Shabbat Table Topics – Parashat Behaalotekha
Sources
Biblical Texts
Shemot 2:16-21שמות ב׳:ט״ז-כ״א
(16) Now the priest of Midian had seven daughters. They came and drew water, and filled the troughs to water their father’s flock. (17) The shepherds came and drove them away; but Moses stood up and helped them, and watered their flock. (18) When they came to Reuel, their father, he said, “How is it that you have returned so early today?” (19) They said, “An Egyptian delivered us out of the hand of the shepherds, and moreover he drew water for us, and watered the flock.” (20) He said to his daughters, “Where is he? Why is it that you have left the man? Call him, that he may eat bread.” (21) Moses was content to dwell with the man. He gave Moses Zipporah, his daughter. | (טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. (יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. (יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. (יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. (כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. |
Shemot 18:1שמות י״ח:א׳
Now Jethro, the priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard of all that God had done for Moses, and for Israel his people, how that Hashem had brought Israel out of Egypt. | וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא י״י אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. |
Shemot 18:27שמות י״ח:כ״ז
Moses let his father-in-law depart, and he went his way into his own land. | וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ. |
Bemidbar 9:1-8במדבר ט׳:א׳-ח׳
(1) Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they had come out of the land of Egypt, saying, (2) “Moreover let the children of Israel keep the Passover in its appointed season. (3) On the fourteenth day of this month, at evening, you shall keep it in its appointed season — according to all its statutes, and according to all its ordinances, you shall keep it.” (4) Moses spoke to the children of Israel, that they should keep the Passover. (5) They kept the Passover in the first month, on the fourteenth day of the month, at evening, in the wilderness of Sinai. According to all that Hashem commanded Moses, so the children of Israel did. (6) There were certain men, who were unclean because of the dead body of a man, so that they could not keep the Passover on that day, and they came before Moses and before Aaron on that day. (7) Those men said to him, “We are unclean because of the dead body of a man. Why are we kept back, that we may not offer the offering of Hashem in its appointed season among the children of Israel?” (8) Moses answered them, “Wait, that I may hear what Hashem will command concerning you.” | (א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. (ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. (ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכׇל חֻקֹּתָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. (ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן י״י בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה י״י לָכֶם. |
Shofetim 4:11שופטים ד׳:י״א
Now Heber the Kenite had severed himself from the Kenites, even from the children of Hobab the father-in-law of Moses, and had pitched his tent as far as Elon-bezaanannim, which is by Kedesh. | וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אׇהֳלוֹ עַד אֵילוֹן [בְּצַעֲנַנִּים] (בצענים) אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ. |
Classical Texts
Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 18:1מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ח:א׳
