Reparations and Despoiling Egypt/2/he

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search

פיצויים לעבדות וניצול מצרים

גישות פרשניות

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם המצרים התכוונו לתת את הזהב, הכסף והבגדים לבני ישראל במתנה או כהלוואה בלבד. המחלוקת מתרכזת בעיקר בהבנות שונות של העברית המקראית, אך מושפעת גם ממשמעויותה השונות של המילה "שאל" בתפיסות העולם של הפרשנים השונים.

ההסבר כי המצרים נתנו את רכושם לבני ישראל במתנה הינו פותר את הסוגייה המוסרית באופן הפשוט ביותר, אך מעלה את השאלה, מדוע המצרים נתנו מתנות לעבדיהם לשעבר? על מנת לענות על שאלה זו, יוספוס ורש"ר הירש בוחנים את מצבם הנפשי של המצרים ואת מערכת היחסים שנוצרה בינם לבין בני ישראל לאחר עשרת המכות. הם מציעים כי חלק מהמצרים גילו הערכה מחודשת לבני ישראל כתוצאה מן המכות, ונתנו להם מתנות כאות חברות, בעוד אחרים ראו בהם אויבים, והציעו להם את המתנות כשוחד על מנת לזרז את העזיבה שלהם. גם רשב"ם מתייחס להקשר המיידי בו מצויה יציאת מצרים, אך הוא טוען כי המתנות נתנו מתוך פחד לא-לוהי בני ישראל ועל מנת להיות בחסדיו הטובים. מצד שני, ר' סעדיה ומלבי"ם מתייחסות להקשרה הרחב של הפרשה, ומציעים כי המתנות שמשו כפיצויים לעבדותם של בני ישראל, או לחלופין, שמשו כתחליף לרכוש אותו השאירו במצרים.

הפרשנים אשר רואים ברכוש הלוואה מניחים כי זהו רכוש אשר ניתן לעבדים בהלוואה על מנת לשמשם בעבודתם הרוחנית, אך עליהם להתייחס הן לבעיה המוסרית אשר עולה מכך שהתבצעה כאן הערמה על המצרים, והן לשאלה מדוע ה' ציווה דבר שכזה? פרשנים אחדים מצדיקים את הפרשה על ידי הסתכלות מנקודת מבט רחבה יותר והתייחסות לסבל אותו חוו בני ישראל. הם מניחים כי הרכוש אמור לפצות על מאות שנים של עבדות או על הרכוש שהופקע מבני ישראל. אחרים, כגון פילון ור' יוסף בכור שור, מתרכזים דווקא בהתנהגותם החמורה של המצרים, וראו ברכוש שנלקח שלל מלחמה או רכוש עליו המצרים ויתרו בכך שגירשו את בני ישראל ממצרים. לעומתם, אבן עזרא טוען כי אין צורך בהצדקה, ושלקב"ה מותר לעשות כל העולה בדעתו ברכוש שלו. 

לגישות שונות אלו השלכות לגבי שאלות נוספות המתקשרות לשאלה המקורית. כיצד העם המצרי התייחס לבני ישראל, הן במהלך שנות העבדות והן בזמן יציאת מצרים? האם בני ישראל שועבדו רק בידי השלטונות או גם בידי המצרים באופן יחידני? האם פרעה וכל העם המצרי ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד ולא רק לשלושה ימים? האם לרכוש היה שווי רב, והאם הוא קשור בהבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים שבני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול"? לבסוף, האם ניתן ללמוד משהו מפרשה זו לגבי ההשלכות המוסריות של קבלת שוחד?

כדי להסביר את טבעה של קבלת רכוש המצרים, פרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות, כשכל אחת מן הגישות הללו מתחלקת לתת גישות נוספות:

מתנות

על פי גישה זו, פירושו של השורש ש.א.ל בסיפור זה הינו לבקש מתנה1 - ראו שאל לדיון בלשני בנושא. מאחר והרכוש ניתן במתנה, לא היתה דילמה מוסרית האם על בני ישראל לשמור את הרכוש. התומכים בעמדה זו חלוקים באשר לטבען של המתנות ולמניעיהם של המצרים לתת מתנות אלו: 

