Obligation of Kiddushin
Sources
Classical Texts
Yerushalmi Kiddushin 1:1ירושלמי קידושין א׳:א׳
| (1) MISHNAH: A wife may be acquired in three ways; she regains her autonomy in two ways. She is acquired by money, or by a document, or by intercourse. By money, the House of Shammai say, by a denar or a denar’s value; but the House of Hillel say, by a peruṭa or a peruṭa’s value. How much is a peruṭa? One eighth of an Italic assarius. She regains her autonomy by a bill of divorce or by the husband’s death. A sister-in-law is acquired by intercourse; she regains her autonomy by ḥaliṣah or by the brother-in-law’s death. (2) HALAKHAH: “A wife may be acquired in three ways,” etc. So is the Mishnah: Either by money, or by document, or by intercourse. Rebbi Ḥiyya stated as follows: Not only by all three together, but even by any one of them. (3) By money, from where? “After he acquires,” this tells you that she is acquired by money. By marital relations, from where? “And has marital relations with her,” this tells you that she is acquired by intercourse. I would say, by both together. Money without intercourse and intercourse without money, from where? Rebbi Abbahu in the name of Rebbi Joḥanan, it is written: “If a man is found lying with a woman having had intercourse with her husband.” Think of it, even if he did only acquire her by intercourse, the one coming after him is [executed] by strangulation. Not only regular intercourse but even perverse. Rebbi Abbahu in the name of Rebbi Joḥanan, it is necessary to mention perverse intercourse for if it were regular, why mention her husband? As we have stated there: “If she was raped by two men, the first is stoned, the second strangled.” (4) So we learned intercourse without money. Money without intercourse, from where? “She shall go free, without money.” “If he did acquire another one.” Since one was by money, so the other is by money. (5) By a document? “He shall write her a bill of divorce, hand it to her, and send her out of his house. If she left his house and went to be another man’s.” It brackets her being with her leaving. Since her leaving was by a document, so her being is by a document. (6) Rebbi Abin said that Ḥisqiah stated: “After he acquires,” which means that she is acquired by money. Would it not be an argument de minore ad majus? Since the Hebrew slave girl, who cannot be acquired by intercourse, can be acquired by money, would it not be logical that this one, who may be acquired by intercourse, should be acquired by money? This is proved by the sister-in-law, who cannot be acquired by money but is acquired by intercourse. Therefore you would not be astonished if this one, who may be acquired by intercourse, might not be acquired by money. The verse says, “after he acquires,” this tells you that she is acquired by money. (7) “And has marital relations with her,” this tells you that she is acquired by intercourse. Would it not be an argument de minore ad majus? Since the sister-in-law, who cannot be acquired by money, can be acquired by intercourse, would it not be logical that this one, who may be acquired by money, should be acquired by intercourse? The Hebrew slave girl proves, who cannot be acquired by intercourse but is acquired by money. You likewise do not wonder that this one, who may be acquired by money, might not be acquired by intercourse. The verse says, “after he acquires,” this tells you that she is acquired by money; “and has marital relations with her,” this tells you that she is acquired by intercourse. (8) By a document. Since money which does not send out permits to enter, would it not be logical that a document which sends out should permit to enter? No. If you speak about money which eliminates dedication through redemption, what can you say about a document which does not eliminate dedication through redemption? The argument de minore ad majus is broken and you have to return to Scripture. Therefore, it was necessary to say: “He shall write her a bill of divorce, hand it to her, and send her out of his house. If she left his house and went to be another man’s.” It brackets her being with her leaving. Since her leaving was by a document, so her being is by a document. (9) Rebbi Yudan said, an argument de minore ad majus that a free woman should be acquired by actual possession. Is it not logical that since a Gentile slave woman, who cannot be acquired by intercourse, can be acquired by actual possession, by an argument de minore ad majus a free woman, who can be acquired by intercourse, could be acquired by actual possession? The verse says, “and has marital relations with her.” She can be acquired by intercourse but cannot be acquired by actual possession. An argument de minore ad majus that a Gentile slave woman should be acquired by intercourse: Is it not logical that since a free woman, who cannot be acquired by actual possession, can be acquired by intercourse, by an argument de minore ad majus a Gentile slave woman, who can be acquired by actual possession, could be acquired by intercourse? The verse says, “you may leave them as inheritance to your sons after you, to inherit them as property.” She is acquired by actual possession; she is not acquired by intercourse. So we inferred that a woman can be acquired in three ways: by money, or by document, or by intercourse. (10) So far for Israel. For the Gentiles? Rebbi Abbahu in the name of Rebbi Eleazar: It is written “you shall die because of the woman whom you took, since she is having marital relations with a husband.” They are guilty for those having marital relations; they are not guilty for the betrothed. The words of Rebbi Eleazar imply, only if he had intention of acquiring her; the words of Samuel imply, even if he had no intention of acquiring her; since Rebbi Jonah said in the name of Samuel: “A prostitute stands in a window. Two men sleep with her. The first one is not killed, the second one is killed because of him.” But did the first one intend to acquire her? (11) “A man.” Why does the verse say, “any man”? To include that Gentiles who committed adultery or incest by Gentile rules should be judged by Gentile law, but if they committed adultery with a Jewishwoman, one judges them by Jewish law. Rebbi Eleazar said, of all of them there is only the Jewish betrothed, for if he had intercourse with a Jewish preliminarily married woman he is guilty, with a betrothed Gentile woman he cannot be prosecuted. If he had intercourse with a Jewish preliminarily married woman he is guilty. How is he found to be guilty? By their rules or by Jewish rules? If you say by Jewish rules, by two witnesses, 23 judges, after warning, and by stoning. If you say by their rules, by one witness, one judge, without warning, and by the sword. (12) Rebbi Jehudah bar Pazi added one who strangles, as a separate offense. What is the reason? For “blood in a human.” (13) If you say, by Jewish rules, he is guilty if he converted. If you say, by their rules, he cannot be prosecuted if he converted, as Rebbi Ḥanina said, a descendant of Noah who blasphemed and then converted cannot be prosecuted since the law changed for him. Rebbi Eleazar in the name of Rebbi Ḥanina: From where are the descendants of Noah warned about nakedness as Jews are?; The verse says, “he shall cling to his wife”, not to somebody else’s wife. “He shall cling to his wife”, not to a male, nor to an animal. Rebbi Samuel, Rebbi Abbahu, Rebbi Eleazar in the name of Rebbi Ḥanina: A descendant of Noah who had unnatural intercourse with his wife is killed. What is the reason? “He shall cling to his wife so they become one flesh,” at the place where they together create one flesh. (14) Rebbi Yose asked: What is the legal status of “touching” a male? What is the legal status of “touching” an animal? Were not all incest prohibitions inferred from the menstruating woman? The male is included; the animal is included. So far, for Israel. For Gentiles? Rebbi Mana said, not from this: “He shall cling to his wife”? Not in any way to somebody else’s wife, not in any way to a male or an animal. (15) So we have established that Gentiles have no preliminary marriage. Do they have divorce? Rebbi Jehudah ben Pazi and Rebbi Ḥanin in the name of the great Rebbi Ḥuna of Sepphoris: Either they have no divorce, or either of them may divorce the other. Rebbi Joḥanan from Sepphoris, Rebbi Aḥa, Rebbi Ḥinena, in the name of Rebbi Samuel bar Naḥman: “For the divorcer is hateful, says the Eternal, Israel’s God.” In Israel I gave divorce, I did not give divorce among the nations of the world. Rebbi Ḥananiah in the name of Rebbi Phineas: In the entire paragraph it is written “the Eternal, Sabaot”; only here it is written “Israel’s God.” To teach you that the Holy One, praise to Him, did lend his name only to Jewish divorce. (16) The word of the elder Rebbi Ḥiyya implies that Gentiles have no divorce, as Rebbi Ḥiyya stated in this matter: A Gentile who divorced his wife, who herself then went and married another, when the latter divorced her and then both of them converted, I do not read for them: “Her first husband who had divorced her cannot return to marry her.” It was stated in this matter: A case came before Rebbi and he approved. (17) By a document. This means, by a document which is not worth a peruṭah, but a document which is worth a peruṭah is money’s worth. Rebbi Ḥiyya stated in this respect: “Not only a document which is worth a peruṭah since a woman can have herself preliminarily married by anything which is worth a peruṭah. But even if he wrote it on an ostrakon or on papyrus and gave it to her, she is preliminarily married.” (18) If he wrote it on material forbidden for usufruct? Rebbi Ḥanin stated: A case came before Rebbi who said, she is divorced. Rebbi Eleazar said, she is not divorced. Rebbi Ze‘ira said, the rabbis disagree: For him who said, she is not preliminary married, she is not divorced. For him who said, she is preliminary married, she is divorced. The colleagues say, for restrictions. Rebbi Yose asked, what means “for restrictions”? She is not preliminarily married but divorced, is this “for restrictions”? Or she is not divorced but preliminarily married, is this “for restrictions”? What about it? The rabbis of Caesarea in the name of Rebbi Jacob bar Aḥa: He who says that she is divorced, involving material forbidden for usufruct by their words. But he who says that she is not divorced, involving material forbidden for usufruct by words of the Torah. Therefore, by material forbidden for usufruct by their words she is preliminarily married. If you say so, does this not disagree with Rav? For Rav said, the words of Rebbi Meïr: A person who uses leavened material for preliminary marriage after noontime did not do anything. Is leavened material of any use after noontime? There, he used the material for preliminary marriage, but here he effected the preliminary marriage by the [written] conditions. But then she should be preliminarily married even with material forbidden for usufruct by the Torah! What is the difference between this and a document not worth a peruṭah? There, it cannot be used as filler. But here, it can be used as filler. (19) There, we have stated: “A judicial oath, for a claim of two silver pieces and a judicial acknowlegdment of a peruṭah. The claim, the House of Shammai say, an obolus, but the House of Hillel say, two obols.” The argument of the House of Shammai seems inverted. There, they say, “silver” is a denar, but here, they say that “silver” is an obolus. The argument of the House of Hillel seems inverted. There, they say, “money” is a peruṭah, but here, they say that “money” is two obols. Rebbi Jacob bar Aḥa in the name of Rebbi Ḥanina: The house of Shammai learn from the initial sale of a Hebrew girl. Since her initial sale was by [at least] a denar, so her preliminary marriage is by [at least] a denar. The House of Hillel learn from the end of her diminution. Since the end of her diminution is a peruṭah, so her preliminary marriage is by a peruṭah. What is the reason of the House of Shammai? As it is said: “She leaves gratis, without silver.” Would we not know that it is without money? Why does the verse say, “without silver”? From there, that she is sold for more than silver. And what is more than silver? A denar. But maybe “silver” is a peruṭah, more than silver two peruṭot? The smallest silver coin is an obolus. So why is it not an obolus? Rebbi Abun in the name of Rebbi Judah bar Pazi: For if she wants to diminish, she diminishes every year by an obolus and leaves. Could she not diminish by a peruṭah? Rebbi Abun said, think of it. If she wanted to compute the diminution at the start of the sixth year, there would be a peruṭah left, and at the end of the sixth year, there would be a peruṭah left. But the start of the diminution must be an obolus, the end of the diminution a peruṭah. If there is only one peruṭah left, can she not pay the diminished amount and leave? Just as the last diminished amount is a peruṭah, so her preliminary marriage should be a peruṭah! What is the reason of the House of Hillel? Since her last diminished amount is a peruṭah, you know that her preliminary marriage is by a peruṭah. (20) The argument of the House of Hillel seems inverted. It is written: “If a person give to his neighbor money or vessels to watch over.” If to teach that the court will not act on less that a peruṭah’s worth, is it not already written: “To incur liability for it”? To exclude anything not worth a peruṭah. (Why does the verse say, “without silver”?) From there, that it should be more than silver. And what is more than silver? Two obols. But maybe “silver” is a peruṭah, more than silver two peruṭot? The smallest silver coin is an obolus. So why is it not an obolus? “Or vessels”; since “vessels” are two, also “money” is two. How do the House of Shammai interpret “or vessels”? As we have stated: Rebbi Nathan says, “or vessels”, to include all kinds of vessels. Samuel said, if he claimed from him two needles and he admitted to one, he is guilty. Rebbi Ḥinena said, only if they are worth two perutot, that the claim should be about a perutah’s worth and the confession about a perutah’s worth. This follows the House of Shammai who do not learn money’s worth from “vessels”. But following the House of Hillel who learn money’s worth from “vessels”, since “vessels” are two, also “money” is two. Similarly, since “money” means two obols, also “vessels” means two oboli’s worth. (21) “Even though the House of Shammai and the House of Hillel disagreed about co-wives, and sisters, and an old bill of divorce, and a woman doubtfully married, and someone who gives qiddushin in the value of a peruṭa, and someone who divorces his wife and spends the night with her in a hostelry, and a woman who receives qiddushin for at least a denar or the value of a denar, the House of Shammai did not refrain from marrying women from the House of Hillel or the House of Hillel from the House of Shammai but they behave truthfully and in peace, as it is said: ‘Love truth and peace.’” Bastardy is between them and you say so? How is that? If a first man gives her qiddushin for a peruṭa and a second [gives her afterwards)] for a denar, in the opinion of the House of Shammai she is betrothed to the second and her child by the first is a bastard. In the opinion of the House of Hillel she is betrothed to the first and her child by the second is a bastard. Rebbi Jacob bar Aḥa in the name of Rebbi Joḥanan: The House of Shammai concede to the House of Hillel as a restriction. In that case, the House of Shammai should marry women from the House of Hillel since they concede to them. But the House of Hillel should not marry women from the House of Shammai since they do not concede to them. Rebbi Joḥanan in the name of Rebbi Yannai: They all followed the same practice. If they followed the same practice, in this case we stated: “The House of Shammai sent and diminished it, since the House of Shammai say unless most of it is missing?” Rebbi Yose ben Rebbi Abun said, the House of Shammai acted before the question came before the House of Hillel. After a question came before the House of Hillel, the House of Shammai were not touching it. Rebbi Abba Mari said, that is correct. Did we not state: “They declared impure all purities from before”, but not in the future. Rebbi Yose ben Rebbi Abun said, Rav and Samuel disagreed. One said both acted according to valid practice; the other said, each party followed their own practice. Bastardy is between them and you say so? The Omnipresent watched and no case ever happened. (22) In this matter, it was stated: “About anybody who wanted to take upon himself the stringencies both of the House of Shammai and the House of Hillel it was said: ‘The silly one walks in darkness’. The leniencies of both of them, he is called wicked. Either following the words of the House of Shammai in their leniencies and stringencies, or following the words of the House of Hillel in their leniencies and stringencies.” That is, before there came the disembodied voice. But after the disembodied voice was heard, “practice follows the House of Hillel forever.” And any who transgress the words of the House of Hillel are deserving of death. It was stated: There came the disembodied voice and said: Both of them are the words of God, but practice follows the House of Hillel. Where was the disembodied voice heard? Rebbi Bebai in the name of Rebbi Joḥanan: The disembodied voice was heard at Yabneh. (23) “How much is a peruṭah? One eighth of an Italic as.” It was stated: The as is/24 of a silver denar; the silver denar is/24 of a gold denar. Rebbi Ḥiyya stated: “A tetradrachma is four denarii. Six silver oboli are in a denar. Two dupondii are an obolus. An obolus is two as. A pondius is two semisses. An as is two quadrantes. A semis is two peruṭot. It turns out that a quadrans is/32 of the above.” (24) Rebbi Ze‘ira said, in the days of Rebbi Simai and our teachers they made it/24 of an obolus, as it was stated: “Rabban Simeon ben Gamliel says, three dodrantes are an obolus, two besses are a dodrans, two semisses are a bes, two peruṭot a semis. It results in/24 of an obolus.” (25) Rebbi Ḥanina and Rebbi Mana. Rebbi Ḥanina says, bronze remained in its place, silver increased or decreased in value. Rebbi Mana said, silver remained in its place, bronze increased or decreased in value. In Rebbi Ḥanina’s opinion, with one as six women always can contract a preliminary marriage. In Rebbi Mana’s opinion, sometimes six, sometimes eight. (26) Ḥilfai said: Bring me to the river’s edge. If I cannot derive Rebbi Ḥiyya the Elder’s baraita from the Mishnah, throw me into the river. They said to him, did not Rebbi Ḥiyya state: “A tetradrachma are four denar.” He said to them, we also have stated: “By how much can a tetradrachma be deficient without being fraudulent? Rebbi Meïr said four as, one as per denar.” They said to him, did not Rebbi Ḥiyya state: “Six silver obols are a denar.” He said to him, I also have stated it: “Fraud is four silver coins for twenty-four silver coins, a tetradrachma, one sixth of the selling price.” They said to him, did not Rebbi Ḥiyya state: “Two dupondii are an obolus.” He said to them, we also have stated thus: “He gives a tetradrachma and a dupondius per year.” They said to him, did not Rebbi Ḥiyya state: “Two as are a dupondius”. He said to them, we also have stated thus: “He who put aside an as and ate for half of its worth, then went to another place where it is worth a dupondius, has to eat another as for it.” They said to him, did not Rebbi Ḥiyya state: “Two semisses are an as, two quadrantes are a semis, two peruṭot are a quadrans.” He said to them, we also have stated thus: “How much is a peruṭah? One eighth of an Italic as.” (27) “She regains her autonomy by a bill of divorce,” as it is written: “He shall write her a bill of divorce.” “Or the husband’s death,” as it is written: “Or if the latter husband dies.” So far, if the latter one dies, [what about] the death of the former? Since the latter’s death releases her, even though his death does not cause a complete release, it is only logical that the former’s death should release her since his death will cause a complete release. Rebbi Ḥuna said, the verse implies that death releases, as it is written: “If brothers live together and one of them dies childless, etc.” Therefore, if he had a child, death releases. Rebbi Yose bar Abun said, if you would say that death does not release, how could we find a widow for a High priest, a divorcee or one who has received ḥalîṣah for a common priest? Rebbi Joḥanan bar Marius said, explain it for a sister-in-law. (28) “Her levir shall come upon her”, that is cohabitation. “And take her as a wife for himself”, that is “bespeaking”. I might think that just as cohabitation is final so “bespeaking” is final; the verse says “and take her in levirate.” This directs the entire paragraph towards levirate. Cohabitation is final, “bespeaking” is not final. Then what is “bespeaking” good for? To forbid her to his brothers. (29) Rebbi Simeon says, “bespeaking” either acquires or does not acquire. What is the argument of Rebbi Simeon? “Her levir shall come upon her”, that is cohabitation. “And take her for himself”, that is “bespeaking”. Just as cohabitation is final so “bespeaking” is final. Or “her levir shall come upon her”, then she has been acquired by him and “bespeaking” was of no use to her. (30) Rebbi Eleazar ben Arakh says, “bespeaking” acquires a sister-in-law completely. What is the argument of Rebbi Eleazar ben Arakh? “And take her as a wife for himself”, the same expression is used as for the preliminary marriage of a woman. Just as preliminary marriage acquires completely, so “bespeaking” acquires a sister-in-law completely. What is the formula for “bespeaking” a sister-in-law? “You are betrothed to me by money or money’s worth.” (31) Rebbi Isaac asked: Why do we not say: “either by her own ḥalîṣah or that of her co-wife?” He turned around and said: Did we state “by her own ḥalîṣah”? Not “by her own ḥalîṣah”! But here either by her own ḥalîṣah or that of her co-wife. But did we not state, “by intercourse”? Can you say, either by her own intercourse or the intercourse of her cowife? The Mishnah speaks of one sister-in-law; the problem arises for two sisters-in-law. (32) Rebbi Samuel bar Rav Isaac asked: How can a ḥăruphah slave girl acquire her autonomy in such a way that she would be freed from flogging, and [free] the one who had intercourse with her from a reparation sacrifice? It is obvious that she cannot leave by a bill of divorce since Rebbi Ḥiyya said in Rebbi Joḥanan’s name: If a person who is half slave and half free entered a preliminary marriage, one does not consider his marriage. In parallel, if he divorced one does not consider his divorce. It is obvious that she can leave by a bill of divorce at least since (Rebbi Ḥiyya said in Rebbi Joḥanan’s name: If a person who is half slave and half free entered a preliminary marriage, one does not consider his marriage. In parallel, if he divorced one does not consider his divorce. It is obvious that she can leave by a bill of divorce at least). Rebbi Yose said in Rebbi Joḥanan’s name: Aquila the proselyte translated before Rebbi Aqiba “and she is a slave girl נֶחֱרֶפֶת to a man”, by “one who was pounded before a man”, as you say, “she spread morsels on it.” Rebbi Ḥiyya said in Rebbi Joḥanan’s name: So Rebbi Eleazar ben Rebbi Simeon explained it before the Sages. “And she is a slave girl נֶחֱרֶפֶת to a man”, by “one who was pounded before a man”, as you say, “in morsels by a pestle.” (33) Can she regain her autonomy through her master’s death or by the end of six [years]? What is the problem? Following Rebbi Aqiba? But Rebbi Aqiba said that the verse speaks about a woman half slave and half free engaged to be married by a free man. Therefore, his problem is following Rebbi Ismael, since Rebbi Ismael said that the verse speaks about a Canaanite slave girl married to a Hebrew slave, since this is marriage sanctioned by the Torah: “If his master give him a wife.” But his problem is whether she regains her autonomy through her master’s death or by the end of six [years] for him who says that the Hebrew slave does not serve the heir. | (א) משנה: הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף – בֵּית שַׁמַּי (ב) הלכה: הָאִשָּׁה נִיקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים כול׳. כֵּינִי (ג) בְּכֶסֶף מְנַיִין? כִּי יִקַּח – מַגִּיד שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף. בְּבִיאָה מְנַיִין? וּבְעָלָהּ – מַגִּיד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה. הָיִיתִי (ד) הָא לָמַדְנוּ בִּיאָה בְלֹא כֶסֶף. כֶּסֶף בְּלֹא בִיאָה מְנַיִין? וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, אִם אֲחֶרֶת יִקַּח לוֹ: מַה זוֹ בְּכֶסֶף, אַף זוֹ בְּכֶסֶף. (ה) בִּשְׁטָר. וְכָתַב לוֹ סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁילְּחָהּ מִבֵּיתוֹ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – מַקִּישׁ הֲוַייָתָהּ לִיצִיאָתָהּ: מַה יְצִיאָתָהּ בִּשְׁטָר, אַף הֲוִייָתָהּ בִּשְׁטָר. (ו) (ז) וּבְעָלָהּ – מַגִּיד שֶׁהִיא נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְדִין הוּא: מָה אִם יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית בְּכֶסֶף נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ שֶׁהִיא נִקְנֵית בְּכֶסֶף אֵינוֹ דִין שֶׁתִּקָּנֶה בְּבִיאָה? עִבְרִיָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא נִקְנֵית בְּכֶסֶף וְאֵינָהּ נִקְנֵית בְּבִיאָה. אַף אַתָּה אַל תְּתַמֶּה עַל זוֹ (ח) בִּשְׁטָר. מָה אִם הַכֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא הֲרֵי הוּא מַכְנִיס, שְׁטָר שֶׁהוּא מוֹצִיא אֵינוֹ דִין שֶׁיַּכְנִיס? לֹא. אִם אָמַרְתָּ בַּכֶּסֶף שֶׁהוּא מוֹצִיא לְהֶקְדֵּישׁ יְדֵי פִדְיוֹנוֹ, (ט) (י) עַד כְּדוֹן (יא) אִישׁ. מַה (יב) (יג) אִין תֵּימַר בְּדִינֵי (יד) (טו) הֲרֵי לָמַדְנוּ: גּוֹיִם אֵין לָהֶן קִידּוּשִׁין. מָהוּ שֶׁיְּהֵא לָהֶם גֵּירוּשִׁין? (טז) מִילְּתֵיהּ (יז) בִּשְׁטָר. הָדָא דְתֵימַר: בִּשְׁטָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה שָׁוֶה פְרוּטָה, אֲבָל בִּשְׁטָר שֶׁהוּא יָפֶה שָׁוֶה פְרוּטָה – כְּכֶסֶף הוּא. תַּנֵּי (יח) כְּתָבוֹ עַל דָּבָר שֶׁהוּא אִיסּוּר הֲנָאָה – תַּנֵּי (יט) תַּמָּן תַּנִּינָן: שְׁבוּעַת הַדַּייָנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָייָה שָׁוֶה פְרוּטָה. הַטַּעֲנָה – בֵּית שַׁמַּי (כ) מִחְלְפָה שִׁיטַּתְהוֹן דְּבֵית הִלֵּל. (כא) (כב) כְּהָדָא דְתַנִּי: כָּל הָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִנְהוֹג כְּחוּמְרֵי בֵית שַׁמַּי וּכְחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל, עַל זֶה (כג) וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה? אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בְּאִסָּר הָאִיטַלְקִי. תַּנֵּי: הָאִיסָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּדֵינָר כֶּסֶף, דֵּינָר כֶּסֶף אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְדֵינָר זָהָב. תַּנֵּי (כד) (כה) (כו) חִילְפַיי (כז) וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט. (כח) יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ – זוֹ בִּיאָה, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה – זוֹ הַמַּאֲמָר. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁהַבִּיאָה גוֹמֶרֶת בָּהּ כָּךְ יְהֵא הַמַּאֲמָר גּוֹמֵר בָּהּ? (כט) (ל) (לא) (לב) (לג) מָהוּ שֶׁתִּקְנֶה עַצְמָהּ בְּמִיתַת רַבָּהּ וּבְהַשְׁלִים שֵׁשׁ? מַה צְרִיכָה לֵיהּ? |
Bavli Pesachim 49aבבלי פסחים מ״ט.
The Gemara raises a contradiction between this mishna and another source. It was taught in a baraita: One who is traveling to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house or to establish his Shabbat residence for an optional purpose, must return immediately to remove his leaven. This contradicts the mishna, which states that one who is going to a betrothal feast may nullify the leaven without returning for it, because the meal is considered a mitzva. Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, as there is a tannaitic dispute with regard to the issue. This source, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while that source, the mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As it was taught in a baraita: A betrothal feast is optional; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is a mitzva. And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei applies to the second betrothal feast, where the groom takes part in an additional meal with the bride’s family, but everyone agrees that the first betrothal feast is a mitzva, the contradiction between the mishna and the baraita can be resolved differently. Even if you say that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it is not difficult. This mishna, which relates to the meal as a mitzva, is referring to the first meal. That baraita, which assumes that the meal is not a mitzva, is referring to the second meal. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: I heard only that there is a mitzva with regard to a betrothal feast itself, but not with regard to the feast of the gifts [sivlonot], when the groom would present gifts to the bride. While a festive meal was eaten on this occasion, it was not considered to be a mitzva. Rabbi Yosei said to him: I heard that both a betrothal feast and the feast of the gifts are considered mitzvot. Having discussed whether a betrothal feast is a mitzva, the Gemara addresses a related issue. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A Torah scholar may not derive benefit from partaking in any feast that is not a mitzva. The Gemara asks: In what case does this statement apply? Rabbi Yoḥanan said: In a case where the daughter of a priest marries an Israelite, or where the daughter of a Torah scholar marries an ignoramus. Although a wedding feast is generally a mitzva, it is not in this case, as Rabbi Yoḥanan said: When the daughter of a priest marries an Israelite their union will not be auspicious, as it is disgraceful for the priesthood when the daughter of a priest marries an Israelite. The Gemara asks: What is meant by this statement that their union will be inauspicious? Rav Ḥisda said: The inauspicious nature of such a marriage can be identified based on the verse describing the return of a daughter of a priest to her father’s house after marrying a non-priest. The verse is understood as mentioning that the marriage will result in one of three possibilities: she will either be a widow, a divorcee, or without children (see Leviticus 22:13). It was taught in a baraita: Either her husband will bury her or she will bury him, because one of them will die young, or she will cause him to become poor. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rabbi Yoḥanan himself say: One who wishes to become wealthy should cling to the descendants of Aaron, and all the more so should the merit of the Torah and the priesthood cause them to become wealthy. The Gemara answers: This is not difficult, as this case, where he becomes wealthy, refers to a Torah scholar who marries a woman of priestly lineage. In that case their union will be a successful one. That case, where their union will not be auspicious, refers to an ignoramus who marries a woman of priestly lineage. The Gemara relates that Rabbi Yehoshua married a daughter of a priest and became ill. He said: Apparently, it is not satisfactory to Aaron the priest that I cling to his descendants, so that he has a son-in-law like me. The Gemara also relates that Rav Idi bar Avin married a daughter of a priest. Two sons who were ordained to decide halakhic matters came from him, namely Rav Sheshet, son of Rav Idi, and Rabbi Yehoshua, son of Rav Idi. Similarly, Rav Pappa said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have become wealthy. On the other hand, Rav Kahana, who was not a priest, said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have been exiled, as Rav Kahana was forced to flee from Babylonia to Eretz Yisrael. They said to him: But you were exiled to a place of Torah, which is not a punishment at all. He answered: I was not exiled as people are generally exiled, i.e., I did not emigrate of my own free will; rather, I was forced to flee from the authorities. Rabbi Yitzḥak said: Anyone who benefits from partaking in an optional feast, which is not a mitzva, will ultimately be exiled, as it is stated: “And eat the lambs of the flock and the calves out of the midst of the stall” (Amos 6:4), and it is written: “Therefore now they shall go into exile at the head of the exiles; and the revelry of those who stretched themselves out shall pass away” (Amos 6:7). | וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת אָמַר לוֹ תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה. כְּגוֹן מַאי מַאי הִיא אָמַר רַב חִסְדָּא אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבַרְתּוֹ אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. אִינִי וְהָא רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא נְפַקוּ מִינֵּיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכִי רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר רַב כָּהֲנָא אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא לָא גְּלַאי אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גְּלֵית לָא גְלַאי כִּדְגָלֵי אִינָשֵׁי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה |
Bavli Beitzah 36b-37aבבלי ביצה ל״ו:-ל״ז.
§ Nor betroth a woman: The Gemara asks: Why is this categorized as optional, indicating that it is not a full-fledged mitzva? But doesn’t one perform a full-fledged mitzva when he marries, as this enables him to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize it as optional, {37a} because it is dealing with a case in which he already has a wife and children, so that he has already fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, and his betrothal of another woman is only an optional act. | וְלֹא מְקַדְּשִׁין: וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד לָא צְרִיכָא {37a} דְּאִית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים. |
Bavli Moed Katan 18bבבלי מועד קטן י״ח:
Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal. What, is the mishna not referring to actual documents of betrothal, through which one would actually betroth a woman? The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to documents of stipulation recording the amounts that the parents agree to pay as the dowry of their respective son or daughter, in accordance with what Rav Giddel said that Rav said. For Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, and one side says to the other: How much do you give to your son as a dowry? And the second side says: I give such and such amount; how much do you give to your daughter? And the first side responds: Such and such amount, then, once the bride and groom arose and pronounced the betrothal formula, then all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone. In other words, there is no need to perform an additional act of acquisition in order to confirm the agreement, and the mishna is referring to a document recording such an agreement. Although such a document may be drawn up even on the intermediate days of a Festival, this does not mean that one may actually betroth a woman during this period. The Gemara asks: Let us say that the following mishna supports Shmuel: One may not marry a woman on the intermediate days of a Festival, neither a virgin nor a widow; nor may one then perform levirate marriage with his sister-in-law, if his brother died childless, because that would be a joyous occasion for him. This statement implies that it is only marrying that is prohibited, but betrothing is permitted. The Gemara rejects this argument: This is not the correct way to understand the mishna, as it is speaking in the style of: Needless to say. It is needless to say that betrothal is not permitted, because the groom does not perform a mitzva through betrothal. Rather, the same is true even of marriage, through which one performs a mitzva, as marriage is preparation for fulfilling the mitzva of procreation. It is still not permitted. The Gemara offers another support for Shmuel: Come and hear that which a Sage of the school of Shmuel taught in the following baraita: One may betroth a woman on the intermediate days of a Festival, but he may not marry her, nor may he make a betrothal feast, nor may he perform levirate marriage, because that would be a joyous occasion for him, and one may not mix the joy of a wedding with the joy of the Festival. The Gemara concludes: Learn from this a support for Shmuel’s opinion. | אָמַר שְׁמוּאֵל מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד קִדּוּשֵׁי נָשִׁים. מַאי לָאו שְׁטָרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ לָא שְׁטָרֵי פְסִיקָתָא וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת וְלֹא מְיַבְּמִין מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ הָא לְאָרֵס שָׁרֵי. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא לְאָרֵס דְּלָא קָעָבֵיד מִצְוָה אֶלָּא אֲפִילּוּ לִישָּׂא נָמֵי דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה אָסוּר. תָּא שְׁמַע דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל מְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין וְלֹא מְיַבְּמִין מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ |
Bavli Kiddushin 2aבבלי קידושין ב׳.
The Gemara continues its explanation: And from where do we derive that betrothal is accomplished by means of giving money? It is derived by means of a verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal and from the term expressing taking with regard to the field of Ephron. How so? It is written here, with regard to marriage: “When a man takes a woman” (Deuteronomy 24:1), and it is written there, concerning Abraham’s purchase of the field of the Cave of Machpelah from Ephron the Hittite: “I will give money for the field; take it from me” (Genesis 23:13). This verbal analogy teaches that just as Ephron’s field was acquired with money, so too, a woman can be acquired with money. | וְכֶסֶף |
Bavli Kiddushin 41aבבלי קידושין מ״א.
MISHNA: A man can betroth a woman by himself or by means of his agent. Similarly, a woman can become betrothed by herself or by means of her agent. A man can betroth his daughter to a man when she is a young woman, either by himself or by means of his agent. GEMARA: The Gemara starts by questioning the need for the seemingly extraneous halakha stated in the mishna: Now that the mishna stated that one can betroth a woman by means of his agent, is it necessary to state that a man can betroth a woman by himself? Rav Yosef says: The mishna writes both halakhot to teach that although the betrothal is valid either way, it is more fitting that the mitzva be performed by the man himself than by means of his agent. This is like that story of Rav Safra, who would himself singe the head of an animal on Shabbat eve to prepare it to be eaten on Shabbat, and Rava, who would salt a turbot fish himself, to fulfill the mitzva to prepare for Shabbat, although this could have been done by others. There are those who say: With regard to this particular mitzva of betrothal, it also involves a prohibition, in accordance with that which Rav Yehuda says that Rav says, as Rav Yehuda says that Rav says: It is forbidden for a man to betroth a woman until he sees her, lest he see something repulsive in her after the betrothal, and she will become repugnant to him, which will cause him to hate her. And to prevent this violation of what the Merciful One states in the Torah: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), the Sages ruled that a man must betroth a woman in person, to ensure that he approves of her. And if there is a prohibition against a man betrothing a women by means of an agent, then when the statement of Rav Yosef was stated, that it is merely preferable that the betrothal be performed without an agent, it was stated with regard to the latter clause of the mishna: A woman can become betrothed by herself or by means of her agent. Now that the mishna stated that she can become betrothed by means of her agent, is it necessary to state that she can become betrothed by herself? It was in response to this that Rav Yosef says: It is more fitting that the mitzva be performed by the woman herself than by means of her agent. This is like that story of Rav Safra, who would himself singe the head of an animal on Shabbat eve to prepare it to be eaten on Shabbat, and Rava, who would himself salt a turbot fish. But in this case of a woman who appoints an agent, there is no prohibition, as that which Reish Lakish said. As Reish Lakish said: Women have a saying: It is better to sit as two bodies, i.e., be married, than to sit lonely like a widow. Once a woman has decided to marry, she will accept any husband whose betrothal her agent accepts on her behalf, and there is no concern that she will find her betrothed repulsive and violate the mitzva of loving one’s neighbor like oneself. | אִיכָּא דְּאָמְרִי בְּהָא אִיסּוּרָא נָמֵי אִית בֵּהּ כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה שֶׁמָּא יִרְאֶה בָּהּ דָּבָר מְגוּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו וְרַחֲמָנָא אָמַר ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא י״ט:י״ח). וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב יוֹסֵף אַסֵּיפָא אִיתְּמַר הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ הַשְׁתָּא בִּשְׁלוּחָהּ מִיקַּדְּשָׁא בָּהּ מִיבַּעְיָא אָמַר רַב יוֹסֵף מִצְוָה בָּהּ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחָהּ כִּי הָא דְּרַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא. אֲבָל בְּהָא אִיסּוּרָא לֵית בַּהּ |
Medieval Texts
Halakhot Gedolot Minyan HaMitzvot Parshiyot 58בה״ג מניין המצוות פרשיות נ״ח
| פרשת ליקוחין (דברים כ״ד:א׳) |
R. Saadia Gaon Sefer HaMitzvot 10ספר המצוות לרב סעדיה גאון י׳
| (הקדמה) והשער הי׳ – מצוות הנישואין והן י״ג מצווה. (א-ג) מצוותן הראשונה שיקדש הגבר את האשה בכסף ובשטר ובביאה. ואלו הג׳ מצוות למדן מן הכתוב לפי המסורת, ככתוב באמרו כי יקח איש אשה וגו׳ וקיצר. (ד-ו) ובזה חייב הוא לה שלושה דברים, שארה וכסותה ועונתה, ככתוב שארה כסותה וענתה וגו׳. (ז) ואם יחשוד בה עליו להביאה ירושלימה כדי שיבחנה הכוהן בהשקאת מים שנמחה בו הכתוב, כפי שמבואר בפרשת איש איש כי תש[טה] אשתו עד סוף הפרשה. (ח) ואם הוא יגרשנה, יכתוב לה ספר כריתות וימסרנו לה ככתוב וכתב לה ספר כ[ריתות ונתן] בידה וגו׳. (ט) ואם היא נישאת לאיש אחר, אסור לבעלה להחזירה לעולם, ככתוב [ל]א יוכל בעלה הראשון וגו׳. (י-יא) ואסר שישא איש זונה ושתינשא אשה (לאיש זנאי), ככתוב ביחס לקהל(?) לא תהיה קדשה וגו׳. (יב) ואסר שיורשו האיש והאשה בלתי הנשואים, כי זה יביא לידי זנות ככתוב אל תחלל את בתך להז[נותה] וגו׳. |
Yereim 7יראים ז׳
| סימן ז ז. נערה המאורשה הזהיר הכתוב בפרשת אחרי מות ״ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע״ (ויקרא י״ח:כ׳), ונערה המאורשה בכלל אשת עמיתך היא. ולמדנו אזהרה לאיש, לאשה מניין? למדנו מעשרת הדברות, דכתיב ״לא תנאף״ (שמות כ׳:י״ב, דברים ה׳:ט״ז), ובאשת איש נקרא ניאוף, דכתיב ״אשר ינאף את אשת איש״ (ויקרא כ׳:י׳), ובכללו למדנו גם אזהרה לאיש, וענש בפרשת כי תצא ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב איש עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו״ (דברים כ״ב:כ״ג-כ״ד), בסקילה בעדים והתראה, ובלא עדים והתראה כרת, שעל אותו המקרא ״ואל אשת עמיתך״ כתיב באחרי מות ״ונכרתו הנפשות העושות״ (ויקרא י״ח:כ״ט). ותנן בסנהדרין פרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס״ו:): הבא על נערה המאורשה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורשה והיא בבית אביה; באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק. ותנינן בגמרא (סנהדרין ס״ו:): נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורשה ולא נשואה, בבית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל. בקטנה אם בא עליה בסקילה, נחלקו בזה בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס״ו:) ר׳ מאיר וחכמים: לר׳ מאיר נערה ולרבנן נער חסר אפילו קטנה במשמע. ויש לשאול היכי מצינן לאוקומי והכתיב והוצאתם את שניהם, ואילו קטנה לאו בת עונשין היא? והכי נמי דייקינן בכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ״ד:) גבי מוציא שם רע, טעמא דכתיב נערה מלא הא לאו הכי אפילו קטנה במשמע. הא כתיב ״ואם אמת היה הדבר״ וגו׳ (דברים כ״ב:כ׳), ואיכא למימר דהכא היינו טעמא דכתיב ״ומת האיש השוכב עמה לבדו״ (דברים כ״ב:כ״ה). ובמה היא נעשית ארוסה? כדתנן בקדושין (קידושין ב׳.) האשה נקנית בג׳ דרכים בכסף בשטר ובביאה, בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר, ובית הלל {אומרים} בפרוטה ובשוה פרוטה, וכמה היא פרוטה א׳ משמנה באיסר האיטלקי, וקיימא לן כבית הלל. תניא (קידושין ט׳.) בשטר כיצד, כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי וכו׳. בביאה כמשמעה. וכולהו נפקי להו מקראי בקידושין פרק א׳: כסף (קידושין ב׳., קידושין ד׳:) דכתיב ״כי יקח איש אשה״ (דברים כ״ב:י״ג), ואין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר ״נתתי כסף השדה קח ממני״ (בראשית כ״ג:י״ג); שטר (קידושין ה׳.) דכתיב ״ויצאה והיתה״ (דברים כ״ד:ב׳), מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר, דכתיב ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״ (דברים כ״ד:ג׳) אף הויה בשטר; ביאה (קידושין ד׳:, קידושין ט׳:) דכתיב ״ובעלה״ (דברים כ״ד:א׳), ותניא ״ובעלה״ מלמד שנקנית בביאה. ותנן בקדושין פרק ב׳ (קידושין מ״א.): האיש מקדש את בתו כשהיא קטנה בו ובשלוחו. ותנן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ״ו:): האב זכאי בבתו בכסף בשטר ובביאה. ותנן בקדושין (קידושין ג׳:) ונפקא לן מקרא, דאמר רב יהודה ״ויצאה חנם אין כסף״ (שמות כ״א:י״א), אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו האב. וכשם שהאב מקדש בתו בשלוחו, כך האיש מקדש ששלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מדבר עבירה. ובקדושין שאינם מסורים נקראת מאורסת, דקיימא לן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין נ״א.) דהוו קדושין, דאביי ורבא הילכתא כאביי בר מיע״ל קג״ם, ואחד מהם קדושין שלא נמסרו לביאה אביי אמר הוו קדושי ורבא אמר לא הוו קדושי. ועתה אפרש קדושין שאינן מסורין לביאה מה הם: אדם שיש לו בנות קטנות או נערות ראויות להתקדש על ידי אביהן, ואמר המקדש בתך מקודשת לי בין אמר אחת מבנותיך מקודשת לי בכל עניינים תפשי קדושין בכולם. וראיה לדבר דאפילו בבתך מקודשת לי מקודשות, דהא מייתי עלה בקדושין (קידושין נ״א:) פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יוסי דפליגי בפרק האומר, דתנן מי שיש לו ב׳ בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה שבקטנות, כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר׳ מאיר; ר׳ יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. וטעמייהו, דר׳ מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא, ור׳ יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקה. ואי אחת מבנותיך קאמר, האי מאי אחת דלשון אחת מבנותיך משמע שלא ידע אי זו יקח; אלא בבתך מקודשת לי פליגי, ואסר ר׳ מאיר, ואפילו ר׳ יוסי לא קשרי אלא משום שהזכיר גדולה שבגדולות, אבל בתך מקודשת סתם דליכא למימר האי טעמא אסור לכולי עלמא. ועוד לא ידע החכם להתבונן לחלק בין בתך לאחת מבנותיך, מאחר שאין באחת הוכחה שלא היה לו לדבר סתם, ואפילו הזכיר גדולה ויש גדולות ג׳ או ב׳ כולן אסורות, דקימא לן הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו, פירוש בחומרותיו, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ״ז.) ודילמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו לא ללמד דלא קיימא לן כרב נחמן קאמר אלא הכי קאמר ר׳ יוחנן הוצרך לומר הלכה כר׳ יוסי דמיקל ולא כר׳ מאיר דמחמיר לאפוקי מההוא כללא דאמר רב נחמן הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו. הכי קימא לן. וכן כתב רב יהודאי גאון ז״ל בהלכות מיאון דהלכה כר׳ מאיר בגזרותיו כדחזינן עובדא בכתובות (כתובות נ״ז.) דאמר ליה רב יוסף אי הכי זיל כתוב לה, וזהו לשונו. תנו רבנן מעוברת חברו ומינקת חבירו לא ישא, ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, והלכה כרבנן. ולא יחזיר עולמית דברי ר׳ מאיר, וחכמים. ולא תימ׳ הלכה כר׳ מאיר בגזירותיו הכא קנסא הוא והלכה כר׳ מאיר בגזרותיו ולא בקנסות, עד כאן דברי רב יהודאי גאון. ואפילו אם היינו כההוא דערובין דר׳ יוחנן, לאפוקי מדרב נחמן אתי, אפילו בשאר מקומות, מכל מקום הלכה כרב נחמן אמר שמואל דמעשה דכתובות רב וכותיה עבדינן כפסק הגאון ז״ל. ועוד דבמילתא דר׳ יוחנן בעירובין (עירובין מ״ז.) דאתי לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל, אמרינן עליה ביבמות בהחולץ (יבמות מ״ב:) הדר ביה ר׳ יוחנן ליתא; ואף על גב דמיטעמא אחרינא הדר ביה, מכל מקום למדינן דליתא ואפילו בבת אחת. ואמר גדולה יש לחוש לאמצע שהיא גדולה מן הקטנה. ואף על גב דאמר אביי בהאיש מקדש (קידושין ס״ד:) אבל בבת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש, קטנה קטנה ממש, אמצעית שמא אית לה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ מוחלפת השיטה על ההיא דמקשינן מנדרים (נדרים ח׳:ב׳), דתנן הנודר עד פני הפסח ר׳ מאיר אוסר עד שיגיע, ר׳ יוסי אומר עד שיצא והתם כבת אחת דמי והוצרכנו לתרץ מוחלפת השיטה. ואף על גב דתירץ אביי בלישנא דעלמא פליגי מוחלפת השיטה קאמ׳ לן כדאמרינן בעירובין קיימי׳ כדאמ׳ בסנהדרין פ״א באחד דיני ממונות (סנהדרין ל״ג.) כל היכא דפליגי תרי אמוראי וסוגיא דשמעתא כחד מינייהו עבדו כותיה. וסוגיא דשמעתא ומסקנ׳ בנדרים בפרק ר׳ אליעזר (נדרים ס״א:) כרב הונא בר אבדימי דאמר מוחלפת השיטה, ואינו מזכיר שם תירוצא דאביי כלל, הילכך סוגיא דשמעתא מוקמינן כרב הונא בר אבדימי שהוצרך לומר מוחלפת השיטה, ואפילו ברור לן שחשב המקדש על אחת מהן אין מחשבת מבטלת דבר שהוצאת פיו משמע, דברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, שכיון שמשמעות דברי משמיע בעניין אחר ומחשבתו בעניין אחר אף על פי שברור לנו שחשב בלבו לבטל דברי פיו בתר דברי פיו אזלינן. ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפורש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הילכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שחשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פרק ד׳ נדרים (נדרים כ״ה.) ובשבועות פרק שבועת הדיינים (שבועות ל״ט.) מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת בית דין, לאו משום דמישתבע איניש אדעתא דנפשיה, דילמא איסקודרי אסיק לכו שמא זוזי שאפילו עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את י״י וישמרו תורה ומצות לאו משום שמא יחשבו בלבבם ויקראו מדעתם לעבודה זרה אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאף על פי שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע עבודה זרה ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצוות, דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם, ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעין. וראיה לך לזה, דהת׳ בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה לומר על דעת המקום אלא משום דעבודה זרה נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה; אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו, ולא היו יכולים להערים ולעשות למחשבתם אלא שמע מינה לא מהניא. והיינו כדתנן (נדרים כ׳.): נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמו קרבין; לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלים עליהן. פירוש: אין צריכים שאלה, לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב יגירהו בחרמו (חבקוק א׳:ט״ו), ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצמי; אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו עניין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטע׳ שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אף על פי שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר, מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן (כתובות ק״י:) המוציא שטרי חוב על חבירו כתוב בבל גובה ממעות בבל, אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות (כתובות צ״ז.) זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי (נדרים כ״ז:) נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסים שהם של בית המלך אף על פי שאינם של בית המלך, דאמרינן בגמרא (נדרים כ״ח.) בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסים שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן, וסתם נאנסים בהרגין וחרמים נודרים סתם וסתמן שלהן הין ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפרק א׳ (קידושין ו׳.) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גטה וקדושיה, ר׳ יוסי אומר דיו, ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר׳ יוסי התם היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה והקדושי׳ ולא הזכיר כל מחשבתם אינ׳ כלום. ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו, כולם צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא בלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא, וראיה קצת, דאמר עולא (קידושין מ״ד:): קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אף על גב דשידך עלמא רגילי׳ ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אף על גב דשידך כולם צריכות גט. ולפי הטעמים שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לעניין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לעניין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי׳ יצחק בן הרב ר׳ יהושע ז״ל, נכדו של הר׳ מנחם זצו״ל, בבית דינו של רבי׳ יעקב זצו״ל, ששידך בתו קטנה של ר׳ מורלמנול גטרא והיו לו ג׳ בנות קטנות, ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר. והא דאמרינן בהאיש מקדש (קידושין מ״ט:) ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשע׳ דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשילהי שמעתא (קידושין נ׳.) אמרינן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אף על פי שהזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטע׳ שפירשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושן, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח משום דלא איתדר אלא משום דלא סליק. והא דתנן במסכת תרומות פרק ג׳ (תרומות ג׳:ח׳) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים. התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא יצא, אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטיל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בתמיד נשחט (פסחים ס״ג.) מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר בשעת שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשילהי האומר משקלי עלי (ערכין כ״א:), אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא, אף על גב דעשיוה ואירצי דמשמע דמחשבת המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם, ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעי מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. ואני רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בחזקת הבתים (בבא בתרא מ״ח.) מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקיימא לן גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין ל״ד.) אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי. ותולדותיה קדושין דרבנן ויש מהם רבים בתלמוד, ואכתוב קצתם ולא כולם כי לא להאריך באתי. זה אחד מהם: דתנן בגיטין בהמגרש (גיטין פ״ח:) יצא שמה בעיר מקודשת, ואמרינן עלה בגמרא (גיטין פ״ט.): וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה אלא שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים טוות לאור ושמחות לה פלנית נתקדשה היום. תולדה שנייה קדושי יתומה קטנה והיא אסורה עד שתמאן, כדתנן ביבמות פרק בית שמאי (יבמות ק״ז:) איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אחיה ואמה מדעתה, השיאוה שלא מדעתה אינה צריכה למאן; ר׳ חנינה בן אנטיגנס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר׳ חנינה בן אנטיגנס. שלישית המקדש בעד אחד אמרינן בקידושין פרק האומר (קידושין ס״ה:) אמר רב כהנא אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו. וקיימא לן כרב פפא. אף על פי שמתוך דברי רב יהודאי גאון יש ללמוד דפסק דאין חוששין, כרב פפא עבדינן דאמר חוששין, וכן שמעתי מפי אדם גדול. ואף יש ללמוד דמדאורייתא צריכ׳ לדברי רב פפא. רביעית דאיתמר (כתובות ע״ב:): קדשה על תנאי וכנסה סתם, אמר רב צריכה גט מדבריהם, וכן אמר רב צריכה גט מדבריהם. ויש דברים בתלמוד יש ללמוד מהם בקדושין דצריכים גט, ויען שאין להן תכלית לא כתבתים. |
Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 212רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה רי״ב
| That is that He commanded us to be fruitful and multiply, with the intention of preserving the species. And that is the commandment of piryah verivyah. And that is His, may He be exalted, saying, "And you, be fruitful and multiply" (Genesis 9:7). And they have already explained (Berakhot 16a) that a groom is exempt from the recitation of Shema on account of being busy with [this] commandment. And the laws of this commandment have already been explained in Chapter 7 of Yevamot. But women are not obligated in this commandment. And in the explanation, they said (Yevamot 65b), "A man is commanded to be fruitful and multiply, but not a woman." (See Parashat Bereishit; Mishneh Torah, Marriage 15.) | היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה ״ואתם פרו ורבו״ (בראשית ט׳:ז׳), וכבר בארו (בבלי ברכות ט״ו.) שהחתן פטור מקריאת שמע כשישא בתולה מפני שהיא עסוק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז׳ מיבמות. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו (בבלי יבמות ס״ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. (בראשית, רמב״ם הלכות אישות פרק ט״ו): |
Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 213רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה רי״ג
| That is that He commanded us to marry with kiddushin: To give something into the hand of the woman; through a contract; or through sexual intercourse. And that is the commandment of kiddushin. And the hint to this is, "When a man takes a wife, and marries (which can also mean, has intercourse with) her etc." (Deuteronomy 24:1) - indicating that he effectuates [the marriage] with intercourse; and His saying, "And she leaves [...] and becomes" (Deuteronomy 24:2) - since just like the leaving (divorce) is with a contract, so too is the becoming (marriage) with a contract. And likewise have we learned that [it is effectuated] with money, from His saying about a Hebrew maid-servant, "there is no money" (Exodus 21:11) - to this master, there is no money, but there is money to another master. And who is that? The father [of a bride]. But kiddushin from the Torah is nevertheless explained to be with intercourse, as is explained in [various] places in Ketubot, Kiddushin and Niddah. And the regulations of this commandment have already been completely explained in Tractate Kiddushin. But women are not obligated in this commandment. And in the explanation, they said (Kiddushin 9b), "Kiddushin with intercourse, which is from the Torah." (See Parashat Ki Tetzei; Mishneh Torah, Marriage.) | היא שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה, וזו היא מצות קדושין, והרמז עליו ״כי יקח איש אשה ובעלה״ וגו׳ (דברים כ״ד:א׳), הורה שהוא יקנה בביאה, ואמרו ויצאה והיתה, כי כמו שההוצאה בשטר אף ההויה בשטר. וכמו כן למדנו שהיא נקנית בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. אבל קדושין דאורייתא אמנם הם מבוארים שהם בביאה כמו שהתבאר במקומות מכתובות וקדושין ונדה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת קדושין. ובבאור אמרו (בבלי קידושין ט׳:) קדושי ביאה שהם דאורייתא. (כי תצא, רמב״ם הלכות אישות פ״א): |
Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments Conclusionרמב״ם ספר המצוות סיום מצוות עשה
| And you should know that, that which we said, [that] their regulations are in place x - our intention was not that all of the regulations of that commandment would be included in that chapter or that tractate, to the point that no question would remain. Rather I am mentioning the place in which there is the main law of the commandment and most of its regulations. However there will be many questions about the regulations of that commandment that are scattered in many places in the Talmud, but I will not mention their places now. And when you now examine all of these commandments that were previously mentioned, you will find among them commandments that are an obligation on the community - not on each and every individual - like the building of the choice [Temple], the establishment of a king and the cutting off of the seed of Amalek. And there are [also] among them, commandments that are obligatory on an individual if he did a certain act or something happens to him - such as a sacrifice for an inadvertent or volitional [sin]. And among these commandments are also laws, like those we explained - such as the [law] of the Hebrew slave, the law of the Hebrew maidservant, the law of the Canaanite slave, the law of the unpaid guardian, the law of the borrower and the others that were previously mentioned - it is possible that an individual will live all of his life and not deal with it, and so not be obligated in this commandment. And also among them are commandments that are only practiced when the Temple is in existence, such as the festival-offering, the sight-offering and the commandment of assembly - and we have already mentioned each one. And among them are also those that are only practiced by someone with property, such as tithes, priestly tithes, gifts to the priesthood and the portions of the poor - meaning, gleanings, forgotten [produce], the corner and ollalot. And sometimes one will not have these possessions, so he will not be obligated in [these commandments]; and a man may live his whole life and he will not become obligated by any of the commandments of this type. But charity is not included in this, since charity is obligatory even on a person that subsists on [charity], as we have explained. And among them are those that are definitely obligatory - at all times, in all places and whatever the circumstance - such as tzitzit, tefillin and the observance of Shabbat. And the commandments that are of this type are called definite commandments, because they are definitely obligatory for every Jewish man that reaches that age - at any time, in any place and whatever the circumstance. And when you examine these 248 positive commandments, you will find that the definite commandments are sixty. And that is with the stipulation that his situation is the situation of most people: That is that he lives in a house in a city, eats the foods associated with the human species - meaning to say, bread and meat - engages in commerce with people, marries a woman and fathers children. And these sixty commandments according to the order in which we have arranged them are these: Commandments 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 in which women are not obligated, 11 in which women are not obligated, 12 in which women are not obligated, 13 in which women are also not obligated, 14 in which women are also not obligated, 15, 18 in which women are not obligated, 19, 26 which is specific to male priests, 32, 54, 73, 94, (141), 143, 147, 149, 150, 152, 154, 155, 156, 157, 158, 159, 160, 161 in which women are not obligated, 162, 163, 164, 165, 166, 167, 168 in which women are not obligated, 169 in which women are not obligated, 170 in which women are not obligated, 172, 175, 184, 195, 197, 206, 207, 208, 209, 210, 211, 212 in which women are not obligated, [213 in which women are not obligated, 214 in which women are not obligated, and 215 in which women are not obligated (and 231)]. Behold it has been made clear to you that from these sixty definite commandments, there are forty-six commandments that women are also obligated, and fourteen that women are not obligated. And the mnemonic for these definite commandments will be, "Sixty are the queens" (Song of Songs 6:8). And the mnemonic for the lessening of fourteen for the women will be, "the might (yad, the letters of which have a numerical value of fourteen) is gone" (Deuteronomy 32:36). Or the mnemonic of the forty-six commandments of the women will be "As for you also, because of the blood (badam, the letters of which have a numerical value of forty-six) of your covenant, I have sent forth your prisoners" (Zechariah 9:11) - meaning, the obligation upon them is the number, badam; and that is a covenant that is definitely obligatory for women. And that is what I wanted to hint regarding the number of the positive commandments. The positive commandments have been completed. | ודע כי מה שאמרנו שנתבארו משפטם במקום פלוני, אין כונתנו בזה שזה הפרק או המסכת ההיא תכלול כל משפטי המצוה ההיא עד שלא תמלט מהם שאלה אבל אזכור מקום אשר בו עיקר דין המצוה ההיא ורוב משפטיה ואולם יהיו שאלות רבות למשפטי המצוה ההיא מפוזרות במקומות רבים מהתלמוד ולא אזכור מקומם עתה. וכשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם עתה שתמצא מהם מצות שהם חובה על הצבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק. ומהם מצות שהם חובה לאיש אחד אם עשה פעולה פלונית או שימצאהו ענין כגון קרבן שוגג ומזיד ופעמים יעמוד אחד מן האנשים כל ימי חייו ולא יעשה הפעולה ההיא ולא ימצאהו הענין ההוא ומאלו המצות גם כן דינן כמו שבארנו כמו עבד עברי ודין אמה העבריה ועבד כנעני ושומר חנם ושואל וזולתם ממה שקדם זכרם, יתכן שיעמוד אחד מן האנשים כל ימי חייו ולא ישפט בזה ולא תתחייב לו המצוה ההיא. ומהם גם כן מצוה אינה נוהגת אלא בהיות הבית קיים, כגון חגיגה וראיה ומצות הקהל וכבר זכרנום אחת אחת, ומהם גם כן אינה נוהגת אלא למי שיש לו נחלות, כגון מעשרות ותרומות ומתנות כהונה וחוקי העניים, כלקט שכחה ופאה ועוללות, ופעמים לא יהיו לו אותם הקנינים ולא יתחייב בהם, ויעמוד האיש כל ימי חייו ולא יתחייב במצוה מהמצות שהן מזה המין, ואין הצדקה מכלל הזה, כי הצדקה מחוייבת אפילו לעני המתפרנס ממנה כמו שבארנו. ומהם מצות מתחייבות בהכרח בכל זמן בכל מקום ובאיזה ענין שיהיה, כגון ציצית ותפלין ושמירת שבת, ונקראו המצות שהן מזה המין מצות הכרחיות מפני שהם מתחייבות לכל איש שהגיע לפרקו מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין וכשתסתכל באלו הרמ״ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות ששים מהם, ובתנאי שיהיה האיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות הכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו, והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למין האדם, רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים. ואלו הששים מצות הם לפי הסדר אשר סדרנו אותם במניננו זה: מצוה הראשונה והשנית והשלישית והרביעית והחמישית והששית והשביעית והשמינית והתשיעית, והעשירית אין הנשים חייבות בה. והאחת עשרה ולא תתחייב לנשים, והשתים עשרה ולא תתחייב לנשים, והשלש עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן, והארבע עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן. והחמש עשרה, והשמנה עשרה ואין הנשים חייבות בה. והתשע עשרה, והשש ועשרים מיוחדת בזכרי הכהנים, ול״ב ונ״ד וע״ג וצ״ד [וקמ״א] וקמ״ג וקמ״ז וקמ״ט וק״נ וקנ״ב וקנ״ד וקנ״ה וקנ״ו וקנ״ז וקנ״ח וקנ״ט וק״ס, וקס״א ואין הנשים חייבות בה, וקס״ב וקס״ג וקס״ד וקס״ה וקס״ו וקס״ז, וקס״ח ואין הנשים חייבות בה, וקס״ט ואין הנשים חייבות בה, וק״ע ואין הנשים חייבות בה, וקע״ב וקע״ה וקפ״ד וקצ״ה וקצ״ז ור״ו ור״ז ור״ח ור״ט ור״י ורי״א, ורי״ב ואין הנשים חייבות בה, [ורי״ג ואין הנשים חייבות בה, ורי״ד ואין הנשים חייבות בה, ורט״ו ואין הנשים חייבות בה, ורל״א]: הנה התבאר לך כי מאלו הששים מצות הכרחיות יש בהן שש וארבעים מצות שהנשים חייבות בהן גם כן, וי״ד שאין הנשים חייבות בהן. ויהיה הסימן באלו הששים מצות הכרחיות ״ששים המה מלכות״ (שיר השירים ו׳:ח׳), ויהיה הסימן בנפול הי״ד מן הנשים ״כי אזלת י״ד״ (דברים ל״ב:ל״ו), או יהיה הסימן המ״ו מצות לנשים ״גם את בד״ם בריתך שלחתי אסיריך״ (זכריה ט׳:י״א), כלומר שמספר בדם הוא חובה עליהן, והם הברית המחוייב לנשים בהכרח, וזה מה שרצינו לרמוז אותו במצות עשה במספרם: |
Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 355רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה שנ״ה
| He prohibited - not to have sexual intercourse with a woman without a contract (ketubah) and marriage (kiddushin). And that is His saying, "There shall be no harlot from the daughters of Israel" (Deuteronomy 23:18). And the prohibition of this content was already repeated with a different language; and that is His saying, "Do not profane your daughter to make her a harlot" (Leviticus 19:29). And the language of the [Sifra] (Sifra, Kedoshim, Chapter 7:2) is, "'Do not profane your daughter to make her a harlot' - that is one who gives over his single daughter, not for the sake of marriage; and, similarly, her giving herself over, not for the sake of marriage." And listen to me [as to] why this negative commandment was repeated with this language, and what content was added with it: And that is that He already preceded that one that has sexual intercourse with a virgin - whether it was seduction or whether it was rape - is not liable for any of the punishments, but rather for a monetary fine and to [have to] marry her, as is explained in Scripture. So it would enter our thoughts that since there is only a monetary fine, its law is like any monetary matter. So just like a person has the right to give his money to his fellow as he wants, and exempt him from [returning] anything that he has with him; it would likewise be permissible for him to take his maiden daughter and give her to a man for him to have sexual intercourse, and then exempt him from it - meaning to say, the fifty [measures of] silver which go to the father - given that this is one of his rights; or to also give her to him, on condition that he receive such and such dinars from him. That is why He prohibited this and said, "Do not profane your daughter to make her a harlot." For that which I judged to only punish him with money is in fact [only] when it happens that a man seduces her or rapes her. But that the matter be with the mutual consent of both of them and permissible, there is no way [for such a] thing! And the proof for this explanation is His saying [in the continuation of the verse], "lest the land fall into harlotry, and the land be filled with lewdness." For seduction and rape only occur a little, but if the matter were to be by choice and permissible, it would grow and spread in the land. And this explanation is very fine and praiseworthy regarding this verse; and it is fitting regarding all that the Sages mentioned and all that is in accordance with Torah laws. And we give lashes for this negative commandment of a single woman; and the regulations of this commandment have already been explained in various places in Yevamot. (See Parashat Ki Tetzeh; Mishneh Torah, Marriage.) | הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין, והוא אמרו ״לא תהיה קדשה מבנות ישראל״ (דברים כ״ג:י״ח). וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט). ולשון ספרי ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט) זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו, וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שהתבאר בכתוב, והיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, רוצה לומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתננה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, על כן הזהיר מזה ואמר ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט), לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה, אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראיה בזה הטעם באמרו לא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ, וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. ועל זה הלאו דפנויה לוקין. והתבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות. (כי תצא, רמב״ם הלכות אישות פ״א): |
Rambam Hilkhot Ishut Introductionרמב"ם הלכות אישות הקדמה
| Hilchos Ishut contain four mitzvot: two positive commandments and two negative commandments, and here is their elaboration: 1) To marry a woman, granting her the rights of the formal marriage contract (ketubah) and sanctifying the relationship through the rites of kiddushin; 2) Not to have relations with a woman unless she has been granted a marriage contract, and the relationship sanctified through the rites of kiddushin; 3) Not to deny her food, clothing and marital relations; 4) To be fruitful and multiply. These mitzvot are explained in the chapters [that follow]. |
Rambam Hilkhot Ishut 1:1-2רמב"ם הלכות אישות א׳:א׳-ב׳
| (1) Before the Torah was given, when a man would meet a woman in the marketplace and he and she decided to marry, he would bring her home, conduct relations in private and thus make her his wife. Once the Torah was given, the Jews were commanded that when a man desires to marry a woman, he must acquire her as a wife in the presence of witnesses. [Only] after this, does she become his wife. This is [alluded to in Deuteronomy 22:13]: "When a man takes a wife and has relations with her...." (2) This process of acquisition fulfills [one of] the Torah's positive commandments. The process of acquiring a wife is formalized in three ways: through [the transfer of] money, through [the transfer of a] formal document and through sexual relations. [The effectiveness of] sexual relations and [the transfer of a] formal document have their origin in the Torah [itself], while [the effectiveness of transfer of] money is Rabbinic in origin. This process of acquisition is universally referred to as erusin ("betrothal") or kiddushin ("consecration"). And a woman who is acquired in any of these three ways is referred to as mekudeshet or me'ureset. | (א) קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו, ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר ״כי יקח איש אשה ובא אליה״ (דברים כ״ב:י״ג): (ב) וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, ושלשתן דין תורה. וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. ואשה שנקנת באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת: |
Birkat Avraham on Mishneh Torah Hilkhot Ishut 1:2ברכת אברהם על משנה תורה הלכות אישות א׳:ב׳
| שאלה: אמר הרב ז״ל בתחלת ספר נשים: מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים. וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו׳ וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז״ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור... תשובה: לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ״ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז״ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז״ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה... |
Ramban Ketubot 7bרמב״ן כתובות ז׳:
וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות – ויש לשאול היכן מצינו ברכה כגון זה שמברכין על מה שאסר לנו הב״ה, והלא אין אדם מברך שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוטה. ועוד מה ענין עריות לכאן. ועוד שעכשו אינה נתרת לו, ולמה יברך. ואפשר מפני שהקידושין דבר תורה והחופה לארוסה מדברי סופרים הוצרך לברך על הקידושים שהב״ה קדש את ישראל בקדושת קדושים, ואסר לנו העריות, שאין הקידושים תופסין בהם. ואם יברך מקדש ישראל על ידי קידושין השומע סבור שהארוסה מותרת לארוס. לפיכך הוצרכו לפרש ואסר לנו את הארוסות. ועוד שאפילו חופה דאורייתא, כיון שהחופה והקידושין אינן נעשין בבת אחת, וחצי המצוה נעשית בקידושין, הוצרך לברך עליהם מקדש ישראל, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ואלו החופה היה נעשית עכשו היו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקידושין והחופה, כמו שמברכין על השחיטה. ועכשו לא היו יכולין לברך אשר קדשנו על קידושין ועל החופה, שהרי אין החופה נעשית עכשו. ולא יכולין לומר אשר קדשנו על הקידושין, שלא מצינו שיברך אדם על מצוה שאין עשיה זו גמר מלאכתה. לפיכך הוצרכו לברך אשר קדשנו על העריות והתיר לנו האחרות שקידושין תופסין בהם, והודיעו שהן אסורות אלא על ידי חופה וקידושין, שנמצא כמי שמברך על קדושתן של ישראל. ודמיא לקדושה דאיתמ׳ בגמרא שמברכים אשר בחר בישראל וקדשם בקדושת שבת, ולא על איסור שבת, אף זו על שבחר בישראל שקדשם באסור להם ובמותר להם. ונראה מזה שאין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה, אע״פ שכתוב במקצת נוסחאות, לפי שאין ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית עכשו. ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה, שקדשה בכל עסקי נישואין. לפיכך אין לחתום אלא מקדש ישראל בלבד. וכתב רבי׳ האיי גמר׳ היא בהדיא מקדש ישראל, וכך חותמים בב׳ ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו. ותוספת זו שאתם מוסיפין גריעות היא, שאין קדושת ישראל תלויה בכך, ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל, עכ״ל רבי האיי גאון. ובהלכות רבתי׳ מצאתי בא״י מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. ובכתב ידו נמחק על ידי חופה וקידושין. ופי׳ הנישואין – אותן שהן נשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ור״ת הגיה והתיר לנו הנשואות. ואין צורך. ורבי׳ הגאון פירש והתיר לנו (הנשואות) על ידי חופה וקידושין. ואין מנהג בישיבה לומר את הנשואות. |
Semak 183סמ״ק קפ״ג
| {רמב״ם הלכות אישות פ״א, סמ״ג עשין מח, טור אבן העזר ג} לקדש את האשה דכתיב (דברים כב) כי יקח איש אשה וגם לבני נח כתיב ודבק באשתו מכאן שאדם מצווה להיות לו אשה מיוחדת לשמו ואפילו לבני נח. באו לסיני ניתוספו להם קדושין: (ואלו הם דיני קדושין) האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה. ושיעור הכסף בפרוטה ושוה פרוטה כבית הלל וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וכבר ביארנו ע״פ הקבלה שהפרוטה משקלו חצי שעורה מכסף נקי. בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו הרי זו מקודשת ודין קידושי ביאה אינם נוהגים עתה כדאמרי׳ רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא וקיימא לן דחופה אינה קונה בתורת קדושין: האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. והשליח עושה שליח והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת. אם אמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת וכן בגירושין והאומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשי׳ שבעולם כי מכל אחת יש לומר שמא קדש שליחו קרובתה של זו: אבל אם בשעה שצוה לשלוחו לא היה לזאת שרוצה לקדש שום אשה מקרובותיה האסורות פנויות מותר בה אף על פי שהיה לה לאחר מכן: (פי׳ לאחר שצוה לשליח): והמקדש על תנאו אם נתקיים התנאי מקודשת בין שיהיה התנאי מן האיש בין מן האשה ובלבד שיהא התנאי כפול. ותנאי קודם למעשה: והן קודם ללאו ודבר שאפשר לקיימו: והאומר לאשה הרו את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום הרי היא מקודשת מעכשיו והוא יתן תוך הזמן שפיר׳ ואם אחרי כן פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אינו כלום: והמקדש במלוה שהאש׳ חייבת לו אינה מקודשת ואפילו במלוה בשטר דמלוה להוצאה ניתנ׳ ואף אם היו המעו׳ שהלוהו לה בעין: אבל אם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת שזה עדיף כך פיר׳ רש״י: אבל בשטר חוב דאחרי׳ וכן במשכון שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת אפילו במלוה שהיא חייבת: המקדש במלוה ופרוטה דעתו אפרוטה ומקודשת: והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון עליו מנה אין כאן משכון אין כאן ואינה מקודשת. וכן במקח וממכר לא קנה ובקרקעות: דאי במטלטלין פשיט׳ דלא קנה דהא אין קונין בכסף אפי׳ כשהוא בעין אלא במשיכה. האשה שנתנה כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת: וכן נתנה היא ואמ׳ הוא אם לא באדם חשוב אבל נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק. שטר קדושין שכתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעת׳ אינה מקודשת ושלא מדעתה (פי׳ שהיתה הכתיבה שלא מדעת האשה) אף על פי שקבלה מדעתה אינה מקודשת: והאיש שאמ׳ הריני בעליך הריני אישך או כיוצא בזה אינה מקודשת כלל: וכל לשון שהיא מכרת בו שקנא׳ הרי היא מקודש׳ כגון הרי את ארוסתי קנויה לי: שלי ברשותי זקוקה לי לקוחתי חרופתי ביהוד׳ מקודש׳ ודאי: אבל מיועדתי מיוחדתי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי: מקדשת מספק והוא שמדבר עמה קודם לכן על עסקי קידושיה היה מדבר עמה על עסקי קידושי׳ ונתן לה ולא פי׳ כלל דיו ומקודש׳ ודאי והוא שעסוקין באותו ענין שלא הפסיק ועידי קידושין וגיטין אין צריך לומר אתם עדים: והאיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו ואסור לו לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: בגרה או נשאת אין לאביה רשות בה: נערה או קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה׳ אפילו נתרצה האב אח״כ אינ׳ מקודש׳ ובין היא ובין אביה יכולין לעכב ספק בוגרת שיש לה אב אם קדשה עצמה מקודשת מספק וכן אם קדש׳ אבי׳ ואומר אדם לבתו קטנ׳ צאי וקבלי קידושיך וכל העושה שליח לקדש או לגרש (פיר׳ להוליך הגט לאשתו) אין צריך עדים רק שיודו המשלח והשליח אבל לקבל קידושיה או גיטה צריך עדים: האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עידיו ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה ומצוה לקדש בו יותר מבשלוחו ואסור לאדם לקדש בביאה או בלא שדוכין או בשוק ואם קודש קידושיו קידושין. ואין מקדשין האשה בעל כרחה ואם כפו האיש לקדש קדושיו קדושין. האומר לאשה התקדשי לי בדינר נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת תנהו לאבא או לאביך ע״מ שיקבלם לי מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודים וכתוב בה״ג המקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשרי׳ ומיהו לעלמא לא משתרי אלא בגט : וקטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשה עצמה מקודשת מדרבנן בעוד׳ קטנה וכי גדלה גדלי קידושיה עמה מדאורייתא: וחרש שקדש וחרשת שנתקדש׳ קידושיהן קידושין מדברי סופרים ושוטים אין להם קידושין אפילו מד״ס. ולא צריכי מיאון כדאי׳ בפרק חרש: סריס שקדש ואיילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורים טימטום ואנדרוגינוס שקדשו אשה או שקדשן איש אחד הרי הם קידושין מספק וצריכין גט מספק: המקדש אחת מן עריות לא עשה ולא כלו׳ שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ולא בחייבי מתות בית דין חוץ מן הנדה ואמרינן בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת: חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כרב המנונא וכן בפרק התקבל ופסק ר״י כמותו שבכל התלמוד מקש׳ מדבריו: אבל אם קדש׳ אחר שלא בפני בעלה אינה מקודשת לפי שאין קידושין תופסי׳ בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שקבלה קדושין דקיימא לן כל שלא בפניו מעיזה: המקדש אחת מן השניות או מאיסו׳ לאוין או מאיסו׳ עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורי׳: ויבמה שנתקדש׳ לזר הרי זו מקודש׳ מספק שנסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמ׳ כחייבי לאוין או אין קדושין טופסין בה כערוה כדאית׳ במסכת יבמו׳ ונחלקו בה רב ושמואל בפ׳ האשה רבה: ואע״פ שאסור לו לאדם לכנוס אחת מכל אלו מ״מ הרי זה מגרש׳ בגט המקדש ה גויה או שפחה אין כאן קידושין כלל אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהיתה קודם הקידושין: וגוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן כלום: המקדש באיסורי הנאה אינו כלום (ש״ע כ״ח באיסורי הנא׳ דאורייתא כגון חמץ דאוריתא בשעות דאוריתא: ובחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או איפכ׳ הוי ספק מקודשת ואיסורי דרבנן שאין להם עיקר בדאורייתא מקודשת) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת חוץ מעכו״ם שתופסת דמיה: האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ע״מ שאין ליך עלי שאר כסות תנאו קיים. ע״מ שאין לך עלי עונה תנאו בטל. המקדש בשיראי׳ ואמר לה בחמשים ונמצא אחרי כן שהיא שוה חמשים מקודשת ואומר ר״ת שם בתוס׳ ובאשרי פ״ז דדוקא שיראים אבל אבן טובה צריך שומא ודאית ולפיכך אין מקדשין בטבעת שיש בה אבן עד שיסירו את האבן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ואח״כ בעל בעדי׳ מקודש׳: וקדושין שלא נמסרו לביאה הוי קידושין כאביי ושנינו המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ואפילו עשאתו שליח אבל הקטנות כולם בספק קידושין צריכות כולן גט חוץ מן הבוגרת וכן אומר ר״ת באדם ששידך בתו ואמר בפי׳ איזו בת ואח״כ קדש בתו סתם. ואמר שאותה ששידך קדש והאחרות אינן בכלל הספק ואפ״ה לא עביד רבינו עובדא להתיר האחרות בלא גט: העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לו לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות וכן לכל דבר מכר: יצא לה שם מקודשת בעיר כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאין ונשים שמחות ואומרות פלונית נתקדשה היום צריכה גט: ואם יצא עליה קול מראשון וקדשה שני קדושין ודאי דהשתא צריכה גט משניהם להתיר לעלמא אם באין לעשות תקנה שיכנוס האחד יגרש הראשון וישא שני אבל איפכא לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין הוא: והאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדברים נאמנת: ומברכין ברכת אירוסין מיד אחר קידושין ולא לפניהם פן יחזרו בהן: וברכה זו פוטרת את החתן מלברך לקדש את האשה ומברכין ברכת נישואין אחר כן בבית נישואין ואם לא ברכו ברכת נישואין האשה אסורה לבעלה כנדה: ואסור לאדם לקדש אלמנות חבירו או גרושת חבירו תוך ג חדשים שנתארמלה או שנתגרשה שהם צ׳ יום חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתגרשה בו: וכן היבמה לא תחלוץ ולא תתייב׳ עד סוף ג׳ חדשים למיתת בעלה וכן מעוברת חבירו ומינקת חבירו עד כ״ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ואפי׳ נתנה בנה למינקת או גמלתו אכן אם מת מותרת ואם עבר ונשאה תוך הזמן יוצא בגט אך אם קדש בתוך שלש׳ חדשים וברח ערוקי׳ מסתיי׳ ואם קדש בתוך ארבעה ועשרים חדשי׳ הואיל וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אין צריך שיוציא בגט רק להפריש אפי׳ בלא בר׳ כדברי רב יוסף בכור שור ויש שחולקין עליו וקטן שקדש אין בקדושיו כולם אך תגדלנו אם ירצו ואין כאן משום זנות ואסור לשהות עם אשתו בלא כתוב׳ ומשפטי כתובה לא כתבתי כאן כי הם צריכין למוד רב: |
Rosh Ketubot 1:12רא״ש כתובות א׳:י״ב
| אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים שיהא בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר וגו׳. ור׳ אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו ה׳ אלהים ממקור ישראל ת״ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה. תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית האירוסין. כתב רב אחאי (פ׳ חיי סי׳ טז) דברכת אירוסין בי׳. וה״ר שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך י׳ אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו י׳ אלא בה. ועוד הרי קידושין בפני ב׳ ואתה מצריך עשרה. ול״נ דברי רב אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי מקור בא דאי אפשר לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה. ויש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם קידושין כדאמר (פסחים דף ז:) כל הברכות כולן מברכין עובר לעשייתן. ויש שכתבו שצריך לעשות אחר האירוסין דילמא הדרא בה האשה והויא לה ברכה לבטלה. ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עליהן עובר לעשייתן אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו לקדש האשה וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן. מאי מברכין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך מקדש ישראל וכו׳ ונהגו האידנא מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב״ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין ובלא חופה. ונ״ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו. ואף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון (שאי) אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין ולא דמי לשחיטה שאינו מחוייב לשחוט ולאכול ואפ״ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פריה ורביה בלא קידושין וגם התם אפקיה קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה. וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב״ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה. ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת הקידושין: |
Ritva Ketubot 7bריטב״א כתובות ז׳:
בברכת אירוסין מאי מברך אשר קדשנו ואסר לנו את הארוסות – פירש״י ז״ל דהא מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה אף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדאמרינן במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומדרבנן נמי מברכינן וצוונו וכו׳ כדאשכחן בנר חנוכה ע״כ וכן עקר מיהו חופה מדאורייתא היא לעשות נשואה לענין הפרת נדרים ולטמא לה וליורשה למ״ד ירושת בעל דאורייתא וכן לדין מיתת אשת איש שזנתה בחנק יש הפרש מן התורה בין ארוסה לנשואה אף על פי שלא נבעלה וכדאיתא לקמן בפ׳ נערה וא״כ ע״כ חופה דאורייתא לעשות בנשואה לכל הדברים וכדאמרינן גבי בני נח בעולת בעל יש להם מן התורה נכנס לחופה ולא נבעלה אין להם כמו שיש בישראל מן התורה ארוסה מותרת וחכמים אסרוה כנדה עד שתכנס לחופה בברכה ואלו דברים ברורים וכ״כ הרמב״ם ז״ל הוצרכתי לכתוב כן מפני שיש מהנדזים על רש״י שהוא סבר דחופה לאו דאורייתא כלל. כך הגרסא בכל הספרים והתיר לנו את הנשואות ע״י חופה וקדושין וכדמפרש ותימא גדולה למה תקנו לשון סתום כזה בברכה הנאמרת בסתם ור״ת גורס והתיר את הנשואות לנו ורבינו האי גרס והתיר לנו ואינו גורס את הנשואות כלומר והתירה לנו וכן ראוי לומר אלא שלא נהגו. וא״ת כיון שחופה אחרונה היא גומרת היה לנו לומר ע״י קדושין וחופה וי״ל דה״ק והתיר לנו נשואות ע״י חופה וקדושין אשר קדמו להו וסמכי׳ חופה לנשואין כי הוא עושה נשואין. וי״א דגרסינן ע״י חופה בקדושין דידן ותקנה מפני שהיו אומרים בקדושין בבי״ת רפוי הוא לעול׳ בוא״ו ואמרו וקדושין וכל זה דחוק שלא לצורך. מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת המצות – פירש״י ז״ל כיון דכולה הודאה היא ואין הפסק בקשה בנתיים לא בעי חתימה כדאמרינן בפרק ערבי פסחים גבי ההוא דמברך בהבדלה ולא הוי חתים בברכת המצות טעמא מאי דהודאה היא ה״ה נמי הא. ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא כיון דלשון קידוש׳ הוא כקידוש היום חתמיני׳ ליה כי התם והתם חתמינן משום שיש שם הפסק כגון כי הוא תחלה למקראי קודש עכ״ל רש״י ז״ל ונכון הוא משום דליכא לפרושי מידי דהוה אברכת הפירות ואברכת המצות ולא חתמינן בה משום דהוה מטבע קצר דהא וודאי ברכת אירוסין מטבע ארוך חשוב דהא מהדרינן ביה כמה ציוו עריות ואיסר ארוסות והיתר נשואות וליכא לפרושי נמי דחשיב ליה כברכת המלכות משום דאמרינן בה וצוונו דא״כ למה ליה למימר מידי דהוה אברכת פירות. ועוד שאומר כן וצוונו אינו אלא כמו והזהירנו דלא אתמר אקב״ו אלא על צווה מ״ע ולכך הנכון כפרש״י ז״ל דעיקר בחתימה בא״י מקדש ישראל ותו לא וכן הוא בעיקר הנוסחאות וכן גורס הרמב״ם ז״ל ובגאוני׳ ז״ל וי״ג מקדש ישראל ע״י חופה וקדושין ולא נהירא דכיון דבדרבנן בברכה זו קדושות איסור עריות ויש עוד בישראל כמה קדושות אין לפרוש ולומר אשר קדשנו ע״י חופה וקדושין לבד וכן כתב רבינו האי גאון ז״ל בתשובה גמרא היא בהדיא ברוך מקדש ישראל וכן מנהג בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשיו לתוספות דבר שאתם מוסיפין גרעון הוא שאין קדושת ישראל תלוי בכך ויש לנו לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הנ״ל ע״כ וכן העידו משמו של הרי״ף ז״ל שהיה כתוב בהלכותיו בכתב ידו מקדש ע״י חופה וקדושין ואח״כ מחק והתקין מקדש ישראל בלחוד. ונהגו ברוב מקומות לאומרו אחר הקדושין. ואיכא דקשיא ליה והא קי״ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן והרמב״ם הפריז על מדותיו ואומר שאם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקדושין שזה היא ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה ולאו מילתא היא דהתם היא בברכת המצות שצריך להקדים ברכה למעשה וזו אינה ברכת המצות כלל כדפרישית לעיל דאלו היה ברכת המצו׳ היה לנו לומר אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הקדושין ולא היה לנו לומר על העריות כי היכן מצינו ברכה על האיסור אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוטים ועוד מה ענין חופה לכאן שאין אנו עושין בכאן מצות חופה ועוד אם כברכת המצות היא היאך אין (האסר) [הארוס] מברך אותה לא מצינו בשום מקום שזה עושה מצוה וזה עושה ברכה בשבילו אלא ע״כ ברכה זו אינו אלא בעינן קדושה על שקדשנו הקב״ה יותר מעכו״ם בענין פו״ר לפיכך אנו מסדרין עליו שציוונו על העריות שאין קדושין תופסין בהם ואפי׳ הארוסות שקדושין תופסות בהם אסר לנו עד שתנשא לחופה ומפני שבברכה היא כעין קדושה כדכתיב׳ לעיל לפיכך נהגו ישראל לומר על הכוס ואף על פי שאין זה מעכב וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל מעתה ראוי היה לאומרה אחר הקדושין שכן כל ברכה של קדושה מברך אותה אחר שחלה קדושה וכן הדרנו שבקצת מקומות נהגו לברך אותה קודם הקדושין ויש לתת טעם לדבריהם כי אף על פי שאינה ברכת המצות מקדשים אותה להקדים ברכה למעשה ואין מבטלין מנהג בדבר זה ומ״מ יש לתת טעם לדבריהם למה אין מברכין ברכת המצות על הקדושין והרמב״ם ז״ל נתן טעם לדבר שאין מברכין על המצות שאין עשייתם אלא גמר מלאכתם וזו אינה נגמר אלא בחופה ואפי׳ קידש בשעת חופה אינו בדין שיהיה עתה מברכין לזו ולא לזו דליהווי מילי דרבנן כחוכא והרב החסיד ז״ל היה נותן טעם כי לפי שהקדושין תלוים ברצון שניהם ודילמא הדר ביה חד מנייהו לא תקנו בזה ברכת המצוה ומפני זה נהגו ג״כ ברוב המקומות שלא לברך ברכת האירוסין אלא לאחר קדושין ואין טעם זה נכון ובירושלמי משמע שצריך לברך על הקדושין כברכת המצות קודם הקדושין דאמרינן התם בפרק הרואה כל המצות כולם מברך עליהם בשעה העשייה חוץ מן התקיעה וי״א אפי׳ חוץ מן הקדושין (כבעול׳) [בבעילה] אלא קדושי כספא ושטר מברכין כברכת המצות קודם הקדושין לפי מה שפשט במנהג בכל ישראל נראה שקבע שאין זה שיטת התלמוד בבלי שלנו ולא הזכיר שום גאון ברכה זו בשום מקום ומנהגן של ישראל תורה היא ובתוס׳ כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי״ש שהוא מנהג לברך ע״פ הירושלמי משום דלא חזינן בגמרא דילן בהדיא דפליגי בהא כי הרבה ברכות שאין אנו נוהגים לומר שאין בתלמוד שכבר נתן כלל לברך על המצות ועל המנהג טעות הוא לפי שסוברים בקדושי אשה רשות ואינו כן אלא מצוה היא כמו שיש מצוה בפו״ר ומ״ש בפרק התכלת שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה נראה וודאי דל״ק ליה אלא כגון עשיית הסוכה ועשיית ציצית שאין עשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג אבל הקדושין עצמם עושים מעשה גמור להתירה לה ע״י חופה ולאוסרת על כל העולם ומצוה באפי נפשה היא ולמה לא יברך עלי׳ אלא שמנהג מכריע ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי עמא דבר היאך ינהיג אבותיכון. כתבו התוס׳ דברכת דקדושין אפילו כשהקדושין ע״י שליח וסמך לדבר דמסכת כלה עבוד אסמכתא לברכת אירוסין מדכתיב ויברכו את רבקה ושם לא היה אלא אליעזר ואין לחלק בזה בין כשהוא עושה שליח בין כשהיא עושת שליח וכן כתב הרמב״ם ז״ל המקדש אשה בין על ידי עצמה בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקדושין הוא או שלוחו ואח״כ מקדש ע״כ ומ״ש שצריך לברך הוא או שלוחו אזיל לטעמיה שס״ל שזו ברכת המצוה וכבר זה היה דברים אלה בידינו ומנהג פשוט הוא בכל הארצות שמברך אותה שליח ציבור ונכון הוא. |