EN/HEע/E

Shabbat Table Topics – Parashat Shemini

Sources

Rashbam Vayikra 10:1-2רשב״ם ויקרא י׳:א׳-ב׳

(1-3) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you." ועל פני כל העם אכבד AND I WILL [THUS] GAIN HONOR BEFORE ALL THE PEOPLE: This is God’s honor, when a man sees his sons dead and yet sets his mourning aside because of the service of his Creator. וידם אהרן AARON WAS SILENT: about his mourning; he did not cry and he did not mourn. [וידם here means to refrain from mourning;] so it is written in Ezekiel (24:16–17), "O mortal, I am about to take away from you the delight of your eyes through pestilence .... Silence yourself (דום) from screaming; observe no mourning for the dead." Here also וידם refers to being silent [and thus refraining] from any mourning or crying. This is the lesson of the text and it is the true plain meaning of Scripture. [There is] however an ’aggadah which says that Moses was comforting Aaron by saying to him: God had told me [before] (Ex. 29:43), "ונקדש בכבודי – that He would sanctify Himself בִּכְבוּדַי ," through [the death of] someone whom He honors. I had thought that meant either me or you. Now you see that they [Nadab and Abihu] are greater than you or I [since God chose to sanctify Himself through their death]. [That explanation] does not follow the plain meaning of Scripture. Could God have really told Moses, "Make for me a Tabernacle and on the day when it is erected your greatest people will die"?!

(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא – קודם שיצא האש מלפני י"י, כבר לקחו איש מחתתו – להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים. ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם – משה ביום הזה. שאעפ"י שבשאר ימים כת' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א':ז'), היום לא ציוה. ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה. ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים, שידעו הכל כי אש בא מן השמים, כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו (מלכים א י"ח:כ"ה), לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה. (ב) ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם – והוא ותצא אש של פסוק ראשון (ויקרא ט':כ"ד), כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם (שמות י"ט:ח'). וכן וישב את הכסף לאמו (שופטים י"ז:ג'-ד') שכתו' שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל {את העולה} ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני {י"י} להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה {ב}בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה. וימותו לפני י"י – ומיד כששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

Rashbam Vayikra 11:3רשב״ם ויקרא י״א:ג׳

מפרסת פרסה THAT GROWS HOOFS: With one nail, like a shoe; not a number of nails on the individual toes, like a hare or a rock-badger. ושסעת שסע WITH CLEFTS: The hoof must be split in two; not one undivided hoof, like that of a horse or a donkey. Following the plain meaning of Scripture and as a [useful] rebuttal of the heretics, [it may be argued that] all the animals (domesticated and not domesticated), birds, fish, locusts and insects which God forbade to the Israelites [were forbidden] because they are repulsive. They damage and heat up the body. That is why they are called impure. Outstanding physicians also concur with this explanation. [It is] also [to be found] in the Talmud, "When non-Jews eat disgusting things and insects, their bodies heat up." מעלת גרה CHEWS THE CUD: After it eats, it regurgitates its food into its throat (גרגרת).

מפרסת פרסה – ציפורן אחד כעין מנעל, ולא ציפורנים בכל אצבע, כארנבת ושפן. ושסעת שסע – מובדלת הפרסה לשנים, ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור. ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים: כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב״ה לישראל, מאוסים הם, ומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו: טמאים. ואף רופאים מובהקים אומרים כן, ואף בתלמוד (בבלי שבת פ״ו:, ע״ז ל״א:, נדה ל״ד:): גוים שאוכלים {שקצים} ורמסים, חביל גופייהו. מעלת גרה – מעלת את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה.

Ibn Ezra Vayikra 11:43אבן עזרא ויקרא י״א:מ״ג

Do not defile yourselves so as to become soiled and contaminated do not make yourselves ritually impure for it is known that the body which is eaten turns into the flesh of the body who eats it. defiled If this word is understood in sense of "defiled", then it is missing an 'alef (like the word "from the beginning" [Deuteronomy 11:12]). Some say, though, that there are two different roots. The evidence for this assertion is the similar word "dumb" [Job 11:3], denoting a man who has no understanding.

