EN/HEע/E

Objects Which May Be Loaned

Sources

Bavli Bava Metzia 116aבבלי בבא מציעא קט״ז.

§ The Gemara relates: There was a certain man who took as collateral a slaughtering knife from another. He came before Abaye to ask him what to do. Abaye said to him: Go and return it, as it is a vessel used in the preparation of food, and it is therefore forbidden to take as collateral, and go stand in judgment, i.e., litigate with the debtor in court, concerning how much money he owes you. Rava said: He does not have to stand in judgment for this. Since the knife is in his possession, he can claim the amount of the debt up to its value. The Gemara asks: And does Abaye not accept that reasoning, that one who seized an item belonging to a debtor may claim the sum owed to him up to the value of the item? In what way is it different from the incident involving those goats that ate peeled barley [ḥushla] in Neharde’a, and the owner of the peeled barley came and seized the goats and claimed that their owner was indebted to him for a large amount, and Shmuel’s father, who acted as a judge in this case, said that he can claim a sum up to their value? The Gemara answers that there is a difference between the two cases: There, a goat is an item that is not usually lent out or rented. Consequently, the one who possesses them has a presumptive right of ownership upon which he can base his claim. Conversely, here, the slaughtering knife is an item that is usually lent out or rented. Therefore, he is not deemed credible without proof that it is his merely by virtue of its being in his possession. The Gemara supports this distinction: As Rav Huna bar Avin sent the following ruling: In a case of items that are usually lent out or rented, and one in possession of them says: They were acquired by me, he is not deemed credible by this claim alone. He must provide further proof, as he might have borrowed or rented them. The Gemara asks: And does Rava not accept this reasoning? But didn’t Rava himself remove scissors used for wool and a scroll of aggada from the possession of orphans as items that are usually lent out or rented? The Gemara answers: Rava could have said to you: With regard to this slaughtering knife too, since it is likely to be damaged, people are particular and do not lend it out. Therefore, it is not considered an item that is typically lent out, and the one in possession of it can claim the money owed to him up to the value of the knife.

ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א״ל זיל אהדריה דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש ותא קום בדינא עלה רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהן. ואביי לית ליה ההיא סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא ואתא מרא דחושלא ותפס להו וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא לית ליה האי סברא והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אמר לך רבא האי נמי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי.:

Bavli Bava Batra 36aבבלי בבא בתרא ל״ו.

The Gemara asks: With regard to slaves, is there presumptive ownership of them? But doesn’t Reish Lakish say: With regard to livestock [hagoderot], possession of them does not establish the presumption of ownership, since they wander from place to place. Therefore, one cannot claim that his mere possession of livestock demonstrates ownership as one can with regard to other movable items, because it may have wandered into his property on its own. The same halakha should apply with regard to a slave. Rava said: It is true that possession of them does not establish the presumption of ownership immediately, but there is presumptive ownership of them after three years. Rava said: If the slave in question was a small child placed in a cradle, possession of him does establish the presumption of ownership immediately, as it does with regard to other movable items. The Gemara asks: Isn’t that obvious, since he cannot move on his own? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where he has a mother. Lest you say: One should be concerned that perhaps his mother brought him up to there, and his being on another’s property does not indicate that the latter is his master. Therefore, Rava teaches us that there is no concern about this possibility, since a mother does not forget her son. Therefore, possession of the infant slave does establish the presumption of ownership. The Gemara relates: There were these certain goats that ate peeled barley [ḥushela] in Neharde’a. The owner of the peeled barley came and seized the goats, and was claiming a large sum of money for the barley from the owner of the goats. Shmuel’s father said: He is able to claim up to the value of the goats, since if he wants to, he could say: The goats are purchased and that is why they are in my possession. The Gemara asks: But doesn’t Reish Lakish say: With regard to livestock, possession of them does not establish the presumption of ownership? The Gemara answers: Goats are different, as they are given to shepherds, and do not wander on their own. The Gemara challenges: But there is morning and evening to consider, when the goats are unsupervised when traveling between the owner and the shepherd, and during those times this halakha of livestock should apply with regard to them. The Gemara explains: The case under discussion took place in Neharde’a, and Arabs [tayya’ei] who steal animals are common in Neharde’a, and goats there are delivered from hand to hand and are never left unsupervised.

עבדים יש להם חזקה והאמר ר״ל הגודרות אין להן חזקה אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג׳ שנים. אמר רבא אם היה קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא מהו דתימא ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם קמ״ל אימא לא מנשיא ברא. הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מרי חושלא תפסינהו והוה קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוחות הן בידי והאמר ר״ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירה לרועה. והא איכא צפרא ופניא בנהרדעא טייעי שכיחי ומידא לידא משלמי.

Bavli Bava Batra 52a-bבבלי בבא בתרא נ״ב.-:

Rav Pappa objects to Shmuel’s addendum: Do we claim on behalf of orphans anything that their father could not claim for them? But didn’t Rava remove a pair of scissors used for cutting garments and a book of aggada from orphans without requiring the prior owner who had asked the orphans to return these items to bring proof of ownership, and he would rule the same in the case of all items with regard to which it is common for them to be lent, and the one in possession has no presumption of ownership? {נב:} As Rav Huna bar Avin sent a ruling: If one other than the one previously established to be the owner is in possession of items that are typically lent or rented, and says: They are purchased, and that is why they are in my possession, he is not deemed credible. In this case as well, as the father of the orphans could not be awarded these documents without bringing proof, the same should be true of his orphans. Why, then, would Rav concede to Shmuel? The Gemara concedes: This is difficult.

מתקיף לה פפא כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר {נב:} כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא.

Bavli Shevuot 46a-bבבלי שבועות מ״ו.-:

§ Rav Yehuda says, concerning a similar topic: If witnesses saw a person who entered another’s house, concealed items beneath his garments, and left, {מו:} and then that person says: They were purchased and that is why they are in my possession, he is not deemed credible. And we said this only with regard to items taken from a homeowner who is not apt to sell his items; but with regard to a homeowner who is apt to sell his items, the one taking the items is deemed credible. And even with regard to a homeowner who is not apt to sell his items, we said that the one carrying the items is not deemed credible only with regard to items that are not typically concealed; but with regard to items that are typically concealed, he is deemed credible. And even with regard to items that are not typically concealed, we said that he is not deemed credible only with regard to a person who is not generally secretive, but with regard to a person who is generally secretive, that is his manner, i.e., he would be likely to conceal items beneath his clothing, and he is deemed credible. And we said this only when this one, the homeowner, says: The items are borrowed, and that one who took the items, says: They are purchased, but in a case where the homeowner claims that the items are stolen, it is not in his power to have his accusation accepted, as we do not presume a person to be a thief. Furthermore, we said that the one who claims he purchased the items is not deemed credible only with regard to items that are typically lent or rented, where the homeowner’s claim that they must now be returned is more reasonable; but for items that are not typically lent or rented, the person who took them is deemed credible. As Rav Huna bar Avin sent a ruling to the Sages: With regard to items that are typically lent or rented that someone took and said: They were purchased and that is why they are in my possession, he is not deemed credible. This is like that incident where Rava ruled to expropriate fabric scissors and a book of aggada from orphans whose father had taken them, as they were items that are typically lent or rented.

אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא {מו:} ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ושאין עשוי למכור את כליו נמי לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן. ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל בגנובין לאו כל כמיני׳ לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן. ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

Halakhot Gedolot Siman 52הלכות גדולות סימן נ"ב

דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן, ושאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן, ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה, ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין לא, אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן, ולא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר הלה לקוחין הן בידי אינו נאמן, דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר הלה לקוחין הן בידי אינו נאמן, כי הא דרבא אפיק ספר אגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בלא שבועה.

R. Hai Gaon Mishpetei Shevuot Part 2 Section 2ר' האי גאון משפטי שבועות חלק ב' שער ב'

והשער השני מן הנשבע ונוטל הוא הנגזל ודינו על שני דרכים... אבל הדרך השני שצריך דקדוק זהו כגון אדם שהסתיר דבר תחת בגדו ולקחו מבית חבירו וטוען שהוא שלי אינו נאמן, כמו שאמר (שם) אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן. וזה תלוי בעיקר הראשון ואם אינו נוהג בעל הבית למכור כמו אלו הכלים בביתו וגם האיש שלקחם אין דרכו להסתיר כל מה שעמו וגם הכלים הלקוחין אין דרכן שכל הנושאן מסתירין תחתיו, אלא אם יהיה בעל הבית ידוע שמוכר בביתו כמותן, או אם יהיה הוא שנטלו דרכו להסתיר כל מה שנושא, וגם אם יהיה הדבר הלקוח דרכו להסתר, נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי. כמו שאמרו (שם ע"ב) לא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן, ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באיניש דצניע היינו אורחיה, ובאניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמן אבל בדברים שאין דרכן להיטמן אינו נאמן. ועוד בכלל אלו צריך להיות הדבר שהטענה עליו דברים שאין דרך בני אדם להשאיל או להשכיר כמותם, אבל אם ידוע שבני אדם משאילין ומשכירין כמותם וטוען זה שלקוחין הם בידי, וזה טוען שאולין או שכורין הם בלבד, על הנתבע להביא ראיה. ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הבית ונוטל. כמו שאמר (שם) ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, דשלח רב חייא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן ואם יש עדים מה שנטל מחזירו. ואם אין העדים יודעין מה נטל נותן לו מה שטוענו בשבועה.

R. Chananel Shevuot 46bר׳ חננאל שבועות מ״ו:

וכדרב יהודה דאמר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן [ולא אמרן] אלא בכלים שאין דרכן להטמין תחת כנפיו. וזה הטמינן ובאיניש דלא צניע ובבעה״ב שאינו עשוי למכור את כליו ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין. אבל בכלים שדרכן להטמין או איניש צנוע הוא או בעה״ב עשוי למכור את כליו נאמן. ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. כדשלח ליה רב הונא בר אבין. ראוי לפרש השמועה על העיקר שהיא בנויה וראינו שהיא בנויה על מי שמעידין עליו עדים שלקח כלים מביתו של זה והטמינן תחת כנפיו ויצא ועתה טוען כי לקוחים הן בידי אינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. ובענין הזה דין ההוא דאחבל סכינא דאשכבתא מחבריה (ב״מ קטז.): וכן הא דרבא דאפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר: כל (אשבועה) [השמוע׳] כגון דאשהידו על אבוהון שהדי דהטמין כלים תחת כנפיו ויצא מביתו של זה. דאי לא תימא הכי נמצאת דוחה כלל גדול בדין שהמוציא מחברו עליו הראיה. ואי ליכא שהדי כי האי גוונא נשב מי שהן אצלו לקוחין הן בידי ומיפטר וכן אמר רבינו [האי] גאון:

Rif Shevuot 27b-28bרי״ף שבועות כ״ז:-כ״ח:

מתני׳ הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות אמר לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר׳ יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודיה אמר לו תן לי שני כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחת: גמ׳ למשכנו ורלמא לא משכנו מי לא א״ר נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואגזור דיקלא דפלניא ואשתכח דגזור לא אמרינן דהאי גזריה עביד איניש דגזים ולא עביד אימא ומשכנו וליחזי מאי משכנו אמר רבה בר בר חנה בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בבעה״ב שאין עשוי למכור את כליו אבל בעה״ב שעשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל דברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל גנובין לא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר: שמועה זו למדנו ממנה כמה שערים. השער הראשון הוא ששנינו הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות וכו׳ כגון שהעדים מעידין אותו שנכנס למשכן את חבירו ולא היה תהת כנפיו כלום ויצא וכלים מוטלין תחת כנפיו והלך לו לביתו ולא ידעו מה הן כלים שנטל ואח״כ תבעו זה ואמר לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום כיון שעדים מעידין עליו שנטל ואינן יודעין מה הוא והוא אומר לא נטלתי ישבע בעה״ב שכך וכך נטל מביתו ונוטל ובלבד שיטעון דבר שהוא אמוד בו כדבעינן למימר קמן ומפני מה אין חבירו נשבע שלא נטל כלום מביתו של חבירו ונפטר חדא מפני שהוא גזלן ועוד לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש את העדים שהרי העדים מעידין עליו שנטל ואילו היו העדים יודעים מה הוא שנטל היה חייב להחזיר לבעה״ב בלא שבועה אלא כיון שמעידין שנטל ואינן יודעין מה הוא והוא אומר לא נטלתי כלום הרי זה נשבע ונוטל: והשער השני אם ראוהו העדים שיצא וחפץ מוטל לו תחת כנפיו ולא ידעו מה הוא והלה אומר תן לי שני כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד אע״פ שאינו מכחיש את העדים שהרי העדים אינן יודעין כמה נטל ואפשר שלא נטל אלא אחד כמה שאמר כיון שנכנס לביתו של חבירו ונטל כלי שלא ברשותו הוי ליה גזלן וישבע הנגזל ששנים נטל מביתו ויטול ולא תימא הא אליבא דר״י בלחוד היא אלא אפי׳ לרבנן. דר״י דאמר עד שיהא שם מקצת הודיה אחמורי קא מחמיר ואמר אין הנגזל נשבע ונוטל עד שיהא שם מקצת הודיה ורבנן ל״ש הכי ול״ש הכי נשבע ונוטל: והשער הג׳ אם ראוהו שנכנס למשכן את חבירו ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום אינו נשבע ונוטל ואע״פ שראוהו שנכנס ליטול כיון שלא ראוהו שנטל ישבע שבועת היסת שלא נטל כלום ונפטר דעביד איניש דגזים ולא עביד אלו ג׳ שערים בחקי הממשכן את חבירו שלא ברשות: והשער הרביעי הא דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן שאינו כעסק הממשכן את חברו שלא ברשות אלא טעם בפני עצמו הוא כיון שנכנס לביתו של חבירו בפני חבירו וראוהו עדים שיצא וכלים טמונין תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי ואמר לו חבירו לא כי אלא שאולין הן בידך ולא מכרתי לך כלום אם בעה״ב אינו {כח.} עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע אינו נאמן אלא חייב הוא להחזיר את הכלים לבעה״ב וישבע בעה״ב שבועת היסת שלא מכר לו כלום: והשער החמישי אם בעה״ב עשוי למכור את כליו אע״פ שאין זה הלוקח צנוע ואותן כלים אין דרך בני אדם להטמינן תחת כנפיהן ואמר לקוחין הן בידי נאמן: והשער הששי אם אמר לקוחין הן בידי ולא אמר לו בעה״ב שאולין הן בידך אלא אמר לו גנובין הן בידך נאמן לומר לקוחין הן בידי ואע״פ שאין בעה״ב עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן: והשער השביעי (עיין בשילהי המקבל כי שם האריך הרב ד״ת) אם אותן הכלים דרך בני אדם להשאילן ולהשכירן וזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אינו נאמן ואע״פ שדרך אותו בעה״ב למכור את כליו ואותו האיש צנוע ואותן כלים דרך בני אדם להצניען דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ורבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר: והשער השמיני אם היה מוחזק ומפורסם בגניבה וראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אם היה בעה״ב שאינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו האיש להצניע כלים שבידו אע״פ שזה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אינו נאמן דדייקינן טעמא דלא מחזקינן אינשי בגנבי הא מוחזק ועומד מעיקרא מחזקינן: והשער התשיעי אם ראוהו שיצא וכלים מגולין בידו ואמר לקוחין הן בידי נאמן והוא שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר ול״ש בעה״ב עשוי למכור את כליו ולא שנא אינו עשוי למכור את כליו דאמרינן איצטרוכי איצטרך ליה וזבין דדייקינן טעמא דראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי הוא דאינו נאמן הא יצא ולא הטמינן תחת כנפיו כיון שאינן מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי נאמן ותנן נמי (ב״ב דף מו.) אומן אין לו חזקה אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה: והשער העשירי אם ראוהו שנטלן מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ל״ש הטמינן תחת כנפיו ולא שנא לא הטמינן ולא שנא בעה״ב עשוי למכור את כליו ול״ש אינו עשוי למכור את כליו דהאי שמעתא דרב יהודה בדאיתא לבעה״ב גביה עסקינן דאי לא תימא הכי קשיא הא דרשב״ל (ב״ב דף לו.) דאמר הגודרות אין להן חזקה דכיון דגודרות נינהו אמר האי לא מיזבן קא זבין להו אלא אשכוחי אשכח להו אבראי וקתפיס בהו ואמר לקוחין הן בידי הלכך אינו נאמן ואי ס״ד דמאן דתפיס מידי דלחבריה קמי סהדי דלאו באפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי נאמן הגודרות אמאי אין להן חזקה השתא מידי דודאי דלא באפי מריה תפסיה ואמר לקוח הוא בידי נאמן הגודרות דספיקא נינהו דאיכא למימר דלמא באפי מרייהו תפסינהו לא כ״ש דאית להו חזקה אלא מדאמר הגודרות אין להם חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחבריה קמי סהדי דלאו באפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן ומההוא מעשה נמי דהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא שמעת הכי הלכך לא קיימא האי שמעתא דרב יהודה אלא בדאיתיה לבעה״ב גביה ומסתייע נמי האי סברא מההיא שמעתא אחריתי דרב דאמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא ואמר איגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהליה מהימן מאי טעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה מדאצטריכינן לגלויי טעמא משום דלא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דיליה שמע מינה דמידי אחרינא דלית ביה כי האי טעמא לא מהימן והא מלתא פשיטתא היא ולית ביה ספיקתא והאי דאיצטריכנן לפרושה משום דחזינן תשובה משמא דגאון דשאילו מקמיה בעסק חד גברא דא״ל לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טעונא דכיתנא וא״ל אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי וקא מהדר להו גאון דליכא עליה אלא שבועת היסת דלא שקל אלא דידיה וקא אמר לא מיבעיא היכא דליכא אלא עד אחד אלא אפי׳ איכא שני עדים נמי הכין דיניה דמישתבע שבועת היסת דלא שקליה אלא במאי דאית ליה גביה ומפטר דאמרינן אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בבעה״ב שאינו עשוי למכור את כליו והאי טעונא דכיתנא הואיל ולית בה כל הני אנפי מהימן ובשבועת היסת אלו דברי גאון ודאי שגגה הוא וליכא למיסמך עלה דהאי שמעתא דרב יהודה בדאיתיה לבעה״ב בביתיה אמירה ואיהו קא מסר לה ניהליה כדברירנן אבל {כח:} האי עובדא טעמא אחרינא הוא דהא לאו באפיה שקליה ודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי איניש לאפוקי מיניה מידי אלא בראיה ומאן דשקיל (בדפו״י הגי׳ מיניה) מידי קמי סהדי ולית ליה ראיה דלדידיה הוא מיחייב לאהדורי לחבריה והשתא דשקליה קמיה דחד סהדא הכין דיניה כיון דאילו אתו תרי סהדי ומסהדי דבאפייהו פתח ליה לביתיה דחבריה ושקיל מיניה ההוא מידי מיחייב לאהדורי דכל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה קאי בי ליכא אלא חד סהדא מיחייב שבועה דאמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכיון דאודי דשקליה מביתיה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והא מלתא דמי לההוא (ב״ב לג:) דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דר׳ אמי הוה יתיב ר׳ אבא קמיה אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה א״ל אין חטפי ודידי חטפי א״ד אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע דלא חטף הא מודי דאין חטפי ודידי חטפי א״ל ר׳ אבא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:

Rashi Shevuot 46bרש״י שבועות מ״ו:

ואמר לקוחין הן בידי – ובעל הבית אומר השאלתים לו כדמפרש לקמן. אינו נאמן – אפילו בשבועה. אלא דברים שאין דרכן להטמין – שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הלכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין הוו לא הוה מטמינן. נאמן – ואע״פ שאין עשוי למכור כלים זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין. היינו אורחיה – להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא. ולא אמרן – באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן. ה״ג ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר – בהנהו הוא דאמרי׳ דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשוין להשאיל שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין נאמן לשבע שלקחם ואין נראין דברי האומר השאלתים לו. דשלח רב הונא בר אבין כו׳ – אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן. זוגא דסרבלא – מספריים של סורקי בגדים. מיתמי – שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים ומדאפקינהו רבא מיתמי ש״מ דסבירא ליה אי הוה אבוהון קמן ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן בשבועה דאי מהימן אנן הוינן טענינן בשביל יתמי אביהם לקחם ממך ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר אבל שאר ספרים אינן עשוין להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין כמו ששנינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ויכול לומר לקוחין הן בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לשבע וכן קבלתי מרב יצחק הלוי.

Ri MiGash Shevuot 46bר״י מיגש שבועות מ״ו:

הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אוקימנ' בב"ה שאין עשוי למכור כליו אבל ב"ה העשוי למכור כליו נאמן ואפי' ב"ה שאין עשוי למכור כליו דוקא בדברים שאין דרכן להטמין שכיון שאין דרכן להטמין והטמין אותם מכלל דלמיכפרינהו קא בעי אבל דברים שדרכן להטמין כי אמר לקוחין הן בידי נאמן ואפילו דברים שאין דרכן להטמין נמי דוקא באינש דלא צניע אבל אינש דצניע אפילו שאין דרכן להטמין נמי היינו אורחיה ואפילו אינש דלא צניע נמי לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אחזוקי אינש בגנבי לא מחזקינן: ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו ודברי' שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע וזה אומר לקוחין וזה אומר שאולין דוקא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע כי אמר לקוחין הן בידי נאמן. אשתכח השתא דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר לעולם נאמן בין בעל הבית העשוי למכור את כליו בין שאינו עשוי למכור בין צניע בין לא צניע בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ובדברים העשוין ולהשאיל ולהשכיר הוא דאיכא לאיפלוגי דאי בעל הבית העשוי למכור את כליו הוא לעולם נאמן ובעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי אי אינש דצניע הוא לעולם נאמן בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ואי אינש דלא צניע הוא בדברים שדרכן להטמין נאמן לומר לקוחין הן בידי ובדברי' שאין דרכן להטמין אינו נאמן דכיון שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע הוא מאי טעמא מטמין להו אלא מכלל דלמיכפרינהו הוא דבעי. ושמעינן מינה דהא דאמרינן שלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן לא מתוקמה אלא היכא דראוהו שיצא מביתו של חבירו וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי ובבעל הבית שאין עשוי למכור כליו ובכלים שאין דרכן להטמין ובאינש דלא צניע אבל בבעל הבית העשוי למכור את כליו אי נמי כלים שדרכן להטמין אי נמי אינש דצניע אף על גב דדברים עשוין להשאיל ולהשכיר הן כי אמר לקוחין הן בידי הרי זה נאמן וכל שכן היכא דלא ראוהו עדים כלל שהטמין אותן כלים תחת כנפיו שהוא נאמן. ודאמרינן נמי רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכי' הכי נמי מיתוקמה כגון שיש עדים שראו את אביהם שהטמין אותן תחת כנפיו ויצא אבל אם לא ראוהו עדים שהטמין אותן לא היה רבא מוציא אותן מן היתומים דהא קיימא לן דטוענין ליורש וכיון דאלו הוה אבוהון קיים וטעין ואמר לקוחין הן בידי נאמן אנן נמי טענינן להו ליתמי והכי כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושה דיליה והכי קאמר משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל אבל רבינו הרב ז"ל כתב בהלכות דיליה דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לעולם אינו נאמן ואפילו איניש דצניע ואפילו דברים שדרכן להטמין ואפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו וכד מעיינת בה בשמעתא משכחת לה דהכי קא סליק מגמרא כדכתבינן.

Rashbam Bava Batra 36aרשב״ם בבא בתרא ל״ו.

הגודרות אין להן חזקה – גודרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר מעצמו נכנס או אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו אינה חזקה ואין יכול לומר לקוח הוא בידי והעבדים מהלכים הם בכל מקום ותנן דיש להם חזקה. ומשני הא דאמר ר״ל אין להן חזקה ה״מ לאלתר – שהמחזיק בהן בביתו אין יכול לטעון לקוח הוא בידי בלא עדים ובלא ראיה כשאר מטלטלין שאין יכולין להלך ואין עשוין להשאיל ולהשכיר דנאמן בהן לומר לקוח הוא [בידי] הואיל וישנו בביתו דבשאר מטלטלין הוי חזקה לאלתר דהמוחזק בהן יכול לטעון שלי הוא שלקחתיו אבל יש להן לעבדים ולגודרות חזקה לאחר ג׳ שנים שהיה לו לזה המערער למחות ולא מיחה. אמר רבא – עבד כנעני קטן המוטל בעריסה. יש לו חזקה לאלתר – אם החזיק בו אחד ואמר לקוח הוא בידי נאמן הואיל ואין יכול להלך ולא דמי לגודרות וגם אין עשוי להשאיל ולהשכיר. פשיטא – דודאי מעצמו לא הלך. דעיילא אימיה – דעבד בבית אותו המחזיק תדיר. אימיה עיילתיה – ושכחתיה שם דהשתא היינו גודרות. הני עיזי דאכלו חושלא – שעורים קלופים שנכנסו בשדה [וראו] אותה תבואה השטוחה שם לשמש וקיימא לן שן מועדת היא לעולם וכי הויא ברשות הניזק נזק שלם משלמת ואין עדים מעידין מה אכלו מעט או הרבה וטוען בעל השדה כי הרבה אכלו יותר מכדי דמיהן של עזים הללו. יכול לטעון עד כדי דמיהן – של עזים מ״ט מיגו דיכול למימר בעל השדה לקוחין הן בידי דהא תפיס בהו ומהימן כי קאמר נמי כך וכך אכלו מהימן וקיימא לן האי מהימן בשבועה אבל בטפי מכדי דמיהן דליכא מיגו לא מהימן אלא בעדים. והאמר ר״ל כו׳ – ואמאי יכול לטעון עד כדי דמיהן הא ליכא מיגו דלא מצי למימר לקוחין הן בידי. שאני עיזי – דאע״ג דגודרות נינהו כיון דמסירי לרועה מתוך שמשונות הן יותר מאילים וכבשים ואין אדם יכול להחזיק בהן בדרך לפיכך יש להן חזקה. והאיכא צפרא – שהולכים יחידות מבית הבעלים עד בית הרועה. ופניא – שהרועה מביאן מן השדה עד תוך העיר וכל אחת הולכת מעצמה לבית הבעלים. טייעי – ישמעאלים גנבים. מידא לידא משלמי – מיד הבעלים ליד הרועה שחרית ומיד הרועה ליד הבעלים ערבית ואין הולכות יחידות כלל.

Rambam Hilkhot Geneivah 5:10-12רמב"ם הלכות גניבה ה׳:י׳-י״ב

(י) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהִכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אֲחֵרִים. אוֹ שֶׁהָיָה עָשׂוּי לִמְכֹּר וְהָיוּ כֵּלִים אֵלּוּ שֶׁהִכִּיר מִכֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁזֶּה כֵּלָיו שֶׁל זֶה יִשָּׁבַע זֶה שֶׁהֵן בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּכַמָּה לָקַח וְיִטּל מִבַּעַל הַבַּיִת וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו: (יא) הָיָה בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְלֹא הָיוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהֻכְּרוּ כֵּלָיו אֵינוֹ מַחֲזִירָן מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא הוּא מְכָרָן לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְלָנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָמַד וְזָעַק בַּלַּיְלָה נִגְנְבוּ כֵּלַי וּסְפָרַי וּבָאוּ בְּנֵי אָדָם וּמָצְאוּ מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וּבְנֵי אָדָם שֶׁלָּנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹצְאִין וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֵּלִים עַל כִּתְפֵיהֶם וְהַכּל אוֹמְרִים הַלָּלוּ כֵּלָיו וּסְפָרָיו שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְיִשָּׁבַע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל מִבַּעַל הַגְּנֵבָה וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו: (יב) גָּנַב שֶׁהֻחְזַק וְנִתְפַּרְסֵם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁיָּצָא וְכֵלִים טְמוּנִים לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁם בַּעַל הַבַּיִת וְטָעַן וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר גְּנוּבִים הֵם. אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְאוֹתָם כֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִינָן וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הַמֻּחְזָק לְהַצְנִיעַ כֵּלָיו תַּחַת כְּנָפָיו. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כֵּלָיו. וְאִם אֵין אָדָם זֶה מֻחְזָק בִּגְנֵבָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן אֶלָּא נִשְׁבָּע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהַכֵּלִים הָאֵלּוּ לְקוּחִים בְּיָדוֹ וְהוֹלֵךְ:

Rambam Hilkhot To'ein veNit'an 8רמב"ם הלכות טוען ונטען‎ ח׳

(א) כָּל הַמִּטַּלְטְלִין בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין הַלָּלוּ יְדוּעִין לוֹ. כֵּיצַד. בֶּגֶד זֶה אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁבְּיָדְךָ אוֹ שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁלִּי הוּא. אוֹ הִפְקַדְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ לְךָ. וַהֲרֵי הָעֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין אוֹתוֹ מִקֹּדֶם בִּרְשׁוּתִי. וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר: (ב) טָעַן שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: (ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. כְּגוֹן בְּגָדִים וּפֵרוֹת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת וּדְבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁאִילוֹ כְּלִי זֶה וְלֹא הִשְׂכִּירוֹ לוֹ בְּעֵדִים הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי הֶעָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וַהֲרֵי אוֹתוֹ הַכְּלִי תַּחַת יַד שִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן טוֹעֵן שֶׁהוּא שָׁאוּל אוֹ שָׂכוּר. וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה אַתָּה מִשְׁכַּנְתּוֹ בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֶלָּא רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל טַעֲנַת שִׁמְעוֹן. וַאֲפִלּוּ מֵת שִׁמְעוֹן הֲרֵי רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ. וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת. שֶׁטּוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ: (ד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה כְּלִי זֶה נִרְאֶה וְעוֹמֵד בְּיַד שִׁמְעוֹן. אֲבָל אִם רְאוּבֵן טָעַן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן כְּלִי פְּלוֹנִי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְשָׂכוּר הוּא הוֹצִיאוֹ אֵלַי וַהֲרֵי יֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לִי. וְאָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת וְנִפְטָר. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאֵין בְּיָדִי כְּלוּם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֶצְלִי וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי: (ה) אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁהָיָה בַּעַל הַכְּלִי טוֹעֵן אֲנִי הִפְקַדְתִּיו אֶצְלְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁכְּלִי זֶה הָיָה שֶׁלִּי וְנִגְנַב אוֹ אָבַד אוֹ נִגְזַל וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וְזֶה שֶׁתַּחַת יָדוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֲבָל אֲחֵרִים מְכָרוּהוּ לִי אוֹ נְתָנוּהוּ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיַד זֶה שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע כְּלָל שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ טוֹעֵן: (ו) יָצָא לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים חֲזָקָה מִכְּלֵיהֶן שֶׁנִּגְנְבוּ. יִשָּׁבַע זֶה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל וְיַחְזֹר הַכְּלִי לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. טָעַן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה אִם לֹא הָיָה מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיַעֲמֹד הַכְּלִי בְּיָדוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלְּקוּחִין הֵן בְּיָדִי וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. אִם אָמַר שֶׁלְּךָ הֵן אֲבָל חַיָּב אַתָּה לִי כָּךְ וְכָךְ יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: (ז) מִי שֶׁהָיוּ בְּיָדוֹ דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהֵם שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָם לִי אוֹ נְתָנָם לִי בְּמַתָּנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. אֲפִלּוּ הֵבִיא זֶה עֵדִים שֶׁהָיוּ יְדוּעִין לוֹ. שֶׁאָדָם עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו: (ח) טָעַן זֶה עָלָיו וְאָמַר שֶׁאֲנִי הִשְׂכַּרְתִּים לְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּים לְךָ מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. וְאִם הָיוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לוֹ וְלֹא הִשְׂכִּיר לוֹ אֶלָּא מִפְּלוֹנִי לָקַח וְיַעֲמִיד כֵּלָיו בְּיָדוֹ: (ט) אַל תִּטְעֶה בֵּין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר לִדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ רַבִּים וּגְדוֹלִים. שֶׁכָּל הַדְּבָרִים רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וְדַרְכָּן לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ חֲלוּקוֹ שֶׁל אָדָם וּמַצָּעוֹ וּמִטָּתוֹ רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֵם הַכֵּלִים שֶׁבְּנֵי אוֹתָהּ מְדִינָה עוֹשִׂין אוֹתָן מִתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לְהַשְׁאִילָן וּלְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן וַהֲרֵי הֵן לְבַעְלֵיהֶן. כְּמוֹ קַרְקַע שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ וְהַגּוּף קַיָּם כָּךְ אֵלּוּ הַכֵּלִים עִקַּר עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּשְׂכָרָן. כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶן בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת. וּכְגוֹן כְּלִי נְחשֶׁת הַטּוּחַ בְּזָהָב שֶׁשּׂוֹכְרִין אוֹתוֹ לַכַּלָּה לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ. שֶׁעֲשִׂיַּת אֵלּוּ הַכֵּלִים אֵינָן לִמְכִירַת עַצְמָן וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּעַל הַבַּיִת בְּבֵיתוֹ אֶלָּא לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים כְּדֵי לֵהָנוֹת כְּנֶגְדָּן אוֹ לְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן. וְכֵן אִם הָיָה לְאָדָם מִשְּׁאָר הַכֵּלִים וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׂכִּירוֹ תָּמִיד וּמַשְׁאִילוֹ וְהֻחְזַק לוֹ שֶׁהוּא לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר: (י) וּכְלִי שֶׁהֶפְסֵדוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ וּבְנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו שֶׁלֹּא יַשְׁאִילוּהוּ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְהֵעִידוּ שֶׁהִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ זֶה אֵין מְבַטְּלִין בָּהֶן חֶזְקָתָן אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים. רְאָיָה לִדְבָרֵינוּ שֶׁהֲרֵי רָבָא הוֹצִיא זוּג שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ הַסַּרְבָּל וְסֵפֶר הַגָּדָה בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְלוּלֵי שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל לֹא הוֹצִיא מִתַּחַת יְדֵי יְתוֹמִים. הָא שְׁאָר הַזּוּגוֹת וּשְׁאָר הַסְּפָרִים אֵינָן בִּכְלַל דִּין זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל בַּדִּין וְהוּא דָּבָר שֶׁל טַעַם שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו וְלָדוּן בּוֹ וּבָרוּר הוּא לְמוֹצְאֵי דַּעַת וְרָאוּי לַדַּיָּן לָשׂוּם אוֹתוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו וְלֹא יָלוֹז:

Rambam Hilkhot To'ein veNit'an 9:1-5רמב"ם הלכות טוען ונטען‎ ט׳:א׳-ה׳

(א) הָאֻמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה בַּכֵּלִים שֶׁתַּחַת יָדוֹ. אֶחָד כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאֶחָד שְׁאָר כֵּלִים. כֵּיצַד. רָאָה כֶּלְיוֹ בְּיַד הָאֻמָּן וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהַכְּלִי זֶה שֶׁלּוֹ וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר לְתַקֵּן נְתַתִּיו לְךָ. וְהָאֻמָּן אוֹמֵר לֹא בָּא לְיָדִי אֶלָּא בִּמְכִירָה אוֹ מַתָּנָה. אוֹ שֶׁטָּעַן אַתָּה נְתַתּוֹ לִי אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַחַר שֶׁבָּא לְיָדִי לְתַקְּנוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים בַּעַל הַכְּלִי נֶאֱמָן וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הָאֻמָּן וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁדָּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי שֶׁלּוֹ הוֹאִיל וְרָאָה כֶּלְיוֹ בְּיַד הָאֻמָּן וַהֲרֵי הָאֻמָּן מוֹדֶה לוֹ שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וּמְכָרוֹ לוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְשֶׁלִּי הוּא הַכְּלִי נֶאֱמָן הָאֻמָּן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁהַכְּלִי הַזֶּה יָדוּעַ לוֹ אֵין הָאֻמָּן נֶאֱמָן. וְדִין זֶה פֶּלֶא הוּא בְּעֵינַי: (ב) לֹא רָאָה הַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֶלָּא טָעַן וְאָמַר כְּלִי פְּלוֹנִי נְתַתִּיו לוֹ לְתַקֵּן וְהָאֻמָּן אוֹמֵר חָזַרְתָּ וּמְכַרְתּוֹ אוֹ נְתַתּוֹ לִי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ מְסָרוֹ לְתַקֵּן בְּעֵדִים הָאֻמָּן נֶאֱמָן מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הֶחְזַרְתִּי שֶׁהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הָאֻמָּן הֶסֵּת וְנִפְטָר וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. וְאִם הוֹצִיאוֹ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם טָעַן הָאֻמָּן וְאָמַר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בִּשְׂכָרִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת אִם הָיָה הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן אֵין לוֹ בּוֹ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא לָקוּחַ בְּיָדוֹ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הַקְּצִיצָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׂכִירוּת וְנוֹתֵן. וְאִם אֵין הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן נֶאֱמָן לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: (ג) אֻמָּן שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ וּבֶן הָאֻמָּן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם וְיֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: (ד) מִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת וְיָצָא וְכֵלִים טְמוּנִין תַּחַת כְּנָפָיו וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ. וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ הַחְזֵר לִי כֵּלִים שֶׁהִשְׁאַלְתִּיךָ וַהֲרֵי הָעֵדִים וְהוּא אוֹמֵר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְנִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁלֹּא מְכָרָן וְלֹא נְתָנָן וְיַחֲזִירוּ בֵּית דִּין הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. וְזֶה שֶׁהוֹצִיא הַכֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו אֵין דַּרְכּוֹ לְהַצְנִיעַ. וְאוֹתָן הַכֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן. לְפִיכָךְ חַיָּב לְהַחְזִיר לְפִי שֶׁלֹּא הִצְנִיעָן אֶלָּא לִכְפֹּר בָּהֶן. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה צָנוּעַ וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתָן הַכֵּלִים לְהַטְמִינָן תַּחַת הַכְּנָפַיִם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהֵן לְקוּחִין בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם יָצָא בָּהֶן מְגֻלִּין בִּפְנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי. שֶׁמָּא נִצְטָרְכוּ לוֹ מָעוֹת וּמָכַר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר לְעוֹלָם הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי עָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר בִּלְבַד יָדוּעַ הוּא לוֹ מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיַּד זֶה עַל כָּל פָּנִים עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמְּכָרוֹ לוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה כְּדִין קַרְקָעוֹת: (ה) אֲפִלּוּ מֵת זֶה שֶׁהַכְּלִי תַּחַת יָדוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לְאָבִיו לִטְעֹן שֶׁלְּקָחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן כָּךְ אֵין זֶה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. וְאִם טָעַן הַיּוֹרֵשׁ טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר בְּפָנַי נְתָנוֹ לְאָבִי אוֹ מְכָרוֹ לוֹ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת וְאַחַר כָּךְ יַחְזִיר כֶּלְיוֹ מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ. וְאֵין דַּעְתִּי נוֹטָה לָזֶה:

Rambam Hilkhot To'ein veNit'an 10:1-3רמב"ם הלכות טוען ונטען‎ י׳:א׳-ג׳

(א) בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ שְׁמוּרָה אֶלָּא מְהַלֶּכֶת בְּכָל מָקוֹם וְרוֹעָה. אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁתְּפָסָהּ מֵאַחַר שֶׁהִיא יְדוּעָה לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. הֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַבְּהֵמָה הַזֹּאת יְדוּעָה לוֹ וְזֶה הַתּוֹפֵס טוֹעֵן אַתָּה נְתַתָּהּ לִי אַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁאֵין הֱיוֹתָהּ תַּחַת יָדוֹ רְאָיָה שֶׁהֲרֵי הִיא הָלְכָה מֵעַצְמָהּ וְנִכְנְסָה בִּרְשׁוּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תַּחְזֹר הַבְּהֵמָה לִבְעָלֶיהָ וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת עַל טַעֲנָה זוֹ: (ב) הָיְתָה הַבְּהֵמָה שְׁמוּרָה אוֹ מְסוּרָה לְרוֹעֶה אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא זֶה עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהִיא תַּחַת יָדוֹ וְאִם טָעַן אַתָּה מְכַרְתָּהּ אוֹ נְתַתָּהּ לִי יִשָּׁבַע הַתּוֹפֵס הֶסֵּת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְיִפָּטֵר: (ג) לְפִיכָךְ מִי שֶׁתָּפַס בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה אוֹ בְּיַד רוֹעֶה. וְהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין הִיא יָצָאת מֵעַצְמָהּ וּבָאָה אֶצְלְךָ אוֹ פִּקָּדוֹן הִיא בְּיָדְךָ אוֹ שְׁאוּלָה הִיא לְךָ. וְהַתּוֹפֵס אוֹמֵר כֵּן הוּא אֵינָהּ שֶׁלִּי אֲבָל אַתָּה חַיָּב לִי כָּךְ וְכָךְ אוֹ אַתָּה מִשְׁכַּנְתָּהּ בְּיָדִי עַל כָּךְ וְכָךְ אוֹ הִזַּקְתָּ אוֹתִי נֵזֶק שֶׁאַתָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּךְ וְכָךְ. יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל:

Tosafot Shevuot 46a-bתוספות שבועות מ״ו.-:

בקונטרס גרסי׳ ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר פי׳ הא דאינו נאמן וקשיא לרבינו תם דקאמר בסמוך דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר משמע דמההוא טעמא לחוד מפיק וכן בפרק המקבל (ב״מ דף קטז. ושם) לא מדכר אלא ההוא טעמא לחוד ונראה לר״ת כגר״ח ושערים דרב האי דגרסי ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וה״פ ובכולהו לא אמרן דנאמן לומר לקוחין הן בידי אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר וכגון דהוי איניש דצניע או דברים שדרכן להטמין או בעה״ב העשוי למכור את כליו אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפי׳ איכא כולהו לטיבותא ואפי׳ אומר בעה״ב גנובין הן דהא גודרות אין להם חזקה אפילו זה אומר גנובין דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נינהו וכשאומר לקוחין הן בידי לית דין ולית דיין דלא מהימן ור״ח עצמו פי׳ כפירוש הקונטרס ואין נראה דסוגיא לא מוכח הכי כדפי׳ ועוד דגר״ח גופיה מוכח דאין לפרש כן מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן משמע דלא איירי כשיטה דלעיל דקיימת אאינו נאמן: וספרא דאגדתא – נראה דכ״ש שאר ספרים שדרך להשאילן יותר כדאמרי׳ בפרק נערה בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ותימה כיון דספרים עשוין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא (ב״ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ׳ ודלמא איהו אפקיה לקלא ומסיק כגון שלנו בני אדם בביתו ועמד והפגין בלילה וכגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו יצאו והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי בעי כולי האי ניהמני׳ במגו דאי בעי אמר שאולין הם בידי דאין האחד נאמן לומר לקוחין הן בידי כיון דעשוין להשאיל ולהשכיר בההוא טעמא לחוד כדפי׳ לעיל וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרי׳ הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבם אלא אומר שהגנבים גנבום וכמה גנבים איכא בעלמא אר״ת דהתם איירי באדם שאינו רגיל עמו דאנן סהדי שלא השאיל לו ורבא דאפיק הכא היה יודע שבעל הספר היה דרכו להשאיל לאביהם בחייו ומורי ה״ר דודי תירץ דהתם הוי מגו להוציא דלא אמרי׳: