Seeing Hashem/5

EN/HEע/E

Seeing Hashem

Sources

Bereshit 12:7בראשית י״ב:ז׳

Hashem appeared to Abram and said, “I will give this land to your seed .” He built an altar there to Hashem, who appeared to him.

וַיֵּרָא י״י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי״י הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

Bereshit 17:1בראשית י״ז:א׳

When Abram was ninety-nine years old, Hashem appeared to Abram, and said to him, “I am God Almighty. Walk before me, and be blameless.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י״י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

Bereshit 18:1בראשית י״ח:א׳

Hashem appeared to him by the oaks of Mamre, as he sat in the tent door in the heat of the day.

וַיֵּרָא אֵלָיו י״י בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

Bereshit 32:31בראשית ל״ב:ל״א

Jacob called the name of the place Peniel : for, he said, “I have seen God face to face, and my life is preserved.”

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

Shemot 19:11שמות י״ט:י״א

and be ready against the third day; for on the third day Hashem will come down in the sight of all the people on Mount Sinai.

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד י״י לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי.

Shemot 19:21-24שמות י״ט:כ״א-כ״ד

(21) Hashem said to Moses, “Go down, warn the people, lest they break through to Hashem to gaze, and many of them perish. (22) Let the priests also, who come near to Hashem, sanctify themselves, lest Hashem break forth on them.” (23) Moses said to Hashem, “The people can’t come up to Mount Sinai, for you warned us, saying, ‘Set bounds around the mountain, and sanctify it.’” (24) Hashem said to him, “Go down and you shall bring Aaron up with you, but don’t let the priests and the people break through to come up to Hashem, lest he break forth on them.”

(כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל י״י לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל י״י יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם י״י. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י״י לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל י״י פֶּן יִפְרׇץ בָּם.

Shemot 24:1-12שמות כ״ד:א׳-י״ב

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.” (3) Moses came and told the people all the words of Hashem, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said, “All the words which Hashem has spoken will we do.” (4) Moses wrote all the words of Hashem, and rose up early in the morning, and built an altar under the mountain, and twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He sent young men of the children of Israel, who offered burnt offerings and sacrificed peace offerings of cattle to Hashem. (6) Moses took half of the blood and put it in basins, and half of the blood he sprinkled on the altar. (7) He took the book of the covenant and read it in the hearing of the people, and they said, “All that Hashem has spoken will we do, and be obedient.” (8) Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said, “Look, this is the blood of the covenant, which Hashem has made with you concerning all these words.” (9) Then Moses, Aaron, Nadab, Abihu, and seventy of the elders of Israel went up. (10) They saw the God of Israel. Under his feet was like a paved work of sapphire stone, like the skies for clearness. (11) He didn’t lay his hand on the nobles of the children of Israel. They saw God, and ate and drank. (12) Hashem said to Moses, “Come up to me on the mountain, and stay here, and I will give you the tables of stone with the law and the commands that I have written, that you may teach them.”

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי״י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י״י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

Shemot 33:11-23שמות ל״ג:י״א-כ״ג

(11) Hashem spoke to Moses face to face, as a man speaks to his friend. He turned again into the camp, but his servant Joshua, the son of Nun, a young man, didn’t depart out of the Tent. (12) Moses said to Hashem, “Behold, you tell me, ‘Bring up this people:’ and you haven’t let me know whom you will send with me. Yet you have said, ‘I know you by name, and you have also found favor in my sight.’ (13) Now therefore, if I have found favor in your sight, please show me now your ways, that I may know you, so that I may find favor in your sight: and consider that this nation is your people.” (14) He said, “My presence will go with you, and I will give you rest.” (15) He said to him, “If your presence doesn’t go with me, don’t carry us up from here. (16) For how would people know that I have found favor in your sight, I and your people? Isn’t it in that you go with us, so that we are separated, I and your people, from all the people who are on the surface of the earth?” (17) Hashem said to Moses, “I will do this thing also that you have spoken; for you have found favor in my sight, and I know you by name.” (18) He said, “Please show me your glory.” (19) He said, “I will make all my goodness pass before you, and will proclaim the name of Hashem before you. I will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.” (20) He said, “You cannot see my face, for man may not see me and live.” (21) Hashem also said, “Behold, there is a place by me, and you shall stand on the rock. (22) It will happen, while my glory passes by, that I will put you in a cleft of the rock, and will cover you with my hand until I have passed by; (23) then I will take away my hand, and you will see my back; but my face shall not be seen.”

(יא) וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם י״י לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר י״י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

Vayikra 9:4-6ויקרא ט׳:ד׳-ו׳

(4) and a bull and a ram for peace offerings, to sacrifice before Hashem; and a meal offering mixed with oil: for today Hashem appears to you.’” (5) They brought what Moses commanded before the Tent of Meeting: and all the congregation drew near and stood before Hashem. (6) Moses said, “This is the thing which Hashem commanded that you should do: and the glory of Hashem shall appear to you.”

(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י״י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י״י נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי י״י. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד י״י.

Bemidbar 12:6-8במדבר י״ב:ו׳-ח׳

(6) He said, “Hear now my words. If there is a prophet among you, I Hashem will make myself known to him in a vision. I will speak with him in a dream. (7) My servant Moses is not so. He is faithful in all my house. (8) With him I will speak mouth to mouth, even plainly, and not in riddles; and he shall see Hashem’s form. Why then were you not afraid to speak against my servant, against Moses?”

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם י״י בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת י״י יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

Devarim 4:12דברים ד׳:י״ב

Hashem spoke to you out of the midst of the fire: you heard the voice of words, but you saw no form; you only heard a voice.

וַיְדַבֵּר י״י אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

Devarim 4:15דברים ד׳:ט״ו

Take therefore good heed to yourselves; for you saw no kind of form on the day that Hashem spoke to you in Horeb out of the midst of the fire.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר י״י אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

Devarim 4:33דברים ד׳:ל״ג

Did a people ever hear the voice of God speaking out of the midst of the fire, as you have heard, and live?

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.

Shofetim 6:22-23שופטים ו׳:כ״ב-כ״ג

(22) And Gideon saw that he was the angel of the Lord; and Gideon said: 'Alas, O Lord God! forasmuch as I have seen the angel of the Lord face to face.' (23) And the Lord said unto him: 'Peace be unto thee; fear not; thou shalt not die.'

(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ י״י הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ י״י פָּנִים אֶל פָּנִים. (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ י״י שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת.

Shofetim 13:22-23שופטים י״ג:כ״ב-כ״ג

(22) And Manoah said unto his wife: 'We shall surely die, because we have seen God.' (23) But his wife said unto him: 'If the Lord were pleased to kill us, He would not have received a burnt-offering and a meal-offering at our hand, neither would He have shown us all these things, nor would at this time have told such things as these.'

(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. (כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ י״י לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כׇּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת.

Melakhim I 19:11-12מלכים א י״ט:י״א-י״ב

(11) And He said: 'Go forth, and stand upon the mount before the Lord.' And, behold, the Lord passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the Lord; but the Lord was not in the wind; and after the wind an earthquake; but the Lord was not in the earthquake; (12) and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice.

(יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי י״י וְהִנֵּה י״י עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי י״י לֹא בָרוּחַ י״י וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ י״י. (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ י״י וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

Yeshayahu 6:1ישעיהו ו׳:א׳

In the year that king Uzziah died I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up, and His train filled the temple.

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Shemot 24:10-11תרגום ירושלמי (ניאופיטי) שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) וחמון ית איקר שכינתה דייי ותחות אפיפודן דרגלוי כעובד לבן דסנפרינון וכחזוי שמיא כד אינון נקיין מן עננא. (יא) ולוות עולימיהון דבני ישראל לא פשט ידיה וחמון ית איקר שכינתה דייי והוון חדיין על קרבניהון דאתקבלון היך אכלון והיך שתין.

Targum Onkelos Shemot 24:10-11תרגום אונקלוס שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) And they saw the Glory of the God of Israel, and under the throne of His glory as the work of a precious stone, and as the face of heaven for its clearness. (11) Yet the princes of the sons of Israel were not hurt; and they saw the Glory of the Lord, and rejoiced in their sacrifices which were accepted with favour, as though they had eaten and drunk.

(י) וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכְמִחְזֵי שְׁמַיָּא לְבָרִירוּ. (יא) וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן.

Bavli Yevamot 49bבבלי יבמות מ״ט:

or with a sota, that the offspring is not a mamzer. With regard to a menstruating woman the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect, as it is stated: “And her impurity shall be upon him” (Leviticus 15:24). The phrase “shall be” alludes to the fact that a betrothal with her takes effect. The verse teaches that even at the time of her menstrual impurity, betrothal with her takes effect. With regard to a sota, too, the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect. The Gemara notes: This teaching of Abaye is also taught in a baraita: All agree with regard to one who engages in sexual relations with a menstruating woman, or with a sota, or with a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage, that the offspring is not a mamzer. The Gemara explains: And Abaye did not mention the case of a widow waiting for her yavam because he is uncertain whether, if someone other than the yavam betrothed her, the halakha is in accordance with the opinion of Rav that it does not take effect or in accordance with the opinion of Shmuel that it might take effect. § The mishna states: Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages. The Gemara cites an expanded version of the contents of the scroll. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages, in Jerusalem, and it was written in it that so-and-so is a mamzer from an adulterous union with a married woman. And it was also written in it: The teachings of Rabbi Eliezer ben Ya’akov measure only a kav but are clean and accurate, and so the halakha is decided in accordance with his opinions. And it was written in it: Manasseh, king of Israel, killed Isaiah the prophet. The Gemara expands on the events surrounding Isaiah’s death: Rava said: Manasseh judged him as a false witness for issuing statements contradicting the Torah and only then killed him. Manasseh said to Isaiah: Moses your master said in the Torah: “And He said: You cannot see My face, for man cannot see Me and live” (Exodus 33:20), and yet you said: “I saw the Lord sitting upon a high and lofty throne” (Isaiah 6:1). Moses your master said: “For which great nation is there, that has God so near to it, as the Lord our God is, whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7), and yet you said: “Seek the Lord while He may be found, call upon Him while He is near” (Isaiah 55:6), which implies that God is not always near. Moses your master said: “I will fulfill the number of your days” (Exodus 23:26), which implies that each individual has a preordained allotted lifespan that he cannot outlive, and yet you said in a prophecy to King Hezekiah: “And I will add to your days, fifteen years” (II Kings 20:6). Isaiah said to himself: I know him, i.e., Manasseh, that he will not accept whatever explanation that I will say to him to resolve my prophecies with the words of the Torah. And even if I say it to him, I will make him into an intentional transgressor since he will kill me anyway. Therefore, in order to escape, he uttered a divine name and was swallowed within a cedar tree. Manasseh’s servants brought the cedar tree and sawed through it in order to kill him. When the saw reached to where his mouth was, Isaiah died. He died specifically as this point due to that which he said: “In the midst of a people of unclean lips, I dwell” (Isaiah 6:5). He was punished for referring to the Jewish people in a derogatory manner. The Gemara asks: In any case, as Manasseh pointed out, these verses contradict each other; how are these contradictions to be resolved? The Gemara resolves the first contradiction: “I saw the Lord” is to be understood as it is taught in a baraita: All of the prophets observed their prophecies through an obscure looking glass [aspaklaria], i.e., their prophecies were given as metaphoric visions but were not a direct perception of the matter. However, Moses our master observed his prophecies through a clear looking glass, i.e., he gained a direct and accurate perception of the matter. The Gemara resolves the second contradiction: Isaiah’s prophecy: “Seek the Lord while He may be found,” does not contradict the verse in the Torah that God is near to His nation “whenever we call upon Him,” because this prophecy of Isaiah was made with regard to the individual and this verse in the Torah is stated with regard to a community, as the prayer of the community is always accepted. The Gemara asks: And when is the time that God is to be found near the individual? Rav Naḥman said Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur. The resolution of the third contradiction from the verse: “I will fulfill the number of your days,” is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states: “I will fulfill the number of your days”;

א״ר שמעון בן עזאי כו׳.: תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא מידן דייניה וקטליה אמר ליה משה רבך אמר {שמות ל״ג:כ׳} כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת {ישעיהו ו׳:א׳} ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא משה רבך אמר {דברים ד׳:ז׳} מי כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו ואת אמרת {ישעיהו נ״ה:ו׳} דרשו ה׳ בהמצאו משה רבך אמר {שמות כ״ג:כ״ו} את מספר ימיך אמלא ואת אמרת {מלכים ב כ׳:ו׳} והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה. אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוייה מזיד אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר {ישעיהו ו׳:ה׳} ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מכל מקום קשו קראי אהדדי. ואראה את ה׳ כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 24:10תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ד:י׳

And Nadab and Abihu lifted up their eyes, and saw the glory of the God of Israel; and under the footstool of His feet which was placed beneath His throne, was like the work of sapphire stone – a memorial of the servitude with which the Mizraee had made the children of Israel to serve in clay and bricks, (what time) there were women treading clay with their husbands; the delicate young woman with child was also there, and made abortive by being beaten down with the clay. And thereof did Gabriel, descending, make brick, and, going up to the heavens on high, set it, a footstool under the cathedra of the Lord of the world, whose splendour was as the work of a precious stone, and as the power of the beauty of the heavens when they are clear from clouds.

וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון וחמון ית איקר אלקא דישראל ותחות אפיפו(ר){ד}ין דריגלוי דמייצע תחות כורסייה הי כעובד אבן ספירינון מידכר שיעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין והוואן נשיא בטשן ית טינא עם גובריהון הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא ואתבטש עם טינא נחת גבריאל ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גלוגדק תחות אפיפו(ר){ד}ין דמרי עלמא זיויה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא.

R. Chananel Berakhot 6aר׳ חננאל ברכות ו׳.

וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאים בענין הזה, נתברר לנו כי ראייה האמורה בראיית הלב, ולא בראיית העין היא, כי לא יתכן להאמר בראיית העין שנראית דמות להב"ה, שנאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, אלא ראייה בלב היא, כך יתכן לומר שאיפשר לאדם לראות בראיית הלב דמות כבוד בראש ועליו תפילין.  והאומר ראיתי, ראיית הלב היא כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.  וכך כוונתו, ולא ראיית העין ממש, שהרי בפירוש אמר הכתוב ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, מלמד שמראה לכל נביא דמיון שיוכל לראות, אבל ראייה ממש חס ושלום שיש מי שעולה על דעתו, וכי ר' יצחק חולק על התורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי.  ובא ר' יצחק ואמר כי נראה הקב"ה למשה. ועוד הלא כתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הנה מראה הכתוב שראו, ומקרא אחר כתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש, קשו קראי אהדדי.  נפרקי לא קשיא, האי קרא דכתיב ויראו, ראיית הלב, האי דכתיב כי לא ראיתם כל תמונה, ראיית העין. ומצינו לשון הקודש שקורא בענין הזה ראייה, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויעקב לא היה במצרים אלא בארץ כנען.  וכהנה רבות.  ולמביני מדע יראי שמים בפחות מזה (היה) די להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דבר מודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראנו ישתבח שמו ויתעלה זכרו.  אמנם חלוקי לב רשעי ארץ המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות עצמם, מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע מהם. ומצאנו שהקב"ה ית"ש הראה למשה רבינו בתוך הכבוד שאמר הכתוב וראית את אחורי, כגון מלאך ובראשו תפילין, וראה משה רבינו והבין קשר של תפילין ושי"ן של תפילין, כענין שהראהו כלי המשכן שנא' ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.  וזה יתכן למראית העין ויתכן לראיית הלב.  אבל זה שכתוב וראית את אחורי אינה אלא ראיית הלב, ועל אותה הראייה שנאמרה במשה רבינו שראה קשר של תפילין וש' של תפילין, עליה אמר ר' יצחק רמז לזה הדבר מן הכתוב מנין, ואו' נשבע ה' בימינו.  וכענין הזה חזיון הנבואה, הנביא יושב ער ורואה בלבו חזון הנבואה כמו ראיית הישן חלום, ומקרא מלא כתיב אם יהיה נביאיכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.  פי' בתמיהה, וכי במראה עין אליו אתודע כאלו בחלום, כן אני מתראה לו ומדבר עמו.

Rashi Shemot 24:10-11רש״י שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL – They gazed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that He did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) "And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה" — those who were the קצינים "nobles" of the camp (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE – This had been before Him during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel's woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus Rabbah 23:8). וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY – This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before Him. וכעצם – Translate it as the Targum does: "as the appearance". לטהר means FOR BRIGHTNESS AND CLEARNESS. (11) ואל אצילי AND UPON THE NOBLES – these were Nadab and Abihu and the elders — לא שלח ידו HE LAID NOT HIS HAND – This implies that they well deserved that God should stretch forth His hand against them (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). ויחזו את האלהים AND THEY BEHELD GOD [AND DID EAT AND DRINK] – They gazed at him intimately as though their association with Him were a matter of eating and drinking. Thus does the Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16 explain it. Onkelos, however, does not translate the passage this way (i.e. he does not take it in a depreciative sense that Nadab and Abihu and the elders acted improperly. His translation is: they beheld God's Glory and rejoiced in their offerings which were accepted as though they were eating and drinking). — אצילי means "the great men", as, (Isaiah 41:9) "I called thee from the chief men (אציליה) thereof"; (Numbers 11:17) "And he increased (ויאצל) some of the spirit" (cf. Rashi on Numbers 11:17 and Onkelos on 11:25); (Ezekiel 41:8) "six cubits in its size (largeness) (אצילה‎)".

(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו, ונתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד: ויהי העם כמתאננים, ותבער בם אש י״י ותאכל בקצה המחנה (במדבר י״א:א׳) – בקצינים שבהם. כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בעת השיעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדווה לפניו. וכעצם – כתרגומו, לשון מראה. לטוהר – לשון ברור וצלול. (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו – מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא (תנחומא אחרי מות ו׳). ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי – לשון גדולים, כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), שש אמות אצילה (יחזקאל מ״א:ח׳).

Lekach Tov Shemot 19:11לקח טוב שמות י״ט:י״א

והיו נכונים ליום השלישי – זה יום ששי שבו נתנה התורה ביום השבת. כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם – זו אחת מעשר ירידות שבתורה, כדכתיב לעיל. לעיני כל העם – מלמד שלא היה בהם סומין. ד״א: לעיני כל העם – מלמד שראו באותה שעה מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, שנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע י״ב:י״א).

Lekach Tov Shemot 24:10-11לקח טוב שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – מלמד שראו שכינה. ותחת רגליו – זה כסא הכבוד. כמעשה לבנת הספיר – מלמד שהספיר לבן הוא, וכה״א כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א׳:כ״ו). (יא) ואל אצילי בני ישראל – אלו הזקנים והכהנים הנגשים אל ה׳. לא שלח ידו – לא היה בהן היזק, כענין שנאמר פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב (שמות י״ט:כ״א). ויש אומרים לא שלח ידו. לא חלה עליהם עדיין נבואה. ויחזו את האלהים – חזו מלאכי השרת וחיות הקודש. ויאכלו וישתו – אלו קרבנותן שהן מתקרבין ומתקבלין לפני המקום, ונדמה להם כאלו אכלו ושתו, כענין שנאמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שה״ש ה׳:א׳).