אל תשקצו את נפשתיכם – להיותם מגואלות ומטונפות. ולא תטמאו בהם – כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל. ונטמתם – בלא אל״ף. [וכן רבים], כמו: מרשית השנה (דברים י״א:י״ב), [שרית (דברי הימים א י״ב:ל״ט), היוצת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז), לחטת (במדבר ט״ו:כ״ד)]. ויש אומרים: שהם שני שרשים, [האחד טמא באל״ף, והשני בה״א]. וכן: נטמינו בעיניכם (איוב י״ח:ג׳), [וכן: ונפלינו אני ועמך]. וטעמו: כאדם שאין לו דעת.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 10:1ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י׳:א׳

ויקחו בני אהרן – קודם שירד אש מן השמים. והיו ממעטין את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם. אשר לא צוה אותם – דהא אמרינן (בבלי עירובין ס״ג.) אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט, הני מילי לאחר שירדה אש מן השמים כבר, אבל קודם לא. ולפיכך כשהיו מביאין איתם אש, פגעה בהם אותה אש שירדה מן השמים ושרפתם. ואף על פי שכתוב שני פעמים: ותצא אש (ויקרא ט׳:כ״ד, י׳:ב׳), אש אחד הוא. אש זרה אשר לא צוה אותם – שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתיב: לא תעלו עליו קטורת זרה (שמות ל׳:ט׳), ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו. כמו: לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי (ירמיהו ז׳:ל״א), כלומר: הזהרתי עליהם, כדכתיב: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש (דברים י״ח:י׳). לא ציויתי – הכי קאמר: מאחר שאסרתים שוב לא ציויתים, כי פעמים שהקב״ה אוסר דבר וחוזר ומצוה לצורך השעה, כמו אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ל״א-ל״ט), שהקריב בבמה על פי הקב״ה, ואף על פי שנאסרו הבמות. וכמו שסבר אברהם אבינו שהקב״ה אסר רציחה לבני נח, וסבר אברהם שהקב״ה צוה לשחוט את בנו, ורצה לשחטו. וזהו אשר לא צוה אותם.

Ramban Vayikra 11:13רמב״ן ויקרא י״א:י״ג

ואת אלה תשקצו מן העוף – לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד עם מיניהם, כאותן שנאמר בהם: למינו ולמינה, כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר, אבל אמר: ואת אלה תשקצו מן העוף – לא אחרים מלבד אלה. וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות. ורבותינו למדו סימנים בעופות (בבלי חולין נ״ט), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו, ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה. והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים. ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר, שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד, והוא פרס או עזניה, ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (בבלי חולין ס״ב) אלא במדברות הוא שוכן תמיד. ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם. ועוד מנו חכמים בסימנין שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף, בידוע שטהור הוא, כי ידוע להם שאינו דורס. אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו. כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף, ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין. ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו, כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד, בלתי הנשר, שאין בו אחד מכל אלו השלשה. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם, כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו״ר, והנץ הדק הנקרא אשפרוי״ר בלעז, ובערבי בוץ. וזה משפט העופות באסורם, והתירם על הדרך הנכון. והמתחוור בגמרא ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות. והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו. והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (בבלי ע״ז ל״ה) שכל חלב הטהורים עומד, וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם והנה הם משונים. ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב, ונכון מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. [וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד.]

Akeidat Yitzchak Vayikra Derush 10עקדת יצחק ויקרא דרוש י׳

והראוי שנדע כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלהית מזה מהיותה במדרגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם וזה מגונה מלבד שכבר איפשר לתקן אותם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כלם ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו ותעשה התורה כפלסתר כמו שנדבד עוד בזה בפרה אדומה שער ע״ט ב״ה. גם שהגוים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים הנה ראינום שהם חיים על הבריאות ואון עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה. אמנם מה שנאסרו להם הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומא׳ המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש׳ ממנה שעליו בקש דוד (תלים נ״א) ורוח קדשך אל תקח ממני ואמר (שם) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וזהו טעם ונטמתם בם כי האטימות והטומא׳ נמשכים זה לזה כמו שיתבאר בסוף השער מהכתובים עצמם ב״ה. ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה וזה לכם הטמא מן הבהמה הטמאה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם. כל צפור טהורה וגו׳. מן הבהמה הטהורה. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומא׳ רוח רעה רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם.

