.

⁸¹ Netziv posits that Hashem's original plan in Chapter 3 was for the Exodus to occur immediately – see __.

⁸² He then tries to utilize this distinction to explain why "שְׂמָלֹת" are mentioned only in the earlier verse. Cf. the attempt of the Toledot Yitzchak Shemot 12:34–35.

⁸³ Similar to the opinions in Bavli Berakhot 9b and Pesachim 119a.

⁸⁴ R"Y Bekhor Shor provides only a post facto justification for keeping the items (i.e. he solves the problem of גניבת ממון), but does not explain the propriety of the original act of deceptive borrowing (גניבת דעת) when there was no intent to return (for HaRekhasim LeVik'ah's justification of this, see below). This difficulty could be obviated if one assumes that the Israelites themselves originally thought they would be returning – see Three Day Journey.

⁸⁵ See note above and Three Day Journey for the possibility that even the Israelites themselves thought they would be returning.

⁸⁶ Cf. R. Saadia, Ibn Janach, and Ibn Ezra above and see נא.

⁸⁷ Ibn Ezra Long Commentary Shemot 10:10 makes a similar statement regarding the three day ruse. Contrast to his position in his Short Commentary Shemot 3:22 cited above. Y. Erder, "התייחסותו של הקרא יפת בן עלי לבעיות מוסר לאור פירושו לכתוב בשמות ג, כא-כב", Sefunot 22 (1999): 325, suggests that Ibn Ezra may be responding to the exegesis of Yefet b. Eli, the Karaite.

⁸⁸ See also Or HaChayyimShemot 12:35About R. Chayyim b. Atar who says that this command had the status of a הוראת שעה.

⁸⁹ In Midrash Mishlei 23:5 one finds a related Midrash which speaks only of how the articles taken by the Israelites made their way back to Egypt. This version might be motivated by a lingering discomfort with the episode and a desire to answer all claims by having the possessions ultimately return to Egypt. However, G. Blidstein in his article "ביזת מצרים במקורות חז"ל", Sinai 67 (5730): 233–243 notes that although some Rabbinic sources (see Mekhilta DeRabbi Yishmael Beshalach Vayehi and Bereshit Rabbah 28:7) view the despoiling of the Egyptians with a critical eye, they are mostly concerned with the corruptive influence of wealth and running after riches, rather than with the issue of how to justify deceiving or taking from the Egyptians. They either thought that the Israelites were so obviously deserving of compensation that this issue need not be addressed (see Sifre Devarim 120 and Bavli Sanhedrin 91a cited above) or, like Ibn Ezra, that Hashem's commands need not be defended.

⁹⁰ See Bereshit 15:14 where the promise of wealth immediately follows the punishment of the subjugating nation.