Lekach Tov Shemot 33:18-23לקח טוב שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(יט) ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך – אלו טכסיסי מלאכי השרת. וקראתי בשם ה׳ לפניך – מלמד שהראה לו הקב״ה כדרך ששליח צבור יורד לפני התבה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין והן עושין כסדר הזה מיד הן נענין. וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם – אע״פ שאינו הגון, ואי אתה רשאי להרהר אחר מדותי, ולומר מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג׳:י״ז), ללמד לכל באי העולם כי יש דין וחשבון, ולא יתייאש אדם מיום הדין. (כ) ויאמר לא תוכל לראות את פני – לפי ששאל הראני נא את כבודך, לפיכך אמר לו לא תוכל לראות את פני, מלמד שבקש משה לראות מתן שכר הצדיקים ושילום הרשעים, ואמר לו לא תוכל לראות את פני, לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין. ד״א: לראות פני – בקש לראות פני השכינה להסתכל בכבוד, ולא ניתן לו רשות, שכן כתוב כי לא יראני האדם וחי, כלומר ויחיה, הא בשעת מיתה של אדם רואים השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך (ישעיה מ״ה:כ״ג). (כא) ויאמר ה׳ הנה מקום אתי – זו מערה שעמד בה אליהו. (כב) והיה בעבור כבודי – אלו טכסיסי המלאכים, שנאמר באליהו לא ברוח ה׳ ולא ברעש ה׳ ולא באש ה׳ ואחריו קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״א-י״ב), לכך נאמר בעבור כבודי, המלאכים וחשמלים ואראלים. ושכותי כפי – אלו ענני כבוד, שנאמר על כפים כסה אור (איוב ל״ו:ל״ב). (כג) והסירתי את כפי – אחרי העננים תראה מקצת מן הכבוד. ופני לא יראו – עיקר הכבוד לא תוכל לראות.

Rashbam Shemot 19:11רשב״ם שמות י״ט:י״א

ירד ה' THE LORD WILL COME DOWN IN THE SIGHT OF ALL THE PEOPLE: One should understand that the phrase ויאמר ה' at the beginning of the verse means that an angel, not God Himself, said these words to Moses. One can deduce that because the text reads here "THE LORD WILL COME DOWN" [in third person], not "I will come down." I interpreted similarly [the double reference to the LORD in] the verse (Gen. 19:24) "The LORD rained down on Sodom ... from the LORD out of heaven." In works of 'aggadah one also finds [concerning the Genesis passage] that the first "the LORD" refers to the angel Gabriel and the second refers to God.

ירד י״י לעיני כל העם – יש לומר ״ויאמר י״י״ (שמות י״ט:י׳) של תחילת הפסוק על ידי מלאך – לכן ״ירד י״י״, ולא הקב״ה בעצמו – מדלא כת׳: ״ארד״. כמו שפירשתי: וי״י המטיר על סדום וגו׳ מאת י״י מן השמים (רשב״ם בראשית י״ט:כ״ד), וגם בהגדות: ראשון שבפסוק גבריאל, והשני הקב״ה.

Rashbam Shemot 24:10-11רשב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את א-להי ישראל THEY SAW THE GOD OF ISRAEL: ["Seeing God" in this phrase is to be understood] in the same manner as in the phrase (33:23), "You will see My back." לבנת: means whiteness (לובן). וכעצם LIKE THE APPEARANCE: The word עצם means "appearance," as in the phrase (Lam. 4:7), "Their appearance (עצם) became redder than coral." לטוהר [LIKE THE APPEARANCE OF A] CLEAR [SKY]: The word לטוהר means when the sky is clear, without clouds. (11) ואל אצילי YET HE, i.e. God, DID NOT RAISE HIS HANDS AGAINST אצילי, i.e. the elders, OF THE ISRAELITES: I.e. even though they "saw the God of Israel" (vs. 10). [One might reasonably be concerned that they would die after seeing God,] as it is written (Num. 4:20), "[Let them not go inside] and see the dismantling of the Tabernacle lest they die." So also it is written, concerning the men of Beth shemesh, [that God put some of them to death] (I Sam. 6:19) "because they looked into the Ark of the LORD." Similarly it is written (Ex. 3:6) that Moses "was afraid to look [at God]." But here [the "seeing" of God was not a reprehensible action; rather] God honored them by appearing to them because of the covenant that He was making with them. [God generally appears to people when He makes a covenant with them,] as I explained concerning the "covenant between the pieces," [that God appeared to Abram when (Gen. 15:17) "there appeared a smoking oven and a flaming torch] which passed between those pieces," and it is written further there, "On that day the LORD made a covenant with Abram ...." So also below, in the covenant that is made in the Torah portion, Ki tissa', [God says, (Ex. 33:23)] "You will see My back," and then it is written (34:6), "the LORD passed before him," and then it is written (34:10), "[God said:] `I hereby make a covenant'." ויאכלו וישתו [THEY BEHELD GOD] AND THEY ATE AND DRANK: They offered the burnt offerings and they ate the well being offerings, mentioned above (verse 5), where it is written, "they sacrificed offerings of well being."

(י) ויראו את אלהי ישראל – כעין: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג). לבנת – לובן. וכעצם – מראה, כמו: אדמו עצם מפנינים (איכה ד׳:ז׳). לטהר – כשהשמים ברור{ים} בלא עננים. (יא) ואל אצילי – זקני {בני} ישראל לא שלח – הקב״ה ידו – אף על פי שראו את אלהי ישראל לא שלח הקב״ה ידו, כמו שכתוב: כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), וכן: באנשי בית שמש כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט), ובמשה מצינו: כי ירא מהביט (שמות ג׳:ו׳). וכאן חלק להם הקב״ה כבוד, ומפני כריתות הברית נראה להם, כמו שפירשתי בברית בין הבתרים: אשר עבר בין הגזרים האלה (רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:י״ז), וכת׳ שם: ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח). וכן לפנינו בכריתות ברית פרשת כי תשא: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג), וכת׳: ויעבור י״י על פניו וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וכת׳ בתריה: הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳). ויאכלו וישתו – העולות הקריבו, והשלמים אכלו, שכתוב למעלה: ויזבחו זבחים שלמים (שמות כ״ד:ה׳).

Rashbam Shemot 33:18רשב״ם שמות ל״ג:י״ח

הראני נא את כבודך LET ME SEE YOUR GLORY: Consider – how did Moses, our rabbi, have the nerve to wish to enjoy the radiance of the Divine Presence? Does not the text (Ex. 3:6) praise him that "Moses hid his face for he was afraid to look at God"? God forbid! [Rather one should interpret that] Moses' only intention is to ask God to confirm, through a covenant, the two things that God had [already] agreed to: (1) that Moses' face would be radiant, thus fulfilling the request (vs. 16), "Your people and I may be distinguished," and (2) that (vs. 14), "`I, Myself, will go,' to grant you safety from all your enemies." Moses accordingly said, "SHOW ME YOUR GLORY by making a covenant with me concerning those things that You promised me." God did the same thing in the story of Abraham. After Abraham asked God (Gen. 15:8), "How shall I know [that I am to possess the land]?" Then it is written (ibid., vs. 17) that there was "a smoking oven and a flaming torch which passed between those pieces." Immediately after that, the verse (18) says "On that day the LORD made a covenant with Abram saying, 'to your offspring I give [this land]'." Here also Moses asked God to make a covenant with him, and God agreed to appear to Moses as part of making a covenant, as it is written (Ex. 34:6), "The LORD passed before him." Right after that (verse 10) it is written, "I hereby make a covenant: in the sight of the whole people I shall make you distinguished," just as you requested (33:16), "Your people and I may be distinguished." [The text there continues with God promising that, "all the people ... shall see] how fearful (נורא) ...," which is a reference to [the fact that when Moses' face became radiant] (34:30), "they were afraid (וייראו) to come near him."

הראני נא את כבודך – תמה על עצמך: היאך מלאו לבו למשה רבינו להנות מזיו שכינה? והלא הכתוב משבחו: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳)? חס ושלום לא נתכון אלא לכרות לו ברית על שני דברים שנתרצה לו הקב״ה, על קירון של ונפלינו אני ועמך, ועל פני ילכו להניח לך מכל אויביך. וכן אמר: הראני נא את כבודך בכריתות ברית על מה שהבטחתני, כמו שעשה לאברהם כשאמר במה אדע (בראשית ט״ו:ח׳), וכת׳ שם: והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים (בראשית ט״ו:י״ז), וסמיך ליה: ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי (בראשית ט״ו:י״ח). אף כאן שאל משה להקב״ה קיום ברית, ונתרצה לו הקב״ה שיראה לו בכריתות ברית, כדכתיב: ויעבור י״י על פניו ויקרא וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וכת׳ בתריה: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות (שמות ל״ד:י׳), כמו שבקשת: ונפלינו אני ועמך וגו׳, כי נורא הוא (שמות ל״ד:י׳), כדכתיב: וייראו מגשת אליו (שמות ל״ד:ל׳).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – אין זה במראה העין, כי אם בדרך נבואה. וכן: ואראה את י״י (ישעיהו ו׳:א׳), אף על פי ששם כתוב ראו עיני (ישעיהו ו׳:ה׳). והנה זה מפורש בספר יחזקאל, שאמר: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), ובתחלה כתוב: ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳). וטעם אלהי ישראל – יוצר בראשית, אשר בידו נפש כל חי (איוב י״ב:י׳), והמשכיל יבין. וטעם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא הכסא. וביחזקאל: כמראה אבן ספיר (יחזקאל א׳:כ״ו). ולפי דעתי: שאבן ספיר אדומה. והעד, שכתוב במגילה: ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), כי בראשית הפסוק אמר משלג גם מחלב, וכנגדם: פנינים וספיר (איכה ד׳:ז׳). ואל יקשה עליך אבני החשן, בעבור אודם (שמות כ״ח:י״ז), כי יש אדום כדם, ואדום בורק, וזה הוא הספיר. והגאון אמר: שספיר לבנה, והעד: לבנת הספיר. ולא אמר כלום, כי לבנת איננה מגזרת: לבן, כי אם מגזרת: קח לך לבנה (יחזקאל ד׳:א׳). והעד, שאמר יחזקאל: כאבן (יחזקאל י׳:א׳). והראיה הגמורה שאמר: כמעשה – כי מה צורך למעשה עם הלובן. וטעם וכעצם השמים לטוהר – שהיתה לבנת הספיר זכה וטהורה כעצם השמים. וזה הכסא הוא הנטוי על השמים הנראים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – אמר הגאון, כי אמר הכתוב: ואל אצילי, ולא אמר: אל זקני, להכניס עמהם משה, כי הם לבדם יקראו זקנים. ולפי דעתי: שהדבר הפוך, כי משה זקן היה, וטעם ואל אצילי – אלה הנבחרים מבני ישראל לבד ממשה. ואמר: אצילי – להכניס עמהם נדב ואביהוא. ופירוש אצילי כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), והוא קרוב ממלת: ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), ובמקומו אפרשנו. וטעם לא שלח ידו – שחיו, ולא ארע להם שום פחד, כי לא התנבאו אלה קודם זה, ולא ראו השם, כי כבר התנבא משה פעמים לא נוכל לספר אותם. וטעם ידו – כמו: שלח נא ידך (איוב א׳:י״א). ויש אומרים: כי פירושו ראוהו, ולא שלח ידו להם, כאשר שלח יד למשה ונתן לו הלוחות. וטעם ויחזו – כמו במחזה. והנה התבאר פירושי. ואמר ויאכלו וישתו – על אלה האצילים, להפריש ביניהם ובין משה. כי משה ראה השם כאשר ראו גם הם, ולא הוצרך לאכול ארבעים יום וארבעים לילה, רק האצילים, כאשר ירדו, הצטרכו לאכול. ויתכן שאכלו אלו האצילים השלמים, על כן הזכיר: ויאכלו. והמתרגם ארמית אמר: כי פירוש את אלהי ישראל – כבודו. והנה בפרשה בעצמה כתוב: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ״ד:י״ז). ופירוש ויאכלו וישתו – כאלו היו אוכלין ושותין, כי הטעם: שנהנו מזיו שכינה. ויש מפרשים שאמרו: כי פירוש ויאכלו וישתו – שעשו משתה ושמחה, כאשר יעשה כהן גדול בצאת יום הכיפורים.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 33:18אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל״ג:י״ח

(יח-כב) ויאמר הראני נא את כבודך – פירושו כמו: עצמך, וכן: בעבור כבודי (שמות ל״ג:כ״ב). והעד, שאמר: עד עברי (שמות ל״ג:כ״ב), ואמר: ויעבור י״י על פניו (שמות ל״ד:ו׳). ויאמר הגאון: כי כבודך הוא אור בראו השם לעתו, ופירש: עד עברי (שמות ל״ג:כ״ב) – עד עבור כבודי. וטעם וראית את אחורי – האחרון מהאור, כמו: אחריתו, כי ראשיתו לא יוכל לראותו. ולפי דעתי: שהכתוב דבר כמנהגו, כי ידענו דעת ברורה כי אין השם גוף. ואחר שאיננו גוף, לא יתכן שיראה בעין, כי העין איננה רואה כי אם המקרים שהם בגוף. על כן אמרתי: שמלת הראני איננה במראה עין, גם ודבר י״י אל משה (שמות ל״ג:י״א) איננו בפה, רק הוא הדיבור באמת, כי דיבור הפה דמיון הוא. וטעם: כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל״ג:י״א) – שלא היה על יד שליח שהוא מלאך, וזה דיבור עם יוצר בראשית ידבר, לא עם מלאך. והטעם: להתאחד בצורות שאין עצם להם, כי הם הסולם לעלות אל הנשגב. וזה לא יתכן לחי בעבור הגוף. על כן: כי לא יראני האדם וחי. וטעם על הצור – הוא הגבוה. וטעם בנקרת – בצלו. וטעם ושכתי כפי – כעב שתכסה אור השמש, ולא תראינה אותה העינים. והנמשל בו, כי המתאחד לא ירגיש, ובאותה העת יסיר כח הנשמה מעל הגוף. וקרוב מזה הטעם, וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו (שמות ל״ד:ג׳). וזה היום היה למשה כיום מעמד הר סיני לישראל, גם קרן בו עור פניו (שמות ל״ד:כ״ט). ועל דעת הקדמונים: שהיה ביום צום כיפורים. ודעתי תדענה במשנה תורה (ראב״ע דברים י׳:א׳). כי אמרו: ששלש פעמים עמד בהר ארבעים יום. וכשאתה חושב: שעלה בשביעי לסיון, וירד שתי פעמים: האחד בדבר העגל, ועלה להתפלל, והשנית לפסול האבנים. ודע כי כל גוף הוא מורכב, יש לו פנים ואחור. והנה השמש, שאין בנבראים גוף נכבד וגדול ממנו, אין לו פנים ואחור. אף כי הכבודים, ואף כי יוצר בראשית. לכן כל כבוד דבק בשם, והוא לבדו אין לו ראשית ואחרית. והדבק אין לו אחרית מפאת השם, ויש לו ראשית מפאת כבוד אחר. גם אין לו אחרית כנגד הכבוד האחר, ויש לו ראשית בעבור הדבקו בשם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו – במראה נבואה, כמו: ראיתי את י״י יושב על כסא (מלכים א כ״ב:י״ט). אמר הגאון: כי ספיר לבן. וראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד: כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב: זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳), והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), והנה ספיר כמו: פנינים. ועוד: אם לבנת הספיר הוא לבן, מה טעם לומר כמעשה, היה ראוי לומר: כמראה. והנכון, כי לבנת – מגזרת: לבנה, כמו: חשכת מים (תהלים י״ח:י״ב) – מגזרת: חשכה (בראשית ט״ו:י״ב). והנה לבנת הספיר – כמו: אבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה. והנה לבנת הספיר – כאבן ספיר שהוא דמות הכסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וטעם וכעצם השמים לטהר – תחת לבנת הספיר, והוא הרקיע, שהוא כעין הקרח, שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפש דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע, גם היא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. (יא) ואל אצילי – כמו: ומאציליה (ישעיהו מ״א:ט׳). ולא הזכיר הזקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא. וטעם לא שלח ידו – כי ראו השם הנכבד ולא מתו, כאשר אפרש בפסוק: כי לא יראני האדם וחי (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ׳). וטעם ויאכלו וישתו – שירדו שמחים מההר, ויאכלו – זבחי שלמים שזבחו נעריהם, וישתו – בשמחה. ור׳ יהודה הלוי אמר: כי טעם ויאכלו – כי הוצרכו שיאכלו, אע״פ שנהנו מזיו שכינה. והזכיר זה בעבור משה, שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה, ככתוב בפרשה אחרי זאת (שמות ל״ד:כ״ח).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 32:31ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ב:ל״א

כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – נלחמתי עם מלאך, כמו: לכה נתראה פנים דאמציה (מלכים ב י״ד:ח׳), שהוא לשון מלחמה. כי על הראייה לא היה תוהה, כי דרכו של יעקב לראות מלאכים תדיר. אבל להלחם – לא נמצא רק בו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 33:18-23ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(יח) כיון שראה משה שהיה שעת רצון, הוסיף לשאול, ואמר: הראיני נא את כבודך – כלומר: רוצה אני לשמוע ולראות. (יט) אני אעביר כל טובי – שאודיעך מידת טיבותי. וקראתי בשם ה׳ – אתה אמרת שאמרתי לך שאודיעך בשם מי ילך עמך, כמו שאמור למעלה: ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), ואני אקרא לפניך ה׳, כי בשם אודיעך שאני אלך עמך. וחנותי {את} אשר אחון – שאודיעך מידותיי כיצד אני חונן ומרחם. (כ) אבל מה שאמרת הראני נא את כבודך: לא תוכל לראות {את} פני – באספקלריא המאירה. לא יראני האדם וחי – ולא שום דבר חי אפילו המלאכים. ויש מפרשים לא יראני האדם וחי – שאם יראני וחי לעולם. ומשמעות של מנוח לא יראני {האדם} וחי – אחר כך, אלא ימות מיד, כדכתיב: ויאמר מנוח {אל אשתו} מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים י״ג:כ״ב). (כב) ושכותי כפי – ענני, כמו נשא לבבינו אל כפים (איכה ג׳:מ״א), ויהיה הענן לפניך שלא תראה. (כג) והסירותי {את} כפי וראית את אחורי – הוי יודע שאין זה כי אם משל, שאין למעלה עורף אפילו במלאכים, כדכתיב: וארבעה פנים לאחת (יחזקאל א׳:ו׳), לארבע רוחות יש להם פנים. לכך: לא יסבו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו (יחזקאל א׳:ט׳). כל שכן נמי שאין לנו רשות לדבר עליו. אלא הכי קאמר: וראית את אחורי, כאדם שרואה את חבירו מאחוריו, ואינו יכול להתבונן בו. ופני לא יראו – שלא תראה באספקלריא המאירה כאדם שרואה את חבירו בפניו ומתבונן בו יפה. (כב) והיה בעבור כבודי – שיראה לך שאתרחק מעליך, שיהא נראה כאדם שרואה את חבירו להבדיל מרחוק ומאחריו, וכן אמרו רבותינו (בבלי יבמות מ״ט:) משה אמר לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), וישעיה אמר וארא{ה} את ה׳ (ישעיהו ו, א). ומשני: כאן באספקלריא המאירה, כאן בשאינה מאירה. אי נמי: אחורי קורא מה שעבר, ואף על פי שאין שם עורף, דומיא דבני אדם שמניחין אחריהם מה שעוברים. הכי נראה לי עיקר. שלא {ראה} משה בשכינה כלל, אלא ראה זהרורי אורו שהוא מזהיר במקום שעבר משם, דומיא דשמש להבדיל כשהוא מעריב ונכנס במערב תחת הארץ, ואין גוף השמש נראה, אבל עדיין הזיהרורים נראים, שמעריבים והולכים, לפי שהשמש מתרחק. (כג) ופני לא יראו – כגון בבוקר. שעדיין לא עלה גוף השמש, והזהרורין כבר באים ומתגברים והולכים, לפי שהשמש מתקרב. כלומר: זהרורים הנשארים כשעברתי משם תוכל לראות. [ולפירוש זה נוטה התרגום. הג״ה.]

