EN/HEע/E

Ketubah – Biblical or Rabbinic Obligation?

Sources

Shemot 21:9-11שמות כ״א:ט׳-י״א

(9) And if he designates her to his son, he shall deal with her as is the legal custom of daughters. (10) And if he takes another, he shall not diminish her food,⁠ clothing and cohabitation.⁠ (11) And if he does not do these three things for her, she shall go out gratis, without money.⁠

(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. (י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. (יא) וְאִם שְׁלׇשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

Shemot 22:15-16שמות כ״ב:ט״ו-ט״ז

(15) If a man seduces a virgin who was not betrothed, and lies with her, he shall surely pay a dowry for her to be his wife. (16) If her father utterly refuses to give her to him, he shall pay out money according to the dowry of virgins.

(טו) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. (טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.

Devarim 24:1-4דברים כ״ד:א׳-ד׳

(1) When a man takes a wife and marries her, then it shall be, if she does not find favor in his eyes because he has found some unseemly thing in her, that he shall write her a bill of divorce, and give it in her hand, and send her out of his house. (2) When she has departed out of his house, she may go and be another man's wife. (3) If the latter husband hates her, and writes her a bill of divorce, and gives it in her hand, and sends her out of his house, or if the latter husband dies, who took her to be his wife, (4) her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife after she was defiled; for that is an abomination before Hashem. And you shall not bring sin to the land which Hashem your God gives you for an inheritance.

(א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. (ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. (ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי י״י וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

Tosefta Ketubot 12:1תוספתא כתובות י״ב:א׳

בראשונה כשהיתה כתובתה אצל אביה, היתה קלה בעיניו להוציאה, התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה, וכותב לה כל נכסין די איתאי לי אחראין ומערבין לכתובתיך דא.

Mekhilta DeRashbi Shemot 22:16מכילתא דרשב״י שמות כ״ב:ט״ז

״כסף״, יכול דינר? תלמוד לומר ״ישקל״! יכול שקלי נחושת? תלמוד לומר ״כסף״! יכול בבליות, עלמיות וקפוטקיות? נאמר כן ׳ישקל׳ ונאמר להלן ״שקלים״ מה שקלים האמורים להלן, בשקל הקדש - אף שקלים האמורים כאן, בשקל הקדש אבל אי אתה יודע כמה הוא כסף! הרי אני דן: נאמר כאן ׳כסף׳ ונאמר באונס ׳כסף׳ (דברים כב, כט) מה כסף האמור באונס, חמשים כסף - אף כסף האמור כן, חמשים כסף! או לך לך לדרך זו: נאמר כאן ׳כסף׳ ונאמר במוציא שם רע ׳כסף׳ (דברים כב, יט) מה כסף האמור במוציא שם רע, מאה כסף - אף כסף האמור כאן, מאה כסף! נראה למי דומה: דנין דבר שנידון בנפשו ממי שנידון בנפשו, ואל יוכיח מוציא שם רע, שאין נידון בנפשו! או לך לך לדרך זו: דנין בתולה מבתולה, ואין דנין בתולה מבעולה! תלמוד לומר ״כמהר הבתולות״, ולא ׳כקונס הבתולות׳ ״כמהר הבתולות״, הרי כל הבתולות כזו: מה זו, בכסף - אף כל הבתולות בכסף מה זו, בחמשים כסף - אף כל הבתולות בחמשים כסף! רבן שמע׳ בן גמליאל אומר: כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה!

Yerushalmi Ketubot 5:2ירושלמי כתובות ה׳:ב׳

What is a wife and what is a concubine? Rebbi Meïr says, a wife has a ketubah, a concubine has no ketubah. Rebbi Jehudah says, both have a ketubah. A wife has a ketubah and the ketubah stipulations; a concubine has a ketubah but no ketubah stipulations. Rav Jehudah in the name of Rav: These are the opinions of Rebbi Meïr and Rebbi Jehudah. But the words of the Sages: “A man may marry a woman and stipulate with her not to feed her and not to provide for her. Not only that, but that she should feed and provide for him and teach him Torah. It happened that Rebbi Joshua, son of Rebbi Aqiba, married a woman and stipulated with her not to feed her and not to provide for her. Not only that, but that she should feed and provide for him and teach him Torah. But when years of famine came and they distributed the properties among themselves, she started complaining about him to the Sages of Israel. He said to them, for me she is trustworthy more than anybody. She told them, it is true that thus I stipulated with him. [They said to her]⁠, nothing comes after acquisition.”

וְאֵי זוֹ הִיא אִשָּׁה וְאֵי זוֹ הִיא פִילֶגֶשׁ? ר׳רִבִּי מֵאִיר או׳אוֹמֵר: אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, פִּילֶגֶשׁ אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. ר׳רִבִּי יוּדָה או׳אוֹמֵר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה וּתְנָאֵי כְתוּבָּה, פִּילֶגֶשׁ יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה וְאֵין לָהּ תְּנָיֵי כְתוּבָּה. ר׳רִבִּי יוּדָה בְשֵׁם רַב: זוֹ דִבְרֵי ר׳רִבִּי מֵאִיר ור׳וְרִבִּי יְהוּדָה. אֲבָל דִּבְרֵי חכמ׳חֲכָמִים: נוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּמַתְנֶה עִמָּהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְזוּנָהּ וּלְפַרְנְסָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא זוּנָתוֹ וּמְפַרְנְסָתוֹ וּמְלַמְּדָתוֹ תוֹרָה. מַעֲשֶׂה בר׳בֵּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ שֶׁל ר׳רִבִּי עֲקִיבָא שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהִתְנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לָזוּן וְשֶׁלֹּא לְפַרְנֵס, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּהֵא זוּנָתוֹ וּמְפַרְנְסָתוֹ וּמְלַמְּדָתוֹ תוֹרָה. וְכִיוָן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רַעֲבוֹן וְחִלְּקוּ הַנְּכָסִים בֵּינֵיהֶן, הִתְחִילָה קוֹבֶלֶת עָלָיו לְחַכְמֵי יש׳יִשְׂרָאֵל. אמ׳אָמַר לָהֶן: הִיא נֶאֱמֵנֵת עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל. אמ׳אָמְרָה לָהֶן: בְּוַדַּאי כָּךְ הִתְנֵיתִי עִמּוֹ, אֵין אַחַר קִינְייָן כְּלוּם.

Yerushalmi Ketubot 13:11ירושלמי כתובות י״ג:י״א

“He pays her in coin of the Land of Israel.” This implies that the coins of the land of Israel are the best of all countries. This supports him who says that a woman’s ketubah is from the words of the Torah, against Rabban Simeon ben Gamliel, as it was stated: Rabban Simeon ben Gamliel says, a woman’s ketubah is only an institution of the Soferim.

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָדָא אָמְרָה: שֶׁמַּטְבֵּעַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפֶה מִכָּל הָאֲרָצוֹת. הָדָא מְסַייְעָא לְמָאן דאמ׳דְּאָמַר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וּדְלֹא כְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנֵּי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אומ׳אוֹמֵר: אֵין כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

Bavli Yevamot 89aבבלי יבמות פ״ט.

§ The mishna taught that this woman does not have, i.e., she is not entitled to, the payment of her marriage contract. The Gemara explains: What is the reason that the Sages instituted a marriage contract in general, for an ordinary woman? So that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her. The necessity to find money for her marriage contract will prevent a hasty decision to divorce her. However, in the case of this woman, on the contrary, the Sages actually prefer that she will be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, as the marriage was forbidden and she may not remain with him. Consequently, they eliminated her marriage contract to encourage him to divorce her.

אֵין לָהּ כְּתוּבָּה: מַאי טַעְמָא תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ הָא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.

Bavli Ketubot 10aבבלי כתובות י׳.

§ It was stated: Rav Naḥman said that Shmuel said in the name of Rabbi Shimon ben Elazar: The Sages instituted the marriage contract for Jewish women: For a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. And they deemed the groom credible in that if he says with regard to his virgin bride: I encountered an unobstructed orifice and she is not a virgin, he is deemed credible, causing her to lose her marriage contract. The Gemara asks: If so, and the Sages deemed him credible, what did the Sages accomplish in their ordinance that the marriage contract of a virgin is two hundred dinars, if his claim that she is not a virgin is effective? Rava said: The ordinance is effective due to the presumption that a person does not exert himself to prepare a wedding feast and then cause it to be lost. Investing in the wedding preparations clearly indicates that the groom’s intention is to marry the bride and rejoice with her. If, nevertheless, he claims that she is not a virgin, apparently he is telling the truth. § A Sage taught in a baraita: Since payment of the marriage contract is a penalty instituted by the Sages, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. The Gemara asks: A penalty? What penalty is there in a marriage contract? Rather, emend the baraita and say: Since it is a rabbinic ordinance and not a Torah obligation, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is an obligation by Torah law. The Gemara asks: And did Rabban Shimon ben Gamliel say that? But isn’t it taught in a baraita that it is written with regard to a seducer: “He shall pay money according to the dowry of virgins” (Exodus 22:16)? The Torah establishes that this fine will be like the dowry of a virgin, and that the dowry of a virgin will be like this fine, i.e., fifty silver sela, or two hundred dinars. From here the Sages based their determination that a woman’s marriage contract is an obligation by Torah law. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law, but is by rabbinic law. The Gemara resolves the contradiction between the statements of Rabban Shimon ben Gamliel: Reverse the attribution of opinions in this baraita. The Gemara asks: And what did you see that led you to reverse the attribution of opinions in the latter baraita? Reverse the attribution of opinions in the former, in the baraita, and say that Rabban Shimon ben Gamliel is the one who holds that the marriage contract is a rabbinic ordinance. The Gemara answers: The reason is that we learned that it is Rabban Shimon ben Gamliel who said elsewhere that the marriage contract of a woman is an obligation by Torah law, as we learned in a mishna (110b) that Rabban Shimon ben Gamliel says that if a man marries a woman in Cappadocia, where the currency is more valuable, and he divorces her in Eretz Yisrael, he gives her payment for the marriage contract from the money of Cappadocia. From the fact that he is obligated to pay the marriage contract in the currency of the place where he undertook the obligation, apparently the marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law. And if you wish, say instead that the entire latter baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, but the baraita is incomplete and it is teaching the following: From here, the Sages based their determination that a woman’s marriage contract in the case of a virgin is an obligation by Torah law. However, the marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law, as Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law.

אִיתְּמַר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהֵם הֶאֱמִינוּהוּ שֶׁאִם אָמַר פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי נֶאֱמָן א״כאִם כֵּן מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם. אָמַר רָבָא חֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בַּסְּעוּדָה וּמַפְסִידָהּ. תָּנָא הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית קְנָסָא מַאי קְנָסָא אֶלָּא אֵימָא הוֹאִיל וְתַקָּנַת חֲכָמִים הוּא לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה. וּמִי אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכִי וְהָתַנְיָא {שמות כ״ב:ט״ז} כֶּסֶף יִשְׁקוֹל כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת שֶׁיְּהֵא זֶה כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת וּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת כָּזֶה מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵיפוֹךְ וּמַאי חָזֵית דְּאָפְכַתְּ בָּתְרָיְיתָא אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא. הָא שמעינא לֵיהּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִדְּאוֹרָיְיתָא דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

Bavli Ketubot 56bבבלי כתובות נ״ו:

§ The mishna says: Rabbi Meir says: In the case of anyone who reduces the amount of the marriage contract to less than two hundred dinars for a virgin or one hundred dinars for a widow, this marriage amounts to licentious sexual intercourse. The Gemara makes an inference from the language of the mishna: The phrase: Anyone who reduces the amount of the marriage contract, means even if he made a stipulation and she agreed. Apparently, Rabbi Meir held that his stipulation in this case is void and she has the ability to collect the entire amount set by the Sages, but nevertheless since he said to her: You have only one hundred dinars, she does not rely on the marriage contract and does not see it as a true marriage, and therefore the intercourse becomes licentious sexual intercourse. But we have heard that Rabbi Meir said that anyone who stipulates counter to that which is written in the Torah, his stipulation is void. This implies that if someone makes a stipulation on a rabbinic law his stipulation does stand, and therefore there is still a question as to why the stipulation about the marriage contract is void, as a marriage contract is a rabbinic ordinance. The Gemara responds: Rabbi Meir holds that a marriage contract is a requirement of Torah law. Consequently, if one made a stipulation to reduce the amount of the marriage contract, this is a stipulation counter to that which is written in the Torah, and it is void. It is taught in a baraita: Rabbi Meir says: In the case of anyone who reduces the amount of the marriage contract to lower than two hundred dinars for a virgin or one hundred dinars for a widow, this marriage amounts to licentious sexual intercourse. Rabbi Yosei says: One is permitted to reduce the amount by making a verbal stipulation, provided the wife agrees. Rabbi Yehuda says: If one wishes, he may write for a virgin a document for two hundred dinars, and she may write him a receipt stating: I received one hundred dinars from you. And similarly, for a widow one may write one hundred dinars and she may write for him: I received fifty dinars from you. The Gemara asks: And does Rabbi Yosei actually hold that he is permitted to reduce the amount? The Gemara raises a contradiction based on a baraita: Collection of a woman’s marriage contract may not be made dependent upon movable property. This is a rabbinic decree enacted for the betterment of the world. Rabbi Yosei said: What betterment of the world is accomplished by this decree? The Gemara answers: The price of the movable property is not fixed, and therefore it might become devalued. The Gemara analyzes the text of the baraita: The first tanna also said: A marriage contract may not be made dependent on movable property. What is Rabbi Yosei’s disagreement with him? Rather, is it not that this is what the first tanna said: In what case is this statement said? In a case where one did not provide a guarantee for the movable property. But if one did provide a guarantee, the marriage contract may be made dependent on it. And Rabbi Yosei comes to say: Even if one provided a guarantee, why can the marriage contract be made dependent on it? The price is not fixed, and it may become devalued. Now that the meaning of the baraita has been clarified, the Gemara asks: Just as there, in the case of movable property, where perhaps it will be devalued, Rabbi Yosei is concerned that the wife might not receive the full value of her marriage contract, here, where it will definitely be devalued, is it not all the more so clear that he would be concerned? The Gemara responds: How can these cases be compared? There, she does not know if her marriage contract will be devalued, and there is no reason to suppose that she will waive his obligation to her. But here, she knows and she waived it.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל הַפּוֹחֵת וְכוּ׳: כׇּל הַפּוֹחֵת אפי׳אֲפִילּוּ בִּתְנָאָה אַלְמָא קָסָבַר תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאִית לַהּ וְכֵיוָן דְּאָמַר לַהּ לֵית לִיךְ אֶלָּא מָנֶה לָא סָמְכָא דַּעְתַּהּ וְהָוְיָא לַהּ בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר כׇּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל הָא בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ קַיָּים קָסָבַר ר׳רַבִּי מֵאִיר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רַשַּׁאי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם וְהִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי רַשַּׁאי וּרְמִינְהִי אֵין עוֹשִׂין כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִטַּלְטְלִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכִי מָה תִּיקּוּן הָעוֹלָם יֵשׁ בְּזוֹ וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין וּפוֹחֲתִין. תַּנָּא קַמָּא נָמֵי אֵין עוֹשִׂין קָאָמַר אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אַחְרָיוּת אֲבָל קִבֵּל עָלָיו אַחְרָיוּת עוֹשִׂין וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר כִּי קִיבֵּל עָלָיו אַחְרָיוּת אַמַּאי עוֹשִׂין וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין וּפוֹחֲתִין. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּדִלְמָא פָּחֲתִי חָיֵישׁ רַבִּי יוֹסֵי הָכָא דְּוַדַּאי קָא פָּחֲתָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לָא יָדְעָה דְּתַחֵיל הָכָא יָדְעָה וְקָא מָחֲלָה.

Bavli Ketubot 82bבבלי כתובות פ״ב:

§ The Gemara discusses the background for the rule that the husband’s property is mortgaged for the marriage contract. Rav Yehuda said: At first they would write for a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. They would then demand that this amount be available in cash,⁠ and then the men would grow old and would not marry women, as they did not all possess such large sums of money, until Shimon ben Shataḥ came and instituted an ordinance that a man need not place the money aside in practice. Rather, all of his property is guaranteed for her marriage contract. The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita: At first they would write for a virgin two hundred and for a widow one hundred dinars, and they would grow old and would not marry women, since the women were concerned that their marriage contract money would be wasted or lost, and they had no guarantee that it would be collected. The Sages therefore instituted an ordinance that they should place it, the sum of the marriage contract, in her father’s house, thereby ensuring its safekeeping. And still problems arose, as when he was angry at his wife, he would say to her: Go to your marriage contract, as it was too easy for them to divorce. Therefore, the Sages instituted an ordinance that they would place it in her father-in-law’s house, i.e., in her husband’s house. And wealthy women would craft their marriage contract money into baskets of silver and of gold, while poor ones would craft it into a large vessel for the collection of urine, as their marriage contract was large enough only for a small vessel. And still, when he was angry at her he would say to her: Take your marriage contract and leave, until Shimon ben Shataḥ came and instituted an ordinance that he does not actually give her the money for her marriage contract. Rather, he should write to her: All my property is guaranteed for her marriage contract, and it is not localized to a particular place or object. Consequently, he would need to sell some of his property if he wished to divorce her, and would therefore think carefully before undertaking such a drastic course of action.

אָמַר רַב יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהָיוּ מַזְקִינִין וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִיקֵּן כׇּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.: תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהָיוּ מַזְקִינִין וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִין כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ לְכִי אֵצֶל כְּתוּבָּתִיךְ. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית חָמִיהָ עֲשִׁירוֹת עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ קְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב עֲנִיּוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם. וַעֲדַיִין כְּשֶׁכּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ טְלִי כְּתוּבָּתִיךְ וָצֵאִי עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִיקֵּן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב לָהּ כׇּל נְכָסַי אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.:

Bavli Ketubot 110bבבלי כתובות ק״י:

§ The mishna taught that if one married a woman in Eretz Yisrael and divorced her in Cappadocia, he must pay her the marriage contract in the currency of Eretz Yisrael. The same is true if he married her in Cappadocia and divorced her in Eretz Yisrael. The Gemara asks: This matter itself is difficult, i.e., there is an internal contradiction in the rulings provided by the mishna. The Gemara elaborates: The mishna first teaches that if one married a woman in Eretz Yisrael and divorced her in Cappadocia, he gives her the currency of Eretz Yisrael. Apparently, one follows the customs of the place of the lien, i.e., he pays with the currency of the location of the wedding, where the obligation came into force. Now, say the latter clause of the mishna: If one married a woman in Cappadocia and divorced her in Eretz Yisrael, he likewise gives her currency of Eretz Yisrael. Apparently, one follows the place of the collection of the money. Rabba said: The Sages taught here one of the leniencies that apply to a marriage contract. The leniency is that the husband pays with the less valuable currency of Eretz Yisrael in both cases, whether the wedding or the divorce occurred there. This is because the tanna of this mishna holds that a marriage contract applies by rabbinic law. § The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel says that if one married a woman in Cappadocia and divorced her in Eretz Yisrael, he pays her the marriage contract in the currency of Cappadocia. The Gemara explains that Rabban Shimon ben Gamliel holds that a marriage contract applies by Torah law, which means that its debt must be paid according to its highest possible value. Consequently, one follows the place in which the obligation was formed, which is the halakha for all deeds and contracts, and there is no room for leniency in this matter. § The Sages taught: With regard to one who produces a promissory note against another, if Babylonia is written in it, he pays it with the currency of Babylonia; if Eretz Yisrael is written in it, he pays it with currency of Eretz Yisrael. In a case where it is written without specification as to where the document was written, if he produced it in Babylonia he pays it with the currency of Babylonia and if he produced it in Eretz Yisrael he pays it with currency of Eretz Yisrael. If the note mentions money without specification of what type of coins are to be used, the borrower may pay it with any type of coin he likes, even the smallest denomination available. However, this is not the case with regard to a marriage contract. The Gemara asks: With regard to this last statement, that this is not the case with regard to a marriage contract: To which part of the baraita is this referring? Rav Mesharshiyya said: It is referring back to the first clause, that if the promissory note mentions Babylonia one pays with Babylonian currency. This indicates that one invariably pays based on the place where the document was written. The tanna adds that this principle does not apply to a marriage contract, as one pays based on the place where a marriage contract was written only if this would lead to a leniency, as explained above (Rid). This ruling comes to exclude the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said that that a marriage contract applies by Torah law and must always be paid in the currency of the place in which the obligation was first formed.

