EN/HEע/E

Shabbat Table Topics – Shemot 18

Sources

Shemot 18שמות י״ח

(1) Yitro, the kohen of Midian, Moshe's father-in-law, heard of all that God had done for Moshe, and for Israel His people, how Hashem had brought Israel out of Egypt. (2) And Yitro, Moshe's father-in-law, took Zipporah, Moshe's wife, after he had sent her away, (3) and her two sons; of whom the name of one was Gershom; for he said: 'I have been a stranger in a strange land'; (4) and the name of the other was Eliezer: 'for the God of my father was my help, and delivered me from the sword of Paroh.' (5) And Yitro, Moshe's father-in-law, came with his sons and his wife to Moshe into the wilderness where he was encamped, at God's mountain. (6) And he said to Moshe: 'I your father-in-law Yitro am coming to you, and your wife, and her two sons with her.' (7) And Moshe went out to meet his father-in-law, and bowed down and kissed him; and they asked each other of their welfare; and they came into the tent. (8) And Moshe told his father-in-law all that Hashem had done to Paroh and to the Egyptians for Israel's sake, all the travail that had come upon them on the way, and how Hashem delivered them. (9) And Yitro rejoiced for all the goodness which Hashem had done to Israel, in that He had delivered them out of the hand of the Egyptians. (10) And Yitro said: 'Blessed be Hashem, who has delivered you out of the hand of the Egyptians and out of the hand of Paroh; who has delivered the people from under the hand of the Egyptians. (11) Now I know that Hashem is greater than all gods; for that which they plotted against them.' (12) And Yitro, Moshe's father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God; and Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moshe's father-in-law before God. (13) And it happened on the next day, that Moshe sat to judge the people; and the people stood about Moshe from the morning to the evening. (14) And when Moshe's father-in-law saw all that he did to the people, he said: 'What is this thing that you are doing to the people? Why are you sitting yourself alone, and all the people stand about you from morning to evening?' (15) And Moshe said to his father-in-law: 'Because the people come to me to inquire of God. (16) When they have a matter, it comes to me; and I judge between a man and his neighbor, and I make them know the statutes of God and His laws.' (17) And Moshe's father-in-law said to him: 'The thing that you are doing is not good. (18) You will surely wear away, both you, and this people that is with you; for this thing is too heavy for you; you will not be able to perform it alone.' (19) Listen now to my voice, I will give you counsel, and may God be with you: you be for the people before God, and you bring the causes to God. (20) And you should teach them the statutes and the laws, and you should show them the way in which they must walk, and the work that they must do. (21) Moreover you should seek out from among the people capable men, God fearing, men of truth, who hate unjust gain; and place such over them, to be rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (22) And they will judge the people at all times; and it will be that every great matter they will bring to you, but every small matter they will judge themselves; so it will be easier for you and they will bear the burden with you. (23) If you will do this thing, and God will command you so, then you will be able to endure, and all this people also will go to their place in peace.' (24) So Moshe listened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said. (25) And Moshe chose capable men out of all of Israel, and made them heads over the people, rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (26) And they judged the people at all times: the hard matters they brought to Moshe, but every small matter they judged themselves. (27) And Moshe let his father-in-law depart; and he went his way to his own land.

(א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. (ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. (ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. (ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. (ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. (ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. (ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'. (ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. (י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. (יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. (יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. (טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. (יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. (כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. (כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. (כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. (כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. (כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.<petucha/>

Ralbag Shemot Toalot 18:12רלב״ג שמות תועלות י״ח:י״ב

התועלת השנים עשר הוא במידות, והוא שראוי לַשָּׁלֵם שלא יקצר מהגעת השלמות, לפי מה שאפשר, בפעולות אשר יֵרָאֶה היותם בלתי שלמות, כי בזה ילך בדרכי ה' יתעלה שישתדל להגיע השלמות בכל אחד מהנמצאות בתכלית מה שאפשר. הלא תראה כי יתרו לא נמנע מפני עוצם מעלת משה מלגנות הפעולה הזאת אשר היה בה למשה ולישראל מהלֵאוּת הנפלא, והשתדל שתֵּעָשׂה זאת הפעולה באופן יותר שלם.

