Seeing Hashem/5

EN/HEע/E

Seeing Hashem

Sources

Bereshit 12:7בראשית י״ב:ז׳

Hashem appeared to Abram and said, “I will give this land to your seed .” He built an altar there to Hashem, who appeared to him.

וַיֵּרָא י״י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי״י הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

Bereshit 17:1בראשית י״ז:א׳

When Abram was ninety-nine years old, Hashem appeared to Abram, and said to him, “I am God Almighty. Walk before me, and be blameless.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י״י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

Bereshit 18:1בראשית י״ח:א׳

Hashem appeared to him by the oaks of Mamre, as he sat in the tent door in the heat of the day.

וַיֵּרָא אֵלָיו י״י בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

Bereshit 32:31בראשית ל״ב:ל״א

Jacob called the name of the place Peniel : for, he said, “I have seen God face to face, and my life is preserved.”

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

Shemot 19:11שמות י״ט:י״א

and be ready against the third day; for on the third day Hashem will come down in the sight of all the people on Mount Sinai.

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד י״י לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי.

Shemot 19:21-24שמות י״ט:כ״א-כ״ד

(21) Hashem said to Moses, “Go down, warn the people, lest they break through to Hashem to gaze, and many of them perish. (22) Let the priests also, who come near to Hashem, sanctify themselves, lest Hashem break forth on them.” (23) Moses said to Hashem, “The people can’t come up to Mount Sinai, for you warned us, saying, ‘Set bounds around the mountain, and sanctify it.’” (24) Hashem said to him, “Go down and you shall bring Aaron up with you, but don’t let the priests and the people break through to come up to Hashem, lest he break forth on them.”

(כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל י״י לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל י״י יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם י״י. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י״י לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל י״י פֶּן יִפְרׇץ בָּם.

Shemot 24:1-12שמות כ״ד:א׳-י״ב

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.” (3) Moses came and told the people all the words of Hashem, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said, “All the words which Hashem has spoken will we do.” (4) Moses wrote all the words of Hashem, and rose up early in the morning, and built an altar under the mountain, and twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He sent young men of the children of Israel, who offered burnt offerings and sacrificed peace offerings of cattle to Hashem. (6) Moses took half of the blood and put it in basins, and half of the blood he sprinkled on the altar. (7) He took the book of the covenant and read it in the hearing of the people, and they said, “All that Hashem has spoken will we do, and be obedient.” (8) Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said, “Look, this is the blood of the covenant, which Hashem has made with you concerning all these words.” (9) Then Moses, Aaron, Nadab, Abihu, and seventy of the elders of Israel went up. (10) They saw the God of Israel. Under his feet was like a paved work of sapphire stone, like the skies for clearness. (11) He didn’t lay his hand on the nobles of the children of Israel. They saw God, and ate and drank. (12) Hashem said to Moses, “Come up to me on the mountain, and stay here, and I will give you the tables of stone with the law and the commands that I have written, that you may teach them.”

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי״י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י״י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

Shemot 33:11-23שמות ל״ג:י״א-כ״ג

(11) Hashem spoke to Moses face to face, as a man speaks to his friend. He turned again into the camp, but his servant Joshua, the son of Nun, a young man, didn’t depart out of the Tent. (12) Moses said to Hashem, “Behold, you tell me, ‘Bring up this people:’ and you haven’t let me know whom you will send with me. Yet you have said, ‘I know you by name, and you have also found favor in my sight.’ (13) Now therefore, if I have found favor in your sight, please show me now your ways, that I may know you, so that I may find favor in your sight: and consider that this nation is your people.” (14) He said, “My presence will go with you, and I will give you rest.” (15) He said to him, “If your presence doesn’t go with me, don’t carry us up from here. (16) For how would people know that I have found favor in your sight, I and your people? Isn’t it in that you go with us, so that we are separated, I and your people, from all the people who are on the surface of the earth?” (17) Hashem said to Moses, “I will do this thing also that you have spoken; for you have found favor in my sight, and I know you by name.” (18) He said, “Please show me your glory.” (19) He said, “I will make all my goodness pass before you, and will proclaim the name of Hashem before you. I will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.” (20) He said, “You cannot see my face, for man may not see me and live.” (21) Hashem also said, “Behold, there is a place by me, and you shall stand on the rock. (22) It will happen, while my glory passes by, that I will put you in a cleft of the rock, and will cover you with my hand until I have passed by; (23) then I will take away my hand, and you will see my back; but my face shall not be seen.”

(יא) וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם י״י לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר י״י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

Vayikra 9:4-6ויקרא ט׳:ד׳-ו׳

(4) and a bull and a ram for peace offerings, to sacrifice before Hashem; and a meal offering mixed with oil: for today Hashem appears to you.’” (5) They brought what Moses commanded before the Tent of Meeting: and all the congregation drew near and stood before Hashem. (6) Moses said, “This is the thing which Hashem commanded that you should do: and the glory of Hashem shall appear to you.”

(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י״י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י״י נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי י״י. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד י״י.

Bemidbar 12:6-8במדבר י״ב:ו׳-ח׳

(6) He said, “Hear now my words. If there is a prophet among you, I Hashem will make myself known to him in a vision. I will speak with him in a dream. (7) My servant Moses is not so. He is faithful in all my house. (8) With him I will speak mouth to mouth, even plainly, and not in riddles; and he shall see Hashem’s form. Why then were you not afraid to speak against my servant, against Moses?”

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם י״י בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת י״י יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

Devarim 4:12דברים ד׳:י״ב

Hashem spoke to you out of the midst of the fire: you heard the voice of words, but you saw no form; you only heard a voice.

וַיְדַבֵּר י״י אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

Devarim 4:15דברים ד׳:ט״ו

Take therefore good heed to yourselves; for you saw no kind of form on the day that Hashem spoke to you in Horeb out of the midst of the fire.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר י״י אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

Devarim 4:33דברים ד׳:ל״ג

Did a people ever hear the voice of God speaking out of the midst of the fire, as you have heard, and live?

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.

Shofetim 6:22-23שופטים ו׳:כ״ב-כ״ג

(22) And Gideon saw that he was the angel of the Lord; and Gideon said: 'Alas, O Lord God! forasmuch as I have seen the angel of the Lord face to face.' (23) And the Lord said unto him: 'Peace be unto thee; fear not; thou shalt not die.'

(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ י״י הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ י״י פָּנִים אֶל פָּנִים. (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ י״י שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת.

Shofetim 13:22-23שופטים י״ג:כ״ב-כ״ג

(22) And Manoah said unto his wife: 'We shall surely die, because we have seen God.' (23) But his wife said unto him: 'If the Lord were pleased to kill us, He would not have received a burnt-offering and a meal-offering at our hand, neither would He have shown us all these things, nor would at this time have told such things as these.'

(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. (כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ י״י לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כׇּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת.

Yeshayahu 6:1ישעיהו ו׳:א׳

In the year that king Uzziah died I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up, and His train filled the temple.

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Shemot 24:10-11תרגום ירושלמי (ניאופיטי) שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) וחמון ית איקר שכינתה דייי ותחות אפיפודן דרגלוי כעובד לבן דסנפרינון וכחזוי שמיא כד אינון נקיין מן עננא. (יא) ולוות עולימיהון דבני ישראל לא פשט ידיה וחמון ית איקר שכינתה דייי והוון חדיין על קרבניהון דאתקבלון היך אכלון והיך שתין.

Targum Onkelos Shemot 24:10-11תרגום אונקלוס שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) And they saw the Glory of the God of Israel, and under the throne of His glory as the work of a precious stone, and as the face of heaven for its clearness. (11) Yet the princes of the sons of Israel were not hurt; and they saw the Glory of the Lord, and rejoiced in their sacrifices which were accepted with favour, as though they had eaten and drunk.

(י) וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכְמִחְזֵי שְׁמַיָּא לְבָרִירוּ. (יא) וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן.

Bavli Yevamot 49bבבלי יבמות מ״ט:

or with a sota, that the offspring is not a mamzer. With regard to a menstruating woman the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect, as it is stated: “And her impurity shall be upon him” (Leviticus 15:24). The phrase “shall be” alludes to the fact that a betrothal with her takes effect. The verse teaches that even at the time of her menstrual impurity, betrothal with her takes effect. With regard to a sota, too, the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect. The Gemara notes: This teaching of Abaye is also taught in a baraita: All agree with regard to one who engages in sexual relations with a menstruating woman, or with a sota, or with a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage, that the offspring is not a mamzer. The Gemara explains: And Abaye did not mention the case of a widow waiting for her yavam because he is uncertain whether, if someone other than the yavam betrothed her, the halakha is in accordance with the opinion of Rav that it does not take effect or in accordance with the opinion of Shmuel that it might take effect. § The mishna states: Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages. The Gemara cites an expanded version of the contents of the scroll. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages, in Jerusalem, and it was written in it that so-and-so is a mamzer from an adulterous union with a married woman. And it was also written in it: The teachings of Rabbi Eliezer ben Ya’akov measure only a kav but are clean and accurate, and so the halakha is decided in accordance with his opinions. And it was written in it: Manasseh, king of Israel, killed Isaiah the prophet. The Gemara expands on the events surrounding Isaiah’s death: Rava said: Manasseh judged him as a false witness for issuing statements contradicting the Torah and only then killed him. Manasseh said to Isaiah: Moses your master said in the Torah: “And He said: You cannot see My face, for man cannot see Me and live” (Exodus 33:20), and yet you said: “I saw the Lord sitting upon a high and lofty throne” (Isaiah 6:1). Moses your master said: “For which great nation is there, that has God so near to it, as the Lord our God is, whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7), and yet you said: “Seek the Lord while He may be found, call upon Him while He is near” (Isaiah 55:6), which implies that God is not always near. Moses your master said: “I will fulfill the number of your days” (Exodus 23:26), which implies that each individual has a preordained allotted lifespan that he cannot outlive, and yet you said in a prophecy to King Hezekiah: “And I will add to your days, fifteen years” (II Kings 20:6). Isaiah said to himself: I know him, i.e., Manasseh, that he will not accept whatever explanation that I will say to him to resolve my prophecies with the words of the Torah. And even if I say it to him, I will make him into an intentional transgressor since he will kill me anyway. Therefore, in order to escape, he uttered a divine name and was swallowed within a cedar tree. Manasseh’s servants brought the cedar tree and sawed through it in order to kill him. When the saw reached to where his mouth was, Isaiah died. He died specifically as this point due to that which he said: “In the midst of a people of unclean lips, I dwell” (Isaiah 6:5). He was punished for referring to the Jewish people in a derogatory manner. The Gemara asks: In any case, as Manasseh pointed out, these verses contradict each other; how are these contradictions to be resolved? The Gemara resolves the first contradiction: “I saw the Lord” is to be understood as it is taught in a baraita: All of the prophets observed their prophecies through an obscure looking glass [aspaklaria], i.e., their prophecies were given as metaphoric visions but were not a direct perception of the matter. However, Moses our master observed his prophecies through a clear looking glass, i.e., he gained a direct and accurate perception of the matter. The Gemara resolves the second contradiction: Isaiah’s prophecy: “Seek the Lord while He may be found,” does not contradict the verse in the Torah that God is near to His nation “whenever we call upon Him,” because this prophecy of Isaiah was made with regard to the individual and this verse in the Torah is stated with regard to a community, as the prayer of the community is always accepted. The Gemara asks: And when is the time that God is to be found near the individual? Rav Naḥman said Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur. The resolution of the third contradiction from the verse: “I will fulfill the number of your days,” is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states: “I will fulfill the number of your days”;

א״ר שמעון בן עזאי כו׳.: תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא מידן דייניה וקטליה אמר ליה משה רבך אמר {שמות ל״ג:כ׳} כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת {ישעיהו ו׳:א׳} ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא משה רבך אמר {דברים ד׳:ז׳} מי כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו ואת אמרת {ישעיהו נ״ה:ו׳} דרשו ה׳ בהמצאו משה רבך אמר {שמות כ״ג:כ״ו} את מספר ימיך אמלא ואת אמרת {מלכים ב כ׳:ו׳} והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה. אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוייה מזיד אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר {ישעיהו ו׳:ה׳} ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מכל מקום קשו קראי אהדדי. ואראה את ה׳ כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 24:10תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ד:י׳

And Nadab and Abihu lifted up their eyes, and saw the glory of the God of Israel; and under the footstool of His feet which was placed beneath His throne, was like the work of sapphire stone – a memorial of the servitude with which the Mizraee had made the children of Israel to serve in clay and bricks, (what time) there were women treading clay with their husbands; the delicate young woman with child was also there, and made abortive by being beaten down with the clay. And thereof did Gabriel, descending, make brick, and, going up to the heavens on high, set it, a footstool under the cathedra of the Lord of the world, whose splendour was as the work of a precious stone, and as the power of the beauty of the heavens when they are clear from clouds.

וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון וחמון ית איקר אלקא דישראל ותחות אפיפו(ר){ד}ין דריגלוי דמייצע תחות כורסייה הי כעובד אבן ספירינון מידכר שיעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין והוואן נשיא בטשן ית טינא עם גובריהון הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא ואתבטש עם טינא נחת גבריאל ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גלוגדק תחות אפיפו(ר){ד}ין דמרי עלמא זיויה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא.

R. Chananel Berakhot 6aר׳ חננאל ברכות ו׳.

וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאים בענין הזה, נתברר לנו כי ראייה האמורה בראיית הלב, ולא בראיית העין היא, כי לא יתכן להאמר בראיית העין שנראית דמות להב"ה, שנאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, אלא ראייה בלב היא, כך יתכן לומר שאיפשר לאדם לראות בראיית הלב דמות כבוד בראש ועליו תפילין.  והאומר ראיתי, ראיית הלב היא כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.  וכך כוונתו, ולא ראיית העין ממש, שהרי בפירוש אמר הכתוב ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, מלמד שמראה לכל נביא דמיון שיוכל לראות, אבל ראייה ממש חס ושלום שיש מי שעולה על דעתו, וכי ר' יצחק חולק על התורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי.  ובא ר' יצחק ואמר כי נראה הקב"ה למשה. ועוד הלא כתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הנה מראה הכתוב שראו, ומקרא אחר כתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש, קשו קראי אהדדי.  נפרקי לא קשיא, האי קרא דכתיב ויראו, ראיית הלב, האי דכתיב כי לא ראיתם כל תמונה, ראיית העין. ומצינו לשון הקודש שקורא בענין הזה ראייה, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויעקב לא היה במצרים אלא בארץ כנען.  וכהנה רבות.  ולמביני מדע יראי שמים בפחות מזה (היה) די להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דבר מודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראנו ישתבח שמו ויתעלה זכרו.  אמנם חלוקי לב רשעי ארץ המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות עצמם, מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע מהם. ומצאנו שהקב"ה ית"ש הראה למשה רבינו בתוך הכבוד שאמר הכתוב וראית את אחורי, כגון מלאך ובראשו תפילין, וראה משה רבינו והבין קשר של תפילין ושי"ן של תפילין, כענין שהראהו כלי המשכן שנא' ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.  וזה יתכן למראית העין ויתכן לראיית הלב.  אבל זה שכתוב וראית את אחורי אינה אלא ראיית הלב, ועל אותה הראייה שנאמרה במשה רבינו שראה קשר של תפילין וש' של תפילין, עליה אמר ר' יצחק רמז לזה הדבר מן הכתוב מנין, ואו' נשבע ה' בימינו.  וכענין הזה חזיון הנבואה, הנביא יושב ער ורואה בלבו חזון הנבואה כמו ראיית הישן חלום, ומקרא מלא כתיב אם יהיה נביאיכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.  פי' בתמיהה, וכי במראה עין אליו אתודע כאלו בחלום, כן אני מתראה לו ומדבר עמו.

Rashi Shemot 24:10-11רש״י שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL – They gazed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that He did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) "And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה" — those who were the קצינים "nobles" of the camp (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE – This had been before Him during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel's woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus Rabbah 23:8). וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY – This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before Him. וכעצם – Translate it as the Targum does: "as the appearance". לטהר means FOR BRIGHTNESS AND CLEARNESS. (11) ואל אצילי AND UPON THE NOBLES – these were Nadab and Abihu and the elders — לא שלח ידו HE LAID NOT HIS HAND – This implies that they well deserved that God should stretch forth His hand against them (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). ויחזו את האלהים AND THEY BEHELD GOD [AND DID EAT AND DRINK] – They gazed at him intimately as though their association with Him were a matter of eating and drinking. Thus does the Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16 explain it. Onkelos, however, does not translate the passage this way (i.e. he does not take it in a depreciative sense that Nadab and Abihu and the elders acted improperly. His translation is: they beheld God's Glory and rejoiced in their offerings which were accepted as though they were eating and drinking). — אצילי means "the great men", as, (Isaiah 41:9) "I called thee from the chief men (אציליה) thereof"; (Numbers 11:17) "And he increased (ויאצל) some of the spirit" (cf. Rashi on Numbers 11:17 and Onkelos on 11:25); (Ezekiel 41:8) "six cubits in its size (largeness) (אצילה‎)".

(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו, ונתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד: ויהי העם כמתאננים, ותבער בם אש י״י ותאכל בקצה המחנה (במדבר י״א:א׳) – בקצינים שבהם. כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בעת השיעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדווה לפניו. וכעצם – כתרגומו, לשון מראה. לטוהר – לשון ברור וצלול. (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו – מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא (תנחומא אחרי מות ו׳). ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי – לשון גדולים, כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), שש אמות אצילה (יחזקאל מ״א:ח׳).

Lekach Tov Shemot 24:10-11לקח טוב שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – מלמד שראו שכינה. ותחת רגליו – זה כסא הכבוד. כמעשה לבנת הספיר – מלמד שהספיר לבן הוא, וכה״א כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א׳:כ״ו). (יא) ואל אצילי בני ישראל – אלו הזקנים והכהנים הנגשים אל ה׳. לא שלח ידו – לא היה בהן היזק, כענין שנאמר פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב (שמות י״ט:כ״א). ויש אומרים לא שלח ידו. לא חלה עליהם עדיין נבואה. ויחזו את האלהים – חזו מלאכי השרת וחיות הקודש. ויאכלו וישתו – אלו קרבנותן שהן מתקרבין ומתקבלין לפני המקום, ונדמה להם כאלו אכלו ושתו, כענין שנאמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שה״ש ה׳:א׳).

Rashbam Shemot 24:10-11רשב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את א-להי ישראל THEY SAW THE GOD OF ISRAEL: ["Seeing God" in this phrase is to be understood] in the same manner as in the phrase (33:23), "You will see My back." לבנת: means whiteness (לובן). וכעצם LIKE THE APPEARANCE: The word עצם means "appearance," as in the phrase (Lam. 4:7), "Their appearance (עצם) became redder than coral." לטוהר [LIKE THE APPEARANCE OF A] CLEAR [SKY]: The word לטוהר means when the sky is clear, without clouds. (11) ואל אצילי YET HE, i.e. God, DID NOT RAISE HIS HANDS AGAINST אצילי, i.e. the elders, OF THE ISRAELITES: I.e. even though they "saw the God of Israel" (vs. 10). [One might reasonably be concerned that they would die after seeing God,] as it is written (Num. 4:20), "[Let them not go inside] and see the dismantling of the Tabernacle lest they die." So also it is written, concerning the men of Beth shemesh, [that God put some of them to death] (I Sam. 6:19) "because they looked into the Ark of the LORD." Similarly it is written (Ex. 3:6) that Moses "was afraid to look [at God]." But here [the "seeing" of God was not a reprehensible action; rather] God honored them by appearing to them because of the covenant that He was making with them. [God generally appears to people when He makes a covenant with them,] as I explained concerning the "covenant between the pieces," [that God appeared to Abram when (Gen. 15:17) "there appeared a smoking oven and a flaming torch] which passed between those pieces," and it is written further there, "On that day the LORD made a covenant with Abram ...." So also below, in the covenant that is made in the Torah portion, Ki tissa', [God says, (Ex. 33:23)] "You will see My back," and then it is written (34:6), "the LORD passed before him," and then it is written (34:10), "[God said:] `I hereby make a covenant'." ויאכלו וישתו [THEY BEHELD GOD] AND THEY ATE AND DRANK: They offered the burnt offerings and they ate the well being offerings, mentioned above (verse 5), where it is written, "they sacrificed offerings of well being."