"And Yithro heard": Yithro had seven names: Yether, Yithro, Chovav, Reuel, Chever, Putiel, Keni. Yether — he added (yiter) a section in the Torah; Yithro — he was "abundant" (yiter) in good deeds. Chovav — he was beloved (chovev) by the Lord. Reuel — he was a "friend" (rea) to the Lord. Chever — he was a "companion" (chaver) to the Lord. Putiel — he "weaned himself" (niftar) from idolatry. Keni — he was zealous (kinei) for Heaven and he acquired (kanah) Torah. Variantly: "And Yithro heard": In the beginning, he was called "Yether," viz. (Exodus 4:18) "And Moses went and he returned to Yether, his father-in-law," and when he "added" good deeds (to himself), a letter (vav) was added to his name. And thus do you find with Avraham. In the beginning he was called "Avram," and when he "added" good deeds, a letter (heh) was added to his name and he was called "Avraham." And thus do you find with Sarah. In the beginning she was called "Sarai," and when she "added" good deeds, a "great" letter (heh) was added to her name and she was called "Sarah." And thus do you find with Yehoshua, viz. (Numbers 13:16) "And Moses called Hoshea the son of Nun Yehoshua." And there are others whose name was diminished, e.g., Efron. In the beginning he was called "Efron," but when he took the money from Abraham, a letter was dropped from his name, viz. (Genesis 23:16) "and Abraham hearkened to Efron," "and Abraham gave the money to Efron." And thus do you find with Yonadav. In the beginning he was called "Yehonadav," but after "that deed" a letter was dropped from his name and he was called "Yonadav," as it is written (II Chronicles 20:37) "When you befriended Achazyahu, etc." — whence the sages ruled: Let one not befriend an evildoer, even to draw him close to Torah. | פרשת יתרו מסכתא דעמלק (יתרו) פרשה א וישמע יתרו – שבע שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, פוטיאל, קני. יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו, שייתר במעשים טובים. חובב, שהיה חביב למקום. רעואל, שהיה כריע למקום. פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה. דבר אחר: וישמע יתרו – מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר, שנאמר: וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת. וכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראים אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם. וכן אתה מוצא בשרה, שמתחילתה היו קוראין אותה שרי, וכשעשתה מעשים טובים הוסיפו לה אות אחת גדולה ונקראת שמה שרה. וכן אתה מוצא ביהושע, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש אחרים שפחתו מהם: יש לך ללמד מעפרון, שמתחלה היו קוראין אותו עפרון וכששקל הכסף מיד אברהם פחתו אות אחת משמו, שנאמר: וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרן את הכסף. עפרןכתיב. וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב וכשבא לאותו מעשה, פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר: בהתחברך לרשע. מכאן אמרו חכמים: אל יתחבר אדם לרשע, אפילו לקרבו לתורה. |
Sifre Bemidbar 12:1ספרי במדבר י״ב:א׳
"And Miriam and Aaron spoke (vatedaber) against Moses": "dibbur" in all places connotes "harsh" speech, as in (Bereshit 42:30) "The man, the lord of the land, spoke ("dibber") roughly to us," (Bemidbar 21:5) "and the people spoke ("vayedaber") against G-d and against Moses." And "amirah" in all places connotes imploration as in (Bereshit 19:7) "And he said (vayomer): Do not, I pray you, my brothers, do ill," (Bemidbar 12:6) "And He said (vayomer): Hear, I pray you, My words." "And Miriam and Aaron spoke against Moses": We are hereby apprised that both spoke against him, but that Miriam spoke first. This was not her practice, but the occasion demanded it. Similarly (Jeremiah 36;6) "And you (Baruch) shall go and read from the scroll, on which you have written from my (Jeremiah's) mouth, the word of the Lord in the ears of the people" — not that it was Baruch's practice to speak before Jeremiah, but the occasion demanded it. "and Miriam and Aaron spoke against Moses": How did Miriam know that Moses had ceased from marital relations (with his wife Tzipporah)? Seeing that Tzipporah did not adorn herself as other (married) women did, she asked her for the cause and was told: "Your brother is not 'particular' about this thing" (intercourse, [being constantly "on call" for the word of G-d]). Thus Miriam learned of the matter. She apprised Aaron of it and they both spoke of it (as being a troublesome precedent for others.) Now does this not follow a fortiori, viz.: If Miriam, whose intent was not to berate her brother, but to praise him, and not to diminish propagation (in Israel), but to increase it, and who spoke thus privately — If she was thus punished, then one who intends to speak against his brother, in defamation and not in praise, and to diminish propagation and not to increase it, and in public — how much more so (is he to be punished!) Similarly, a fortiori from the instance of Uzziah (viz. II Chronicles 16-19) If King Uzziah, whose intent (in offering the incense) was not self-aggrandizement or personal honor but the glory of his Master, was thus punished, how much more so one who intends the opposite! (Bemidbar, Ibid.) "… Because of the Cushite woman": Scripture hereby apprises us that whoever beheld her attested to her beauty. And thus is it written (Bereshit 11:29) "… the father of Milkah and the father of Yiskah": Yiskah is Sarah: Why was she called "Yiskah"? For all gazed upon ("sochim") her beauty, as it is written (Ibid. 12:15) "And Pharaoh's officers saw her and praised her to Pharaoh." R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili said: "Tzipporah" (Moses' wife) — Why was she called "Tzipporah"? "Tzfu ur'uh" ("Look and see") how beautiful this woman is! "the Cushite (Ethiopian) woman": Now was she an Ethiopian? Wasn't she a Midianite, viz. (Shemot 2:16) "And the priest of Midian had seven daughters, etc." What is the intent of "Cushite"? Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Tzipporah was exceptional in her beauty — more so than all the women. Similarly, (Psalms 7:1) "A Shiggayon of David, which he sang to the Lord concerning Cush (Saul), a Benjaminite." Now was he a Cushite? (The intent is:) Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Saul was exceptional in his appearance, as it is written of him (I Samuel 9:2) "… from his shoulder and upwards, taller than all of the people." Similarly, (Amos 9:7) "Are you not like Cushites to Me, O children of Israel?" Now were they Cushites? (The intent is:) Just as a Chushite is exceptional in his skin, so, is an Israelite exceptional in mitzvoth. Similarly, (Jeremiah 32:7) "And Eved-melech the Cushite heard": Now was he a Cushite? Was he not Baruch? But, just as a Cushite is exceptional in his skin, so, was Baruch ben Neriah exceptional in his deeds, more so than any of the others in the king's palace. (Bemidbar, Ibid.) "for he had taken a Cushite woman": Why is this written? Is it not written (immediately before) "about the Cushite woman that he had taken"? __ There are those who are beautiful in appearance, but not in deed; in deed, but not in appearance, viz. (Proverbs 11:22) "Like a golden ring in the snout of a pig is a beautiful woman lacking in sense. Tzipporah was beautiful in both — wherefore it is written "about the Cushite woman that he had taken, for he had taken a Cushite woman." Piska 100 | ותדבר מרים ואהרן במשה. מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראתה צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אחרה לה: מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים, ואמרה לאחיה, ושניהם דברו בו. [ר' נתן אמר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר וירץ הנער כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו, בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.] והרי דברים ק"ו: ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, בינה לבין עצמה – כך נענשה; המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות, בינו לבין אחרים ולא בינו לבין עצמו – על אחת כמה וכמה. ודברים ק"ו: עוזיה המלך, שלא נתכוון ליטול לו גדולה, ולא בשביל כבוד עצמו אלא בשביל קונו – כך נענש; והמתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, ולא בשביל קונו – עאכ"ו. |
Medieval Texts
R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 9:6ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט׳:ו׳
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – מישאל ואלצפן, או נושאי ארונו של יוסף, או שאר בני אדם שהיו טמיאי מתים שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח (ספרי במדבר ט':ו'). מדכתיב: ביום ההוא – משמע הא למחר היו יכולין. ושאלו אם ישלחו {לשחוט} פסחיהם, ולערב שיהיה להם הערב שמש יאכלו. |
Rambam Hilkhot Korban Pesach 6:1-2רמב״ם הלכות קרבן פסח ו׳:א׳-ב׳
(א) אֵי זֶהוּ טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי ט"ו בְּנִיסָן מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח: (ב) טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכל קָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט':ו') וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב וּפֵרֵשׁ לָהֶן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבּל וְיַזֶּה עָלָיו וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ: |
R. Yonah ibn Janach, Sefer HaShorashim, "חתן"ר׳ יונה אבן ג׳נאח ספר השורשים "חתן"
החת והתו והנון... אע"פ שהוא בלשון הערב נופל על אבי האשה ואחיה ועל בעל הבת, הפרישו העברים בינים בלשון, ר"ל בין בעל הבת ובין אבי האשה ואחיה. אמרו באבי האשה ויחזק בו חתנו אבי הנערה... ואמרו באחי האשה וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה, וידוע כי חובב אחי אשת משה ע"ה כמו שנאמר ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חתן משה ורעואל אביה כמו שנאמר ותבאנה אל רעואל אביהן והנה שוה אבי האשה ואחיה בלשון. אבל בעל הבת נאמר בו שמשון חתן התמני.. |
R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 12:1-6ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ב:א׳-ו׳
(א-ב) ותדבר מרים ואהרון במשה – משפילא בלעז. לפי שנשים דברניות (בבלי ברכות מ"ח:), והחזיקה מרים בדבר יותר מאהרן, לכך הקדימה לאהרון, ולכך לקתה היא לבסוף. על דבר {ה}אשה {ה}כושית אשר לקח – לפי הפשט: שהיו אומרים: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים. וכי בשביל שהקב"ה מדבר עמו מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק. הלא גם בנו דבר – ונשאנו מישראל, ולא נתגאנו בכך. כי אשה כושית לקח – לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית, הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח. ועל צפורה לא דברו, שלא היתה מישראל, כי אז אנוס היה מפני שהיה בורח, ולא יכול לבא במצרים בתוך בני ישראל. {הרק} אך – דרך הפסוק לדבר כך, לכפול דבריו, כמו המבלי אין קברים (שמות י"ד:י"א). וישמע ה' – ותבע עלבונו. (ג) והאיש משה עניו מאד – מגיד לך הכתוב שמשה לא היה בעל גאוה, ולא נתכוון לשום גאוה, אלא הכי היתה סיבה ומזל שלקח אשה כושית. כמו שכתוב גבי שמשון, גבי אביו ואמו שהיו מוכיחין אותו על שלא היה נושא מבנות ישראל, וכתיב: ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא (שופטים י"ד:ד'). ואף על פי שלא נודע למה היתה סיבה זאת של משה, אין גלויין לנו כל הסודות. ובדברי הימים של משה מספר מן הכושית, כי היתה מלכת הכושים, והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה, ואף בזאת היה עניו, שלא היה תובע עלבונו, ולפיכך תבעו הקב"ה. (ד) פתאום – שלא יוכלו לומר משה קבל עלינו לפני המקום. צאו שלשתכם אל אהל מועד – כאדם שאומר בואו לבית דין. שלשתכם – לידע עם מי הדין, עם משה או עמכם, כי שם היו יורדין לדין, כדכתיב: והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה (שמות ל"ג:ז'). ויצאו שלשתם – ונכנסו באהל מועד לדין. (ה) ובא הקב"ה דיין ועמד פתח האוהל כפעם בפעם, כדכתיב: ו{היה כ}בא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל"ג:ט'). ויקרא אהרן ומרים – לשמוע מה טענתם על מה הוציאו דיבה על משה. (ו) אם יהיה נביאכם – תשובה על מה שאמרו: הלא גם בנו דיבר. כלומר: אינו דומה דיבור שעמכם ועם שאר נביאים, לדיבור של משה, כי כשאני מדבר עם שאר הנביאים איני מדבר עמהם כי אם על ידי מראה ודמיון. בחלום אדבר בו – כאדם שרואה במראה, וצריך לפותרים. ובמראה אליו אתוודע – כאדם שרואה במראה, שרואה נבואה ואינו רואה את הממשות, וכאדם שמדבר אל שליח שאינו נאמן לו כל כך, ומדבר עמו על ידי משל, שאינו רוצה להבינו את הסוד. כמו שתמצא בנביאים שמדבר על ידי משל, כגון: ויקח את צמרת הארז וגו' (יחזקאל י"ז:ג'), וכגון: שכב על צדך השמאלי (יחזקאל ד':ד'), וכיוצא בהם. וכמו שאמר דניאל: {וראיתי אני דניאל וגו'} ולא אבין (דניאל י"ב:ה',ח') ואמר: סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ, יתבררו ויתלבנו (דניאל י"ב:ט'-י'). וכמו שאמרו ישראל על יחזקאל: ממשל משלים (יחזקאל כ"א:ה'), וכיון שהוא מדבר על ידי חידה – כל אחד {אומר} כך הוא הפתרון. וכשאותו הפתרון אינו בא, לפי שלא פתר יפה, אומרים: אין דבריו אמת, כמו שאמר יונה: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג':ד'), והיה סבור הוא עצמו כמהפכת סדום, ולבסוף שלא נהפכה, כעס על שלא נתקיימה נבואתו. והוא אמר: שתהא נהפכת מרעה לטובה – שעשו תשובה. |
Akeidat Yitzchak Torah 74עקדת יצחק תורה ע״ד
אמנם יש לדקדק באנשים הטמאים ההמה אם ידעו שהטמאים אסורים לעשות הפסח למה הוקשה להם למה נגרע וגו'. ואם לא ידעו מי מנע אותם. ואם משה לא ידע הם מנין להם. אלא שהנדון בזה הוא שהם ידעו ולכל ישראל הוא ידוע כי הטמאים אינם יכולים לבא אל העזרה לעמוד על קרבנם אבל גזרה דעתם שאין ראוי שיהא הטמא נדחה מעשות קרבן ה' כזה אשר יש לו זמן מיוחד ואם עבר יומו בטל קרבנו ושהדין נותן שיעשה לו שום תקון אחר שהוא אנוס בדבר והוא אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל כלומר למה נגרע בתוך בני ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומשה ראה בפיהם דברים של טעם ואמר עמדו ואשמעה וגו'. ולזה באה המצוה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וגו' והאיש אשר הוא טהור וגו'. וכי יגור אתכם גר וגו'. הנה שקבע להם זמן ומצות בכל חומרות הפסח הראשון ובכל חוקותיו ובתנאיו ולגרים הגרים בתוכם כדי שתתקרר דעת האנשים ההם והבאים אחריהם כיוצא בהם. וכבר הסכימה דעתם אל דעת עליון כמו שאמרנו ראויה היתה הפרשה זו שתאמר על יד משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהם שמגלגלין זכות ע"י זכאי (ספרי פ' בהעלותך). ובדברי רש"י ז"ל למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הפסח לטהורים אמר להם עמדו ואשמעה וגו' (ספרי שם) ואשר כתבנו הוא הנכון. |
Abarbanel Bemidbar 9:1אברבנאל במדבר ט׳:א׳
הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה. ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה לא עשו ישראל כל ימי היותם במדבר אלא הפסח הזה בשנה השנית לפי שלא מלו בניהם ועבדיהם הנולדים להם בדרך והיתה מילת הזכרים מעכבת. ואמרו ז"ל שבגנות ישראל הכתוב מדבר. ולשואל שישאל איך עשו ישראל את הפסח בשנה השנית והנה לא מלו בניהם הנולדים להם במדבר כמו שנזכר בספר יהושע ומילת בניהם היתה מעכבת אותם משחיטת הפסח ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה. והרלב"ג משיב על זה כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני כי עמדו שם ימים רבים כמו שנזכר בזאת הפרשה. ובימים רבים שישבו שם יתכן שמלו בניהם הנולדים במדבר ולכך עשו את הפסח. אבל מאז והלאה לא היה אפשר למול כי לא ידעו כמה יתעכבו במקום אחד. ולכך לא מלו עד שמל יהושע. והנראה לי בזה היא שמילת הבנים והעבדים אינה מעכבת כדברי קצת החכמים ז"ל (רש"י במדבר י"ב מ"ד) והנה ישראל יצאו ממצרים בחדש הראשון ניסן ובחדש השלישי קבלו את התורה ומיד אחר כך עשו את העגל ונתכפר בי"ה שהיה בחדש השביעי ולכך כשבא חדש ניסן הם עשו את הפסח במועדו ככל חקותיו וככל משפטיו אבל בשנה השנית שכבר נתרחקו יותר מזמן יציאתם ממצרים חשש ית' אולי יהיו מתעצלים במצות הפסח ולכן בא הדבור ויעשו בני ישראל את הפסח כי בהיותם במדבר סיני קרוב מן הישוב וקרוב למדין אשר שם ימצאו הכבשים גם מצות ומרורים היה אפשר להם לעשות את הפסח במועדו. אמנם אח"כ כל השנים שהיו במדבר ולהיותם רחוקים מן הישוב לא יכלו לעשות את הפסח אחר עד בואם אל ארץ נושבת. ולפי שצוה השם שיעשוהו במועדו ביאר מיד מהו המועד שלו והוא אמרו בי"ד יום וגו' ואמר ככל חקותיו על המצוות שהם בגופו של פסח ר"ל שה תמים זכר בן שנה. ואמר וככל משפטיו על המצות שהן על גופו רוצה לומר צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ומשה אמר הדבר לישראל והם עשו כמצותו אך קרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם ומפני שכבר נתבאר בסדר בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שלא יאכל אותו על כן כשראו האנשים האלה שהיו טמאים מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום הז' לטהרתם חל י"ד בניסן הוצרכו לבא ביום ההוא יום שחיטת הפסח לפני משה ולפני אהרן אך דבורם היה אל משה ואהרן שומע ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל והיתה טענתם זאת שהם לא היו מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם ג"כ זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינה משולחים אלא ממחנה שכינה בלבד וישבו במחנה לויה וכל שכן במחנה ישראל כמו שיתבאר וכיון שהדבר כן למה ימנעו ויגרעו לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל כי אע"פ שימנעו מלאכול בקדשים ולא יאכלו את הפסח אין ראוי שימנע לבלתי הקריב את קרבן ה' על גבי מזבחו בתוך קרבנות ישראל כי כמו שהם בהיותם טמאים יושבים עמהם בתוך מחניהם כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם קרבנותיהם כי הוא קרבן ה' וכבודו הוא שיקובל לפניו וזה ענין אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל מהקרבת הקרבן דברו לא מאכילת הפסח לפי שהיה דעתם שיתקרב פסחם על גבי המזבח למען לא יהיה להם גרעין ובושה וכלימה כאלו הם ערלים ובני נכר אע"פ שלא יאכלו ממנו. והנה משה רבינו השיבם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והנה נתקשה משה בדבר הזה לפי שראה כוונתם רצויה לשם שמים ושאין יתברך מקפת שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם והותרה בזה השאלה הז' ועל זה באתהו התשובה דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש ובאמרו איש איש שלא ינהג זה הדין הפסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה כי הטומאה נדחת בצבור. |
Modern Texts
Sforno Bemidbar 9:7ספורנו במדבר ט׳:ז׳
אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, seeing that the ritual impurity we have incurred was incurred in the process of our fulfilling a positive commandment, why should the result of this be the misdemeanour of not fulfilling such an important commandment as observing the Passover at the appointed time? במועדו, seeing that this is a commandment which can only be fulfilled at its appointed date? | אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע – מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה טֻמְאָתֵנוּ לִדְבַר מִצְוָה לָמָּה תִּהְיֶה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. בְּמֹעֲדוֹ – שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת. |
Shadal Shemot 18:1שד״ל שמות י״ח:א׳
וישמע יתרו – למטה (כ"ז) כתוב וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, ובחומש הפקודים (י':כ"ט) בשנה השנית כתוב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה {במדבר י':י"א}, א"כ עדיין היה במחנה ישראל; ואם יאמר אדם כי רעואל ולא חובב הוא חותן משה, כבר מצינו בס' שופטים (ד':י"א) מבני חובב חותן משה. וכבר נחלקו בזה בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי (זבחים קט"ז) חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר אחר מתן תורה היה, ולפניהם גם חכמי המשנה אמרו {בבלי זבחים קט"ז.} מה שמועה שמע יתרו? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע (ולא מתן תורה, כי קודם מתן תורה בא), ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע. וכבר היו מן החכמים שבחרו לכרות הקשר הזה אשר היה קשה להם להתירו, ואמרו כי חובב איננו יתרו. הראשון אשר הלך בדרך הזאת הוא המדקדק הנכבד ר' יונה בן גנאח שאמר כי חובב הוא בן ליתרו ואח לצפורה, ואמר כי גם אחי האשה יקרא לבעלה חותן (הביא דבריו רד"ק בשרש חתן, ודחה אותם). ואחריו החזיק בפירוש מלת חותן רמבמ"ן, אלא שהוא אומר (בפרשת בהעלותך {במדבר י':כ"ט}) כי יתרו וחובב היו שני אחים לצפורה, ושלשתם בני רעואל. גם ראב"ע, אעפ"י שהוא מודה כי חובב הוא יתרו, הוא אומר שהיה אחי צפורה, ולא אביה. והדעת הזאת בענין מלת חותן רחוקה מאד, כי לא מצאנו בשום מקום חותן וחותנת להוראה זו, ובהפך מצאנו (דברים כ"ז:כ"ג) ארור שוכב עם חותנתו, והנה אחות האשה מותרת היא במות אחותה, ואיך תבוא קללה בלשון הנשמע לשני פנים, שמשפטיהם שונים זה מזה, האחד אסור בכל זמן, והאחר אסור בזמן מה ומותר בזמן אחר? ואמנם רוב החכמים חדשים גם ישנים מישראל ומשאר האומות, רחקו מעל דרכו של ר' יונה והסכימו בדעת רז"ל כי חובב הוא יתרו ורעואל אבי יתרו, ואבי אביה של צפורה. ואמר הרמב"ן כי חובב הוא שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל כי זה דרך כל המתגייר, כי לעבדיו יקרא שם אחר, ואיננו רחוק שיהיה חובב שם חדש שקראו ישראל ליתרו, אם מלשון חביבות, ואם מגזרה אחרת בלתי ידועה היום. אך מה שהרמב"ן ואחרים אומרים כי יתרו נתגייר, זה אינו נ"ל, שהרי אם נתגייר איך השיב למשה לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך {במדבר י:ל'}? ואין ספק כי משמעות המלות האלה הוא הליכה לחלוטין לא הליכה על מנת לגייר בני ביתו ולחזור. וגם אחר הדור ההוא אנו מוצאים כי חבר הקיני אע"פ שהיה יושב בארץ ישראל היה בשלום עם יבין צורר ישראל, ואינני אומר שהיה בית חבר הקיני אוהב את יבין, כי מעשה יעל מעיד הפך מזה {שופטים ד':י"ז-כ"ב}, אבל יבין היה בשלום עם בית חבר, וסיסרא בטח ביעל, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, אם היו הקינים גרי צדק והיו מעורבים עם בני ישראל מכמה זמן קודם לכן. ורבה מזאת הנה בימי שאול היה הקיני בתוך עמלק {שמואל א ט"ו:ו'}, היתכן לגרי צדק שיקבעו דירתם בקרב העם המתועב, אשר צוה ה' למחות את זכרו? ועוד הנה שאול אמר אל הקיני ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ולא אמר ואתה שומר תורת ה' ואלהיך אלהי. ומה שהטעה את המפרשים הוא ענין משפחת הרכבים שהיתה בקרב ישראל (ירמיה ל"ה), ובד"ה (דברי הימים א' ב':נ"ה) כתוב המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, ורז"ל בספרי (פרשת בהעלותך {ע"ה}), ובסוטה י"א{.} וסנהדרין ק"ד, למען הראות מעלת הגרים שאין ראוי לבזותם חלילה, ושהם שווים לישראל בכל דבר, וראויים לישב אפילו בסנהדרין, אמרו כי הקינים שבד"ה {דברי הימים} הם הם בני קיני חותן משה, וזה אמנם דרך דרש ואסמכתא, ואשרי השומע אל המוסר הטוב היוצא ממנו, ואולם בדרך הפשט נראה כי הקינים שבד"ה והרכבים שבירמיה, מבני יהודה היו, ואין להם שום התיחסות עם בני קיני חותן משה; ואולי נקראו גם הרכבים קינים, מפני שהיו יושבי אהלים ונעים ממקום למקום כמוהם; ואם תרצה אמור כי אלה ואלה נקראו קינים ע"ש {על שם} קין שהיה נע ונד בארץ, והנה בא מקרא אחד נראה כמסייע את האומרים שבני קיני חותן משה נתגיירו, והוא מה שכתוב בשופטים (א':ט"ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ואמנם אחרי כל מה שראינו למעלה לא יתכן לנו ללמוד מן המקרא הזה שהיו גרי צדק, אלא שהיו גרים תושבים; אך באמת מפקפק אני מאד בענין הכתוב הזה אם הוא כמחשבת המפרשים, כלומר אם ענינו שבני קיני ישבו עם בני יהודה, כי לא מצאתי להם פירוש מספיק ומדוייק על לשון המקרא, ואולי המכוון בו הפך מה שחשבו, ותהיה משמעות הכתוב הזה, כי בני קיני היושבים באהלים ונעים ממקום למקום, היו אז במקרה שרויים אצל עיר התמרים, וכשראו כי בני יהודה יוצאים למלחמה על הכנעני, הם שהיו אנשי שלום (ולפיכך נקראו בארמית שלמאה) התרחקו ממקומות המלחמה, ועלו משם והלכו למדבר יהודה אשר בנגב ערד, והלכו וישבו עם העם, כלומר עם העמלקי והכנעני יושבי הארץ, ומלות עלו מעיר התמרים את בני יהודה, ענינן מאת בני יהודה, ומ"ם מעיר התמרים מושכת אחרת עמה, ויתכן ג"כ לפרש עלו מעיר התמרים אשר היו שם את אנשי יהודה, שקודם לכן היו עם בני יהודה. ואשובה אל ענין הפרשה ואומר כי אחרי ההודאה שחובב הוא יתרו נחלקו המפרשים בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך. ודעת הרמב"ן (ואחריו החזיק רבנו בחיי גם ראז'{נמילר}) כי יתרו בא אצל ישראל שתי פעמים, אחת קודם מתן תורה והיא הנזכרת כאן, והלך לו, וחזר אחר מתן תורה, והחזרה הזאת לא נזכרה בתורה, רק נזכר בחומש הפקודים {במדבר ה':כ"ט} שאמר לו משה נוסעים אנחנו, לכה אתנו, והוא השיב לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והפציר בו משה אל נא תעזוב אותנו, והוא (לדעת הרמב"ן) נתרצה לו ונשאר עם ישראל, ולפירוש זה יקשה מאד שלא נזכרה חזרת יתרו אחר שכבר סופרה (למטה כ"ז) הליכתו אל ארצו. ורשב"ם וראב"ע ורד"ק (בתחלת ס' שופטים) אמרו כי יתרו לא בא רק פעם אחת, והיא אחר מתן תורה, ושאמנם בא הספור הזה כאן חוץ למקומו, לסבות פרטיות (ע' רשב"ם למטה י"ג וראב"ע כאן), אשר אין כח בהן להוציא מן הלב התמיהה הגדולה על כתיבת הספור במקום הזה, כי על כל אלה מפרשים אחרים הסכימו כי ביאת יתרו לא היתה אלא קודם מתן תורה, ושחזרתו לארצו לא היתה עכשו, אלא בשנה השניה, ואמנם הפסוק האחרון {כ"ז} הכולל הליכת יתרו אל ארצו, או גם שלשה מקראות שלפניו הכוללים מנוי השופטים, הם חוץ למקומם ונכתבו כאן להשלמת הספור, והם כאן דרך כלל, ובמקום אחר (בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים {א':י"ג}) הם מפורשים דרך פרט, זאת דעת רלב"ג ודון יצחק אברבנאל ור' יצחק עראמה ור' עובדיה ספורנו וניקולאוס דלירא (בפרשה הזאת, לא כן בפרשת בהעלותך), וקלעריקוס וידידי החכם יש"ר {ר' י"ש ריגייו} (בפרשה הזאת ולא בפרשה בהעלותך); ור' וואלף מאיר בעל המעמר הוסיף חיזוק לפירוש הזה ואמר: הלא ידענו כי כך היא דרכה של תורה להשלים הספורים על דרך כלל במקום אחד, ולהגיד אחרית דבר בראשיתו, כמו ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת (לעיל ט"ז:ל"ג), שבא הצווי הזה בשנה השניה אחרי שהוקם המשכן, והזכירו הכתוב כאן, וכן ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שם ל"ה) ועוד הרבה כמוהו עכ"ל, הן אמת כי אין הנדון דומה לראיה מכל צדדיו, כי צווי הצנצנת ומשך זמן ירידת המן לא חזרו ונכתבו בתורה במקום אחר, כענין הליכת יתרו אל ארצו שכתוב כאן וכתוב פעם שנית בפרשת הפקודים, {י':כ"ט} וכן מנוי השופטים שחזר ונכתב בפרשת דברים {א':י"ג} ואמנם הכפילה הזאת היא המדה הי"ג ממדות ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, וז"ל: מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד ויברא אלהים את האדם בצלמו זה הכלל, ואח"כ פרט מעשיו, שנ' וייצר ה' אלהים את האדם, ויפל תרדמה, ויבן את הצלע, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון, ע"כ. והדעת הזאת היא נכונה בעיני בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך, גם רבנו סעדיה גאון אמר כי יתרו קודם מתן תורה בא, ואנחנו לא נדע אם דעתו כדעתנו, או דעתו שהלך וחזר, כדעת הרמב"ן; כי לא ידענו מדברי הגאון אלא המעט שהביא מהם הראב"ע. ואמנם רש"י ז"ל לא רצה להכריע בדבר שנחלקו בו חכמי המשנה והתלמוד, ורק אמר (למטה י"ג) שאף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד שנה שניה. |
Hoil Moshe Shemot 16:18הואיל משה שמות ט״ז:י״ח
ולא העדיף וגו' – מי שהיה צריך להרבה לא לקט יותר מצרכו שלא לעבור על מצות הא-ל, ומי שהיה צריך למעט לא לקט מפחות מצרכו שלא לבזות לחם שמים, לפי שהיו להם צאן ובקר וגם כסף וזהב לקנות מאכל בכל המקומות שעברו או חנו אצלם, והמן היה להשקיט תלונותם לבלתי יוכרחו להזיל מעשרם הוצאה רבה וְיִוָרֵשו; וזה הַמְכֻוָן בפסוק אכל תשברו מאתם וגו' כי ה' א-להיך ברכך וגו', כלו' לא נצטרכת כל השנים הללו להזיל עשרך כי הא-ל ית"ש הכין לך כל צרכך. |