Moreh Nevukhim 1:4מורה נבוכים א׳:ד׳

THE three verbs raah, hibbit, and ḥazah, which denote "he perceived with the eye," are also used figuratively in the sense of intellectual perception. As regards the first of these verbs this is well known, e.g., And he looked (va-yar) and behold a well in the field" (Gen. 29:2) here it signifies ocular perception: "yea, my heart has seen (raah) much of wisdom and of knowledge" (Eccles. 1:16); in this passage it refers to the intellectual perception. In this figurative sense the verb is to be understood, when applied to God e.g., "I saw (raïti) the Lord" (1 Kings 22:19); "And the Lord appeared (va-yera) unto him (Gen. 18:1); "And God saw (va-yar) that it was good" (Gen. 1:10) "I beseech thee, show me (hareni) thy glory" (Exod. 33:18); "And they saw (va-yirü) the God of Israel" (Exod. 24:10). All these instances refer to intellectual perception, and by no means to perception with the eye as in its literal meaning: for, on the one hand, the eye can only perceive a corporeal object, and in connection with it certain accidents, as colour, shape, etc.: and, on the other hand, God does not perceive by means of a corporeal organ, as will be explained. In the same manner the Hebrew hibbit signifies "he viewed with the eye; comp. "Look (tabbit) not behind thee" (Gen. 19:17); "But his wife looked (va-tabbet) back from him" (Gen. 19:26); "And if one look (ve-nibbat) unto the land" (Isa. 5:30); and figuratively, "to view and observe" with the intellect, "to contemplate" a thing till it be understood. In this sense the verb is used in passages like the following: "He hath not beheld (hibbit) iniquity in Jacob" (Num. 23:21); for "iniquity" cannot be seen with the eye. The words, "And they looked (ve-hibbitu) after Moses" (Exod. 33:8)--in addition to the literal understanding of the phrase--were explained by our Sages in a figurative sense. According to them, these words mean that the Israelites examined and criticised the actions and sayings of Moses. Compare also "Contemplate (habbet), I pray thee, the heaven" (Gen. 15:5); for this took place in a prophetic vision. This verb, when applied to God, is employed in this figurative sense; e.g., "to look (me-habbit) upon God" (Exod. 3:6) "And the similitude of the Lord shall he behold" (yabbit) (Num. 12:8); And thou canst not look (habbet) on iniquity" (Hab. 1:13). The same explanation applies to ḥazah. It denotes to view with the eye, as: "And let our eye look (ve-taḥaz) upon Zion" (Mic. 4:11); and also figuratively, to perceive mentally: "which he saw (ḥazah) concerning Judah and Jerusalem" (Isa. 1:1); "The word of the Lord came unto Abraham in a vision" (maḥazeh) (Gen. 15:1); in this sense ḥazah is used in the phrase, "Also they saw (va-yeḥezu) God" (Exod. 24:11). Note this well.

המונחים ראה, הביט וחזה {פתיחה} דע ששלושת הביטויים ״ראה״ ו״הביט״ ו״חזה״ משמשים במובן של ראיית העין, ושלושתם הושאלו להשגת השכל. {שתי משמעויות למונח ראה} לגבי ״ראה״ הדבר ידוע בקרב ההמון. {א} נאמר: ״וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה״ (בראשית כ״ט:ב׳), וזו ראיית עין; {ב} ונאמר ״וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת״ (קהלת א׳:ט״ז), וזו השגה שכלית. ובהשאלה הזו כל לשון ראיה שנאמר לגבי ה׳ יתעלה, כגון דבריו ״רָאִיתִי אֶת ה׳״ (מלכים א כ״ב:י״ט, דברי הימים ב י״ח:י״ח), ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳״ (בראשית י״ח:א׳), ״וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב״ (בראשית א׳:י׳ ועוד), ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ (שמות ל״ג:י״ח), ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כ״ד:י׳) – כל אלה השגה שכלית, לא ראיית עין כלל. משום שהעיניים אינן משיגות אלא גוף, וגם זה רק מכיוון אחד ורק חלק מן המקרים {=התכונות} שלו, כלומר צבע הגוף ותבניתו וכיוצא בזה, וכן הוא יתעלה אינו משיג על ידי אבר, כמו שיתבאר (מורה נבוכים א׳:מ״ד, מ״ו). {שתי משמעויות למונח הביט} וכיוצא בזה ״הביט״ {א} משמש במובן של הפניית העין אל דבר: ״אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ״ (בראשית י״ט:י״ז), ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו״ (בראשית י״ט:כ״ו), ״וְנִבַּט לָאָרֶץ״ (ישעיהו ה׳:ל׳). {ב} והושאל לפניית הדעת והכוונתה לעיין בדבר כדי שתשיג אותו, והוא שנאמר: ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב״ (במדבר כ״ג:כ״א), כי האָוֶן אינו נראה בעין. וכיוצא בזה דבריו: ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה [עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה]״ (שמות ל״ג:ח׳), אמרו החכמים ז״ל שיש בו גם המשמעות הזו, ושזו הודעה על כך שהם עקבו אחרי מעשיו ודבריו והתבוננו בהם. במשמעות זו נאמר: ״הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה״ (בראשית ט״ו:ה׳), משום שזה היה במראה הנבואה. ובהשאלה זו כל לשון הבטה שנאמר לגבי האל יתעלה: ״[כִּי יָרֵא] מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים״ (שמות ג׳:ו׳), ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״ (במדבר י״ב:ח׳), ״וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל״ (חבקוק א׳:י״ג). {שתי משמעויות למונח חזה} וכיוצא בזה ״חזה״ {א} חל על ראיית העין: ״וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ״ (מיכה ד׳:י״א), {ב} והושאל להשגת הלב: ״אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם״ (ישעיהו א׳:א׳), ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה״ (בראשית ט״ו:א׳). ובהשאלה זו נאמר ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים״ (שמות כ״ד:י״א). דע זאת.

Radak Bereshit 32:31רד״ק בראשית ל״ב:ל״א

ויקרא יעקב....פניאל...פנים אל פנים. According to one of the commentaries which we quoted (verse 26) that the angel had assumed human form, this experience was something new for Yaakov. For the first time he had seen a divine being face to face while being awake. Adding to this the fact that this angel had twisted his hip joint out of shape and he had survived this he was amazed that he had survived such an encounter. This is why he used the expression פנים אל פנים. He added the words ותנצל נפשי, this is a statement Yaakov never made on other occasions when he had other visions. Seeing that we explained that the entire episode with the angel was a prophetic vision, the reason why he used the expression “face to face,” must be that the vision was so real to him that in his vision he reacted physically to the angel that appeared to him. If you were to consider this interpretation as unlikely, consider that we have been told that Moses spoke to God “face to face.” (Exodus 33,11 and again in Deuteronomy 5,4) the description “face to face” merely tells us about the realism involved in such prophetic encounters Moses experienced, as well as what the entire people experienced at the revelation at Mount Sinai when the mountain quaked, there was lightning and thunder, etc. Having experienced such an intense vision Yaakov understandably marvels at having survived such an experience, one in which he was totally involved, body and soul. The recollection of such intense experiences though having occurred in the form of visions, was strong enough to carry over into the affected people’s waking hours. שם המקום פניאל, this name was retained for future generations. There is no difference between פניאל and פנואל. They are variations in the name of the same location. The letters י and ו are well known as interchangeable letters.

פנים אל פנים – לאחד מן הפירושים שפרשנו שלבש גשמות היה לו דבר זה חדוש, אחר שהבין שהוא מלאך וראהו בהקיץ ממש פנים אל פנים מה שלא ראה כן פעמים אחרות. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – תמה איך נצלה נפשו ממנו אחרי שראוהו ממש ומראה המלאך נורא מאד, לפיכך אמר פנים אל פנים, ואמר ותנצל נפשי מה שלא אמר כן במראות אחרות. ולפי שפירשנו שהכל היה במראה הנבואה אמר פנים אל פנים למה שהיתה המראה הזאת מבוארת לו עד שעשה בה מעשה עם המלאך במראה ונאבק עמו כאשר יעשה איש עם רעהו, לפיכך אמר פנים אל פנים, כמו שאמר בנבואת משה ודבר י״י אל משה פנים (שמות ל״ג:י״א) בפנים, ואמר פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳) לפי שהיתה המראה גדולה ומבוארת בקולות וברקים. ואמר גם כן ותנצל נפשי – כי זה פלא גדול שנאבקתי עם המלאך וניצל נפשי, ואף על פי שהיה במראה הנבואה הנה נשאר בו דבר כאילו היה ממש. ולזכר הדבר לדורות קרא שם המקום פניאל, וכן היה שמו לדורות. ופניאל ביו״ד ופנואל בוי״ו אחד הוא כי אותיות אהו״י מתחלפות.

Radak Yeshayahu 6:1רד״ק ישעיהו ו׳:א׳

בשנת מות המלך עזיהו, – תרגם יונתן בשתא דאתנגע בה מלכא עזיהו, והוא כשנכנס להקטיר קטרת בהיכל והצרעת זרחה במצחו, ויש לפרש מיתה ממש, ולפירוש הזה לא יהיה זה תחילת נבואתו ומה שספר השנה שראה זאת המראה לפי שבמותו הרעו העם כמו שנאמר בתחילת מלכות יותם אמר ואראה את ה׳ ראה במראה הנבואה כבוד ה׳ כי פי ה׳ כבוד ה׳, וכן תרגם יונתן יקרא דה׳, וכן נאמר על הכבוד וירד ה׳ על הר סיני, ותרגם גם כן אנקלוס ואתגלי יקרא דה׳ וכן אמר יחזקאל על דמות הכסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וזהו שאמר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, ורם ונשא הוא על הכסא, והכל הוא דמות במראה הנבואה, ורבותינו הקשו הפסוקים ואמרו כתיב כי לא יראני האדם וחי וכתיב ואראה את ה׳, לא קשיא כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה, ואמרו רבותינו ז״ל כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו יחזקאל למה הוא דומה לבן כפר שראה את המלך ישעיהו לבן כרך שראה את המלך, כלומר שיחזקאל ספר פרטי הדברים לפי שהי׳ חדוש גדול אצלו או אצל בני דורו אבל ישעיה לא ספר אלא דרך כלל כי הוא היה שלם יותר מיחזקאל ולא היתה המראה כל כך חדוש אצלו או בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל וישעיהו זכר שרפים ולא זכר החיות. ושוליו – הכנוי כנגד הכבוד, וכן תרגם יונתן ומזיו יקריה אתמלי היכלא, או יהיה הכנוי כנגד הכסא והשולים הם תחתית הבגד או זולתו, והמשל הנה כי ההיכל מכוון כנגד כסא הכבוד. מלאים את ההיכל – כמו ממלאים וכן וכבוד ה׳ מלא את המשכן וההיכל הוא היכל בית המקדש, או פירוש ההיכל השמים כמו ה׳ בהיכל קדשו ה׳ בשמים כסאו.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 19:11ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י״ט:י״א

ירד ה׳ רמז להתגלות האור הנקרא ״כבוד ה׳⁠ ⁠״.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 24:10-11ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – דיבר בזה כל (אחד) מן המפרשים ז״ל וכולם הלכו בדרך אונקלוס ז״ל שהכוונה ״ויראו את כבוד אלהי ישראל״ היינו אור נברא ולאבא מרי ז״ל יש בו פירוש כתוב במורה; לר׳ אברהם החסיד ז״ל פירוש שני פסוקים אלה אשר הם ויראו את אלהי ישראל וג׳ ואל אצילי בני ישראל וג׳ לפי מה שנראה לו שהראשון כולל ענין הנבואה והשני כולל ענין ההתרוממות ופתיחה לכוונה זו הוא מאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ושוב הוסיף מאמר ויראו את (וג׳) וזה כלל כולל אותם ע״ה עם שינוי מדרגותיהם ויחסיהם מצד (נביאותם) שהם נביאים כמו שיכלול כח הדיבור וההשכלה את המין האנושי עם חילוקי יתרונותיהם של סוגי אנשיו היחידים (יש) מהם מי שאסף את תכלית המדע ו(יש) ביניהם מי שלקח (רק) חלק או חלקים (אחדים) וכך אותו הקהל [ראה את] אלהי ישראל כל (אחד מהם) כפי כח ראיתו והשגתו והתעוררותו; וכבר קדם בביאור הבדלת משה ע״ה משאר הקהל במאמר ונגש משה לבדו אל ה׳ ולא פסק המאמר בזה וכבר יש בו די אלא חזר והוסיף (לומר) על שאר הקהל שפרט אותם שהם לא נגשו [במאמר] והם לא יגשו ובמאמרו יגשו ולא אמר ״נגשו״ רמז שאותה הנגישה המיוחדת לו (למשה) ע״ה לא היתה לזולתו באותו הזמן ולא תהיה לעתיד על דרך ולא קם נביא עוד וג׳ שוב הוסיף שנית ששאר ישראל והם העם לא יעלו עמו ובכן ישראל לא עלו ונדב ואביהוא ושבעים זקנים עלו אלא שהם לא נגשו ומשה עלה ונגש לבדו וסתימת לשון ויראו (חוזר) עליו ועל אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים בשיתוף וכן הדבר בשיתוף אהרן עם שאר הקהל; ובכן התגלות זו מתחלקת לשלוש מדרגות הראשונה (של) משה והשניה (של) אהרן והשלישית (של) נדב ואביהוא ושבעים זקנים; אולם המדרגה הרביעית והיא (של) האצילים שהם הנשיאים הרי תוארו שהם לא ראו שהרי הוא יתעלה לא שלח ידו (אליהם) ויהיה מובן ידו כמובן הלשונות ב״יד״ בכוונה זו במאמר ויד ה׳ היתה אל אליהו היתה עלי יד ה׳ והטעם שהוא לא הושיט להם התגלותו שיחסו אליו יתעלה כיחס מלך נכבד שהושיט ידו אל רעהו הקרוב אליו כדי לקבלו מה שלזולתו לא יגדיל (לעשות) כזאת ובכן היו נשיאים לא נביאים; שוב תיאר אותם בהתעלות שהשיגו אליה ואמר ויחזו את האלהים ויתכן שתהיה הכוונה שהיא ההתגלות הפנימית שבלב שהשיגוה הנשיאים וקיצר בה בלשון ״חזה״ ולא הגדיר את הטעם ב(לשון) אלהי ישראל כמו שהגדיר בפסוק הראשון אלא אמר האלהים ו(לשון) אלהים או יהיה אמתי באותו המין של אותו גלוי או יהיה טעמו שאר אלוהויית כלומר שגלה להם סודות ואמתיות שאר האלוהויות הנקראות ״אלהים״ במאמר לא יהיה לך אלהים אחרים ואלהי האלהים והבחינו את מעלתו יתעלה עליהם וגדולתו ורוממותו על דרך מאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים; שוב השלים (הכתוב) את הדיבור במאמר ויאכלו וישתו והוא או דבוק באצילים בטעם שהם עד עתה במדרגת זולתם האוכלים והשותים ולא נשתנו מהם בדבר גדול והשתדלו (באכילת) בשר השלמים שקרבו דמיהם וחלביהם בתחילה; וכאילו זה הוא רמז המתרגם והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו כאלי אכילין ושתין ובכן נתן אותם במדרגת נערי בני ישראל או יהיו (האצילים) הם עצמם (נערי בני ישראל) או יהיה (ויאכלו וישתו) חוזר על כולם (כלומר) האצילים והקהל הקדוש במדרגותיהם השונות רמז שהם כולם ע״ה היו באותה ההתבודדות שנהיתה בהר המבורך נפרדים אליו יתעלה עד שהשתלמו בקרבתם אליו יתעלה ועבודתם לו שהתכוונו בה כל (אחד מהם) לפי חלקו; ובהכרח (היה) אותו המצב שלהם קרוב אל המניעה מן הסעודה ובכן כאשר נשלם אותו הענין לקחו אז קצת אוכל ומשקה; ומה שחיבר (המקרא) את ראיתם באלהי ישראל אפשר שהוא רמז שאותו הגלוי ואותה המדרגה (היתה כמו) מדרגה של אברהם כלומר מופת (בא) להם על תואריו יתעלה ונתגלה להם מעולמותיו הקדושים אותן ההתגלויות שנתגלו ליעקב ע״ה שנקרא ״ישראל״ שהגיע לדרכיהן בקבלה מיצחק ע״ה בקבלה מאברהם ע״ה שנאמר בו וירא אליו ה׳ וירא ה׳ אל אברם וגם יעקב אמר אל שדי נראה אלי בלוז והעיד עליהם (ה׳) יתעלה שהוא נראה להם במאמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וג׳ שוב הודיע (המקרא) מה שיעורו של מה שנתגלה להם ואיכותו של אותו הגלוי ואמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וג׳ ותחת רגליו רמז אל העולם של המלכות הקדושה שכוללת את עולם המלאכים [בשינוי] מדרגותיהם שוב (הודיע המקרא) שהגלוי (היתה להם) בו הקפה שלמה וראית העין כראית העין במראה על ידי אמצעות בהירותו של ספיר שהוא מן הדקות של אבן יקרה שהמראות נראות בעדו ראיה שלמה ויהיה טעם מעשה איזו פעולה שתפעול הבהירות בהולכתה את המראה אל הרואה וזה משל נפלא כי הנה גילוייהם של אותם העולמות הרוחניים בהיות חוקרם בן (חומר של) בשר ודם ולא נתערטל ממנו לא יצטייר שיהיה גילויהם כפי מה שהם באמת ואותו החסרון ( של חוקר שהוא בן תמותה שהחומר שבו מונע ממנו את הראיה השלימה) דומה [לחזיון] על ידי אמצעות אותו הספיר והוא חזיון אלא שאינו כחזיון החוזה בלתי אמצעות; ולא נמצא לו השלמת הדיבור וזה דברי המחבר של ספר זה ואדבר גם אני בזה לא (כ)יוצא משיטת הראשונים ו(אף) לא בלבד (כ)עומד עם מה שאמרו והוא שמאמרו כאן ויראו או יהיה על ראית עין שבשעת מראה הנבואה נדמה להם האור הנברא ב(דמות) אדם תחת רגליו בתואר לבנת הספיר והיא כוונת התרגום ואין ספק שאותן ההשגות הדמיוניות במראה הנבואה רמז למושגים שיושגו בשכל; או יהיה זה(כלומר טעם ויראו) על השגה שכלית בלבד מכונה בראיה כדי לקרב אל ההבנה וטעמו שהשיגו ממציאותו יתעלה מה שלא היו משיגים לפני זה וכמו שאמר בהשגת משה ע״ה כאשר ביקש להגיע להשגת האמת וראית את אחרי רמז לגדולת מה שהגיע להשגתו [ואמר עוד במה שלא הגיע להשגתו] ופני לא יראו רמז שלא הגיע להשגת אמתות עצמותו יתעלה שאי אפשר להשיג אותה כמו שאמר כי לא יראני האדם וחי (כזה) אמר (כאן) ברמז אל שיעור מה שהגיעו להשגתו ותחת רגליו לביאור למה שאמר בתחילה ויראו את אלהי ישראל ולמה שאמר בסוף ויחזו את האלהים כלומר השיעור שהגיעו להשיג ממנו יתעלה דומה לראית מי שראה מאיש תחת רגליו לא רגליו ולא מה שממעל להן; ונראה מזה החילוק שבין השגתם ובין(השגת) משה ע״ה שנאמר בו וראית את אחרי שהרי כמה (גדול החילוק) בין הנמשל עם אחרי והנמשל עם תחת רגליו; ומאמר כמעשה לבנת הספיר לפי פשר זה רמז להשגתם הרחבה והיחידה שנמשלה לזכות והבהירות והטהרה; ואלה רמזים שלא יביטו בהם כל המוחות ו(הם) מראות שאינן נראות לכל ההבנות והוא יתעלה (הוא) הנדרש עבור ההדרכה וההבנה כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ולבנת הספיר – לפירוש רוב ראשונים לובן (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אלבלור״ וראיה על אמתת פירושם מאמר וכעצם השמים לטהר שהוא בהירות זכה. ובן עזרא ז״ל אמר דבר זר בפירושו לבנת מן ״לבנה״ וספיר (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אליאקות״ ולפירושו ראו את האור שנאמר בו כאש אכלת בצורה זו וזה מזרותיו שלא תבטח בהן הנפש. (יא) ואל אצילי – המתרגם אמר רברבי וזה פירוש לפי הטעם לא לפי הלשון; ופירושו לפי הלשון לדעתי אל הזקנים הנאצלים מן בני ישראל אשר בחר אותם משה ע״ה וגזירתו מן אצלת לי ברכה ואצלתי מן הרוח. לא שלח ידו וג׳ – לא אירע בהם נזק כמו שביאר אונקלוס ז״ל לא הוה נזקא והסיבה לזה שהיו מוכנים והגונים ואל זה נרמז במאמרו וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳ בתחילת המעמד שהוא ראשית הדיבור אשר (פסוק) זה מסופו בהשלמתו אם יהיה הכהנים (חוזר) אל שבעים זקנים שהרי כהנים (היו) בכוונה זו לפי הענין שהרי לא היו גרועים מבני דוד ע״ה שאמר בהם המקרא ובני דוד כהנים היו ואם יהיה הכהנים (חוזר) אל אהרן ובניו אז הרמז אל שבעים זקנים בהכנה במאמר וגם הכהנים (״וגם״) לרבות הכהנים לקדושה שקדמה והכוונה באצילי בני ישראל אל שבעים הזקנים כמו שביארנו ויתכן שגם אהרן ובניו נספחו עליהם בזה. ויחזו את האלהים וג׳ – הטעם לדעתי שלא הפרישה אותם אותה הראיה מלחזור לאכילה ושתיה כמו שנמנע משה בשארית אותם ארבעים יום לא שאכלו ושתו בהר; או יהיה ביאור שהם חיו ולא מתו הזכיר זה ר׳ סעדיה ז״ל.