חברות

המתנות נתנו כאות לחברות בין המצרים לבני ישראל

"רֵעֵהוּ" – קריאה זו מסתמכת  על הפסוק "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" אשר ממנה ניתן להסיק כי היחסים בין המצרים לבין בני ישראל היו יחסי שכנות טובה3 או אפילו חברות. 4 יוספוס, אשר כותב לקהל יעד הנמצא תחת שלטון רומי, מנצל את ההזדמנות הזו על מנת להציג אופציה הכוללת יחסים טובים בין השולטים לנשלטים.5 בדומה לכך, רש"ר הירש מציע כי לאחר מכת חושך, בה בני ישראל הוכיחו את מוסריותם ואת כנותם בכך שלא ניצלו את המצרים6, גישתם של המצרים כלפי היהודים השתנתה והם נתנו את המתנות בשמחה וכאות כבוד7. רש"ר הירש, אם כן, מציג את בני ישראל כמושאים להערצת הגויים ואב-טיפוס לאידיאל של מענטש-ישראל.8
רקע פולמוסי – נדמה כי יוספוס נענה להתפלמסות האנטי-יהודית של העידן היווני-רומי אשר אשר האשימה את היהודים בגנבת רכושם של המצרים9. ראו יוספוס נגד אפיון א':כ"ו שם הוא מצטט את מאנטו10 אשר מאשים את היהודים בבזיזת המקדשים המצריים כאשר עזבו את מצריים.11
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים כי המצרים נתנו לבני ישראל מתנות פרידה ובהתאם לזאת, ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד12. למעשה, יוספוס לא מתייחס כלל לבקשה לעזוב לשלושה ימים בלבד – ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות והחזרתיות בפסוקים – יוספוס טוען כי נתינת המתנות התרחשה בשעת יציאת מצריים (שמות י"ב: ל"ה- ל"ו), שכן זהו זמן מתאים למתנות פרידה. 13
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית. 14
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי שורש נ.צ.ל פירושו להסיר מעצמך15, ושנושא המשפט הינו המצרים. יוספוס אינו מציין כלל כל ניצול של המצרים.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בעוד רש"ר הירש רואה במתנות התגשמות של ההבטחה, יוספוס אינו מציין כלל זהב וכסף ואינו רומז כלל לכך שלמתנות היה שווי ניכר.16
"דַּבֶּר נָא" – רש"ר הירש מציע כי בני ישראל לא רצו לאבד את יתרונם המוסרי ולפגוע בתדמיתם הטהורה בכך שיבקשו מתנות.17 מסיבה זו, הקב"ה היה צריך לעודד אותם לעשות זאת, כאשר המילה "נָא" רומזת לכך שמדובר בבקשה.

פחד

המתנות נתנו מתוך פחד, וכן על מנת לזרז את עזיבתם של בני ישראל ממצרים.

בנוסף להסבר לעיל, יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים האחרים נתנו לבני ישראל מתנות על מנת לזרז את עזיבתם, כיוון שהאמינו שבכך יוכלו לגרום להפסקת המכות.18

הסתמכות על מקורות – על מנת לבסס את עמדתם, התומכים בגישה זו יכולים להציע את הפסוקים בתהילים ק"ה: ל"ז- ל"ח, אשר מצמידים את פחדם של המצרים לעזיבתם של בני ישראל, עמוסי זהב וכסף.19
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים שהמצרים רצו שבני ישראל יעזבו לצמיתות (ראו לעיל).
תזמון המתנות – יוספוס ממקם את פרשת המתנות בשעת יציאת מצרים עצמה, לאחר מכת בכורות (ראו לעיל) .
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית (ראו לעיל).
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי פירוש השורש נ.צ.ל הינו להסיר מעצמך, וכי נושא המשפט הינו המצרים (ראו לעיל).

פיצויים

המתנות נתנו כפיצויים על כל התקופה בה בני ישראל עבדו במצרים ולא קיבלו שכר.

