Shas:Believing Women Regarding Their Husband's Death/2/he
Jump to navigation
Jump to search
האמנת נשים לגבי מות בעליהם
גישות פרשניות
סמכות חכמים אינה יוצרת נאמנות
לחכמים אין דרך לגרום לעדות האישה להפוך לעדות קבילה. במקום זאת, הם משתמשים בסמכות אחרת, שחכמים רשאים להפקיע קידושין במקרה שהם רואים לנכון לעשות זאת, בלא קשר לנאמנות האישה.
מקור הסמכות – לפי רש"י, מקור סמכות חכמים היא מדין "אפקעינהו". כיוון שחכמים מסוגלים לבטל קידושין, אז למרות שאין עדות קבילה שהבעל מת, ולכן מבחינה הלכתית הבעל לא באמת מת, חכמים מבטלים את קיומם של הקידושין, ומאפשרים לאישה להינשא מחדש.
דאורייתא או דרבנן – לאישה אין נאמנות כלל, וחכמים משתמשים בכלים אחרים להתיר אותה.
מתי משתמשים בסמכות זו – לפי רשב"א, השימוש בכלל "אפקעינהו רבנן לקדושין" מוגבל רק למקרים בהם יש סיבה נוספת, המצטרפת לכך שהאישה עגונה, שגורם לחכמים לרצות להפקיע את הקידושין. לכן, כאשר יש עדות פסולה מאוד אמינה (כגון עדות האישה עצמה או עד יחיד), או כאשר יש גט פסול, וכדומה, חכמים מפקיעים את הקידושין. אך, כאשר אין עדות כזאת, כגון כאשר ידוע שהבעל טבע בים ולא מצאו את הגופה, אז למרות שסביר מאוד שהוא לא בחיים, לא מפקיעים את הקידושין.
קולא אצל עגונות – חכמים רצו להקל על עגונות, ולכן יצרו את המצב בו יהיה אפשר להפעיל את דין "אפקעינהו", בכך שהם החליטו להחמיר על האישה אם יימצא שהבעל בחיים.
עקירת דבר מן התורה – חכמים לא קובעים כאן משהו שמנוגד לדין דאורייתא, אלא פועלים בתוך המסגרת הדאורייתאית.
סמכות חכמים יוצרת נאמנות מדרבנן
חכמים לא פועלים כאן במסגרת דיני דאורייתא, אלא משתמשים ביכולת הכללית שלהם לעקור דברים מהתורה, ויוצרים לאישה ולעד היחיד נאמנות מדרבנן.
מקורות:ר"י בתוספות
מקור הסמכות – ר"י כותב שלחכמים יש סמכות לתקן תקנות, גם נגד התורה, כל עוד זה מתאים לרוח התורה. כיוון שבמקרה הזה דברי האישה (או העד האחד) אמינים, אז חכמים רשאים לקבוע שהאישה נאמנת ומותרת.
דאורייתא או דרבנן – חכמים נותנים לאישה נאמנות מדרבנן, שתתיר אותה.
מתי משתמשים בסמכות זו – לפי ר"י, לחכמים יש סמכות לתקן תקנות בכל מצב אפילו נגד התורה, וחכמים משתמשים בסמכות הזאת במצבים בהם זה ייצור מצב יותר הגון. כיוון שברור לנו שמצב הזה האישה (או העד האחד) דוברים אמת, אז הוגן שחכמים יקבעו שנאמין לה כמו שני עדים.
קולא אצל עגונות – חכמים לא משתמשים ביכולת שלהם לעקור דבר מן התורה בכל מצב שזה ימנע עוול. רק כאשר יש גורם נוסף, כגון הרצון להקל על עגונות, חכמים משתמשים ביכולת שלהם.
עקירת דבר מן התורה – לפי שיטה זו, יש לחכמים סמכות לפעול נגד ההלכה הדאורייתאית.
סמכות חכמים יוצרת נאמנות מדאורייתא
התורה השאירה תחומים מסוימים בידי חכמים, כך שחכמים יכולים להגדיר במצבים האלו את כללי הנאמנות מדאורייתא.
נאמנות מתוקף "אנן סהדי"
התורה נתנה לחכמים סמכות לקבוע שבמצבים מסוימים "אנן סהדי", ולכן האישה נאמנת כשני עדים מדאורייתא.
מקור הסמכות – הרא"ה אומר שלחכמים יש סמכות להחליט שבמצבים מסוימים המציאות כל כך ברורה, שזה כאילו שבית הדין מעיד בעצמו ("אנן סהדי") שהבעל מת. במצב הזה, אנחנו כל כך בטוחים שהאישה דוברת אמת שהיא נאמנת כמו שני עדים.
דאורייתא או דרבנן – חכמים משתמשים בכלים שהתורה קבעה כדי לתת לאישה נאמנות מדאורייתא.
מתי משתמשים בסמכות זו – התורה מסרה לשיקול הדעת של חכמים לקבוע מתי אפשר להיות בטוחים כל כך בעובדה כל שהיא, שמחשיבים שכאילו יש לנו שני עדים על כך. חכמים החליטו שהבדיקה היסודית של האישה כתוצאה מהחשש מהסנקציות מגיע לרמה שבטוחים כל כך בדבריה שהיא נאמנת כמו עד אחד.
קולא אצל עגונות – חכמים רצו להקל על עגונות, ולכן הם החליטו להחמיר על האישה אם יימצא שהבעל בחיים, כדי שבמקרה רגיל נאמנות האישה תגיע לרמה המספקת בשביל "אנן סהדי".
עקירת דבר מן התורה – חכמים לא קובעים כאן משהו שמנוגד לדין דאורייתא, אלא פועלים בתוך המסגרת הדאורייתאית.
עדות על מצב לא צריכה שני עדים
דין שני עדים מוגבל לעדות על אירועים, ואילו עדות האישה היא על המציאות, ולא צריך מדאורייתא שני עדים.
מקור הסמכות – לפי שיטה זו, ההלכה שצריך שני עדים היא רק לגבי עדות על אירוע מסוים. אך, במקרה הזה, העד היחיד או האישה רק מעידים על המצב המציאותי, שהבעל איננו בחיים, ולא על אירוע המיתה. התורה לא קבעה כללי נאמנות לגבי עדות על מצב מציאותי, והרשות ביד חכמים לקבוע למי מאמינים ומתי.
דאורייתא או דרבנן – חכמים משתמשים בכלים שהתורה קבעה כדי לתת לאישה נאמנות מדאורייתא.
מתי משתמשים בסמכות זו – הרמב"ם כותב שחכמים משתמשים בסמכות זו גם אצל חליצה, בו מאמינים לעדים פסולים שהאישה היא חלוצה ולא יבמה.
קולא אצל עגונות – ההכרעה של חכמים במצבים כאלו מבוססת לא רק על האמינות של הדברים, אלא גם על צרכים נסיבתיים, כגון הרצון החברתי לא להשאיר נשים עגונות.
עקירת דבר מן התורה – חכמים לא קובעים כאן משהו שמנוגד לדין דאורייתא, אלא פועלים בתוך המסגרת הדאורייתאית.
