EN/HEע/E

Sanctifying Hashem's Name

Sources

Shemot 19:6שמות י״ט:ו׳

and ye shall be unto Me a kingdom of priests, and a holy nation. These are the words which thou shalt speak unto the children of Israel.'

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Vayikra 18:1-5ויקרא י״ח:א׳-ה׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) Speak unto the children of Israel, and say unto them: I am the Lord your God. (3) After the doings of the land of Egypt, wherein ye dwelt, shall ye not do; and after the doings of the land of Canaan, whither I bring you, shall ye not do; neither shall ye walk in their statutes. (4) Mine ordinances shall ye do, and My statutes shall ye keep, to walk therein: I am the Lord your God. (5) Ye shall therefore keep My statutes, and Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them: I am the Lord.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. (ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי י"י.

Vayikra 19:1-2ויקרא י״ט:א׳-ב׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) Speak unto all the congregation of the children of Israel, and say unto them: Ye shall be holy; for I the Lord your God am holy.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם.

Vayikra 19:12ויקרא י״ט:י״ב

And ye shall not swear by My name falsely, so that thou profane the name of thy God: I am the Lord.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי י"י.

Vayikra 19:37ויקרא י״ט:ל״ז

And ye shall observe all My statutes, and all Mine ordinances, and do them: I am the Lord.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל חֻקֹּתַי וְאֶת כׇּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי י"י.

Vayikra 20:3ויקרא כ׳:ג׳

I also will set My face against that man, and will cut him off from among his people, because he hath given of his seed unto Molech, to defile My sanctuary, and to profane My holy name.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Vayikra 20:7-8ויקרא כ׳:ז׳-ח׳

(7) Sanctify yourselves therefore, and be ye holy; for I am the Lord your God. (8) And keep ye My statutes, and do them: I am the Lord who sanctify you.

(ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי י"י מְקַדִּשְׁכֶם.

Vayikra 20:22ויקרא כ׳:כ״ב

Ye shall therefore keep all My statutes, and all Mine ordinances, and do them, that the land, whither I bring you to dwell therein, vomit you not out.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל חֻקֹּתַי וְאֶת כׇּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

Vayikra 21:6ויקרא כ״א:ו׳

They shall be holy unto their God, and not profane the name of their God; for the offerings of the Lord made by fire, the bread of their God, they do offer; therefore they shall be holy.

קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי י"י לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.

Vayikra 21:15ויקרא כ״א:ט״ו

And he shall not profane his seed among his people; for I am the Lord who sanctify him.

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי י"י מְקַדְּשׁוֹ.

Vayikra 21:23ויקרא כ״א:כ״ג

Only he shall not go in unto the veil, nor come nigh unto the altar, because he hath a blemish; that he profane not My holy places; for I am the Lord who sanctify them.

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי י"י מְקַדְּשָׁם.

Vayikra 22:2ויקרא כ״ב:ב׳

Speak unto Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy things of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name: I am the Lord.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי י"י.

Vayikra 22:15ויקרא כ״ב:ט״ו

And they shall not profane the holy things of the children of Israel, which they set apart unto the Lord;

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַי"י.

Vayikra 22:26-33ויקרא כ״ב:כ״ו-ל״ג

(26) And the Lord spoke unto Moses, saying: (27) When a bullock, or a sheep, or a goat, is brought forth, then it shall be seven days under the dam; but from the eighth day and thenceforth it may be accepted for an offering made by fire unto the Lord. (28) And whether it be cow or ewe, ye shall not kill it and its young both in one day. (29) And when ye sacrifice a sacrifice of thanksgiving unto the Lord, ye shall sacrifice it that ye may be accepted. (30) On the same day it shall be eaten; ye shall leave none of it until the morning: I am the Lord. (31) And ye shall keep My commandments, and do them: I am the Lord. (32) And ye shall not profane My holy name; but I will be hallowed among the children of Israel: I am the Lord who hallow you, (33) that brought you out of the land of Egypt, to be your God: I am the Lord.

(כו) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַי"י. (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. (כט) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַי"י לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. (ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי י"י. (לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי י"י. (לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי י"י מְקַדִּשְׁכֶם. (לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי י"י.

Bemidbar 20:12במדבר כ׳:י״ב

And the Lord said unto Moses and Aaron: 'Because ye believed not in Me, to sanctify Me in the eyes of the children of Israel, therefore ye shall not bring this assembly into the land which I have given them.'

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

Devarim 6:4-9דברים ו׳:ד׳-ט׳

(4) Hear, O Israel: the Lord our God, the Lord is one. (5) And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might. (6) And these words, which I command thee this day, shall be upon thy heart; (7) and thou shalt teach them diligently unto thy children, and shalt talk of them when thou sittest in thy house, and when thou walkest by the way, and when thou liest down, and when thou risest up. (8) And thou shalt bind them for a sign upon thy hand, and they shall be for frontlets between thine eyes. (9) And thou shalt write them upon the door-posts of thy house, and upon thy gates.

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י"י אֱלֹהֵינוּ י"י אֶחָד. (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת י"י אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

Yeshayahu 29:22-23ישעיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג

(22) Therefore thus saith the Lord, who redeemed Abraham, concerning the house of Jacob: Jacob shall not now be ashamed, Neither shall his face now wax pale; (23) When he seeth his children, the work of My hands, in the midst of him, That they sanctify My name; Yea, they shall sanctify the Holy One of Jacob, And shall stand in awe of the God of Israel.

(כב) לָכֵן כֹּה אָמַר י"י אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. (כג) כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ.

Yechezkel 20:39יחזקאל כ׳:ל״ט

As for you, O house of Israel, thus saith the Lord God: Go ye, serve every one his idols, even because ye will not hearken unto Me; but My holy name shall ye no more profane with your gifts, and with your idols.

וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קׇדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם.

Yechezkel 36:18-24יחזקאל ל״ו:י״ח-כ״ד

(18) Wherefore I poured out My fury upon them for the blood which they had shed upon the land, and because they had defiled it with their idols; (19) and I scattered them among the nations, and they were dispersed through the countries; according to their way and according to their doings I judged them. (20) And when they came unto the nations, whither they came, they profaned My holy name; in that men said of them: These are the people of the Lord, and are gone forth out of His land. (21) But I had pity for My holy name, which the house of Israel had profaned among the nations, whither they came. (22) Therefore say unto the house of Israel: Thus saith the Lord God: I do not this for your sake, O house of Israel, but for My holy name, which ye have profaned among the nations, whither ye came. (23) And I will sanctify My great name, which hath been profaned among the nations, which ye have profaned in the midst of them; and the nations shall know that I am the Lord, saith the Lord God, when I shall be sanctified in you before their eyes. (24) For I will take you from among the nations, and gather you out of all the countries, and will bring you into your own land.

(יח) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. (יט) וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. (כ) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם י"י אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. (כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. (כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי י"י נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. (כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

Yechezkel 43:7-8יחזקאל מ״ג:ז׳-ח׳

(7) And He said unto me: 'Son of man, this is the place of My throne, and the place of the soles of My feet, where I will dwell in the midst of the children of Israel for ever; and the house of Israel shall no more defile My holy name, neither they, nor their kings, by their harlotry, and by the carcasses of their kings in their high places; (8) in their setting of their threshold by My threshold, and their door-post beside My door-post, and there was but the wall between Me and them; and they have defiled My holy name by their abominations which they have committed; wherefore I have consumed them in Mine anger.

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכׇּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קׇדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. (ח) בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי.

Amos 2:7עמוס ב׳:ז׳

That pant after the dust of the earth on the head of the poor, And turn aside the way of the humble; And a man and his father go unto the same maid, To profane My holy name;

הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Malakhi 1:11-12מלאכי א׳:י״א-י״ב

(11) For from the rising of the sun even unto the going down of the same My name is great among the nations; And in every place offerings are presented unto My name, Even pure oblations; For My name is great among the nations, Saith the Lord of hosts. (12) But ye profane it, In that ye say: 'The table of the Lord is polluted, And the fruit thereof, even the food thereof, is contemptible.'

(יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר י"י צְבָאוֹת. (יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמׇרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אׇכְלוֹ.

Daniel 1:5-16דניאל א׳:ה׳-ט״ז

(5) And the king appointed for them a daily portion of the king's food, and of the wine which he drank, and that they should be nourished three years; that at the end thereof they might stand before the king. (6) Now among these were, of the children of Judah, Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah. (7) And the chief of the officers gave names unto them: unto Daniel he gave the name of Belteshazzar; and to Hananiah, of Shadrach; and to Mishael, of Meshach; and to Azariah, of Abed-nego. (8) But Daniel purposed in his heart that he would not defile himself with the king's food, nor with the wine which he drank; therefore he requested of the chief of the officers that he might not defile himself. (9) And God granted Daniel mercy and compassion in the sight of the chief of the officers. (10) And the chief of the officers said unto Daniel: 'I fear my lord the king, who hath appointed your food and your drink; for why should he see your faces sad in comparison with the youths that are of your own age? so would ye endanger my head with the king.' (11) Then said Daniel to the steward, whom the chief of the officers had appointed over Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah: (12) 'Try thy servants, I beseech thee, ten days; and let them give us pulse to eat, and water to drink. (13) Then let our countenances be looked upon before thee, and the countenance of the youths that eat of the king's food; and as thou seest, deal with thy servants.' (14) So he hearkened unto them in this matter, and tried them ten days. (15) And at the end of ten days their countenances appeared fairer, and they were fatter in flesh, than all the youths that did eat of the king's food. (16) So the steward took away their food, and the wine that they should drink, and gave them pulse.

(ה) וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. (ו) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. (ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ. (ח) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל. (ט) וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים. (י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ. (יא) וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. (יב) נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה. (יג) וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ. (יד) וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה. (טו) וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כׇּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. (טז) וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּת בָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים.

