Shas:Oaths – Positive Commandment or Objectionable Necessity/2/he
Jump to navigation
Jump to search
שבועות – מצווה חיובית או הכרח מגונה?
גישות פרשניות
סקירה
הראשונים נחלקים לגבי משמעות השבועה. בעוד הרמב"ם רואה את שבועת האמת כמצוות עשה וקידוש שם שמיים, ר' יהודה החסיד ור' אלעזר הרוקח מתייחסים לכל שבועה, ואפילו שבועת אמת, כחילול שם שמיים. הראב"ד והרמב"ן נוקטים בגישה אמצעית, ומבינים ששבועת אמת היא ניטרלית, ואין בה לא מצווה ולא איסור.מצוות עשה
שבועת אמת היא מעשה חיובי, והנשבע מקיים מצוות עשה ומקדש שם שמיים.
"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – הרמב"ם מבין את מילים אלו כמצווה להישבע בשם ה', בכל פעם שיש צורך בהצהרה חשובה.
"אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" – לפי הרמב"ם, אלו שלושה מצוות נפרדות (הנמנות כמצוות ד', ה', וו' בספר המצוות), שאינן קשורות למצווה להישבע בשם ה'.
הבדלים בין סוגי שבועות – הרמב"ם בספר המצוות אינו מבדיל בין סוגי השבועות, ומבין שכולם הם קיומים של המצווה.1
הבנת תמורה ג': – לפי הרמב"ם, ההווא אמינא שבבבלי הייתה ששבועות אסורות, ואפילו אם נשבע שבועה בבית דין כדי להימנע מהפסד ממון, הנשבע חייב מלקות. אך, מסקנת הבבלי היא שלומדים מהופעה אחת של "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" שיש מצווה להישבע, ומהפסוק השני שיש היתר להישבע לקיים את מצוות התורה.
שבועה לקיים את המצוות – הרמב"ם רואה את ההיתר להישבע לקיים את המצוות כחלק קטן בלבד ממצוות "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ", המצווה הכללית להישבע.
האיומים על הנשבע – לפי שיטה זו, מאיימים על האדם שבא להישבע בבית דין רק כדי שיימנע משבועת שקר, ולא כדי שיימנע מלהישבע בכלל. כמו באיומים על עדים פוטנציאליים, האיומים חלים רק אם הנשבע משקר, אך אם הוא דובר אמת הוא מקיים מצוות עשה.2
משמעות מטפיזית לשבועה – הרמב"ם רואה את השבועה כחלק מעבודת ה' וקידוש שמו.
דין ניטרלי
שבועת אמת מותרת, אך אין לה ערך מוסרי בפני עצמה.
"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – לפי אפשרות זו, ניתן להבין את "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" במספר דרכים:
- רוב השיטות הללו רואות את "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" כחיוב להישבע בשם ה', במקום להישבע בשם אלהים אחרים, אך הם נחלקים לגבי הפרטים:
- לפי היראים, "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" היא מצווה המוטלת על בית דין, שכאשר הם משביעים אדם, הם חייבים להשביע אותו בשם ה'.
- לפי ראב"ד, רמב"ן, וסמ"ג, "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" היא חיוב אישי4 להישבע בשם ה', במקרה שיצטרך להישבע.
"אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" – לפי הרמב"ן, אילו מצוות עשה עצמאיות. בניגוד לכך, היראים מצטט את שיטת במדבר רבה, שמדובר בתנאים מקדימים לשבועה, ולא מצוות עצמאיות.
הבנת תמורה ג': – לפי הרמב"ן, ההווא אמינא של הבבלי הייתה ששבועות אסורות, חוץ ממקרים של שבועה בבית דין. אך, לפי המסקנה, לומדים מ"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" שמותר להישבע אפילו שבועות שלא צוו על ידי בית דין, ומ"וּבוֹ תִדְבָּק" שניתן להישבע לקיים את המצוות.5
שבועה לקיים את המצוות – רמב"ן מבין שהמצווה להישבע לקיים את המצוות היא מצווה נפרדת, הנלמדת מהמילים "וּבוֹ תִדְבָּק".
האיומים על הנשבע – לפי שיטה זו, האיומים על הנשבע בבית דין הם כדי לגרום לשבועת אמת, לו כדי שיימנע מלהישבע בכלל.
משמעות מטפיזית לשבועה – גישה זו אינה נותנת שום משמעות נלווית לשבועת אמת.
הכרח מגונה
לכל שבועה, ואפילו שבועת אמת, יש תוצאות שליליות, ויש להימנע מהם בכל מחיר.
"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – לפי במדבר רבה ותנחומא, "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" אינו חיוב, אלא היתר. אם ממלאים את כל התנאים הנזכרים מוקדם יותר בפסוק (יראת ה', עבודת ה', ודבקות בה'), אז (ורק אז) מותר להישבע בשם ה'.
"אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" – לפי במדבר רבה ותנחומא, "אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" אינם מצוות, אלא מידות טובות. רק אדם המקיים את כל המידות הללו רשאי להישבע שבועות אמת.
הבנת תמורה ג': – לפי שיטה זו, ההווא אמינא של הבבלי הבינה שהנשבע שבועות חייב מלקות, בעוד שלפי המסקנה נלמד מאזכור אחד של "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" שמותר להישבע, ומהאזכור השני שמותר להישבע שבועות לקיים את המצוות. אך, עצם העובדה שהבבלי העלה על דעתו שיש חיוב מלקות על הנשבע שבועת אמת, מראה ששבועה אינה מעשה חיובי.
שבועה לקיים את המצוות – הרוקח סובר ששבועות לקיים את המצוות הם החריגים היחידים מהאיסור הכללי שלו להישבע, אך בכל זאת הוא סובר רק שהם מותרים, ולא שיש בהם מצווה. ר"י החסיד כנראה אוסר אפילו שבועות כאלו.6
האיומים על הנשבע – שיטה זו מבינה את האיומים על הנשבע בבית דין כדרך להימנע משבועה בכלל, וההשלכות הנזכרות באיומים אלו חלים גם על הנשבע באמת.
משמעות מטפיזית לשבועה – לפי הרוקח, כל שבועה, ואפילו שבועת אמת, נחשב כחילול ה'. לעומת זאת, במדבר רבה ותנחומא מתירים להישבע בתנאים מסוימים. בדומה, ר"י החסיד כותב שבדורות קדומים יותר השבועה הייתה מותרת, ורק בזמן הזה יש איסור להישבע.