Ralbag Shemot Toalot 18:14-15רלב״ג שמות תועלות י״ח:י״ד-ט״ו

התועלת הארבעה עשר הוא להודיע עוצם שקידת משה בדבקות ה' יתעלה, עד שמרוב שקידתו בזה היה שוגה בשאר הדברים. ולזה סיפר כי משה, עם הפלגת חכמתו, לא הפנה לבו להתישב בענין שופטו את העם איך יִשְׁלַם זה באופן יותר נאות לו ולעם, עד שהיישירוֹ אל זה יתרו חותנו. ולזה בא זה הסיפור בזה המקום, לא לפחות מעלת משה, כי זה הוא הפך מה שכיונה אליו התורה, כי התורה פירסמה במקומות רבים עוצם מדרגת משה; והיה ראוי להיות כן כדי שיאמינו דבריו יותר. התועלת החמישה עשר הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיהיה שומע לעצה הטובה, ולעזוב עצתו כשלא היתה טובה כמוה. הלא תראה כי משה רבינו ע"ה, עם רוב שלמותו וחכמתו, עזב עצתו מפני עצת יתרו, להיותה יותר טובה ממנה.

Akeidat Yitzchak Shemot #43עקדת יצחק שמות שער מ״ג

אמנם חלק הדין, הוא הספור השני המתחיל ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, אשר בו נתן הסדר בדבר המשפט, אשר הוא הכרחי לשתוף המדיני הכולל בלי ספק, ויכלול ברירת הדיינים וסדר ישיבתם וקימתם על פי עצת יתרו המפורסמות. ואולם מעלת עצתו, וטוב טעמו, וכח טענותיו, אשר בהם תפס על משה בהנהגתו אותם עד הנה, יתבאר כשנבא על פי הספור וכוונתו בו. ולדעתי אז יודע כי ראוי ההיתה העצה לחבבה ולהחשיבה ליתר בשבילה פרשה אחת בתורה, ולקבל אותה לעבודה רצויה, יותר מהזבחים שהקריב שם, שנאמר ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים, ועל דרך שאמר החכם (משלי כ') עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועל הכל יתבאר יפה המאמר שזכרנו ראשונה בעזרת האל... (יב) והיא גדולה בעיני, אומרו ואתה תחזה מכל העם וגו' ושמת עליהם וגו'. המבלי אין תבונה במשה ועל הזקנים שעמו לדעת שאם ימנה שופטים רבים על העם שיקל מעליו. או המבלי אין אלהים קרובים אליו לצוותו על זה הוצרכו לעצה זו. ומי לא ידע שכאשר יבאו למנות השופטים שהוא ראוי שימנה היותר ראויים שבהם במעלותיהם חצוניות ופנימיות. סוף דבר, אם היה צורך בעצה, יראה חסרון בחק הנועצים ח"ו, שלא באו מעצמן אל דבר נקל כזה. ואם היה להם מונעים הנה לא הורגש בעומק עצתו טעם חסרתם. ולא נודע על מה ועל מה נשתבחה העצה זו בתורה על אותו שיעור, וכמו שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ויבחר משה אנשי חיל וגו'... אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב, וצורך העצה ההיא של יתרו, לדעתי היה להיות זה קודם מתן תורה, שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם, שאם אמרו (סנהדרין נ"ו ע"ב) שבת ודינין במרה איפקוד, ודאי על דיני השבת עצמו אמרו, או קצת דינים חלקיים, שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אחר כך נתנו להם, שנאמר (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו', כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם, ובכל משאם וריבותם, כפי אומד דעתו ושקול סברתו, כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ, ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך, כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים, עד שנתעורר על הצורך על ידי חמיו, כמו שיבא במה שאחר זה: וזה היתה סבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא, הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו, כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו, או אם יטו המשפט לדעת לסבה מן הסבות, או שמא לא יקבלום עליהם הכתות, כי ירצו ללכת אחרי בית דין יפה, ובזה היה הוטל עליו כל הטורח ההוא. והנה נוסף עליו כבדות אחר מזה הצד, והוא כי כאשר ישפוט השופט מדעת עצמו, כל אחת מהכתות תחשוב שמרצונו הוא מחייב ומזכה, לא מדרך החיוב, ולזה הכתות המתחייבות בדינו לא יקבלו בסבר פנים יפות, ויפקפקו תמיד בדיניו, כההיא (דמציעא ס"ט ע"א) דאמר לו כל אבתראי קא אזיל מר, עד אמר (שם ע"ב) כגון דא צריך לאודועי. וכל זה מה שיחייב שיפליג השופט עמהם בהטעים להם דבריו, עד שיתיישבו על הנדון, וכולי האי ואולי, עד שיצא היום כולו או רובו בדינים מועטים, כי לשתי אלו הסבות יחוייב שיעמד העם על משה מבקר עד ערב. ולסלק כל זה הטורח היה מהסכמת העמים ליסד להם חקים ומשפטים, מטעם המלך וגדוליו ויועציו, אין רשות לדון בזולתם, כי מעתה אין לדיין רק לפרש להם על פי החק ההוא, ושוב אין עליו תרעומת. גם שיוכלו למנות כמה שופטים חכמים או הדיוטים בכל הכרכים והעיירות וערי הפרזות, כי נקל להם לשפוט על פי הדינים הנודעים... ולהסיר הסבה מעקרא, אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם וגו', והכוונה שלא ישפוט אותם משקול דעתו וסברתו, כמו שהיה עושה להם עד הנה, אבל שישתף בדיניהם מצות הש"י וגזרתו, עד שהוא לא יהיה השופט להם, אבל המוליך דבריהם