Daniel 3דניאל ג׳

(1) Nebuchadnezzar the king made an image of gold, whose height was threescore cubits, and the breadth thereof six cubits; he set it up in the plain of Dura, in the province of Babylon. (2) Then Nebuchadnezzar the king sent to gather together the satraps, the prefects, and the governors, the judges, the treasurers, the counsellors, the sheriffs, and all the rulers of the provinces, to come to the dedication of the image which Nebuchadnezzar the king had set up. (3) Then the satraps, the prefects, and the governors, the judges, the treasurers, the counsellors, the sheriffs, and all the rulers of the provinces, were gathered together unto the dedication of the image that Nebuchadnezzar the king had set up; and they stood before the image that Nebuchadnezzar had set up. (4) And the herald cried aloud: 'To you it is commanded, O peoples, nations, and languages, (5) that at what time ye hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, bagpipe, and all kinds of music, ye fall down and worship the golden image that Nebuchadnezzar the king hath set up; (6) and whoso falleth not down and worshippeth shall the same hour be cast into the midst of a burning fiery furnace.' (7) Therefore at that time, when all the peoplesheard the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and all kinds of music, all the peoples, the nations, and the languages, fell down and worshipped the golden image that Nebuchadnezzar the king had set up. (8) Wherefore at that time certain Chaldeans came near, and brought accusation against the Jews. (9) They spoke and said to Nebuchadnezzar the king: 'O king, live for ever! (10) Thou, O king, hast made a decree, that every man that shall hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and bagpipe, and all kinds of music, shall fall down and worship the golden image; (11) and whoso falleth not down and worshippeth shall be cast into the midst of a burning fiery furnace. (12) There are certain Jews whom thou hast appointed over the affairs of the province of Babylon, Shadrach, Meshach, and Abed-nego; these men, O king, have not regarded thee: they serve not thy gods, nor worship the golden image which thou hast set up.' (13) Then Nebuchadnezzar in his rage and fury commanded to bring Shadrach, Meshach, and Abed-nego. Then were these men brought before the king. (14) Nebuchadnezzar spoke and said unto them: 'Is it true, O Shadrach, Meshach, and Abed-nego, that ye serve not my gods, nor worship the golden image which I have set up? (15) Now if ye be ready that at what time ye hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and bagpipe, and all kinds of music, ye fall down and worship the image which I have made, well; but if ye worship not, ye shall be cast the same hour into the midst of a burning fiery furnace; and who is the god that shall deliver you out of my hands?' (16) Shadrach, Meshach, and Abed-nego, answered and said to the king: 'O Nebuchadnezzar, we have no need to answer thee in this matter. (17) If our God whom we serve is able to deliver us, He will deliver us from the burning fiery furnace, and out of thy hand, O king. (18) But if not, be it known unto thee, O king, that we will not serve thy gods, nor worship the golden image which thou hast set up.' (19) Then was Nebuchadnezzar filled with fury, and the form of his visage was changed, against Shadrach, Meshach, and Abed-nego; he spoke, and commanded that they should heat the furnace seven times more than it was wont to be heated. (20) And he commanded certain mighty men that were in his army to bind Shadrach, Meshach, and Abed-nego, and to cast them into the burning fiery furnace. (21) Then these men were bound in their cloaks, their tunics, and their robes, and their other garments, and were cast into the midst of the burning fiery furnace. (22) Therefore because the king's commandment was peremptory, and the furnace exceeding hot, the flame of the fire slew those men that took up Shadrach, Meshach, and Abed-nego. (23) And these three men, Shadrach, Meshach, and Abed-nego, fell down bound into the midst of the burning fiery furnace. (24) Then Nebuchadnezzar the king was alarmed, and rose up in haste; he spoke and said unto his ministers: 'Did not we cast three men bound into the midst of the fire?' They answered and said unto the king: 'True, O king.' (25) He answered and said: 'Lo, I see four men loose, walking in the midst of the fire, and they have no hurt; and the appearance of the fourth is like a son of the gods.' (26) Then Nebuchadnezzar came near to the mouth of the burning fieryfurnace; he spoke and said: 'Shadrach, Meshach, and Abed-nego, ye servants of God Most High, come forth, and come hither.' Then Shadrach, Meshach, and Abed-nego, came forth out of the midst of the fire. (27) And the satraps, the prefects, and the governors, and the king's ministers, being gathered together, saw these men, that the fire had no power upon their bodies, nor was the hair of their head singed, neither were their cloaks changed, nor had the smell of fire passed on them. (28) Nebuchadnezzar spoke and said: 'Blessed be the God of Shadrach, Meshach, and Abed-nego, who hath sent His angel, and delivered His servants that trusted in Him, and have changed the king's word, and have yielded their bodies, that they might not serve nor worship any god, except their own God. (29) Therefore I make a decree, that every people, nation, and language, which speak any thing amiss against the God of Shadrach, Meshach, and Abed-nego, shall be cut in pieces, and their houses shall be made a dunghill; because there is no other god that is able to deliver after this sort.' (30) Then the king promoted Shadrach, Meshach, and Abed-nego, in the province of Babylon. (31) 'Nebuchadnezzar the king, unto all peoples, nations, and languages, that dwell in all the earth; peace be multiplied unto you. (32) It hath seemed good unto me to declare the signs and wonders that God Most High hath wrought toward me. (33) How great are His signs! And how mighty are His wonders! His kingdom is an everlasting kingdom, And His dominion is from generation to generation.

(א) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל. (ב) וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ג) בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא [וְקָיְמִין] (וקאמין) לׇקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבֻכַדְנֶצַּר. (ד) וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא. (ה) בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָא וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ו) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (ז) כׇּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כׇּל עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כׇּל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ח) כׇּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא. (ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי. (י) [אַנְתְּ] (אנתה) מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין [וְסוּפֹּנְיָה] (וסיפניה) וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא. (יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (יב) אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ [עֲלָךְ] (עליך) מַלְכָּא טְעֵם [לֵאלָהָךְ] (לאלהיך) לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין. (יג) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָא אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא. (יד) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין. (טו) כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי. (טז) עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ. (יז) הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב. (יח) וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי [לֵאלָהָךְ] (לאלהיך) לָא [אִיתַנָא] (איתינא) פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד. (יט) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי [אֶשְׁתַּנִּי] (אשתנו) עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ. (כ) וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (כא) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן [פַּטְּשֵׁיהוֹן] (פטישיהון) וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (כב) כׇּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָה גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא. (כג) וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין. (כד) אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָה רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא. (כה) עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי [רְבִיעָאָה] (רביעיא) דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין. (כו) בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא [עִלָּאָה] (עליא) פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא. (כז) וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן. (כח) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ [גֶשְׁמְהוֹן] (גשמיהון) דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכׇל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. (כט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר [שָׁלוּ] (שלה) עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כׇּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אׇחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה. (ל) בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל. (לא) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכׇל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי [דָיְרִין] (דארין) בְּכׇל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. (לב) אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא [עִלָּאָה] (עליא) שְׁפַר קׇדָמַי לְהַחֲוָיָה. (לג) אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשׇׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר.