Sforno Vayikra 10:1ספורנו ויקרא י׳:א׳

ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו, they thought that just as after the daily communal offering which was accompanied by the manifestation of God’s Presence as we know from Exodus 29,42 עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר איועד לכם שמה, “the regular communal burnt offerings for your generations in the presence of the Lord, where I will manifest Myself there,” there would come the incense, so it would also be in order on this occasion to present a new incense offering honouring the manifestation of the Lord to the whole people and in honour of the heavenly fire having descended. This is why they offered it in the sanctuary, i.e. 'לפני ה, on the golden altar. The Torah had stipulated that no foreign incense was to be offered on that altar (Exodus 30,9). Even assuming that the golden altar would qualify for additional incense offerings when a specific command to do so would be issued, the sons of Aaron sinned by doing this now and not having consulted with their mentors. This is why the Torah stresses אשר לא צוה אותם, “which He had not commanded them (to do).”

ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו – חשבו שכמו שאחר התמיד, אשר בו תשרה שכינה, כאמרו ״עלת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה׳, אשר אועד לכם שמה״ (שמות כ״ט:מ״ב), תבא הקטורת, כך היה ראוי להקטיר קטורת חדשה עתה על הגלות כבוד ה׳ אל כל העם (פסוק כ״ג) ועל ירידת האש (פסוק כ״ד). ולכן הקריבוהו לפני ה׳ – במזבח הפנימי שנאמר בו ״לא תעלו עליו קטרת זרה״ (שם ל׳:ט׳). וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה, אשר לא צוה אותם – כאמרם ז״ל ׳שהורו הלכה בפני משה רבם׳ (עירובין ס״ג.).

HaMishtadel Vayikra 11:1המשתדל ויקרא י״א:א׳

איסורי אכילה הם איסורי קדושה, כדי שיהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי כמו שהכהנים אצל שאר האומות היו מובדלים ומופרשים בחוקים מיוחדים ובאיסורים פרטיים, כן יהיה כל אחד ואחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים, ומתוך כך תתרומם נפש כל אחד ואחד מישראל ולא ילמד ממעשה האומות, וידבק תמיד באלהי אבותיו ובדרכים הישרים והקדושים ולא ימיר כבודו בגילולי הגוים ההם. הטעם הזה נזכר בתורה (למטה מ״ד) במאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים, לא היתה ההפרשה הזאת צרכיה), הנה רבוי המצות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקון המדות, וזה משני צדדים. האחד כי המצות האלהיות שאדם שומר הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר צוה את המצות ההן, וזכרון האל וזכרון השגחתו וזכרון השכר והעונש, כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם, וקובע בלבו יראת האלהים בלתי יחטא. והצד השני הוא כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק וכטעם טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו (איכה ג׳:כ״ז), והפילוסוף אפיקטיטוס אמר: אם ישים אדם על לבו שתי מלות אלה, בטוח הוא שלא יחטא ויהיו כל ימיו בשלום, ואלו הן: סְבוֹל וּפְרוֹשׁ (sastine et abstine), כלומר סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה רבוי המצות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.