Chizkuni Shemot 33:18-23חזקוני שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(18) הראני נא את כבודך, "please give me visual access to Your Glory." Moses asked for a visual appearance of God's essence; (19) ויאמר אני אעביר את כל טובי על פניך, "I will let all My goodness pass before you (your eyes) [and identify each attribute of Mine. Ed.] This also is the completion of a subject God had already touched upon when He had said, (without specifying) in verse 17: ("I will also grant this wish of yours"). Concerning Moses' plea to be granted a visual revelation of God's essence, however, He told him that this wish could not be fulfilled as long as his soul was attached to a body; in other words, he would have to wait until after his death. When Moses first heard God say that He would not be able to make out God's features, he thought that perhaps it is not clear so that he could not identify different features. In order to make clear to Moses that this was not the issue, He immediately told him what He would show him, i.e. from a safe distance when what he would see could not harm him physically; He told him that there was a "place" not far from where His essence was from which he could safely watch if not God's "face" but His "back," i.e. the result of His having visited that place. God's attributes are recognisable by means of His manifest intervention in His universe and the changes that this intervention will result in. [Some of these words are mine. Editor.] Some scholars interpret this verse differently; they do not understand Moses as having asked to actually "see" God with his physical eyes, and they remind us that this same Moses at the burning bush had reacted to a vision of the Divine by hiding his face in fear. (Exodus 3,6) They therefore understand Moses as asking for a visual symbol that his request had been granted. This would serve as a covenant between God and himself. As a result, these sages understand Moses' request as follows: "please show me Your glory by means of concluding a covenant with me, confirming what I requested and Your willingness to grant that request." God consented to doing this, as we know from His saying: "I will let all My goodness pass before your eyes;" this was followed by God saying in Exodus 34,10: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו', "Here I am concluding a covenant with you by displaying miracles in the presence of all of your people, etc. (Rash'bam) אעביר, "I shall proclaim;" We find this root in a similar context in Exodus 36,6, ויעבירו קול במחנה, "they proclaimed loudly throughout the camp, etc.;" כל טובי, "all My goodness;" God refers to the fact that He will treat not only the righteous with a positive attribute, but even the wicked, [by rewarding them for any good they have done in this life before they die. Ed.] וקראתי בשם ה' לפניך, "I shall proclaim the name of the Tetragram in your presence;" Rashi explains this as follows: I will teach you in which order to formulate your prayers for appealing to My attribute of Mercy even if by that time the merit of the patriarchs may have been exhausted; the order in which you and your people will appeal to Me will be patterned on the order in which I am about to reveal to you, after wrapping Myself in My tallit, [to prevent you from having to endure a visual revelation of My essence Ed.] I will call out to you the 13 attributes which follow in 23,57. This "tallit "of Hashem, is referred to again in 34,5, as well as in Job 38,9: בשומי ענן לבושו וערפל חתלתו, "when I clothed it in clouds, swaddled it in dense clouds." וחנותי את אשר אחון, "I shall grant grace to those Whom I deem it fit to do so." [God does not write a blank cheque for Moses, but reserves for Himself the right, when He deems it appropriate to answer negatively to a prayer, or to answer positively to the prayer of those whom His creatures consider as undeserving of His mercy. Ed.] According to our author, this phrase, sounding almost like a postscript, is to be understood as referring to Moses having said in verse 16: ונפלינו אני ועמך מכל העם, "so that we are distinguished, I and Your people when compared to any other nation." (20) כי לא יראני האדם וחי, "for as long as a human being is alive, he cannot experience My essence visually." According to Rabbi Shimon the Yemenite," the definition of a human being is that he is alive. But even celestial creatures named חיות are named thus to remind us that though they "live" forever, they too are not able to have a visual experience of God's essence (Torah Shleymah 131 on our verse.) If you were to counter that Isaiah 6,2 claimed to have experienced such a visual revelation when he said: ואראה את ה'אדוני יושב על כסא, "I have seen God seated on a throne," this did not describe what is known as a clear vision, but as something at best like a reflection from a mirror; he had been screened by a partition at the time. (21) ונצבת, "you shall stand;" the meaning of the word is to remain stationary, not advancing or planning to advance. על הצור, "on the rock;" another way of sayings: "on the top of the mountain." This has been spelled out in Exodus 34,2. (23) וראית את אחורי, "you will see My back;" you will see an aura of light which will linger after My essence has passed. The light which precedes Me and which is too dazzling, you will not see.

(יח) ויאמר הראני נא את כבדך – כמשמעו ראיית שכינה ממש. (יט) ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך – גם זה מילוי דברים הוא למה שאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ועל מה שבקש הראני נא את כבודך אמר לו לא תוכל לראות את פני. כששמע משה כך חשב בלבו ואמר שמא אין דעתו צלולה עמי ואינו רוצה להראות לי שום דבר ויאמר מיד הנה מקום אתי וגו׳ וראית את אחורי. ויש מפרשים: הראני נא את כבודך אינו רוצה לומר הכבוד ממש שהרי מצינו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, אלא הכי קאמר: הראני נא את כבודך בכריתות ברית על מה שבקשתי ממך ונתרצית לי וכן עשה וכדכתיב ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו׳. אעביר – אכריז כמו ויעבירו קול במחנה. כל טובי – כל מדת טובי הן לצדיקים הן לרשעים. וקראתי בשם י״י לפניך פר״ש וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא כו׳, הוא שכתוב בתחילת הקריאה וירד י״י בענן שנתעטף בענן כבודו, וכן הוא שמצינו עטוף בענן. בשומו ענן לבושו וערפל חתולתו. וחנתי את אשר אחן – לא נתרצה לכפר מכל וכל ולעיל קאי דקאמר ונפלינו אני ועמך וגו׳. (כ) כי לא יראני האדם וחי – אמר ר׳ שמעון התימני האדם כמשמעו וחי אלו חיות הקדש ומלאכי השרת. ומה שאמר ישעיהו ואראה את י״י היינו באספקלריה שאינה מאירה. אספקלריא מחיצה. (כא) ונצבת – לשון עכבה. על הצור – הוא ראש ההר שהרי כתיב ונצבת לי שם על ראש ההר. (כג) וראית את אחרי – תראה האורה והזוהר שמזהיר עוד אחרי עברי, אבל אור שלפני המתגבר והולך לא תוכל לראות.

Ramban Shemot 19:11רמב״ן שמות י״ט:י״א

ירד י״י לעיני כל העם – שכלם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר. לא שיראו את השם, דכתיב: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳).

Ramban Shemot 24:10-11רמב״ן שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – פירש ר״א במראה הנבואה, כמו: ראיתי את י״י נצב על המזבח (עמוס ט׳:א׳). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא שראה יחזקאל: כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וכעצם השמים לטוהר – שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה בכאן כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל – לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת. ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות כ׳:א׳), והוא כאשר אמר: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ״א), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום: י״י אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל. ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם: וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם: ואיתגלי להון יקרא דה׳, כמנהגו במקומות אחרים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן: מאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) – הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות. וטעם לא שלח ידו – בעבור שאמר: והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל י״י פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד), הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל י״י. וטעם ויאכלו וישתו – שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (בבלי זבחים נ״ה:), ובשילה בכל הרואה (בבתי זבחים קי״ב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה. וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י״י אלהיך (דברים כ״ז:ז׳). וכתיב בשלמה: החכמה והמדע נתון לך וגו׳ (דברי הימים ב א׳:י״ב), מיד ויבא ירושלם: ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר: מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים רבה א׳:ט׳). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש: ויזבחו לי״י זבחים ויעלו עולות לי״י וגו׳ ויאכלו וישתו לפני י״י ביום ההוא בשמחה גדולה (דברי הימים א כ״ט:כ״א-כ״ב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.

Ramban Shemot 33:18-23רמב״ן שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(יח-יט) ויאמר הראני נא את כבודך – בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן כי יהיה כבודך בכאן הכבוד הגדול אספקלריא המאירה. וי״י ענה אותו: אני אעביר מדת כל טובי על פניך – שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם. וקראתי בשם י״י לפניך – שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי בו את אשר ארחם – שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי, ועל זה נאמר: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), כי טוב האדם בביתו. (כ) ואין טעם כי לא יראני האדם וחי – שיראה אותו וימות, אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו, כי אפילו במראות המלאכים נאמר: במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י׳:ט״ז). (כא) הנה מקום אתי – בהר הזה אשר שכינתי שם. ונצבת על הצור – שהוא בהר, כמו שנאמר: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳). (כג) וטעם ופני לא יראו – הפנים המאירים, כאשר פירשתי (רמב״ן שמות ל״ג:י״ח). ויתכן שיהיה מלת אחרי כלשון: אחור וקדם צרתני (תהלים קל״ט:ה׳), על פירוש רבותינו (בבלי עירובין י״ח.).

R. Bachya Shemot 24:10ר׳ בחיי שמות כ״ד:י׳

ויראו את אלו-הי ישראל, "and they 'saw' the God of Israel, etc." The Torah refers to the attribute כבוד which we have discussed at length earlier saying that according to Pessikta Zutrata this is another name for what is popularly known as Shechinah. We know that it is impossible to experience a vision of the attribute of Hashem, as Hashem told Moses specifically that His attribute of Hashem cannot be seen by any living human being (Exodus 33,20). This is why Onkelos translates these words as וחזו ית יקר אלהא דישראל. This is the same attribute כבוד which the prophet Ezekiel experienced in a vision in Ezekiel 1,26 as the appearance of a human being above (the other chayot). First he had seen the חיות הקודש, and the אופנים beneath next to the חיות. When he looked again he saw the sky suspended above the heads of the חיות. Then he saw the throne of the Lord above the sky. Above that he saw a likeness resembling that of a human being, still higher above the throne. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, "and beneath his feet the likeness of a brick made of sapphire." According to the plain meaning of the text the meaning of this entire verse is that Moses, Aaron, his sons, as well as the elders now experienced a vision of God, the God of Israel, seated on His throne above the sky. This was the same sky which had previously been described as an expanse covering the חיות. The words ותחת רגליו refer to what was beneath the throne, i.e. the sky. This corresponds to the translation by Onkelos who writes: כורסא יקיריה כעובד אבן טבא, "a splendid throne just like the work of a gemstone." The reason that the elders saw something looking like כמעשה לבנת הספיר is that this is the way Ezekiel describes what he saw (1,26). ספיר is a whitish gem-stone according to the opinion of Rav Saadyah Gaon quoted by Ibn Ezra. This is why the Torah writes the word לבנת, i.e. a derivative of לובן, the translucent whiteness of the white in the egg. The remarkable thing the Torah tells us then is that it was a great compliment for these people to behold something which emits its light behind it. However, the opinion of Ibn Ezra is that ספיר is blue. He does not agree that the word לבנת is a derivative of the word לובן, but that we must understand it as similar to Ezekiel 4,1 ואתה קח לך לבנה, "and now take for yourself a brick." According to Ibn Ezra the elders and Aaron saw instead of an ordinary brick, a brick-like image made of the finest blue sapphire. Whereas in Ezekiel 1,26 Ezekiel had seen אבן ספיר כמראה, something like a sapphire stone, the elders saw an image of something like that. Proof of the fact that this is the correct interpretation is the fact that Ezekiel compared what he saw to אבן ספיר "a sapphire-coloured stone," clearly not the white of an egg. Proof for Ibn Ezra is the fact that our verse describes the structure of the object as כמעשה, "like the work of," a description which would not fit something fluid like לובן. According to Ibn Ezra then the meaning of the whole verse is that these people saw the throne of God's glory as a structure made of sapphire-like brick of the utmost clarity and purity and beneath this sapphire-based structure they saw the pure and clear sky. This was the same as the sky seen by Ezekiel in his famous vision which was above the heads of chayot described there as "awesome ice" (Ezekiel 1,22). The sky mentioned here was also beneath the throne, and the throne beneath the God of Israel, just as in the vision of Ezekiel, except that the Torah did not bother to write all these details in our verse. The idea that our verse was shorter and more concise is the opinion of Nachmanides who states that above the chayah is the sky (heaven), and above the heaven the throne, and above the throne is the God of Israel. The reason that in our verse instead of רקיע the Torah describes the appearance of that phenomenon as like עצם השמים and the chayot are not mentioned at all, may be that the Torah deliberately wanted to conceal these aspects of the vision of these אצילי ישראל, "nobles of Israel" (verse 11), seeing that these additional words were the ones that led to the sin of Israel and the removal of one of the four supports of the Merkavah supporting the Shechinah as a result of their worshipping the golden calf(compare our author's comment on Exodus 32,4). A Midrashic approach (based on Jerusalem Talmud Sukkah 4,3) to the words: "like the structure of a brick made of sapphire." This image recalled to them the fact that the Israelites' heavy slave labour in Egypt consisted of their making mud bricks. Seeing such an image in the heavens proved to the people viewing it that when the Israelites suffer persecution by the Gentile nations in the terrestrial world the Shechinah shares their suffering in the celestial spheres. This reflects the statement by Sifra Parshat Behar 9,4 that whenever the Israelites are being enslaved in our world it is as if the oppressor does the same to the Shechinah in the heavenly regions. This explains Exodus 3,3 where God said to Moses כי ידעתי את מכאוביו, "for I am intimately familiar with its (Israel's) pains." This is why the Jerusalem Talmud in Sukkah had drawn our attention to the fact that the Torah did not write מעשה לבנת ספיר, but כמעשה לבנת ספיר, i.e. not merely an actual brick made out of sapphire but something additional such as the molds and tools required to make such bricks. Thus far the Jerusalem Talmud in Sukkah. The seventy elders of which the Torah speaks here were the overseers of the Israelites in Egypt who had allowed themselves to absorb beatings by the Egyptians rather than enforce harsher conditions imposed after Pharaoh responded cruelly to Moses' first interview by making brick making harder for the people (5,16). This is why they were rewarded by having this vision of bricks made of sapphire. A scientific approach to the words כמעשה לבנת ספיר: this is a reference to a vision of the original substantive matter in the universe, which exists immediately beneath the throne of God (compare Maimonides Moreh Nevuchim section 1 chapter 28). It looked to them like snow. Our sages in Pirke d'Rabbi Eliezer 3 ask the rhetorical question: "whence (from what raw material) was the heaven created?" Answer: "from the light of His (God's) garments." This is what David meant when he said (Psalms 104,2) "You are wrapped in a robe of light. You spread the heavens like a tent cloth." The earth was created out of the snow beneath the throne of glory. We have proof of this from Job 37,6: "He would command the snow: 'become earth!'" Onkelos, who translated the words as "a splendid throne like the work of a gem stone," understands the words "under His (its) feet" as a reference to the oceans which form the legs of that throne. The words רגליו means "its causes." We encounter the words רגל in that sense in Ezekiel 1,7 ורגליהם רגל ישרה, or ועמדו רגליו in Zecharyah 14,4. The meaning in these verses is that the raw material emanates from beside it (God's throne) and its proximity is the reason (cause) that it exists and endures. Applied to our verse here, the word כמעשה, means that just as in the instances mentioned by Ezekiel and Zecharyah, these prophets were granted insights, these אצילי בני ישראל were granted these insights by means of the visions they experienced at this time. The word לבנת is a reference to the white of the egg which was beneath the throne of God and formed the original raw material from which earth was constructed. The reason the Torah did not write כלבנת ספיר but כמעשה לבנת ספיר, was to warn us that raw material is something passive, subject to outside influences, but unable to exert its own influences. It may have one colour one day and another colour on a different day depending on external stimuli. A ספיר is not white. If it were white it could not then have become all kinds of colours. Similarly, a raw material does not have a specific shape or form. This is why potentially it can assume any shape or form. This is the opinion of Maimonides in chapter 26 of the second part of his Moreh Nevuchim. I have copied his words. [a perusal of that chapter will reveal that Maimonides understands Pirke d'Rabbi Eliezer as distinguishing two basic raw materials, one "beneath the throne," i.e. materials used to create what is in the terrestrial universe, and the other "materials" used for the creation of the celestial universe. Maimonides came to this conclusion in order for the wording of Pirke de Rabbi Eliezer not to mislead us into thinking that he thought that the raw material preceded God the Creator. Ed.] A kabbalistic approach on the words כמעשה לבנת הספיר. It is well known in the circles of the scholars dealing with celestial beings that the throne of God is based on three foundations: they are; אש, רוח, מים, "fire, wind, and water." These three materials are emanated from three attributes of God חסד, דין, רחמים. They have three different colours, i.e. white, red, blue. Remember that the word לבנת in our verse refers to the colour "white." The word ספיר alludes to the colour "red." The word שמים in the expression כעצם השמים לטוהר refers to the colour "blue." This is why Onkelos translated as he did. His translation reflects what our sages said in Sotah 17: "the blue of the ציצית is similar to the blue colour of the ocean; the blue colour of the ocean is similar to the blue of the sky. The blue of the sky is similar to the colour of the throne of God." It is important that you understand how Onkelos' translation reflects the fact that there were actually two thrones, one underneath the other, and that the words תחת רגליו כמעשה לבנת ספיר refer to the lower of the thrones which is described here as "beneath its feet," i.e. beneath the feet of the higher throne. The lower throne appeared to these nobles of The Children of Israel as מעשה לבנת ספיר. (The concept of the two thrones appears already in Chagigah 14) It is a fact that there are two thrones. This is why our verse wanted to make clear to you that beneath the upper throne there is a lower throne to which the description of the vision seen by the nobles of the Children of Israel became privy as a result of their vision. The three foundations of God's throne which we mentioned earlier are actually six and this is the mystical dimension of the verse in the Book of Kings dealing with details of Solomon's throne (Kings I, 10,19). We read שש מעלות לכסא, "six steps were leading up to the throne." The reason for this was that Solomon in his wisdom wanted to include in the construction of his own throne the מעלות, "advantages or virtues" of both the thrones in the celestial regions concerning which it has been written in Psalms 122,5: "for there the throne of judgment stood, thrones of the house of David." This is the meaning of Chronicles I 29,23: "Solomon sat on the 'throne of the Lord.'" This description applies to times when Israel enjoyed God's goodwill. On the other hand, in times of Divine anger at Israel, the applicable verse is Daniel 7,9: עד די כרסון רמיו, "I watched until thrones were set in place and the Ancient of Days took His seat....His throne was tongues of flame, etc." There are some other commentators who explain the words כמעשה לבנת הספיר as describing the achievement of the nobles who could view the interior of the white sapphire, i.e. behold what is hidden from normal eyes inside it. Normally, this gem reveals only what is on its outside, preserving the mystery of its essence. All that becomes visible is a reflection of its inner essence. Its essence itself is not understood even by the beholder of its reflection. This would be similar to what God said to Moses in Exodus 6,3 וארא אל אברהם .....באל שדי, "I appeared to Avraham...as the God Shaddai." He added: "but My name Hashem, i.e. My essence, I did not acquaint them (the patriarchs) with." This is why our verse actually describes the vision of the nobles in the form of a parable which is designed to make us understand the נמשל, the moral lesson of the fable. Proof that we are speaking about a parable, "fable," is the letter כ before the word מעשה which describes an approximation of the insight these people achieved at that time. Whenever prophets achieve insights, when the Israelites achieved insights at Mount Sinai, something the Torah described as פנים בפנים, "face to face" in Deut. 5,4, the reference is to "a spiritual force within another spiritual force." The recipient of that revelation was granted to enter an interior chamber of a hidden mystical domain without penetrating to its core. In order to illustrate this the Torah wrote the word כמעשה to describe a process similar to the viewing of the luster of the sapphire without seeing its true interior.