Daniel 3דניאל ג׳

(1) Nebuchadnezzar the king made an image of gold, whose height was threescore cubits, and the breadth thereof six cubits; he set it up in the plain of Dura, in the province of Babylon. (2) Then Nebuchadnezzar the king sent to gather together the satraps, the prefects, and the governors, the judges, the treasurers, the counsellors, the sheriffs, and all the rulers of the provinces, to come to the dedication of the image which Nebuchadnezzar the king had set up. (3) Then the satraps, the prefects, and the governors, the judges, the treasurers, the counsellors, the sheriffs, and all the rulers of the provinces, were gathered together unto the dedication of the image that Nebuchadnezzar the king had set up; and they stood before the image that Nebuchadnezzar had set up. (4) And the herald cried aloud: 'To you it is commanded, O peoples, nations, and languages, (5) that at what time ye hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, bagpipe, and all kinds of music, ye fall down and worship the golden image that Nebuchadnezzar the king hath set up; (6) and whoso falleth not down and worshippeth shall the same hour be cast into the midst of a burning fiery furnace.' (7) Therefore at that time, when all the peoplesheard the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and all kinds of music, all the peoples, the nations, and the languages, fell down and worshipped the golden image that Nebuchadnezzar the king had set up. (8) Wherefore at that time certain Chaldeans came near, and brought accusation against the Jews. (9) They spoke and said to Nebuchadnezzar the king: 'O king, live for ever! (10) Thou, O king, hast made a decree, that every man that shall hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and bagpipe, and all kinds of music, shall fall down and worship the golden image; (11) and whoso falleth not down and worshippeth shall be cast into the midst of a burning fiery furnace. (12) There are certain Jews whom thou hast appointed over the affairs of the province of Babylon, Shadrach, Meshach, and Abed-nego; these men, O king, have not regarded thee: they serve not thy gods, nor worship the golden image which thou hast set up.' (13) Then Nebuchadnezzar in his rage and fury commanded to bring Shadrach, Meshach, and Abed-nego. Then were these men brought before the king. (14) Nebuchadnezzar spoke and said unto them: 'Is it true, O Shadrach, Meshach, and Abed-nego, that ye serve not my gods, nor worship the golden image which I have set up? (15) Now if ye be ready that at what time ye hear the sound of the horn, pipe, harp, trigon, psaltery, and bagpipe, and all kinds of music, ye fall down and worship the image which I have made, well; but if ye worship not, ye shall be cast the same hour into the midst of a burning fiery furnace; and who is the god that shall deliver you out of my hands?' (16) Shadrach, Meshach, and Abed-nego, answered and said to the king: 'O Nebuchadnezzar, we have no need to answer thee in this matter. (17) If our God whom we serve is able to deliver us, He will deliver us from the burning fiery furnace, and out of thy hand, O king. (18) But if not, be it known unto thee, O king, that we will not serve thy gods, nor worship the golden image which thou hast set up.' (19) Then was Nebuchadnezzar filled with fury, and the form of his visage was changed, against Shadrach, Meshach, and Abed-nego; he spoke, and commanded that they should heat the furnace seven times more than it was wont to be heated. (20) And he commanded certain mighty men that were in his army to bind Shadrach, Meshach, and Abed-nego, and to cast them into the burning fiery furnace. (21) Then these men were bound in their cloaks, their tunics, and their robes, and their other garments, and were cast into the midst of the burning fiery furnace. (22) Therefore because the king's commandment was peremptory, and the furnace exceeding hot, the flame of the fire slew those men that took up Shadrach, Meshach, and Abed-nego. (23) And these three men, Shadrach, Meshach, and Abed-nego, fell down bound into the midst of the burning fiery furnace. (24) Then Nebuchadnezzar the king was alarmed, and rose up in haste; he spoke and said unto his ministers: 'Did not we cast three men bound into the midst of the fire?' They answered and said unto the king: 'True, O king.' (25) He answered and said: 'Lo, I see four men loose, walking in the midst of the fire, and they have no hurt; and the appearance of the fourth is like a son of the gods.' (26) Then Nebuchadnezzar came near to the mouth of the burning fieryfurnace; he spoke and said: 'Shadrach, Meshach, and Abed-nego, ye servants of God Most High, come forth, and come hither.' Then Shadrach, Meshach, and Abed-nego, came forth out of the midst of the fire. (27) And the satraps, the prefects, and the governors, and the king's ministers, being gathered together, saw these men, that the fire had no power upon their bodies, nor was the hair of their head singed, neither were their cloaks changed, nor had the smell of fire passed on them. (28) Nebuchadnezzar spoke and said: 'Blessed be the God of Shadrach, Meshach, and Abed-nego, who hath sent His angel, and delivered His servants that trusted in Him, and have changed the king's word, and have yielded their bodies, that they might not serve nor worship any god, except their own God. (29) Therefore I make a decree, that every people, nation, and language, which speak any thing amiss against the God of Shadrach, Meshach, and Abed-nego, shall be cut in pieces, and their houses shall be made a dunghill; because there is no other god that is able to deliver after this sort.' (30) Then the king promoted Shadrach, Meshach, and Abed-nego, in the province of Babylon. (31) 'Nebuchadnezzar the king, unto all peoples, nations, and languages, that dwell in all the earth; peace be multiplied unto you. (32) It hath seemed good unto me to declare the signs and wonders that God Most High hath wrought toward me. (33) How great are His signs! And how mighty are His wonders! His kingdom is an everlasting kingdom, And His dominion is from generation to generation.

(א) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל. (ב) וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ג) בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא [וְקָיְמִין] (וקאמין) לׇקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבֻכַדְנֶצַּר. (ד) וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא. (ה) בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָא וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ו) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (ז) כׇּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כׇּל עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כׇּל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. (ח) כׇּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא. (ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי. (י) [אַנְתְּ] (אנתה) מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין [וְסוּפֹּנְיָה] (וסיפניה) וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא. (יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (יב) אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ [עֲלָךְ] (עליך) מַלְכָּא טְעֵם [לֵאלָהָךְ] (לאלהיך) לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין. (יג) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָא אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא. (יד) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין. (טו) כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא [קַתְרוֹס] (קיתרס) שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי. (טז) עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ. (יז) הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב. (יח) וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי [לֵאלָהָךְ] (לאלהיך) לָא [אִיתַנָא] (איתינא) פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד. (יט) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי [אֶשְׁתַּנִּי] (אשתנו) עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ. (כ) וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (כא) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן [פַּטְּשֵׁיהוֹן] (פטישיהון) וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (כב) כׇּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָה גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא. (כג) וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין. (כד) אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָה רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא. (כה) עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי [רְבִיעָאָה] (רביעיא) דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין. (כו) בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא [עִלָּאָה] (עליא) פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא. (כז) וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן. (כח) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ [גֶשְׁמְהוֹן] (גשמיהון) דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכׇל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. (כט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר [שָׁלוּ] (שלה) עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כׇּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אׇחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה. (ל) בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל. (לא) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכׇל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי [דָיְרִין] (דארין) בְּכׇל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. (לב) אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא [עִלָּאָה] (עליא) שְׁפַר קׇדָמַי לְהַחֲוָיָה. (לג) אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשׇׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר.

Daniel 6דניאל ו׳

(1) And Darius the Mede received the kingdom, being about threescore and two years old. (2) It pleased Darius to set over the kingdom a hundred and twenty satraps, who should be throughout the whole kingdom; (3) and over them three presidents, of whom Daniel was one; that these satraps might give account unto them, and that the king should have no damage. (4) Then this Daniel distinguished himself above the presidents and the satraps, because a surpassing spirit was in him; and the king thought to set him over the whole realm. (5) Then the presidents and the satraps sought to find occasion against Daniel as touching the kingdom; but they could find no occasion nor fault; forasmuch as he was faithful, neither was there any error or fault found in him. (6) Then said these men: 'We shall not find any occasion against this Daniel, except we find it against him in the matter of the law of his God.' (7) Then these presidents and satraps came tumultuously to the king, and said thus unto him: 'King Darius, live for ever! (8) All the presidents of the kingdom, the prefects and the satraps, the ministers and the governors, have consulted together that the king should establish a statute, and make a strong interdict, that whosoever shall ask a petition of any god or man for thirty days, save of thee, O king, he shall be cast into the den of lions. (9) Now, O king, establish the interdict, and sign the writing, that it be not changed, according to the law of the Medes and Persians, which altereth not.' (10) Wherefore king Darius signed the writing and the interdict. (11) And when Daniel knew that the writing was signed, he went into his house—now his windows were open in his upper chamber toward Jerusalem—and he kneeled upon his knees three times a day, and prayed, and gave thanks before his God, as he did aforetime. (12) Then these men came tumultuously, and found Daniel making petition and supplication before his God. (13) Then they came near, and spoke before the king concerning the king's interdict: 'Hast thou not signed an interdict, that every man that shall make petition unto any god or man within thirty days, save of thee, O king, shall be cast into the den of lions?' The king answered and said: 'The thing is true, according to the law of the Medes and Persians,which altereth not.' (14) Then answered they and said before the king: 'That Daniel, who is of the children of the captivity of Judah, regardeth not thee, O king, nor the interdict that thou hast signed, but maketh his petition three times a day.' (15) Then the king, when he heard these words, was sore displeased, and set his heart on Daniel to deliver him; and he laboured till the going down of the sun to deliver him. (16) Then these men came tumultuously unto the king, and said unto the king: 'Know, O king, that it is a law of the Medes and Persians, that no interdict nor statute which the king establisheth may be changed.' (17) Then the king commanded, and they brought Daniel, and cast him into the den of lions. Now the king spoke and said unto Daniel: 'Thy God whom thou servest continually, He will deliver thee.' (18) And a stone was brought, and laid upon the mouth of the den; and the king sealed it with his own signet, and with the signet of his lords; that nothing might be changed concerning Daniel. (19) Then the king went to his palace, and passed the night fasting; neither were diversions brought before him; and his sleep fled from him. (20) Then the king arose very early in the morning, and went in haste unto the den of lions. (21) And when he came near unto the den to Daniel, he cried with a pained voice; the king spoke and said to Daniel: 'O Daniel, servant of the living God, is thy God, whom thou servest continually, able to deliver thee from the lions?' (22) Then said Daniel unto the king: 'O king, live for ever! (23) My God hath sent His angel, and hath shut the lions' mouths, and they have not hurt me; forasmuch as before Him innocency was found in me; and also before thee, O king, have I done no hurt.' (24) Then was the king exceeding glad, and commanded that they should take Daniel up out of the den. So Daniel was taken up out of the den, and no manner of hurt was found upon him, because he had trusted in his God. (25) And the king commanded, and they brought those men that had accused Daniel, and they cast them into the den of lions, them, their children, and their wives; and they had not come to the bottom of the den, when the lions had the mastery of them, and broke all their bones in pieces. (26) Then king Darius wrote unto all the peoples, nations, and languages, that dwell in all the earth: 'Peace be multiplied unto you. (27) I make a decree, that in all the dominion of my kingdom men tremble and fear before the God of Daniel; For He is the living God, And stedfast for ever, And His kingdom that which shall not be destroyed, And His dominion shall be even unto the end; (28) He delivereth and rescueth, And He worketh signs and wonders In heaven and in earth; Who hath delivered Daniel from the power of the lions.' (29) So this Daniel prospered in the reign of Darius, and in the reign of Cyrus the Persian.

(א) וְדָרְיָוֶשׁ [מָדָאָה] (מדיא) קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין. (ב) שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֺן בְּכׇל מַלְכוּתָא. (ג) וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָה דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן דִּי לֶהֱוֺן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק. (ד) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כׇּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כׇּל מַלְכוּתָא. (ה) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכׇל עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כׇּל קֳבֵל דִּי מְהֵימַן הוּא וְכׇל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי. (ו) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כׇּל עִלָּה לָהֵן הַשְׁכַּחְנָא עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ. (ז) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי. (ח) אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כׇל דִּי יִבְעֵא בָעוּ מִן כׇּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא. (ט) כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא. (י) כׇּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא. (יא) וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כׇּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה. (יב) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵה וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ. (יג) בֵּאדַיִן קְרִבוּ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא עַל אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יִבְעֵא מִן כׇּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא. (יד) בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם [עֲלָךְ] (עליך) מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ. (טו) אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ. (טז) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי כׇל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה. (יז) בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי [אַנְתְּ] (אנתה) פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ. (יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל. (יט) אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קׇדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי. (כ) בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנׇגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי אַרְיָוָתָא אֲזַל. (כא) וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי [אַנְתְּ] (אנתה) פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא. (כב) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא מַלִּל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי. (כג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כׇּל קֳבֵל דִּי קׇדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף [קׇדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת. (כד) בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן גֻּבָּא וְכׇל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ. (כה) וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגוֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכׇל גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ. (כו) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכׇל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי [דָיְרִין] (דארין) בְּכׇל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. (כז) מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכׇל שׇׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֺן [זָיְעִין] (זאעין) וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל וְשׇׁלְטָנֵהּ עַד סוֹפָא. (כח) מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִב לְדָנִיֵּאל מִן יַד אַרְיָוָתָא. (כט) וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ [פָּרְסָאָה] (פרסיא).