לפני הא-להים ומביא משפטם אליהם, וזה יהיה כשידרוש טרחם ומשאם, כי על כרחם יקבלו עליהם את דין שמים בלי ערעור ופקפוק. וגם כשיהיה על זה האופן, תוכל להזהיר אותם וללמדם את החקים והתורות ההמה, והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה בלמידת הדינין ואת המעשה אשר יעשון בו, ותוכל למנות מהם אנשים הגונים לשפוט אותם אחר שהמשפטים יהיו מסודרים בפניהם. והוא אומרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם, כל כמה שתרצה, מהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, או שהיה מצורך העצה להרבות בדיינים, כדי שישתתפו רבים בשררה ולא יערערו על דייניהם, והיא עצה טובה לתחלת אלו העניינים. או לצורך שעתם ומקומם, כמו שיבא כאשר נדבר מצורך התנאים האלה שהזכיר בדיינים, אמנם עכשו נמשיך מה שאנו עליו מענין עקר עצתו, ואומר כי כאשר יהיו על זה האופן מקדימת הידיעה בדינים, יהיו הדיינים בקיאים בהם ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו', שאי אפשר שלא יקשה עליהם דבר ממה שלמדתם ותצטרך ללמדם. אמנם הדבר הקטון ישפטו הם מעצמם בלי צורך אל חדוש הלמוד: וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו', ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד, אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו הא-להים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה, כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם, כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר, שומע לעצה חכם (משלי י"ב), רצוני, חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים, כי ראשונה קבלו את התורה, שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי א-להים עמך, וצוך א-להים ויכלת עמוד וגו'. ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל, שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה, אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם: ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך. ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד, ומסלק כל הבלבול. אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו: וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א') ה' א-להינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, כי כל זה היה אחר מתן תורה, ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו' לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא. והוא ממש מה שאמר לו יתרו ויהי א-להים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד, כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, כמו שאמר יתרו והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה. ונסע מחורב וגו', ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', כי יספר אשר נעשה בסוף: ולפי זה עולה הכל כהוגן, ונכתבו דברים כהויתן, כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, אשר בו קבלו את התורה, ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט, ונתן העצה הנכונה הזאת, ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה, ומיד כשנעשתה עצתו הלך לו בשנה שנייה: וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז ע"א) שאחר מתן תורה בא, אין בהם ממש, אחר שבטלה הגדולה מכלן, והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו', שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה, ואינו כן, כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה, תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל, והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח ע"ב), גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו, והלא כך כתובה לפניו במרום. ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ"ז) ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא. אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה על ידי זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח' ע"א) על כל כדומה לו, ראויה פרשה זו ליכתב על ידי משה ככל התורה כלה, אלא שנאמרה על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וכן על זה האופן נתגלגלה חובה על ידי חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרשה זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה, כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם, עד שבא לו הצורך אליהם, ובא יתרו והעירה על צרכה, וגם רוח המקום נוחה הימנו, כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו א-להי, נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים (שער מ"ו) ב"ה. ומעתה הכל שריר וקיים:

Abarbanel Shemot 18אברבנאל שמות י״ח

Concerning Yitro's advice to Moshe regarding the appointment of the judges: For certainly Yitro’s words were good and correct, but even the greatest simpleton would understand and know that it was a foolish idea for one person to stand in judgment from the morning until the night… And how did Moshe, our teacher, and all of the Elders of Israel not realize that if he would appoint judges over the people, it would have lightened his load? And who wouldn't know that the judges need to be 'capable men, God fearing, men of truth, who hate unjust gain,' that Yitro needed to teach this to Moshe, the master of all prophets and the greatest of all sages?... Many have already spoken much about this matter, against the master of prophets, suggesting that he was lacking in civic leadership… And this is a lie, for the perfection of his ways demonstrate his knowledge of them. And how could it be that Hashem did not teach him this basic wisdom and understanding?

השאלה הה' בעצת יתרו למשה במנוי השופטים: כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים, אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט, כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים. ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו? ומי לא ידע בכל אלה שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע, שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר? וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית, ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היה בלתי מרגיש בחכמת המדות. והוא שקר, כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם. והש"י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת... ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו... אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר... ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה. ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה':

R. David Zvi Hoffmann Shemot 18:7רד״צ הופמן שמות י״ח:ז׳

תמוה הדבר שבהמשך אין מזכירין עוד לא את האשה ולא את הבנים וקרוב לוודאי שזה משום שכל תכליתו של תיאור זה הוא להראות את התייחסותו הידידותית של יתרו לישראל...

R. David Zvi Hoffmann Shemot 18:12רד״צ הופמן שמות י״ח:י״ב

עולה וזבחים לאלהים. רמב"ן תמיה על השימוש בשם "אלהים" ביחס לקרבנות - "וככה לא יימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים"... אלא שלכאורה צריך להבחין בין הקרבנות שנצטוו עליהם ישראל, ובין הזבחים שהקריבו לפני מתן תורה, ואשר בעצם לא היו אלא ארוחות קדושות שכלל לא הקריבו לו ית', אבל יש לראותן כאלו הן נעשות לכבודו או שנאכלות לכבוד ה'. על כן גם לא נאמר בזבחי יעקב אלא "לאלהי אביו יצחק". לפיכך מוסבת המלה "לאלהים" רק על זבחים שנאכלו לפניו ית'. היתה כאן מעין סעודת-ברית, כאשר יתרו, שאמנם כבר קשור היה אל משה בקשרי-משפחה וקשרי-ידידות, כורת ברית עם ישראל בשביל עצמו ובשביל זרעו אחריו, ואוכל סעודת-ברית זו עם אהרן וזקני ישראל, שהם נציגי העם, כסעודת-הברית שהיתה בין יעקב ולבן ואחיו. ובזה גם מתפרש, מדוע אין משה מוזכר בהקשר זה, שאלה שאין המפרשים משיבים עליה במידה מספקת. יש מבארים, שכמארח שירת משה את אורחיו "ומשמש לפניהם", ויש מבארים, שאין צריך להזכירו, משום שהסעודה התקיימה באהלו של משה.

U. Cassuto Introduction to Shemot 18-24מ״ד קאסוטו הקדמה לשמות י״ח-כ״ד

בטוב טעם אמנותי מקדימה התורה לתיאור עניינו המרכזי של חלק זה מעין פרולוג, המתכוון להכין את נפש הקורא לקראת הסיפור הנשגב שיבוא להלן. עד עכשיו קראנו סיפורים על תלאות הדרך ועל הקשיים שנתקלו בהם בני ישראל מחמת הטבע ומחמת שנאתם של בני אדם. וכאן בפתיחת החלק השני, כדאי היה שיסופר לנו על מעשה אהדה והוקרה לעם ישראל מצד איש חשוב ממנהיגי העמים השכנים שזכה להכיר ולהוקיר את גורלם המיוחד והנפלא של בנ"י ובא לברך את העם החדש הנכנס עכשיו אל תוך מספר העמים. ניתנת בזה מעין הכנה למה שייאמר בפרק הבא על בחירת ישראל לעם סגולה מבין עמי האדמה. והרמזים שבפתיחה זו לחוקי הא-להים ולתורותיו משמשים הכנה למה שיסופר להלן על מתן התורה לעם ישראל...