(י) ויראו את אלהי ישראל – כעין: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג). לבנת – לובן. וכעצם – מראה, כמו: אדמו עצם מפנינים (איכה ד׳:ז׳). לטהר – כשהשמים ברור{ים} בלא עננים. (יא) ואל אצילי – זקני {בני} ישראל לא שלח – הקב״ה ידו – אף על פי שראו את אלהי ישראל לא שלח הקב״ה ידו, כמו שכתוב: כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), וכן: באנשי בית שמש כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט), ובמשה מצינו: כי ירא מהביט (שמות ג׳:ו׳). וכאן חלק להם הקב״ה כבוד, ומפני כריתות הברית נראה להם, כמו שפירשתי בברית בין הבתרים: אשר עבר בין הגזרים האלה (רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:י״ז), וכת׳ שם: ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח). וכן לפנינו בכריתות ברית פרשת כי תשא: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג), וכת׳: ויעבור י״י על פניו וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וכת׳ בתריה: הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳). ויאכלו וישתו – העולות הקריבו, והשלמים אכלו, שכתוב למעלה: ויזבחו זבחים שלמים (שמות כ״ד:ה׳).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – אין זה במראה העין, כי אם בדרך נבואה. וכן: ואראה את י״י (ישעיהו ו׳:א׳), אף על פי ששם כתוב ראו עיני (ישעיהו ו׳:ה׳). והנה זה מפורש בספר יחזקאל, שאמר: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), ובתחלה כתוב: ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳). וטעם אלהי ישראל – יוצר בראשית, אשר בידו נפש כל חי (איוב י״ב:י׳), והמשכיל יבין. וטעם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא הכסא. וביחזקאל: כמראה אבן ספיר (יחזקאל א׳:כ״ו). ולפי דעתי: שאבן ספיר אדומה. והעד, שכתוב במגילה: ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), כי בראשית הפסוק אמר משלג גם מחלב, וכנגדם: פנינים וספיר (איכה ד׳:ז׳). ואל יקשה עליך אבני החשן, בעבור אודם (שמות כ״ח:י״ז), כי יש אדום כדם, ואדום בורק, וזה הוא הספיר. והגאון אמר: שספיר לבנה, והעד: לבנת הספיר. ולא אמר כלום, כי לבנת איננה מגזרת: לבן, כי אם מגזרת: קח לך לבנה (יחזקאל ד׳:א׳). והעד, שאמר יחזקאל: כאבן (יחזקאל י׳:א׳). והראיה הגמורה שאמר: כמעשה – כי מה צורך למעשה עם הלובן. וטעם וכעצם השמים לטוהר – שהיתה לבנת הספיר זכה וטהורה כעצם השמים. וזה הכסא הוא הנטוי על השמים הנראים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – אמר הגאון, כי אמר הכתוב: ואל אצילי, ולא אמר: אל זקני, להכניס עמהם משה, כי הם לבדם יקראו זקנים. ולפי דעתי: שהדבר הפוך, כי משה זקן היה, וטעם ואל אצילי – אלה הנבחרים מבני ישראל לבד ממשה. ואמר: אצילי – להכניס עמהם נדב ואביהוא. ופירוש אצילי כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), והוא קרוב ממלת: ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), ובמקומו אפרשנו. וטעם לא שלח ידו – שחיו, ולא ארע להם שום פחד, כי לא התנבאו אלה קודם זה, ולא ראו השם, כי כבר התנבא משה פעמים לא נוכל לספר אותם. וטעם ידו – כמו: שלח נא ידך (איוב א׳:י״א). ויש אומרים: כי פירושו ראוהו, ולא שלח ידו להם, כאשר שלח יד למשה ונתן לו הלוחות. וטעם ויחזו – כמו במחזה. והנה התבאר פירושי. ואמר ויאכלו וישתו – על אלה האצילים, להפריש ביניהם ובין משה. כי משה ראה השם כאשר ראו גם הם, ולא הוצרך לאכול ארבעים יום וארבעים לילה, רק האצילים, כאשר ירדו, הצטרכו לאכול. ויתכן שאכלו אלו האצילים השלמים, על כן הזכיר: ויאכלו. והמתרגם ארמית אמר: כי פירוש את אלהי ישראל – כבודו. והנה בפרשה בעצמה כתוב: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ״ד:י״ז). ופירוש ויאכלו וישתו – כאלו היו אוכלין ושותין, כי הטעם: שנהנו מזיו שכינה. ויש מפרשים שאמרו: כי פירוש ויאכלו וישתו – שעשו משתה ושמחה, כאשר יעשה כהן גדול בצאת יום הכיפורים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו – במראה נבואה, כמו: ראיתי את י״י יושב על כסא (מלכים א כ״ב:י״ט). אמר הגאון: כי ספיר לבן. וראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד: כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב: זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳), והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), והנה ספיר כמו: פנינים. ועוד: אם לבנת הספיר הוא לבן, מה טעם לומר כמעשה, היה ראוי לומר: כמראה. והנכון, כי לבנת – מגזרת: לבנה, כמו: חשכת מים (תהלים י״ח:י״ב) – מגזרת: חשכה (בראשית ט״ו:י״ב). והנה לבנת הספיר – כמו: אבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה. והנה לבנת הספיר – כאבן ספיר שהוא דמות הכסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וטעם וכעצם השמים לטהר – תחת לבנת הספיר, והוא הרקיע, שהוא כעין הקרח, שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפש דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע, גם היא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. (יא) ואל אצילי – כמו: ומאציליה (ישעיהו מ״א:ט׳). ולא הזכיר הזקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא. וטעם לא שלח ידו – כי ראו השם הנכבד ולא מתו, כאשר אפרש בפסוק: כי לא יראני האדם וחי (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ׳). וטעם ויאכלו וישתו – שירדו שמחים מההר, ויאכלו – זבחי שלמים שזבחו נעריהם, וישתו – בשמחה. ור׳ יהודה הלוי אמר: כי טעם ויאכלו – כי הוצרכו שיאכלו, אע״פ שנהנו מזיו שכינה. והזכיר זה בעבור משה, שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה, ככתוב בפרשה אחרי זאת (שמות ל״ד:כ״ח).

Radak Yeshayahu 6:1רד״ק ישעיהו ו׳:א׳

בשנת מות המלך עזיהו, – תרגם יונתן בשתא דאתנגע בה מלכא עזיהו, והוא כשנכנס להקטיר קטרת בהיכל והצרעת זרחה במצחו, ויש לפרש מיתה ממש, ולפירוש הזה לא יהיה זה תחילת נבואתו ומה שספר השנה שראה זאת המראה לפי שבמותו הרעו העם כמו שנאמר בתחילת מלכות יותם אמר ואראה את ה׳ ראה במראה הנבואה כבוד ה׳ כי פי ה׳ כבוד ה׳, וכן תרגם יונתן יקרא דה׳, וכן נאמר על הכבוד וירד ה׳ על הר סיני, ותרגם גם כן אנקלוס ואתגלי יקרא דה׳ וכן אמר יחזקאל על דמות הכסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וזהו שאמר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, ורם ונשא הוא על הכסא, והכל הוא דמות במראה הנבואה, ורבותינו הקשו הפסוקים ואמרו כתיב כי לא יראני האדם וחי וכתיב ואראה את ה׳, לא קשיא כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה, ואמרו רבותינו ז״ל כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו יחזקאל למה הוא דומה לבן כפר שראה את המלך ישעיהו לבן כרך שראה את המלך, כלומר שיחזקאל ספר פרטי הדברים לפי שהי׳ חדוש גדול אצלו או אצל בני דורו אבל ישעיה לא ספר אלא דרך כלל כי הוא היה שלם יותר מיחזקאל ולא היתה המראה כל כך חדוש אצלו או בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל וישעיהו זכר שרפים ולא זכר החיות. ושוליו – הכנוי כנגד הכבוד, וכן תרגם יונתן ומזיו יקריה אתמלי היכלא, או יהיה הכנוי כנגד הכסא והשולים הם תחתית הבגד או זולתו, והמשל הנה כי ההיכל מכוון כנגד כסא הכבוד. מלאים את ההיכל – כמו ממלאים וכן וכבוד ה׳ מלא את המשכן וההיכל הוא היכל בית המקדש, או פירוש ההיכל השמים כמו ה׳ בהיכל קדשו ה׳ בשמים כסאו.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 24:10-11ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – דיבר בזה כל (אחד) מן המפרשים ז״ל וכולם הלכו בדרך אונקלוס ז״ל שהכוונה ״ויראו את כבוד אלהי ישראל״ היינו אור נברא ולאבא מרי ז״ל יש בו פירוש כתוב במורה; לר׳ אברהם החסיד ז״ל פירוש שני פסוקים אלה אשר הם ויראו את אלהי ישראל וג׳ ואל אצילי בני ישראל וג׳ לפי מה שנראה לו שהראשון כולל ענין הנבואה והשני כולל ענין ההתרוממות ופתיחה לכוונה זו הוא מאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ושוב הוסיף מאמר ויראו את (וג׳) וזה כלל כולל אותם ע״ה עם שינוי מדרגותיהם ויחסיהם מצד (נביאותם) שהם נביאים כמו שיכלול כח הדיבור וההשכלה את המין האנושי עם חילוקי יתרונותיהם של סוגי אנשיו היחידים (יש) מהם מי שאסף את תכלית המדע ו(יש) ביניהם מי שלקח (רק) חלק או חלקים (אחדים) וכך אותו הקהל [ראה את] אלהי ישראל כל (אחד מהם) כפי כח ראיתו והשגתו והתעוררותו; וכבר קדם בביאור הבדלת משה ע״ה משאר הקהל במאמר ונגש משה לבדו אל ה׳ ולא פסק המאמר בזה וכבר יש בו די אלא חזר והוסיף (לומר) על שאר הקהל שפרט אותם שהם לא נגשו [במאמר] והם לא יגשו ובמאמרו יגשו ולא אמר ״נגשו״ רמז שאותה הנגישה המיוחדת לו (למשה) ע״ה לא היתה לזולתו באותו הזמן ולא תהיה לעתיד על דרך ולא קם נביא עוד וג׳ שוב הוסיף שנית ששאר ישראל והם העם לא יעלו עמו ובכן ישראל לא עלו ונדב ואביהוא ושבעים זקנים עלו אלא שהם לא נגשו ומשה עלה ונגש לבדו וסתימת לשון ויראו (חוזר) עליו ועל אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים בשיתוף וכן הדבר בשיתוף אהרן עם שאר הקהל; ובכן התגלות זו מתחלקת לשלוש מדרגות הראשונה (של) משה והשניה (של) אהרן והשלישית (של) נדב ואביהוא ושבעים זקנים; אולם המדרגה הרביעית והיא (של) האצילים שהם הנשיאים הרי תוארו שהם לא ראו שהרי הוא יתעלה לא שלח ידו (אליהם) ויהיה מובן ידו כמובן הלשונות ב״יד״ בכוונה זו במאמר ויד ה׳ היתה אל אליהו היתה עלי יד ה׳ והטעם שהוא לא הושיט להם התגלותו שיחסו אליו יתעלה כיחס מלך נכבד שהושיט ידו אל רעהו הקרוב אליו כדי לקבלו מה שלזולתו לא יגדיל (לעשות) כזאת ובכן היו נשיאים לא נביאים; שוב תיאר אותם בהתעלות שהשיגו אליה ואמר ויחזו את האלהים ויתכן שתהיה הכוונה שהיא ההתגלות הפנימית שבלב שהשיגוה הנשיאים וקיצר בה בלשון ״חזה״ ולא הגדיר את הטעם ב(לשון) אלהי ישראל כמו שהגדיר בפסוק הראשון אלא אמר האלהים ו(לשון) אלהים או יהיה אמתי באותו המין של אותו גלוי או יהיה טעמו שאר אלוהויית כלומר שגלה להם סודות ואמתיות שאר האלוהויות הנקראות ״אלהים״ במאמר לא יהיה לך אלהים אחרים ואלהי האלהים והבחינו את מעלתו יתעלה עליהם וגדולתו ורוממותו על דרך מאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים; שוב השלים (הכתוב) את הדיבור במאמר ויאכלו וישתו והוא או דבוק באצילים בטעם שהם עד עתה במדרגת זולתם האוכלים והשותים ולא נשתנו מהם בדבר גדול והשתדלו (באכילת) בשר השלמים שקרבו דמיהם וחלביהם בתחילה; וכאילו זה הוא רמז המתרגם והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו כאלי אכילין ושתין ובכן נתן אותם במדרגת נערי בני ישראל או יהיו (האצילים) הם עצמם (נערי בני ישראל) או יהיה (ויאכלו וישתו) חוזר על כולם (כלומר) האצילים והקהל הקדוש במדרגותיהם השונות רמז שהם כולם ע״ה היו באותה ההתבודדות שנהיתה בהר המבורך נפרדים אליו יתעלה עד שהשתלמו בקרבתם אליו יתעלה ועבודתם לו שהתכוונו בה כל (אחד מהם) לפי חלקו; ובהכרח (היה) אותו המצב שלהם קרוב אל המניעה מן הסעודה ובכן כאשר נשלם אותו הענין לקחו אז קצת אוכל ומשקה; ומה שחיבר (המקרא) את ראיתם באלהי ישראל אפשר שהוא רמז שאותו הגלוי ואותה המדרגה (היתה כמו) מדרגה של אברהם כלומר מופת (בא) להם על תואריו יתעלה ונתגלה להם מעולמותיו הקדושים אותן ההתגלויות שנתגלו ליעקב ע״ה שנקרא ״ישראל״ שהגיע לדרכיהן בקבלה מיצחק ע״ה בקבלה מאברהם ע״ה שנאמר בו וירא אליו ה׳ וירא ה׳ אל אברם וגם יעקב אמר אל שדי נראה אלי בלוז והעיד עליהם (ה׳) יתעלה שהוא נראה להם במאמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וג׳ שוב הודיע (המקרא) מה שיעורו של מה שנתגלה להם ואיכותו של אותו הגלוי ואמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וג׳ ותחת רגליו רמז אל העולם של המלכות הקדושה שכוללת את עולם המלאכים [בשינוי] מדרגותיהם שוב (הודיע המקרא) שהגלוי (היתה להם) בו הקפה שלמה וראית העין כראית העין במראה על ידי אמצעות בהירותו של ספיר שהוא מן הדקות של אבן יקרה שהמראות נראות בעדו ראיה שלמה ויהיה טעם מעשה איזו פעולה שתפעול הבהירות בהולכתה את המראה אל הרואה וזה משל נפלא כי הנה גילוייהם של אותם העולמות הרוחניים בהיות חוקרם בן (חומר של) בשר ודם ולא נתערטל ממנו לא יצטייר שיהיה גילויהם כפי מה שהם באמת ואותו החסרון ( של חוקר שהוא בן תמותה שהחומר שבו מונע ממנו את הראיה השלימה) דומה [לחזיון] על ידי אמצעות אותו הספיר והוא חזיון אלא שאינו כחזיון החוזה בלתי אמצעות; ולא נמצא לו השלמת הדיבור וזה דברי המחבר של ספר זה ואדבר גם אני בזה לא (כ)יוצא משיטת הראשונים ו(אף) לא בלבד (כ)עומד עם מה שאמרו והוא שמאמרו כאן ויראו או יהיה על ראית עין שבשעת מראה הנבואה נדמה להם האור הנברא ב(דמות) אדם תחת רגליו בתואר לבנת הספיר והיא כוונת התרגום ואין ספק שאותן ההשגות הדמיוניות במראה הנבואה רמז למושגים שיושגו בשכל; או יהיה זה(כלומר טעם ויראו) על השגה שכלית בלבד מכונה בראיה כדי לקרב אל ההבנה וטעמו שהשיגו ממציאותו יתעלה מה שלא היו משיגים לפני זה וכמו שאמר בהשגת משה ע״ה כאשר ביקש להגיע להשגת האמת וראית את אחרי רמז לגדולת מה שהגיע להשגתו [ואמר עוד במה שלא הגיע להשגתו] ופני לא יראו רמז שלא הגיע להשגת אמתות עצמותו יתעלה שאי אפשר להשיג אותה כמו שאמר כי לא יראני האדם וחי (כזה) אמר (כאן) ברמז אל שיעור מה שהגיעו להשגתו ותחת רגליו לביאור למה שאמר בתחילה ויראו את אלהי ישראל ולמה שאמר בסוף ויחזו את האלהים כלומר השיעור שהגיעו להשיג ממנו יתעלה דומה לראית מי שראה מאיש תחת רגליו לא רגליו ולא מה שממעל להן; ונראה מזה החילוק שבין השגתם ובין(השגת) משה ע״ה שנאמר בו וראית את אחרי שהרי כמה (גדול החילוק) בין הנמשל עם אחרי והנמשל עם תחת רגליו; ומאמר כמעשה לבנת הספיר לפי פשר זה רמז להשגתם הרחבה והיחידה שנמשלה לזכות והבהירות והטהרה; ואלה רמזים שלא יביטו בהם כל המוחות ו(הם) מראות שאינן נראות לכל ההבנות והוא יתעלה (הוא) הנדרש עבור ההדרכה וההבנה כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ולבנת הספיר – לפירוש רוב ראשונים לובן (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אלבלור״ וראיה על אמתת פירושם מאמר וכעצם השמים לטהר שהוא בהירות זכה. ובן עזרא ז״ל אמר דבר זר בפירושו לבנת מן ״לבנה״ וספיר (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אליאקות״ ולפירושו ראו את האור שנאמר בו כאש אכלת בצורה זו וזה מזרותיו שלא תבטח בהן הנפש. (יא) ואל אצילי – המתרגם אמר רברבי וזה פירוש לפי הטעם לא לפי הלשון; ופירושו לפי הלשון לדעתי אל הזקנים הנאצלים מן בני ישראל אשר בחר אותם משה ע״ה וגזירתו מן אצלת לי ברכה ואצלתי מן הרוח. לא שלח ידו וג׳ – לא אירע בהם נזק כמו שביאר אונקלוס ז״ל לא הוה נזקא והסיבה לזה שהיו מוכנים והגונים ואל זה נרמז במאמרו וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳ בתחילת המעמד שהוא ראשית הדיבור אשר (פסוק) זה מסופו בהשלמתו אם יהיה הכהנים (חוזר) אל שבעים זקנים שהרי כהנים (היו) בכוונה זו לפי הענין שהרי לא היו גרועים מבני דוד ע״ה שאמר בהם המקרא ובני דוד כהנים היו ואם יהיה הכהנים (חוזר) אל אהרן ובניו אז הרמז אל שבעים זקנים בהכנה במאמר וגם הכהנים (״וגם״) לרבות הכהנים לקדושה שקדמה והכוונה באצילי בני ישראל אל שבעים הזקנים כמו שביארנו ויתכן שגם אהרן ובניו נספחו עליהם בזה. ויחזו את האלהים וג׳ – הטעם לדעתי שלא הפרישה אותם אותה הראיה מלחזור לאכילה ושתיה כמו שנמנע משה בשארית אותם ארבעים יום לא שאכלו ושתו בהר; או יהיה ביאור שהם חיו ולא מתו הזכיר זה ר׳ סעדיה ז״ל.

Ramban Shemot 24:10-11רמב״ן שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – פירש ר״א במראה הנבואה, כמו: ראיתי את י״י נצב על המזבח (עמוס ט׳:א׳). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא שראה יחזקאל: כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וכעצם השמים לטוהר – שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה בכאן כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל – לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת. ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות כ׳:א׳), והוא כאשר אמר: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ״א), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום: י״י אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל. ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם: וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם: ואיתגלי להון יקרא דה׳, כמנהגו במקומות אחרים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן: מאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) – הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות. וטעם לא שלח ידו – בעבור שאמר: והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל י״י פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד), הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל י״י. וטעם ויאכלו וישתו – שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (בבלי זבחים נ״ה:), ובשילה בכל הרואה (בבתי זבחים קי״ב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה. וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י״י אלהיך (דברים כ״ז:ז׳). וכתיב בשלמה: החכמה והמדע נתון לך וגו׳ (דברי הימים ב א׳:י״ב), מיד ויבא ירושלם: ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר: מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים רבה א׳:ט׳). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש: ויזבחו לי״י זבחים ויעלו עולות לי״י וגו׳ ויאכלו וישתו לפני י״י ביום ההוא בשמחה גדולה (דברי הימים א כ״ט:כ״א-כ״ב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.

R. Bachya Shemot 24:10ר׳ בחיי שמות כ״ד:י׳

ויראו את אלו-הי ישראל, "and they 'saw' the God of Israel, etc." The Torah refers to the attribute כבוד which we have discussed at length earlier saying that according to Pessikta Zutrata this is another name for what is popularly known as Shechinah. We know that it is impossible to experience a vision of the attribute of Hashem, as Hashem told Moses specifically that His attribute of Hashem cannot be seen by any living human being (Exodus 33,20). This is why Onkelos translates these words as וחזו ית יקר אלהא דישראל. This is the same attribute כבוד which the prophet Ezekiel experienced in a vision in Ezekiel 1,26 as the appearance of a human being above (the other chayot). First he had seen the חיות הקודש, and the אופנים beneath next to the חיות. When he looked again he saw the sky suspended above the heads of the חיות. Then he saw the throne of the Lord above the sky. Above that he saw a likeness resembling that of a human being, still higher above the throne. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, "and beneath his feet the likeness of a brick made of sapphire." According to the plain meaning of the text the meaning of this entire verse is that Moses, Aaron, his sons, as well as the elders now experienced a vision of God, the God of Israel, seated on His throne above the sky. This was the same sky which had previously been described as an expanse covering the חיות. The words ותחת רגליו refer to what was beneath the throne, i.e. the sky. This corresponds to the translation by Onkelos who writes: כורסא יקיריה כעובד אבן טבא, "a splendid throne just like the work of a gemstone." The reason that the elders saw something looking like כמעשה לבנת הספיר is that this is the way Ezekiel describes what he saw (1,26). ספיר is a whitish gem-stone according to the opinion of Rav Saadyah Gaon quoted by Ibn Ezra. This is why the Torah writes the word לבנת, i.e. a derivative of לובן, the translucent whiteness of the white in the egg. The remarkable thing the Torah tells us then is that it was a great compliment for these people to behold something which emits its light behind it. However, the opinion of Ibn Ezra is that ספיר is blue. He does not agree that the word לבנת is a derivative of the word לובן, but that we must understand it as similar to Ezekiel 4,1 ואתה קח לך לבנה, "and now take for yourself a brick." According to Ibn Ezra the elders and Aaron saw instead of an ordinary brick, a brick-like image made of the finest blue sapphire. Whereas in Ezekiel 1,26 Ezekiel had seen אבן ספיר כמראה, something like a sapphire stone, the elders saw an image of something like that. Proof of the fact that this is the correct interpretation is the fact that Ezekiel compared what he saw to אבן ספיר "a sapphire-coloured stone," clearly not the white of an egg. Proof for Ibn Ezra is the fact that our verse describes the structure of the object as כמעשה, "like the work of," a description which would not fit something fluid like לובן. According to Ibn Ezra then the meaning of the whole verse is that these people saw the throne of God's glory as a structure made of sapphire-like brick of the utmost clarity and purity and beneath this sapphire-based structure they saw the pure and clear sky. This was the same as the sky seen by Ezekiel in his famous vision which was above the heads of chayot described there as "awesome ice" (Ezekiel 1,22). The sky mentioned here was also beneath the throne, and the throne beneath the God of Israel, just as in the vision of Ezekiel, except that the Torah did not bother to write all these details in our verse. The idea that our verse was shorter and more concise is the opinion of Nachmanides who states that above the chayah is the sky (heaven), and above the heaven the throne, and above the throne is the God of Israel. The reason that in our verse instead of רקיע the Torah describes the appearance of that phenomenon as like עצם השמים and the chayot are not mentioned at all, may be that the Torah deliberately wanted to conceal these aspects of the vision of these אצילי ישראל, "nobles of Israel" (verse 11), seeing that these additional words were the ones that led to the sin of Israel and the removal of one of the four supports of the Merkavah supporting the Shechinah as a result of their worshipping the golden calf(compare our author's comment on Exodus 32,4). A Midrashic approach (based on Jerusalem Talmud Sukkah 4,3) to the words: "like the structure of a brick made of sapphire." This image recalled to them the fact that the Israelites' heavy slave labour in Egypt consisted of their making mud bricks. Seeing such an image in the heavens proved to the people viewing it that when the Israelites suffer persecution by the Gentile nations in the terrestrial world the Shechinah shares their suffering in the celestial spheres. This reflects the statement by Sifra Parshat Behar 9,4 that whenever the Israelites are being enslaved in our world it is as if the oppressor does the same to the Shechinah in the heavenly regions. This explains Exodus 3,3 where God said to Moses כי ידעתי את מכאוביו, "for I am intimately familiar with its (Israel's) pains." This is why the Jerusalem Talmud in Sukkah had drawn our attention to the fact that the Torah did not write מעשה לבנת ספיר, but כמעשה לבנת ספיר, i.e. not merely an actual brick made out of sapphire but something additional such as the molds and tools required to make such bricks. Thus far the Jerusalem Talmud in Sukkah. The seventy elders of which the Torah speaks here were the overseers of the Israelites in Egypt who had allowed themselves to absorb beatings by the Egyptians rather than enforce harsher conditions imposed after Pharaoh responded cruelly to Moses' first interview by making brick making harder for the people (5,16). This is why they were rewarded by having this vision of bricks made of sapphire. A scientific approach to the words כמעשה לבנת ספיר: this is a reference to a vision of the original substantive matter in the universe, which exists immediately beneath the throne of God (compare Maimonides Moreh Nevuchim section 1 chapter 28). It looked to them like snow. Our sages in Pirke d'Rabbi Eliezer 3 ask the rhetorical question: "whence (from what raw material) was the heaven created?" Answer: "from the light of His (God's) garments." This is what David meant when he said (Psalms 104,2) "You are wrapped in a robe of light. You spread the heavens like a tent cloth." The earth was created out of the snow beneath the throne of glory. We have proof of this from Job 37,6: "He would command the snow: 'become earth!'" Onkelos, who translated the words as "a splendid throne like the work of a gem stone," understands the words "under His (its) feet" as a reference to the oceans which form the legs of that throne. The words רגליו means "its causes." We encounter the words רגל in that sense in Ezekiel 1,7 ורגליהם רגל ישרה, or ועמדו רגליו in Zecharyah 14,4. The meaning in these verses is that the raw material emanates from beside it (God's throne) and its proximity is the reason (cause) that it exists and endures. Applied to our verse here, the word כמעשה, means that just as in the instances mentioned by Ezekiel and Zecharyah, these prophets were granted insights, these אצילי בני ישראל were granted these insights by means of the visions they experienced at this time. The word לבנת is a reference to the white of the egg which was beneath the throne of God and formed the original raw material from which earth was constructed. The reason the Torah did not write כלבנת ספיר but כמעשה לבנת ספיר, was to warn us that raw material is something passive, subject to outside influences, but unable to exert its own influences. It may have one colour one day and another colour on a different day depending on external stimuli. A ספיר is not white. If it were white it could not then have become all kinds of colours. Similarly, a raw material does not have a specific shape or form. This is why potentially it can assume any shape or form. This is the opinion of Maimonides in chapter 26 of the second part of his Moreh Nevuchim. I have copied his words. [a perusal of that chapter will reveal that Maimonides understands Pirke d'Rabbi Eliezer as distinguishing two basic raw materials, one "beneath the throne," i.e. materials used to create what is in the terrestrial universe, and the other "materials" used for the creation of the celestial universe. Maimonides came to this conclusion in order for the wording of Pirke de Rabbi Eliezer not to mislead us into thinking that he thought that the raw material preceded God the Creator. Ed.] A kabbalistic approach on the words כמעשה לבנת הספיר. It is well known in the circles of the scholars dealing with celestial beings that the throne of God is based on three foundations: they are; אש, רוח, מים, "fire, wind, and water." These three materials are emanated from three attributes of God חסד, דין, רחמים. They have three different colours, i.e. white, red, blue. Remember that the word לבנת in our verse refers to the colour "white." The word ספיר alludes to the colour "red." The word שמים in the expression כעצם השמים לטוהר refers to the colour "blue." This is why Onkelos translated as he did. His translation reflects what our sages said in Sotah 17: "the blue of the ציצית is similar to the blue colour of the ocean; the blue colour of the ocean is similar to the blue of the sky. The blue of the sky is similar to the colour of the throne of God." It is important that you understand how Onkelos' translation reflects the fact that there were actually two thrones, one underneath the other, and that the words תחת רגליו כמעשה לבנת ספיר refer to the lower of the thrones which is described here as "beneath its feet," i.e. beneath the feet of the higher throne. The lower throne appeared to these nobles of The Children of Israel as מעשה לבנת ספיר. (The concept of the two thrones appears already in Chagigah 14) It is a fact that there are two thrones. This is why our verse wanted to make clear to you that beneath the upper throne there is a lower throne to which the description of the vision seen by the nobles of the Children of Israel became privy as a result of their vision. The three foundations of God's throne which we mentioned earlier are actually six and this is the mystical dimension of the verse in the Book of Kings dealing with details of Solomon's throne (Kings I, 10,19). We read שש מעלות לכסא, "six steps were leading up to the throne." The reason for this was that Solomon in his wisdom wanted to include in the construction of his own throne the מעלות, "advantages or virtues" of both the thrones in the celestial regions concerning which it has been written in Psalms 122,5: "for there the throne of judgment stood, thrones of the house of David." This is the meaning of Chronicles I 29,23: "Solomon sat on the 'throne of the Lord.'" This description applies to times when Israel enjoyed God's goodwill. On the other hand, in times of Divine anger at Israel, the applicable verse is Daniel 7,9: עד די כרסון רמיו, "I watched until thrones were set in place and the Ancient of Days took His seat....His throne was tongues of flame, etc." There are some other commentators who explain the words כמעשה לבנת הספיר as describing the achievement of the nobles who could view the interior of the white sapphire, i.e. behold what is hidden from normal eyes inside it. Normally, this gem reveals only what is on its outside, preserving the mystery of its essence. All that becomes visible is a reflection of its inner essence. Its essence itself is not understood even by the beholder of its reflection. This would be similar to what God said to Moses in Exodus 6,3 וארא אל אברהם .....באל שדי, "I appeared to Avraham...as the God Shaddai." He added: "but My name Hashem, i.e. My essence, I did not acquaint them (the patriarchs) with." This is why our verse actually describes the vision of the nobles in the form of a parable which is designed to make us understand the נמשל, the moral lesson of the fable. Proof that we are speaking about a parable, "fable," is the letter כ before the word מעשה which describes an approximation of the insight these people achieved at that time. Whenever prophets achieve insights, when the Israelites achieved insights at Mount Sinai, something the Torah described as פנים בפנים, "face to face" in Deut. 5,4, the reference is to "a spiritual force within another spiritual force." The recipient of that revelation was granted to enter an interior chamber of a hidden mystical domain without penetrating to its core. In order to illustrate this the Torah wrote the word כמעשה to describe a process similar to the viewing of the luster of the sapphire without seeing its true interior.