Mishna Berakhot 9:5משנה ברכות ט׳:ה׳

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ.

Tosefta Shabbat 16:14תוספתא שבת ט״ז:י״ד

ר' אחא אמר משום ר"ע הרי הוא אומר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב וגו' בעל הבית מהו ודאי או ספק הוי אומר ספק אם הורגין נפש להחיות נפש בספק דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן שנאמר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן וחי בהן ולא שימות בהן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים בד"א שלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזירה אפילו [מצוה] קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה שנא' (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי [וגו'] ואומר (משלי טז) כל פעל ה' למענהו.

Sifra Vayikra 22:32-33ספרא ויקרא כ״ב:ל״ב-ל״ג

(לב) ולא תחללו – שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: בתוך בני ישראל המרובים. מיכן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנכובדנצר לא השחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. הן אייתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבות מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב. והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין. וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלדקיא אמר להם: אין אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי. ואמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונכובדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך. ואנו מחייבי מיתה עד לשמים ואם אין אתה הורגינו הרבה מזיקים לפני המקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נמרים הרבה נחשים שרפים הרבה עקרבים שיפגעו בנו אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות. (לג) המוציא אתכם מארץ מצרים – על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי. להיות לכם לאלהים – על כרחכם. אני ה' – אני נאמן לשלם שכר.

Sifre Devarim 6:5ספרי דברים ו׳:ה׳

ואהבת את ה' אלוהיך – עשה מאהבה, הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר: את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד (ואתחנן י'), יש לך אדם כשהוא מתירא מחבירו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אלא אתה עושה מאהבה שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה, אלא במדת הקב"ה בלבד. דבר אחר: ואהבת את ה' אלוהיך – אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב) והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר: ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה. בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב ויצר רע. דבר אחר: בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. וכן הוא אומר: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ"ד). ר' שמעון בן מנסיא אומר: וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום?! [אלא מעלה המקום על הצדיקים כאילו נהרגין בכל יום]. שמעון בן עזאי אומר: בכל נפשך – אוהבהו עד מיצוי הנפש. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם נאמר: בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? יש לך [אדם] שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך. ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: בכל מאודך.

Yerushalmi Sanhedrin 3:5ירושלמי סנהדרין ג׳:ה׳

בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה הראשונה. חד מומר לעכו"ם הוה איעבר בשמיטתא חמתון רמיין קובעתיה. אמר לון האסטו שרה מרדה. שרא לכון מירמא קובעת. א"ר יעקב בר זבדי קשייתה קומי רבי אבהו לא כן אמר זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי. רבי ירמיה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד. על התורה מניין אם אמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל ייהרג. הדא דתימר בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולליינוס אחיו שנתנו להן מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן. אמר לא אתכוין משמדתהון אלא מגבי ארנונין. מה הן רבים רבנן דקיסרין אמרין עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ר' בינא זעירא חמוניה פרי חורי חמרא בשבתא. ר' יונה ור' יוסי הורון למפי לארטיקנס בשובתא. א"ר מני קשיתה קומי ר' יונה אבא ולא כן א"ר זעירא ר' יוחנן בשם ר' ינאי רבי ירמיה רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק נמנו בעליית בית נתזה וכו'. לא אתכוון משמדתהון אלא איתכוון מיכול פיתא חמימא. כמה הן רבים רבנין דקיסרי אמרי עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ר' אבונא בעי רבי אמי עכו"ם מהו שיהו מצווין על קידוש השם. אמר ליה ונקדשתי בתוך בני ישראל ישראל מצווין על קידוש השם ואין העכו"ם מצווין על קידוש השם. רבי ניסי בשם רבי לעזר שמע לה מהדא לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו'. ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים מצווין על קידוש השם. רבי בא בר זמינא הוה מחיט גבי חד בר נש ברומי אייתי ליה בשר נבילה אמר ליה אכול א"ל לי נא אכיל. א"ל אכול דלא כן אנא קטיל לך. א"ל אין בעית מיקטול קטול דלי נא אכול בשר נבילה. א"ל מאן מודע לך דאילו אכלתה הוינה קטלין לך. אי יהודי יהודי אי ארמאי ארמאי. אמר רבי מנא אילו הוה רבי בא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיזל הוה בהדא.

Bavli Berakhot 21bבבלי ברכות כ״א:

במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר (ויקרא כ"ב:ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר ט"ז:כ"א) הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה

Bavli Berakhot 61bבבלי ברכות ס״א:

ואהבת את י"י אלהיך: תניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל':כ') כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ"ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד .

Bavli Pesachim 25a-bבבלי פסחים כ״ה.-:

א"ר יעקב א"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפי' הכי עצי אשירה לא דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר (דברים ו':ה') בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות כה: ושפיכות דמים ע"ז הא דאמרן גילוי עריות ושפיכות דמים דתניא ר' אומר (דברים כ"ב:כ"ו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה המאורסה מרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ושפיכות דמים גופיה מנלן סברא הוא כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלני' ואי לא קטלינא לך א"ל ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי...

Bavli Yoma 86aבבלי יומא פ״ו.

היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין יצחק דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם) אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא

Bavli Megillah 23bבבלי מגילה כ״ג:

משנה אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן: גמרא מה"מ אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דאמר קרא (ויקרא כ"ב:ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני ר' חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר ט"ז:כ"א) הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם (במדבר י"ד:כ"ז) עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה

Bavli Sotah 10bבבלי סוטה י׳:

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב (תהילים פ"א:ו') עדות ביהוסף שמו יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כיון שהודה ואמר צדקה ממני יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור מאן נינהו חנניה מישאל ועזריה

Bavli Sanhedrin 74a-bבבלי סנהדרין ע״ד.-:

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודת כוכבים לא והא תניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל (ויקרא י"ח:ה') וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר (ויקרא כ"ב:ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי אינהו דאמור כר"א דתניא ר"א אומר (דברים ו':ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר (דברים כ"ב:כ"ו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות) אבל בשעת גזרת המלכות אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב עד: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם פשיטא ישראלים בעינן דכתיב (ויקרא כ"ב:ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל בעי רבי ירמיה תשעה ישראל ונכרי אחד מהו תא שמע דתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר ט"ז:כ"א) הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני דאי לא תימא הכי הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני הכא נמי הנאת עצמן שאני

Bavli Avodah Zarah 27bבבלי עבודה זרה כ״ז:

מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י':ח') ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו אמר מר לא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש איהו נמי חויא טרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל ומאי ה"ל למימר (ויקרא י"ח:ה') וחי בהם ולא שימות בהם ור' ישמעאל הני מילי בצינעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל (ויקרא כ"ב:ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי

Bavli Avodah Zarah 54aבבלי עבודה זרה נ״ד.

ורמינהי איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כ"ב:כ"ו) ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב (ויקרא י"ח:ה') וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא והא בפרהסיא

R. Saadia Gaonר׳ סעדיה גאון, אזהרות על עשרת הדיברות

מפני האדון ירא ואהבתה וקדש שמו בכל הלך.

Sefer Hamitzvot of R. Shemuel b. Chofni Gaon 9ספר המצוות של רב שמואל בן חפני גאון מצוה ט׳

ואזהרה שלא להאמין בא-להים אמונה נפסדת, ואפילו כשהמאמין כך מתנהג בפרישות ובחסידות, אבל בלבו ההיפך מזה ככתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל.

Rashi Vayikra 22:32רש״י ויקרא כ״ב:ל״ב

ולא תחללו YE SHALL NOT PROFANE [MY HOLY NAME], by transgressing My commands willfully. Having regard to what is implied in the statement: You shall not profane [My holy name] (viz., that it must be hallowed), what is the meaning of ונקדשתי? But, this implies a positive act of sanctification: Abandon yourself to martyrdom and hallow My name! I might think that this command applies even to the Israelite when he is alone (i.e., when no other Israelites are present when the heathen bids him transgress a Divine command)! Scripture, however, states: בתוך בני ישראל [AND I SHALL BE SANCTIFIED] AMIDST THE CHILDREN OF ISRAEL. — And when offering oneself to martyrdom, one should offer himself with the firm determination (lit., under the condition) to die if necessary, for he who abandons himself on condition (i.e. cherishing the hope) that God will not exact the sacrifice and that a miracle will happen to save him will have no miracle wrought for him; for thus we find in the case of Chananyah, Mishael and Azariah that they did not offer themselves for martyrdom expecting a miracle, as it is said (Daniel 3:17, 18) "[And God whom we serve is able to deliver us from the burning fiery furnace and He will deliver us out of thy hand, O king]. But if not, be it known unto thee that we will not serve thy gods etc. — Whether He saves us or whether he does not save, "be it known unto thee etc."

ולא תחללו – לעבור על דברי מזידין, ממשמ' שנאמר אל תחלל, אמר קדש, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש את שמי, יכול ביחידי, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור על מנת למות שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו הנס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר והן לא ידיע להוי לך, וגומ', מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו' (דניאל ג':י"ח).

Ibn Ezra Vayikra 22:31-33אבן עזרא ויקרא כ״ב:ל״א-ל״ג

(לא) ושמרתם מצותי – בלב. ועשיתם אתם אני י"י – שאחקור מה שיש בלב, ואראה כל העשוי. (לב) וטעם ולא תחללו את שם קדשי – עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה. והם מצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד. גם יתכן שמלת וכי תזבחו זבח תודה לכהנים. והעד, שהחל בפרשה אחרי כן דבר אל בני ישראל (ויקרא כ"ג:ב'), ועוד שני ונקדשתי בתוך בני ישראל. (לג) המוציא אתכם – ובסוף {אני} י"י שהוא הדבור הראשון, הוא עיקר כל המצות.

Sefer Yereim # 403ספר יראים ת״ג

קידוש השם. ויראת מאלהיך צוה לקדש שמו דכתיב. בפרשת אמור אל הכהנים ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל ותניא בת"כ ממשמע שנאמר ולא תחללו אמור קדש מה ת"ל ונקדשתי אמרה תורה מסור עצמך על קדושת שמי פי' על קידוש השם [שלא] יפקיר אדם במעשיו ובדבריו [באחת] מכל מצות האמורות בתורה ואפי' דקדוק אחד מדברי סופרים כי אם יחבב תורה ודקדוקיה וישמח לבו לקראת המצוות ואפילו אינה מצוה אלא מנהג יהודית ואם יעבירנו נראה כעובר מצוה ומפקירה צריך שיהרג על הדבר כדאמרינן בסנהדרין בסוף פ' בן סורר ומורה [ע"ד א'] בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור פי' שעת השמד שמכוונים עובדי כוכבים להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת השמד לא אמרינן אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' ערקתא דמסנא פי' מנהג יהודית שהנוהג לתרבות ולקידוש השם וכמה הוא פרהסיא אמר ר' יעקב אין פרהסיא פחות מעשרה בני אדם ותניא אחוה דר' אחאי בר אבא אתיא תוך תוך כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה ומה להלן כולהו ישראל אף כאן כולהו ישראל פי' כל העשרה יהיו ישראל ותניא נמי בת"כ יכול ביחידים ת"ל בתוך בני ישראל במרובין ומצוה זאת אף על פי שאין בה כי אם עשה שקולה היא לפני המקום ומכרעת שהרי החמירה תורה שיהרג אדם עליה כדתניא מסור עצמך על קידוש שמי.

Rambam Iggeret HaShemadרמב״ם אגרת השמד

המין השני בגבול חלול השם וענשו חלוק יחלק לשני חלקים: כללי ופרטי. האחד מהם - שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס, לא יעשנה לתענוג או ערבוּת שימצא במעשה ההוא, אלא להיותה קל ונבזה בעיניו, הנה זה כבר חלל את השם והוא אמרו יתברך (ויקרא י"ט י"ב): "לא תשבעו בשמי לשקר", וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו, ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר "פרהסיא" רצוני לומר עשרה מישראל. והשני - שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאד, ואף על פי שלא עשה עבירה כבר חלל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו, כמו שאמר יתברך (במדבר ל"ב כ"ב): "והייתם נקיים מה' ומישראל" וכך אמרו (יומא פ"ו א'): רב נחמן בר יצחק אמר: כגון דאמרי אינשי: שרי ליה מריה לפלניא! ואמרו עוד: כגון שחבריו בושים משמועתו. והפרטי יחלק לשני חלקים, האחד - שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מפני שהוא ידוע במעשה חסד, והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו, וזה כבר חלל את השם. וזה מאמר רב בגבול חלול השם (יומא פ"ו א'): כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר, אף על פי שזה המעשה מותר לכל בני אדם. וכמו כן מאמר רבי יוחנן: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תפילין ובלא תורה, ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה, ובכל התלמוד: אדם חשוב שאני! והשני - שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו, ויקבל בני אדם בכעס ובבזיון, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות, הנה זה כבר חלל את השם. וכן אמרו עליהם השלום (יומא פ"ו א'): בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה!  ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכונת דברינו פה, הייתי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם, ואיך יאות שיהיו כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם, עד שישבחהו כל מי שידבר עמו או יתערב בו, ומה ענין אמרם "נושא ונותן באמונה", ומה ענין "דבורו שיהיה בנחת עם הבריות", ואולם לא יספיק בזה אלא חבור גדול. ואשוב לענין דברי.  וקדושת השם היא הפך חלול השם, וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצוות ולא יערב עמהן כונה מן הכונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד, הנה הוא קדש את השם ברבים, וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות - קדש את השם, כמו שאמרו (יומא פ"ו א'): בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? ראו כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט ג') "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים - קדש את השם, כמו שאמר (משלי ד' כ"ד): "ולזוּת שפתים הרחק ממך", וחלול השם הוא עון גדול יענש בו שוגג כמזיד, כמו שאמרו עליהם השלום (אבות ד' ד'): אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. וכל העונות יאריכו לאדם עליהם, חוץ מחלול השם שאין מאריכים לו, וכך אמרו (קידושין מ' א'): אין מקיפים לחלול השם. מאי "אין מקיפים"? אין עושים לו כחנוני המקיף, כלומר שיפרעו ממנו מעט. וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו בגלוי, כמו שאמרו שם: כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי. והענין הזה יתר מכל העונות, ואין יום הכפורים ולא יסורים ולא תשובה מכפרים אלא כולם תולים ומיתה מכפרת, כמו שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ"ו א'): מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולם תולים ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיה כ"ב י"ד): "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו, כמו שנבאר. וכמו שחלול השם הוא עון גדול, כך קידוש השם הוא מצוה גדולה, וגומלים לו טובה הרבה מאד, וכל איש מבני ישראל חייב בקידוש השם, כמו שאמרו בספרא: "אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" (ויקרא כ"ה ל"ח) - על מנת שתקדשו שמי ברבים! ואמרו בפרק "בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"ד ב'): בעי מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או לא? שמע מיניה דבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם, דכתיב (ויקרא כ"ב ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל"! המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע, כי בכל מקום שאמרו בו חכמינו זכרונם לברכה "יהרג ואל יעבור", אם יהרג - כבר קדש את השם, ואם היה בעשרה מישראל - כבר קדש את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב! ובעדם נאמר (תהלים נ' ה'): "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שה"ש רבה ב' ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים" - השבעתי בדורות של שמד, בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר (תהלים מ"ד כ"ג): "כי עליך הורגנו כל היום". ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחביריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו עליהם השלום (פסחים נ' א'): מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון רבי עקיבא וחביריו, וכל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים - אלה הרוגי לוד. ואם לא יהרג, אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא הטיב לעשות, והוא מחלל שם שמים באונס, אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה מיני עונשים, והם: ארבע מיתות בית דין, כרת, מיתה בידי שמים ומלקות, שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחיב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס אלא לעושי ברצון, כמו שאמר (במדבר ט"ו ל'): "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" ולא שהיה אנוס. וכך אמרו בכל התלמוד (נדרים כ"ז א'): אנוס דאורייתא הוא, דכתיב (דברים כ"ב כ"ז): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". וברוב המקומות אמרו: אנוס רחמנא פטריה! ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות, אלא אם כן עשה עבירות יפסל בהן לעדות, אלא שהוא לא קיים מצות קידוש השם, ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים.  אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: יהרג ואל יעבר! שאם עבר שיהיה חייב מיתה, זו טעות גמורה שאין הדבר כן, אלא כמו שאספר. וזה שהוא מצוה שיהרג, ואם לא נהרג אינו חייב מיתה, ואפילו עבד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן שלא יהרגוהו בית דין, וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים. אמר השם יתברך בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ה'): "ונתתי את פני באיש ההוא", ולא אנוס ולא שוגג ומוטעה! אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת אף על פי שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת, וכל שכן עבירות שיתחייב על זדונן וברצון מלקות ארבעים שלא יתחייב אם עשאן באונס במלקות בשום פנים. וחלול השם בלאו הוא, כמו שאמר השם יתברך (ויקרא כ"ב ל"ב): "ולא תחללו את שם קדשי", וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חלול השם שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'". עם כל זה לשון המשנה (נדרים ג' ד'): נודרים להורגים ולחרמים ולמוכסים שהיא תרומה, בית שמאי אומרים: בנדר, ובית הלל אומרים: בשבועה! ואף על פי שהענינים האלה הם מבוארים בענין, ואין צריך להביא ראיות עליהם בשום פנים, כי איך יושם דין מי שעשה באונס שוה עם מי שעשה ברצון? ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: יעבר ואל יהרג! וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים, ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקדש את ה' לפי דבריו, והוא חוטא ומורד במעשיו, והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' יתברך (ויקרא י"ח ה'): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם (סנהדרין ע"ד א').

Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandment 9רמב״ם ספר המצוות עשה ט׳

והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ"ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandment 63רמב״ם ספר המצוות לא תעשה ס״ג

והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס. כי אין לבית דין לקיים גדר מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון ועדים והתראה. ולשון ספרא בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא (קדושים כ) אמרו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. הנה התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין אבל עבר על חלול השם. והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה. ולפיכך אמר (קדושים יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה. והחלק המיוחד הוא שיעשה האדם ידוע במעלה והטוב פעולה אחת תיראה בעיני ההמון שהוא עבירה ושאין דמיון הפועל ההוא ראוי לנכבד כמוהו לעשות אף על פי שיהיה הפועל מותר הנה הוא חלל את השם. והוא אמרם (יומא פו א) היכי דמי חלול השם כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר רבי פלוני אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וכבר נכפל לאו זה ואמר (ס"פ אח"מ) לא תחלל את שם אלהיך אני י"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפסחים (כה א) וסוף יומא (פב א, פד א, פו א).

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 5:1-10רמב"ם הלכות יסודי התורה ה׳:א׳-י׳

(א) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כב,לב), וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״ (שם). כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲמֹד גּוֹי וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶנּוּ - יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְווֹת: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (שם יח,ה) - וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר - הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. (ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר מִצְווֹת חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲבָל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ, אִם יֹאמַר לוֹ ׳עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג׳ - יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהַגּוֹי מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בַּשַּׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ, אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְווֹת בִּלְבַד: אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל - יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג; וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל - יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת בִּלְבַד. (ג) וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ - שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד. אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת - יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְווֹת, בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין גּוֹיִים. (ד) כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג׳, וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר - הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר׳, וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר - הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים, כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וּכְרַבִּי עֲקִיבָה וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר: ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״ (תהלים מד,כג), וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ״אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח״ (שם נ,ה). וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר׳, וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג - הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים, וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן, מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס - אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס; שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לָעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ: ״וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא״ (ויקרא כ,ה; ושם: וְשַׂמְתִּי אֲנִי); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: ״הַהוּא״ - לֹא אָנוּס, וְלֹא שׁוֹגֵג, וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכֹּל, הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין - קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבָעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר: ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״ (דברים כב,כו). (ה) נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן גּוֹיִים ׳תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, וְאִם לָאו - נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן׳ - יִטַּמְּאוּ כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִים ׳תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, וְאִם לָאו - נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם׳ - יֵהָרְגוּ כֻּלָּם, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ ׳תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם׳: אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה, כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶן, וְאֵין מוֹרִין לָהֶן כֵּן לְכַתְּחִלָּה; וְאִם אֵינוֹ חַיָּב - יֵהָרְגוּ כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (ו) כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין, כָּךְ אָמְרוּ בֶּחֳלָאִים. כֵּיצַד? מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת, וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה - עוֹשִׂין לוֹ. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן, וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא - עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ. (ז) וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (שם ו,ה) - אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפֹּאות נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס - דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא, שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״ (שם כב,כו). (ח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִין אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה? בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, כְּמוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אוֹ חָמֵץ בַּפֶּסַח, אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָה מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה, אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם הֲנָאָה לַחֵךְ - הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב, שֶׁהֵם אֲסוּרִין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. (ט) מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה, וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת, וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים ׳אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ׳ - אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה, וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ; וְיָמוּת, וְלֹא יוֹרוּ לוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בָּעֲרָיוֹת. (י) כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס - הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: ״וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יי״ (ויקרא יט,יב). וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד, אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ - הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם.

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 5:11רמב"ם הלכות יסודי התורה ה׳:י״א

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם; וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִין אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת - הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. כְּגוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַלֶּקַח לְאַלְתַּר, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְהוּא מַקִּיפָן; אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן; אוֹ שֶׁאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וְאֵינוֹ מַקְבִּילָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וָכַעַס, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁלֶּחָכָם, צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ, וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶן, וּמַקְבִּילָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְנֶעֱלָב מֵהֶן וְאֵינוֹ עוֹלְבָן, מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְּקִלִּין לוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן, וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, עָטוּף בְּצִיצִית, מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין, וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְאוֹהֲבִין אוֹתוֹ, וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו - הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״ (ישעיה מט,ג).

Ramban Milchamot Hashem Sanhedrin 18aרמב״ן מלחמות ה׳ סנהדרין י״ח.

תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשי' בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ א"א אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו...

Ramban Shemot 20:5רמב״ן שמות כ׳:ה׳

לאהבי ולשומרי מצותי – הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו':ה'), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ"א:ח'), שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו. ורבים – פירשו (עי' רמב"ם בפירוש משנה סנהדרין ריש פרק י') כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהזכירו חכמים (בספרי דברים י"א:י"ג): ומצאתי – במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה י"ג:ו') אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ"ב:ל"ב). ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה.

Ramban Vayikra 22:31רמב״ן ויקרא כ״ב:ל״א

וטעם ושמרתם מצותי – בכאן יזהיר את ישראל לשמור המצות שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה ויום שנשחטה האם ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון ויכלול כל המצות ביחד וכבר הזכיר למעלה בחוקים ובמשפטים (לעיל י"ט:ל"ז) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ואמר לא תחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' כמו שאמר בבני אהרן (לעיל פסוק ב') ולא יחללו את שם קדשי שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או המומין וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט':ד') מצות עשה שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא נעבור וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים שהוא טעם יכלול כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים.

Ramban Devarim 6:5רמב״ן דברים ו׳:ה׳

בכל לבבך – על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו') הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כ"א:ג') אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה) אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ"ה:כ"ט) וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד) מכאן יהרג ואל יעבור יהיה "בכל נפשך" תוספת מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך וטעם שתאהבנו כנפשך שתתן אותה באהבה או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש ובהריגה יאמר בכל נפשך ור"א אמר כי "נפשך" המתאוה כמו כנפשך שבעך (להלן כ"ג:כ"ה) נפש שבעה תבוס נופת (משלי כ"ז:ז') אל תתנני בנפש צרי (תהלים כ"ז:י"ב) "ובכל לבבך" הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה לו וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י':ח') ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך" ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וטעם ובכל מאדך כלומר מאד מאד והטעם רב רב אהוב אותו ועל דעת רבותינו (ברכות נד) בכל ממונך ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו ברבוי כמו שקורא לו "המון" טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים ל"ז:ט"ז) והנם ככל המון ישראל (מלכים ב ז':י"ג) ויקרא "חיל" ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל':ו') חילך כל אוצרותיך (ירמיהו י"ז:ג') את החיל הזה (להלן ח':י"ז) יאמר בכל רבוי ממונך וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מלכים ב כ"ג:כ"ה) מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לעולם הבא ת"ל לאהבה וגו' ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך ולמען תאריך ימים (לעיל ד':מ') ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד':א') יזהירם ביראה על דרך התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט וכבר נתבאר זה בדברי החכמים.

Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandment 5ספר מצוות גדול עשין ה׳

מצות עשה לקדש שמו הגדול שנאמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ותניא בתורת כהנים בפרשת אמור (שם) ממשמע שנאמר לא תחללו שומע אני אבל קדש מה תלמוד לומר ונקדשתי מסור עצמך על קדושת שמי. וגרסינן בפרק בן סורר ומורה במסכת סנהדרין (עד, א) בכל יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ומסקינן שם שבשעת השמד שמתכוונים הגוים להעביר (ע"פ יראים סי' תג ע"ש) ישראלא על דת (עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ג) אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ושלא בשעת השמד נמי לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא שיש שם עשרה ישראל אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, פירוש (ע"פ רש"י) ערקתא הם הרצועהב מנעלי ישראל אם הנהיגו לשנותהג משל גוים לצניעות ומנהג יהדות. וכשמוסר עצמו לא יהא כוונתו לסמוך על הנס שכל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס (תו"כ שם) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ, ב ע"ש) וכן עשו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם למות שנאמר (דניאל ג, יח) והן לא ידיע ליהוי לך וגומר כלומר יציל או לא יציל לא - להך לית אנן פלחין (ע"פ פירוש רש"י עה"ת מהת"כ שם)

R. David Bonafed Sanhedrin 61b s.v. "איתמר"ר׳ דוד סנהדרין ס״א: "איתמר"

אבל באלו הג' עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו.

Sefer HaBattim Positive Commandment 11ספר הבתים עשה י״א

הקרבנות היו תמורת האדם... ועתה בא לומר לפעמים שאני מבקש מכם קרבן מנפשכם והוא שתקריבו עצמכם לפני לקדושת שמי.

Sefer Mitzvot Katan 44ספר מצוות קטן מ״ד

לקדש את השם דכתיב (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. זו המצוה אינה מן השלש שיהרג ואל יעבור כמו עבודת עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים, דבאותן שלשה אפי' בצנעא, דלא שייך בה קדושת השם, יהרג ואל יעבור. אבל הכא מיירי בשאר המצות, דקיימא לן יעבור ואל יהרג, והני מילי בצנעא דליכא קדושת השם, אבל בפרהסיא כגון בפני עשרה ישראל יהרג ואל יעבור. ואל ימסור אדם עצמו על מנת שיעשה לו נס, כי המוסר עצמו על מנת שיעשה לו נס אין עושין לו נס.