"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר וכל אחד מהמצרים נדרש לתת פיצויים באופן פרטני, נדמה כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים ולא תחת השלטונות. רבינו בחיי מציע עמדה זו בשמות א': י' "הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו" ראו טבעו של הברית.24
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי כולם (הן המצרים והן בני ישראל) ידעו שבני ישראל עוזבים לצמיתות, ולכן היה זה הזמן ההולם להענקת פיצויים ולפרידות. ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – חזקוני מפרש את המילה "נָא" כעכשיו25, כלומר, בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות. ייתכן כי היה זה תזמון טוב יותר לניהול משא ומתן על הפיצויים מאשר בשעת הדחק של היציאה עצמה, כאשר בני ישראל היו עסוקים בלארוז את חפציהם והמצרים עסוקים בקבירת מתיהם.26
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – רס"ג בראשית ט"ו: י"ד אומר כי הבטחה זו התממשה דרך מתנות הזהב והכסף.27
דילמה מוסרית עכשווית – קבלת פיצויים מגרמניה – ר' זלמן סורוצקין באזנים לתורה שמות י״א:ב׳ מפיח חיים חדשים בדילמה ישנה זו על ידי הקבלתה לדיונים הסוערים אשר התרחשו בארץ ישראל בתחילת שנות החמישים בדבר ההגינות שבבקשת פיצויים ובקבלתם ממערב גרמניה.28 הוא מציע כי ישנו דמיון בין שתי הדילמות, וכי בהתרחשות התנ"כית, כמו בהתרחשות העכשווית, הורים שכולים רבים הביעו התנגדות לניהול משא ומתן ולקבלת "דמי ולדות" מן המצרים, 29ולכן ה' היה חייב לדחוק אותם לעשות זאת.30

חילופי נכסים

הרכוש הובא בתמורה לנכסים אותם הותירו בני ישראל במצרים.

חזקוני ומלבי"ם מציעים כי בני ישראל צוו לבצע עסקת חליפין עם שכניהם המצרים, על פיה המצרים יתנו לבני ישראל חפצי ערך ניידים בתמורה לכל הנכסים אותם הותירו בני ישראל מאחוריהם בצאתם ממצרים.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – מלבי"ם מסביר כי פסוק זה מתייחס לשכנים ולדיירים המצרים מאחר ואלו האנשים המועדים לקבל את הנדל"ן של בני ישראל.33
אחזקות נדל"ן – חזקוני מצטט את בראשית מ"ז: כ"ז על מנת להוכיח כי בני ישראל צברו קרקעות רבים במצרים. חזקוני הולך כאן בעקבות אבן עזראשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״באודות ר' אברהם אבן עזרא אשר מציין כי המילים "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" רומזות על כך שלבני ישראל היו דיירים מצרים.34 יש לכך השלכות על הבנתנו את אופי העבדות ואת תנאי המחיה של בני ישראל – ראו היכן במצרים גרו בני ישראל?
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי הן בני ישראל והן המצרים ידעו כי בני ישראל מתכננים לעזוב לצמיתות. ראו מסע בן שלושה ימים. 35
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – הן חזקוני והן מלבי"ם מסבירים כי פרושו של "נָא" הנו עכשיו, כלומר,36 בזמן ההתרחשויות בפרק י"א ולפני מכת בכורות. נקודה זו בזמן הנה ההזדמנות האחרונה בה בני ישראל והמצרים עוד יכלו לבצע עסקאות וחילופים באופן מסודר.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – מלבי"ם טוען כי פירושו של שורש נ.צ.ל בהקשר זה הינו הציל, ובשיטה זו, בני ישראל יכלו להציל חלק מעושרם הכלכלי.37
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בהנחה ובני ישראל פוצו בשווי בעלות על שטחים נרחבים במצרים, סביר כי אכן יצאו ממצרים ברכוש גדול.

מתן חסות דתית

המתנות נתנו כחסות לפולחנם הדתי של בני ישראל.