ויראו את אלהי ישראל – הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה׳ המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל (א) כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – ע״ד הפשט יבאר הכתוב כי משה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים ראו עתה במעמד הר סיני אלהי ישראל על הכסא והכסא על הרקיע והוא הרקיע הנטוי על ראשי החיות אמר תחלה ותחת רגליו שהוא הכסא וכן תרגומו כורסי יקריה, והזכיר כמעשה לבנת הספיר כי כן כתוב (שם א׳) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וספיר הוא אבן יקרה לבנה לדעת רבינו סעדיה גאון ז״ל, וע״כ אמר לבנת מלשון לובן וענינו זכות גדול שהאור נראה מאחריו. אבל דעת החכם ר״א ז״ל כי ספיר הוא תכלת ואמר כי לבנת אינו מלשון לובן אלא כלשון (שם ד׳) ואתה קח לך לבנה ואמר לבנת הספיר כמו שראה יחזקאל אבן ספיר, והעד על פירושו זה שאמר כמעשה ולא אמר כמראה לבנת או כעין לבנה כי על גוון הלובן אין לשון כמעשה נופל בו, ויהיה באור הכתוב כי היו רואים כסא הכבוד כמעשה לבנת של ספיר זך ובהיר, ותחת אותו כסא שהוא כמעשה לבנת הספיר ראו עצם השמים לטוהר והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות, ומזה הזכיר יחזקאל (שם י׳) היא החיה אשר ראיתי וגו׳, רצונו תחת הרקיע והרקיע תחת הכסא והכסא תחת אלהי ישראל אבל הכתוב קצר בזה. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפירושו כי הכתוב תפש דרך קצרה שהרי למעלה מן החיה רקיע, למעלה מן הרקיע הכסא, למעלה מן הכסא אלהי ישראל. ומה שהזכיר עצם השמים ולא הזכיר חיות הקדש אשר תחתיו, יתכן לפרש כי רצה להסתירם לפי שמשם היה החטא לישראל ששמטו אחד מטטרמולין שלו והכעיסוהו בו. וע״ד המדרש כמעשה לבנת הספיר כדי לזכור שעבוד של ישראל בלבנים. ובאור הענין ללמד שהקב״ה מצר כשהאומות מצירין לישראל והוא מה שאמרו כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ומזה הענין הוא מה שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, ומזה אמרו בירושלמי דמסכת סוכה מעשה אין כתיב אלא כמעשה היא וכל ארגליא שלה היא והסל והמגרפה ע״כ, ושבעים זקנים אלו הם השוטרים המוכים על הצבור להקל מעליהם עול הלבנים ולכך זכו מדה כנגד מדה להשיג כמעשה לבנת הספיר. וע״ד החכמה כמעשה לבנות הספיר, היא השגה במראה הנבואה אמתת החומר הראשון התחתון שהיה משלג שתחת כסא הכבוד, והוא שדרשו ז״ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, הארץ נברא משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר (איוב ל״ז) כי לשלג יאמר הוא ארץ וגו׳, ואונקלוס שתרגם ותחות כורסי יקריה, עשה רגליו שבים אל הכסא. ומלת רגליו סבותיו כמו (יחזקאל א׳) ורגליהם רגל ישרה, (זכריה י״ד) ועמדו רגליו, והכוונה בו שהחומר ההוא מאצלו והוא סבתו המחייב מציאותו והוא בראו וחדשו אחר העדרו. ואמר כמעשה לפי שהחומר מתפעל ומקבל צורה, ואמר לבנת כי הלובן ההוא שתחת הכסא היה חומר לארץ, ולא אמר כלבנת הספיר לפי שאין הכוונה במראה הלובן כי הספיר איננו לבן כי אם היה לו מראה לובן לא היה מראה המראים כלן ולא היה מקבלן מאחריו, אבל הוא נעדר מכל מראה ולפיכך הוא מקבל כל מראה, כן החומר הוא נעדר הצורות כלן ואין לו דמות וצורה כלל על כן הוא מקבל כל צורה וצורה, וזה דעת הרמב״ם ז״ל בספר המורה בחלק שני פרק כ״ו ע״ש. וע״ד הקבלה כמעשה לבנת הספיר, ידוע אצל חכמי המרכבה כי כסא הכבוד מיוסד מג׳ יסודות, אש, רוח, מים, שהם נאצלים מג׳ מדות, חסד, דין, רחמים, והם ג׳ מראות, לבן, אודם, תכלת, ותן אל לבך כי הזכיר לבנת על מראה הלובן, וספיר על מראה האודם, וכעצם השמים על מראה התכלת, ולכך תרגם אונקלוס ותחות כורסי יקריה, והוא שאמר התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וראוי שתתבונן איך הזכיר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא באור גמור כי יש תחת הכסא כמעשה לבנת הספיר שהוא כסא אחר וזהו יורה על שני כסאות, והנה הדבר אמת ויציב כי יש כסא לכסא, ועל כן גלה לך הכתוב בפירוש כי תחת הכסא העליון יש כסא אחר שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, ושלשה יסודות לכל כסא וכסא הרי ו׳, וזהו סוד הכתוב הנזכר בכסא שלמה (מלכים א׳:י׳) שש מעלות לכסא וגו׳, וכתיב (דברי הימים א׳:כ״ט) וישב שלמה על כסא ה׳, כי רצה שלמה בחכמתו הגדולה לכלול בכסאו מעלות שני הכסאות שעליהם נאמר בעת רצון (תהלים קכב) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ונאמר בשעת הכעס (דניאל ז׳) עד די כרסון רמיו. ויש שפירשו כמעשה לבנת הספיר כי המשיל השגת האצילות לענין הספיר הלבן שהוא מראה מה שבתוכו שהוא פנימי ונסתר שם, והפנימי הזה הנסתר הוא נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה ואינו נודע לעצמו, וזהו (שמות ו) וארא אל אברהם וגו׳, כי הפנימי הנסתר נראה אל הרואים כספיר אבל לא נודע להם, ועל כן יבאר הכתוב השגתה במשל יפה מאד יובן ממנו הנמשל, וזהו לשון כמעשה בכ״ף הדמיון כי ענין ההשגה בהם גם בכל הנביאים כלן גם בישראל בהר סיני היא הנקראת פנים בפנים כח לפנים מכח, ולכך אמר כמעשה כענין מה שיעשה הספיר הלבן שהפנימי הנעלם נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה כי הוא נסתר ונעלם מן ההשגה, וזה מבואר.

Tur Long Commentary Shemot 24:10-11טור הפירוש הארוך שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את א-לוהי ישראל, "they experienced a vision of the God of Israel." Ibn Ezra explains that the word ויראו here describes a prophetic vision, not perception with their physical eyes. This vision would be similar to that seen by the prophet Ezekiel when he described the appearance of God's throne. (Ezekiel 1,26) He described it as made of אבן ספיר, whereas here the Israelites due to their familiarity with bricks, described it as לבנת ספיר, as a brick made of sapphire. In verse 28 in that chapter in Ezekiel, the prophet spells out that what he saw was not the actual throne but a דמות, an image of such a throne. Nachmanides writes that according to the plain meaning of the text the words א-לוהי ישראל mean that the merit of the patriarch Israel was the catalyst that enabled them to be granted such a vision. (11) ואל אצילי בני ישראל, "and against the nobility of the people of Israel, etc." This is a reference to Nadav, Avihu, and the elders of Israel. The reason why they are described as אצילים is that they had been granted a prophetic vision, the holy spirit had descended upon them. Compare ומאציליה קראתיך, "and from its spiritual elite I have called you forth." (Isaiah 41,9) Ibn Ezra says the Torah uses the appellation אצילי so as to make a qualitative distinction between Moses on the one hand, and the elders. The reason this was called for was that Moses, at the age of 80, could also have been perceived as one of the "elders." The new term אצילי was thus coined here to describe the stature of Nadav and Avihu. לא שלח ידו, "He did not stretch out His hand (punitively)." Nachmanides writes that seeing that the Torah had warned both the priests and people not to ascend the Mountain as this would constitute a breach of the protective fence around the Mountain, (19,24) the Torah refers to the fact that these people had not committed any breach of the rules and therefore did not deserve punishment. Had they done so, they would not have been found worthy to experience a prophetic vision. The whole line of ויחזו וגו' must be understood as what these people did do or experience, meaning that they did not disregard the prohibition of approaching too closely to the Mountain. Some commentators contrast what did not happen here with what happened when God did stretch out His hand to Moses to give him the Tablets. This would mean that the people experiencing these visions at this time did not receive encouragement from God . ויאכלו, "they ate, etc." they consumed the part of the peace-offerings that all Israelites may consume, at the foot of the Mountain, They did not take the meat back to their tents. וישתו, "they drank;" they used the occasion of receiving the Torah for organizing a great feast on that day to express their happiness at having received the Torah. We find that a similar festivity took place when the Torah, at the end of 40 years, was engraved on the stones taken from the river Jordan. (Deut. 27,7) Some commentators understand the Torah's mentioning that the elders ate and drank as the Torah's way of drawing attention to the contrast with Moses who, forthwith, ascended the Mountain and remained there for 40 days neither eating nor drinking. Moses most certainly did not have lesser visions than the elders, and yet he did not feel the need to eat for supplying his body with food on such an occasion.

(י) ויראו את אלהי ישראל – פי׳ ר׳ אברהם ראו במראה הנבואה ולא במראית העין. והיא המראה שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא וזהו שכתוב כאן ויראו את אלהי ישראל ושם כתוב ג״כ היא החי׳ אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. וכתב הרמב״ן על דרך הפשט טעם לאלהי ישראל לומר כי זכות ישראל אביהם הי׳ עמהם לזכותם במראה הזאת: (יא) ואל אצילי בני ישראל – הם נדב ואביהו והזקנים הנזכרים ונקראין כן כי נאצל עליהם מן הרוח כמו ומאציליה קראתיך. ואמר ר׳ אברהם אמר אצילי ולא אמר זקני להפריד בינם ובין משה כי משה זקן ואמר אצילי להכניס נדב ואביהו: לא שלח ידו – כתב הרמב״ן בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳ פן יפרוץ בם הודיע כאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה. ופי׳ ויחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה׳. וי״מ לא שלח ידו להם כאשר שלח ידו במשה לתת לו הלוחות: ויאכלו – שאכלו שם השלמים בתחתית ההר ולא במחנה: וישתו – שעשו שמחה גדולה ביום מתן תורה כאשר מצוה בכותבם כל דברי התורה באבנים וזבחת שלמים ואכלת שם שמצוה לשמוח בברית התורה. וי״מ ויאכלו וישתו כדי להפריש בינם ובין משה כי משה ראה כאשר ראו גם הם ולא אכל מ׳ יום ומ׳ לילה ואלו ראו ואכלו מיד:

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 24:9ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ״ד:ט׳

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל – אמר יוסף הנה סדר ענין בזאת הפרשה היה כן, כי אחר שקרא השם עשרת הדברות עם משה שהיה בראש ההר, ירד משה אל העם המתיצבים בתחתית ההר, ואז אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואח״כ עלה משה אל ההר כמ״ש ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל וכ׳, כי כבוד השם לא נפרד משם עד תום הארבעים יום, ואם נשלמו עשרת הדברים, ואם אפשר שהיה מתחדש לגוונים מתחלפים או מוסיפים מענן וערפל ואש וזולת זה הויות באדים. ואחר זאת העליה ממשה, התחיל השם לו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וג׳, עד כי יהיה לך למוקש, ואח״כ ירד משה וקיים מה שצוהו השם כה תאמר אל בני ישראל וגו׳ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עד שזרק הדם על העם וכרת אתם ברית, ואחרי כן עלה משה אל ההר עם אהרן ובניו ושבעים זקנים כמו שצוהו השם עלה אל י״י אתה וכ׳. וצוהו גם כן שיגש הוא לבדו אל השם והם לא יגשו, רק יעלו להר סמוך לשם רחוק מעט, ויעל משה ואהרן וכ׳ הכתוב כאן, וספר למה עלו אלה עם משר, רצוני מה היתה הסבה התכליתית בעליָתם אל ההר רחוק מעט ממקום כבוד השם, והוא כי רצה השם לזכותם ולכבדם, ולכן צוה שיעלו אל מקומו כדי שיראו בעיניהם מכבוד השם, מה שלא יראו ההמון שנאמר עליהם והעם לא יעלו עמו, וזה כי משה להיות מדרגתו עליונה היה נכנס בתוך הענן וראה בעיניו מכבוד השם כמו שהוא, ואלה הנכבדים לא היו בזאת המדרגה, אבל הרגישו בעיניהם מההויות ההם הנמצאות סביב השם כי תחת רגליו היה כדמות לבנה מספיר היתה הדום רגליו ית׳, והייתה הלבנה ההיא כעצם השמים לטוהר, אבל השם היושב לא שלח ידו להם, ואם כי היו אצילי בני ישראל, לכן תאר אותם באצילים, וגם כי כוֵן בזה לכלול דרך קצרה אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל שקדם זכרם ולהוציא משה. וטעם שליחת יד להם כי יהיה זה כבוד גדול, אם להחזיק בם כטעם תנה את ידך (מלכים ב י׳:ט״ו), אם לקרוא להם להגישם עוד כטעם הניפו יד (ישעיהו י״ג:ב׳). והכונה בזה כי באמת כבדם השם כבוד גדול, בהעלותו אותם קרוב לו עד שראו מכבודו בעיניהם בשמוש החושים כולם מה שקדם זכרו, אבל בהיותם קרובים לו לא כבדם כל כך שידבר להם כלל, גם לא שלח ידו בשלומם ולא הורה באצבעותיו להגישם עוד אליו, או להחזיק או לנגוע בם, אבל די כי ויחזו את האלהים כמו ויראו את אלהי ישראל, כלומר כבוד כדמות גשם יושב, ולא עוד כי לא השיגו מדמות כבודו דבר אף בראיה חלושה, ואף לא רגליו כל שכן מגופו וראשו, אבל ממה שתחת רגליו. וכל הדקדוק הזה להודיע לנו איך מעלת משה נשגבה על מעלת אלו הנכבדים הגדולים, והנה אחר ויחזו את האלהים ירדו תיכף בזולת עכוב שם אם בדבור אם בהרגש מה בחושיהם, ומשה ירד עמם לצוות להם או לסבה אחרת, ואז תכף רדתם, ושמחו הם על הכבוד שנתכבדו באותה שעה כי עלו ונכנסו בחדר השם, ואם עמדו מרחוק, והשם לא הסביר להם בדבור או במעשה, כי די להם כבוד גדול במה שהגיעו. וכבוד לישראל כולם שאלה הם ראשיהם, ולכן על השמחה שהגיעה להם ספר הכתוב ויאכלו וישתו, וזה אם מהשלמים שזבחו הבכורים, או מזולת זה, ואכלו ושתו אלו האצילים גם כל ישראל שמחים וטובי לב, וזה כענין שספר על דוד אחר הבאת הארון (שמואל ב ו׳:י״ט), ועל שלמה אחר כבוד בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג). הנה זה דעתי בכל זה הספור לא זולתו, אם העמק ואם הגבה כמו שעשה החכם רבינו משה ז״ל והחכם אבן עזרא וזולתם מהנמשכים אחר דעתם. ויש לי על זה טענות על דעתם, אקוץ באריכות ספורם בזה וביתר מקומות, כי אם אעשה כן והיה זה ספרי גדול מאד מאד, ואם האריכות יהיה מועיל מאד [לא ידעתי], כי משה רבינו אם רצה לחבר בספר התורה כל מה שידע שהוא ההכרחי והמועיל, היה כפל כפלים אלף פעמים, ובחר הקצור מזכירת ההכרחי והמועיל, ואעשה כן גם אני. אבל פני הספר יוכיחו כי פרוש אלו המאמרים בזה המקום, הוא מה שפרשנוהו אנחנו, והוא כונת אמרם הוא היה משרע״ה והקש ע״ז.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 24:10-11רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ד:י׳-י״א

(י) והם התבוננו בענין מציאות ה׳ יתעלה, והשיגוהו, וראו שהוא אדון כל העולם, לא אדון המציאות השפל לבדו כמו שחשבו האומרים כי האלוה המנהיג הדברים ההווים הנפסדים הוא זולת האלוה המנהיג הדברים הנצחיים כמו הגרמים השמימיים; והנה ראו שתחת רגליו הוא מה שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, והוא הגרם השמימיי, ולזה הוא אדון השמים, עם היותו אדון כל הארץ. (יא) ואל אלו הזקנים, שהיו אצילי בני ישראל, לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיק להם מפני עלות השגתם בזה המושג היקר, שהיה מפורסם אז כי המשיג אותו ימות — כמו שאמר מנוח: ׳מות נמות כי אלהים ראינו׳ (שופטים יג, כב), ואמר יעקב: ׳כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי׳ (בראשית לב, לא), ואמרה התורה: ׳השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳ (דברים ד, לג) — אבל התענגו תענוג נפלא במה שהשיגו, כאילו היו אוכלים ושותים. הנה זהו הביאור הנאות בזה לפי דעתי, וכן הסכימו קצת רבותינו ז״ל כי זאת ההשגה היתה נאותה וצודקת; וקצתם גינו אותה; והנה הרב המורה נמשך לסברת המגנים אותה. והנה ראָית המגנים זאת ההשגה ממה שאמר: ׳ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו׳ - מכאן שהיו ראויין לשליחות יד. והנה הפירוש בזה לפי הדעת השני הוא - לפי מה שאחשוב - שהם טעו וחשבו שיהיה ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, ולזה אמר שהם ראו שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כי הגרם השמימיי הוא בזה התואר; וכבר ביארנו מה שיש בזה מהנטייה מהאמת בחמישי מספר מלחמות ה׳ (חלק שלישי פרק יא), וכבר טעו בזה גדולי הפילוסופים כמו שביארנו שם; ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיקם על טעותם, ויחזו את האלהים בעת שהיו אוכלים ושותים, ולא היו מתבודדים התבודדות שלם בהשגת האמת בזה, וכאילו היה זה סיבה אל טעותם.

Sefer HaIkkarim 3:17ספר העיקרים ג׳:י״ז

All the words of the prophets are true without doubt. Nevertheless there is a difference in degree. The greater the dignity of the prophet and the higher the degree of his prophetic inspiration, the greater the truth value of his words. Some prophets, by reason of their weakness of comprehension, do not apprehend things with sufficient clearness. Prophetic apprehension has certain similarities to sensible apprehension. If a sense faculty or organ is healthy and strong, it apprehends the objects clearly; whereas if it is weak, it does not apprehend them clearly. It may apprehend the species to which the object belongs or it may apprehend the genus only without being able to tell to what species it belongs. Thus a person who has powerful vision apprehends color correctly, as, for example, red or green. But he also apprehends the degree of redness or greenness. On the other hand a person with weak vision will apprehend the genus only, i. e. he will know it is a color, and no more. Or he may know the species too; that it is red or green, but will not know what degree of redness or greenness it is. The same thing is true in hearing and the other sensibilia. The same thing applies to the prophetic apprehension. The prophet who has a strong power of apprehension perceives the thing as it is without imagination and his words come out clear and not obscure; hence they may be understood in their literal meaning. On the other hand, a prophet who is inferior in degree to the one mentioned, will express himself in obscure language, in riddles and parables which are not clear. Hence the truth is not in the literal meaning, but in the allusion. If his words are taken literally, one gets an idea different from the one intended. Thus Ezekiel, prophesying after the exile, speaks in parables and riddles, which can not be understood literally; so much so that he complains about this to God, “They say of me: Is he not a maker of parables?” Similarly Zechariah, coming toward the end of the prophetic period, experienced his prophetic inspiration in visions, the truth of which lay not in the vision itself as it appeared, but in the ideas which it suggested. Thus when he says that he saw horses and women and a golden candelabrum and two olives upon it, the candelabrum and the olives are not to be taken as real things, but only as alluding to a certain idea. Jeremiah, on the other hand, who lived before the destruction of the temple, spoke always plainly and clearly. God Himself made clear the difference between Moses’ prophecy and that of the others. In relation to the prophecy of Moses He says, “With him do I speak mouth to mouth, even manifestly and not in dark speeches,” From this we infer that the other prophets spoke in dark speeches which were not clear, and saw visions which were not real. For this reason their prophetic messages must be interpreted so as to agree with the words of Moses. In general, the words of an inferior prophet must be interpreted so as to agree and not be in conflict with the words of a superior prophet. For example, Isaiah says, “I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up;” whereas Moses said, “for man shall not see Me and live.” Now if we did not know the relative greatness of these two, we should suppose that Isaiah’s words are true and should say that by reason of his greatness as a prophet he apprehended as much as can be apprehended of God, and hence he said, “I saw the Lord;” while Moses, being inferior to Isaiah, and having apprehended of God only very little, said, “Man shall not see Me and live.” But since we know that Moses was the master of the prophets, concerning whom the Bible says, “And the Lord spoke unto Moses face to face, as a man speaketh unto his friend;” “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. My servant Moses is not so; … with him do I speak mouth to mouth, even manifestly and not in dark speeches;” we know that the words of Moses are true as they are in their literal meaning; while the words of Isaiah, who was inferior to Moses, are not correct. It is because of his inferiority that he said, “I saw the Lord,” because he thought he had seen God, but he had not really seen him, except in imagination. Moses, on the other hand, in whose prophetic inspiration the imagination played no part at all, but the reason only, as separated from all corporeal powers, said, “For man shall not see Me and live,” which is the truth. Isaiah, on the other hand, made use also of the power of imagination, called by the Rabbis, a non-transparent glass, and hence was misled by it into thinking that he saw God. He was not unaware that his perception was an error due to the imagination, and said so, explaining that his matter was not as pure as that of Moses, “Because I am a man of unclean lips;” and that his moral qualities were not all that they should be, “And I dwell in the midst of a people of unclean lips;” for association with men of bad morals corrupts the morals of a good man. This is why he complained, “Woe is me! for I am affected by imagination.” The meaning is, I am affected by the power of imagination and my prophetic inspiration is not through a luminous glass like that of Moses, who heard a voice speaking to him, without seeing any image before his eyes. But as my prophecy is through a non-luminous glass, through the medium of the power of the imagination, I am not able to apprehend speech without seeing a form in the act of speaking. And this is due to the fact that I am a man of unclean lips and that I dwell in the midst of a people of unclean lips. Therefore I complain and say, “Woe is me! for I am influenced by imagination … For mine eyes have seen the King, the Lord of hosts,” and I know that it is the work of the imagination, for God can not have any attribute or likeness ascribed to Him, even in a prophetic vision, if one prophesies through a luminous glass. This is the meaning of the statement of the Rabbis: Menasseh killed Isaiah. Then they say, he first tried him and then killed him. He said to him, Your teacher Moses said, “Man shall not see Me and live,” whereas you say, “I saw the Lord.” Then they remark that Isaiah could have answered Menasseh but did not, because he knew that he would not accept his answer. The answer he could have made is that even concerning the contemporaries of Moses it is said, “And they saw the God of Israel,” because their apprehension was not through a luminous glass. From all this it is clear that an inferior prophet must not oppose the words of a prophet who is superior to him, but that his words must be so interpreted that they should not conflict with the words of the superior. Now since it is clearly stated in the Torah that the prophecy of Moses stands on a higher plane than that of any other prophet, it follows that we can not accept the words of any other prophet in opposition to and refutation of the words of Moses. Whether, however, any prophet may interpret the words of Moses and say that though they are stated without qualification, they are conditional in their meaning, or that a time limitation should be attached to them, though no such limitation is explicitly stated,—this will be discussed in the sequel with the help of God.

אף על פי שכל דברי הנביאים אמתיים בלי ספק, מכל מקום לפי גודל מעלת הנביא ומדרגתו בנבואה יהיה חוזק האמות הבא בדבריו, כי כמה נביאים לחלשת השגתם לא ישיגו הדברים מבוארים כראוי, לפי שיקרה להשגת הנביאים מה שיקרה להשגת החושים, כי מי שהוא בריא וחזק בהם הוא משיג המוחשים על אמתתם, ומי שהוא חלוש בהם לא ישיגם על אמתתם, אבל ישיג מינם או סוגם ולא ידע להבדיל מאיזה מין הם. כי מי שהוא חזק הראות ישיג המראה אשר ישיגהו לפי מה שהוא, כאלו תאמר אדום או ירוק, וישיג גם כן באי זו מדרגה הוא מן האדמימות או מן הירקות. ואולם החלוש הראות לא ישיג אלא הסוג, כלומר שהוא מראה ולא יותר, ואף אם ישיג המין, רצוני לומר שהוא אדום או ירוק, לא ישיג באי זו מדרגה הוא מן האדמימות או מן הירקות, וכן הענין בשמע ושאר המוחשים. וכזה עצמו יקרה לנביאים בהשגתם, כי מי שהוא חזק ההשגה ישיג הדבר כפי מה שהוא בזולת דמיון ויבואו דבריו מבוארים ובלתי סתומים, ולזה יובנו אמתיים כפשוטן, והנביא שהוא למטה ממנו במדרגה יבאו דבריו סתומים ובחידות ובמשלים ובלתי מבוארים, ולזה לא יהיו אמתיים כפשטן אבל כפי הענין הנרמז בהן בלבד, וכפי פשוטן יובן מהן ענין זולת הענין המכוון בהם. ולזה תמצא יחזקאל להיות נבואותיו אחר הגלות היה מדבר במשלים וחידות בלתי אמתיים כפשוטן, עד שנתרעם מזה להשם יתברך ואמר המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, וכן זכריה לפי שהיה בסוף הנבואה היו כל נבואותיו במראות שאינן אמתיות כפי פשטן אלא כפי הנרמז בהם בלבד, אמר שראה סוסים ונשים ומנורת זהב ושנים זיתים עליה, שענין המנורה והזיתים לא היה אמתי בעצמו אלא הענין הנרמז בהם בלבד. וירמיה שהיה קודם החורבן היו כל נבואותיו מבוארות באר היטב. וכבר באר השם יתברך זה ההבדל בין נבואת משה לזולתו, אמר בנבואת משה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, מכלל ששאר הנביאים זולת משה הם מדברים בחידות בלתי מבוארות ומראות בלתי אמתיים, ולכן ראוי שיפורשו באופן שיסכימו אל דברי משה, וכן יפורשו תמיד דברי הנביא הקטן במדרגה באופן שיהיו מסכימים אל דברי הגדול ובלתי חולקים עליו. ובאור זה הרי שמצינו ישעיה אומר ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא וגו׳, ומשה אמר כי לא יראני האדם וחי, ואלו לא היינו יודעים מדרגת שום אחד מהם היינו חושבים שדברי ישעיה הם צודקים, והיינו אומרים כי לגודל מדרגתו השיג מהשם מה שאפשר שיושג ממנו ולכך אמר ואראה את ה׳, ומשה למה שלא הגיע למדרגת ישעיה ולא השיג מהשם אלא דבר מועט, אמר כי לא יראני האדם וחי למעוט השגתו ומדרגתו בנבואה. ואבל אחר שידענו היות משה רבן של נביאים, שנאמר עליו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ונאמר גם כן אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו׳ פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ידענו כי דברי משה אמתיים כפשטן בלי ספק, ודברי ישעיה שהוא למטה ממנו במדרגה אינם צודקים, ולמעוט מדרגתו אמר ואראה את ה׳, שחשב שראה את ה׳ ואינו כן, כי זה היה מפעל הכח המדמה, אבל משה למה שלא היה לכח המדמה מבוא בנבואתו כלל, כי נבואתו היתה בכח הדברי אשר בו מופשט משאר הכחות הגשמיות, אמר כי לא יראני האדם וחי שהוא האמת. אבל ישעיה למה שהיה משתמש בנבואתו גם על ידי הכח המדמה שקראוהו רבותינו ז״ל אספקלריא שאינה מאירה, הביאו זה לטעות ולדמות בכח המדמה שראה את השם, והוא בעצמו פירש שהשגתו זאת היתה בטעות ועל ידי הכח המדמה, ובאר שהסבה בזה היתה שלא היה חמרו מזוקק כחמר משה רבינו, וזהו שאמר כי איש טמא שפתים אנכי, וגם מדותיו לא היו כראוי, וזהו שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, כי הישיבה בין האנשים רעי המרות יפסידו מדות האיש הטוב, ובעבור זה היה מתאונן ואמר אוי לי כי נדמיתי, כלומר שנתפעלתי מן הכח המדמה, ואין נבואתי באספקלריא המאירה כנבואת משה שהיה שומע את הקול מדבר אליו מזולת שיראה תמונה לנגד עיניו, אבל אני להיות נבואתי באספקלריא שאינה מאירה שהיא באמצעות הכח המדמה, לא יכולתי לשער השגת דבור מבלי ראית צורה מדברת, וזה גרם לי להיותי איש טמא שפתים ושהייתי יושב בתוך עם טמא שפתים, ולזה אני מתאונן ואומר אוי לי כי נדמיתי לפי שאת המלך ה׳ צבאות ראו עיני ויודע אני שזהו פעל הכח המדמה, כי הוא יתברך בלי ספק אי אפשר ליחס אליו שום תואר ולא תמונה אפילו במראה הנבואה למתנבא באספקלריא המאירה. וזהו שאמרו חכמינו ז״ל מנשה הרג את ישעיה, ואמרו מידן דייניה וקטליה, אמר לו משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳, ואמרו שהיה יכול להשיב על זה ולא השיב לפי שידע שלא יקבל תשובתו. ומה שהיה יכול להשיב הוא כי אפילו באותם העומדים בדורו של משה נאמר עליהם ויראו את אלהי ישראל, לפי שלא היתה השגתם באספקלריא המאירה. ויתבאר מכל זה כי הנביא שהוא במדרגה למטה מנביא אחר אי אפשר לו לחלוק על דברי הגדול, אבל יתפרשו דבריו באופן שלא יחלקו על דברי הגדול. ואחר שנתבאר בתורה היות נבואת משה במדרגה גדולה מכל הנביאים, מעתה אי אפשר לשמוע לשום נביא לחלוק עליו ולבטל דבריו. ואולם אם אפשר לשום נביא לפרש דברי משה ולומר שאף על פי שנזכרו סתמיות שיש בהם תנאי או זמן נקשר בהם אף על פי שלא פורש, זה יתבאר במה שיבא בעזרת השם:

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 6:1מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין ו׳:א׳

בשנת מות – (עיין בהערה קאפיטל א׳). ואראה את ה׳ – העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ״ש חז״ל בסוף החולץ, ואראה את ה׳ והכתיב לא יראני האדם וחי ? ל״ק כאן באספקלריה המאירה (ר״ל לראות אמתת העצם א״א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, א. ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע״י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, ב. ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו – שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה׳ בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא – מוסב על ה׳ הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד ושוליו – של הכסא ר״ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת מלאים את ההיכל – כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ״ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים – כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו.

Malbim Yeshayahu Beur HaMilot 6:1מלבי״ם ישעיהו ביאור המילות ו׳:א׳

אראה – פעל ראה אצל ה׳ מורה על ראיית השכל, ע״ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו״נ פ״ד מראשון), ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנ׳, הישיב׳ מור׳ הקביעו׳ והנחות על ענין אחד, (שם פי״א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה׳ על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ״ט) רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ׳). ועיין למעלה (ב׳ יב) ההבדל בין רם ונשא, ופה ר״ל רם בעצמו ונשא ע״י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב.

Netziv Shemot 24:10נצי״ב שמות כ״ד:י׳

{ויראו את אלהי ישראל – ראיית הלב ולא ראיית העין. פירוש ר״ח, הובא באור זרוע הלכות קריאת שמע סימן ז׳.} כמעשה לבנת הספיר – כתב הרמב״ן ז״ל — הוא שראה יחזקאל (א,כו) ״כמראה אבן ספיר דמות כסא״ (עכ״ל). ובעניי איני מבין מה ענין כסא ל״תחת רגליו״. אלא כך הענין, דכבר נתבאר בספר בראשית (ב,ד) פירוש הכתוב ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״ (ישעיהו סו,א), דכמו מלך בשר ודם יושב על כסאו בהיכלו ומשגיח על המדינה, וכל מעיינו בה, והיא התכלית, כך הקב״ה כביכול ׳בשמים כסאו׳ ודן ומחשב על הארץ איך להנהיגה לפי מעשה בני האדם, והארץ היא התכלית של בריאת שמים וארץ, וזהו לשון ״הדום רגלי״ מלשון סוף, כמו ׳רגל ההר׳, פירוש, סוף השתלשלות ההשגחה, כי לזה התכלית נברא הכל כדי ׳שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ׳, כמו שכתבתי כמה פעמים. והנה בשיר השירים (ה,יא) בשבח של כנסת ישראל להקב״ה אמר המשורר הקדוש ״ראשו כתם פז״, וכן על סוף הפעולה שהיא מכונה בשם ׳אדנים׳ אמר (שם פסוק ט״ו) — ״שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז״. והכונה, שכמו ראש המחשבה נקיה וטהורה ככתם פז כך סוף פעולה דומה לפז בלי עירוב דעת ומעשה אחר חס ושלום. אמנם בינתים והשתלשלות המעשים נעלמת מכח אנוש להבין טהרתן, באשר נסבכו בחשבונות רבים ע״י אמצעים שלוחי ה׳, ועל זה נאמר למשה (להלן לג,כ) ״לא תוכל לראות״. ובא זה המשל שבשיר הקדוש, בתורה ובמראה יחזקאל על שם אבן הספיר, באשר הוא אבן מוצק ונקי מכל סיג וחלאה. וראה יחזקאל ה״כסא״ שהוא ראש המחשבה ״כמראה אבן ספיר״. והאצילים ראו ״תחת רגליו״ היינו סוף מעשה — ״כמעשה לבנת הספיר״ — נקי מכל סיג האמצעים המגיעים לידי סוף מעשה, ואין בם כי אם רצון כבוד ה׳ לבדו. וזהו סיפיה דקרא ״וכעצם השמים לטוהר״ — כמו השמים מקום מחשבה ודאי נקי מכל השתתפות דעת אחרת חס ושלום, כך ראו ״תחת רגליו״ שנעשה רצונו יתברך לבדו ואין לזר אתו.