נָשָׂא אִשָּׁה כּוּ׳: הָא גּוּפַא קַשְׁיָא. קָתָנֵי נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַלְמָא בָּתַר שִׁיעְבּוּדָא אָזְלִינַן אֵימָא סֵיפָא נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַלְמָא בָּתַר גּוּבְיָינָא אָזְלִינַן. אָמַר רַבָּה מִקּוּלֵּי כְתוּבָּה שָׁנוּ כָּאן קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּרַבָּנַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא: קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ כָּתוּב בּוֹ בָּבֶל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל כָּתוּב בּוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּתוּב בּוֹ סְתָם הוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתוּבָּה. אַהֵיָיא אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא אַרֵישָׁא לְאַפּוֹקֵי מדרשב״גמִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא.

Bavli Gittin 49bבבלי גיטין מ״ט:

The baraita continues: Payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: It can be collected from intermediate-quality land. Rabbi Shimon said: For what reason did the Sages say that a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land? It is because more than a man wants to marry a woman, a woman wants to become married to a man. Consequently, she will agree to marry even if she knows that she will not be able to collect payment of the marriage contract from superior-quality land. Alternatively, it is because a woman is sent out from her husband with her consent or without her consent, but a man sends his wife out from his house only with his consent. The Gemara asks: What is the reason that he mentions an alternative explanation? What problem is there with the first explanation? The Gemara answers: The alternative explanation does not explain why she collects from inferior-quality land, but serves to explain a different matter. Since the Sages instituted a marriage contract in order to strengthen the institution of marriage, it is possible to ask: And if you would say that just as when a man divorces his wife the Sages instituted a marriage contract for her from him, so too, when she leaves him they should similarly institute a marriage contract for him from her; then come and hear: A woman is sent out from her husband with her consent or without her consent, but a man sends his wife out from his house only with his consent. Even if she instigates a quarrel with him to bait him into divorcing her, it is nevertheless possible for the husband to keep her waiting for a bill of divorce. A man gives his wife a bill of divorce only when he wishes to do so, and so in essence the divorce depends solely on him. § The mishna teaches that payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land. Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: We said that a woman collects her marriage contract from inferior-quality land only when her husband died and she collects payment from the orphans who inherit his estate. But if she was divorced and she collects payment from the husband himself, then she collects it from intermediate-quality land. The Gemara asks: If the mishna is referring to collecting from orphans, then why discuss specifically a woman’s marriage contract? Even all matters, such as payment for damage, should also be collected from inferior-quality land when it is collected from orphans, as didn’t we learn in the mishna: If one who owed money died and his children inherited his property, the father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land. Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the husband himself? The Gemara rejects this argument: Actually, the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the orphans who inherit their father’s estate. And it was necessary for the mishna to teach the halakha specifically with regard to a woman’s marriage contract. As it could enter your mind to say that the Sages were more lenient with her for the sake of desirability, so that she would be a more desirable partner should she want to remarry, and consequently they allowed her to collect payment of her marriage contract from intermediate-quality land even from orphans, the mishna teaches us that even payment for a woman’s marriage contract is not collected from the intermediate-quality land of orphans, but only from their inferior-quality land. Rava said: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Meir says: Payment for a woman’s marriage contract is collected from intermediate-quality land. The Gemara attempts to clarify the case: From whom does she collect payment of her marriage contract in this case? If we say that she is collecting from the orphans, it is possible to ask: Does Rabbi Meir not agree with that which we learned in the mishna: The father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land? Rather, is it not that the woman collects payment of her marriage contract from her husband himself? And since Rabbi Meir maintains that she collects from intermediate-quality land, one can learn by inference that the Rabbis hold that she collects from inferior-quality land, contrary to the opinion of Mar Zutra. The Gemara rejects this argument: No, actually it is possible to explain that the baraita is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the orphans who inherit their father’s estate. And payment of a woman’s marriage contract is different from other debts collected from orphans, which can be collected only from inferior-quality land. The Sages were more lenient with her for the sake of desirability; consequently, Rabbi Meir ruled that she may collect her marriage contract from intermediate-quality land even if she is collecting it from orphans. Abaye said: Come and hear a proof from what is taught in the mishna: The court appraises land of superior-quality for payment to injured parties. And a creditor collects his debt from the debtor’s intermediate-quality land. And payment of a woman’s marriage contract is collected from her husband’s inferior-quality land. The Gemara attempts to clarify the case: From whom is the collection being made? If we say that in all of these cases collection is being made from the orphans, why mention specifically a woman’s marriage contract? Even all of these, i.e., even injured parties and creditors, should also collect only from inferior-quality land when collecting from orphans. Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the husband himself, and it rules that she collects from inferior-quality land, contrary to the opinion of Mar Zutra? Rav Aḥa bar Ya’akov said: No proof can be brought from the mishna against the opinion of Mar Zutra, as the mishna can be understood as follows: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one became a guarantor for compensation for his son’s damages, and similarly for repayment to his son’s creditor, and similarly for payment of his daughter-in-law’s marriage contract, and his son died. Since the guarantor stands in place of his son, collection is made from him as if it were being made from his son. And payment is made in this case in accordance with its halakha and payment is made in this case in accordance with its halakha. Since an injured party and a creditor ordinarily collect from those who owe them money while they are alive, when the guarantor pays the debt, he too pays the debt as though the one who caused the damage or borrowed the money were still alive. Therefore, in these cases collection is made from superior-quality or intermediate-quality land. But in this case, where the father serves as a guarantor for his son, payment of a woman’s marriage contract is only after her husband’s death, and after his death from whom does she collect? From the orphans. Consequently, when the guarantor pays the debt, he too pays the debt as though it were being paid by the orphans after the husband’s death. Accordingly, payment for her marriage contract is made from inferior-quality land. The Gemara asks: But let him derive this halakha from another halakha that states that the guarantor of a marriage contract does not become responsible for the payment of the marriage contract from his own property. The signature that he adds to the marriage contract serves merely as additional support but does not turn him into a true guarantor. Therefore, even if a collection is made, it is only from inferior-quality land. The Gemara answers: We are dealing here with an unconditional guarantor, i.e., one who accepted unconditional responsibility for the obligation, allowing his daughter-in-law to collect payment of her marriage contract either from his son or from him, as she so desires. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that an unconditional guarantor becomes responsible for repayment of the loan even if the borrower does not have property of his own. Therefore, it works out well to explain the case in this manner. But according to the one who says that if the borrower has property of his own at the time of the loan, then the unconditional guarantor becomes responsible, but if the borrower does not have property of his own at the time of the loan, then the unconditional guarantor does not become responsible, what is there to say in a case where the son did not have any property at the time of the marriage? In such a case, the father never became responsible for his son’s obligations. The Gemara answers: If you wish, say that it is a case where the son had property of his own at the outset, but afterward it was blighted. Since the son had his own property, the father accepted responsibility for the obligation, and now that the property has no value, the daughter-in-law can collect payment for her marriage contract from the father. And if you wish say: With respect to anything relating to his son, it is common for a father to pledge himself absolutely, even when the son has no property of his own.

כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּבֵינוֹנִית אָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית שֶׁיּוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא הָאִשָּׁה רוֹצָה לִינָּשֵׂא. דָּבָר אַחֵר אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ. מַאי דָּבָר אַחֵר וכ״תוְכִי תֵּימָא כִּי הֵיכִי דְּכִי מַפֵּיק לַהּ אִיהוּ תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינֵּיהּ כִּי נָפְקָא אִיהִי נָמֵי לִיתַקְּנִי לֵיהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינַּהּ ת״שתָּא שְׁמַע אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ אֶפְשָׁר דִּמְשַׁהֵי לַהּ בְּגִיטָּא.: כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית.: אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לָא אֲמַרַן אֶלָּא מִיַּתְמֵי אֲבָל מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ בְּבֵינוֹנִית. מִיַּתְמֵי מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי דְּהָא תְּנַן אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ. לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וּכְתוּבַּת אִשָּׁה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם חִינָּא אַקִּילוּ רַבָּנַן גַּבַּהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא ת״שתָּא שְׁמַע ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית מִמַּאן אִילֵימָא מִיַּתְמֵי לֵית לֵיהּ לר״מלְרַבִּי מֵאִיר הָא דִּתְנַן אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי בְּזִיבּוּרִית. לָא לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וְשָׁאנֵי כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא. אָמַר אַבָּיֵי ת״שתָּא שְׁמַע הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית מִמַּאן אִילֵימָא מִיַּתְמֵי מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֲפִילּוּ כֹּל הָנֵי נָמֵי אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב לְנִזְקֵי בְנוֹ לְבַעַל חוֹב בְּנוֹ וְלִכְתוּבַּת כַּלָּתוֹ. וְהַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ נִיזָּקִין וּבַעַל חוֹב דְּמֵחַיִּים גָּבוּ אִיהוּ נָמֵי כִּי מַגְבֵּי כְּמֵחַיִּים מַגְבֵּי כְּתוּבַּת אִשָּׁה דִּלְאַחַר מִיתָה גָּבְיָא וּלְאַחַר מִיתָה מִמַּאן גָּבְיָא מִיַּתְמֵי אִיהוּ נָמֵי כִּי מַגְבֵּי כִּלְאַחַר מִיתָה מַגְבֵּי. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתוּבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד בְּקַבְּלָן. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. אִיבָּעֵית אֵימָא בְּדַהֲווֹ לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף. וְאִיבָּעֵית אֵימָא כֹּל לְגַבֵּי בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבַּד נַפְשֵׁיהּ.

Bavli Sanhedrin 21aבבלי סנהדרין כ״א.

The Gemara challenges the notion that David had only this limited number of wives. But isn’t it written: “And David took more concubines and wives in Jerusalem after he came from Hebron” (II Samuel 5:13). The Gemara responds: All of these were to complete the tally of eighteen and no more. The Gemara asks about this verse: What is the meaning of “wives” and what is the meaning of “concubines” in that verse? Rav Yehuda says that Rav says: Wives receive a marriage contract and betrothal; concubines are taken without a marriage contract and without betrothal.

וְהָכְתִיב {שמואל ב ה׳:י״ג} וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים בִּירוּשָׁלַיִם לְמַלּוֹיֵי שְׁמוֹנָה עשר מַאי נָשִׁים וּמַאי פִּלַגְשִׁים אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָשִׁים בִּכְתוּבָּה וּבְקִידּוּשִׁין פִּלַגְשִׁים בְּלֹא כְּתוּבָּה וּבְלֹא קִידּוּשִׁין.

Rashi Bereshit 34:12רש״י בראשית ל״ד:י״ב

מהר DOWRY – refers to the Ketuba (the sum settled by the husband on his wife as set forth in the Ketuba – the marriage contract (Bereshit Rabbah 80:7).

מוהר – כתובה.

Rashi Shemot 22:15-16רש״י שמות כ״ב:ט״ו-ט״ז

(15) מהר ימהרנה HE SHALL SURELY PAY A DOWRY – He shall assign her a dowry as is the practice of a man to his wife; he shall write her a Ketubah (marriage contract) and marry her (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 22:15:3). (16) כמהר הבתולת ACCORDING TO THE DOWRY OF VIRGINS – which is fixed at fifty shekels in the case of one who lays hold of a virgin against her will, for it is said, "Then the man who lay with her shall give to the lady's father fifty shekels of silver" (Devarim 22:29) (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 22:16:2, Ketubot 10a).

(טו) מהר ימהרנה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה. (טז) כמוהר הבתולות – שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופש את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף (דברים כ״ב:כ״ט).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 355רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה שנ״ה

He prohibited - not to have sexual intercourse with a woman without a contract (ketubah) and marriage (kiddushin). And that is His saying, "There shall be no harlot from the daughters of Israel" (Deuteronomy 23:18). And the prohibition of this content was already repeated with a different language; and that is His saying, "Do not profane your daughter to make her a harlot" (Leviticus 19:29). And the language of the [Sifra] (Sifra, Kedoshim, Chapter 7:2) is, "'Do not profane your daughter to make her a harlot' - that is one who gives over his single daughter, not for the sake of marriage; and, similarly, her giving herself over, not for the sake of marriage." And listen to me [as to] why this negative commandment was repeated with this language, and what content was added with it: And that is that He already preceded that one that has sexual intercourse with a virgin - whether it was seduction or whether it was rape - is not liable for any of the punishments, but rather for a monetary fine and to [have to] marry her, as is explained in Scripture. So it would enter our thoughts that since there is only a monetary fine, its law is like any monetary matter. So just like a person has the right to give his money to his fellow as he wants, and exempt him from [returning] anything that he has with him; it would likewise be permissible for him to take his maiden daughter and give her to a man for him to have sexual intercourse, and then exempt him from it - meaning to say, the fifty [measures of] silver which go to the father - given that this is one of his rights; or to also give her to him, on condition that he receive such and such dinars from him. That is why He prohibited this and said, "Do not profane your daughter to make her a harlot." For that which I judged to only punish him with money is in fact [only] when it happens that a man seduces her or rapes her. But that the matter be with the mutual consent of both of them and permissible, there is no way [for such a] thing! And the proof for this explanation is His saying [in the continuation of the verse], "lest the land fall into harlotry, and the land be filled with lewdness." For seduction and rape only occur a little, but if the matter were to be by choice and permissible, it would grow and spread in the land. And this explanation is very fine and praiseworthy regarding this verse; and it is fitting regarding all that the Sages mentioned and all that is in accordance with Torah laws. And we give lashes for this negative commandment of a single woman; and the regulations of this commandment have already been explained in various places in Yevamot. (See Parashat Ki Tetzeh; Mishneh Torah, Marriage.)

הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין, והוא אמרו ״לא תהיה קדשה מבנות ישראל״ (דברים כ״ג:י״ח). וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט). ולשון ספרי ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט) זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו, וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שהתבאר בכתוב, והיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, רוצה לומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתננה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, על כן הזהיר מזה ואמר ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט), לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה, אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראיה בזה הטעם באמרו לא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ, וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. ועל זה הלאו דפנויה לוקין. והתבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות. (כי תצא, רמב״ם הלכות אישות פ״א):

Rambam Hilkhot Ishut Introductionרמב"ם הלכות אישות הקדמה

Hilchos Ishut contain four mitzvot: two positive commandments and two negative commandments, and here is their elaboration: 1) To marry a woman, granting her the rights of the formal marriage contract (ketubah) and sanctifying the relationship through the rites of kiddushin; 2) Not to have relations with a woman unless she has been granted a marriage contract, and the relationship sanctified through the rites of kiddushin; 3) Not to deny her food, clothing and marital relations; 4) To be fruitful and multiply. These mitzvot are explained in the chapters [that follow].

הלכות אישותיש בכללן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן, א׳ לישא אשה בכתובה וקידושין, ב׳ שלא תיבעל אשה בלא כתובה וקידושין, ג׳ שלא ימנע שאר כסות ועונה, ד׳ לפרות ולרבות ממנה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

Rambam Hilkhot Ishut 10:7רמב"ם הלכות אישות י׳:ז׳

[A man] must write a marriage contract (a ketubah) [for his wife] before their entry into the chuppah; only afterwards is he permitted to live with his wife. The groom pays the scribe's fee. How much does [the marriage contract require him to promise to have paid to her in the event of his death or his divorcing her]? If the bride is a virgin, no less than 200 dinarim. If she is not a virgin, no less than 100 dinarim.⁠ This amount is called the fundamental requirement of the ketubah. If the groom desires to add to this amount he may, [promising any sum,] even a talent of gold. The laws pertaining to this addition and to the fundamental requirement of the ketubah are the same with regard to most matters. Therefore, every time the term ketubah is used without any additional explanation, it should be understood to include the fundamental requirement of the ketubah together with the additional amount [promised by the groom]. It was our Sages who ordained the requirement of [writing] a ketubah for a woman. [They instituted this obligation] so that it would not be a casual matter for [her husband] to divorce her.⁠

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו. והחתן נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה, אין פחות ממאתים דינר, ואם בעולה, אין פחות ממאה דינר, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב, מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים. לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה:

Rambam Hilkhot Ishut 11:1-4רמב"ם הלכות אישות י״א:א׳-ד׳

(1) [The following laws apply when a man] weds a virgin who was widowed or divorced or who underwent the rite of chalitzah.⁠ If she was widowed or divorced or underwent the rite of chalitzah after erusin alone, the ketubah [to which she is entitled from her second husband] is 200 zuz. If, however, she had been wed, the ketubah [to which she is entitled from her second husband] is 100 zuz. Once she is wed, she is considered to be a non-virgin.⁠ Similar [rules apply when a man] weds a virgin [bride] who is [a Canaanite maidservant] who has been freed, who is a convert, or who was held captive [by gentiles and freed]. If the maidservant had been freed, the convert had converted, or the women held captive had been redeemed before they reached the age of three years and one day,⁠ they are entitled to a ketubah of 200 zuz. If [this took place after they reached that age, their ketubah is [only] 100 [zuz]. (2) Why did our Sages ordain that these women receive a ketubah of [only] 100 [zuz] even though they are virgins? Because it is a presumption that can be accepted as fact that a woman who is wed will engage in marital relations, and similarly, that a maidservant, a gentile woman and a woman held captive by gentiles will have engaged in relations. Hence, they ordained that such women would be entitled to [only] 100 [zuz], whether they engaged in relations or not. With regard to all matters, they are considered to be non-virgins. (3) A mukat etz [is granted] a ketubah of 100 [zuz]. Even if [her husband] wed her under the presumption that she was a virgin and then he discovered that she was a mukat etz, she is entitled to a ketubah of 100 [zuz].⁠ When a girl of less than three years of age engages in sexual relations, even when her partner is an adult male, she [is entitled to] a ketubah of 200 [zuz]. Ultimately, she will heal and be a virgin like all others. Similarly, when a boy below the age of nine engages in sexual relations with an adult woman, she [is entitled to] a ketubah of 200 [zuz], as if she had never engaged in relations.⁠ For it is only after a boy reaches the age of nine years and one day that relations with him are of consequence. Before that age, they are of no consequence. (4) Whether a virgin is a bogeret,⁠, blind,⁠ or an aylonit, she [is entitled to] a ketubah of 200 [zuz]. By contrast, no provision was made for a ketubah for a woman who is a deaf mute or mentally incompetent. [The rationale is] that no provision has been made for the marriage of a mentally incompetent woman at all. With regard to a woman who is a deaf mute, although our Sages made provision for her marriage, they did not entitle her to a ketubah, so that a man would not refrain from marrying her. Just as she is not entitled to a ketubah, so too, [her husband] is not [obligated to provide] her with her livelihood or grant her any other [of the ordinary] conditions of the marriage contract. If one wed a woman who was a deaf mute and her difficulty was remedied, she is entitled to a ketubah and to the other conditions of the marriage contract. [The amount of] her ketubah is 100 zuz.⁠

(א) הנושא בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין, כתובתה מאה, שמשנישאת הרי היא כבעולה: וכן, הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה, אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדת השבויה והן פחותות משלש שנים ויום אחד, כתובתן מאתים, ואם היו בנות שלש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מאה: (ב) ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל, וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתיבעל, תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר. (ג) מוכת עץ כתובתה מאה. אפילו נשאה על מנת שהיא בתולה שלימה, ונמצאת מוכת עץ, כתובתה מאה: קטנה מבת שלש שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול, כתובתה מאתים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות. וכן, גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה, כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביאה, פחות מזה אין ביאתו ביאה: (ד) בתולה שהיא בוגרת, או סומה, או אילונית, כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן חכמים כתובה. השוטה לא תיקנו לה נישואין כלל, והחרשת, אף על פי שיש לה נישואין מדבריהם, לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא יימנעו ולא ישאו אותה. וכשם שאין לה כתובה, כך אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנסה חרשת ונתפקחה, יש לה כתובה ותנאיי כתובה, וכתובתה מאה.

Rambam Hilkhot Ishut 11:14רמב"ם הלכות אישות י״א:י״ד

Our Sages were those who instituted the fundamental requirement of a marriage contract for a woman and they also instituted [the following consideration]: Whenever [a man] makes a claim that his wife was not a virgin, and the woman disputes his claim, [the husband's claim] is accepted. It is the woman's responsibility to bring support for her claim, not the man's. [The rationale is] that we assume that a man will not labor to prepare a [wedding] feast and then mar it, turning his celebration into mourning.⁠

חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו, נאמן, ועליה להביא ראיה, לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.

Rambam Hilkhot Ishut 12:1-3רמב"ם הלכות אישות י״ב:א׳-ג׳

(1) When a man marries a woman, whether she is a virgin or a non-virgin, whether she is above the age of majority or a minor, and whether she was born Jewish, is a convert or a freed slave, he incurs ten responsibilities toward her and receives four privileges.⁠ (2) With regard to his ten responsibilities: three stem from the Torah. They include she'arah, kesutah v'onatah.⁠ She'arah means providing her with subsistence.⁠ Kesutah means supplying her with garments, and onatah refers to conjugal rights. The seven responsibilities ordained by the Rabbis are all conditions [of the marriage contract] established by the court. The first is the fundamental requirement of the marriage contract. The others are referred to as t'na'ei ketubah, the conditions of the marriage contract. They are: a) to provide medical treatment if she becomes sick; b) to redeem her if she is held captive: c) to bury her if she dies; d) to provide for her from his possessions; e) the right for her to continue living in his home after his death as long as she remains a widow; f) the right for her daughters to receive their subsistence from his estate after his death until they become consecrated; g) the right for her sons to inherit her ketubah in addition to their share in her husband's estate together with their brothers [borne by other wives, if she dies before her husband does]. (3) The four privileges that the husband is granted are all Rabbinic in origin. They are: a) the right to the fruits of her labor; b) the right to any ownerless object she discovers; c) the right to benefit from the profits of her property during her lifetime; d) the right to inherit her [property] if she dies during his lifetime. His rights to her property supersede [the rights of] all others.⁠

(א) כשנושא אדם אשה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת, יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים. (ב) והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן, שארה, כסותה, ועונתה. שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעו, עונתה לבוא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הן. האחד מהן עיקר הכתובה, והשאר הן הנקראין תנאיי כתובה, ואלו הן, לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיותה ניזונית מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם: (ג) והארבעה שזוכה בהן, כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל פירות כל נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה. והוא קודם לכל אדם בירושה:

Rambam Hilkhot Ishut 12:6-9רמב"ם הלכות אישות י״ב:ו׳-ט׳

(6) If the husband made a stipulation that he would not be responsible for one of these obligations - or the wife made a stipulation that [her husband] would not be granted one of these privileges - [and the other party agreed,] the stipulation is binding,⁠ with the exception of three matters with regard to which it is impossible for a stipulation to be made. Indeed, if a stipulation is made with regard to these three matters, it is of no consequence. These [three] are: [the woman's] conjugal rights, the fundamental requirement of the marriage contract and [the husband's right] to inherit [his wife's property]. (7) What is implied? If [the groom] made a stipulation with his bride that he is not obligated to give her conjugal rights, his stipulation is of no substance. For he has made a stipulation against what is written in the Torah, and the stipulation does not concern financial matters.⁠ (8) When a man makes a stipulation to reduce the amount of the fundamental requirement of the marriage contract - or he writes a ketubah for either 200 or 100 [zuz], but she writes that she has already received a portion of the sum, when in fact she did not - his stipulation is of no substance.⁠ For whenever a person establishes a marriage contract with a virgin for less than 200 [zuz] or with a non-virgin for less than 100 [zuz], the sexual relations [he conducts with his wife] are considered promiscuous.⁠ (9) If he makes a stipulation after he weds her that he will not inherit her property, his stipulation is of no consequence. Although the husband's [right to] inherit [his wife's property] is a rabbinic institution, [our Sages] reinforced their edict, [giving it the power of a statute of] the Torah. With regard to [the Torah's statutes of] inheritance, all stipulations that are made are of no consequence, despite the fact that financial matters are concerned, as [derived from Numbers 27:11]: "the statutes of judgment." With regard to other [aspects of the marriage contract], a stipulation [made by the husband and accepted by his wife] is binding. For example, if he made a stipulation that he is not obligated to supply her with her subsistence or with clothing, or that he would not receive the benefits from her property, his stipulation is binding.

(ו) התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהן, התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל, ואלו הן, עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה: (ז) כיצד, התנה עם האשה שאין לה עליו עונה, תנאו בטל, וחייב בעונתה, שהרי התנה על מה שכתוב בתורה, ואינו תנאי ממון. (ח) התנה עמה לפחות מעיקר כתובתה, או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה, וכתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך, והיא לא נתקבלה, תנאו בטל, שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות: (ט) התנת עמו אחר שנשאה שלא יירשנה, תנאו בטל. ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל אף על פי שהוא ממון, שנאמר בה ״לחוקת משפט״ (במדבר כ״ז:י״א): ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות על מנת שלא יאכל פירות נכסיה, וכל כיוצא בזה, תנאו קיים:

Rambam Hilkhot Ishut 16:3-10רמב"ם הלכות אישות ט״ז:ג׳-י׳

(3) We have already explained that our Sages established the fundamental requirement of the marriage contract, and that the laws governing the additional amount [promised by the husband] are the same as those governing the fundamental requirement.⁠ [Our Sages] did not grant a woman the option of collecting [the money due her by virtue of] her ketubah whenever she desired. Instead, it is like a debt, which is not payable until a given date. For a ketubah, the time when payment is due is not until after the woman's husband dies or divorces her. Similarly, our Sages ordained that if a husband has fields [of varying quality] - good, bad and intermediate - when the woman comes to collect [the money due her by virtue of] her ketubah from this property, she is entitled to collect only from the inferior fields.⁠ They are referred to as ziboorit.⁠ (4) Similarly, our Sages ordained that when a woman comes to collect [the money due her by virtue of] her ketubah after her husband's death, she may not collect [this sum] until she takes an oath while holding a sacred article,⁠ that her husband did not leave any property in her possession,⁠ that she had not sold her ketubah to him, nor waived payment of it.⁠ [Her wardrobe, even] the garments she is wearing should be evaluated and the sum deducted from [the money due her by virtue of] her ketubah.⁠ If, however, he voluntarily divorces her, she may collect [the money due her] without taking an oath,⁠ nor should [her wardrobe] be evaluated.⁠ [The rationale is that] he bought them for her, she acquired them, and it is he who desires to divorce her, and not the reverse.⁠ (5) Similarly, [our Sages] ordained that a widow should collect [the money due her by virtue of] her ketubah from landed property only.⁠ [Moreover,] she may not collect [her due] from the increment in the value of that property after the husband died.⁠ Similarly, after their father's death, [the woman's] daughters do not receive their subsistence from the increment in the value of that property after his death. Similarly, a woman may not collect [the money due her by virtue of] her ketubah from the increment in the value of [landed] property accomplished through the efforts of a purchaser, although other creditors are entitled to collect their due from that increment.⁠ These rulings are among the leniencies [granted with regard to the the payment of the money due a woman by virtue] of her ketubah. (6) Similarly, among the leniencies [granted with regard to the payment of the money due a woman by virtue] of her ketubah is that a woman will collect the money due her from the coinage that is of least value. What is implied? A man married a woman in one country and divorced her in another. If the coinage of the country in which the couple married is more valuable than the coinage of the country in which they divorced, he may pay her with the coinage of the country in which they divorced. If, by contrast, the coinage of the country in which the couple divorced is more valuable than the coinage of the country in which they married, he may pay her with the coinage of the country in which they married.⁠ When does the above apply? When her ketubah states a sum of coins without specification. If, however, a specific type of coin is explicitly mentioned, whether with regard to the fundamental requirement of the ketubah, or with regard to the extra amount added by the husband, the law is the same as when a person lends a colleague a specific type of coin - he must return the loan in the coinage that he took, as will be explained in Hilchot Halva'ah.⁠ (7) The geonim of all the yeshivot ordained that after the death of a man, a woman should be able to collect her [money due her by virtue of her] ketubah from movable property,⁠ just as they ordained that a creditor can collect the debt owed him from movable property.⁠ This mandate spread throughout the majority of the Jewish people.⁠ Similarly, the other conditions of a woman's ketubah are governed by the same rules as [the fundamental requirement of] the ketubah, and they are binding on the movable property of the deceased's estate, as well as on the landed property. There is, however, one exception - the right of the sons to inherit their mother's ketubah. Since the custom of granting them this inheritance was not universally accepted by all the yeshivot,⁠ I maintain that the law of the Talmud should be applied in this instance, and they should inherit the money due their mother by virtue of her ketubah only from the landed property [within the estate].⁠ (8) In all the [Jewish] communities of which I know and have heard reports from, it has already become the custom to write the ketubah so that [its obligations are binding] on both the landed property and the movable property [in the estate].⁠ [Making] this addition is a great asset; it was ordained by learned men of great stature. For it is a monetary stipulation, and thus a widow is entitled to collect [the money due her] from the movable property [in her husband's] estate by virtue of this stipulation, and not by virtue of the mandate of the later sages.⁠ (9) [The following rules apply when] this stipulation was not included in the text of the ketubah, but instead [the couple] married without making an explicit statement [in this regard]. If the husband knew of this ordinance established by the geonim, the woman may collect [the money due her from the movable property in his estate]. If, however, he was not [aware of this ordinance], or we are unsure whether he knew of it, we deliberate at length concerning this matter. For an ordinance of the geonim does not have the power to be applied and to have money expropriated from the heirs because of it, when it was not explicitly stated, as is the law regarding the conditions of the ketubah.⁠ [The distinction between the two is that the conditions of the ketubah] are ordinances instituted by the Great Sanhedrin. (10) Our Sages also ordained that all of a husband's property should be on lien for the woman's ketubah. Even if the woman's ketubah is [only 100 zuz] and [her husband] owns property worth several thousand gold pieces, it is all under lien to her ketubah. [Her husband] is entitled to sell all his property if he desires, and his sale is binding. Nevertheless, all the property that he sells after his marriage can be expropriated [from the purchaser] by his widow [in lieu of payment for] her ketubah when he divorces her or when he dies, if he does not possess property that has not been sold.⁠ When a woman expropriates property [from a purchaser], she must take an oath holding a sacred article, as is taken by any of [a person's] creditors [who seek to expropriate property from its purchasers]. This provision was instituted so that he should not view [the obligation of] the ketubah lightly.

(ג) כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר. ולא תיקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שקבוע לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה: וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות, ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו, שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו, והיא הנקראת זיבורית: (ד) וכן התקינו שכשתבוא לגבות אחר מותו, לא תגבה עד שתישבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום, ושלא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ושמין לה כל שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה, ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכת בהן, והוא רוצה להוציאה, לא היא: (ה) וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל, ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו, ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח, אף על פי שבעל חוב גובה את השבח. ודברים אלו מקולי כתובה הן: (ו) וכן מקולי כתובה שתיטול האשה כתובתה מן הפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום, וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין, נותן לה ממעות מקום הנישואין: במה דברים אמורים, בשהיה בכתובתה מעות סתם, אבל אם פירש בה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת, הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע, שנותן לו כמה שהלוהו, כמו שיתבאר בהלכות הלואה: (ז) תיקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה אשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המיטלטלין, כדרך שתיקנו לבעל חוב לגבות מן המיטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל. וכן שאר תנאיי כתובה כולם ככתובה הן, וישנן במיטלטלין כקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין, שלא מצינו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשים כתובת אמם אלא מן הקרקע: (ח) כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם שיכתבו בכתובה בין ממקרקעי בין ממיטלטלי, ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים נבונים הנהיגו בו, שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המיטלטלין בתנאי זה, לא בתקנת אחרונים: (ט) הרי שלא כתב כך בשטר כתובה, אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים, גובה, ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר, מתיישבין בדבר זה הרבה, שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה אף על פי שלא נתפרשה, כדין תנאיי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה, עד שנוציא בה ממון מהיורשים: (י) ועוד תיקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובתה. אפילו כתובתה מנה, ויש לו קרקע באלפים זהובים, הכל תחת שעבוד הכתובה. וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו, אף על פי שממכרו קיים, ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה, יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורים. וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ, כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובתה קלה עליו:

Rambam Hilkhot Melakhim 4:4רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ד׳:ד׳

Similarly, he may take wives and concubines from the entire territory of Eretz Yisrael. The term 'wives' implies women who were married with A ketubah and kiddushin; concubines, women who were not given A ketubah and kiddushin. With the act of yichud alone, the king acquires her and relations with her are permitted him. A commoner is forbidden to have a concubine. The only similar relationship is the union with a Hebrew maid servant after she has been designated by her master. The king may make the concubines which he takes to his palace cooks, bakers, and perfumers as ibid.:13 states: 'He will take your daughters to be perfumers, cooks, and bakers.

וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופילגשים, נשים בכתובה וקידושין, ופילגשים בלא כתובה ולא קידושין, אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש, אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד. ויש לו רשות לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ורקחות ואופות, שנאמר ״ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות״ (שמואל א׳ ח׳:י״ג):

Responsa of Rambam Related to Mishneh Torah Hilkhot Ishut 13:19תשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורה הלכות אישות י״ג:י״ט

שאלה: ילמדנו רבינו ראובן נשא לאה באלאכסנדרייה וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים והיא בת גדולי אלאכסנדריה. אחר ילדה לו בן ובהיות ימיו קרוב לשלשה חדשים אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת ונשבע בפני עדים ששוב לא תהיה אשתו אשתו אם לא שתניח מהמאוחר שלה שלשים דינרים וכונתו בזה לנצח קרובי אשתו. וכאשר שמעו בזה קרובי אשתו חרה להם למאוד איך יגרע המאוחר מבלי היות לה חטא בזה ולהם זה לכלמה גדולה ומנעו אותה מלעשות הדבר הזה ובא לפני בי״ד והודיעו שלא יוכל להכריחה על ככה. והיה שם מי שלמדו לבקש ממנה ללכת עמו לא״י לדור שם והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו ועשה ככה ובא לפני בי״ד וטען לפניו את הטענה הזאת והשיבו אם לא יהיה בדרך סכנה או דבר מעכב ההליכה מחוייבת האשה בהליכה לארץ ישראל והדירה שם ואם לא נתרצתה בזה תצא מבלי כתובתה. וסמך על המשנה (כתובות קי:) הכל מעלין לא״י וכו׳ ת״ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה. ועצמה תביעתו על אשתו וכאשר שמעו זה גדולי הקהל חרה בעיניהם על כך באמרם מכאן ואילך כל מי שישנא אשתו וירצה לגרשה מבלי כתובה יעליל עליה את הטענה הזאת ויהיה זה לסבה לגרש רוב הנשים מבעליהן. תורינו הדרתו הקדושה העל זה פקפוק או לחזור בזה למנהג המדינה ומה מחוייב בזה כפי חכמתו המופלאה ושכרו כפול. תשובה: (הל׳ אישות פי״ג הי״ט) המפורסם אצלינו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא שמחרימים בשם על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו שלא לעשותו זולתי ללכת להתברך בא״י לא זולת זה ויענה הבעל אמן ואז יכריחו האשה ללכת עמו או תצא מבלי כתובה ככה ראינו אותם עושים. אמנם מה שאני רואה ובו אני מודה הוא זה אשר אומר לך ובו ראוי להורות כל מי שיודע ביאור אומרו צדק צדק תרדוף וביאור אומרו לא תשא שמע שוא ומה שיוצא מדבריהם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב״ב קלא) הוא כך. אי זה איש בקש לעלות לא״י והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים אז נחייב אשתו לעלות עמו לא״י ואם יחסר אחד מהתנאים הללו אין לדון עליה לעלות עמו. ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע וזה כי כל מי שמבקש עלילות להפטר מחיובו אשר נתחייב בו כמו כובש שכר שכיר והוא העושק כמו הגזלן. ואין הבדל אצלי בין מי שמשתעבד בשכיר לאחרית היום ואח״כ יבקש עליו עלילות דברים להפסידו שכירותו ובין מי שעושה עם אשתו ככה לשתניח לו המאוחר שלה. ולכן מה שלמדתנו התורה בענין יהודה עם הקדשה באומרו הנה שלחתי הגדי הזה וגו׳ וזה המעשה היה מותר אצלם (הל׳ אישות פ״א ה״א וה״ד) קודם נתינת התורה כי שכר הקדשה באותו זמן היה אצלם כדין המאוחר של האשה בזמננו זה. ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו. וכתב משה.

Moreh Nevukhim 3:49מורה נבוכים ג׳:מ״ט

The reason of the law concerning marrying the deceased brother's wife is stated in the Bible (Deut. 25:5). It was a custom in force before the Law was given, and the Law perpetuated it. The ceremony of haliẓah (ibid. 6, seq.), "taking off the shoe," has been introduced, because in those days it was considered disgraceful to go through that ceremony, and in order to avoid the disgrace, a person might perhaps be induced to marry his deceased brother's wife. This is evident from the words of the Law: "So shall it be done unto that man that will not build up his brother's house. And his name shall be called in Israel, The house of him that hath his shoe loosed" (Deut. 25:9). In the action of Judah we may perhaps notice an example of a noble conduct, and uprightness in judgment. He said: "Let her take it to her, lest we be shamed: behold, I sent this kid, and thou hast not found her" (Gen. 38:23). For before the Lawgiving, the intercourse with a harlot was as lawful as cohabitation of husband and wife since the Lawgiving; it was perfectly permitted, nobody considered it wrong. The hire which was in those days paid to the harlot in accordance with a previous agreement, corresponds to the ketubah which in our days the husband pays to his wife when he divorces her. It is a just claim on the part of the wife, and the husband is bound to pay it. The words of Judah, "Let her take it to her, lest we be shamed," etc., show that conversation about sexual intercourse, even of that which is permitted, brings shame upon us; it is proper to be silent about it, to keep it secret, even if the silence would lead to loss of money. In this sense Judah said: It is better for us to lose property, and to let her keep what she has, than to make our affair public by inquiring after her, and bring still more shame upon us. This is the lesson, as regards conduct, to be derived from this incident. As to the uprightness to be learned therefrom, it is contained in the words of Judah when he wanted to show that he had not robbed her, that he has not in the least departed from his agreement with her. For he said, "Behold, I sent this kid, and thou hast not found her." The kid was probably very good, therefore he points to it, saying, "this kid." This is the uprightness which he had inherited from Abraham, Isaac, and Jacob: that man must not depart from his given word, nor deviate from what he agreed upon; but he must give to others all that is due to them. It makes no difference whether he holds a portion of his neighbour's property as a loan or a trust, or whether he is in any other way his neighbour's debtor, owing him wages or the like. The sum which the husband settles upon his wife (ketubah) is to be treated in the same way as the wages of a hired servant. There is no difference whether a master withholds the wages of a hired servant, or deprives his wife of that which is due to her; whether a master wrongs a hired servant, and brings charges against him with the intention to send him away without payment, or a husband treats his wife in a manner that would enable him to send her away without the payment of the promised sum.

ואמנם טעם ה׳יבום׳ כתוב כי היה מנהג קדום קודם ׳מתן תורה׳ והשאירתו התורה. וציותה לעשות ה׳חליצה׳ מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח מן הגנות ההיא ו׳ייבם׳ - מבואר הוא זה ב׳תורה׳ ״ככה יעשה לאיש וגו׳ (דברים כ״ה:ט׳) ונקרא שמו בישראל וגו׳⁠ ⁠״ (דברים כ״ה:י׳): ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר במשפט - וזה מאמרו ״תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה״ (בראשית ל״ח:כ״ג). ובאור זה שבעילת ה׳קדשה׳ קודם ׳מתן תורה׳ היה כבעילת האדם אשתו אחר ׳מתן תורה׳ - רצוני לומר שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל - ונתינת השכר המותנה עליו ל׳קדשה׳ אז כנתינת ׳כתובת אשה׳ לה עתה בעת הגרושין - רצוני לומר שהוא דין מדיני האשה שחייב עליו לתתו. ומאמר יהודה ׳פן נהיה לבוז׳ (בראשית ל״ח:כ״ג) מלמד אותנו שעניני המשגל כולם אפילו המותר מהם הוא בושת עלינו לדבר בו וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו ואפילו אם יגרום הפסד ממון - כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה ושנתפרסם לבקש ונוסיף בושת זאת היא המידה הטובה אשר למדנו מן הענין ההוא. ואמנם היושר אשר למדנו ממנו הוא - אמרו לנקות עצמו מגזלתה ושהוא לא שינה ולא ביטל מה שהסכים עמה עליו ״הנה שלחתי הגדי הזה וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית ל״ח:כ״ג) - אין ספק שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד ומפני זה רמז אליו ואמר ׳הזה׳. וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב שלא ישנה אדם בדיבורו ולא יחליף תנאו ושיתן לכל איש חוקי משלם; ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חבירו על דרך הלואה או על דרך פקדון או על אי זה צד שיתחייב לו משכירות או זולתו ושכתובת כל אישה כדין שכר כל שכיר ואין הפרש בין ׳כובש שכר שכיר׳ ומי שיכבוש חוק אשתו ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר:

Tosafot Ketubot 10aתוספות כתובות י׳.

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו׳ – משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו׳ אלמא סתמא דהש״ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור״ת דסמכינן ארשב״ג דמתני׳ דפרק בתרא (כתובות קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי״ל כרשב״ג במשנתנו ועוד אור״י דלא קיימא לן כר״נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (דף יב.) תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי׳ רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) מ״ט תקינו רבנן כתובה ה״פ מ״ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה״נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. חזקה אין אדם טורח כו׳ – תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג׳ דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ״ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ״ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן. הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כו׳ – תימה דר״מ אית ליה לקמן בפרק אע״פ (נו: ושם) דכתובה דאורייתא ובפ׳ הניזקין (גיטין מח: ושם) אמרי׳ דקסבר ר״מ דכתובת אשה בבינונית משום חינא וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש ב״ק (דף ה.) וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לר״מ כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט.) הא מני ר״מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולמ״ד דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן וי״ל דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם. נותן לה ממעות קפוטקיא – תימה לר״י מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות מ״מ אינו נותן לה אלא שוה נ׳ שקלים ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם בקפוטקיא נ׳ שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ׳ שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא כדאמרינן גבי ה׳ סלעים דפדיון בכור בפ׳ יש בכור (בכורות נ. ושם) לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי.

Ramban Bereshit 25:6רמב״ן בראשית כ״ה:ו׳

Now Rashi wrote, "Wives are those whom a man marries with a marriage-contract; concubines have no marriage-contract, as it says in reference to the wives and concubines of David, in Tractate Sanhedrin." But the matter is not so. A woman is called a concubine only when there is no betrothal, for a marriage-contract is only a Rabbinic ordinance. And the correct text in Tractate Sanhedrin is: "A concubine has no marriage-contract or betrothal." However, it is possible that the sons of Noah too when they married wives, as is their law, by intercourse, were accustomed to write them a marriage-contract which granted dowry and gift.⁠ However, for one who wished to be a concubine to them, whom he could send away when he pleased and whose children would not be among his heirs, he would not write anything. But according to the opinion of our Rabbis that Keturah is Hagar,⁠ she was certainly a concubine [since it clearly says that Hagar was Sarah's handmaid].⁠

ורבינו שלמה כתב: נשים – בכתובה, פילגשים – שלא בכתובה, כדאמרינן בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין (בבלי סנהדרין כ״א.). ואין הדבר כן כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קידושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקידושין. אבל איפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטם בבעילה, היו נוהגין לכתוב להן מהר ומתן ואשר רצונם שתהיה להם לפילגש וישלח אותה כאשר ירצה, ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום. ועל דעת רבותינו (בראשית רבה ס״א:ד׳) שהיא הגר הנה היא פילגש ודאי.

Ramban Shemot 22:15רמב״ן שמות כ״ב:ט״ו

AND IF A MAN 'Y'FATEH' — "speaks to her emotions [until she submits to him]. And so did Onkelos render it arei y'shadeil, the term shidul in Aramaic being like pitui [persuasion, seduction], in the Sacred Language. 'MAHOR YIMHARENAH' (HE SHALL SURELY PAY A DOWRY FOR HER) TO BE HIS WIFE — he shall assign her a marriage portion as is the manner of a man to his wife by writing her a kethubah (marriage contract), and he shall marry her." Thus far is Rashi's language. But this is not correct, for the term pitui [does not mean "speaking to her feelings," as Rashi put it], but winning over another person's will by falsehood. A similar usage of the term is found in these verses: 'yifteh l'vavchem' (your heart will be deceived); 'vayift' (and he seduced) my heart secretly; if my heart 'niftah' (have been enticed) unto a woman.⁠ This is why people whose minds are not adroit in discriminating matters, and whose hearts can be easily bent by a few words at the beginning of a discussion, are called p'ta'im (simple-minded ones), just as it is said, 'peti' (the simple-minded) believeth every word,⁠ and he who seduces a virgin in order to have sexual relations with her, bends her will to his desire by words of falsehood, and is therefore called m'fateh (seducer). Onkelos, however, divided the term pitui into two meanings. Thus here he translated it: y'shadeil, which is an expression for cunning and effort that a person exercises towards another in order to do with him as he pleases, regardless of whether this effort is by means of words or deeds. Thus Onkelos translated: 'vayei'aveik' a man with him — v'ishtadeil (and a man 'wrestled craftily' with him). And Yonathan ben Uziel translated: 'v'shovavticho' (and I will turn thee about), and put hooks into thy jaws — 'v'ishtadlinoch.' And in the Targum of the Scroll of Ruth we find: Where hast thou gleaned to-day? 'v'anah asit' (and where wroughtest thou)? — 'u'lan ishtadalt l'me'bad' (and where have you 'endeavored' to work)? — And she said: The man's name with whom 'asithi' (I wrought) to-day is Boaz,⁠ is translated in the Targum: 'd'ishtadalith imei' (with whom I 'endeavored'). For all effort involving skill, with which a person attempts to achieve something, is called hishtadluth (endeavoring). Thus the Rabbis have said in the Mishnah:⁠ "And where there are no men, hishtadeil (strive) to be a man." And in the Gemara we find: "A man should always yishtadeil (strive) to go out to welcome kings of Israel." And in Scripture it is written: and he [i.e., the king] 'mishtadar' (labored) to rescue him,⁠ — employing every skill [to save Daniel]. In my opinion, associated with this term [hishtadluth — striving] is the expression, rebellion 'v'eshtadur' (and sedition) have been made therein,⁠ meaning, rebellion and "much striving." For even in the Sacred Language these letters [the lamed and the reish of y'shadeil, y'shadeir] interchange. Thus we find: mazaloth (constellations)⁠ and mazaroth; niml'tzu (sweet),⁠ and nimr'tzu (forcible);⁠ 'mifl'sei' (the balancing of) the clouds,⁠ and 'mifr'sei' (the spreadings of) the clouds.⁠ Similarly in Aramaic: va'alu (and behold),⁠ and va'aru.⁠ Sharshereth (chain)⁠ is termed by the Sages shalsheleth.⁠ There are Mishnaic texts where it is written, "hishtadeir [instead of hishtadeil — both terms meaning 'strive'] to be a man." It is for this reason that Onkelos renders ki y'fateh — arei y'shadeil (he will endeavor); he will attempt by devious means to invest the virgin with a sense of trust in him, by many ruses, until she submits to him. And since seduction may be achieved in many ways — sometimes with words, sometimes with money, sometimes by falsehood to mislead her, and sometimes even by truth, as when he really wishes to marry her — therefore Onkelos did not use a precise term for it, but rendered it as an expression of "endeavor." However, in the verse, lest your heart be 'yifteh,' he used the other meaning and translated it: 'dilma yit'ei,' for there it means, "perhaps you will be misled." And that which the Rabbi [Rashi] explained: "'Mahor yimharenah' (he shall surely pay a dowry for her) to be his wife — he shall assign her a marriage portion as is the manner of a man to his wife, by writing her a kethubah (marriage contract)" — this is not correct, for if the seducer marries her, he pays no penalty,⁠ and if he divorces her after the marriage, there is no monetary obligation upon him by law of the Torah, since a kethubah is a matter of Rabbinic ordinance. Rather, mohar means gifts — the gifts which a man sends to his betrothed, jewels of silver and jewels of gold and clothes for the wedding ceremony and marriage, these being called sivlonoth in the language of the Rabbis.⁠ Thus they said: "Mohari go back [upon the death of the wife]." And Onkelos rendered the verse, And Shechem said… Multiply upon me greatly 'mohar' and gift — "multiply upon me greatly moharin [in the plural] and gifts," and Shechem would not have vowed to write Dinah many kethuboth. Instead, mohar means gifts, as I have explained. It is possible that the word is derived from the expression 'm'heirah chushah' (hasten, stay not),⁠ because the mohar is the first thing which hastens the wedding, as the groom hurries and sends these presents ahead of him in eager haste and then he comes to his father-in-law's house to make the wedding or the feast, just as the Sages have spoken of "parties of sivlonoth" (when presents are presented to the betrothed).⁠ The meaning of 'mahor yimharenah' to be his wife is then, that the seducer should send her presents and necessities for the wedding in order to become his wife. There is thus a hint here that both the seducer and the seduced can prevent the marriage, since Scripture uses such language rather than saying expressly that he should take her to him as his wife; for there is no commandment upon him to marry her unless he so desires, and if he does not want her to begin with, he is to pay fifty shekels of silver.⁠ After that Scripture states that if the father refuses to give her unto him, he shall pay him money according to the 'mohar' which men give to virgins whom they marry. The reason for this fine is that the seducer has spoiled her reputation in the eyes of young men, thus the father will have to give her many presents and they will not give her any dowry, therefore it is right that the seducer should pay it. Our Rabbis have said that the amount of this mohar was determined by Scripture in the case of the violator to be fifty shekels of silver,⁠ the law of the violator and of the seducer being alike in this respect. Scripture, however, did differentiate between them in that in the case of the violator it says, and she shall be his wife… he may not put her away all his days,⁠ the reason [for this distinction between the violator, who must marry the maiden whom he has raped, and is forbidden to divorce her ever, and the seducer, who does not have to marry the seduced girl, but may instead pay the penalty mentioned in the Torah], is that usually it is handsome young men who seduce virgins, and the beautiful daughters of prominent families, [in the hope of marrying them]. But since it is not proper that he should gain from his sin, [i.e., that the girl should have to marry the seducer], therefore He explained that he cannot marry her against their will [hers and that of her father], but instead must pay them. Also, because she too sinned in this matter, He did not impose it on him to have to marry her against his will, but instead it is enough if he pays the penalty [of the fifty shekels of silver], and if he marries her with her consent and that of her father, she has the same status in relation to him as all women, having no claim to a kethubah from him by law of the Torah [but only by Rabbinic ordinance]. Similarly, it is usually the sons of prominent families who rape the daughters of those less-known families who have no power against them. Therefore He said in the case of the violator, and she shall be his wife — against his will. And in the opinion of our Rabbis,⁠ there too [in the case of the violator] the maiden and her father can withhold consent, as it would not be correct that he should marry her against her will, and thus do her two evils. Sometimes she may be of a more honorable family than he, and it is inconceivable that she should be further disgraced by his sinful act. The fair law is thus that the decision as to the marriage of the raped maiden be left to her discretion and that of her father, and not to the violator; instead, [if she desires it] he must marry her against his will,⁠ in order that violent men should not take liberties with the daughters of Israel. Now this law of seduction only applies to a na'arah,⁠ as does the law of violation [which applies only to a girl between the ages of twelve years and a day, and twelve and a half], for there Scripture expressly stated, if a man find a 'n'arah' that is a virgin,⁠ but here He did not mention na'arah. The reason for this is that the term na'arah mentioned there [in the case of a violator], is used in order to exclude the bogereth [a woman who has passed the stage of maidenhood], who is considered an adult woman, whereas a girl who is a minor [between the ages of three years and a day and twelve years and a day], is also included under the terms of the law of violation. But here [in the case of seduction], it was not necessary to exclude a bogereth, for it is self-understood that one who seduces a bogereth pays nothing, as he did it with her mature consent. Besides, a father has no rights at all in his daughter after the days of her maidenhood, as it is written, 'bin'ureihah' (in her maidenhood) in her father's house,⁠ and here He said, If her father utterly refuse to give her unto him,⁠ thus indicating that he [the father] can give her to him as a wife, seeing that he has the authority to take her betrothal-money, and this applies only when she is a minor or a na'arah,⁠ just as the Rabbis interpreted:⁠ "All benefits which accrue during maidenhood belong to her father." But in the case of a violation it was necessary to write na'arah, in order to exclude a bogereth from that law, because we might have thought that if she were a bogereth he should pay the fifty shekels of silver to her, [instead of to her father; it was therefore necessary to state] that it is a Scriptural decree [that if she is a bogereth he is free from that penalty], the reason being that since she is in full control of herself, she should guard herself against such a mishap. Now Rabbi Abraham ibn Ezra explained mohar as being an expression of "binding" [that he should bind her to him as a wife], similar in usage to the verse, Let the idols of them be multiplied 'acheir maharu' (who bind themselves to another god).⁠ But this is not correct; instead, the meaning of mohar is as I have explained it on the basis of the words of our Rabbis, of blessed memory. And in my opinion acheir maharu means, "those who are 'hasty' in thought, [from the root maheir — fast] and follow another god precipitately, without consideration and without knowledge." In the writings of the grammarians [acheir maharu is explained as meaning]: "those who give mohar (gifts) to another god," meaning that they bring him sacrifice and offering.

וכי יפתה – מדבר על לבה, וכן:⁠ ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון קדש.⁠ מהר ימהרנה לו לאשה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. לשון רבינו שלמה. ואיננו נכון, אבל ענין פתוי הטיית רצון בשקר, וכן יפתה לבבכם (דברים י״א:ט״ז), ויפת בסתר לבי (איוב ל״א:כ״ז), אם נפתה לבי על אשה (איוב ל״א:ט׳). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר: פתי יאמין לכל דבר (משלי י״ד:ט״ו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה. ואנקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כאן ישדל, והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות לו כרצונו, יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה) – ואישתדל. ויונתן בן עזיאל תרגם: ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל ל״ח:ד׳) – ואשדילנך, ובתרגום מגלת רות: ואנה עשית (רות ב׳:י״ט) – ולאן אשתדלת למעבד, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (רות ב׳:י״ט) – דאשתדלית עמיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות. ואמרו במשנה (אבות ב׳:ה׳): ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובגמרא (בבלי ברכות נ״ח.): לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ובכתוב: הוה משתדר להצלותיה (דניאל ו׳:ט״ו) – משתדל ועושה תחבולות. ועל דעתי: מזה הלשון הוא: ומרד ואשתדור מתעבד בגוה (עזרא ד׳:י״ט) – מרד ותחבולה רבה. כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש: מזלות (מלכים ב כ״ג:ה׳) – ומזרות (איוב ל״ח:ל״ב), נמלצו (תהלים קי״ט:ק״ג) – נמרצו (איוב ו׳:כ״ה), מפלשי עב (איוב ל״ז:ט״ז) – מפרשי (איוב ל״ו:כ״ט). וכן בארמית: ואלו עינין (דניאל ז׳:ח׳) – וארו ארבע חיון (דניאל ז׳:ז׳), שרשרות (שמות כ״ח:י״ד) – אמרו בה חכמים: שלשלת (משנה מקואות י׳:ה׳). ויש נוסחאות שכתוב בהן במשנה (משנה אבות ב׳:ה׳): השתדר להיות איש. ולכן אמר אנקלוס כי יפתה – ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים, פעם בממון, פעם בשקר שיטעה אותה, פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות, אבל בפן יפתה לבבכם (דברים י״א:ט״ז) אמר בו אנקלוס דילמא יטעי. ומה שפירש הרב במהֹר ימהרנה לו – שיפסוק לה מהר כמשפט הבתולות איש לאשתו שכותב לה כתובה (רש״י שמות כ״ב:ט״ו), אינו אמת, שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחרי הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים היא. אבל פירוש מוהר – השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים (בראשית כ״ד:נ״ג) לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו: מוהרי הדרי (בבלי ב״ב קמ״ה.). ואנקלוס אמר בהרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב) – אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפרשתי. ויתכן שהלשון נגזר מן: מהרה חושה (שמואל א כ׳:ל״ח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא ואחרי כן בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (בבלי פסחים מ״ט.). ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה – שישלח לה סבלונות וצרכי החופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולין לעכב. ואמר הכתוב כלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע. ואחרי כן אמר שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות אליה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה. ואמרו רבותינו (בבלי כתובות י׳.): כי המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוים בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר: ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו (דברים כ״ב:כ״ט), והטעם, כי דרך הארץ להיות בחורי חמד מפתים בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו עונש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס: ולו תהיה לאשה (דברים כ״ב:י״ט), על כרחו. ועל דעת רבותינו (בבלי כתובות ל״ט:): גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי אינו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמם שתים רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהו הנשואין בידם ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע. והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב: כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ח), וכאן לא הזכיר נערה. והטעם: כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (בבלי כתובות מ׳:). וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע בבוגרת המפותה, שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב: בנעוריה בית אביה (במדבר ל׳:י״ז). ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו – לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קידושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו: כל שבח נעורים לאביה (בבלי קידושין ג׳:), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מן האונס. ואמר ר׳ אברהם: כי מהור – לשון קשור, וכן: ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים ט״ז:ד׳). ואינו נכון, אבל הוא כמו שבארתי מדברי רבותינו ז״ל. ועל דעתי: אחר מהרו – שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים שנתנו מהר לאל אחר, והטעם שנתנו לו זבח ומנחה.

Ramban Ketubot 110bרמב״ן כתובות ק״י:

נשא אשה בארץ ישראל וכו׳ ר׳ שמעון בן גמליאל אומר נותן לה מעות ממעות (קפודקיא) קפוטקיא איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב״ג כתובה דאוריתא כסף צרי בעי למיתן לה משום דחמשין זוזי צרי הוו, ככסף של קנס. וכדתניא בפרק קמא כמוהר הבתולות וכו׳, מכאן סמכו חז״ל לכתובת אשה מן התורה. ולאו מילתא היא דרשב״ג לאו ככסף קנס קאמר, אלא מדקאמר רחמנא כמוהר הבתולות, ואפקיה בלשון מוהר, משמע דלכולן יש להן מוהר ולא כסף מוהר הבתולות קאמר. תדע שהרי כתובת אשה בזבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא בפרק ארבע אבות. ועוד תדע דאי לרשב״ג סלע צרי הוא אף על פי שפיחת בפירוש לא עשה כלום, דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וכתובה דאוריתא מאתים צרי. ומשמע דאפילו לרשב״ג אסמכתא דרבנן היא, דהא סמכו קתני. ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמ׳, הלכה משה מסיני כשאר תורה שבעל פה קאמ׳. וכדאיתא במסכת חולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה, ואף על גב דדברי קבלה גמר לה. ותניא בתוספתא רשב״ג אומר כתובת אשה ובעל חוב במקום הנשואין, דאלו מהלכה או מדברי תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר, ואתו רבנן תקנו להם סך מאתים דינרין שלהם, כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשלה גבי אונסין. ואנן קימ׳ לן כרבנן. ובכוליה תלמודא אמרי׳ כתובה מאי טעמא תקינו רבנן, וכן פסקו רבי׳ הגדול וכל הגאונים ז״ל. ואי קשיא לן הא אמר ר׳ יוחנן כל מקום ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו לא תקשי לך, חדא דאין סומכין על הכללות וסוגיין דרבנן הויא, ועוד דליתיה לההוא כללא בפרק המדיר ובפרק המפקיד, וכדכתיב רבי׳ הגדול ז״ל בפרק גט פשוט דההוא כללא לאו דוקא הוא ולא סמכי עליה. ויש שפרשו דמתני דוקא היכא דאמר לה מטבע היוצא, אבל כתב לה מטבע סתם מנה מדינה יהיב לה דהוא שמינית שבצורי. ולא נראה לי אלא חכמים תקנו לבתולה מאתים של מדינה וכך היא גובה במפרש או במקום שאין כותבין וכיוצא בזה אבל כתב מאתן זוזי וכתב בה בבבל גובה ממעות בבל או מן המקום שנכתב כשאר שטרות, או ממקום שגרשה, שכך קבל עליו כשכתב סתם, ובלבד שלא לפחות מקיצותן של חכמים. וכך נראה דעת הר״מ הספרדי ז״ל. והני אינשי דכתבי כסף זוזי דחזי ליכי מדאוריתא טעותא היא בידיהו. ואי משום כתובה דידהו לא גביא מיניהו אתתא ולא מידי, דמן התורה לא מחייב לה ולא מידי, וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין. ובירושלמי פרק קמא דמכילתין גרסינן כתובתן מאתים וכו׳, רב הונא בשם שמואל בשקל הקודש, רבא בר ביבא אמר מטבע היוצא. פי׳ מנה מדינה שהוא מנה היוצא באותו זמן. מתני׳ מסייעא לרב בא בר ביבא חמש סלעין וכו׳ חמשים של אונס ושל מפתה וכו׳ כולם בשקל הקדש במנה צרי, ולא תנא כתובת אשה עמהם, אמר ר׳ אבין כלום למדו לכתובת אשה אלא מאונס ומפתה, מכיון דתנא אונס ומפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהם. עד כדין בתולת אלמנה, אמר רבי דיה לאלמנה שתטול מחצית מבתולה, אמר ר׳ חייא בר אדא אפילו נתני כתובת אשה עמהון לית כל אילין רבנין פליגין, (ר׳ חייא) ר׳ חנינא ור׳ יונתן תרויהון מדין מטבע יוצא, רב יהושוע בן לוי אמר מטבע יוצא, רב יעקב בר אחא ר׳ שימי ור׳ שמעון בן לקיש בשם ר׳ יודן נשיא מטבע יוצא. אמר ר׳ יוחנן סלעין סבירניות מהגניות ירושלמיות. פי׳ מטבע פחות והוא מטבע יוצא של מדינה. אילין אמרין אכין ואילין אמרין אכין, אלא אף הוא הדר וסבר דכותהון. פי׳ רב הונא דאמר לעיל בשקל הקדש חזר ואמר מטבע יוצא, כדמפרש ואזיל. אתא עובדא קמיה דרב הונא באשה שהיתה כתובתה פחותה ואמר שתטול מה שכתב לה, אמר לר׳ מונא סב וחתם, אמר ליה אשוי (שטרך) שיטתך ונח חתים, לא ר׳ חונא ד⁠(ו)⁠אמר בשם שמואל בשקל הקדש, והיאך עכשיו אתה אומר תטול פחות מכאן מפני שפחת לה, ר׳ אברומא דצפורין בשם ר׳ חונא משום התניי כנ״ל. פי׳ שכיון שכתב לה פחות אינה גובה אלא מה שכתב לה. מעתה אשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים (תמתין) תטמין כתובתה בשביל שתטול בשקל הקדש. פי׳ אלא ודאי הדר ביה וסבר מטבע יוצא, וכן הלכתא. ולא תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי, אמרין בשם ר׳ חונא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין מה דהיא מפקא היא גביא, דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתני׳ קא הדר לומר שאם כתב לאלמנה מאתים גובה אותן, וסוגיא דהתם מוכחא. וכללו של דבר בין שתאמר דרב הונא הדר ואמר מטבע יוצא בין לא הדר ביה, קימ׳ לן כמאן דאמר מטבע יוצא, דרבים נינהו. ועוד דמתני׳ היא, דאמר נותן לה מעות ארץ ישראל, ואי מטבע צרי הוא חייב לה, אם פיחת (למי) נמי תנאו בטל, שבעילתו מ״מ בעילת זנות לפי גמרא דילן, דקימ׳ לן כר׳ מאיר. אלא ודאי מנה מדינה הוא, וכן כתבו כל הגאונים ז״ל.