ויראו את אלהי ישראל – הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה׳ המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל (א) כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – ע״ד הפשט יבאר הכתוב כי משה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים ראו עתה במעמד הר סיני אלהי ישראל על הכסא והכסא על הרקיע והוא הרקיע הנטוי על ראשי החיות אמר תחלה ותחת רגליו שהוא הכסא וכן תרגומו כורסי יקריה, והזכיר כמעשה לבנת הספיר כי כן כתוב (שם א׳) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וספיר הוא אבן יקרה לבנה לדעת רבינו סעדיה גאון ז״ל, וע״כ אמר לבנת מלשון לובן וענינו זכות גדול שהאור נראה מאחריו. אבל דעת החכם ר״א ז״ל כי ספיר הוא תכלת ואמר כי לבנת אינו מלשון לובן אלא כלשון (שם ד׳) ואתה קח לך לבנה ואמר לבנת הספיר כמו שראה יחזקאל אבן ספיר, והעד על פירושו זה שאמר כמעשה ולא אמר כמראה לבנת או כעין לבנה כי על גוון הלובן אין לשון כמעשה נופל בו, ויהיה באור הכתוב כי היו רואים כסא הכבוד כמעשה לבנת של ספיר זך ובהיר, ותחת אותו כסא שהוא כמעשה לבנת הספיר ראו עצם השמים לטוהר והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות, ומזה הזכיר יחזקאל (שם י׳) היא החיה אשר ראיתי וגו׳, רצונו תחת הרקיע והרקיע תחת הכסא והכסא תחת אלהי ישראל אבל הכתוב קצר בזה. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפירושו כי הכתוב תפש דרך קצרה שהרי למעלה מן החיה רקיע, למעלה מן הרקיע הכסא, למעלה מן הכסא אלהי ישראל. ומה שהזכיר עצם השמים ולא הזכיר חיות הקדש אשר תחתיו, יתכן לפרש כי רצה להסתירם לפי שמשם היה החטא לישראל ששמטו אחד מטטרמולין שלו והכעיסוהו בו. וע״ד המדרש כמעשה לבנת הספיר כדי לזכור שעבוד של ישראל בלבנים. ובאור הענין ללמד שהקב״ה מצר כשהאומות מצירין לישראל והוא מה שאמרו כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ומזה הענין הוא מה שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, ומזה אמרו בירושלמי דמסכת סוכה מעשה אין כתיב אלא כמעשה היא וכל ארגליא שלה היא והסל והמגרפה ע״כ, ושבעים זקנים אלו הם השוטרים המוכים על הצבור להקל מעליהם עול הלבנים ולכך זכו מדה כנגד מדה להשיג כמעשה לבנת הספיר. וע״ד החכמה כמעשה לבנות הספיר, היא השגה במראה הנבואה אמתת החומר הראשון התחתון שהיה משלג שתחת כסא הכבוד, והוא שדרשו ז״ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, הארץ נברא משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר (איוב ל״ז) כי לשלג יאמר הוא ארץ וגו׳, ואונקלוס שתרגם ותחות כורסי יקריה, עשה רגליו שבים אל הכסא. ומלת רגליו סבותיו כמו (יחזקאל א׳) ורגליהם רגל ישרה, (זכריה י״ד) ועמדו רגליו, והכוונה בו שהחומר ההוא מאצלו והוא סבתו המחייב מציאותו והוא בראו וחדשו אחר העדרו. ואמר כמעשה לפי שהחומר מתפעל ומקבל צורה, ואמר לבנת כי הלובן ההוא שתחת הכסא היה חומר לארץ, ולא אמר כלבנת הספיר לפי שאין הכוונה במראה הלובן כי הספיר איננו לבן כי אם היה לו מראה לובן לא היה מראה המראים כלן ולא היה מקבלן מאחריו, אבל הוא נעדר מכל מראה ולפיכך הוא מקבל כל מראה, כן החומר הוא נעדר הצורות כלן ואין לו דמות וצורה כלל על כן הוא מקבל כל צורה וצורה, וזה דעת הרמב״ם ז״ל בספר המורה בחלק שני פרק כ״ו ע״ש. וע״ד הקבלה כמעשה לבנת הספיר, ידוע אצל חכמי המרכבה כי כסא הכבוד מיוסד מג׳ יסודות, אש, רוח, מים, שהם נאצלים מג׳ מדות, חסד, דין, רחמים, והם ג׳ מראות, לבן, אודם, תכלת, ותן אל לבך כי הזכיר לבנת על מראה הלובן, וספיר על מראה האודם, וכעצם השמים על מראה התכלת, ולכך תרגם אונקלוס ותחות כורסי יקריה, והוא שאמר התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וראוי שתתבונן איך הזכיר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא באור גמור כי יש תחת הכסא כמעשה לבנת הספיר שהוא כסא אחר וזהו יורה על שני כסאות, והנה הדבר אמת ויציב כי יש כסא לכסא, ועל כן גלה לך הכתוב בפירוש כי תחת הכסא העליון יש כסא אחר שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, ושלשה יסודות לכל כסא וכסא הרי ו׳, וזהו סוד הכתוב הנזכר בכסא שלמה (מלכים א׳:י׳) שש מעלות לכסא וגו׳, וכתיב (דברי הימים א׳:כ״ט) וישב שלמה על כסא ה׳, כי רצה שלמה בחכמתו הגדולה לכלול בכסאו מעלות שני הכסאות שעליהם נאמר בעת רצון (תהלים קכב) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ונאמר בשעת הכעס (דניאל ז׳) עד די כרסון רמיו. ויש שפירשו כמעשה לבנת הספיר כי המשיל השגת האצילות לענין הספיר הלבן שהוא מראה מה שבתוכו שהוא פנימי ונסתר שם, והפנימי הזה הנסתר הוא נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה ואינו נודע לעצמו, וזהו (שמות ו) וארא אל אברהם וגו׳, כי הפנימי הנסתר נראה אל הרואים כספיר אבל לא נודע להם, ועל כן יבאר הכתוב השגתה במשל יפה מאד יובן ממנו הנמשל, וזהו לשון כמעשה בכ״ף הדמיון כי ענין ההשגה בהם גם בכל הנביאים כלן גם בישראל בהר סיני היא הנקראת פנים בפנים כח לפנים מכח, ולכך אמר כמעשה כענין מה שיעשה הספיר הלבן שהפנימי הנעלם נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה כי הוא נסתר ונעלם מן ההשגה, וזה מבואר.

Tur Long Commentary Shemot 24:10-11טור הפירוש הארוך שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את א-לוהי ישראל, "they experienced a vision of the God of Israel." Ibn Ezra explains that the word ויראו here describes a prophetic vision, not perception with their physical eyes. This vision would be similar to that seen by the prophet Ezekiel when he described the appearance of God's throne. (Ezekiel 1,26) He described it as made of אבן ספיר, whereas here the Israelites due to their familiarity with bricks, described it as לבנת ספיר, as a brick made of sapphire. In verse 28 in that chapter in Ezekiel, the prophet spells out that what he saw was not the actual throne but a דמות, an image of such a throne. Nachmanides writes that according to the plain meaning of the text the words א-לוהי ישראל mean that the merit of the patriarch Israel was the catalyst that enabled them to be granted such a vision. (11) ואל אצילי בני ישראל, "and against the nobility of the people of Israel, etc." This is a reference to Nadav, Avihu, and the elders of Israel. The reason why they are described as אצילים is that they had been granted a prophetic vision, the holy spirit had descended upon them. Compare ומאציליה קראתיך, "and from its spiritual elite I have called you forth." (Isaiah 41,9) Ibn Ezra says the Torah uses the appellation אצילי so as to make a qualitative distinction between Moses on the one hand, and the elders. The reason this was called for was that Moses, at the age of 80, could also have been perceived as one of the "elders." The new term אצילי was thus coined here to describe the stature of Nadav and Avihu. לא שלח ידו, "He did not stretch out His hand (punitively)." Nachmanides writes that seeing that the Torah had warned both the priests and people not to ascend the Mountain as this would constitute a breach of the protective fence around the Mountain, (19,24) the Torah refers to the fact that these people had not committed any breach of the rules and therefore did not deserve punishment. Had they done so, they would not have been found worthy to experience a prophetic vision. The whole line of ויחזו וגו' must be understood as what these people did do or experience, meaning that they did not disregard the prohibition of approaching too closely to the Mountain. Some commentators contrast what did not happen here with what happened when God did stretch out His hand to Moses to give him the Tablets. This would mean that the people experiencing these visions at this time did not receive encouragement from God . ויאכלו, "they ate, etc." they consumed the part of the peace-offerings that all Israelites may consume, at the foot of the Mountain, They did not take the meat back to their tents. וישתו, "they drank;" they used the occasion of receiving the Torah for organizing a great feast on that day to express their happiness at having received the Torah. We find that a similar festivity took place when the Torah, at the end of 40 years, was engraved on the stones taken from the river Jordan. (Deut. 27,7) Some commentators understand the Torah's mentioning that the elders ate and drank as the Torah's way of drawing attention to the contrast with Moses who, forthwith, ascended the Mountain and remained there for 40 days neither eating nor drinking. Moses most certainly did not have lesser visions than the elders, and yet he did not feel the need to eat for supplying his body with food on such an occasion.

(י) ויראו את אלהי ישראל – פי׳ ר׳ אברהם ראו במראה הנבואה ולא במראית העין. והיא המראה שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא וזהו שכתוב כאן ויראו את אלהי ישראל ושם כתוב ג״כ היא החי׳ אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. וכתב הרמב״ן על דרך הפשט טעם לאלהי ישראל לומר כי זכות ישראל אביהם הי׳ עמהם לזכותם במראה הזאת: (יא) ואל אצילי בני ישראל – הם נדב ואביהו והזקנים הנזכרים ונקראין כן כי נאצל עליהם מן הרוח כמו ומאציליה קראתיך. ואמר ר׳ אברהם אמר אצילי ולא אמר זקני להפריד בינם ובין משה כי משה זקן ואמר אצילי להכניס נדב ואביהו: לא שלח ידו – כתב הרמב״ן בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳ פן יפרוץ בם הודיע כאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה. ופי׳ ויחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה׳. וי״מ לא שלח ידו להם כאשר שלח ידו במשה לתת לו הלוחות: ויאכלו – שאכלו שם השלמים בתחתית ההר ולא במחנה: וישתו – שעשו שמחה גדולה ביום מתן תורה כאשר מצוה בכותבם כל דברי התורה באבנים וזבחת שלמים ואכלת שם שמצוה לשמוח בברית התורה. וי״מ ויאכלו וישתו כדי להפריש בינם ובין משה כי משה ראה כאשר ראו גם הם ולא אכל מ׳ יום ומ׳ לילה ואלו ראו ואכלו מיד:

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 24:9ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ״ד:ט׳

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל – אמר יוסף הנה סדר ענין בזאת הפרשה היה כן, כי אחר שקרא השם עשרת הדברות עם משה שהיה בראש ההר, ירד משה אל העם המתיצבים בתחתית ההר, ואז אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואח״כ עלה משה אל ההר כמ״ש ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל וכ׳, כי כבוד השם לא נפרד משם עד תום הארבעים יום, ואם נשלמו עשרת הדברים, ואם אפשר שהיה מתחדש לגוונים מתחלפים או מוסיפים מענן וערפל ואש וזולת זה הויות באדים. ואחר זאת העליה ממשה, התחיל השם לו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וג׳, עד כי יהיה לך למוקש, ואח״כ ירד משה וקיים מה שצוהו השם כה תאמר אל בני ישראל וגו׳ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עד שזרק הדם על העם וכרת אתם ברית, ואחרי כן עלה משה אל ההר עם אהרן ובניו ושבעים זקנים כמו שצוהו השם עלה אל י״י אתה וכ׳. וצוהו גם כן שיגש הוא לבדו אל השם והם לא יגשו, רק יעלו להר סמוך לשם רחוק מעט, ויעל משה ואהרן וכ׳ הכתוב כאן, וספר למה עלו אלה עם משר, רצוני מה היתה הסבה התכליתית בעליָתם אל ההר רחוק מעט ממקום כבוד השם, והוא כי רצה השם לזכותם ולכבדם, ולכן צוה שיעלו אל מקומו כדי שיראו בעיניהם מכבוד השם, מה שלא יראו ההמון שנאמר עליהם והעם לא יעלו עמו, וזה כי משה להיות מדרגתו עליונה היה נכנס בתוך הענן וראה בעיניו מכבוד השם כמו שהוא, ואלה הנכבדים לא היו בזאת המדרגה, אבל הרגישו בעיניהם מההויות ההם הנמצאות סביב השם כי תחת רגליו היה כדמות לבנה מספיר היתה הדום רגליו ית׳, והייתה הלבנה ההיא כעצם השמים לטוהר, אבל השם היושב לא שלח ידו להם, ואם כי היו אצילי בני ישראל, לכן תאר אותם באצילים, וגם כי כוֵן בזה לכלול דרך קצרה אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל שקדם זכרם ולהוציא משה. וטעם שליחת יד להם כי יהיה זה כבוד גדול, אם להחזיק בם כטעם תנה את ידך (מלכים ב י׳:ט״ו), אם לקרוא להם להגישם עוד כטעם הניפו יד (ישעיהו י״ג:ב׳). והכונה בזה כי באמת כבדם השם כבוד גדול, בהעלותו אותם קרוב לו עד שראו מכבודו בעיניהם בשמוש החושים כולם מה שקדם זכרו, אבל בהיותם קרובים לו לא כבדם כל כך שידבר להם כלל, גם לא שלח ידו בשלומם ולא הורה באצבעותיו להגישם עוד אליו, או להחזיק או לנגוע בם, אבל די כי ויחזו את האלהים כמו ויראו את אלהי ישראל, כלומר כבוד כדמות גשם יושב, ולא עוד כי לא השיגו מדמות כבודו דבר אף בראיה חלושה, ואף לא רגליו כל שכן מגופו וראשו, אבל ממה שתחת רגליו. וכל הדקדוק הזה להודיע לנו איך מעלת משה נשגבה על מעלת אלו הנכבדים הגדולים, והנה אחר ויחזו את האלהים ירדו תיכף בזולת עכוב שם אם בדבור אם בהרגש מה בחושיהם, ומשה ירד עמם לצוות להם או לסבה אחרת, ואז תכף רדתם, ושמחו הם על הכבוד שנתכבדו באותה שעה כי עלו ונכנסו בחדר השם, ואם עמדו מרחוק, והשם לא הסביר להם בדבור או במעשה, כי די להם כבוד גדול במה שהגיעו. וכבוד לישראל כולם שאלה הם ראשיהם, ולכן על השמחה שהגיעה להם ספר הכתוב ויאכלו וישתו, וזה אם מהשלמים שזבחו הבכורים, או מזולת זה, ואכלו ושתו אלו האצילים גם כל ישראל שמחים וטובי לב, וזה כענין שספר על דוד אחר הבאת הארון (שמואל ב ו׳:י״ט), ועל שלמה אחר כבוד בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג). הנה זה דעתי בכל זה הספור לא זולתו, אם העמק ואם הגבה כמו שעשה החכם רבינו משה ז״ל והחכם אבן עזרא וזולתם מהנמשכים אחר דעתם. ויש לי על זה טענות על דעתם, אקוץ באריכות ספורם בזה וביתר מקומות, כי אם אעשה כן והיה זה ספרי גדול מאד מאד, ואם האריכות יהיה מועיל מאד [לא ידעתי], כי משה רבינו אם רצה לחבר בספר התורה כל מה שידע שהוא ההכרחי והמועיל, היה כפל כפלים אלף פעמים, ובחר הקצור מזכירת ההכרחי והמועיל, ואעשה כן גם אני. אבל פני הספר יוכיחו כי פרוש אלו המאמרים בזה המקום, הוא מה שפרשנוהו אנחנו, והוא כונת אמרם הוא היה משרע״ה והקש ע״ז.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 19:20רלב״ג שמות ביאור המילות י״ט:כ׳

(כ-כא) ואחר שהשלים לזכור הנפלאות שחידש ה׳ יתעלה במעמד הר סיני, שב לספר מה שצוה ה׳ יתעלה למשה אז, ומה שהשיב לו משה, ומה שענהו ה׳ יתעלה, שהיה המענה ההוא בקול כמו שקדם (פסוק יט). רד העד בעם – להזכיר אותם שלא יהרסו להתקרב אל ההר לראות כבוד ה׳ יתעלה שירד על הר סיני באופן שיגעו בהר, שמא לרוב תשוקתם לראות זה הענין הנפלא לא יתנו אל לבם לזכור מה שצוו שלא יגעו בהר, ויהרסו רבים מהם לעלות ויהיה זה סיבה אל שימותו רבים מהם בסקילה.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 24:10-11רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ד:י׳-י״א

(י) והם התבוננו בענין מציאות ה׳ יתעלה, והשיגוהו, וראו שהוא אדון כל העולם, לא אדון המציאות השפל לבדו כמו שחשבו האומרים כי האלוה המנהיג הדברים ההווים הנפסדים הוא זולת האלוה המנהיג הדברים הנצחיים כמו הגרמים השמימיים; והנה ראו שתחת רגליו הוא מה שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, והוא הגרם השמימיי, ולזה הוא אדון השמים, עם היותו אדון כל הארץ. (יא) ואל אלו הזקנים, שהיו אצילי בני ישראל, לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיק להם מפני עלות השגתם בזה המושג היקר, שהיה מפורסם אז כי המשיג אותו ימות — כמו שאמר מנוח: ׳מות נמות כי אלהים ראינו׳ (שופטים יג, כב), ואמר יעקב: ׳כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי׳ (בראשית לב, לא), ואמרה התורה: ׳השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳ (דברים ד, לג) — אבל התענגו תענוג נפלא במה שהשיגו, כאילו היו אוכלים ושותים. הנה זהו הביאור הנאות בזה לפי דעתי, וכן הסכימו קצת רבותינו ז״ל כי זאת ההשגה היתה נאותה וצודקת; וקצתם גינו אותה; והנה הרב המורה נמשך לסברת המגנים אותה. והנה ראָית המגנים זאת ההשגה ממה שאמר: ׳ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו׳ - מכאן שהיו ראויין לשליחות יד. והנה הפירוש בזה לפי הדעת השני הוא - לפי מה שאחשוב - שהם טעו וחשבו שיהיה ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, ולזה אמר שהם ראו שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כי הגרם השמימיי הוא בזה התואר; וכבר ביארנו מה שיש בזה מהנטייה מהאמת בחמישי מספר מלחמות ה׳ (חלק שלישי פרק יא), וכבר טעו בזה גדולי הפילוסופים כמו שביארנו שם; ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיקם על טעותם, ויחזו את האלהים בעת שהיו אוכלים ושותים, ולא היו מתבודדים התבודדות שלם בהשגת האמת בזה, וכאילו היה זה סיבה אל טעותם.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 33:18-23רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״ג:י״ח-כ״ג

(יח) וכאשר ראה משה שהסכים ה׳ יתעלה להודיעו דרכיו, שאל ממנו שיראהו כבודו ומדרגתו בעצמותה. (יט) ואמר אליו ה׳ יתעלה: אני אעביר כל טובי על פניך — והם הנמצאות המוחשות השופעות ממני, שיש בהם מהטוב והשלמות בתכלית מה שאפשר. או יהיה הרצון בזה — והוא יותר נכון — אני אעביר כל טוב דרכי השגחתי בנמצאות על פניך במראה הנבואה, בשאודיעך הדרכים אשר אני משגיח בהם בנמצאות, והוא מה שאמר: אל רחום וחנון וגו׳; ואקרא בשם ה׳ לפניך במראה הנבואה בשאודיעך זה הנימוס המסודר ממני, ומזה תעמוד על ענין השגחתי בנמצאות; ותבין מזה כי מה שחנותי כבר אחון במה שעתיד, ומה שרחמתי כבר ארחם במה שעתיד, ואין בעצמותי שינוי לחון עתה ולרחם מה שלא היה מנהגי להיות חונן ומרחם. וזה אמת בלי ספק, כי ה׳ יתעלה לא תדבק השגחתו הפרטית בזה האיש הרמוז הדָּבֵק בו מצד שהוא זה האיש הרמוז, אבל תדבק בכל איש שיהיה במדרגתו מהדבקות בו; כמו שהתבאר ברביעי ממלחמות ה׳ (פרקים ד-ה); ולזה אין ראוי לשאול ממנו שתדבק השגחתו הפרטית במי שהוא בלתי ראוי לה. (כ) ועל מה ששאל לראות כבוד ה׳ יתעלה באה התשובה לו: לא תוכל לראות את פני, כי אין כח באדם להשיג אחד מהשכלים הנפרדים, וכל שכן שאי אפשר לו שישיג ה׳ יתעלה, כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יב), כי לא יתכן שיראני האדם, ולא שום חי — רוצה לומר שאפילו אחד מהשכלים הנפרדים לא ישיג ה׳ יתעלה, כמו שהתבאר למי שעיין באלהיות ובדברינו בחמישי ממלחמות ה׳ (חלק ג פרק ז). (כא) ויאמר ה׳: הנה מדרגה אתי, תוכל להשיג אותה בזה האופן, והוא, שתתיצב על הצור, שהוא מקום נבחר אל שישפע לך שם השפע האלהי בשלמות; (כב) והיה כשתכלה השגתך אלי במראה הנבואה תראה אותי באמצעות ענן מבדיל ביני ובינך, (כג) ואסיר המסך המבדיל באופן שתראה בשלמות - לפי מה שאפשר - הנמצאות המוחשות השופעות ממני, שהם אחורי, ומהם תעמוד על מדרגה־מה ממציאותי, והוא הנימוס המושכל אשר אצל ה׳ יתעלה אשר ממנו השתלשל מציאות אלו הנמצאות. ואמנם הנמצאות שהם פני — והם השכלים הנפרדים — לא יתכן שיושגו לאדם; וזה דבר כבר ביארנוהו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יב), ושם התבאר שאי אפשר לאדם שישיג השכל הפועל לפי מה שהוא עליו מהמציאות.

Sefer HaIkkarim 3:17ספר העיקרים ג׳:י״ז

All the words of the prophets are true without doubt. Nevertheless there is a difference in degree. The greater the dignity of the prophet and the higher the degree of his prophetic inspiration, the greater the truth value of his words. Some prophets, by reason of their weakness of comprehension, do not apprehend things with sufficient clearness. Prophetic apprehension has certain similarities to sensible apprehension. If a sense faculty or organ is healthy and strong, it apprehends the objects clearly; whereas if it is weak, it does not apprehend them clearly. It may apprehend the species to which the object belongs or it may apprehend the genus only without being able to tell to what species it belongs. Thus a person who has powerful vision apprehends color correctly, as, for example, red or green. But he also apprehends the degree of redness or greenness. On the other hand a person with weak vision will apprehend the genus only, i. e. he will know it is a color, and no more. Or he may know the species too; that it is red or green, but will not know what degree of redness or greenness it is. The same thing is true in hearing and the other sensibilia. The same thing applies to the prophetic apprehension. The prophet who has a strong power of apprehension perceives the thing as it is without imagination and his words come out clear and not obscure; hence they may be understood in their literal meaning. On the other hand, a prophet who is inferior in degree to the one mentioned, will express himself in obscure language, in riddles and parables which are not clear. Hence the truth is not in the literal meaning, but in the allusion. If his words are taken literally, one gets an idea different from the one intended. Thus Ezekiel, prophesying after the exile, speaks in parables and riddles, which can not be understood literally; so much so that he complains about this to God, “They say of me: Is he not a maker of parables?” Similarly Zechariah, coming toward the end of the prophetic period, experienced his prophetic inspiration in visions, the truth of which lay not in the vision itself as it appeared, but in the ideas which it suggested. Thus when he says that he saw horses and women and a golden candelabrum and two olives upon it, the candelabrum and the olives are not to be taken as real things, but only as alluding to a certain idea. Jeremiah, on the other hand, who lived before the destruction of the temple, spoke always plainly and clearly. God Himself made clear the difference between Moses’ prophecy and that of the others. In relation to the prophecy of Moses He says, “With him do I speak mouth to mouth, even manifestly and not in dark speeches,” From this we infer that the other prophets spoke in dark speeches which were not clear, and saw visions which were not real. For this reason their prophetic messages must be interpreted so as to agree with the words of Moses. In general, the words of an inferior prophet must be interpreted so as to agree and not be in conflict with the words of a superior prophet. For example, Isaiah says, “I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up;” whereas Moses said, “for man shall not see Me and live.” Now if we did not know the relative greatness of these two, we should suppose that Isaiah’s words are true and should say that by reason of his greatness as a prophet he apprehended as much as can be apprehended of God, and hence he said, “I saw the Lord;” while Moses, being inferior to Isaiah, and having apprehended of God only very little, said, “Man shall not see Me and live.” But since we know that Moses was the master of the prophets, concerning whom the Bible says, “And the Lord spoke unto Moses face to face, as a man speaketh unto his friend;” “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. My servant Moses is not so; … with him do I speak mouth to mouth, even manifestly and not in dark speeches;” we know that the words of Moses are true as they are in their literal meaning; while the words of Isaiah, who was inferior to Moses, are not correct. It is because of his inferiority that he said, “I saw the Lord,” because he thought he had seen God, but he had not really seen him, except in imagination. Moses, on the other hand, in whose prophetic inspiration the imagination played no part at all, but the reason only, as separated from all corporeal powers, said, “For man shall not see Me and live,” which is the truth. Isaiah, on the other hand, made use also of the power of imagination, called by the Rabbis, a non-transparent glass, and hence was misled by it into thinking that he saw God. He was not unaware that his perception was an error due to the imagination, and said so, explaining that his matter was not as pure as that of Moses, “Because I am a man of unclean lips;” and that his moral qualities were not all that they should be, “And I dwell in the midst of a people of unclean lips;” for association with men of bad morals corrupts the morals of a good man. This is why he complained, “Woe is me! for I am affected by imagination.” The meaning is, I am affected by the power of imagination and my prophetic inspiration is not through a luminous glass like that of Moses, who heard a voice speaking to him, without seeing any image before his eyes. But as my prophecy is through a non-luminous glass, through the medium of the power of the imagination, I am not able to apprehend speech without seeing a form in the act of speaking. And this is due to the fact that I am a man of unclean lips and that I dwell in the midst of a people of unclean lips. Therefore I complain and say, “Woe is me! for I am influenced by imagination … For mine eyes have seen the King, the Lord of hosts,” and I know that it is the work of the imagination, for God can not have any attribute or likeness ascribed to Him, even in a prophetic vision, if one prophesies through a luminous glass. This is the meaning of the statement of the Rabbis: Menasseh killed Isaiah. Then they say, he first tried him and then killed him. He said to him, Your teacher Moses said, “Man shall not see Me and live,” whereas you say, “I saw the Lord.” Then they remark that Isaiah could have answered Menasseh but did not, because he knew that he would not accept his answer. The answer he could have made is that even concerning the contemporaries of Moses it is said, “And they saw the God of Israel,” because their apprehension was not through a luminous glass. From all this it is clear that an inferior prophet must not oppose the words of a prophet who is superior to him, but that his words must be so interpreted that they should not conflict with the words of the superior. Now since it is clearly stated in the Torah that the prophecy of Moses stands on a higher plane than that of any other prophet, it follows that we can not accept the words of any other prophet in opposition to and refutation of the words of Moses. Whether, however, any prophet may interpret the words of Moses and say that though they are stated without qualification, they are conditional in their meaning, or that a time limitation should be attached to them, though no such limitation is explicitly stated,—this will be discussed in the sequel with the help of God.

אף על פי שכל דברי הנביאים אמתיים בלי ספק, מכל מקום לפי גודל מעלת הנביא ומדרגתו בנבואה יהיה חוזק האמות הבא בדבריו, כי כמה נביאים לחלשת השגתם לא ישיגו הדברים מבוארים כראוי, לפי שיקרה להשגת הנביאים מה שיקרה להשגת החושים, כי מי שהוא בריא וחזק בהם הוא משיג המוחשים על אמתתם, ומי שהוא חלוש בהם לא ישיגם על אמתתם, אבל ישיג מינם או סוגם ולא ידע להבדיל מאיזה מין הם. כי מי שהוא חזק הראות ישיג המראה אשר ישיגהו לפי מה שהוא, כאלו תאמר אדום או ירוק, וישיג גם כן באי זו מדרגה הוא מן האדמימות או מן הירקות. ואולם החלוש הראות לא ישיג אלא הסוג, כלומר שהוא מראה ולא יותר, ואף אם ישיג המין, רצוני לומר שהוא אדום או ירוק, לא ישיג באי זו מדרגה הוא מן האדמימות או מן הירקות, וכן הענין בשמע ושאר המוחשים. וכזה עצמו יקרה לנביאים בהשגתם, כי מי שהוא חזק ההשגה ישיג הדבר כפי מה שהוא בזולת דמיון ויבואו דבריו מבוארים ובלתי סתומים, ולזה יובנו אמתיים כפשוטן, והנביא שהוא למטה ממנו במדרגה יבאו דבריו סתומים ובחידות ובמשלים ובלתי מבוארים, ולזה לא יהיו אמתיים כפשטן אבל כפי הענין הנרמז בהן בלבד, וכפי פשוטן יובן מהן ענין זולת הענין המכוון בהם. ולזה תמצא יחזקאל להיות נבואותיו אחר הגלות היה מדבר במשלים וחידות בלתי אמתיים כפשוטן, עד שנתרעם מזה להשם יתברך ואמר המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, וכן זכריה לפי שהיה בסוף הנבואה היו כל נבואותיו במראות שאינן אמתיות כפי פשטן אלא כפי הנרמז בהם בלבד, אמר שראה סוסים ונשים ומנורת זהב ושנים זיתים עליה, שענין המנורה והזיתים לא היה אמתי בעצמו אלא הענין הנרמז בהם בלבד. וירמיה שהיה קודם החורבן היו כל נבואותיו מבוארות באר היטב. וכבר באר השם יתברך זה ההבדל בין נבואת משה לזולתו, אמר בנבואת משה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, מכלל ששאר הנביאים זולת משה הם מדברים בחידות בלתי מבוארות ומראות בלתי אמתיים, ולכן ראוי שיפורשו באופן שיסכימו אל דברי משה, וכן יפורשו תמיד דברי הנביא הקטן במדרגה באופן שיהיו מסכימים אל דברי הגדול ובלתי חולקים עליו. ובאור זה הרי שמצינו ישעיה אומר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא וגו׳, ומשה אמר כי לא יראני האדם וחי, ואלו לא היינו יודעים מדרגת שום אחד מהם היינו חושבים שדברי ישעיה הם צודקים, והיינו אומרים כי לגודל מדרגתו השיג מהשם מה שאפשר שיושג ממנו ולכך אמר ואראה את ה׳, ומשה למה שלא הגיע למדרגת ישעיה ולא השיג מהשם אלא דבר מועט, אמר כי לא יראני האדם וחי למעוט השגתו ומדרגתו בנבואה. ואבל אחר שידענו היות משה רבן של נביאים, שנאמר עליו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ונאמר גם כן אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו׳ פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ידענו כי דברי משה אמתיים כפשטן בלי ספק, ודברי ישעיה שהוא למטה ממנו במדרגה אינם צודקים, ולמעוט מדרגתו אמר ואראה את ה׳, שחשב שראה את ה׳ ואינו כן, כי זה היה מפעל הכח המדמה, אבל משה למה שלא היה לכח המדמה מבוא בנבואתו כלל, כי נבואתו היתה בכח הדברי אשר בו מופשט משאר הכחות הגשמיות, אמר כי לא יראני האדם וחי שהוא האמת. אבל ישעיה למה שהיה משתמש בנבואתו גם על ידי הכח המדמה שקראוהו רבותינו ז״ל אספקלריא שאינה מאירה, הביאו זה לטעות ולדמות בכח המדמה שראה את השם, והוא בעצמו פירש שהשגתו זאת היתה בטעות ועל ידי הכח המדמה, ובאר שהסבה בזה היתה שלא היה חמרו מזוקק כחמר משה רבינו, וזהו שאמר כי איש טמא שפתים אנכי, וגם מדותיו לא היו כראוי, וזהו שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, כי הישיבה בין האנשים רעי המרות יפסידו מדות האיש הטוב, ובעבור זה היה מתאונן ואמר אוי לי כי נדמיתי, כלומר שנתפעלתי מן הכח המדמה, ואין נבואתי באספקלריא המאירה כנבואת משה שהיה שומע את הקול מדבר אליו מזולת שיראה תמונה לנגד עיניו, אבל אני להיות נבואתי באספקלריא שאינה מאירה שהיא באמצעות הכח המדמה, לא יכולתי לשער השגת דבור מבלי ראית צורה מדברת, וזה גרם לי להיותי איש טמא שפתים ושהייתי יושב בתוך עם טמא שפתים, ולזה אני מתאונן ואומר אוי לי כי נדמיתי לפי שאת המלך ה׳ צבאות ראו עיני ויודע אני שזהו פעל הכח המדמה, כי הוא יתברך בלי ספק אי אפשר ליחס אליו שום תואר ולא תמונה אפילו במראה הנבואה למתנבא באספקלריא המאירה. וזהו שאמרו חכמינו ז״ל מנשה הרג את ישעיה, ואמרו מידן דייניה וקטליה, אמר לו משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳, ואמרו שהיה יכול להשיב על זה ולא השיב לפי שידע שלא יקבל תשובתו. ומה שהיה יכול להשיב הוא כי אפילו באותם העומדים בדורו של משה נאמר עליהם ויראו את אלהי ישראל, לפי שלא היתה השגתם באספקלריא המאירה. ויתבאר מכל זה כי הנביא שהוא במדרגה למטה מנביא אחר אי אפשר לו לחלוק על דברי הגדול, אבל יתפרשו דבריו באופן שלא יחלקו על דברי הגדול. ואחר שנתבאר בתורה היות נבואת משה במדרגה גדולה מכל הנביאים, מעתה אי אפשר לשמוע לשום נביא לחלוק עליו ולבטל דבריו. ואולם אם אפשר לשום נביא לפרש דברי משה ולומר שאף על פי שנזכרו סתמיות שיש בהם תנאי או זמן נקשר בהם אף על פי שלא פורש, זה יתבאר במה שיבא בעזרת השם:

Seforno Shemot 19:9ספורנו שמות י״ט:ט׳

בעב הענן, even though all of Moses’ prophetic stature underwent a drastic change on the occasion of the revelation at Mount Sinai, and he now received “clear” messages, something described in Numbers 12,8 as ותמונת ה' יביט, “he sees the message from God as a clear picture” (not merely as a reflection by a mirror) he was not to behold the Shechinah, but it was shrouded in thick cloud. The present communication with God which Moses used was not of the אספקלריא מאירה, “clear view” type. בעבור ישמע העם וגם בך יאמינו לעולם, they will believe in the possibility of this “face to face” communication between man and God, and the fact that you have been granted this level of prophecy by Me. (compare Deut.5,4 concerning the expression “face to face.”) One of the principal ingredients of this level of prophecy is that the prophet remains in full control of all his faculties including all parts of his body, something no one had been able to credit until they saw that Moses possessed such a capability.The Israelites commented on this in Deuteronomy 5,21 when Moses quoted them as having said: “this day we have seen that God can speak directly to man and man can survive such an encounter.” It is not that the people needed convincing that there were people who enjoyed prophetic stature and communicated with God and He with them. After all, they knew about all the patriarchs, Aaron and Miriam as well as Moses being prophets. However, up until this time all prophetic messages from God had been communicated either in a dream or in a vision involving the prophet losing touch with his surroundings at the time of such communication by God. Now, for the first time, did the people witness that the recipient of such communications need not necessarily have to temporarily forego being in touch with all that goes on in our terrestrial world. You will understand this better in light of how God Himself explained to Miriam and Aaron in Numbers 12,7 the difference between their level of communication with God and that of their brother Moses, whom God described as thoroughly “at home” in all sections of “His house.” Only after having themselves experienced what this kind of prophetic level meant could they credit Moses as possessing it. Now they also understood that no other prophet, even a legitimate one, could challenge Moses, seeing that his stature as prophet was so superior to any other prophet. 'ויגד משה את דברי העם אל ה, when he heard that his Creator had told him that God wanted the people to have absolute faith in the supremacy of his prophecy, Moses understood suddenly that the people had entertained some doubts about the nature of his prophetical powers. He conveyed the people’s words to God to show that they had unreservedly undertaken to accept everything God wanted from them as conveyed to them from him as God’s word. He emphasized that the people had not only said: כן נעשה, “so we shall do,” but had said כל אשר דבר ה' נעשה, “everything that God has said we shall do.” This was in fact a restrictive comment, meaning that if what they heard was God’s command they would do it, not if it was only the command of an angel. We know already from Exodus 23,21 that an angel is not empowered to forgive any errors committed by the people, כי לא ישא לפשעכם, and therefore Moses himself rejected the idea that the people be under the protection of an angel instead of under God’s personal supervision. The people were aware of this distinction. This is why they had committed themselves to obey only commands issued by God directly.

בעב הענן – אף על פי שכל נבואותיו של משה מעת מתן תורה והלאה היו באספקלריה המאירה, כאמרו ״ותמנת ה׳ יביט״ (במדבר י״ב:ח׳), מכל מקום נבואתו זאת היתה ״בעב הענן״. בעבור ישמע העם (בדברי עמך) וגם בך יאמינו לעולם – יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה ״פנים אל פנים״, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים, בלתי שום חלום, כאמרו ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם״ (דברים ה׳:ד׳), והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע. עתה יאמינו ״גם בך״ שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״ (שמות ל״ג:י״א). ולכן אמרו ״היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי״ (דברים ה׳:כ״א), כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנבואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, כמו שבאר הוא יתברך באמרו ״במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״ (במדבר י״ב:ו׳). אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה. ויגד משה את דברי העם אל ה׳ – כאשר שמע תקנת קונו למען יאמינו במין נבואתו, הרגיש בספק העם והגיד דבריהם, בחשבו שהטעם שאמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה״, ולא אמרו ״כן נעשה״ בלבד, היה מפני שהיו מספקים אם היתה נבואת משה באופן זה דברי ה׳ או על ידי מלאך, ושאולי אם יקבלו עליהם דברי מלאך ידקדק עליהם כחוט השערה, ולא יסלח, כאמרו ״כי לא ישא לפשעכם״ (שמות כ״ג:כ״א), ובכן אמרו שלא יעשו זולתי דברי ה׳ בלבד.

Seforno Shemot 19:11ספורנו שמות י״ט:י״א

והיו נכונים, that not only the mind, the spirit, be in readiness for the revelation but also the body that houses the spirit. This was necessary because the level of prophecy they would experience at the revelation would far surpass anything an ordinary prophet experiences, something for which he does not have to prepare his body by ritual immersion, and loss of any residue of seminal fluids the body ejaculated during the days immediately preceding the prophetic vision. Moses was not forbidden physical contact with his own wife until he had attained this level of prophetic stature. This would commence from the time of the revelation and onwards. At that time he released the other Israelites from the restriction of carrying on marital relations with their wives by saying to them: “return to your tents” (Deuteronomy 5,27-28). Moses himself had been told by God at that time: “you remain standing here with Me.” This is what our sages explained in Shabbat 87.

והיו נכנים – שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם ״פנים בפנים״, בעוד היותם משתמשים בחושיהם. ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה, שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה ״פנים אל פנים״, כאמרו ״לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי״ (דברים ה׳:כ״ז-כ״ח), כמו שבארוהו רבותינו זכרונם לברכה.

Seforno Shemot 24:11ספורנו שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, God, did not extend His helping hand to enable these nobles and elders to grant them the level of prophetic status while they were oblivious to their five senses with which they perceived while merely human beings. We encounter such a concept in Ezekiel 8,1 when the prophet describes an inspiration received with the words: ותפול עלי יד ה', “and the “hand” of God “fell” upon me there.” The use of this phraseology describes the separation of the “normal” senses used for perception employed by the prophet, and his transformation into a super terrestrial dimension. Examples of people who divest themselves of human senses, or human garb, (a simile for their senses?) are King Saul in Samuel I 19,24 “then he too stripped off his clothes and he too spoke in ecstasy before Samuel, and he lay naked all day and night. This is why people say: “Is Saul too among the prophets?” ויחזו את האלוקים, they achieved a vision of their concept of God similar to a prophetic vision. ויאכלו וישתו, afterwards they made a festive meal which they consumed without their normal senses having been in any way transformed or temporarily become neutralised. They prepared this festive meal congratulating themselves on a higher spiritual dimension which they felt they had achieved.

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו – להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם ״יד ה׳⁠ ⁠״, כאמרו ביחזקאל ״ותפל עלי שם יד ה׳⁠ ⁠״ (ח׳:א׳), כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ״ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה״ (שמואל א י״ט:כ״ד). אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז. ויחזו את האלהים – במראה נבואי. ויאכלו וישתו – עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו.

Seforno Shemot 33:11ספורנו שמות ל״ג:י״א

פנים אל פנים, as opposed to נופל וגלוי עינים, (Numbers 24,4) as Bileam described his visions which came to him only when he had lost control over his own senses. כאשר ידבר איש אל רעהו, as opposed to soliloquizing, לא ימיש מתוך האוהל, in order to ensure that none of the Israelites would enter this tent, seeing all of them were in a state of disgrace. This tent was reserved for the presence of the Shechinah out of bounds, as in Exodus 3,5 where Moses was warned not to come close while wearing footwear. The reason that at that time even Moses was not admitted as he was, shows that he was not yet spiritually equipped for that degree of communication from God.

פנים אל פנים – ולא ״נפל וגלוי עינים״ (במדבר כ״ד:ד׳), אבל בעודו משתמש בחושיו. כאשר ידבר איש אל רעהו – ולא בחידות. לא ימיש מתוך האהל – למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל, מפני שהיו כולם נזופים אז, והמקום היה מוכן לשרית שכינה, כענין ״אל תקרב הלם״ (שמות ג׳:ה׳) שנאמר למשה, בהיותו אז בלתי מוכן במספיק למקום.

Seforno Shemot 33:18-23ספורנו שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(18) את כבודך, how every creature, every phenomenon in this universe derives from You, even though these phenomena do not appear to be even faintly related to one another. This is what Isaiah 6,3 meant with the words מלא כל הארץ כבודו, “all the earth is filled with His glory.” (19) אני אעביר כל טובי על פניך, this will not be denied due to My not being unwilling to bestow these insights. As proof, אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך, God proclaims what He says using the name of Hashem, the “name” which informs people and teaches them about His existence as the God whose ways are those pf goodness. By saying that He will parade all of His goodness before Moses, He implies that if Moses had been capable of understanding all of the hidden aspects of God’s essence He would indeed have fulfilled all of Moses’ requests. Nonetheless, i.e. in spite of Moses’ or better, man’s inherent inability to understand all of this, God will reveal a fragment of His modus operandi; by doing this Moses would acquire a glimpse of God’s essence as portrayed in 34,5. וחנותי את אשר אחון, I will grant you the degree of insights I grant all those who find favour in My eyes. I am in the habit of being very generous in the application of this principle. ורחמתי את אשר ארחם, I will use My attribute of Mercy so that you will not die during the experience, just as it is My custom to extend mercy to all those who, in My opinion, qualify for such. In practice this means that I will put My hand over you shielding you, as we read in verse 22. (20) ויאמר לא תוכל לראות, your inability to see what you would like to see is not due to My depriving you, personally, of such an experience, but is rooted in man’s inability to “see” such things unless you had died first, as an eye of flesh and blood cannot “see” such things. You would be fatally blinded before understanding anything you would “see.” (21) הנה מקום אתי, there does exist a place from which visions of God can be obtained, the place where both Moses and the prophet Elijah stood in a cave or beside a cave as described in Pessachim 54 as one the 10 items God created at dusk on the sixth day of creation. (23) וראית את אחורי, where you will be able to glimpse how all the celestial forces below My level of Divinity carry out their activities; but ופני לא יראו, but understanding of how My execution of My thoughts translates into something concrete, neither you nor anyone else will be capable of “seeing.”

(יח) את כבדך – איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיהו ו׳:ב׳). (יט) אני אעביר כל טובי על פניך – לא ימנע זה מצד היותי בלתי חונן, כי אמנם ״אעביר כל טובי על פניך״. וקראתי בשם ה׳ לפניך – הנה קורא בשם ה׳ הוא המודיע ומלמד מציאות האל יתברך ודרכי טובו. אמר אם כן ״אני אעביר כל טובי על פניך״, באופן שאם היו עיני הבנתך מספיקות לזה היית משיג כל רצונך, ועם זה אלמדך להועיל קצת דרכי טובי, שבידיעתם תקנה איזו ידיעה מעצמותי, כאמרו ״ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠״ (שמות ל״ד:ה׳). וחנתי את אשר אחן – אתן לך אותו החן שדרכי לתת לכל מוצא חן בעיני, שהוא בשפע רב, בלתי שום כליות ובלתי צרות עין. ורחמתי את אשר ארחם – ארחם עליך שלא תמות לנגה ברק כבודי, כמו שדרכי לרחם על כל הגון וראוי לכך, כאמרו ״ושכתי כפי עליך עד עברי״ (פסוק כ״ב). (כ) ויאמר לא תוכל לראת – לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך, שלא תוכל לקבל את שפע האור. (כא) הנה מקום אתי – מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם זכרונם לברכה על מערה שעמדו בה משה ואליהו, שהיא מעשרה דברים שנבראו בין השמשות (פסחים נ״ד.). (כג) וראית את אחרי – תראה איך תהיה פעולת כל מה שלמטה ממני. ופני לא יראו – אבל לא יהיה נראה אצל זולתי איך ממציאותי ישפע מציאות כל נמצא, כמו ששאלת.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 19:11הכתב והקבלה שמות י״ט:י״א

ירד ה׳ – לשון ירידה בהקב״ה בכ״מ הוא ענין הרָאותו וגלויו בהשגת השכל, והוא כלשון וירא אליו ה׳ האמור באברהם, לכן ת״א ויב״ע וירד ואיתגלי כתרגו׳ וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה, כי גלוי שכינה אל התחתוני׳ ירידה היא אצל מעלת הגבוה (כ״כ הרב״ח), ול״נ בכוונת המתרגמים שתרגמו וירד לשון התגלות, כי לדעתם וירד הוא לשון שטיחה פשיטה (אויסדעהנען), כענין וירד על הכרובים (מ״א ו׳) על רדידת הזהב לטסין דקין, וכן ויט שמים וירד (תהלים ח״י) לפירש״י, הוא משרש רדד על ההתפשטות והמתיחות, והרי״ש פתוחה כמו ותקל גברתה (לך לך) ששרשו קלל, והנח הנעלם הנמשך מן הצר״י הוא במקום הדגש הראוי להיות לחסרון אות הכפל, ולר״י הוא מן הקל, ואף שבכאן הה״א בסגול, הנה כמהו ויצר לו (ר״פ וישלח) ששרשו צרר לרשב״ם מגזרת צרור את המדינים, והצד״י צרוי׳, והכלל שבקומות אין מספר גזרות נחי פ״י ע״ו וכפוליים משתתפים ויבאו זו תמורת זו כמוזכר בספרי בעלי לשון. ואם תבחין תמצא כי פעל ירד רדד ורדה משותפים במובנם, כי יסוד שרש כלם שתי אותיות רד לכן הם מתאחדים בעיקר הוראתם, תדע שישמש לשון ירידה על חיל היוצא למלחמה (כבש״א כ״ו) במלחמה ירד, ולא ירד עמנו במלחמה, אף שאין בזה ירידה ממעלה למטה, אבל להיות שאנשי חיל אף שבלכתם למלחמה ילכו בקבוץ יחד כיון שבעת הצורך יתפשטו ויתפרדו זה מזה וירחיבו שורותיהם לכן נופל ע״ז לשון ירידה, ענין פשיטה והתרחבות, ובשאר מקומות ישמש באמת לשון פשיטה על החיל היוצא למלחמה, פשט גדוד בחוץ (הושע ז׳), ופשטת על העיר (שופטים ט׳). ולזה ישמש שרש ירד גם על האבל ההספד והאנינות (טרויערן, קלאגען), כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א), יורד בבכי (ישעיהו ט״ו), שהוא זר מאד למחברים שזה מנע״ו, אמנם למ״ש שעיקר הוראת ירד הוא על ההתפשטות והתרחבות יתכן מאד, כי כל המצטער בצרתו רוחו ונשמתו קצרה עליו ואינו יכול להאריך בנשמתו, כי גודל הצרה תחמם לבו בקרבו ותסבב לו מצוקת החזה, ולכן נקרא מעמד כזה צרה, לשון מצר וצמצום כי נתמעט בקרבו מקום ונעשה צר מלהכיל הענין הרע המצער אותו, וכאשר תשתפך עליו נפשו להוציא בשפתיו דברי אנינות וצערו, בזה יקל עליו משאת צערו, ויסור ממנו צרת כאב החזה, ורוח לבו בקרבו, ככתוב (איוב ל״ב) הציקתני רוח בטני, אדברה וירוח לי, ואחרי כי מאמרי הקינות ודבורי היללה היוצאים מפי המשוקע במצר יקילו עליו צערו, וימעיטו צרת הלב, וגורמים לו הרוחה ושיוכל רוחו בקרבו להתפשט ולהרחיב כראוי לכן הונח על דברי האנינות לשון ירידה וענינו התפשטות; ולהיות כי כל בנין העומד על האדמה הוא קטן מאד בכמותו בערך כל פני שטח הארץ, שבזה האדם מצומצם בלתי יוכל להתפשט בתנועתו רק בכמות הבנין, ובזה כל הארץ לפניו להתפשט ולהתרחב בתנועותיו לכל רוח אשר ירצה לפנות, לכן העוזב ישיבתו בבנין שממעל לארץ ויתנועע לשוט למטה לשבת בארץ, תקרא תנועתו זאת ממעלה למטה ירידה, ע״ש מציאת ההתפשטות; ומה שהונח על הממשלה לשון רדי׳ וירד מיעקב, הוא רודה מעבר הנהר, נ״ל שהוא ג״כ מענין התפשטות כי המושל בעם ומנהיג המדינה דעתו מפוזרת על כל פרטי עניני העם ועל כל חלק קטן שבמדינה לתקן הכל לפי טובת הכללי, לכן נופל על פזור נפשו והתפשטות מחשבתו לשון רדי׳; ומענין זה שלח אש בעצמותי וירדנה, כי האש תפריד חלקי העצם זה מזה אף שהם אדוקים יחד באומץ היותר אפשרי בטבע, מ״מ האש תשלוט בו להפרידו לחלקים היותר קטנים כאבק מעפר, ויתורגם וירדנה (צערשטרייעט, צערשפליטטערט); ובזה נכונים דברי המתרגמי׳ ענין ירידה לשון התגלות, כי ההתפשטות וההתגלות מתאחדים זה עם זה, והאחד תלוי בחברו, הלא תראה אור הנר וכדומה מדברים המאירים, המוקפים במחיצה המונעת התפשטות האויר מחוץ למחיצה, כשנעשה נקב מעט במחיצה זו יתילדו שני דברים, האחד מצד עצם האור, נצוצי האור שהיו עד הנה מצומצמים תוך ההיקף כעת יתפשטו ויתרבו דרך נקב המחיצה החוצה, והשני מצד המקבל העומד חוץ למחיצה ההיא, כי מה שהיה עד הנה מחשך לפניהם עתה נראה אור להם ונתגלה לעיניהם, ככה הוא הענין בהתגלות השכינה ית״ש, כי אף שאדון יחיד א״ס ב״ה ממלא כל עלמין, בכל זה צמצם והסתיר כביכול את כבודו ית׳ לעינינו, כמו שדימוהו קדמונינו כענין הנשמה אל הגוף, שהוא ית׳ נשמתא דכל עלמין, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף מ״מ היא מתצמצמת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי האיברים להחיותם, ולא נגלית לעיני בשר, ככה היה רצונו ית׳ להסתיר ולצמצם אור אחדות עצמותו ית׳ בעמידת העולמות והבריות צמצום והסתר עצום, עד שלא יתראה לעינינו רק מציאות עולמות וכחות אין מספר, והנה כשרצונו ית׳ לגלות מעט מאור שכינתו שהיה עד הנה מצומצם ומוסתר מהשגתינו, בזה יתחדשו שני ענינים, הא׳ התפשטות אור כבודו ית׳ שהיה עד הנה לעיני כל בשר מצומצם בענינו, והב׳ התגלות האור שהיה מסתתר עד כעת. ושפיר יתורגם וירד ואתגלי (פעראָפפענבארט), כי התפשטות האור הוא בעצמו התגלותו.

Shadal Shemot 19:11שד״ל שמות י״ט:י״א

ירד ה׳ – מראה כבודו, והוא האש.

Shadal Shemot 24:10-11שד״ל שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו וגו׳ – גם זה לתת כבוד לאומה שקבלה תורתו, רצה ה׳ שיתקרבו אליו הנכבדים שבהם, ובמראה להם הִתְוַדַע. כמעשה – נ״ל כי מלת מעשה נאמרת על כל דבר, יהיה מה שיהיה, וכן כאן הכוונה ראו דבר מה שהיה דומה (במראהו) ללובן הספיר. לבנת – לובן וזוהר (ר׳ יונה ורשב״ם ורמבמ״ן וראזנמילר וגיזניוס); ורמבמ״ן חשב שכן הוא ג״כ בתרגום ירושלמי, וזה טעות, כי בתרגום ירושלמי מתורגם כעובד לבן דספירינון, ובלשון ארמית אין אומרים לבן אלא חיור להוראת הלבנינות, אבל אומרים לִבְנִין להוראת לְבֵנִים (כ״ח אדר שני תרכ״ד). והדבר ההוא שהיה דומה ללבנת הספיר היה ג״כ כעצם השמים לטהר וכל זה מַרְאָה שראו אצילי בני ישראל, והוא כבוד נברא לשעתו, אבל העם במתן תורה לא ראו שום תמונה; וכל זה על דרך מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא {ברכות נ״ח.} ובימי קדם לא היו המלכים מתראים לכל העם כי אם לקצת נבחרים. (יא) ואל אצילי – אהרן ושאר העולים אתו. לא שלח ידו – לא ניזוקו בראותם תמונת ה׳, כי ה׳ רצה לכבדם. ויאכלו וישתו – אחר שראו מה שראו ירדו ואכלו עם אחיהם בבשר השלמים.

Shadal Shemot 33:18שד״ל שמות ל״ג:י״ח

הראני נא את כבודך – לכרות לו ברית כמו שעשה לאברהם {בראשית ט״ו:י״ז} והנה תנור עשן (רשב״ם), וזה כדי שלא יגרום החטא הואיל והם עם קשה עורף. ולא אמר קחה לי {בראשית ט״ו:ט׳} מפני שעל ראש ההר לא היו בהמות ולא היה מותר שיעלו שם.

Shadal Shemot 33:20שד״ל שמות ל״ג:כ׳

ויאמר לא תוכל וגו׳ – המראה אשר הבטחתיך להעביר לפניך, תראה אותה בעברה לפניך, אבל לא תוכל להסתכל בפניה, כי זה א״א לטבע בן אדם מבלי שימות; וכל זה כדי שלא ילמדו בני אדם לעשות תמונה.

R. S.R. Hirsch Shemot 33:21-23רש״ר הירש שמות ל״ג:כ״א-כ״ג

(כא) ויאמר ה׳ וגו׳ – אולי אפשר לומר שהתשובות שניתנו בשני הפסוקים הקודמים, באו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. בתחילה התשובה החיובית (פסוק יט); ורק לאחר מכן התשובה השלילית (פסוק כ), המלווה בהסבר מדוע יש צורך לדחות את בקשת משה. שתי התשובות ניתנו בנפרד, בשני מאמרים נבדלים (״ויאמר וגו׳ ויאמר״). עכשיו מוסיף ה׳ ואומר: ״הנה מקום אתי״. אם מבינים אנו תיבות אלה באופן הנכון, הן מבטאות את הפסגה, ובד בבד את הגבול, שאליו יכול השכל האנושי להתרומם. לא לחזות באלקים, אלא להביט על הארץ ועל הענינים הארציים, על האדם ועל מעשי אנוש, מנקודת המבט של ה׳ – זוהי המטרה הנשגבת ביותר שביד אדם כאן למטה להשיגה, ולכן היא המטרה היחידה שיש לו לשאוף אליה. ״הנה מקום אתי״: ישנה רק נקודה אחת שניתן להשקיף ממנה, שנקבעה כמטרה הגבוהה ביותר אף לשכל האנושי הגדול ביותר. גם לאדם כמשה, יש רק נקודה אחת כזו: לא להשקיף מהארץ אל האלקים כדי לחזות בה׳ ובדברים אלקיים; אלא להתרומם על ידי ה׳, לעמוד ״אתו״, לצפות על האדם ועל הענינים האנושיים מנקודת מבטו של ה׳; ולהתבונן ולהבין את האדם ואת כל הדברים האנושיים מהנקודה הנשגבה של ראיית ה׳. נקודת הראייה לצפיותיך אינה לפני או כלפי; היא ״אתי״, היינו לידי. עמוד על הצור, כדי שמנקודת תצפית מרוממת זאת תצפה על הארץ כאשר היא נתונה תחת כח ההשגחה העליונה. (כג) וראית את אחרי – הווי אומר, שלא תראה אותי בשעת מעשה; תוכל לראות, ואכן תראה, רק את העקיבות שלי במעשי השגחתי.

Malbim Shemot 33:18-23מלבי״ם שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(יח) ויאמר הראני נא את כבודך – אז בקש שאלה חדשה, שיראהו את כבודו, וכבר כתב הרמב״ם שכבוד ה׳ לו ג׳ שתופים, שלפעמים יבא על האור הנברא, ולפעמים יבא על התהלה והשבח שמהללים את ה׳, ולפעמים יבא על ידיעת עצמותו, והנה הענין שבקש משה לראות, ע״כ הוא שבקש להשיג את עצמותו וכ״כ הרמב״ם, ויקשה מאד שאיך לא ידע מזה שעצמות האלהות הוא דבר נמנע ההשגה, ואני אומר שכבוד ה׳ יש לו עוד הוראה אחרת, שכל הבריאה כולה אשר עשה מראש ועד סוף הוא כבוד ה׳ כמ״ש (ישעיהו מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכל העולמות שנאצלו ושנבראו שנוצרו ושנעשו הם כבוד ה׳ והם המעידים על מציאותו וחכמתו ויכלתו וטובו וגם עצמותו נכלל בזה לפעמים, ומשה רבינו עליו השלום בקש להשיג מכבוד ה׳ כל מה שאפשר בכחו להשיג: (יט) ויאמר – הנה השיב לו ע״ז שלש אמירות, כמ״ש ב׳ פעמים ויאמר, הודיעו שיש בזה שלשה שערים, שער האחד בדברים שהם אפשרי ההשגה, השער השני בדבר שהוא נמנע ההשגה, השער השלישי במה שהוא בצד אחד נמנע ההשגה ובצד שני אפשרי ההשגה, תחלה הודיעהו השער שהוא אפשרי, ההשגה, היינו שישיג כל הנבראים וצורתם והשתלשלותם וקשורם עם בוראם בכל פרטיהם שכ״ז אפשרי ההשגה, וע״ז הבטיח לו שבזה ימלא שאלתו, ועז״א אני אעביר כל טובי על פניך ר״ל כל הבריאה, שכל המציאות המציא ע״י מדת טובו, שתכלית כל הבריאה היה כדי שיגלה מדת טובו ושימצאו נבראים שייטיב עמהם, שע״ז נאמר בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, אני אעביר על פניך כל המציאות וכל הבריאה שבראתי ע״י מדת טובי, והיא עצמה הוא כל טובי המתגלה ע״י הבריאה, ויותר מזה שאגלה לך סתרי השמות שבהם תלויה חיות העולמות, שכל העולמות נבראו בשמותיו של השי״ת והם נשמה להם ומחיים הקיימים את כולם ומשפיעים בם שפע וברכה, ועז״א וקראתי בשם ה׳ לפניך, ובזה הבטיחו שיודיעהו שמותיו ופעולתם וי״ג מדותיו שכ״ז ממדת טובו, וחנתי את אשר אחן, ור״ל ובעת ההיא יהיה עת רצון מאתי לחונן את כל אשר אוכל לחון ורחמתי את כל אשר אוכל לרחם, ר״ל שבקריאת השמות וי״ג מדות יפתחו שערי החנינה והרחמים בתכלית הטובה והרצון, וימלאו את כל המציאות חן וחסד ורחמים: (כ) ויאמר – עתה הודיעו השער שהוא נמנע ההשגה שהיא ידיעת מהות ועצמות הא״ס יתברך שזה נקרא פניו שהוא עצמותו, עז״א לא תוכל לראות את פני שעצמותי הוא נמנע ההשגה, כי לא יראני האדם ולא יראני כל חי, וכמ״ש בספרא ויקרא (פרשה א׳) שאפילו חיות הקדש הנושאות את המרכבה אין משיגים את הכבוד: (כא) ויאמר ה׳ – עתה הודיעו השער שהוא מצד אחד נמנע ההשגה ומצד השני אפשרי ההשגה שהוא להשיג איך יצא המציאות שהוא בעל תכלית מאת הא״ס שהוא בלתי בעל תכלית, ואיך יצא הרבוי מן האחדות, ואיך נתהוה המקום המכיל בתוכו כל העולמות ממי שנעלה מהמקום ומהזמן ומהגבול וכל שנוייהם, שבעיון הזה קבלו חכמי חרשים סוד הצמצום, וכתב בע״ח בתחלתו, תחלת הכל היה מציאת אור פשוט ונקרא אור א״ס ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברוא וכו׳ צמצם א״ע באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה, ופי׳ שלהוציא את העולמות שהם בעלי גבול ותכלית ומתקוממים במקום מאת הבלתי בע״ת והא״ס מוכרח ששער א״ע בדרך מוגבל ושער את כל העולמות שיהיו בעלי גבול ושיתקוממו במקום, כי בהיותו בלתי בע״ת ונמצאו בכחו כל האפשריות עד בלי תכלית ימצא בו ג״כ האפשריות להמציא עולמות שהם בעלי גבול ותכלית. ולהמציא ממאות זה עזב דרכו הבלתי בע״ת שזה ימליץ שצמצם א״ע וסלק אורו ממקום זה היינו שסלק את אורו הבלתי בע״ת ונעשה חלל ומקום שיתקוממו שם ברואים בעלי גבול שצריכים מקום המגביל אותם, ובכ״ז גם צמצום זה נמצא בכחו הבלתי בע״ת שעז״א הנה מקום אתי, שכפי מה שהוא א״ס ובלתי בע״ת בהכרח נמצא בכחו גם אפשריות הצמצום, ומקום הזה היה המרכז שבו יעמדו כל היצור, ועז״א ונצבת על הצור, שבהתגלות הצמצום הזה והחלל הפנוי נמדד ונגבל בתוכו כל היצור שרצה לבראות, וכבר כתב במו״נ ח״א ששם צור מורה על כלל המציאות שיצר שעל ידי זה נקרא צור עולמים, ר״ל שבהשגה זו תתיצב להשיג כל היצור שנעשה במקום הזה: (כב) והיה – עתה הודיעו כי בבואו להשיג ענין זה איך יצא היצור והמציאות מן הא״ס אל המציאות וההויה. הנה צד אחד שנקרא פני שהוא מהות הא״ס בעצמו הוא נמנע ההשגה, והצד שנקרא אחורי שהיא הבריאה כולה שנעשה בפקודתו זה דבר שיוכל להשיג, אמנם המעבר שעברה הבריאה מן הא״ס והבלתי בע״ת אל הגבול והסוף, שעז״א והיה בעבור כבודי ר״ל אם תרצה לעיין ולהשיג איך עבר הכבוד [שהיא הבריאה שבקש עליה הראני נא את כבודך] מן הבלתי תכלית אל הבריאה שהיא בע״ת, שבזה תעיין בענין הצמצום, איך צמצם א״ע ונעשה חלל פנוי ומקום שבו יעמדו כל העולמות וחלל זה קורא פה נקרת הצור, כי נקר הוא חלל עגול שנעשה באיזה דבר שעז״א (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר כי העין שוכב בחלל עגול סביב ואמר לבא בנקרות הצורים (ישעיהו ב) שהוא החלל העגול שנעשה בצורים וסלעים כמ״ש בפי׳ שם, וע״ש זה קרא חלל זה שבו עומד כל היצור נקרת הצור, שצור הוא היצור כמ״ש הרמב״ם, באר לו שלהשיג את הצמצום הזה ונקרת הצור, הנה מצד שרשו שבא מן הא״ס הוא נמנע ההשגה כי הא״ס הוא נמנע ההשגה, ומצדו השני אחר שנעשו בו כל היצור הוא אפשרי ההשגה שכבר הבטיחו שישיג את כל טובו, אבל המעבר עצמו איך עבר מן הא״ס אל הסוף, ומן הבב״ת אל הצמצום וענין הצמצום ונקרת הצור עצמו שהוא החלל והמקום שנעשה לכל המציאות טרם שנתהוה המציאות, המעבר עצמו והנקר שהוא החלל והצמצום איך היה ענינו זה יכוסה בענן והעלם, שגם דבר זה הוא קשה ההשגה ומכוסה בענן וערפל, שעז״א ושכותי מפי עליך עד עברי, שענין ההעברה איך עברתי מן הא״ס אל עולמות בעלי גבול אסוכך עליך את כפי שהוא הענן המכסה ומעלים את הדבר, ובאר שבין נקרת הצור שהוא חלל הצמצום שאמר עליו ושמתיך בנקרת הצור ובין ענין העברה בעצמה עד עברי מקצה הא״ס אל קצה הבריאה שנעשה בנקרת הצור זה סכותי בענן לך ולא תוכל להשיגו עד עברי לגמרי שבאתי לקצה השני שהוא העולמות שנוצרו שאז עברתי את הקצה השני, אז, (כג) והסירותי את כפי – אסיר את הענן והערפל מעליך, שכל מה שנעשה מאז והלאה תראה באור בהיר, ובזה וראית את אחורי תשיג כל המציאות וכל העולמות שנוצרו ממני במקום הצמצום, אבל פני ועצמותי ואיך היה לפני ההעברה וההשתלשלות הזה, לא יראו כי זה נמנע ההשגה:

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 6:1מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין ו׳:א׳

בשנת מות – (עיין בהערה קאפיטל א׳). ואראה את ה׳ – העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ״ש חז״ל בסוף החולץ, ואראה את ה׳ והכתיב לא יראני האדם וחי ? ל״ק כאן באספקלריה המאירה (ר״ל לראות אמתת העצם א״א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, א. ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע״י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, ב. ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו – שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה׳ בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא – מוסב על ה׳ הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד ושוליו – של הכסא ר״ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת מלאים את ההיכל – כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ״ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים – כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו.

Malbim Yeshayahu Beur HaMilot 6:1מלבי״ם ישעיהו ביאור המילות ו׳:א׳

אראה – פעל ראה אצל ה׳ מורה על ראיית השכל, ע״ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו״נ פ״ד מראשון), ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנ׳, הישיב׳ מור׳ הקביעו׳ והנחות על ענין אחד, (שם פי״א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה׳ על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ״ט) רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ׳). ועיין למעלה (ב׳ יב) ההבדל בין רם ונשא, ופה ר״ל רם בעצמו ונשא ע״י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב.

Netziv Shemot 24:10נצי״ב שמות כ״ד:י׳

{ויראו את אלהי ישראל – ראיית הלב ולא ראיית העין. פירוש ר״ח, הובא באור זרוע הלכות קריאת שמע סימן ז׳.} כמעשה לבנת הספיר – כתב הרמב״ן ז״ל — הוא שראה יחזקאל (א,כו) ״כמראה אבן ספיר דמות כסא״ (עכ״ל). ובעניי איני מבין מה ענין כסא ל״תחת רגליו״. אלא כך הענין, דכבר נתבאר בספר בראשית (ב,ד) פירוש הכתוב ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״ (ישעיהו סו,א), דכמו מלך בשר ודם יושב על כסאו בהיכלו ומשגיח על המדינה, וכל מעיינו בה, והיא התכלית, כך הקב״ה כביכול ׳בשמים כסאו׳ ודן ומחשב על הארץ איך להנהיגה לפי מעשה בני האדם, והארץ היא התכלית של בריאת שמים וארץ, וזהו לשון ״הדום רגלי״ מלשון סוף, כמו ׳רגל ההר׳, פירוש, סוף השתלשלות ההשגחה, כי לזה התכלית נברא הכל כדי ׳שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ׳, כמו שכתבתי כמה פעמים. והנה בשיר השירים (ה,יא) בשבח של כנסת ישראל להקב״ה אמר המשורר הקדוש ״ראשו כתם פז״, וכן על סוף הפעולה שהיא מכונה בשם ׳אדנים׳ אמר (שם פסוק ט״ו) — ״שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז״. והכונה, שכמו ראש המחשבה נקיה וטהורה ככתם פז כך סוף פעולה דומה לפז בלי עירוב דעת ומעשה אחר חס ושלום. אמנם בינתים והשתלשלות המעשים נעלמת מכח אנוש להבין טהרתן, באשר נסבכו בחשבונות רבים ע״י אמצעים שלוחי ה׳, ועל זה נאמר למשה (להלן לג,כ) ״לא תוכל לראות״. ובא זה המשל שבשיר הקדוש, בתורה ובמראה יחזקאל על שם אבן הספיר, באשר הוא אבן מוצק ונקי מכל סיג וחלאה. וראה יחזקאל ה״כסא״ שהוא ראש המחשבה ״כמראה אבן ספיר״. והאצילים ראו ״תחת רגליו״ היינו סוף מעשה — ״כמעשה לבנת הספיר״ — נקי מכל סיג האמצעים המגיעים לידי סוף מעשה, ואין בם כי אם רצון כבוד ה׳ לבדו. וזהו סיפיה דקרא ״וכעצם השמים לטוהר״ — כמו השמים מקום מחשבה ודאי נקי מכל השתתפות דעת אחרת חס ושלום, כך ראו ״תחת רגליו״ שנעשה רצונו יתברך לבדו ואין לזר אתו.