המניע המצרי – אף כי רשב"ם עצמו אינו מרחיב בנושא זה, גישתו יכולה לראות בנתינת המתנות ניסיון לזכות באהדת א-לוהי העברים ובכך למנוע מכות נוספות.39 למקרה מקראי דומה בו גויים תומכים בעבודת ה' על מנת למנוע מכות או לזכות באהדה א-לוהית, ראו את תרומת כלי הזהב איתם חזרו הפלישתים לתיבה בשמואל א' ו': א'-ט'40 ותרומת הקורבנות על ידי הפרסים בעזרא ו': ח'- י'.
"כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" – רשב"ם טוען כי פריטי הכסף והזהב הינם תכשיטים אותם על בני ישראל לענוד (יחד עם בגדי החופשה המובקשים) בעת מעמד הר סיני.41 רשב"ם שמות י"ב: ל"ו מקשר לכאן גם את הפסוק בשמות ל"ג: ו' אשר מציין את התכשיטים בהם התקשטו בני ישראל בהר סיני.42 על פי רשב"ם, בני ישראל באמת השתמשו בפריטים לצורך עבודת ה', כלומר, זו לא היתה תחבולה על מנת לשכנע את המצרים להיפרד מרכושם.43
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – בשמות ג': כ"ב כתוב במפורש כי על הפריטים להימצא על ילדי וילדות בני ישראל, ובשמות ל"ב: ב' רשום כי אפילו הילדים היו מצופים בקישוטים במעמד הר סיני.44
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? על פי רשב"ם, המצרים חשבו כי בני ישראל מתכננים לחזור לאחר תום חופשתם,45 אך על כל פנים, הם נתנו את הפריטים כמתנות למטרת פולחן דתי.46
"וַיַּשְׁאִלוּם" – רשב"ם מדגיש כי בניין ההפעיל של הפועל מיוחס גם לאקט של נתינת מתנות.47
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – נראה כי רשב"ם טוען כי פירוש השורש הינו להסיר.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – על פי רשב"ם, המטרה האמיתית של השגת החפצים היתה לצורכי פולחן דתי, ולכן אין צורך להניח קשר כלשהו לקיום הברית עם אברהם.48 בהתאם לכך, ההבטחה לאברהם כי בני ישראל יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" יכולה להיות מיוחסת למקנה המשמעותי איתו יצאו בני ישראל ממצרים (ראו שמות י"ב: ל"ח) ולא לתכשיטים.49 ראו רְכוּשׁ להרחבה נוספת.50
רקע פולמוסי – רשב"ם מציין כי פרשנותו מנוגדת לטיעוני הכופרים (הנוצרים) ("ותשובה למינים"). 51ראו יוספוס לעיל למקורות רבניים בהמשך אשר טוענים כי בפרשה זו טמון הבסיס לפולמוסים האנטישמיים שרווחו בתקופת האימפריה היוונית-רומית.

הלוואות

על פי גישה זו, השורש ש.א.ל משמעותו  להשאיל (כלומר, לבקש הלוואה), והחפצים נתנו במקור רק כהלוואה למטרת פולחנם הדתי של בני ישראל. ראו שאל להרחבה בסוגיה הבלשנית. גישה זו חלוקה בשאלת ההצדקה החוקתית והמוסרית להערמתם של בני ישראל על המצרים ולשמירת החפצים המושאלים.52

שכר

החפצים היוו שכר חלקי על מאות שנות העבודה בפרך.

מקורות:

יובליםפרק מ״ח:ט״ו-י״טאודות יובלים, חכמת שלמהי׳:ט״ו-י״חאודות ספר חכמת שלמה, פילוןעל חיי משה א׳:כ״האודות פילון, ספרי דבריםקכאודות ספרי דברים, גביהא בן פסיסא בסכוליון למגילת תעניתסכוליון למגילת תענית כ״ה סיוןבבלי סנהדריןבבלי סנהדרין צ״א.אודות הבבלי ובראשית רבה(וילנא) פרשת בראשית פרשה כח(וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס״א:ז׳אודות בראשית רבה,53 אבן עזרא פירוש ראשוןשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״בשמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש ראשון י״ב:ל״ואודות ר' אברהם אבן עזרא54, רד"קבראשית ט״ו:י״דספר השרשים "נא"ספר השרשים "נצל"ספר השרשים שורש שאלאודות ר' דוד קמחי, רלב"גשמות ביאור הפרשה ג׳:כ״בשמות תועלות ג׳:ט״ואודות ר' לוי בן גרשום, ר"ןדרשות הר״ן י״אאודות ר' נסים גירונדי, אברבנאלשמות ג׳אודות ר' יצחק אברבנאל, הרכסים לבקעהשמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״ואודות ר' יהודה לייב פרנקפורטר55, שד"לשמות ג׳:כ״באודות ר' שמואל דוד לוצאטוקאסוטושמות ג׳:כ״באודות פרופ' משה דוד קאסוטו ועוד רבים אחרים.56

שכר או הענקה – רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי נוסח חוקי ההענקה בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"57 .
"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו טבעו של השעבוד.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – אבן עזרא פירוש ראשון שמות ג': כ"ב ורד"ק ספר השורשים, מסבירים כי הפועל נצל, משמעותו להציל, כלומר, בני ישראל הצילו חלק ממה שהמצרים היו חייבים להם.58 לעומתו, קאסוטו מבין את המילה נצל כניצול או ריקון,59 ומסביר כי הפסוק מדבר מנקודת מבט של בני ישראל; אפילו הרכוש המועט אותו לקחו נדמה היה להם כ"ריקון" המצרים מכל עושרם.
למה במרמה? פרשנים מציעים שתי תשובות לשאלה: מדוע ה' ציווה את בני ישראל להטעות את המצרים ולגרום להם לחשוב כי רכושם יוחזר?
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? אבן עזרא פירוש ראשוןשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״בשמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש ראשון י״ב:ל״ואודות ר' אברהם אבן עזרא מציע כי בני ישראל ידעו, אך הם שמרו זאת בסוד מן המצרים מכיוון שאחרת הם לא היו משאילים להם את רכושם.65 לחלופין, אפילו בני ישראל לא ידעו כי הם עוזבים לצמיתות. להרחבה, ראו מסע בן שלושה ימים.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – רד"ק רואה בקבלת השכר קיום של הברית.
תזמון ההלוואה ו"דַּבֶּר נָא" – ישנן שתי אפשרויות הנופלות תחת גישה זו:
  • אבן עזרא פירוש ראשון שמות י"א: ב' ורד"ק ספר השורשים, מפרשים "נָא" כעכשיו,66 כלומר בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות.
  • לעומת זאת, ר"ן, בעקבות רבי ינאי בבבלי ברכות ט' א',67 מפרש את "נָא" כבבקשה.68

פיצויים על רכוש

החפצים היוו פיצוי חלקי על כל הרכוש אותו אולצו בני ישראל להשאיר במצרים.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – עקדת יצחק ואברבנאל מסבירים כי הפסוק מתייחס לשכנים ולדיירים המצרים, מאחר ואלו האנשים המועדים לקבל את הנדל"ן של בני ישראל.71
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? מכך שהמצרים נתנו לבני ישראל את רכושם בהלוואה, ניתן להסיק כי המצרים לא ידעו. עקדת יצחק מוסיף ואומר כי בני ישראל נאלצו להשאיר רבות מרכושם במצרים, על מנת שהמצרים לא יבינו כי הם עוזבים לצמיתות. לעומת זאת, רבי יהודה החסיד מציע כי בני ישראל היו כנים עם המצרים בדבר האפשרות שלא יחזרו, ולכן השאירו למצרים את רכושם בתמורה.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – ר' יצחק עראמה ואברבנאל מציעים כי השורש נ.צ.ל כאן קשור במילה התנצלות, כלומר תירוץ, וכי משמעותו של המשפט הינו כי לבני ישראל תירוץ מוצלח לכך שלא החזירו את החפצים המושאלים.
למה במרמה? עקידת יצחק ואברבנאל מציעים, כמו ר"ן לעיל, כי השאלת החפצים נעשתה בכוונה לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל ולטבוע בים סוף.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – אברבנאל קושר באופן מפורש פרשה זו לקיום הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים.

שלל מלחמה

לפריטים היה מעמד של שלל מן המלחמה

כבר במצרים או רק לאחר ים סוף?
  • פילון ונצי"ב רואים באקט השעבוד של המצרים את בני ישראל יצירת מצב בו "כאילו היו במלחמה", ובכך נתנו תוקף לזכותם של בני ישראל "לבזוז את רכוש האויב, על פי חוקי הכובשים."72
  • לעומת זאת, ספורנו ומיכאליס מתרכזים בים סוף, ורואים במאורעות של קרב של ממש.73 בים סוף, המצרים קשרו קשר להוריד את בני ישראל מנכסיהם,74 ולכן נענשו מידה כנגד מידה.
הצדקה מוסרית או חוקית?
  • פילון ונצי"ב מציגים הצדקה מוסרית בסיסית להשאלת רכוש המצרים ללא כוונה להחזירו.
  • על פי ספורנו, במקור, בני ישראל היו צריכים להחזיר את החפצים המושאלים, ומחויבות זאת התבטלה רק בעקבות הפרצה בחוק שהתרחשה מאוחר יותר.
  • מיכאליס טוען כי בני ישראל, בתחילה, התכוונו להחזיר את הרכוש המצרי.
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו?
  • על פי ספורנו, בני ישראל עצמם ידעו, אך המצרים לא ידעו ולכן נאלצו לרדוף אחרי בני ישראל על מנת להחזיר את רכושם.75
  • נצי"ב שמות ז': ה', י"א-א'-ב', י"ב:ל"ה טוען כי פרעה גירש את בני ישראל לצמיתות, אך שאר המצרים לא היו מודעים לכך.76 ראו מסע בן שלושה ימים.
  • על פי מיכאליס, נדמה כי בני ישראל עצמם לא ידעו שהם עוזבים לתמיד.
למה במרמה? ספורנו שמות י"א: ב' ונצי"ב שמות י"א: ב', י"ב: ל"ה מסבירים כי השאלת הפריטים נעשתה על מנת לפתות את המצרים לרדוף אחר בני ישראל ובסופו של דבר, לטבוע בים סוף. לעומתם, מיכאליס טוען כי לא התרחשה במרמה כלל, מאחר ובני ישראל התכוונו להחזיר את הפריטים.
"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" לעומת "מֵאֵת רֵעֵהוּ" – נצי"ב י"א: ב' מנסה לפתור את הסתירה שבין הציווי המקורי בשמות ג', לבין לציווי המאוחר יותר בשמות י"א.77 על פי הנצי"ב, במקור, לבני ישראל היו יחסים טובים רק עם שכניהם המיידיים,78 אך בזכות הסיוע שנתנו למצרים בזמן המכות, הם צברו חברים ואוהדים רבים בקרב המצרים.79
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – Netziv Shemot 3:22 explains that this was to maximize what the Israelites could borrow without making it obvious that they had no intention of returning.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – Philo and Seforno likely understood these verbs as to despoil,80 as they describe the loaned items as "spoils."  Netziv 3:22, though, appears to render these verbs as to save (הציל).
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – According to this approach, the command may be intended to fulfill the Covenant, or to symbolize the totality of the Egyptian defeat.

Forfeited Claims

The Egyptians actively forfeited their claims to the objects or their hostile actions prevented the Israelites from returning them.

Already in Egypt or only at Yam Suf – HaRekhasim LeVik'ah suggests that the forfeiture occurred already in Egypt when the Egyptians permanently expelled the Israelites. R"Y Bekhor Shor, though, suggests that Hashem commanded the Israelites to "return" ("וְיָשֻׁבוּ") in Shemot 14:2 in order to fulfill their promise to return after the three day journey with the borrowed articles. Accordingly, it was only when Paroh chased after them to do battle with them and did not permit them to return, that the Israelites no longer bore responsibility to return the items.81
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? According to R"Y Bekhor Shor, Paroh and the Egyptians sent the Israelites for a three day journey only and expected their return.82 HaRekhasim LeVik'ah, though, says that the Egyptians entertained this illusion only until the Exodus when they chased out the Israelites for good.
Reason for command – HaRekhasim LeVik'ah explains that Hashem arranged for this transfer of wealth because He knew that the Egyptians would not abide by the established custom of sending slaves away with gifts (הענקה) – see compensation option above.
למה במרמה? Neither commentator is explicit as to why Hashem resorted to deception, but they could adopts the options available to the positions above.
Timing of the loan and "דַּבֶּר נָא" – R"Y Bekhor Shor and HaRekhasim LeVik'ah interpret "נָא" as now,83 i.e. at the time of Chapter 11 and before the last plague, rather than at the time of the harried departure. This interpretation is critical for HaRekhasim LeVik'ah's position as the act of borrowing must precede the forfeiture of the loan which, according to him, took place at the time of the Exodus.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – According to HaRekhasim LeVik'ah, the verb has the specific connotation of removing jewelry and valuables.

No Need to Justify

No justification is needed for Hashem's command since He owns everything in the world and is entitled to take from one nation and give to another.

Hashem gives and Hashem takes – This idea is echoed in the words of Shemuel in Berakhot 119a who traces how the world's possessions move from one hand to another. They are collected from all the nations to Egypt by Yosef, transferred to the Children of Israel when they leave Egypt, returned to Egypt with Shishak, etc.86
Reason for command – These commentators do not address this issue directly, but they could adopt the approach of Shadal Shemot 3:22 who suggests that the directive was intended to demonstrate that Hashem punishes the wicked87 and rewards the righteous.
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? This position would assume that the Egyptians did not know.
למה במרמה? This position does not address this issue.