Hasagot Ramban Sefer HaMitzvot Negative Commandments 355השגות רמב״ן לספר המצוות מצוות לא תעשה שנ״ה

כתב הרב והמצוה שנ״ה שנמנענו מלבעול בלא כתובה וקדושין והוא אמרו לא תהיה קדשה ושאר דברי הרב. והנה זה הלאו על כל פנים לאו שבמנין הוא וכבר היטיב הרב בפשטו באל תחלל את בתך להזנותה. אבל דברו בכתובה וקדושין אינו אמת שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה, אבל אנחנו התנינו בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן, שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באיסורי הביאה שאין בהם קדושין וכן הזכירו בכל לשון זנות שבא בתורה א״כ אל תחלל את בתך להזנותה יזהיר מזה לפי שהאב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה ולמכרה לשפחות וזוכה גם בקנס אונס והמפתה אבל אין עליו למכרה למי שאין קדושין שלו תופסין בה, וכן לאו הקדשה כך הוא ואם היה הלאו לנקבה הנבעלת ולזכר הבועל היה אומר לא יהיה בכם קדשה וקדש ולכן דקדקו בספרי כפי משמעות הברייתא שהזכרנו בעיקר החמישי שהלאו הוא על אחרים שימנעו אותם על אבי הנערה בלאו דאל תחלל את בתך ועל בית דין בלאו דלא תזנה הארץ והם עצמם נכללים בו. ובעל התרגום באמרו בני ישראל ובנות ישראל ייחד בזה שלא נתערב עם העבדים שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין ואילו אמר לא יהיה בך קדש וקדשה היו העבדים נכנסין בו שהן חייבין במצות זולתי המקומות שפירש בהן כמו שאמר בגונב נפש מאחיו מבני ישראל:

Semag Positive Commandments 48סמ״ג מצוות עשה מ״ח

הלכות קידושין: מצות עשה (א) לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה וכולן בעדי׳ כמו ששנינו בתחילת מסכת קידושין [דף ב׳] בכסף מנלן דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה אין קיחה אלא בכסף דכתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני מה קיחה האמורה שם כסף אף קיחה האמורה כאן כסף ושיעור הכסף בפרוטה ובשוה פרוטה כבית הילל [במשנה שם ובגמ׳ בדף י״ב] וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי וכבר בארנו על פי הקבלה [לעיל בתחילת מצוה מ״ה] שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי. [שם דף ט׳] בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אפילו שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו הרי זו מקודשת ומן התורה מניין [בדף ה׳] שמתקדשת בשטר דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הוויה בשטר ומתקדשת בביאה [בדף ט׳] מן התורה דכתיב ובעלה וצריך עדים לזה וכאשר נתקדשה באחד מאלו שלשה נחשבת אשת איש ונאסרה על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה דתניא המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו שבע עריות אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת וכולן שנאסרו שעה אחת אין להם היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאין אסורה אלא בחייה אין (ב) הלכה כרב הונא דאמר חופה קונה מדקאמר תלמודא [שם בדף ג׳] לרב הונא דאמר חופה קונה משמע שאין אנו סוברין כמותו. תנן (ג) האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה וזה למדנו ממקרא זה ויצאה והיתה מה ביציאה מגרש ומתגרשת על ידי שליח אף בהווי׳ כן וביציאה מניין דתניא ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלח ושלח׳ מלמד שהשליח עושה שליח, [שם דף ג׳] תנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת אבל אם אמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והיא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר רבי יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן בפרק התקבל [דף ס״ד וע״ש בתוס׳] ובפ׳ שני דנזיר [דף י״א] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם והלך שליח ולא החזיר שליחותו נאסר בכל הנשים שבעולם מ״ט חזק׳ שליח עושה שליחותו ובכל אחת ואחת יש לחוש שמא קידש אמה או אחותה או בתה ואף על פי שהן מותרות לו לעולם הוא אסור דהוה ליה כמו [בפ׳ האומ׳ דף ס״ח] האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומסקינן בפ׳ התקבל [דף ס״ד] במה דברים אמורים להחמיר אבל להקל אין אומרים בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת הוא בפרק בכל מערבין [דף ל״א והסוגיא בתוספת שם דף ל״ב] ושיטה זו כרב נחמן שפוסק רבי׳ תם הלכה כמותו ולכך לא חש התלמוד להביא דברי רב ששת עם דברי רב נחמן בפ״ק דחולין המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת [כך משמע בפ׳ האומר דף ס״א ובכמה דוכתי] וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים [דין זה כפול לעיל בסימן מ״ד] ואילו הן שיהא התנאי כפול והן קודם ללאו ושיהא התנאי קודם למעשה ושיהא התנאי דבר שאיפשר לקיימו וכל אלו הארבעה היו בתנאי בני גד ובני ראובן ותנן בפ׳ האומר [דף ס״א] רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דכתיב ביה אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם וגו׳ ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם ואף על פי שחכמים חולקין על ר׳ מאיר היינו רבי חנינא שם ונשנה בלשון חכמים בברייתא [פרק מי שאחזו דף ע״ו] הלכה כר׳ מאיר דבפרק הנ״ל [דף ע״ה] סוברים שמואל ורבא כמותו הלכה למעשה ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מגורשת או מקודשת ויתקיים המקח או המתנה וכאלו לא התנה כלל [כך משמע שם בדף ע״ה וע״ו] שנינו בפ׳ האומר [דף ס׳] האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מקודשת והוא יתן ואתמר עלה רב הונא אמר והוא יתן פירוש והרי היא מקודשת מיד ועליו לקיים התנאי ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר בין קידושין לנתינה קדושי שני אינו כלום שסובר כר׳ מאיר דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי [שם] והלכה כרב הונא שר׳ יוחנן סובר כמותו שם וגם ר׳ אליעזר דפסקינן שם כוותיה בפרק קמא דקדושין [דף ח׳] סובר כרב הונא כתב רבינו משה בפ״ו דהלכות אישות שכל האומר מעכשיו אין צריך לכפול התנאי ולא להקדים תנאי למעשה אלא אע״פ שהקדים המעשה תנאו קיים אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו אבל אם התנה בדבר שאי איפשר לקיימו הרי זה כמפליג בדברים ואין שם תנאי וכן האומר על מנת הרי הוא כאומר מעכשיו ואין צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה ונראה לי דעתו בזה שאף על פי שבפ׳ מי שאחזו מוכיח [בדף ע״ה] דאפילו בעל מנת מצריך רבי מאיר כפילות אין הל׳ כמותו בזה דרב אשי ורבא סוברים דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ושם באותו עניין דמעכשיו אינו מצריך כפילות מסקינן שם בפ׳ שני דקדושין [דף נ״ב] שהמקדש בגזל שלה אינה מקודשת ואם שידך קודם לכן ואחר כך קדשה בגזל שלה מקודשת קדשה בגזל של אחרים אם נתייאשו הבעלים מאותו גזל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מסקינן שם בפ׳ ראשון [דף ו׳] המקדש במלוה אינה מקודשת אפי׳ היתה בשטר כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שמלוה להוצאה נתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו והמקדש במלוה ובפרוטה דעתו לקדשה בפרוטה כדמסיק רבא בפ׳ שני דקדושין ומתקדשת באותה פרוטה פירש רבינו שמשון דווקא כשאמר התקדשי לי במה שהלוותי לך אבל במחילת מלוה מקודשת ואפי׳ בהנאת מלוה אמרינן התם [בדף ו׳ דלעיל וכן הסוגיא בתוס׳ שם] דמקודשת במה שמאריך לה זמן היתה לו מלוה אצלה על משכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון הרי זו מקודשת שהרי היא נהנית מעתה במשכון והרי הגיע הנאה לידה ורבינו יצחק ברבי שמואל אומר שמדקדק רבא מדרבי יוסי בר יהודא בפ״ק דקדושין [דף י״ט] שהמקדש במלוה אפילו לא החזיר לה עדיין המשכון מקודשת כשאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך שאף על פי שהמקדש במלוה אינה מקודשת מפני שלהוצאה ניתנה מכל מקום כשיש עליה משכון נחשבת כאלו היא בעין אמר רבא אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי לך זה המשכון בידך עד שאתן לך הדינר אינה מקודשת שלא הגיע הדינר לידה והמשכון לא נתן להיות שלה מנה אין כאן משכון אין כאן ואומר רבי׳ יצחק דהוא הדין אם אדם נותן מתנה לחבירו והניח אצלו משכון בעבורה אין המשכון משתעבד לו לכלום שהרי גוף המתנה לא הגיע לידו ולא המשכון נתן להיות שלו כתב מורי אלא יקנה לו בקניין גמור ואחר שיקנה יתן לו המשכון לידו שאז יחול השיעבוד על המשכון והא דאמרינן בפ׳ השוכר את האומנין [דף ע״ח] שאם באת חבילת פועל לידו כלומר כלי אומנותו שוכר עליהם אחרים עד כדי שכרן שקנה המשכיר את החבילה לשם אינו מדבר בלשון משכון כלל אלא שהתנו עמו בקניין חשוב שישכור פועלים על החבילה שלהם אם יחזרו בהם, [בדף ח׳ דלעיל] היה משכון בידו על חוב שיש לו ביד אחרים וקדש בו האשה אף על פי שאינו שלו הרי זו מקודשת מפני שבעל חוב קונה משכון כרבי יצחק, [שם דף ה׳] האיש המקדש צריך שיאמר דברים שמשמען שקונה אותה לאשה ויתן לה את הכסף אבל נתנה היא את הכסף ואמרה לו הריני מקודשת לך וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת אבל נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק [שם דף ט׳] המקדש את האשה בשטר צריך שיכתוב אותו לשם אשה המתקדשת בו כגט ואינו כותבו אלא מדעתה כתבו לשמה שלא מדעתה אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מתקדשת דהלכה כרב פפא ורב שרביא שאומרים [שם] אינה מקודשת דרבא ורבינא דא׳ מקודשת איתותבו [שם] מההיא דאין כותבין שטר אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ורב אשי שהוא אחרון סובר בפרק הנושא [דף ק״ב] שמדבר בשטרי אירוסין ממש ועל תירוץ דרבא ורבינא שמעמידין אותה [בד״ט דלעיל] בשטרי פסיקתא לא סמכינן כך פירש רבינו חננאל בלשון אחד אמנם בלשון אחר פירש דהלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת ועל התירוץ שמתרץ בפ׳ הנושא [דף ק״ב] להיפך דבשטרי אירוסין ממש מדבר אין לסמוך וכן פוסק בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון בסוף הלכות קידושין הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהו עניינם שהוא קונה את האשה לא שיהא מקנה עצמו אל האשה כיצד [סוגיא בפ׳ קמא קידושין דף ו׳] הרי שאומר לה או כתב לה בשטר שנתן לה הריני בעליך. הריני ארוסך. הריני אישך. וכל כיוצא בזה אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה הרי את אשתי. או ארוסתי. או הרי את קנויה לי. הרי את שלי. הרי את ברשותי. הרי את זקוקה לי. הרי את לקוחתי. או אומר לה ביהודא הרי את חרופתי. וכל כיוצא בזה הרי זו מקודשת אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי. הרי את מיועדת לי. הרי את עזרתי. הרי את נגדתי. הרי את תחתי. הרי את צלעתי. הרי את סגורתי. הרי את עצורתי. הרי את תפוסת. הרי זו מקודשת מספק והוא שיהא מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אין חוששין ללשונות האלו ויש לו לקדש האשה בכל לשון שיהא מכרת בו רק משמעות הדברים באותו לשון שקנאה. שנינו בפ׳ ד׳ דמעשר שני ומביאה בפ׳ קמא דקידושין [דף ו׳] היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש לה רבי יוסי אומר דיו אמר רב הונא אמר שמואל [שם] הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו עניין דהלכה כרבי מחברו שאומר כן [שם ופסק דהלכה כר׳ מחברו בפ״ד דערובין דף מ״ו]. ומסקינן שם שכל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהי׳ לו עסק עמהן פירוש לעשות הוראות פן יבא להתיר הערוה וצריך להודיעו גם פסק זה דרבי יוסי. [פי׳ רבי׳ עזריאל בתוס׳ שם] ורבינו עזריאל פי׳ לא יהיה לו עסק לדבר עם הנשים מקדושין או מגרושין פן תהי׳ מקודשת או מגורשת והוא לא ידע עידי קדושין וגירושין אין צריך לומר להם אתם עדי אלא כיון שקידש בפניהם או גירש בפניהם הרי היא מגורשת או מקודשת כדאמרי׳ במס׳ קידושין בפרק שני [דף מ״ג] אלא מעתה קדש האשה בפני שנים הכי נמי דצריך לומר אתם עדיי, [שם דף מ״א] תנן האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה [ודרש דאת בתי בכתובות דמ״ו] ומדקדק התלמוד [שם] כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר אסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלו׳ אני רוצה הלכה רווחת היא בישראל שקידושי קטנה ונערה לאביה [משנה בפ׳ נערה דף מ״ו] וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה. ובכתובתה אם נתארמלה [שם דף מ״ו] או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר, [בפ״ק דקידושין דף ד׳ וט׳ ובכמה מקומות] בגרה הבת אין לאביה רשות בה והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, [בדף מ״ג דלעיל] וכן השיאה ונתארמלה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע״פ שעדיין היא קטנה כיון שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם. מוכיחות ההלכות בפרק שני דקידושין [דף מ״ד ומ״ה ומ״ו] שאם נתקדשה קטנה והוא הדין נערה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה שהלכה כרבינא שסובר [בדף מ״ה] כן לגבי רב ושמואל שחולקין עליו [בדף מ״ד] מפני שרבינא הוא אחרון וכן פוסקין רב האי גאון והלכות גדולות והשאלתות [בסימן נ״ט] ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן ובין היא בין אביה יכולין לעכב כדברי רב [בדף מ״ו דלעיל וע״ש בתוס׳] בין נתקדשה בפניו בין שלא נתקדשה בפניו אינה מקודשת. היתה הבת ספק בוגרת [זה פשוט ונלמד בפ׳ עשרה יוחסין דף ע״ט מסוגי׳ דקידשה אביה בדרך וכו׳] שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא מדעת אביה הרי היא מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק. [במשנה ריש פ׳ האיש מקדש דף מ״א] יש לאיש לעשות שליח לקדש בין אשה פלונית בין אשה משאר נשים וכן אשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושין בין מאיש פלוני בין משאר אנשים וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו כל זמן שהיא ברשותו ואמר רבא אמר רב נחמן [בפ״ק דקידושין דף י״ט כל הסוגיא] אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדברי יוסי בר רבי יהודא פירוש שרבי יוסי בר רבי יהודא אומר מעות הראשונות של מכירת אמה העבריה לא לקידושין ניתנו וכשמייעדה האדון בקטנותה אומר לה התקדשי לי בשיעבוד שיש לי עליך ולכך מצריך שיהא מייעדה בתוך שש בשעה שיש בה שוה פרוטה במלאכת׳ אם תעשנה דהרי הוא כמו שאמר לה אביה צאי והתייעדי מדעתיך לפלוני ומדלא קאמר לר׳ יוסי בר רבי יהודא אלא מדר׳ יוסי בר׳ יהודא שמעינן שסובר שכך הלכה ואומר רבינו יצחק [בתוס׳ שם] דאפי׳ רבנן מודים בזה דלא גרע תן מנה לבתי ותתקדש בתי לך מתן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך דאמר התם [ריש דף ו׳] שהיא מקודשת מדין ערב והא דנקט מדר׳ יוסי בר רבי יהודא היינו משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו אבל מדרבנן אין הוכחה שיסברו כך אלא מתוך הסברא ואע״ג דרב נחמן בר יצחק אומר [שם בדף י״ט] דקסבר ר׳ יוסי בר׳ יהודא דמעות הראשונות לקידושין ניתנו ולפי זה אין לדקדק כלום מדר׳ יוסי ברבי יהודא מכל מקום מתוך הסברא יש לדקדק כך לדברי הכל כאשר בארנו אמנם סוגיי׳ התלמוד מוכחת [שם] דלא כרב נחמן בר יצחק שהתלמוד נושא ונותן ולבסוף אמר ולרב נחמן כו׳. [בתוס׳ שם בד״ה אומר אדם] אם יקשה לך על פסק זה והלא אין מעשה קטן כלום וגם שנינו במס׳ גיטין [בפרק הניזקין דף ק״ט] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אבל לא מדין תורה תוכל לתרץ כי יש חילוק בין מציאה למתנה כי יש שם דעת אחרת מקנה וכן מוכיח בפ׳ התקבל [דף ס״ד] דכל מקום שיש דעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה, [מיימ׳ פ׳ ג׳ דהלכות אישות וע״ש באשירי שמביאו גם כן] כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדות בשליחות האיש אלא להודיע אמיתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואין צריכין עדים וכן פי׳ רבינו יצחק בתשובה אחת מסקינן (ד) בפ׳ שני דקדושין שהשליח נעשה עד לפיכך אם שלח שנים לקדש לו אשה והלכו וקדשו אותה הן הן שלוחים והן הן עידי קדושין ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים. [הכי איתא לגבי גט בפ״ב דגיטין דף נ״ג וה״ה בקדושין דהא איתקשו להדדי בפ״ק דקידושין דף ה׳ וט׳ ובכמה דוכתי] והכל כשרים לשליחות זה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינם בני דעת והגוי והעבד לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין שליח האיש כשמקדש יאמר הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין יאמר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכן המתקדשת על ידי האב אומר הרי בתך פלוני׳ מקודשת לי וכשהקטנה מקבלת הקידושין יאמר לה הרי את מקודשת לי וכו׳ אמרינן בפ׳ שני דקידושין [דף מ״א] שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו וגם אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה ותהיה ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והוא שונאה אמרינן בפרק ראשין דקידושין [דף י״ב כל הסוגי׳] שרב הי׳ מצוה להכות מכת מרדות לכל מי שעושה תחילת קניינו בביאה מפני שזה הרגל פריצות אע״ג שכב׳ שידך וכן המקדש בלא שידוך וכך המקדש בשוק אע״פ שכל אלה קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות שדבר זה דומה להרגל זנות עוד היה מלקה על דמבטל גיטא [ע״ש בתוס׳] ועל דמסר מודעא אגיטא ועל דמצער שליחא דרבנן ועל דחיילא שמתא עילויה תלתין יומי ולא אתי תבע שמתיה ועל חתנא דדייר בבי חמיו כדאמר [בפ׳ ערבי פסחים דף קי״ג ועיין לעיל בסי׳ קנ״ו] הוי זהיר באשתך מחתנך הראשון אמנם נהגו העולם לעניין חתן כנהרדעי דאמר [בפ׳ קמא דקדושין דלעיל ועוד טעם אחר בהיתר בתו׳ שם] בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה בארץ המערב רגילין שהמקדש האשה הוא מברך ברכת אירוסין קודם שיקדש אבל במלכיות אלו אין המקדש עצמו מברך אלא אחר ולכך נהגו שאין מברכין עד אחר קידושין ובכתובות פרק ראשון [דף ז׳ וכל הסוגיא מבוארת באשירי שם] מפרש כיצד מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך אתה ה׳ מקדש עמו ישראל ע״י חופה וקידושין ובערי המערב אין חותמין כי אם ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל. [בפרק האיש מקדש דף מ״ד] אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקחנה בעל כרחו הרי זו מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאי׳ בפרק חזקת הבתים [דף מ״ח] והגאונים תופשין עיקר דברי מר בר רב אשי יש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף שיקדש שוה פרוטה לכל אחת ואחת ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה [בפ״ק דקדושין דף ה׳] נטלתו וזרקתו לפניו לאור או לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת וכן אם אמרה תניהו לאבא או לאביך אינה מקודשת על מנת שיקבלם לי הרי זו מקודשת כדאי׳ בבריי׳ [שם] וכן אם היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהם ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואומר לה אם אתן לך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה תן לי מהם או השלך לי או דברים שעניינם שאומרת לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן אינה מקודשת כך פוסק הלכה במסכת קידושין בפרק קמא [שם]. גרסינן בפרק האומר [דף נ״ה כל הסוגיא] אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים וכן אמרו משמיה דרב המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרו אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רבינו הקדוש מתוך כך פוסק בהלכות גדולות ורב אלפס [שם] להקל אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמי וראוי להחמיר כך פסק הרב רבי אליעזר ממיץ כתוב בהלכות גדולות היכא דקידש בפסולי עדות דרבנן קידושי מעליא לא הוו עד דהדר מקדש בעדים כשירים ואפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי נינהו כמו שאלו פסולים כך אלו פסולים קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים ואנסיבתה אמה ואחיה אשאילת חדא מילתא קמי רבנן כמה זימנין ואמרו דשפיר עבדן דנישואין תיקנו לה לקטנה אי איתיה לאב מקדש לה קידושי תורה ואי לא מינסב׳ בתקנתא דרבנן וכמה דגדלה גדלי נישואי דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ע״ד כא״ן דבר״י הלכו״ת גדולו״ת ורבינו יצחק אומר שאין נישואיה נישואין אפילו מדרבנן תדע שהרי בפרק שני דקידושין [דף מ״ד] שמביא משנתינו דריש יבמות [דף ב׳] וכל העריות הנשואות לאחים אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרו׳ להתייבם ומדקדק קידשה מאן אילימא דקידש׳ אב במיאון סגי לה והלא צריכה גט ולמה אינו מעמידה בעניין שפי׳ בהלכות גדולות וגדולה מזו אומר רבינו מנחם שאפילו לקיימה אסור שמא קידשה אביה לאחר ואינו נראה לרבינו יעקב [כל הסוגיא כולה בתוס׳ פרק האיש מקדש דף מ״ה בד״ה בפירוש אומר ובאשירי שם] ולרבינו יצחק לאוסרה עליו מחמת חששא זו שאם באת לחוש לכך אם כן אם מת אביה במדינת הים תאסר לכל דשמא קידשה אביה ואין אנו יודעין למי חרש שנשא פקחה וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרי׳ לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש אבל השוטה שקידש פקחת ופקח שקדש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאי׳ ביבמות פ׳ חרש [דף קי״ב] סריס שקידש [כך משמע בפ׳ הערל דף ע״ט ובפ״ו דבכורות דף מ״ב ובפרק חרש דף קי״ג] בין סריס חמה בין סריס אדם בין איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין טומטום ואנדרוגינוס [דין הטומטום פשוט ונלמד שהוא ספק זכר בפרק הערל דף ע״ב ובפ״ו דבכורות דף מ״ב ובאנדרוגינוס פוסק כברייתא דרבי יוסי שלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקיבה בפרק הערל דף כ״ג וכן פסק רב אלפס שם והמיימו׳ בפ״ד דהלכות אישות] שקידשו אשה או שקדשם איש הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק, [בפרק האומר דף ס״ו וס״ז] המקדש אחת מן העריות לא עשה כולם שאין קדושין תופסין לא בחייבי מיתות ולא בחייבי כריתות חוץ מן הנדה [בדף ס״ח]. אמרינן בפרק המגרש [דף פ״ט כל הסוגיא] אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעל גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כדאמר רב המנונא שם ובפרק התקבל [דף ס״ד וכפסק ר״י בתוס׳ פרק המגרש דלעיל בד״ה הילכתא] פוסק רבי׳ יצחק כמותו שבכל מקום מקשה מדבריו אע״ג דבסוף נדרים [דף צ״א] משמע דרבא פליג עליה אבל קדשה אחר שלא בפני בעלה אין תופסין בה קדושי׳ עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין דכל שלא בפניו מעיזה, [בפ״ב דיבמות דף כ׳ ובפ״ג דכידושין דף ס״ו וס״ז] המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קידושין גמורים ויבמה שנתקדשה לזר היא מקודשת בספק שנסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חיייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה כדאיתא במסכת יבמות פרק האשה רבה [דף צ״ב וצ״ו] ונחלקו בה רב ושמואל [שם] ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט, [בפ״ג דקידושין דף ס״ו וס״ח ובפ׳ ב׳ דיבמות דף כ״ב וכ״ג] המקדש גויה או שפחה אינם קידושין אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהיתה קודם הקידושין וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קדושין גרסינן בירושלמי דפרק הערל מניין שאין קידושין תופסין באשת איש רבי אמי בשם רבי ינאי אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לכשתצא מביתו דווקא לאיש אחר פרט לקרובות מכאן שאין קדושין תופסין בהן ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט כדאי׳ בפרק החולץ [דף מ״ז]. מוכיח בפרק קמא דקידושין [דף י״ב] שאם קידש אשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר ונראה לרבינו משה [בפרק ד׳ דהלכות אישות] שאם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהי׳ שוה כלום המקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת כדאיתא בפרק שני דקדושין [דף נ״ו] ואפילו היה אסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר אינה מקודשת כדאי׳ בפ׳ קמא דפסחי׳ [דף ז׳ וכן בריש פ״ד דף כ״א]. עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש בדמיו הרי זה מקודשת ולכתחילה לא יקדש כדאיתא בנדרים בפרק השותפין [דף מ״ז] ואיסור זה מדבריהם לו לבדו אבל לאחר מותר חוץ מעבודת כו״ם [בפ׳ האיש מקדש דף מ״ח] שאם קידש בדמיה אינה מקודשת מפני שדמי ע״ז אסורין בהנאה כמוה. [בפר״ק דקידושין דף ו׳] האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו הרי לא הגיע לידה כלום, [בפ״ק דקידושין דף י״ט ובפרק אף על פי דף נ״ו וביתר מקומות] המקדש האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה אומרת לו בשאר וכסות תנאך קיים כרבי יהודא מפני שהוא תנאי שבממון אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייב אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך ליפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה האומר לאשה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים זוז והיו של משי וכיוצא בזה שהאשה מתאוה להם אם היו שוים חמשים זוז הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואין אומרים יושמו בשוק ואחר כך תהא מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינם שוים אינה מקודשת כך פוסק בפרק קמא דקידושין [דף ט׳] במסקנא דשיראים אינם צריכין שומא כרבה [בדף ז׳] כאשר בארנו ומדקדק רבינו יעקב [בתוס׳ דף ט׳ דלעיל ובאשירי שם] למה אינו אומר בפירוש שהלכה כרבה כמו שמזכיר שם שאר אמוראים שפוסק כמותן ומתוך כך אומר רבי׳ יעקב שרוצה התלמוד לפסוק דווקא בשיראין וכיוצא בהן כגון טבעת של זהב בלא אבן אין צריכין שומא מפני ששומתן ידועה קצת אבל במקדש בטבעת שיש בה אבן פעמים שיש בה אבן טובה ופעמים שהאשה סבורה שהאבן שוה יותר ממה שהיא שוה ודאי צריך שומא אף על פי שאמר לה כך היא שוה ואפילו אמר לה התקדשי לי בזו במה שהיא שווה ומכאן סמכו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן. בפרק (ה) המדיר אמר רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קידושין הפסולי׳ חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרי׳ עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה האומר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן להן פרוטה או שקבלתה אחת על ידי חבירתה וכן האומר לאב הרי אחת מבנותיך מקודשת לי וקבל האב קדושין אף על פי שקדושין אלו הן קידושין שלא נמסרו לביאה שאסור לו לבא על אחת מהן אף על פי כן קידושין תופסין בהן וכולן צריכין ממנו גט דהלכה כאביי שאומר כן במסכת קידושין [פ״ב דף נ״א] שנינו בפרק שלישי דקידושין [דף ס״ד] ומביאה בפרק שני [דף נ״א] המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל אפילו עשאתו הבוגרת שליח דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה להשיא בוגרת מכאן מדקדק רבינו יעקב [בתוספת שם דף ל״ב בד״ה והלכתא ובאשירי] שאם שידך אחת מבנותיו לאחד ואמר לו בסתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו חרם תקנת קהילות לא שביק לה ומקדש האחרת ואפילו במקום שאין תקנה מכל מקום שארית ישראל לא יעשו עולה כמו שאומר שם [בדף מ״ה] וכל שכן אם המשודכת במקום החתן והאב שדעתו עליה וכל שכן אם אמרו לא בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת שאז אין שום ספק שגדולה שבכולן רוצה לומר כדאי׳ בפ׳ האומר [דף ס״ד] דאמצעית שמה אית לה בתחילת פרק שלישי דקדושין [דף נ״ח ונ״ט] אמר העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא [רמאי במ״ס אינו] רשע תנן בפ׳ המגרש [דף פ״ח] יצא לה שם בעיר שהיא מקודשת הרי זו מקודשת ואמר עולא בגמרא [דף פ״ט] וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה אלא שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית נתקדשה היום עוד אמר שם [בדף פ״ט וגם בסמל״ת סימן פ״ב הביאו] שאם יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה בפנינו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא אמרינן במסכת כתובות [דף כ״ב] שהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי׳ אני אם נתנה אמתלא לדברי׳ למה אמרה כן מתחלה הרי זו נאמנת שנינו בתחילת מסכת כתובות [דף ב׳] בתולה נשאת ליום הרביעי במקום שאין בית דין יושבין אלא בשני ובחמישי שאם היה לו טענות בתולים הי׳ משכים לבית דין ויהי׳ לו פנאי שלשה ימים שלפניהם לטרוח בסעודה ואלמנה נישאת בחמישי כדי שיהא שמח עמה חמישי וששי ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון בפ׳ אע״פ [דף נ״ז] מפרש שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטי׳ וצרכי החופה וכן לאיש משתבעו האשה ואם הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע״פ שלא כנסה ומסקינן בפרק ראשון דכתובות [דף ב׳] שאם הגיע זמן באחד בשבת או חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות תנו רבנן [שם דף ז׳] מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודא והוא שבאו פנים חדשות ומה היא ברכת חתנים בורא פרי הגפן שהכל ברא לכבודו יוצר האדם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וגורס רב סעדיה ובצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בניין עדי עד ברוך אתה ה׳ יוצר האדם שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה׳ משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה׳ משמח חתן וכלה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודא ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם ב״א ה׳ משמח חתן עם הכלה, [תוס׳ שם דף ח׳] יש מפרשין כי שלשה ברכות אלו שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם לכך מתחילות בברוך אע״פ שסמוכות לברכות שלהם מפני שהן קצרות אם לא היו פותחות בברוך היו נראות כאחת וקשה דבירושלמי [פ״ק דברכות ולעיל בסוף סימן מ״א הביאו] מקשה על ברכה הסמוכה לחבירתה והרי הבדלה ומתרץ שניא היא שמתחלה רבי מפזרן ומה הקשה והלא קצרות הן ורבי׳ שלמה פירש [שם] כי אין סדר הזיווג מתחיל כי אם מאשר יצר את האדם ואילך אבל שהכל ברא לכבודו נתקנה לשבח לאדון הכל שנעשה שושבין לאדם הראשון והיה ראוי לברך משעת אסיפת העם אלא מכנסן על הכוס ויוצר האדם מפני שנבראו אדם ואשתו בשני פעמים אמר ר׳ יצחק א״ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו למחר אמר להו אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא ואומר רבינו יצחק [בתו׳ שם דף ז׳ בד״ה והוא] דווקא פנים חדשות שדרך להרבות בשבילם כגון אדם חשוב ואפילו בא קודם החופה הואיל ושהא שם לכבוד החופה כתב מורי שמברך כולם ועוד אומר רבינו יצחק כי שבת נקראת פנים חדשות דאיתא במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב״ה באו פנים חדשות לכאן נאמר שירה ואם לא באו [שם דף ח׳ כל הסוגיא] פנים חדשות יומא קמא מברך כולהו מכאן ואילך כל שבעת ימי המשתה מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא [בפירש רש״י שם] ומפני שברכה זו היא יחידה לפעמים לכך פותחת בברוך שאינה נחשבת ברכה הסמוכה לחברתה ומשבעה ועד שלשים מברך שהשמחה במעונו אפילו לא באו קרואין לכבוד החופה ובזמן הזה ערבה כל שמחה ולא נהגו לברך כלל אחר שבעת ימי המשתה ובפרק קמא דכתובות [דף ז׳] מסקינן כי אלמון שנשא אלמנה אין מברכין אלא יום אחד בלבד גרסינן בפרק קמא דברכות [דף ו׳] כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו. אמרו חכמים [בפ׳ החובל דף פ״ט ובפ׳ אף על פי דף נ״ז] שאסור לשהות עם אשתו אפי׳ שעה אחת בלא כתובה לפיכך כותבין כתובה קודם כניסתו לחופה ואח״כ יהיה מותר באשתו והחתן נותן שכר הסופר [במשנה פרק גט פשוט דף קס״ז] וכמה הוא כותב לה [במשנה פ״ק דכתובות דף י׳ וביתר מקומות] אם היא בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרין ואם היא בעולה אין פוחתין לה ממאה דינרים וזהו הנקרא עיקר כתובה [בריש פרק אע״פ דף נ״ד] ואם הוא רוצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף [בגמרא שם] ודין עיקר ודין התוספת לרב הדברים אחד הוא לפיכך כל מקום שנאמר כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, [בתוס׳ פ״ק דכתובות דף י׳ בד״ה אמר רב נחמן] ומספר הכתובה נלמד שכתובת בתולה מן התורה מכמוהר הבתולות שכתוב שם כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריי׳ ותנן בפ׳ בתרא דכתובות [דף ק״י] נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שאינם כל כך טובים רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאוריי׳ ואמר רבי יוחנן [בפרק גט פשוט דף קע״ד ובפרק מי שאחזו דף ע״ה וביתר מקומות] כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ואף על פי שאומר שם באותו פרק [בדף ק״י] על ברייתא אחרת לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל כמו כן בפ׳ המגרש [בדף פ״ה] מצינו לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופוסק רב נחמן הלכה כמותו בפ׳ יש נוחלין [דף קל״ו] והשקל הוא ארבעה דינרים והדינר שש מעה והמעה על פי הקבלה היא משקל שש עשרה שעורות [וכן מבואר לעיל בתחילת סימן מ״ה] [בפרק האשה רבה דף פ״ט וע״ש בתוס׳] חכמים תקנו כתובה לאלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, [היינו כר״מ בר״ש פ׳ אע״פ דף כ״ד וכ״ה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים במקום שאין כותבין וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא בפרק קמא דכתובות [דף ז׳] רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו כדמוכח בפ׳ אף על פי [דף נ״ו] בפרק נערה [דף נ״ב] מסקינן דארוסה שמתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה גרסינן בירושלמי דנערה קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתיבה וכן אף בדברים ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן אף למי שאינו בעולם [בפרק אף על פי דף נ״ה] הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבד שטר הכתובה או שמחלה כתובתה לבעלה או שמכרה לו כתובתה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רוצה לקיימה, [בפרק החובל דף פ״ט] אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תקנו לה חכמים כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם הוציאה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה בפרק החולץ [דף מ״ג והסוגיא בתוס׳ שם בד״ה שאני] משמע שמותר לארס אשה בכל ימי החול ואפי׳ בתשעה באב בין ביום ובין בלילה מתיר במגילת סתרים לארס אשה במועד שלא יקדימנו אחר והביא ראייה מן הירושלמי דסוף ביצה אבל אין נושאין. וכן אמרו חכמים [בפרק קמא דמ״ק דף ח׳ והטעם בתוס׳ שם] שאין נושאין נשים במועד ואפי׳ בחול המועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ומפרש בירושלמי שנ׳ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגם אמרו במסכת ביצה [דף ל״ז] שאין מקדשין בשבת ומעמידה שם כשיש לו אשה ובנים דלאו מצוה קא עביד אמרינן בפרק קמא דכתובות [דף י׳] הנושא בתולה שנתארמלה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין נתארמלה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, [שם דף י״א] ואם מן הנישואין כתובתה מנה שמשנשאת הרי היא כבעולה. [שם ושיעור השנים שכתב בפרק יוצא דופן דף מ״ד ומ״ה] קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמטה שנבעלה אפי׳ בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים שסופה שתחזור להיות בתולה כשאר בתולות וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ויום אחד ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל שביאת בן תשע ויום א׳ ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה כשנושא אדם אשה בין בעולה בין בתולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת ואחת המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה הוא בארבעה דברים והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, [בפ׳ נערה שנתפתתה דף מ״ו] שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעו. ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ והשבעה מדברי סופרים וכולם תנאי ב״ד הם האחד מהם עיקר כתובה והאחרים נקראים תנאי כתובה, [שם דף נ״א] ואלו הן לרפאותה אם חלתה, [שם ובדף מ״ו ומ״ז] לפדותה אם נשבית. [שם] ולקוברה אם מתה. [שם דף נ״ב] ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בבית אחרי מותו כל זמן אלמנותה. [שם] ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו. [שם] ולהיות בניה הזכרים ממנה יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה עם אחיהם, [ריש פרק מציאת האשה דף מ״ה] והארבעה שזוכה בהן כולן מדברי סופרים ואלו הן להיות מעשה ידיה שלו. ולהיות מציאתה שלו ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג שלה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושתה ועוד תקנת חכמים [בפרק נערה דף מ״ז] שיהא מעשה ידי האשה לבעלה כנגד מזונותיה ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה וקבורתה תחת ירושתה לכתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה כדפסיק בפרק אחרון דכתובות [דף ק״ז] אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה במזונותיה ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי כתובה, [כך משמע בפ׳ נערה דנ״א ונ״ב] כל הדברים האלה אע״פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפי׳ לא כתבו עדיין אלא נשאה סתם כיון שנשאה זכה בד׳ דברים שלו וזכתה האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש הנכסי׳ שמכנס׳ אשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע״פ שהן נכתבין בשטר כתובה אין נקראין עיקר כתובה אלא נדוניא שמם ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו נעשית ברשותו ואם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל ובכלל כתובה מזכיר׳ התלמוד ואם לא קבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זה נקרא נכסי מלוג וכן מפרש במשנה פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות [דף ס״ו] ובבראשית רבה [פרשה מ״ו] בעון קומי׳ דריש לקיש מהו מלוג אמר להו מה דאיתמליג מליג פירש הערוך [בערך מלג דף קל״ג] עניין מליגת הראש הוא שתולשין השער לבד ועוזבין העור כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן [כך המסקנא כתובות דף ע״ח ועניין המתנה קידושין דף ל״ג ובפ׳ בתרא דנדרים דף פ״ח ובשאר מקומות] וכן כל נכסים שיש לה לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראים נכסי מלוג שכולן ברשותה הן ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא ק׳ או מאתים עם התוספת ונכסי צאן ברזל בלבד [בריש פרק אע״פ דף נ״ד] דין תוספת הכתובה כדין העיקר ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כתוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה [במשנה קמייתא דפרק הניזקין דף מ״ח ובגמ׳ דף מ״ט] וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות שנקראות עידית ורעות שנקראות זיבורית ובינונית ובאתה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה כי אם מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית, [במשנה פרק השולח דף ל״ד ובפרק הכותב דף פ״ז] וכן התקינו כשתבא לגבות אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותה ואמרי׳ בפ׳ נערה [דף כ״ד] הלכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא כן כתב רב אלפס [בפרק מציאת האשה דף ס״ח ובפ׳ אף על פי דף נ״ה] וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקעות ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מותו כדאיתא בפ׳ יש בכור [דף נ״ב] ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח אף על פי שבעל חוב גובה את השבח ודברים אלו מקולי כתובה הן [שם]. תקנו הגאונים בכל הישיבו׳ שתהי׳ האשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה התקנה זו בכל ישראל וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כמקרקעי חוץ מכתובת בנין דיכרין [מבוארת בפרק נערה שנתפתתה דף כ״ב ומי שהיה נשוי דף צ״א] שלא מצינו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות. לפיכך אין לנו להעמיד אותה כי אם על דין התלמוד [שם] שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע וכן פוסק רבינו חננאל דבפרנסה שאינה לא כתובה ולא תנאי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע כדפסק רבא בפ׳ מציאת האשה [דף ס״ט ושאינה מתנאי כתובה בדף ס״ח]. אמנם כתב רבי׳ שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין שהרי מקשה שם [בפרק נערה דף נ״ב וכן הסוגיא בתוס׳ שם ובסמל״ת סימן פ״א] ותגבה ממטלטלין ומתרץ ככתובה שוויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין בזמן הזה כשמואל בפ׳ נערה [דף נ׳] וגם בזמן הזה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין וזהו כמו אומדנא שסובר רבא כר׳ יהודא וכשמואל באמידני׳ בפרק מציאת האשה [דף ס״ח] ורבינו יעקב הי׳ אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקע מקנינא דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריו׳ ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין כו׳ ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הן בעין ואהני דלא כתבין אגב שלא לגבות מן הלקוחות. דווקא לוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה [מוכח באלפסי פרק מי שהיה נשוי ולקמן בסימן פ״ב מבואר איזו נקראת מתנת ש״מ או מתנת בריא] אבל מקבל מתנת בריא אינו מפקיע לדברי רבינו יצחק בר ברוך ולדברי רבינו יצחק בר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאוריי׳ דתנן [בריש פרק הניזקין דף מ״ח] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדים ומקבל מתנה בכלל משועבדים הן הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת שכיב מרע שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא ועוד תקנו חכמים [במשנה וגמ׳ פ׳ האשה שנפלו דף פ׳ ופ״ב כל הסוגיא] שיהו כל נכסים של בעל אחראין וערבאין לכתובתה אפי׳ כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אף על פי שמכרו קיים ויש לו רשות למכור כל נכסיו ואם ירצה יש לה לטרוף אותם בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה [בפ׳ הכותב דף פ״ז] בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות ותקנה זו כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשבאה לגבות כתובה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין מפני שבתי דינים היו נמנעין מלהשביעה כמו ששנינו בפרק השולח [דף ל״ד ובגמרא דף ל״ה] שחוששין לה שמא לא תדקדק בעצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה [בפרק כל הנשבעין דף מ״ח] מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום שאין לה כתובה אלא עד שתשבע כתב רבי׳ משה [בפרק ט״ז דאישות] שאם נישאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה אבל אינה נודרת ונוטלת כדאי׳ בפרק השולח [דף ל״ה] שמא יפר לה הבעל ואומר רבינו יצחק כי נדר על דעת רבים יועיל בזה שנינו בפרק הכותב [דף פ״ו] המושיב אשתו חנונית או שמינה אותה אפוטרופסית הרי זה משביעה כל זמן שירצה רבי אליעזר אומר אפילו על כילכה או על עיסתה ואמר שם [בדף פ״ז] שאם פטרה מנדר ומשבועה אינו משביעה ואומר שם רבי שמעון [בדפ״ז] כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובע׳ כתובתה אין היורשים משביעין אותה ומפרש שם אביי [בדף פ״ח] לרבי שמעון כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפי׳ פטרה מן השבועה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר [בדף פ״ו] שמן הדין הואיל ופטרה מנדר ומשבועה בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואומר רב נחמן [שם] אמר שמואל הל׳ כאבא שאול בן אימא מרים ופירש רבינו חננאל [בתוס׳ שם דף פ״ח בד״ה לאפוקי] הילכך משביעין אותה ואפילו על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אלא על טענת ברי ומסיק שם שבא לאפוקי ממאי דשמעינהו לרבי אליעזר ורבנן דהיכא דלא פטרה משבועה משביעה שבועת אפטרופא כל זמן שירצה אפילו שלא בשעת תביעת כתובתה ואיידי דנקט רישא יורשין נקט סיפא יורשין כי הוא הדין שאין הוא יכול להשביעה ופוסק רבי׳ יעקב [בתו׳ דלעיל ובאשירי שם] ורבינו חננאל גם בזאת כרבי שמעון כמו שמתחילת דבריו הלכה כמותו ומעשה בא לפני רבינו יעקב באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אותה אפוטרופס והיתה נושאת ונותנת בהרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינם שלו ופסק שאין הבעל יכול להשביעה מטעם שאמרנו מסקינן בפרק הנושא [דף ק״ד] אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו לאחר ק׳ שנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום כמו שאומר שם [בדף ק״ד כל הסוגיא] אי לא נקיטה כתובה במאי גביא ואפילו עיקר כתובתה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפילו עיקר כתובתה אין לה עד שתוציא כתובתה אלא אם כן יש עדים שנשרפה במה דברים אמורי׳ במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר הכתובה אע״פ שאין בידה שטר כתובה בין שנתגרשה בין שנתארמלה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה [ב״מ דף י״ז ובתו׳ שם הסוגיא] שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראייה ברורה ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה עד חמשה ועשרי׳ שנה ואם באתה לתובעה אחר חמשה ועשרים שנים אין לה כלום שאלו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה והרי אינה עם היורשין שתוכל לומר נכלמתי מלתבוע והם עמי בבית כדאיתא בפרק הנושא [דף ק״ד] וגם משם למדני שהמחילה אין צריכה קניין לפיכך אם הי׳ היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה אפי׳ אחר כ״ה שנה שמה ששתקה ולא תבעה מפני שהיתה בושה מן היורשים כדמסיק שם בכתובות [דף ק״ד]. [בתו׳ בפ׳ הכותב דף פ״ח בד״ה הוציאה גט כל הסוגיא] ורבינו שמשון בר׳ אברהם פי׳ בשם רבי׳ יצחק שהאומר שזה שאמר ר׳ יוחנן [בפ״ק דב״מ דף י״ז] בכתובות הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום זהו בין במנה בין במאתים בין במזונות האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיטה כתובתה בין לא נקיטה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר כותבין שובר וכן השיב רבינו יצחק בתשובה אחת המתחלת ראיתי דמעת העשוקים וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט [דף קע״א] והאידנא דכתבין תברא אבל קשה שאביי שסובר שם [בפ״ק דב״מ דף י״ז] כרבי יוחנן סובר בפרק קמא דסוטה [דף ז׳] דאין כותבין שובר שאומר שם האשה שאמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת שמע מינה כותבין שובר אומר אביי תני מקרעת לפי זה לא תגבה דאביי אלא אם כי יש עדים שנשרפה וגם רבא משמע שם [בדף ז׳ וע״ש בתו׳] שסובר דאין כותבין שובר ומעמידה במקום שאין כותבין כתובה שאז ודאי כותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר אמנם אמר סתם התלמוד בפ׳ גט פשוט [דף קע״ז] והאידנא דכתבינן תברא ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מר חפץ גאון שמביאין שתים וג׳ מקרובותיה ונותנין כפחות שבהן, [בפרק הכותב דף פ״ד ובפ׳ מי שהיה נשוי דף צ׳] מי שהי׳ עליו שטר חוב וכתובה אם החוב קודם גובה בעל חוב תחילה והשאר לאשה ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחילה והשאר לבעל חוב במה דברי׳ אמורים כשהיתה הקרקע שבאו לגבו׳ ממנה קנוייה בשעת הנישואין ובשעת שלוה הוא שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחילה זכה תחלה אבל אם לאחר שנשא ולוה קנה קרקע כולן חולקין בשוה כדגרסינן בפ׳ מי שמת [דף קנ״ז] אם תמצא לומר דאיקני קנה ומכר או הוריש משתעבד לוה ולוה ולכל אחד כתב דאיקני וקנה ומכר מהו ומסקינן יחלוקו שבשעה שקנה הי׳ משועבד לכולן ואין כאן דין קדימה [הכי מוכח באלפסי פרק מי שהיה נשוי] לעולם כל שקדם וזכה במטלטלין כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאים מידו שאין דין קדימה במטלטלין אבל במקרקעי קיימא לן [בגמרא שם דף צ״ד] דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אמר אמימר בפ׳ הכותב [דף פ״ו] מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והי׳ לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה תיטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחת מפני בעל חוב והוא גובה כל חובו תחילה ומאחר שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובעל חוב מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב חובו תחילה ואם נשאר לאשה מה שתטול תטול בכתובתה או תדחה כך כתב רב אלפס [שם] בשם רב האי גאון וגם רבינו חננאל כתב כן בלשון אחד ובלשון אחר כתב יחלוקו כמו לוה ולוה וקנה דסוף פרק מי שמת [דף קנ״ז]. גרסינן בפרק הניזקין [דף נ״ח] הבעל שמכר נכסיו ואחר כך כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו וקנו ממנה אף על פי כן כשתבא לטרוף טורפת שהרי יכולה לומר מה שכתבתי כן נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בנתים המכירה קיימת כמו שאמר התלמוד בפ׳ האשה שנפלו [דף פ״א] דבעל בנכסים אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי לזבוני בתמי׳ אבל אם קנו מן האשה תחילה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו ומסקינן בפרק חזקת הבתים [דף נ׳] דנכסי מלוג אין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך אפילו קנו ממנה לבסוף המכר קיים אמרינן בפרק אלמנה ניזונת [דף צ״ז ומה שכתב נשבעת המסקנה כך בדף צ״ח] אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בבית דין מומחה בין בבית דין שאין מומחה כדאיתא בפרק אלו מציאות [דף ל״ב] והוא שיהו השלשה אנשים אומני׳ ויודעי׳ בשומת קרקע ואחריות המכר על נכסי יתומים כדאמר רב יוסף אבל הגרושה לא תמכור אלא בב״ד מומחין וכל המוכרת בבית דין לא תמכור אלא בהכרזה אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה [שם דף צ״ח והטעם בתוס׳ שם בד״ה אמר ליה הכרזה ועניין ההכרזה בערכין כ״א וכ״ב ולקמן מביאו בסימן צ״ד] ואף על פי כן צריכה ג׳ אומנים היודעים בשומא, [משנה בפ׳ נערה דף כ״ב ומה שכתב ונדונייתה ממשמעות הגמרא שם דקאמר מפני מה התקינו כתובת בנין דוכרין וכו׳ ע״ש] מתנאי כתובה שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין השאר עם אחיהם בשוה כמו ששנינו בפרק מי שהי׳ נשוי כיצד נשא אשה כתובתה ונדונייתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת וכתובתה ונדונייתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותה בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן שניה שש מאות במה דברים אמורים כשהניח יתר על שתי הכתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה אבל אם לא הניח יתר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן לא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלק ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה אמרו היתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בבית דין כמה היו שווין בשעת מיתת אביהן ואע״פ שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן קודם שיבאו לחלק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן היה שם יתר על כדי ב׳ הכתובות אע״פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעטו אלא כל אחד יורש כתובת אמו שנינו בכתובות [דף צ׳] נשא אשה ראשונה ומתה בחייו ונשארו לו בנים זכרים ממנה ואחר כך נשא שנייה וילדה לו בנים זכרים ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה שהרי השנייה ב״ח ויורשי הראשונה באין מכח ירושת אביהן שמת דהא ירתין תנן לפיכך פורעין החוב תחילה והשאר ירושה [בכתובות דף נ״ב] ומדקדק שם [דף צ׳] ש״מ ממתני׳ ג׳ דברים ש״מ אחת בחייו ואחת במותו כעין משנתינו יש ליורשי הראשונה כתובת בנין דכרין ולא חיישינן לאינצויי שיאמרו בני שנייה אם היינו באין בתורת בנין דכרין כמותכ׳ כגון אם מתה גם אמנו בחיי אבינו היה הדין עמכם שהיינו כולנו באים מכח ירושת אב אבל עכשיו שאנו באין מכח ירושת חוב אמנו שהוא משפט ניטול אפילו אין כאן כי אם נקבות ואתם באים ליטול מכח ירושת אבינו חלק יתר זה לא נניח לכם ליטול בירושת אבינו יותר ממנו לא נחוש למריבה זו מדקתני שנייה ויורשיה קודמין מקדם הוא דאקדומי אם הנכסים מועטים שיטלו הכל הא אם הנכסי׳ מרובין נוטלין בני הראשונה שאם לא היו נוטלין היה לו לומר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה ואע״ג דתנן בבא בתרא [דף קט״ו] בן קודם לבת ושם אפילו נכסים מרובין אינה נוטלת כלום כיון שיש לו לטעות בדבר היה לו לפרש ועוד למדנו שכתובה זו של שנייה שנגבית בתורת חוב נעשית כמותר וגובין בני הראשונה כתובת בנין דכרין שאין לך ירושה גדולה מזו דכשמת נפלו הנכסים לפני היורשין וכשיצא שטר חוב על אביהם אלו ואלו עושי׳ מצוה לפרוע חוב אביהם ואין צריך כאן מותר דינר מדלא קתני אם יש שם מותר דינר ובשני דברים אלו פוסק שם [בדף צ״א] הלכה אע״פ שרב אשי דוחה שם שאין ללמוד כן ממשנתינו ולמדנו עוד שכתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי מדלא אתו בני ראשונה לטרוף על בני שנייה כתב רבינו חננאל [באשרי שם] דווקא אחת בחייו ואחת במותו שמתה גם זו שנשאה בחייו אחריו הוא דיש ביניהם כתובות בנין דכרין אבל אם השנייה בחייה בהדיא לא אשכחנא וכתב מורי רבי׳ יהודא בשם ר״י בר שמואל וזה לשונו ומיהו אומר ר״י דהשתא למסקנא לא קאי האי דיוקא דמעיקרא ש״מ א׳ בחייו ואחת במותו וכו׳ מדקתני שנייה ויורשיה קודם ליורשי הראשונה הא איכא שקלי אפי׳ במקום השנייה עצמה עכ״ל כתב בה״ג פסק דין שיצא לפני ישיבת הגאונים דהא דקתני שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה העמדנוה בפרק כל הנשבעין [דף מ״ח] כשנשבע׳ ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשיה של שנייה נוטלין כתובתה שאין אדם מוריש שבועה לבניו אבל בני הראשונה גובין כתובת בנין דכרין שאין עליהם שבועה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והנשאר אחריהם מן הנכסים בין קרקע בין מטלטלין יחלוקו יחד יורשי ראשונה ויורשי שנייה איש איש חלקו כמשפט הירושה איש ואשה שהיה ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו כמה את נותן או כותב לי כך וכך וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו כמה את נותן לבנך כך וכך וכמה את נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן דברים אע״פ שלא היה ביניהם קניין מידם ואלו הן הדברים הנקנין באמירה דבר זה שאמרנו מביאו רבינא בקדושין [דף ט׳] ומשמע שסוברין שנקנין באמירה בלא שום כתיבה ואלו במסכת כתובות בפרק הנושא [דף ק״ב] אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא אמר ליה לא נתנו ליכתב ומקשה שם רבינא לרב אשי להוכיח שניתנו ליכתב משמע שחולק עליו ויש לתרץ שבמסכת קידושין [בפרק ראשון דלעיל] חזר והודה לרב אשי ורבינו מאיר פירש שלעולם חולק על רב אשי וכן פירש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאין ניקנין באמירה לבדה ומה שתפס נקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין [שם], או אין צריכין שנקנין באמירה לבדה בלא קניין וכתיבה ואמר רבינא שם שלכל הפחות צריכין לכתוב ורב אשי חולק עליו וצריך לדקדק הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניית חתנים עכשיו שאין רגילות לכתוב. ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבינו יוסף טוב עלם רבינא ורב אשי הלכה כרבינא אבל ר״י ברבי שמואל פוסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רבינא ורב אשי שניהם סוף הורא׳ היו ורב אשי היה גדול ממנו כדאמרינן בגיטין [בפ׳ הנזקין דף נ״ט] מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ורבינא הי׳ תלמיד חבר לרב אשי כדאיתא בפרק הדר [דף ס״ג] עוד מדקדק ר׳ שמואל [בתוס׳ פ״ק דקדושין דף ט׳ בד״ה הן הן ובפ׳ בתרא דכתובות דף ק״ט בד״ה תשב] דדווקא עמדו וקדשו בתוך הדברים ועשו קידושין כדמשמע לשון עמדו ואומר ר״י שאין זו ראייה שדרך התלמוד בלשון זה כדגרסי׳ [ביבמות דף ק״ח] קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, [בתוס׳ דלעיל] בד״א כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב [האחד] לבנו ובנישואין הראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים מקנה לו באמירה וכן מפרש בירושלמי [ריש פ׳ אע״פ] אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואי שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך שנינו בפרק אחרון [דף ק״ט] הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה. אדמון אומר יכולה לומר אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ופוסק בגמ׳ [שם] כל מקום שאמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. [שם] ובירושלמי מעמידה בפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו, [בסוטה פרק ארוסה דף ל״א ובפ׳ אלמנה ניזונית דף ק״א] מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שמכר או שנגנב או שנאבד מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר נכסי מלוג ולא המזנה בלבד אלא העוברת על דת משה או על דת יהודית אין לה כתובה [שם] לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה [כדר׳ ינאי בריש פ׳ אע״פ דף נ״ד] וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניתה ויצאה כדאי׳ בירושלמי [בפרק המדיר] ואין הבעל חייב לשלם לא מה שפחת ולא שאבד ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה כדאיתא בפ׳ המדיר [דף ל״ב כל הסוגיא במשנה וגמרא] יצאה בשוק ושער ראשה גלוי דתנא דבי ר׳ ישמעאל ופרע ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש או שנודרת ונשבעת ואינה מקיימת או ששמשה מטתה והיא נדה או שאינה קוצה לו חלה או שהאכילה את בעלה דברים האסורים. ואין צריך לומר שקצי׳ ורמשי׳ ונבילות אלא אפי׳ דברים שאינם מעושרי׳ והיאך יודע דבר זה כגון שאמרה פירות אלו פלוני תקנם לי ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה ופלוני החכם טיהר לי את הכתם ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא עליה. איזוהי דת יהודית הוא המנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית היוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרועה ואין עליה צעיף כשאר כל הנשים אע״פ ששערה מכוסה במטפחת ואין בזה פריעת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי [שם] היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש ומה שאומר שם הדא דאת אמר בחצר אבל למבוי יש בה משום פריעת ראש התם כשרוצה לשהות במבוי ופי׳ קפליטין לעז הוא או שהיתה טוה בשוק ורד או כיוצא בו לדברי רבינו חננאל [בתו׳ שם] כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות או הפרוצות או שטוה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהיתה משחקת עם בחורים או שהיתה תובעת את התשמיש מבעלה בקול רם או ששכנותיה שומעין אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, [בפ׳ מרובה דף ס״ב] עזרא תיקן שתהא האשה חוגרת בסינ׳ בתוך ביתה משום צניעות ואם לא חגרה אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה גרסינן בירו׳ כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב וכן מצינו במעשה דקמחית בפ״ה דיומא [דף מ״ז] אמר בירושלמי [בפרק המדיר] ובמסכת סוטה פרק ארוסה שהעוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה [דף כ״ה] כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנס ומיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת הסינר או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה בכילה כדאיתא בפרק שני דיבמות [דף כ״ד] ובירושלמי [בפרק המדיר דף ל״א] מוסיף שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראה אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה וסגרו הדלת וכיוצא בדברים האלו אם רצה להוציא תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא [כך המסקנא בסוטה פרק ארוסה דף כ״ה] אלא אם רוצה לא יוציא עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה אז ודאי כופין אותו להוצי׳, [בתוס׳ פ״ב דיבמות דף כ״ד בד״ה אמר רבי] ר״ת תפס לו שיטה אחרת בעניין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גרשה זה ונשאת אח״כ לרוכל שהרי זה קול שלפני הנישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן כדאי׳ בפרק המגרש [דף פ״ט] גרסינן בפ׳ ארוסה במסכת סוטה [דף כ״ז] אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל, [בפרק האומר בקידושין דף ס״ו] מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינה וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש ובין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור הוא לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודתה שהיא זנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח״כ תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול בשם רבי׳ יעקב אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכין דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה גרסינן בירו׳ דסוף נדרים [דף מ״ב] עלה דההיא דהאומרת לבעלה טמאה אני [משנה היא שם דף צ׳] כלומר שזניתי תחתך תביא ראייה לדבריה שמא נתנה עיניה באחר א״ר אילא מסתברא אם היה חבר יוציא בין כך ובין כך הואיל ואמרה לו שזינתה אבדה כתובתה [בגמ׳ שם דף צ״א ועיקרו במשנה פ״ד דסוטה דף כ״ד] עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך בדעתו עליה חייב להוציא מסקינן בפרק נערה [דף נ״א] האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל וכל שתחילת ביאתה באונס אע״פ שסופה ברצון ואפי׳ אמרה הניחו לו שאילמלא לא אנס לי הייתי שוכרתו מותרת שהיצר לבשה ומלשון והיא לא נתפשה דרשו רבותינו [שם] שיש לך אחרת שאע״פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן ואחד אשת כהן ואחד אשת ישראל שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה מכתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון [דף צ״א] וכופין את הכהן ליתן לה את הכתובה ולגרשה, [במשנה שם דף צ׳] אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינה כדין ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין [פרק האומר דף כ״ו] גבי ההוא סמיא, [בפר״ק דסוטה דף ב׳] האומר לאשתו בפני שני עדים אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לסתור בפני עדים ושהתה כדי טומאה אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה [לקמן בסי׳ נ״ו], [בפרק ד׳ דסוטה דף כ״ד] ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואע״פ שלא מצאו עליה דבר מכוע׳ שאין לך דבר מכוער יותר מזה והיום שאין לנו מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר א״ר חנינא מסורא [בפרק קמא דסוטה דף ב׳] לא לימא איניש לאתתיה בזמן הזה בינו לבינה אל תסתר עם פלוני דדילמא ס״ל כרבי יוסי ברבי יהודא דאמר קינוי מועיל על פי עצמו והאידנא דליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה עילויה איסורה דלעולם אם נסתרה אחר כך ומשם יש להוכיח שאם לא קינא לה ונסתרה שאינה נאסרת לבעלה ופסק רבינו חננאל שנאסרה לבעלה משעה שיראו עדים שמתנהגין דבוקין זה בזה כמנאפין שאפי׳ לעניין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמר בפ׳ קמא דמכות [דף ז׳] היכי דיינינן כשמואל דאמר במנאפי׳ עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת אבל בסתירה לבד אינה נאסרת לבעלה כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד ובמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים [דף צ״א] בנשי׳ שנסתרו והוצרכו האמוראים שם לפסוק שצריך שתהא שום אמתלא להתירן זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתינו אשר שם שעל זה מדבר אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלה להתירה ומותרת כאשר בארנו. הנושא אשה סתם ונמצא עליה נדרים תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת באילו נדרים אמרו שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אבל נמצא עליה נדר חוץ מאלו לא הפסידה כלום כדאיתא בריש המדיר [דף ע״ב] וכן אמר שם שהכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספ׳ [שם דף ע״ה] כיצד היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו אפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה ואם אין שם מרחץ טוען במומין שבסתר, [שם דף ע״ז] ונכפה בעתים ידועים הרי הוא כמומין שבסתר, [שם דף ע״ה] אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרי׳ לו וחזקה ששמע ונתפייס [מהמיימ׳ פ׳ כ״ה דהלכות אישות] דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג נשים להלך בשוק ופניהם גלויו׳ והכל יודעים אותן ואומרים זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה אבל בערי המערב ובטולייטל״א ובסביבותיה שאין דרך הבנות שם לצאת כלל בשוק ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ומכוסה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ בעיר ושלא היה לו קרובים לבדוק בה, [במשנה שם דף ע״ב] כל המומין הפוסלין בכהנים פסולין בנשים ובמצות הכהנים [בסמל״ת סימן ש״ח] יתבארו מומי הכהנים ויתר עליהם בנשים. [שם דף ע״ה] ריח רע וזיעה וריח הפה וקול עבה ודדין גסין מחברתה עד טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת פירוש מבוקע ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואפילו אין בה שער זו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר אף על פי שאין בה שער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים [שם] כיצד היא טענת מומים אם היו מומין שנמצאו בה מומים שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראייה שידע בהם הבעל ורצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא תצא בלא כתובה כלל היו (ו) בה מומין שאיפשר שנולדו אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראייה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראייה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו הביא הבעל ראייה שעד שלא נתארסה היו בה או שהודת׳ לו בכך והביא האב ראייה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה, [שם] בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה עד עתה אפילו היא בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שראה ורצה עד כאן פרק המדיר. לפי משנה אחרונה דסוף נדרים [דף צ׳] אמרה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה מפרש בירושלמי [שם] שצועקת על בעלה ואומרת כמו שהשמים רחוק מן הארץ כך אהיה רחוקה ממך לפי שאין שכבת זרעו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד יעשו סעודה והם מתרגלים להתפייס דרך סעודה ולא אמרינן יוציא ויתן כתובה שמא נתנה עיניה באחר מפרש רב אלפס [בסוף פרק הבא על יבמתו] דמיירי במי שלא שהתה י׳ שנים והיא תובעת שיוציאנה אבל ההיא דר׳ אמי דפ׳ הבא על יבמתו [דף ס״ה וע״ש בתוס׳] איש ואשה שאין להם בנים האיש אומר שהאשה עקרה והאשה אומר׳ שמן האיש הוא שאינו מוליד האשה נאמנת שמרגשת היא לשכבת זרע כשיורה כחץ ובקיאה בכך. לשם מדבר כששהא עמה עשר שנים והוא מבקש להוציאה בלא כתובה והיא נאמנת ויתן כתובה ואין לחוש שמא עיניה נתנה באחר שהרי ע כרחה יוצאה ויש חילוקום אחרים וזה עיקר אמרינן במס׳ נדה [דף י״ב] הנושא את האשה ונמצא שאין לה ווסת קבוע לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהם אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש חוץ מן העד של האיש שמקנח בו עצמו ואף על פי שמום גדול הוא זה לא הפסידה כתובתה שהרי בודקת עצמה תחילה ומשמשת הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובשעה שקנחה בעצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג׳ פעמים זו אחר זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראוייה לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם [שם] שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין ומותרת לינשא לאחר כמו שיתבאר בעניין הנדה [בסמל״ת סימן קי״א] במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחילת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל ולא מצא דם וחזרה אחר כך להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובתה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שבארנו למעלה, [פשוט ומבואר ממתניתין דפרק המדיר דף ע״ה ומכמה מקומות ומה שכתב ואם רצה להוציא וכו׳ נתבאר ממתניתין דפרק אף על פי דף נ״א לקתה חייב לרפאותה וכו׳ ע״ש] וכל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת אעפ״י שנעשית מוכה שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יתן כתובה [שם דף ע״ז] האיש שנולדו בו מומין אחרי שנשא אשה אפילו נקטעה ידו או נסמית עינו אליבא דרבנן שפוסק רבא ורב נחמן כמותם ולא כרשב״ג וכן פסק רב אלפס [שם] ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לאו תצא בלא כתובה כדין כל אשה המורדת אבל אם נולד בו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות שנינו בפרק המדיר [דף ע״ו] שכופין להוציא ומסיי׳ בתוספתא [פ״ז דכתובות] שכופין להוציא ויתן כתובה ואם רצתה תשב עם בעלה אבל נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואפילו היא רוצה לישב עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה שומעין לה גרסינן בירושלמי דסוף אלמנה ניזונת [ומביאו בתוס׳ ריש פרק המדיר דף ע׳ ופרק הבא על יבמתו דף ס״ד בד״ה יוציא ויתן כתובה] אין מעשין אלא לפסולות פי׳ כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא ומקשה לה והא תנינן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה משם יש ללמד שאין כופין אלא במקום ששונין כופין אבל אומרי׳ לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין:

Rosh Ketubot 1:19רא״ש כתובות א׳:י״ט

מדקאמר חכמים תקנו לבנות ישראל מאתים משמע דכתובה דרבנן דקי״ל כרב נחמן בדיני וכן משמע ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף פט.) דקאמר האשה שהלך בעלה למדה״י ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח״כ בא בעלה דאין לה כתובה מזה ומזה ומפרש התם טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו׳ אלמא דסתמא דהש״ס קסבר דכתובה דרבנן וכן סתם מתני׳ לקמן פרק נערה (כתובות דף נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב״ד וגם מדגביא מן הזיבורית אלמא מדרבנן היא ותימה על מה שנהגו לכתוב בכתובות באשכנז ובצרפת כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא. אומר ר״ת ז״ל דסמכינן אדרשב״ג דאמר בפרק בתרא דמכילתין (כתובות קי:) נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא״י נותן לה מעות קפוטקיא ומפרש בגמ׳ משום דקסבר כתובה דאורייתא היא וקי״ל כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד הביא ראיה דלקמן פרק אלו נערות (כתובות דף מ.) קאמר ר״א יתומה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקאמר רבה בב״ח אר״י ר״א בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה ומסיק רב התם הלכה כר״א וכיון דס״ל כר״ע א״כ דרש כר״ע אשר לא אורשה לג״ש למילף אונס ממפתה ומפתה מאונס ורבי יוסי הגלילי דפליג אדר׳ עקיבא מקיש אונס למפתה מכמוהר הבתולות וא״כ צריכין לומר דר״ע הוה דריש כמוהר הבתולות לכדדריש ליה הכא ברייתא לכתובת אשה ומיהו למה שפרש״י דדריש הכא מלישנא דכמוהר הבתולות א״כ ליכא לאוכוחי מידי דר״ע ור״י הגלילי לא איירו למידרש לישנא דמוהר אבל לא נהירא האי פירושא למידרש כתובה דאורייתא מלישנא דמוהר אלא נראה לפרש כן שיהא זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת האשה ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מג״ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ותימה מ״מ קשה הילכתא אהילכתא דקי״ל הילכתא כר״נ בדיני וי״ל דלית הילכתא הכא כר״נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה ולא סבירא ליה כוותיה דמתרץ לקמן בברייתא (כתובות דף יב.) כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים משום דחיישינן שהוא מכחיש ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והא דאמרינן בפרק האשה מאי טעמא תקינו רבנן כתובה וכו׳ ה״פ מ״ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ור״ח ז״ל פירש דקי״ל כרב נחמן דאמר כתובת אשה דרבנן ואע״ג דאמרו כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו הכא לית הילכתא כוותיה דאמרינן בפ׳ בתרא (כתובות קי.) לאפוקי מדרשב״ג ולאו ראיה היא דטובא אשכחן בהש״ס לאפיקי וקי״ל הילכתא הכי. בגיטין (פה:) לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ובפרק הזהב יש הרבה כאלו. ועוד הא דלקמן ברייתא היא ואי ברייתא פליגא עליה אין זו הוכחה שלא יהא הלכה כמותו. כל הגאונים הסכימו דכתובת אשה מדרבנן וגובין לה חמשין כסף סלע מדינה שמינית של סלע צורי וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות מ״ה נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ׳ סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד:

Lechem Mishneh Hilkhot Melakhim 4:4לחם משנה הלכות מלכים ומלחמות ד׳:ד׳

נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה וקידושין וכו׳ – מדברי רש״י ז״ל בפירוש החומש בפרשת חיי שרה נראה דגורס פלגשים קידושין בלא כתובה והקשה לו הרמב״ן ז״ל דאינו כן אלא דפלגש הוי בלא קדושין וכגירסת רבינו דכתובה הוי מדרבנן. וא״ת לגירסת רבינו למה הוזכרו כתובה אם אינו נקרא פלגש אלא בלא קידושין אבל בקידושין הוי אשה א״כ למה לי כתובה ועוד דהא רבינו פסק בהלכות אישות פ״י דכתובה דרבנן וא״כ היכי קאמר דהוי בלא קידושין וכתובה דכתובה אינה מעלה ומוריד כיון דהוי מדרבנן. וי״ל דאין הכי נמי דלגירסת רבינו והרמב״ן ז״ל קידושין הם עיקר ומה שהוזכרו כתובה הוא משום דכן דרך דרבנן תיקנו לנשואה כתובה הזכירוה אבל אין הכי נמי דאינה מעלה ואינה מוריד כלל. והרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל הקשה שם בפירושו על רש״י ז״ל על גירסת רבינו דהיכי אמרו במדרש דאחיתופל התיר ג״ע במה שעשה לאבשלום שישכב עם פלגשי אביו הא כיון דאין כאן קידושין אינו גילוי עריות. וי״ל דכיון שפילגש של מלך אסורה להדיוט וכדכתב שם רד״ק ועוד דהוא פלגש אביו ומכוער הדבר ככתוב שם אע״ג דלא הוי גילוי עריות ממש הוי אביזרייהו דג״ע ודמי להו. ותדע לך דהרי אמרו (סנהדרין ע״ה.) בההוא שהעלה טינא בלבו על אשה פנויה ואמרו שתדבר עמו אחורי הגדר ולא רצו חכמים מפני שהוא גילוי עריות וכמו שאמרו ביומא פרק יוה״כ א״כ ודאי כל דהוי אביזרייהו דגילוי עריות נקרא ג״ע:

Mishneh LaMelekh Hilkhot Naarah Betulah 1:3משנה למלך הלכות נערה בתולה א׳:ג׳

וראיתי לרש״י ז״ל בפירוש החומש שכתב מהור ימהרנה לו יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב״ן ז״ל טען עליו ואמר ואינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה״ת שהכתובה ד״ס היא. והרא״ם תמה על הרמב״ן ז״ל איך כתב ואינו אמת וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד״ס והרב פסק כמ״ד שהכתובה היא מן התורה ע״כ. ואני תמה על הרא״ם בזה דהא לא נחלקו אלא בכתובת בתולה אבל בכתובת בעולה לא נחלקו דפשיטא דכתובתה אינה אלא מדרבנן. ובפ״ק דכתובות אמרינן אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר אלמא דפשיטא להו דכתובת אלמנה לכ״ע לא הויא מה״ת וזה פשוט. והנראה אצלי דטענת הרמב״ן היא דאי אמרת בשלמא דאיכא שום כתובה מה״ת ניחא דהכא גזירת הכתוב היא שזה המפתה יכתוב לה כתובה כדין כל נושא בתולה מאחר שהיתה בתולה וקנס הוא שקנסה אותו תורה אלא אי אמרת דליכא מה״ת שום כתובה לשום אשה היכי קאמר הכתוב מהור ימהרנה לו דהא ליכא כתובה מה״ת כלל והרא״ם תירץ דרש״י סבר דכתובה מה״ת ובזה אתי שפיר שקנסו הכתוב שיכתוב לה כתובה ככתובת הבתולות. וכל זה ניחא לדעת רש״י שסובר דכתובה דאורייתא. אך לדעת רבינו דס״ל דכתובת אשה מד״ס וכמ״ש לעיל בפ״י מהלכות אישות דין ו׳ מנא ליה דכתובת מפותה היא מאתים ככתובת הבתולה. ואולי נאמר דאף למ״ד דכתובת אשה דרבנן דריש ליה לקרא כדדריש ליה רש״י ז״ל ומצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתב ויצאו בניו עמו ואמרינן בפ״ק דקידושין וכי מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכתבו הראשונים ז״ל דאע״ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ולא במזונות בנו מ״מ כיון דמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו. ה״נ נימא נהי דליכא כתובה מן התורה מ״מ המנהג היה דכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתובה כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולות כיון שהיא בעולת עצמו. וע״כ קרא כי אתא לומר שיכתוב לה כתובה הוא שיכתוב לה כתובה כבתולות. דאי שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לאלמנה לא איצטריך קרא וכי בשביל שהוא בעלה לא יכתוב לה כתובה. א״ו דקרא אתא לומר שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לבתולות. והשתא רבינו ז״ל גמר מינה לדידן דאית לה לבתולה מאתים מתקנת חכמים המפותה יש ככתובת הבתולות: ולפי פירוש זה אפשר דרש״י נמי אזיל בשיטת הראשונים ז״ל שפסקו דכתובת אשה היא מד״ס וא״ת דבפרק אלו נערות (דף ל״ט) אמרינן רבי יוסי בר׳ יהודה אומר יש לה כתובה מנה ורבנן לא פליגי עליה אלא דס״ל דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דס״ל דלא תיקנו להו כתובה אבל אם היה לה כתובה היתה כתובתה מנה. וי״ל דהתם מיירי באונס ובאונס לא חייבו הכתוב כי אם בקנס דהא לא כתיב גביה האי לישנא דמהור ימהרנה לו אלא ולו תהיה לאשה ומש״ה אין כתובתה אלא מנה. אבל במפותה דכתיב בה מהור ימהרנה לו כתובתה מאתים. ונראה דיש להביא קצת ראיה לדברי רבינו הללו מההיא דתנן מה בין אונס למפתה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והקשו בגמרא לכשיוציא אשתו היא ופירש״י דבתמיה הוא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא. משמע דאי ה״א דכבר היא אשתו הוה ניחא לישנא דמתניתין דקאמר האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא. ואי אמרת דכתובת מפותה היא מנה היכי קתני דמאי דאיכא בין אונס למפתה הוא דהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והלא אינם שוין שזה נותן מנה וזה נותן חמשים סלעים. אבל אי אמרינן דכתובתה מאתים ניחא וס״ל כתירוץ קמא שכתבנו לעיל בשם הרב הנימוקי דחמשים שקלים הם מאה דינרים ומנה של קדש כפול היה נמצא שעולין החמשים שקלים כמאתים זוז דכתובת [הבתולה]. והשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני דמה שיש בין אונס למפתה הוא שזה נותן מיד וזה לכשיוציא אבל בענין התשלומין שוין הם בדינם. וא״ת אכתי אינן שוין בתשלומין שזה הוא כסף צורי וזה כסף מדינה וההפרש רב ביניהם. וי״ל דזה לא היה קשה לו לתלמודא דאפשר דהך מתניתין רשב״ג היא דאית ליה בפרק בתרא דכתובות (דף ק״י) דכתובה אשה הויא דאורייתא וא״כ גם המאתים זוז הם כסף צורי ועולה לחשבון כסף חמשים שקלים. ואף דרבינו ס״ל דכתובת אשה הויא מדרבנן. מ״מ ס״ל דכי היכי דמפותה זו היא בעולה ואפ״ה אית לה כתובת בתולה מדאורייתא לדידן נמי אית לה מאתים כמו שאר הבתולות: