Witnesses for Repayment of Debt
Sources
Classical Texts
Bavli Shevuot 41a-41bבבלי שבועות מ״א.-מ״א:
§ The mishna teaches that if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant initially acknowledged the debt, but when he claimed the money the next day the defendant said that he already repaid him, the defendant is exempt from taking an oath. Rav Yehuda says that Rav Asi says: In the case of one who lends money to another in the presence of witnesses, the latter is required to repay him in the presence of witnesses. Therefore, if there are no witnesses to the fact that he repaid him, he is liable. Rav Yehuda continues: When I said this in the presence of Shmuel, he said to me that the debtor can say to the claimant: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they went overseas. The Gemara raises an objection to Rav Asi’s statement: We learned in the mishna that in a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give the money to me, if the defendant responded: I gave it to you, he is exempt. The Gemara infers: And here, since the claimant claimed the debt from the defendant in the presence of witnesses, and the latter admitted the debt, he is similar to one who lent him the money in the presence of witnesses, and nevertheless, the mishna teaches that the defendant is exempt. {מא:} Evidently, he is not required to repay him in the presence of witnesses. The Gemara suggests: This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Asi. The Gemara rejects this suggestion: Rav Asi could have said to you: When I said that the debtor is liable to repay him in the presence of witnesses, it was with regard to a case where the creditor lent the money to him in the presence of witnesses at the outset, as he did not trust him. But here, he trusted him at the outset, as he lent it to him in the absence of witnesses. Therefore, the debtor is not required to repay the debt in the presence of witnesses. Rav Yosef teaches another version of this discussion, like this: Rav Yehuda says that Rav Asi says: In the case of one who lends money to another in the presence of witnesses, the latter need not repay him in the presence of witnesses. But if the creditor said: Repay me only in the presence of witnesses, the debtor is required to repay him in the presence of witnesses. Rav Yehuda continued: When I said this in the presence of Shmuel, he said to me that the debtor can say to the claimant: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they went overseas. The Gemara raises an objection against Shmuel’s opinion: We learned in the mishna that in a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant said to him: Yes, and the claimant then said to him: Give the money to me only in the presence of witnesses, then if the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is liable to pay, as he is required to give it to him in the presence of witnesses. The Gemara suggests: This is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel. The Gemara answers: Shmuel could have said to you that it is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If the creditor said to the debtor: I lent the money to you in the presence of witnesses and therefore you must repay me in the presence of witnesses, the debtor must either give him the money or bring proof that he already gave it to him. Rabbi Yehuda ben Beteira says that he can say to him: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they subsequently went overseas. Rav Aḥa refutes this answer: From where is it derived that the baraita is referring to a case where the creditor said this at the time of the loan? Perhaps it is referring to a case where he made no stipulation at the time of the loan, but rather said this at the time of the claim, when the debtor claimed that he had repaid the debt; and this is what he says to him: Didn’t I lend the money you in the presence of witnesses? You should have repaid me in the presence of witnesses. But if he made this stipulation at the time of the loan, all agree that the debtor is liable. Therefore, there is no evidence that Rabbi Yehuda ben Beteira agrees with the opinion of Shmuel. In conclusion, Rav Pappi says in the name of Rava: The halakha is that if one lends money to another in the presence of witnesses, the latter is required to repay him in the presence of witnesses. And Rav Pappa says in the name of Rava: In the case of one who lends money to another in the presence of witnesses, the latter is not required to repay him in the presence of witnesses. But if the creditor says: Repay me only in the presence of witnesses, the debtor is required to repay him in the presence of witnesses. And if he said to him: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they went overseas, his claim is deemed credible. § The Gemara cites several incidents involving loans and witnesses, and provides a mnemonic device for them: Reuven and Shimon, who learned halakha, borrowed, and repaid so-and-so and so-and-so gallnuts for a different debt, deeming them credible like two witnesses. The Gemara relates: There was a certain creditor who said to the debtor: When you repay me, repay me in the presence of Reuven and Shimon. The debtor went and repaid him in the presence of two other witnesses from the general public. When the case was brought before the Sages, Abaye said: The creditor said to the debtor to repay him in the presence of two people who would serve as witnesses, and he repaid him in the presence of two people. Therefore, the creditor has no further claim. Rava said to him: It is for this reason that the creditor said to him to repay him in the presence of Reuven and Shimon: So that he will not be able to dismiss him by saying that he repaid him in the presence of other witnesses. The Gemara relates: There was a certain creditor who said to the debtor: When you repay me, repay me in the presence of two people who have learned halakha. The debtor went and repaid him between the two of them, i.e., in the absence of witnesses. Those dinars were subsequently taken from the creditor due to circumstances beyond his control. The creditor came before Rav Naḥman for judgment, and said to him: Yes, I received the money from him; but since he did not repay me as stipulated, I accepted it only as a deposit. I accepted it as an unpaid bailee, not as payment, and said to myself: Let it be with me as a deposit until two people who have learned halakha happen to arrive, and the debtor will fulfill his condition. Since the money was taken from me due to circumstances beyond my control, and I had it in my possession only as an unpaid bailee, I am not responsible for it, and the debtor is still liable to repay me. Rav Naḥman said to him: Since you admit that you certainly took the money from him, it is a proper repayment. If you say that the debtor is still required to fulfill his condition, go bring the money now, as Rav Sheshet and I have learned halakha, and Sifra, and Sifrei, and Tosefta, and the entire Talmud. Let him give you the money in our presence, and the condition will thereby be fulfilled. Since he gave you the money intending to repay the debt, and did not agree to entrust it to you as an unpaid bailee, your claim is not valid. | מנה לי בידך כו׳.: אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י. תנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור {מא:} תיובתא דרב אסי. אמר לך רב אסי אנא כי אמרי היכא דמעיקרא אוזפיה בעדים דלא לדידיה הימניה הכא הא הימניה. רב יוסף מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. תנן מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל. אמר לך שמואל תנאי היא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן רבי יהודה בן בתירא אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. פריך רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דלמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר ליה לאו בעדים הלויתיך בעדים היה לך לפורעני אבל בשעת הלואה דברי הכל חייב. אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ורב פפא משמיה דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן.: סימן ראוב״ן ושמעו״ן דתנ״ו הלכת״א יזפ״י ופר״ע פלוני ופלוני עפצ״י סטרא״י בהימנות״א כבי תרי.: ההוא דא״ל לחבריה כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא אמר אביי באפי בי תרי אמר ליה באפי בי תרי פרעיה אמר ליה רבא להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה. ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתניסו הנך זוזי. אתא לקמיה דרב נחמן א״ל אין קבולי קבלתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמו בי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה. א״ל כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוי אי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. |
Bavli Shevuot 42aבבלי שבועות מ״ב.
The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible whenever you say to me that I did not repay the debt. He then went and repaid the debt in the presence of witnesses, and the creditor later denied that he had been repaid. Abaye and Rava both say that the witnesses are not deemed credible and the creditor can collect payment, as the debtor deemed him credible at the outset. Rav Pappa objects to this and says: Although he deemed him more credible than himself concerning the possibility that the debtor would claim that he repaid the debt and the creditor would deny having been repaid, did he deem him more credible than witnesses? Therefore, he is exempt. The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay the debt. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny the testimony of three witnesses, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Say that although the Sages say that we follow the majority of opinions, and the opinion of three people is therefore accepted against the opinion of two, this statement applies with regard to assessing value, as the more people there are, the more knowledgeable they are. But with regard to testimony, one hundred witnesses are like two, and two are like one hundred. Therefore, in this case there is no distinction between two witnesses and three witnesses. The Gemara presents another version of the incident: A certain person said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny their testimony, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, objects to this: Two witnesses are like one hundred, and one hundred are like two. But if the debtor said to the creditor that he deems him credible like three witnesses, and then went and repaid him in the presence of four, then once he entered, by mentioning a larger number than what is necessary for testimony, the realm of opinions, in which three people carry greater weight than two, he has entered the realm of opinions, and four witnesses are deemed more credible than three. Therefore, the creditor is not deemed credible against them. | ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה. ההוא דא״ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה. א״ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות ה״מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה. לישנא אחרינא ההוא דא״ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה ומאה כתרי ואי א״ל כבי תלתא ואזל פרעיה באפי בי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית לדעות.: |
Medieval Texts
R. Chananel Shevuot 41bר׳ חננאל שבועות מ״א:
אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואם א״ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ושמואל אמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים: ואקשינן על שמואל והתנן מנה לי בידך א״ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים: ופריק תנאי היא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרעני כו׳. ואסיקנא משמיה דרבא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם א״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן במדינת הים אינו נאמן: ההוא דאמר ליה לחברי׳ כי פרעת לי פרעין בפני ראובן ושמעון טען דפרעי׳ בפני אחרינא. אמר רבא להכי א״ל ראובן ושמעון כי דלא לידחייב. מסתברא כד טעין פרעתיך באנפי סהדי אחריני והלכו למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה. [לא] אמר רבא דלא מהימני: ירושלמי מנה לי בידך א״ל נתתיו לך בפני פלוני ופלוני א״ל נתתיו לך בפני פלוני ופלוני. אתא עובדא קמי רבי אמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו. הבא לידון בשטרו ובחזקה רבי אומר ידון בשטר רשב״ג אומר בחזקה: מעשה בא לפני ר׳ חייא והורה כרשב״ג קשיא דר׳ אדר׳ לא קשיא לא רצה רבי אלא לעמוד על אמתת הדבר: המחזיק מהמת אונו ונמצא פסול בטלה החזקה: ההוא דאתה קמיה דרב וטען על חבריה חטטין ושעורין וכוסמין. ואמר ליה המתן עד דיגלגל עלך כל מאי דבעי. ובסיפא את משתבע ליה: ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרען באנפי סהדי דתנו הלכתא פרעיה ואיתניסו זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א״ל אין קבלתינהו ולאו בתורת פרעון אלא בתורת פקדון עד דפרען באנשי דתנו הלכתא: א״ל רב נחמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי בעית לקיומי תנאיה זיל איתינהו דהא אנא ורב ששת דתנינן הלכתא וכוליה תלמודא דלפרעך קמן: |
Rif Shevuot 20b-21aרי״ף שבועות כ׳:-כ״א.
מתני׳ מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך א״ל הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר א״ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים: גמ׳ אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים אסיקנא {כא.} משמיה דרבא דאינו נאמן וכן הלכתא ההוא דא״ל לחבריה כי פרעת לי לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזיל פרעיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א״ל באפי סהדי פרע ליה רבא אמר להכי א״ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה איכא מאן דמוקים לה הכי כגון דהנך סהדי ליתנהו גבן דלא נטרינן להו עד דאתו ומסהדי אלא הואיל ואמר ליה לא תפרען אלא בפני פלוני ופלוני ופרעיה איהו באנפי אחריני אמרינן ליה זיל השתא פרעיה ואי אתו פלוני ופלוני ומסהדי דפרע לך מיחייב לאהדורי לך ואנן לא סבירא לן הכי דהאי דינא היכא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא בעדים סתם הוא דאיתמר כדכתבינן לעיל אבל האי מעשה תניינא לא אתא לאשמועינן אלא דינא אחרינא דהוא אלים מההוא דינא קמא דכי אמר ליה לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון הא איפסילו להו שאר אינשי לגבי ההוא פורענא וכיון דקביל על נפשיה הדין תנאה תנאי ממון הוא וקיים דהא בהדיא אמרינן דאי א״ל מהימנת לי בבי תרי ואתו בי תרי ומסהדי דלא משגחינן בהו משום דפסלי׳ בתנאה דקביל עליה והאי דינא נמי הכין הוא והדין הוא סברא דילן ודייקינן להא סברא מהא דאסיקנא משמא דרבא דמאן דא״ל לחבריה אל תפרעני אלא בעדים שצריך לפורעו כעדים ואם אמר לו כבר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים אינו נאמן ואי האי דינא אחרינא הכין הוא היכי אמר רבא להכי א״ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה דמשמע דאי לא א״ל ראובן ושמעון מדחי ליה והא אמר רבא אע״ג דלא א״ל ראובן ושמעון לא מצי מדחי ליה אלא ש״מ האי דאמר רבא להכי אמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה אע״ג דאיתינהו לסהדי גבן ומסהדי דפרעיה הוא דלא מקבלינן מינייהו כלל אלא אמרי׳ ליה זיל פרעיה דכמאן דפסיל להו דמי ועוד דייקינן נמי מההוא דא״ל לחבריה כי פרעת לי פרען באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי איתניסו זוזי אתא לקמיה דר״נ א״ל אין קבולי קבלתינהו מיניה וכו׳ א״ל כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניה פרעון הוי טעמא דקא מודי הא לא קא מודי אע״ג דאיכא סהדי דפרע לא מהימן דכיון דלא תנו הלכתא כמאן דפסיל להו דמי ההוא דא״ל לחבריה כי פרעת לי פרען באפי סהדי דתנו הלכתא אזל פרעיה באנפי סהדי איתניסו זוזי אתא לקמיה דר״נ א״ל אין קבולי קבילתינהו מיניה ואנא אמינא ליהוו פקדון גבאי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה א״ל כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת דגמרי הלכתא וסיפרא וסיפרי וכוליה תלמודא. |
Rashi Shevuot 41a-bרש״י שבועות מ״א.-:
נתתיו לך פטור – אף משבועה ומיהו שבועת היסת איכא. והא הכא כיון דתבעיה בעדים – והודה לו בפניהם כמאן דאוזפיה בעדים דמי. {מא:} נתתיו לך חייב – לפרוע. בעדים הלויתיך – קס״ד בשעת הלואה קאי ואמר ליה ראה שבעדים הלויתיך ואף אתה אל תפרעני אלא בעדים. דלמא בשעת תביעה קאמר – כשתבעו בב״ד וזה אומר פרעתיך אמר לו והלא בעדים הלויתיך בעדים הוה לך לפורעני ולא אמר לו כן בשעת הלואה ומשום הכי פטר ליה ר׳ יהודה בן בתירא. אזל פרעיה באפי סהדי אחריני – וזה אומר עדי שקר הם. ואיתניסו – מיד המלוה. להוי פקדון בידי – ואיני עליהן אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון. כיון דקא מודית – דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון ודברים שהיו בלבך אינם דברים. |
Rashi Shevuot 42aרש״י שבועות מ״ב.
ההוא – לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך. אימור דאמרי זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא – דשומא כדאמר במסכת ע״ז בפרק השוכר (דף עב.) א״ל כדשיימי בתלתא אפי׳ תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בד׳ עד דאמרי בד׳ וכ״ש כדאמרי בארבעה. כיון דנחית לדעות – מתחלה ירד למנין שהוא יתר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה. |
Ri MiGash Bavli Shevuot 41a-ר״י מגאש בבלי שבועות מ״א.-:
פיסקא מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים וכו' אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וכו' רב יוסף מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו כעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים פי' ואפילו אמר לו דבר זה שלא בשעת הלואה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לו יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים הילכך לטעמיה דשמואל ואפילו אמר ליה בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דליכא הפרש בהאי ענינא בין אמר לו דבר זה בשעת הלואה או לאחר מיכן דמאן דמחייב בין הכי ובין הכי מיחייב דהא מכל מקום כבר התרה בו בשעה שיש לו בידי הלואה קודם שיפרענה לו שלא יפרענו אלא בעדים ומאן דפטר בין הכי ובין הכי פטר. ואותבינן עליה דשמואל מהא דתנן מנה לי בידך הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ואוקימנא תנאי היא דתניא בעדים הלותיך בעדי' פרע לי כלומר מי שאמר לחברו מנה שיש לי בידך כמו שהלויתיך לך בעדים אל תפרענו לי אלא בעדים ולאחר כן טען הנתבע שכבר פרע אינו נאמן אלא או יתן או יביא ראיה שנתן לו רבי יהודה בן בתירא אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים הוה ליה רב אסי כתנא קמא ושמואל כרבי יהודה בן בתירא פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי פי' ממאי דבשעת הלואה קאי אי נמי לאחר הלואה קודם התביעה כי היכי דתשמע מיניה דתנאי היא דלימא לעולם אימא לך דהיכא דאתרי ביה קודם התביעה לא שנא בשעת הלואה לא שנא שלא בשעת הלואה דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים דכולי עלמא לא מהימן האיך למימר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והכא אלו א"ל בשעת ההלואה או אחר ההלואה קודם התביעה אל תפרעני אלא בעדים לא היה אדם שחולק בזה שהוא חייב אלא הכא לא בשעת ההלואה קאי מלוה אומר תן לי הלואתי שיש לי בידך ולוה אומר כבר פרעתיך שנמצא שזה שאמר לו בעדים הלויתיך בעדים פרע לי אינה התראה שמתרה בו שלא יפרענו אלא בעדים שזה בשעת התביעה קאי והיאך אדם מתנה בשעת התביעה אלא הכי קאמר ליה היאך תטעון עלי שכבר פרעתני הלא בעדים הלויתיך כך היה לך שלא תפרעני אלא בעדים ועל זה אמר רבי יהודה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ותנא קמא דאמר או יתן או יביא ראיה שנתן סבר לה כלישנא קמא דרב אסי דסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ומשום הכי קאמר או יתן או יביא ראיה שנתן זהו פירוש ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר הלא בעדים הלויתיך היה לך לפרעני בעדים והאי דאמרינן ממאי דבשעת הלואה קאי לאו למעוטי שלא בשעת הלואה הוא אלא למעוטי שעת התביעה היא שאינה עת התראה דהא טעין שכבר פרעתי מקמי הכי ובהכי קא אתו השתא לבי דינא אבל אילו התרה בו קודם התביעה שהוא קודם שיטעננו שכבר פרעו ואעפ"י שלא בשעת הלואה היא התראה גמורה היא ולא מצי בתר הכי למיטען שכבר פרעו אלא עד דמייתי ראיה דפרעיה דכיון דבההיא שעתא דאתרו ביה ליכא למימר דמיקמי הכי פרעיה ליכא הפרש בין ההיא שעתא לשעת ההלואה דבהא ענינא ליכא לפלוגי בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה דהא לאו שעבודא היא כי היכי דניפליג בינייהו ונימא בשעת ההלואה שעביד נפשיה שלא בשעת ההלואה לא שעביד נפשיה אלא התראה בעלמא היא הילכך כיון דאתרו ביה מיקמי דנפרע לא שנא אתרי' ביה בשעת הלואה לא שנא אתריה ביה שלא בשעת הלואה התראה היא ולא מצי בשעת התביעה לומר כבר פרעתיך אלא עד דמייתי ראיה בהכי כדברירנן: ואיפסיקא הלכתא כרב אסי אליבא דלישנא בתרא דאמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים דאמרינן אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ולענין חיובי התובע שבועה מסתברא דכיון דאתרי ביה וא"ל אל תפרעני אלא בפני עדים וליכא עדים דפרעיה שקיל תובע בלא שבועה אלא מיהו אית ליה ללוה רשות לבתר הכי דפרע ליה השתא קמן למהדר ולמיתבעי בהנהו זוזי דקא טעין דיהב ליה מעיקרא בלא סהדי ומחייבינן ליה למלוה שבועת היסת על הדין טענתא כדין מנה לי בידך אין לך בידי דהא טענה באנפי נפשה היא ומיפטר והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואפי' אתו סהדי אחריני דפרעי' קמייהו לא מהימני דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בפני הנהו פלוני ופלוני וקביל הלוה אנפשיה ההיא התראה הוה להו שאר אינשי לגבי ההיא סהדותא כקרובין או כפסולין דהוה ליה תנאי שבממון דאמרינן דקיים. |
Rambam Hilkhot Malveh veLoveh 15רמב"ם הלכות מלוה ולוה ט״ו
| (א) הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וְאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים מִפְּנֵי הַתְּנַאי. טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר לוֹ וְכֵן עָשִׂיתִי וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר. וְכֵן אִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ בִּפְנֵי רוֹפְאִים וְאָמַר לוֹ בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ וְאוֹתָן הָעֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּמֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמִּפְּנֵי טַעֲנָה זוֹ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהֵם עוֹמְדִים עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֶה אוֹתוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵי אֲחֵרִים פָּרַעְתִּי וְהָלְכוּ לָהֶם: (ב) יֵשׁ נֻסְחָאוֹת מִן הַגְּמָרָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּלְפִיכָךְ טָעוּ הַמּוֹרִים עַל פִּי אוֹתָן הַסְּפָרִים וּכְבָר חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחָאוֹת הַיְשָׁנוֹת וּמָצָאתִי בָּהֶן שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְהִגִּיעַ לְיָדִי בְּמִצְרַיִם מִקְצָת גְּמָרָא יְשָׁנָה כָּתוּב עַל הַגְּוִילִים כְּמוֹ שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִין קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה בְּקָרוֹב חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁתֵּי נֻסְחָאוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ וּבִשְׁתֵּיהֶם כָּתוּב וְאִם אָמַר פָּרַעְתִּי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם נֶאֱמָן. וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרַע לְמִקְצָת הַסְּפָרִים הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁאִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם וְגַם זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה וְהַדִּין הָאֱמֶת שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם נִפְטָר וְאֵין כָּאן מְקוֹם חֲשָׁשׁ. גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּמָצָאתִי בַּגְּוִילִים כָּתוּב אָזַל פַּרְעֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין דִּילֵיהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים מֻגָּהִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ יֵרָאֶה מִדִּין הַגְּמָרָא. וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן וְכִי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים פְּרָעוֹ בְּעֵדִים וְכִי יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר אֶת הָעֵדִים בְּבֵית הַסֹּהַר כָּל יְמֵיהֶם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְעוֹד אִם מֵתוּ מַה יַּעֲשֶׂה נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ פַּעַם אַחַר פַּעַם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים אִם כֵּן נַעֲשֵׂית עֵדוּת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר וְנִמְצָא זֶה כֵּיוָן שֶׁאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים נַעֲשֵׂית מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֵין מִי שֶׁעָלָה עַל לִבּוֹ זֶה. אֲבָל וַדַּאי אִם אָמַר בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁפָּרַע בִּפְנֵי אֲחֵרִים וְהָלְכוּ לָהֶם. אֲבָל אִם בָּאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֵין כָּאן בֵּית מֵחוֹשׁ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת: (ג) הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם: (ד) הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים (שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים) שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁיִּפָּרַע יִקְרַע הַשְּׁטָר אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבִּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי: (ה) הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע וּפְרָעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי הַלּוֶֹה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בְּדִין וְאוֹמֵר לוֹ כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי מִפְּנֵי שֶׁפְּרָעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים. אִם הוֹדָה יְשַׁלֵּם וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: (ו) הִתְנָה הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֶֹה לֹא פָּרַעְתִּי אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא עָשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. טָעַן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר זֶה וְאָמַר פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא פָּרַע כְּלוּם מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֵינוֹ נִשְׁבָּע: (ז) הִתְנָה הַמַּלְוֶה שֶׁיִּהְיֶה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה אַף מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה מִן הָעִידִית גּוֹבֶה מִן הָעִידִית אַף מִן הַיּוֹרְשִׁין. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ: |
Tosafot Shevuot 41bתוספות שבועות מ״א:
תיובתא דרב אסי – אבל לשמואל ניחא דמצי לפרש דה״ק נתתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולמאי דמפרשינן דלשמואל נאמן לומר פרעתיך ביני ובין עצמך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתי שפיר טפי: תיובתא דשמואל – תימה מאי קושיא דלמא נתתיו לך שלא בעדים קאמר ולהכי חייב וי״ל דשמואל הכי קאמר מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אמר נמי פרעתיך ביני ובין עצמך נאמן במגו ומיהו רב פפא בסמוך ודאי לית ליה האי מגו דהא קאמר בסמוך צריך לפורעו בעדים וצריך לדחוק לפי׳ זה דפליגי רב פפא ושמואל בדברי רבי יהודה בן בתירא ועוד יש לתמוה לגמרא שהקשה לשמואל מסיפא דמתני׳ מנ״ל לפרש דברי שמואל כך מאחר שרב פפא לית ליה האי סברא לכן נראה שהמקשה משמע ליה דמפני שצריך ליתן לו בעדים משמע שצריך לברר שפרעו בעדים וקצת משמע כן בכל הסוגיא: ורב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים – אר״ת כן הלכה דהא אמר רבי אבא בגט פשוט (ב״ב דף קע.) וקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכן רבא ורמי בר חמא ס״ל הכי בריש כל הנשבעין (לקמן דף מה:): אזל פרעיה באפי סהדי אחריני – פי׳ בקונטרס וזה אומר עדי שקר הם ואם תאמר ואיך נאמן לומר שמשקרין ויש לומר דכיון דאמר באפי ראובן ושמעון בעי למימר מהימנת לי כל היכא דאמרת לא פרען עד דפרענא באפי ראובן ושמעון כדלקמן ומיהו הא דקאמר בסמוך להכי קאמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לא אתי שפיר לפירושו דמה דיחוי שייך כיון דמייתי סהדי וה״ל למימר כי היכי דלא למיפטר אי אייתי סהדי אחריני לכן נראה לר״י דמיירי דקאמר פרעתיך באפי סהדי והלכו להם למדינת הים ויש פירושים שכתוב בהן כן וגם ר״ח פירש כן: הא אנא והא רב ששת – בדיחותא בעלמא הוא דקא מהדר ליה ולאו משום דצריך לקיים תנאו: |
Ramban Bavli Shevuot 41bרמב״ן בבלי שבועות מ״א:
| אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. אפי' אמר ליה לאחר שהלוהו דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא כדקתני מנה לי בידך א"ל הן, ומסתברא שאם לא קבל עליו ואמר לו אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהיה צריך להביא עדים עמי שאם ילכו למדינת הים או ימותו שמא אתה תתבעני פעם אחרת, שהדין עמו ואינו צריך לפורעו בעדים, ולא חיישינן דילמא דעתיה לאכפוריה ומשום הכי לא מקבל עליה לפורעו בעדים, דאדרבה להיאך אמרינן דילמא דעתיה לאכפוריה פריעתו ומש"ה בעי עדים דהא מעיקרא שלא בעדים נתן לו, ומצאתי לרב ר' שמואל ז"ל שכתב בפירושי בבא בתרא שלו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, ובלא רשותו אין כותבין דהא חוב הוא לו דעד השתא הוא מלוה על פה ואף על גב דהודה בפני שנים נאמן לומר פרעתי, ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם ע"כ, ואף על גב דהתם טעמא אחרינא הוא משום דלא ניחא ליה דליטריף ממשעבדי, מ"מ למדתי ממנה שהרב ז"ל סבור שיכול לומר לו בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדים עמי. ה"ג ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. אבל הר"מ הספרדי ז"ל כתב וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן, והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן זה בקרוב לחמש מאות שנה, ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, וכך מצאתי בגדולות נאמן בשבועה. ויש להשיב אם נאמן הוא למה אמרו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים למה הוא צריך והא אם פרעו שלא בעדים פרעון הוי כדאמרינן לקמן, וא"ת שאם אמר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן שפרעו הואיל ואמר שלא בעדים פרעתיך, הא אמרינן לעיל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ואקשינן עלה ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל, ומאי קושיא לעולם אימא לך שאם אמר נתתיו לך בלא עדים חייב אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, אלא ש"מ דלמ"ד פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן כי אמר נמי פרעתיך אבל לא בפני עדים נאמן, ולא תפסו לשון זה אלא ללמד שהוא העיקר שהדין תלוי בו, וכיון שכן למאי הלכתא אמרינן אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, אלא ודאי ש"מ אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ועוד אם כן מה הועיל בתנאו והלא יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, וא"ת השתא נמי לקתה מדת הדין שנמצא גובה וחוזר וגובה, מדת הדין לא לקתה שהיה לו לכתוב שובר, ועוד שהוא גרם לעצמו שקבל עליו תנאי זה, הילכך נוטל בלא שבועה, וכן כתב הרב הלוי ז"ל. ומיהו לדברי הר"מ ז"ל י"ל דלרב אסי דאמר צריך לפורעו בעדים ולא פירש משמע שאפי' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אינו נאמן, ולשמואל ס"ל דמהימן למימר פרעתיך בלא עדים מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ואתא רבא ופסק חדא כמר וחדא כמר, דכי טעין פרעתיך בלא עדים לא מהימן אף על גב דאיכא מיגו דהא בטליה להימנותיה מדקביל עליה שלא לפורעו אלא בעדים, אבל אם אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני כיון דליכא תנאה נאמן. ה"ג לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה. וכן בעובדא בתרא בההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתני הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואיתנוס. וכתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני, ולפי פירושו אף על גב דאמרינן לעיל אינו נאמן. +כלומר וכי תימא מאי איכא בין היכא דמסיימי ומייחדי להו לסהדי והכא דלא מסיימי להו, דהא לעיל אמרינן אינו נאמן כיון דליתנהו קמן והכי קא אמרינן הכא דאי ליתנהו קמן אינו נאמן, י"ל דהתם היכי דלא מסיימי להו אלא אמר סתם [א"ה, כ"ה בנ"א מהכת"י, וכנראה זהו ביאור שנכתב בגליון]+ יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה אי מייתי להו אי לא, אבל הכא לא נטרינן להו דלהכי אמר ליה ראובן ושמעון שהוא יודע בהם שהם קבועים עמו ואינם הולכים למדינת הים כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן ב"ד, ורבינו הגדול ז"ל השיב מהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון אלמא צריך שיודה, ואין זו תשובה על דברי ר"ח ז"ל דאיהו ל"ג בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי אלא פרעיה סתם ובלא עדים קאמר. וכן כתב ה"ר משה המחבר ז"ל כדברי ר"ח ז"ל שאם באו העדים והעידו שפרעו נאמנין, וכתב ומצאתי כתוב בגוילים אזל פרעיה ביניה לבין דיליה, וכך מצאתי בהלכות גדולות, ולדבריהם שכתבו בההיא דרבה נאמן אתיא להו שפיר דהיכא דאמר אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואם אמר באפי ראובן ושמעון אינו נאמן אלא יבואו עדים ויעידו ואם לאו יפרענו עכשיו ולכשיבואו עדים מחזיר לו את שלו שכך התנו ביניהן, ומה שהשיב רבינו הגדול ז"ל דהא פסלינהו כדאמרינן לקמן במהימנת עלי כבי תרי, אינה תשובה לפי דעתם שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון תנאי זה אלא התראה שלא לכפור בו אבל לא לפסול עדותן של עדים אלא א"כ פירש. ואעפ"כ אנו אין לנו אלא דברי הרב ז"ל כמו שכתבן בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל שהלה טוען עדי שקר הם אלמא אף על פי שבאו העדים אינן נאמנין, ולישנא דגמ' דיקא דאמרינן באפי סהדי אמר ליה והא פרעיה משמע דפרעיה ודאי, אי נמי למקצת נוסחי דגרסי באפי סהדי פרעיה, ומיהו הא דקאמר כי היכי דלא לידחייה קשיא דהו"ל למימר הא פסלינהו, ואיכא למימר לא ס"ל לרבא למימר דלמפסל כו"ע איכוון מעיקרא דאטו כו"ע חשידי וראובן ושמעון מהימני, אלא איהו כי היכי דלא לידחייה אמר הני דשכיחי ליה וממילא איפסילו להו כולהו אינשי, וכלפי שאמר אביי באפי סהדי אמר ליה באפי סהדי פרעיה כלומר שאין בלשון ראובן ושמעון אלא עדים, אמר רבא דודאי דוקא אמר ליה משום דחשש דילמא דחי ליה ולהכי אסיק מילתא בדעתיה למפסלינהו לכולהו, ופי' לא לדחייה למיהב ליה זמן, אי נמי דלא לדחייה קודם פירעון לומר לא אפרע עכשיו עד שאמצא עדים המצויין לי תדיר או שאכתוב שובר. ויש מי שהורה שאם פרעו פעם אחרת יכול לתובעו אותו ממון וגובהו על פי אותן עדים אף על פי שאינן נאמנין על הפרעון כיון שפרעו נאמנין להעיד עליו שהרי לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון, והרב הלוי ז"ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא גבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו, הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהביה ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר. ויש מי שאומר שאע"פ שכל העדים אחרים פסולים לאותו פרעון אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנים אף על פי שכפר שלא נפסלו אלא לאותו פרעון, וכן היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי דלא מהימני סהדי אי אמרי באנפנא פרעיה, אבל אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהימני, ואיכא מאן דפליג ואמר לעולם לא מהימני, ואית ליה ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא גברא כיון דמודית הוי פרעון ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו, ולמה ליה למימר זיל אייתינהו הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ולאו ראיה היא דהא דא"ל רב נחמן לההוא גברא זיל אייתינהו לאו משום דלא מהימני רב נחמן ואחרינא אאודיתיה, דאי הכי לאידך חבריה הו"ל למימר ליה לאייתינהו דלדידיה אמאי אמר ליה אייתינהו הרי חוב הוא לו, אלא מילתא בעלמא קאמר ליה אי בעית לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל אודי ליה באפי ובאפי רב ששת, הילכך לעולם אימא לך דנאמנין אחרים על הודאתו. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא, אף על גב דאתו בתרי ואמרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן, דהא הימניה כל אימת דאמר לא פרענא והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי ליה נאמנין, שהרי לא פסלן אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנה עליו, ועוד שיד בעל השטר על התחתונה. |
Rashba Shevuot 41a-bרשב״א שבועות מ״א.-:
א״ר יהודה א״ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י. נראה לי פי׳ שמועה זו כן, המלוה את חבירו בעדים שהעמיד עדים בהלואה דהוה לי׳ כאילו אמר ליה בעדים אני מלוה אותך בעדים פרע לי ולפיכך או יתן או יביא ראי׳ שנתן, ואפי׳ אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י, דאילו היה נאמן לומר פרעתיך בפני ׳ פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י אפילו באומר פרעתיך ביני לבינך גם כן נאמן משום מיגו, ותדע דלהאי לישנא המלוה את חבירו בעדים לרב אשי כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים דלישנא בתרא, דהא טעמיה הכא משום דכיון דאוזפי בעדים לא הימניה לדידי׳, ושמואל אמר כיון שלא התנה עמו בפירוש שלא יפרענו אלא בעדים נאמן הוא לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י וכיון שנאמן בכך אפי׳ אמר פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מגו, ותדע לך דלשמואל להאי לישנא אפי׳ באומר לו פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מיגו ולאו דוקא באומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה״י מדאקשינן עלה דרב אסי ממתני׳ דקתני למחר אמר לו נתתיו לך פטור ואם איתא אפי׳ לשמואל נמי קשיא דהא מתני׳ נתתיו לך קתני דמשמע נתתיו לך ביני לבינך. {מא:} רב יוסף מתני הכי המלוה את חבירו בעדים א״צ לפורעו בעדים. אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולפיכך אינו נאמן לעולם שפרעו עד שיביא ראיה שנתן, ושמואל אמר כיון שהתנה בפירוש אינו נאמן לומר שפרעו בינו לבינו דלהכי אתני, ואלא מיהו היכא דאמר השלמתי תנאי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י נאמן, ונ״ל דדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י אבל באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה״י א״נ בפני פלוני ופלוני ומתו אינו נאמן, וטעמא דאי לא ייחד עדים וא״נ יחדם אלא שיחד עדים שמתו דילמא שקורי משקר משא״כ כי ייחד עדים שהלכו ועתידין לחזור לא משקר דארתותי מירתת דילמא אתו ואשתכח משקר, ותדע לך דאי אפילו באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה״י א״נ איני מכירן נאמן ל״ל לשמואל למינקט כי האי לישנא דהא מלוה לא יחד לו עדים אלא אל תפרעני אלא בעדים קאמר ליה ובההוא לישנא הוה לי׳ למימר כלומר פרעתיך בפני עדים, אלא שמואל דוקא קאמר וכטעמא דכתיבנא, וכ״ש שאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך משום מגו, ועוד דאקשינן עליה ממתני׳ וה״ג ברוב הספרים שלפנינו תנן מנה לי בידך א״ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י צריכא למימר אלא לאו דא״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י דאלמא מפשט פשיטא להו ואפי׳ לשמואל דאי לא א״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י חייב, ועוד תדע דהא ר׳ יהודה דאוקי כשמואל דאמר כוותיה איהו נמי בהאי לישנא קאמר דאלמא דוקא קאמר, ויש שאין גורסין כאן האי היכי דמי אלא כך גורסין תנן מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א״ל נתתיו לך חייב תיובתא דשמואל, ולפי גירסא זו אפשר דשמואל לאו דוקא קאמר אלא אפי׳ באומר לו סתם פרעתיך נאמן משום מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, וליתא דאפילו בגירסא זו אי אפשר דלימא שמואל הכי דא״כ תנאיה מאי אהני ליה וכל תנאי שבממון קיים, ועוד דר׳ יהודה נמי דאוקימנא שמואל כוותיה יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדהעי קאמר דמשמע דהכי מיהא צריך לומר זה ולא אפשר דבכולי שמעתין נקטי כולהו האי לישנא ולאו בדוקא, אלא ודאי כדאמרן, כנ״ל. האי דקאמר רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי. לאו דוקא שעת הלואה ממש אלא כל שמודה הלוה שהוא חייב קרי לי׳ שעת הלואה כלומר בשעה שהוא מודה שישנה להלואה, ובשעת תביעה היינו בשעה שהוא תובע בעדים היה לך לפרעני והוא משיב לתביעתו כבר פרעתיך דכל שאומר לו בשעה שהוא חייב לו אל תפרעני מה שאתה חייב לי אלא בעדים צריך הוא לפורעו בעדים כדאמרן, וכן פי׳ הר״י הלוי ז״ל. רב פפא משמיה דרבא כו׳. הכי גריס ר״ח ז״ל וכן הוא בכל הספרים רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י אינו נאמן, וזה כרב אסי ממש לגמרי וכתעק דר׳ יהודה דאמר או יתן או יביא ראי׳ שנתן, אבל הרמב״ם ו״ל כתב דבאו לידו ב׳ גירסאות כתובות בגוילין כחמש מאות שנה שתיהן כתוב בהן נאמן, וזה תימה האיך יפסוק רבא דלא כמתני׳ ודלא כתנא דברייתא, ומ״מ למדנו מאותה גירסא דאפי׳ מאן דאית ליה דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו דלהכי מיהא אהני תנאה כמו שכתבתי, וכן במיחד עדים ואומר שהלכו להם למדה״י, הא במייחד והם שמתו אינו נאמן דדלמא משקר ולא מירתת, אבל במיחד עדים ולא ממו איכא למימר דנאמן דרתותי מירתת ולא משקר וכמו שכתבתי, ומ״מ גירסת ר״ח ז״ל יותר נכונה והיא גרסת כל הספרים. אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה בהדי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א״ל והא פרעיה רבא אמר להכי א״ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. כתב ר״ח ז״ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחרים והלכו להם למדה״י אבל אי איתנהו ואתו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ע״כ, ויש מביאין ראיה לדבריו ז״ל מדקאמר רבא כי היכי דלא תידחייה דמשמע דלא לידחייה עד שיבואו אותן עדים אלא יפרע עכשיו ואם יבואו העדים ויעידו שפרעו בפניהם יחזיר מה שנטל, ולפ״ז כי לא ייחד לו עדים אלא אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אפי׳ לגירסת הספרים דגרסי לעיל אינו נאמן אין מחייבין לפרוע מיד אלא ממתינין עד שיבואו ויעידו ואם מתו מחייבין אותו לפרוע, דהא רבא לא אמר הכא דפורעו מיד אלא במיחד לו עדים ואמר לו אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון. אלא שהרב אלפסי ז״ל כתב דאפי׳ איתנהו לסהדי ומסהדי דפרעיה באפיהו לא מהימני דכל דמייחד עדים פסל לכולהו עדים אחריני, והביא ראיה מעובדא דבסמוך דההוא דאמר לחבריה לא תפרע אלא בפני תרי דתנו הלכתא ואזיל ופרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו ואתא לקמי׳ דרב נחמן וא״ל את מי לא מודית דקבלתינהו דאלמא טעמא דהוא מודה הא לא מודה לא הוו סהדי מהימני, ומיהו הא מיהא ליכא ראיה לדעת ר״ח ז״ל דאיהו לא גריס בההוא דפרעיה בהדי סהדי אלא אזל פרעיה בין דידיה לדידיה וכן גרס הרמב״ם ז״ל והעיד שכן מצא הגרסא באותן ספרים הכתובין בגוילין שנזדמנו לו, ומיהו לישנא דייקא לי טפי כדברי הרב אלפסי ז״ל מדקאמרי׳ בההוא דראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי דמשמע דאיתנהו לסהדי דאי לא הו״ל למימר ואמר לי׳ פרעתיך באפי תרי סהדי והלכו להם למדה״י כלישנא דכולה שמעתין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י, ואביי נמי בההיא דלעיל הוה לי׳ לאפלוגי אדרבא לגירסת הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גירסת ר״ח ז״ל, דהשתא במיחד לו עדים ראובן ושמעון אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי לא כל שכן, וא״ת מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה, י״ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים שמעידין לו קאמר, אי נמי משום שהוא אינו פוסל בל שאר עדים בפירוש אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למדה״י אמר כן וממילא איפסלו שאר עדים לפרעון זה, ורש״י ז״ל כן פי׳ כדברי הרב אלפסי ז״ל דאפי׳ באו והעידו אין נאמנין, שכך פי׳ שהוא טוען שהללו עדי שקר הן דאלמא אע״פ שבאו והעידו אינן נאמנין. ויש מי שאומר שאע״פ שאינן נאמנין שלא לפורעו, אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון, ונראה שהר״א אב ב״ד סבור כן, שהוא ז״ל כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים כשרים לעולם מטעם וה הן כותבין דאל״כ מאי לעולם, אבל זה מן התימה שא״כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים, יגבה וחוזר ומשלם, הפוכי מטרתא למה לן, והרעי הלוי ו״ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא היא דלפרעון דההיא כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקטעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עד כאן, ומסתברא דהללו שכותבין עכשיו שיהא נאמן כשני עדים כשרים ובלא שום שבועה לעולם נאמן לגמרי שאפי׳ לידי שבועת היסת אינו מביאו אפי׳ לאחר הפרעון, שהרי לכל טענת פרעון שטוען באותה הלואה האמינו לגמרי ובלא שום שבועה בעולם ותנאי שבממון הוא וקיים. ויש מי שאומר שאע״פ שנפסלו כל העדים בעדות פרעון, אם יש עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין שהרי לא על הפרעון הן מעידין ]אלא מעידין[ שהוא הודה שנפרע, ובין באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובין באומר תהא נאמן עלי כל זמן שתאמר אלי לא נפרעתי הדין כן לפי שהן מעידין על הודאתו ולא על הפרעון. ואיכא מאן דפליג דבין הכא ובין הכא לא מהימני דהא לגבי הלואה זו פסול כל העדויות, ומביאין ראיה מדא״ל רב נחמן לההוא דאמר אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא כיון דקא מודית דקבליתינהו מיניה פרעון הוי ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ואם איתא ל״ל למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ויש מי שדחה דרענ מלתא בעלמא קאמר לי׳ ולומר דפירעון הוי ואין לו עליו כלום כיון שהודה שקבלם, ואי משום דניחא לך דליהבינהו ניהלך באפי תרי דתנו הלכתא משום תנאה דאתנית זיל אייתינהו, והרמב״ן ז״ל כתב ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי וה אלא היכא דא״ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אע״ג דאמרו בי תרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נתפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא התפרעתי והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו ועוד דיד בעל השטר על התחתונה ע״כ. ולפי דברי רבותי׳ ז״ל אותה ראיה שהביאו מההוא עובדא דא״ל רב נחמן זיל כיון דקא מודית לאו ראיה היא ומן הטעם שכתבנו למעלה דר״נ מלתא בעלמא הוא דקאמר ליה, ועוד אני תמיה איך אפשר להביא ראיה מההיא, דהא קמי בי דינא אודי ליה דהיינו רב נחמן דאתו קמי׳ לדינא וכדאמרינן אתו לקמיה דרב נחמן ומשום הכי קאמר ליה הכי, דליכא למימר דאפי׳ הודה בב״ד לא הויא הודאה דהוא לא פסל אלא עדים אבל הודאה בב״ד הויא מלתא אלימתא ובית דין לא איפסול. והרב בעל המאור ז״ל כן כתב דאע״ג דאודי (נ״א דאמרי דאודי) ליה קמי בית דין דפריעא הוא אינו נאמן, וזה ודאי אינו בדין אלא רב נחמן מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה. |
Ritva Bavli Shevuot 41a-bריטב״א בבלי שבועות מ״א.-:
| אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים – פירוש צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני, והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמילתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי, דאילו לדידיה אפילו לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאמן בשבועת היסת, דהא טעמו דשמואל משום דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא, וכל שכן אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מי הם, וכן הלכתא, וטעמא דרב אסי בלישנא קמא משום דסבירא ליה דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דאמר ליה שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי, ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי – אבל לשמואל לא קשיא ואף על גב דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע, דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור. רב יוסף מתני הכי וכו' ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים – פירוש לברר פרעונו בעדים כדכתיבנא לעיל. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים – ולהאי לישנא ודאי כל שאמר פרעתיך ביני לבינך ואפילו בעד אחד אינו נפטר, דהא לא קיים תנאו כלל שאמר אל תפרעני אלא בעדים, אבל באומר פרעתיך בפני עדים אלא שאיני זכור מי הם או שאמר שמתו אותם עדים בזה נחלקו המפרשים ז"ל, שיש אומרים דבהא אינו נאמן אף על פי שבא בטענת עדים, וכביני לבינך דמי, ומסתמא כי אתני אל תפרעני אלא בעדים לאו משום הא אתני, דמה לי שפרעו בינו לבינו או שיטעון בעדים שמתו או שאינו יודע מי הם, אין בהם שום הוכחת עדות של אמת, ודוקא נקט פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים שמסיים אותם שהם חיים דאפשר לאגלויי, וא"ת אם כן כי אותבינהו ממתניתין לשמואל אמאי אסקוה בתיובתא נימא דמתניתין באומר שפרע בעדים שמתו או שאינו זוכרם, וי"ל דתלמודא משמע ליה דאי משום הא פשיטא דחייב, אלא ודאי להכי אוריך למיתני חייב מפני שצריך לפורעו בעדים לאפוקי מהא דשמואל, ונוסחי איכא דגרסי לה הכי בהדיא תנן מנה לי בידך וכו' עד חייב מפני שצריך לפורעו בעדים, היכי דמי אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר, אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב, ואחרים כתבו דהאי לישנא דשמואל לאו דוקא דהוא הדין באומר בעדים שמתו או שאינו זוכרן, דסוף סוף הרי בא בטענה שקיים תנאו שפרעו בפני עדים ויד התובע בתנאו על התחתונה, ולהוציא מלבו של רב אסי הוא דנקט פלוני ופלוני, ולא אהני תנאה אלא שלא יוכל לפורעו בינו לבינו בשום מיגו, והראשון יותר נכון. פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה והכי קאמר וכו' – סוגיא דגמרא מוכחא דבשעת הלואה לאו דוקא דהוא הדין לאחר הלואה מהני תנאה וכדמוכח מתניתין להדיא או בדרך הרא"ם ז"ל או בדרך רבינו הרמב"ן ז"ל, אלא הכא כל שהתנה אל תפרעני אלא בעדים קורא שעת הלואה, וכל שלא התנה כלום קורא שעת תביעה, ומשום דלאו אורחא לאתנויי אלא בשעת הלואה נקט הכי, והכי דחינן ממאי דהא ברייתא על שעת הלואה או דכוותה קאי ושהתנה שלא יפרעהו אלא בעדים, דילמא בשעת תביעה קאי שתובעו מה שהלוהו כבר ובשלא התנה עמו כלום אלא שהלוה סתם, ופלוגתייהו במלוה את חבירו בעדים סתם דתנא קמא סבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והכי קאמר ליה לאו בעדים הלויתיך היה לך לפורעני בעדים, ופרע לי בעדים דקתני פירוש ברר לי פרעונך בעדים, ור' יהודה סבר דאין צריך לפורעו בעדים ויכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אבל בשעת הלואה כלומר שהתנה עמו בשעת הלואה או אחרי כן שלא יפרעהו אלא בעדים דכולי עלמא צריך לפרעו בעדים ודלא כשמואל, ויש גורסין כאן ותו לא מידי, ובנוסחא דידן ליתא ולא בגירסת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפסק כדבעינן למימר בסמוך. אמר רב פפי וכו' עד רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן – כך הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רבינו אלפסי והגאונים ז"ל, ולפי גירסא זו אתיא הא דרבא כדרב אסי דלישנא בתרא, והא דלא פסק הלכתא כרב אסי משום דאיכא תרי לישני ואיכא דמפכי להו ללישני ולהכי לא סגי ליה למימר הלכתא כרב אסי דלישנא בתרא. אבל בעל הלכות גדולות ז"ל גורס נאמן, וזו גירסת הר"ם ז"ל ופסק הלכה שלו, וכתב שחקר בנוסחאות ישנות ומדויקות שבאו לו למצרים שהיו כתובים קודם לזמן ההוא חמש מאות שנה והיה כתוב בהן נאמן, וקשה מאד לגירסא זו מאי איכא בין הא למימרא דשמואל דלעיל בלישנא בתרא דאסקיה תלמודא בתיובתא ממתניתין ואף על גב דאמרינן תנאי היא הא אידחיא לה, ויש לומר כי לפירוש האחרון שכתבנו לעיל בדשמואל הוסיף רבא עכשיו דדוקא שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא, אבל אם אמר פרעתיך בעדים ואיני זוכרם או עדים שמתו אינו נאמן דלהכי ודאי אהני ליה תנאיה למלוה, ואף על פי שלא הוסיף רבא בלשונו עתה כלום על לשונו של שמואל אפילו הכי מדלא אמר הלכתא כשמואל ומדאסקינן ליה לעיל בתיובתא שמעינן דחדית לן רבא הא ולא הוצרך לפרש, ולפירוש הראשון יש לפרש דלעיל אסקוה בתיובתא ממתניתין משום דמשמע להו דמתניתין דקתני חייב סתמא משמע לעולם ואפילו באומר פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים, ורבא בא וחידש דהא איכא לאוקמה למתניתין שפיר באומר פרעתיך בעדים סתם או מתו, אבל באומר בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים מודה מתניתין דפטור, וסתם רבא לשונו בזה משום דהא ידיעה לן מסתמא מכיון דלא אמר הלכתא כדשמואל וכדפרישנא, וכל זה דוחק, והנכון כגירסת הספרים שלנו ועליה סמך הרמב"ן ושאר כל המפרשים ז"ל והוא דעת רבותי נוחי נפש. נמצא פסק הלכה שהמלוה את חבירו אפילו בעדים ואמר פרעתיך ביני לבינך נאמן, אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך ביני לבינך או בפני עדים ומתו או איני זוכרם דכולי עלמא אינו נאמן, אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לדעת הרמב"ם ז"ל נאמן, ולשאר הפוסקים ולשיטתינו אינו נאמן, וכל היכא דאמרינן נאמן היינו שנאמן בשבועת היסת. ההוא דאמר ליה לחבריה פרען באנפי ראובן ושמעון – ואית דגרסי לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון, והכל דרך אחד. גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני אמר אביי באנפי סהדי אמר ליה באנפי סהדי פרעיה. כלומר שלא נתכוון הלוה לסיים בעדים בדרך קפידא אלא לפי שנראה שהיו מצויים לו יותר ולאפוקי שלא יפרענו שלא בעדים, רבא אמר להכי אמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה, וכן בעובדא דבסמוך גרסינן אזל פרעיה באפי סהדי ואיתנוס. ובדברי רבא נחלקו המפרשים ז"ל כי רבינו חננאל ז"ל פירש דדוקא דטעין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, דלהכי אמר עדים מסויימים דלא לדחייה בהאי טענה כלל, אבל אם באו העדים לפנינו והעידו כן פטור דהא לא אפסילו סהדי דעלמא עליה, ויש מסייעין פירוש זה מדלא אמר רבא דהא פסלינהו אלא דנקט לישנא דלא לידחייה, וגם הרמב"ם ז"ל פסק כן, וזה עולה לפום מאי דפסק הרמב"ם ז"ל באומר אל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, דאהני ליה כי אמר בפני פלוני ופלוני פרען דלא מהימן עד שיביא עידיו, אבל לפום גירסא דגרסינן לעיל אינו נאמן כי אמר ליה פרען בפני פלוני ופלוני לא אהני ליה מידי טפי מן האומר אל תפרעני אלא בעדים וזה אינו במשמע, ויש מתרצים דלעיל אף על גב דאינו נאמן נטרינן ליה זמן קרוב לפי ראות בית דין עד דנחזי אי מייתי להו, אבל בהא לא נטרינן ליה כלל דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל אפילו שעה, וקשה לשיטה זו דהא מדקאמר אזיל ופרעיה באנפי סהדי אחריני ואמר אביי נמי באנפי סהדי אמר ליה באנפי סהדי פרעיה משמע לן דקים לן דפרעיה בסהדי וכגון שבאו לפנינו, אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שמצא כתוב בגוילים הנזכרים לעיל וכן בהלכות גדולות אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה, ואף לגירסא זו צריכין אנו לפרש שגורס כן לומר שהוא כאילו הוה בין דיליה לדיליה, לומר שלא באו עדים לפנינו שאילו באו לפנינו היה פטור, ולא בשפרעו ממש בינו לבינו דאם כן ודאי לא מהימן כלל שאף באומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן וכל שכן כשסיים לו עדים. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב שאם באו לפנינו עדים שפרעו אינם נאמנים, ורבא הכי קאמר דלהכי אמר ליה ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל בסהדי אחריני ואף על גב דמייתי להו, וכאילו פסלינהו לכולי עלמא עליה להא מילתא, ולפי שלא פסלם בפירוש לא נקט רבא דפסלינהו, וכן נראה עיקר לפום הגירסא הראשונה שיש בספרים אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, ועוד הביא ראיה הוא ז"ל מעובדא דבסמוך דאמר ליה לא תפרען אלא באפי סהדי דתנו הלכתא אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני ואיתנוס וכו' עד אמר ליה כיון דקא מודית דקבילתינהו מינאי פרעון הוי, דמשמע דוקא משום דמודה דקבלינהו הא לאו הכי לא הוי פרעון, ואף על גב דאזל ופרעיה באנפי סהדי דמשמע דודאי פרעיה באנפינהו כדכתיבנא, וזו ראיה היא לפי הגירסא הזו, אבל לדברי רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל י"ל דלא קשיא משום דאינהו לא גרסי בהאי עובדא אלא פרעיה סתם או פרעיה בין דיליה לדיליה וכפום פירושא דפרישנא לה לעיל, אבל הגירסא הראשונה היא הנמצאת לנו בכל הספרים, ולפי אותה הגירסא הפסק הנכון כרבינו אלפסי ז"ל, וכן עיקר. |
Ritva Bavli Shevuot 42aריטב״א בבלי שבועות מ״ב.
| ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו' עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה. פירוש דהא לא אמר ליה אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אף על גב דאמר ליה אשתבע לי לא משתבע ליה אבל טפי מסהדי לא הימניה, ונראין דברים דאפילו טפי מן חד סהדא לא הימניה ואם יש עד אחד שפרעו נשבע לו, דלישנא דמהימנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד, ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט רב פפא טפי מן סהדי, וכן דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבי תרי וכו' עד אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה. ואיכא דקשיא ליה כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא בי תרי מאי מהני ליה דהא איכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי הכי קאמר שיהא נאמן כשני עדים גרידי דאורייתא וכאילו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא, ומפשטא דסוגיין משמע דאע"ג דלא אמר כשני עדים כשרים אלא סתם כשני עדים בהכי סגי, דסתם כשני עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי. ואסיקנא דאי אמר כבי תרי אפילו אתו מאה סהדי מהימן עליה דתרי כמאה ומאה כתרי, אבל אמר ליה כתלתא ואזיל פרעיה בפני ארבעה ביטל נאמנותו, וכי אמרינן דכי אמר כבי תרי ואתו תלתא דלא מהני, בדאתו בתורת עדים, שאם עשאם בית דין ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דהימניה טפי מסהדי אבל טפי מבי דינא לא הימניה, וזה דעת רבותי נוחי נפש ועיקר. ואפילו היכא דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או תלתא בתורת סהדותא לא מהימני, כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמייהו דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו, וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דאמרינן דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני הני מילי עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופה דפרעונא ובהא לא פסלינהו. והר"ז הלוי ז"ל סובר דאפילו עידי הודאה לא מהימני, והביא ראיה מההוא עובדא דאמר ליה לא תפרעון אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתו סהדי אחריני דפרעיה וכו' ואמר ליה רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו, אלמא אף על גב דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא, ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא אמר ליה הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה, ותדע דלמלוה גופיה אמר ליה זיל אייתינהו ואי בדוקא אמר ליה לאידך לוה הוה ליה למימר דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר, ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנוס, ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרינן הלכתא ספרא וספרי וכו', אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא אמרו לו כן וכדברי רבינו הרמב"ן ז"ל. עוד נתן טעם לדבריו ז"ל דודאי אי לא משכח [אלא] עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כל שכן עדי הודאה גרידתא, וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף [סוף] לא נתכוין להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהני דהא להכי אמר אל תפרעני אלא באפי פלוני ופלוני, אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאילו בטל נאמנותו, ועדותם על הודאה זו כאילו העידו שנמחל ובטל כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא. ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע ואמר דודאי בההיא דלעיל דלא אמר ליה [אלא] לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ומסתמא הוא דדיינינן פסולא אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולא אלא אפרעון ולא אהודאה, אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אף על פי שיבואו עדי הודאה לא מהני, דסוף סוף הא מכחיש להו ואמר לא היו דברים מעולם ולא פרענא מעולם, דהא הימניה דליגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע, וכן דעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו. ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפילו יהא נאמן שלא נתפרע מכל מקום בשטר שנמחל אינו גובה, ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בבבא מציעא (כ' א'), ועם כל זה אין לי אלא דברי רבותי ז"ל. ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה, אפילו עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מינייהו, ואם כן מה תקנתו של שטר שיש בו נאמנות, וי"ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרוע דכי נפיק כתב ידו בבית דין ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא, והויא לה כההיא דאמרינן לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי, או יפרע בבי דינא דטפי מבי דינא לא מהימנינן ליה, או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שיגבה ממנו בשטר זה כשיביא עליו שובר אתי עליה ממה נפשך דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו, ובהא לא אמרינן זה גובה וזה גובה כדין שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, מכיון דתפיס, וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות (כתובות ק"י א'), וכן תקנו רבותי ז"ל. והיכא דלא מהנו עדי פרעון יש אומרים דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו, מכל מקום לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור ולגבות ממנו בעדי פרעון אלו מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו, וכן נראה בדברי הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם, ושמע מינה דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים. אבל הרא"ם ז"ל כתב דלעולם לא מהימני, אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם, וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כשני עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון, וכיון שכן תו לא הדר מלוה לאיפסולי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בבית דין, אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזו אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לו לזה מנה אצלו שלא כדין, דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתרא שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו, והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו, וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כנ"ל, וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל, וכן עיקר. |
Ran Rif Shevuot 20b-21bר״ן רי״ף שבועות כ׳:-כ״א:
| גמ' (אמר רבה) [א"ר יהודה] א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה תנן אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל אמר לך שמואל תנאי היא ואדחייא לה ומסקינן דאמר רב פפא משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים [אין] צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בעדים בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה נאמן – זו היא גרסת הרמב"ם ז"ל ועיקר. והרב אלפסי ז"ל גורס אינו נאמן. כך היא הצעה של שמועה זו בגמרא. ונ"ל דהכי פירושא: דהיינו טעמא דרב אסי בלישנא קמא, מפני ששמו חכמים דעתם של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים, שכיון שהוא רואה דאיהו לא מהימן למלוה שהרי אינו מלוהו אלא בעדים, לוה נמי לא מהימן ליה, וירא שמא יתבענו פעם אחרת, אף על פי שמן הדין יכול לומר לו פרעתי דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אפ"ה אין עשוי לפרעו אלא בעדים, שמכיון שהמלוה יכול לברר הלואתו בעדים אף הלוה חושש שמא יוציא לעז עליו ואינו פורע אלא בעדים. הלכך, כי אמר פרעתי בלא עדים שקורי משקר. ושמואל פליג עליה דרב אסי, ואמר אף על גב דהיכא דטעין פרעתיך בלא עדים ריע טענתיה משום טעמא דרב אסי, מ"מ יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דהשתא לא ריע טענתיה דהא בעדים פרעו, וכיון דיכול לומר לו כן אף באומר פרעתיך בלא עדים נאמן משום מגו. ובלישנא בתרא אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, משום דס"ל שאין הלוה מתיירא שאם יפרענו שלא בעדים שיכפור לו מלוה פרעונו ויוציא לעז עליו, שהכל יודעים שדרך בני אדם לפרוע בלא עדים ואף על פי שלוה בעדים, אבל כשהתרה בו המלוה אל תפרעני אלא בעדים אפילו התרהו לאחר הלואה, צריך לפורעו בעדים שכל כיוצא בזה אין הלוה עשוי לפרוע אלא אם כן יברר דבריו, ואם אמר פרעתיך בלא עדים ריע טענתיה ולא מהימן. ושמואל אמר יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, וכי אמר הכי לא ריע טענתיה, הלכך אפילו באומר פרעתיך בלא עדים נאמן משום מגו. ואף על פי שאפשר שרב אסי מודה לשמואל באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, באומר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן משום מגו, דכיון דאנן סהדי דכל כה"ג אין אדם עשוי לפרוע בלא עדים, ה"ל האי מגו כמגו במקום עדים ולא אמרינן. זהו פירוש של שמועתינו. ולפיכך אני אומר דלא שנא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, או באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, אי נמי פרעתיך בפני עדים והלכו להם, נאמן. ואף על פי שראיתי לרשב"א ז"ל ולמפרשים אחרים שאומרים דדוקא במיחד עדים שהם עתידים לחזור נאמן משום דמרתת ולא משקר, אבל כשאינו מיחד עדים א"נ במיחד עדים שמתו דלא מירתת אינו נאמן, אין דבריהם מחוורים בעיני, לפי שכל דינים הללו אינן תלויין בשעבודו של לוה כדי שנאמר על ענין כן נשתעבד, אלא הכל תלוי בטענתו של לוה אי ריע או לא, וכל היכא שהתרה בו מלוה לומר אל תפרעני אלא בעדים והוא טוען שלא בעדים פרעתיך אנן סהדי דמשקר [לרב אסי], אבל כל שהוא אומר בעדים פרעתיך אפילו לא ייחדן או שיחדן ומתו לא ריע טענתיה ומהימן, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכות [מלוה ולוה]. ופרכינן עליה דשמואל, מדתנן מנה לי בידך וכו' נתתיו לך חייב מפני שצריך לפרעו בעדים תיובתא דשמואל. כלומר דלשמואל אפילו אמר לא נתתיו לך בלא עדים פטור משום מגו וכמו שכתבתי למעלה. ואיכא נסחא דגרסי: היכי דמי אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר דחייב אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב תיובתא דשמואל. ולפי גירסא זו, כל היכא דריע טענתיה, אפילו לשמואל לא מהימן משום מגו, ורב אסי ושמואל באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים פליגי. ואפשר שזו היא גרסתו של הרי"ף ז"ל, אבל אינה בעיקר הנסחאות, ואמרינן אמר לך שמואל תנאי היא ואידחיא ליה. ומסקינן שמעתין: א"ר פפא משמיה דרבא הלכתא המלוה את חברו בעדים א"צ לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. זו היא גרסת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מהל' מלוה ולוה: שהגיע לידו במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על גוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב מחמש מאות שנה ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. ונ"ל דהאי מימרא כרב אסי אתיא, דלרב אסי נמי באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן, אלא שהוא סובר דבאומר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן משום מגו, וכמו שכתבתי למעלה, דבההיא הוא דפליגי רב אסי ושמואל, ואתא רב פפא ופסק כרב אסי. וכן הדין, דהא אמרינן תיובתא דשמואל מסתם מתני', ומאי דדחינן אליביה דתנאי היא לא קים לן, כדאיתא בגמרא, הלכך נקטינן כרב אסי, ולרב אסי מתני' דקתני [ואמר] לו נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים באומר נתתיו לך ביני ובינך הוא ומש"ה חייב, ולישנא דמתני' ה"נ משמע, אבל באומר פרעתיך בעדים ודאי אפילו לרב אסי פטור. אבל הרב אלפסי ז"ל גורס אינו נאמן, ולפי גרסא זו אנו צריכים לפרש דרב אסי דאמר ואם א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים צריך לפרוע לו בעדים, ה"ק: צריך שיתברר פרעונו על פי עדים, אבל אם אין עדיו עמו אפי' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. שאם לא נפרש כן, מאי דאסיק רב פפא דאפי' באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דאינו נאמן, אתי דלא כרב אסי ודלא כשמואל: ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני – ומסקינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה. כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאוקי לה כגון דהנך סהדי ליתנהו גבן, כמו שכתוב בהלכות. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל, דאי אתו סהדי ומסהדי דפרעיה ודאי נאמנין, אבל להכי מהני מאי דאמר פרען בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים שהוא נאמן לפי גרסתו, וכמו שכתבנו למעלה. וכי אמר פרען בפני ראובן ושמעון לא מצי אמר הכי, משום דריע טענתיה כי היכי דריע כדאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים והוא אומר פרעתיך ביני לבינך, אבל אין ה"נ דאי א"ל פרעתיך בפני אותן ראובן ושמעון שאמרת והלכו להם למדינת הים או שמתו דנאמן דלא ריע טענתיה בכה"ג. אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שאפי' באו עדים והעידו שפרעו אינן נאמנין, לפי שנפסלו לעדות זו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון. והביא ראיה מדאמרינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה, ואם איתא דדוקא בדלא אתו סהדי ומסהדי אפילו לא אמר ליה ראובן ושמעון אלא אל תפרען אלא באפי סהדי לא מצי דחי ליה, דהא אסיק דאינו נאמן. וזו אינה ראיה אלא לפי גרסתו ז"ל שגורס אינו נאמן, אבל הרמב"ם ז"ל גורס נאמן וכמו שכתבתי למעלה. ואפי' לפי גרסת הרי"ף ז"ל יש לדחות דאע"ג דאמרינן לעיל אינו נאמן, יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה אי מייתו להו או לא, אבל הכא לא נטרינן ליה, ומש"ה א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהן שקבועין עמו ואין הולכין למדינת הים כי היכי דלא לדחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן. ועוד הביא הרי"ף ז"ל ראיה מדאמרינן בסמוך כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בפני סהדי איתניסו וכו' וא"ל ר"נ כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי אלמא אף ע"ג דפרעיה באפי סהדי אי לאו דקא מודה דקבלינהו מיניה לא מהימני הנהו סהדי לפי שנפסלו לאותו עדות כל עדים שבעולם אלא תרי דתנו הלכתא ולפיכך הוצרך להודאתו ובהאי עובדא נמי נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון. וזו אינה תשובה על הרמב"ם ז"ל לפי גרסתו שהוא גורס בההיא עובדא אזל פרעיה ביניה לבין דיליה וזו היא גרסת הר"ח ז"ל, ומפני שלא היו עדים בדבר הוצרך להודאתו אבל כל שהעדים מעידים שפרעו נאמנים לפי שאין בלשון כי פרעת לי פרעון בפני ראובן ושמעון או בפני תרי דתנו הלכתא לפסול עדים אחרים אלא התראת המלוה בלוה שלא יפרענו אלא בפני אלו ואם אמר פרעתי בפני אחרים אינו נאמן משום דריעא טענתיה, אבל אם עדים מעידים כדבריו ודאי נאמנים. ולשון כי היכי דלא לדחיה אתי שפיר לדברי הרמב"ם ז"ל, שאילו לדברי הרי"ף ז"ל היכי אמר כי היכי דלא לדחיה דמשמע דלא מהני אלא להכי הא מהני טובא שאפילו העידו עדים כדבריו אינן נאמנין אלא שיש לדחות לדעתו ז"ל דה"ק מלוה ודאי לא נתכוין אלא כי היכי דלא לדחייה אצל עדים אחרים אבל פסול עדים לא עלה בדעתו דהיכי אפשר דלא מהימני ליה אלא ראובן ושמעון ואף על פי כן מכלל דבריו נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וכן דעת רש"י ז"ל שכתב אזל פרעיה באפי סהדי אחריני וזה אומר עדי שקר הם ובודאי דלישנא דאזל פרעיה ודאמרינן נמי באפי סהדי א"ל והא פרעיה ליה משמע דפרעיה ודאי ואף על פי כן דברי הרמב"ם ז"ל וגרסתו נראה לי עיקר בהלכה זו. כי פרעת לי פרען באפי סהדי דתנו הלכתא כו' אתניסו זוזי – ביד מלוה: אמינא ליהוו פקדון גבאי – ואיני עליהם אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון: כיון דקא מודית לו דקבלתינהו – וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוו פרעון ודברים שבלב אינן דברים: מאי אמרת לקיומי תנאיה [זיל] אייתינהו – יש שלמדו מכאן לדעת הרי"ף ז"ל שהוא אומר שאם באו עדים והעידו שפרעו אין נאמנים כך הדין גם כן שאם באו עדים שהודה בפניהם אינן נאמנין דהא הכא דאודי קמיה דרב נחמן ואפ"ה א"ל דליתינהו קמיה ודרב ששת בהדיה ואי אמרת דעדי הודאה מהימנין למה הוצרך לרב ששת לודי בפני ר"נ וחד דעמיה כל דהו אלא ודאי כי היכי דמפסלי לעדות פרעון כל בי תרי דלא תנו הלכתא ה"נ מפסלי לעדות הודאה ובדין הוא דלימא ליה אודי באפאי ובאפי רב ששת אלא לפרסומי מלתא דפרעון קא"ל אייתינהו ובההוא עובדא נמי דאמרינן לקמן דא"ל לחבריה מהימנת [לי כבי תרי] כל אימת דאמרית לא פרעת הוא הדין והוא הטעם שאם שבאו עדי הודאה אין נאמנין וזו דעת הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל דחי דמילתא בעלמא הוא דאמר ליה אי [בעית] לקיומיה ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל איתינהו באפאי ובאפי רב ששת והוא ז"ל אומר דכל היכא דא"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים והעידוהו שהמלוה הודה בפניהם שהלוה פרעו נאמנים שכיון שפיסול עדים הללו שלא כדין הוא אין לך בו אלא תנאו ובפרעון הוא דאין נאמנים אבל בהודאה נאמנין אבל בההיא עובדא דלקמן דאמר ליה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעת אפי' באו עדים והעידו שהודה בפניהם אין נאמנין שתנאו מספיק לכל דהא אמר לא פרענא ויש אומרים שאף על פי שהעדים אין נאמנין [וכופין את] הלוה שיפרע למלוה אפ"ה אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון וכן [דעת] הרב אב"ד ז"ל שהוא כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה כותבין דאי לא מאי לעולם ואין דברים הללו מחוורים דא"כ הפוכי מטרתא למה לי אלא שעיקרן של דברים הם כדברי ר' יוסף הלוי ז"ל דכיון דמסהדי דבתורת פרעון דההי' הלואה יהבינהו ניהליהו סהדותיהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מלוה ולוה: |