R. S.R. Hirsch Vayikra 10:1רש״ר הירש ויקרא י׳:א׳

בוודאי שכוונתם הייתה ראויה לשבח, שכן גם לאחר חטאם הם קרויים ״קרובי״ (פסוק ג). כוונתם הרצויה באה לידי ביטוי בדברי התורת כהנים: ״אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה״. אולם עינינו הרואות, שבשעה שכל העם זכה להיות עֵד לגילוי קרבת ה׳, חשו נדב ואביהוא בצורך להביא קרבן נפרד משלהם. הדבר מראה שלא הייתה זו הרוח האמיתית של הכהונה שפעמה בהם. שכן ביהדות, הכהנים והעם חד הם; אין להם מעמד בזכות עצמם. כל עצמם של הכהנים – שהם עומדים בקרב העם, וזה מסביר את מעמדם לפני ה׳. נמצא שבעצם ״התקרבותם״ הייתה אשמה לנדב ואביהוא; ולא עוד אלא שקרבנם עצמו היה שלא כדין מכל צד שהוא. שתי בחינות אלה של חטאם נלמדו בתורת כהנים (טז, א) מהלשונות המתחלפות שבאו בתורה לתאר את המעשה שעשו: ״בקרבתם לפני ה׳ וימתו״ (שם), ״וימת נדב ואביהוא וגו׳ בהקרבם אש זרה״ וגו׳״ (במדבר ג, ד). הן ה״קריבה״ הסובייקטיבית – ה״התקרבות״, והן ה״הקרבה״ האובייקטיבית – הקרבן עצמו, היו כרוכים בעוון. ואכן ההקרבה הייתה שלא כדין בנוגע למחתות, לאש ולקטורת – כולם היו בניגוד להלכה. כל כלי שרת צריכים להיות משל ציבור ולשם קודש (עיין רמב״ם הלכות כלי המקדש ח, ז; הלכות בית הבחירה א, כ). בעת מסירת קרבנו לכלי מקודש של האומה, עומד בעל הקרבן על אדמת הקודש של האומה ושל תורתה, ומתמסר לדרישות המקדש על ידי וויתור על כל רצון אישי שרירותי [היינו הנובע ממצב רוחו]. אולם המחתה של נדב ואביהוא הייתה ״מחתתו״; כל אחד השתמש במחתה שלו עצמו. הם לא הביאו קרבנם בכלי המקדש אלא בכלים שלהם עצמם – ללא וויתור עצמי. ויתנו בהן אש – ליתר דיוק: ״אש זרה״; כפי שר׳ עקיבא מבאר בתורת כהנים: ״מן הכיריים״. הם לא לקחו אש מהמזבח, כפי הנדרש בקטורת התמיד ובקטורת של יום הכיפורים. הווי אומר שהם לא לקחו ״אש של התורה״, הדורשת את מסירותו של הציבור כולו, בין גדול בין קטן; אלא הייתה זאת אש מהכיריים שבביתם. ולבסוף, לגבי הקטורת עצמה. קטורת היא הקרבן היחיד שלעולם אינו בא נדבה, לא משל ציבור ולא משל יחיד. היא קרבה רק כקרבן חובה של ציבור בכל יום, וכקרבן חובה של הכהן הגדול ביום הכיפורים (מנחות נ.–:). שכן הקטורת מסמלת את האדם השרוי כל כולו בעשיית נחת רוח לה׳, והמתעלה כליל ל״ריח ניחוח לה׳״ (עיין פירוש שמות ל, א והלאה; ל, לד והלאה). כל עוד רעיון זה הוא מטרה שנקבעה על ידי ה׳, הרי הוא מייצג את האידיאל של דרישות ה׳; אך אם הוא בא לידי ביטוי על ידי בחירת האדם עצמו, כנדבה, הרי שכרוכה ברעיון זה יוהרא גדולה. והנה, לגבי קרבן זה של נדב ואביהוא שהביא לאסון, מדגישה התורה מעל הכל שהיה זה קרבן ״אשר לא צוה אתם״. אפילו אם פרטי הקרבן לא היו אסורים (וכפי שראינו, הם אכן היו אסורים), הרי שעצם זה שהקרבן לא נצטווה מאת ה׳, היה בו די כדי לאוסרו. בעבודת הקרבנות אין מקום לשרירותיות סובייקטיבית. אפילו קרבנות נדבה חייבים להיעשות בצורות שנקבעו להם. המביא קרבן מבקש קרבת אלוקים, אך ניתן להשיג זאת רק על ידי שמיעה בקול ה׳ וקבלת עול מצוותיו. זוהי בדיוק הנקודה המפרידה בין יהדות לבין עבודת אלילים. עובד האלילים מבקש באמצעות קרבנו לשעבד את האל שלו לרצונו, בעוד שהיהודי מעמיד עצמו על ידי קרבנו בעבודתו של ה׳ ומקבל על עצמו עול מצוותיו. לפיכך, כל הקרבנות ביהדות עשויים בצורה של ציווי אלוקי; והמקריב מקבל על עצמו באמצעות קרבנו לעשות את הציווי האלוקי הזה נר לרגליו. קרבנות שאדם בדה מלבו יחתרו תחת אותה האמת עצמה שהקרבן אמור לייצג. קרבנות כאלה יהללו את הרצון האישי השרירותי במקום השמיעה בקול ה׳ וקבלת עול מצוותיו. עתה אנו מבינים את מות בני אהרן. מיתתם בעת חנוכתו הראשונה של המקדש מהווה אזהרה לכל הכהנים שלעתיד. היא מוציאה כל שרירותיות, כל רצון אישי שרירותי, מתחומי המקדש, אשר כל תכליתו להיות מקדש לתורה! ביהדות, תפקיד הכהן אינו להנהיג חידושים בעבודה, אלא לעשות את רצון ה׳.