Ralbag Vayikra 22:31-32רלב״ג ויקרא כ״ב:ל״א-ל״ב

(לא) ושמרתם מצוֹתי ועשיתם אֹתם אני ה' – רוצה לומר אף על פי שיכריחו אתכם לעבור על דברי להפר את בריתי. (לב) ולא תחללו את שם קדשי – רוצה לומר שלא תקלו בי ותחללו שמי לעבור על דברי, לשמוע אל המכריח אתכם לעבור עליהם, ליראתכם ממנו; כי בזה מהחילול הנפלא אפילו למלך בשר ודם, עד שכבר תמצא שיתירו משרתיו עצמם להריגה להשמר שלא ימרדו בו ליראת המכריח אותם בזה לבזות המלך ההוא. ונקדשתי בתוך בני ישראל – זה הקידוש הוא שיתיר עצמו למיתה, ליראתו מֵעבור על דברי ה' יתעלה, כמו שנתפרסם מענין חנניה מישאל ועזריה. אלא שזאת המצוה לא יתחייבו בה אם לא היו שם מאנשי האמונה מי שיראה זאת הקדושה, שנאמר: 'בתוך בני ישראל'; והוא מבואר שאומרו 'בתוך בני ישראל' הוא מעיר על הקיבוץ, רוצה לומר על הקהל, וזה מבואר מצד הוראת הלשון; ולזה לא יחוייב להתיר עצמו למיתה על זה אם לא היו שם עשרה מישראל, כי הוא הקיבוץ הראשון. וראוי שתדע שזה הדין יהיה כשתהיה כונת המכריח על זה להעבירו על מצות ה' יתעלה כדי שימרוד בו; ולזה סמך זה למה שאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי'; ואולם אם לא כִּוֵּן לחלל ה' יתעלה - כבר יֻתַּר לו לעבור על מצות התורה להציל עצמו מהמיתה; אלא אם היתה העבירה ההיא עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים - כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים. אני ה' מקדִשכם – רוצה לומר שה' יתעלה מקדש ישראל ומבדיל אותם לעבודתו בזאת התורה השלמה, ולזה ראוי שנשמור בכל הפנים שאפשר שלא יקלו אנשי התורה לעבור עליה, כי זה אולי יהיה סיבה שתסור זאת התורה מישראל במוחלט; וזה מבואר מאד עם מה שקדם מהדברים.

Ralbag Vayikra 22 Toelet 16רלב״ג ויקרא כ״ב תועלת ט״ז

(לא-לב) התועלת הששה עשר הוא במצוות, והוא האזהרה שלא לחלל ה' הנכבד לעבור על מצוותיו על צד המרד בו; אבל ראוי שימסור עצמו למיתה אם יכריחהו בזה מכריח לבזות ה' יתעלה, כמו שהתפרסם מהרעים שגזרו שמד על ישראל; וזאת היא המצוה שצונו לקדש שמו ברבים. והנה התועלת באלו המצוות מבואר, כי בזה האופן תשאר התורה קיימת תמיד, ולולא זה היה אפשר שתסור ממנו, לרוב השונאים הקמים עליה, ויסור ממנו בסוּרה זה הטוב הנפלא המגיע מהתורה, אשר אין לשאר הטובות יחס אליו כלל.

Abarbanel Vayikra 22אברבנאל ויקרא כ״ב

ובסוף הדברים אמר כנגד הכהנים ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם. ואם אני מקדש אתכם אין ראוי שאתם הכהנים תחללו את שם קדשי בתוך בני ישראל והראיה שזה נאמר כנגד הכהנים שאמר עוד ונקדשתי בתוך בני ישראל רוצה לומר שיהיה נקדש בתוך בני ישראל שהם יכבדוני וייראו מלפני בסבת היות אתם קדושים ונשמרים בטהרה ויזכרו ישראל תמיד שאני ה' המוציא אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' כי המצוה יורה על המצוה:

Sforno Vayikra 22:32ספורנו ויקרא כ״ב:ל״ב

ולא תחללו את שם קדשי, seeing that you the priests of all people are more aware than anyone of the perfection of My works, if you do not take care not to deviate from My commandments, this would be the greatest desecration of My holy name. The verse is reminiscent of Ezekiel 36,20 where the prophet laments that the exiles who come to host countries behave in such a way that the leaders of the host countries exclaim in dismay that surely these cannot the people of whom they have heard that they emulate the ways of their God! ונקדשתי בתוך בני ישראל, to continue to perform miracles for them as I had vowed to do when I said in Exodus 34,10 “I shall display miracles in the presence of your whole nation as proof that אני ה' מקדשכם, I, the Lord sanctify you.”

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי – וּמְאַחַר שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אֶת פְּעֻלָּתִי עַל זֶה הַשְּׁלֵמוּת, אִם כֵּן אַתֶּם הַמְקֻדָּשִׁים לָלֶכֶת בִּדְרָכַי אַל תְּחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בִּפְעֻלּוֹת חֲסֵרוֹת וּמְגֻנּוֹת, כְּעִנְיַן "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (יחזקאל ל"ו:כ'). וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם נִפְלָאוֹת כְּמוֹ שֶׁנָּדַרְתִּי בְּאָמְרִי "הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאוֹת" (שמות ל"ד:י'). וְהַטַּעַם בָּזֶה כִּי אָמְנָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

Netziv Vayikra 22:27-32נצי״ב ויקרא כ״ב:כ״ז-ל״ב

(כז) שור או כשב וגו' – פרשה זו סמוכה לפ' מועדות. וקורין אותה במועדים. ובל"ס היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב. תדע דבמשנה מגילה פ"ד תנן בפסח קורין בפ' מועדות שבת"כ. והכי תנן בסוכות לא כן בר"ה תנן בחדש השביעי באחד לחודש והרי הוא ג"כ פ' מועדות שבת"כ ואמאי שני בלשון אלא משום דבמועדים צריך להתחיל שור או כשב וזה נקרא פ' מועדים משא"כ בר"ה. ועי' מש"כ המרדכי פ' בני העיר. כ"ז בא ללמדנו דפ' זו שייך לפסח וחה"ס. ע"כ יש לבאר כל מקרא בפ' זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו. והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו' – זה הדין עיקר מקומו בפ' ויקרא צו. אבל ייחד הכתוב כאן בשביל נדרים ונדבות שמצוי הרבה במועדי ה' ואע"ג דבעיקר הדין אין נ"מ בין נדבה לחובה לענין שמונה מכ"מ יש שנוי לענין לכתחלה כדתנן במס' פרה פ"א כל הקרבנו' מצותן משלשים יום והלאה ואף ביום שלשים. ואם הקריבם ביום ח' כשרים. נדרים ונדבות הבכור ומעשר ופסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני ולא נודע הטעם. ע' בפי' הר"מ והר"ש. ונראה משום דבנדרים ונדבות כאן מפורש דמיום השמיני והלאה ירצה. אין לעשות גדרים ולהחמיר בזה. וכן בבכור ומעשר כתיב בפ' משפטים שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ובפסח הראיתי רמז בס' שמות י"ב ה'. משא"כ בקרבנות חובה דלא כתיב מפורש ממילא מובן דיש זמן אחר לכתחלה ונמסר הדבר לחכמים וקבעו שלשים יום. וכיב"ז איתא בבכורות ר"פ עד כמה. [הרחב דבר: והנה כאן כתיב שבעת ימים תחת אמו. ובבכור כתיב יהי' עם אמו. והיינו משום דאי' בחולין דפ"א ובכ"מ דליל שמיני לקדושה ויום להרצאה. ושבעת ימים אסור להקדישו. מש"ה א"צ להרחיקו מאמו כלל ויהי תחת אמו ממש. ואין לחוש שמא יבאו בעליו לידי איזה הנאה ממנו בשעה שמשתמש עם אמו. משא"כ בבכור שהוא קדוש מכבר כתיב עם אמו היינו סמוך לה בעת הנקה וכדומה. אבל לא ישכב אצלה תמיד שמא יבא לידי הנאה דאע"ג שאין מועלים בבכור מכ"מ אסור מה"ת ליהנות בו. והא דכתיב שם ביום השמיני תתנו לי ולא בלילה והרי כתיב שבעת ימים יהי' עם אמו ומשמע דבליל שמיני א"צ להיות עם אמו. פשוט הוא דבליל שמיני רשאי ליתנו לכהן אם אומר תן לי שאקריבנו ולמחר יקריבנו אבל בתוך שבעה אסור ליתן לכהן.] (כח) ושור או שה וגו' – אזהרה זו מיוחדת ביותר בימי המועדים , דאז צריך לחקור אחר זה ולהזהר אולי הוא אותו ואת בנו, משא"כ בכל השנה, כדאיתא בפרק אותו ואת בנו. (כט) וכי תזבחו זבח תודה וגו' – מקרא זה לכאורה אין בו חדוש על המפורש בפרשת צו בפ' שלמים. וכבר יש ע"ז דרשות חז"ל. אבל יש עוד לאלוה מלין. שראוי לדעת דקרבן תודה אינו אלא נדבה. ויכול אדם להביא בכל יום. אלא שהונח זה הקרבן למי שצריך להודות על הנס שאירע לו כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל בסעודה אחת כל הקרבן עם הלחמים. וכמש"כ בפ' צו. אמנם כן היו ישראל נוהגים להביא בחג הסוכות קרבן תודה לא משום איזה נס שעבר אלא משום דיש בו לחם ומועיל לגשם הבא אחר החג ונידונין בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ. והכי מבואר בעמוס ד' באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו כי כן אהבתם בני ישראל. וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו'. הרי דכך היה נהוג בישראל. [הרחב דבר: וע"ז אי' ברבה פ' אמור בביאור הכתוב תהלים ס"ח גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. אמר דוד אם גשם היא צריכה נדבות. פי' היו מביאין תודה שקרוי נדבות כמבואר בעמוס. והכי איתא כ"פ בת"כ והובא במנחות דע"ג. או בנדבותיכם לרבות את התודה. והטעם ע' לעיל ז' ט"ז. ובמדבר ט"ו ח'. ואם טל היא צריכה תניף אלהים. צוית לעשות תנופה בעומר ובשה"ל בפסח ועצרת כדי לעצור טללים רעים. ומסיים הכתוב נחלתך היינו ישראל. ונלאה היינו א"י שהיא ארץ נהלאה בלי מים. אתה כוננתה. בזה האופן. ולא כמו ישראל בחו"ל ולא כמו אוה"ע בא"י. חיתך. היינו כהנים חיל ה'. ישבו בה. הקריבו הכל. בשביל זה. תכין בטובתך לעני. היינו בעלי עבודת הארץ. אע"ג שהם רחוקים מפעולות קדושות מכ"מ ע"י פעולת חַיָתְךָ אתה מטיב לכלל ישראל.] והנה תודה הוא שלמים ומכ"מ נאכל ליום ולילה. וביארנו בפ' צו טעם משום שבא להודות ולספר את הנסים וס"ד דוקא תודה שבא על נס ולא כן תודה שבא בשביל גשם מש"ה כתיב גם במועדים דיני תודה. לרצונכם – כבר פירשנו י"ט ה' וכ"ב י"ט דמשמעו שיבא להפקת רצון. והיינו על העתיד בגשמי שנה. וע' ספר שמות כ"ג י"ח. (ל) ביום ההוא יאכל וגו' – אע"ג שאינו בא לספר נס ברבים מכ"מ דין אחד לתודה. (לא) ושמרתם מצותי וגו' – לשון השאלתות דחנוכה כבר אמרה תורה ושמרתם מצותי ועשיתם אותם ובאו חכמים ופירשו וחקרו ועשו סייג לתורה עכ"ל. עמד רבינו על שתי כוונות בזה המקרא בפי' מצותי. חדא כדעת תלמוד בבלי ברכות ד"ה עה"פ ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. והמצוה זו משנה. ופי' מצוה בקבלה בע"פ. ואמרה תורה אשר בימי מועדים תשמרו המקובלות ועשיתם חדשות וכמש"כ לעיל י"ח ה' במשמעות עשיה בכ"מ. והיינו דתניא בכ"מ שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח כו'. והיינו חקירות חדשות. וזהו דבר השאלתות ופירשו וחקרו. פירשו במה שהיו מקובלים מכבר וחקרו חדשות. הא חדא. עוד יש לפרש עפ"י דעת הירושל' ברכות פ"ז ע"ז הפסוק ואתנה לך וגו' אתקש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעון ברכה לפניה וכמו שביארנו בס"ד בזה המקרא שם. הא מיהא לדעת הירושלמי יש לפרש ושמרתם מצותי. מצות מעשה הכתובין בפ' מועדי ה'. ועשיתם אותם תעשו סייג לתורה כדי שיהיו נשמרין יפה. [הרחב דבר: והזהיר הכתוב ביחוד במועדי ה'. והוא ע"פ שכ' בתשובת הגאונים בשם תשובת רב האי גאון ז"ל לענין יו"ט שני של גליות שהנביאים צוו את ישראל לעשות כן. וכך היה יחזקאל הנביא ודניאל עושים. וסיים רה"ג בזה"ל ושמא מימות יהושע ב"נ כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים בחו"ל לעשות כן. וכ"ז בודאי מרומז בתורה. דע"פ עומק הדין לא הי' לנו לחוש שמא נתעבר אדר הסמוך לניסן או אלול משום שעפ"י רוב המה חסרים ותדע שאין ספק ממש שהרי אין נוהגים ספיקא דיומי לענין ספה"ע אע"ג שהוא ג"כ מה"ת בחו"ל לשיטת הרי"ף ורמב"ם ומשום שיהי' בזה זילותא דיו"ט של עצרת לא תקנו. וכן בחודש תשרי אין נוהגים יוה"כ משום שאי אפשר בשני ימים. הא מיהא מעמידים על רוב שנים שהם חסרים. מכ"מ בגוף המועדות נהגו ספק משום שמירה יתירה. וזהו דבר השאלתות ועשו סייג לתורה. ובזה נכלל אזהרה זו כאן. וע"ע להלן כ"ה ט'.] (לב) ולא תחללו וגו' – כידוע מאמרם ז"ל בקידושין דפ"א סקבא דשתא ריגלא. מש"ה הזהיר כאן שלא יחולל ש"ש בשמחת המועד כמו באוה"ע בימי חגיהם מרבים הוללת רעה. ולא כן ישראל עם ה'. ונקדשתי בתוך בני ישראל – במס' מגילה פ"ב נדרש מכאן שאין אומר דבר שבקדושה פחות מעשרה. ובאשר משמעות מקרא קודש הוא תפלה כאשר יבואר והיה המצוה להתפלל בימי המועד כמו שנהוג ע"פ מצות חז"ל בכל יום. מש"ה כתיב במועד ונקדשתי בתוך ב"י בעשרה יאמרו דשב"ק. ובאמת בהיותנו בא"י אע"ג שהיו יכולין להתפלל בכל יום מכ"מ באשר היו מפוזרים בעבודת הארץ לא היו יכולין לומר דשב"ק. משא"כ במועדים מתקבצים לירושלים. וכ"כ בעה"ט. וע' מש"כ בס' דברים שם וע' מש"כ התוס' סנהדרין דל"ז ב' בד"ה מכנף בשם תשו' הגאונים דבא"י לא אמרי קדושה בחול.

Netziv Devarim 6:5נצי״ב דברים ו׳:ה׳

ואהבת את וגו' – אהבה משמעו על שני אופנים. א' שיהא מוותר מרצונו על דבר הנאהב וקיומו. ב' דביקות במחשבתו ותשוקה עצומה להשתעשע עם הנאהב. ושתי כוונות אלו מוזהרים אנו בזה המקרא. א' כמש"כ הרמב"ם הל' יסה"ת פ"ה ה"ז ומנין שאפילו במקום סכנה אין עוברין על אחת מג' עבירות הללו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. והוא נתינה כל אשר לו על דבר כבודו ואמונתו. ב' כמש"כ הרמב"ם שם פ"ב ה"א האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו' שנאמר ואהבת את ה' והאיך הוא הדרך לאהבתו כו'. וע"ז הכונה אי' בברכות בירושלמי פ' הרואה שאמר ר"ע בפי' דהאי קרא רחמתיך בכל לבי רחמתיך בכל נפשי. והוא מלשון התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה שמשמעו דביקות הרעיון באהבתו. [הרחב דבר: ולולא לשון הרמב"ם ז"ל הייתי מפרש עיקר לשון המשנה פ' הרואה אפי' הוא נוטל את נפשך לא מיירי במס"נ אלא על דביקות. ולשון הוא הכונה על הקב"ה. אפי' בשעה שהקב"ה נוטל א"נ מצוה לייחדו. וע"ז מביא בברכות דס"א עובדא דר"ע שקרא ק"ש בשעה שסרקו את בשרו. ואמר שבכל יום הי' מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו'. ולא שהי' ר"ע מקוה למיתה רעה זו חלילה. אלא שהי' מצפה כשיגיע למות בעתו לא יתבלבל ויהי' בדעת צלולה לקיים מצות יחוד ולקרות שמע ועתה הרגיש בעצמו שהגיע למות מש"ה הי' מקבל עומ"ש באהבה. אבל עיקר דין מס"נ מדר"א הוא דנ"ל כדאי' בפסחים דכ"ה ובסנהדרין דע"ד אינהו דאמרי כר"א. והדברים עתיקים וכתבנו בהע"ש סי' ק"א.] ועיקר שתי משמעות הללו נמשכים אחר המשך המקרא הקודם דלמי שמתנהג בהליכות עולם הטבע ולא הגיע לדרך חסידות למצוא אופן דביקות בה'. ה"ז מתפרש מ"ע זו באופן הראשון שיעמוד עכ"פ חזק באמונתו ולא ימירנו בשום אופן. אפילו במס"נ. וע"ז מתבאר כל הפ'. ולמי שמתנהג במעלת הנפש ה"ז מוזהר באופן השני להשקיע מחשבתו באהבה ודביקות באיזו שעה רצויה לזה להזכיר שמו ית' בק"ש ותפלה. ומש"ה כתיב את ה' ולא כדכתיב ואהבת לרעך. דשם אין משמעותו אלא כפירוש הא' שמניח רצונו לריעו אבל את ה' משמע שמזכיר שמו ודבק בו. וכן להלן י"א א' ואהבת את ה' דמיירי לענין עבודת המצות באהבה כמבואר שם. ג"כ מתבאר הכי. וע"ז האופן יבואר פ' זו בדרך המביא לכך.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 22:31-33ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא כ״ב:ל״א-ל״ג

בסוף חוקי הקדושה לכהנים בא אחרית-דבר לכל חוקי הקדושה, שבו נמסרו המצוות החשובות בדבר קידוש-השם. "ושמרתם וגו'". בדומה לאזהרה בפרק י"ח פסוק ד; י"ט:ל"ז; כ':ח', כ"ב. "ולא תחללו וגו'". לאותה האזהרה, שניתנה בפסוק ב במיוחד לכהנים, מפנה הכתוב כאן את דעתם של כל ישראל. לעיל מתכוון הציווי לשמירת טהרת הקדשים, ואילו כאן יש לו מטרה כללית. זה הצד השלישי של המצוה הקודמת "ושמרתם מצותי וגו'". הזלזול במצוות ה' הוא חילול ה', שהרי הן נושאות עליהן את שם ה' ("מצוות ה'"). חלול ה' כגון זה בא במיוחד אם העבירה נעשתה בפרהסיא. ולכן נוסף עוד על הלאו "ולא תחללו" הציווי "ונקדשתי וגו'". בקרב בני ישראל רוצה ה' להיות מוכר כקדוש, כנעלה וכמורם, שהכל יהיו כפופים לו ומשועבדים לעבודתו. במסכת סנהדרין מ"ד.-: למדו חכמינו, מן הפסוק "ונקדשתי", שבשעת השמד וכן אם הגזירה מכוונת להעביר את ישראל מן המצוות בפרהסיא, חייבים למסור את הנפש אף על מצוה קלה שבקלות. בזמנים כתיקונם פוטר פיקוח-נפש מן המצוות, פרט לעבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עוד הלכה אחת מסיקים מן הפסוק שלפנינו, והיא, שכל דבר שבקדושה טעון ציבור של לפחות עשרה אנשים מבוגרים מישראל (ברכות כ"א:). "המוציא וגו'". אני הוצאתי אתכם ממצרים, כדי שתהיו לי גוי קדוש (השוה י"ט:ל"ו ושמות י"ט:ו').