EN/HEע/E

Shaul's Sin in the Battle with Amalek

Sources

Shemot 17:8-16שמות י״ז:ח׳-ט״ז

(8) Then came Amalek, and fought with Israel in Rephidim. (9) And Moses said unto Joshua: 'Choose us out men, and go out, fight with Amalek; tomorrow I will stand on the top of the hill with the rod of God in my hand.' (10) So Joshua did as Moses had said to him, and fought with Amalek; and Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses' hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat thereon; and Aaron and Hur stayed up his hands, the one on the one side, and the other on the other side; and his hands were steady until the going down of the sun. (13) And Joshua discomfited Amalek and his people with the edge of the sword. (14) And the Lord said unto Moses: 'Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: for I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under heaven.' (15) And Moses built an altar, and called the name of it Adonai-nissi. (16) And he said: 'The hand upon the throne of the Lord: the Lord will have war with Amalek from generation to generation.'

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. (יד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ י"י נִסִּי. (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי"י בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

Vayikra 27:28ויקרא כ״ז:כ״ח

Notwithstanding, no devoted thing, that a man may devote unto the Lord of all that he hath, whether of man or beast, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed; every devoted thing is most holy unto the Lord.

אַךְ כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַי"י מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי"י.

Yehoshua 6:17-24יהושע ו׳:י״ז-כ״ד

(17) And the city shall be devoted, even it and all that is therein, to the Lord; only Rahab the harlot shall live, she and all that are with her in the house, because she hid the messengers that we sent. (18) And ye, in any wise keep yourselves from the devoted thing, lest ye make yourselves accursed by taking of the devoted thing, so should ye make the camp of Israel accursed, and trouble it. (19) But all the silver, and gold, and vessels of brass and iron, are holy unto the Lord; they shall come into the treasury of the Lord.' (20) So the people shouted, and [the priests] blew with the horns. And it came to pass, when the people heard the sound of the horn, that the people shouted with a great shout, and the wall fell down flat, so that the people went up into the city, every man straight before him, and they took the city. (21) And they utterly destroyed all that was in the city, both man and woman, both young and old, and ox, and sheep, and ass, with the edge of the sword. (22) And Joshua said unto the two men that had spied out the land: 'Go into the harlot's house, and bring out thence the woman, and all that she hath, as ye swore unto her.' (23) And the young men the spies went in, and brought out Rahab, and her father, and her mother, and her brethren, and all that she had, all her kindred also they brought out; and they set them without the camp of Israel. (24) And they burnt the city with fire, and all that was therein; only the silver, and the gold, and the vessels of brass and of iron, they put into the treasury of the house of the Lord.

(יז) וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַי"י רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכׇל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ. (יח) וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ. (יט) וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַי"י אוֹצַר י"י יָבוֹא. (כ) וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר. (כא) וַיַּחֲרִימוּ אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב. (כב) וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. (כג) וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כׇּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. (כד) וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית י"י.

Yehoshua 10:10-13יהושע י׳:י׳-י״ג

(10) And the Lord discomfited them before Israel, and slew them with a great slaughter at Gibeon; and they chased them by the way of the ascent of Beth-horon, and smote them to Azekah, and unto Makkedah. (11) And it came to pass, as they fled from before Israel, while they were at the descent of Beth-horon, that the Lord cast down great stones from heaven upon them unto Azekah, and they died; they were more who died with the hailstones than they whom the children of Israel slew with the sword. (12) Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel: 'Sun, stand thou still upon Gibeon; And thou, Moon, in the valley of Aijalon.' (13) And the sun stood still, and the moon stayed, Until the nation had avenged themselves of their enemies. Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day.

(י) וַיְהֻמֵּם י"י לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה. (יא) וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַי"י הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב. (יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי"י בְּיוֹם תֵּת י"י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.

Shemuel I 13:8-14שמואל א׳ י״ג:ח׳-י״ד

(8) And he tarried seven days, according to the set time that Samuel had appointed; but Samuel came not to Gilgal; and the people were scattered from him. (9) And Saul said: 'Bring hither to me the burnt-offering and the peace-offerings.' And he offered the burnt-offering. (10) And it came to pass that, as soon as he had made an end of offering the burnt-offering, behold, Samuel came; and Saul went out to meet him, that he might salute him. (11) And Samuel said: 'What hast thou done?' And Saul said: 'Because I saw that the people were scattered from me, and that thou camest not within the days appointed, and that the Philistines assembled themselves together against Michmas; (12) therefore said I: Now will the Philistines come down upon me to Gilgal, and I have not entreated the favour of the Lord; I forced myself therefore, and offered the burnt-offering.' (13) And Samuel said to Saul: 'Thou hast done foolishly; thou hast not kept the commandment of the Lord thy God, which He commanded thee; for now would the Lord have established thy kingdom upon Israel for ever. (14) But now thy kingdom shall not continue; the Lord hath sought him a man after His own heart, and the Lord hath appointed him to be prince over His people, because thou hast not kept that which the Lord commanded thee.'

(ח) [וַיּוֹחֶל ] (וייחל)שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו. (ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה. (י) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. (יב) וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי י"י לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. (יג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת י"י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין י"י אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. (יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ י"י לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ י"י לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ י"י.

Shemuel I 14:29-30שמואל א׳ י״ד:כ״ט-ל׳

(29) Then said Jonathan: 'My father hath troubled the land; see, I pray you, how mine eyes are brightened, because I tasted a little of this honey. (30) How much more, if haply the people had eaten freely to-day of the spoil of their enemies which they found? had there not been then a much greater slaughter among the Philistines?'

(כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. (ל) אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים.

Shemuel I 15שמואל א׳ ט״ו

(1) And Samuel said unto Saul: 'The Lord sent me to anoint thee to be king over His people, over Israel; now therefore hearken thou unto the voice of the words of the Lord. (2) Thus saith the Lord of hosts: I remember that which Amalek did to Israel, how he set himself against him in the way, when he came up out of Egypt. (3) Now go and smite Amalek, and utterly destroy all that they have, and spare them not; but slay both man and woman, infant and suckling, ox and sheep, camel and ass.' (4) And Saul summoned the people, and numbered them in Telaim, two hundred thousand footmen, and ten thousand men of Judah. (5) And Saul came to the city of Amalek, and lay in wait in the valley. (6) And Saul said unto the Kenites: 'Go, depart, get you down from among the Amalekites, lest I destroy you with them; for ye showed kindness to all the children of Israel, when they came up out of Egypt.' So the Kenites departed from among the Amalekites. (7) And Saul smote the Amalekites, from Havilah as thou goest to Shur, that is in front of Egypt. (8) And he took Agag the king of the Amalekites alive, and utterly destroyed all the people with the edge of the sword. (9) But Saul andthe people spared Agag, and the best of the sheep, and of the oxen, even the young of the second birth, and the lambs, and all that was good, and would not utterly destroy them; but every thing that was of no account and feeble, that they destroyed utterly. (10) Then came the word of the Lord unto Samuel, saying: (11) 'It repenteth Me that I have set up Saul to be king; for he is turned back from following Me, and hath not performed My commandments.' And it grieved Samuel; and he cried unto the Lord all night. (12) And Samuel rose early to meet Saul in the morning; and it was told Samuel, saying: 'Saul came to Carmel, and, behold, he is setting him up a monument, and is gone about, and passed on, and gone down to Gilgal.' (13) And Samuel came to Saul; and Saul said unto him: 'Blessed be thou of the Lord; I have performed the commandment of the Lord.' (14) And Samuel said: 'What meaneth then this bleating of the sheep in mine ears, and the lowing of the oxen which I hear?' (15) And Saul said: 'They have brought them from the Amalekites; for the people spared the best of the sheep and of the oxen, to sacrifice unto the Lord thy God; and the rest we have utterly destroyed.' (16) Then Samuel said unto Saul: 'Stay, and I will tell thee what the Lord hath said to me this night.' And he said unto him: 'Say on.' (17) And Samuel said: 'Though thou be little in thine own sight, art thou not head of the tribes of Israel? And the Lord anointed thee king over Israel; (18) and the Lord sent thee on a journey, and said: Go and utterly destroy the sinners the Amalekites, and fight against them until they be consumed. (19) Wherefore then didst thou not hearken to the voice of the Lord, but didst fly upon the spoil, and didst that which was evil in the sight of the Lord?' (20) And Saul said unto Samuel: 'Yea, I have hearkened to the voice of the Lord, and have gone the way which the Lord sent me, and have brought Agag the king of Amalek, and have utterly destroyed the Amalekites. (21) But the people took of the spoil, sheep and oxen, the chief of the devoted things, to sacrifice unto the Lord thy God in Gilgal.' (22) And Samuel said: 'Hath the Lord as great delight in burnt-offerings and sacrifices, As in hearkening to the voice of the Lord? Behold, to obey is better than sacrifice, And to hearken than the fat of rams. (23) For rebellion is as the sin of witchcraft, And stubbornness is as idolatry and teraphim. Because thou hast rejected the word of the Lord, He hath also rejected thee from being king.' (24) And Saul said unto Samuel: 'I have sinned; for I have transgressed the commandment of the Lord, and thy words; because I feared the people, and hearkened to their voice. (25) Now therefore, I pray thee, pardon my sin, and return with me, that I may worship the Lord.' (26) And Samuel said unto Saul: 'I will not return with thee; for thou hast rejected the word of the Lord, and the Lord hath rejected thee from being king over Israel.' (27) And as Samuel turned about to go away, he laid hold upon the skirt of his robe, and it rent. (28) And Samuel said unto him: 'The Lord hath rent the kingdom of Israel from thee this day, and hath given it to a neighbour of thine, that is better than thou. (29) And also the Glory of Israel willnot lie nor repent; for He is not a man, that He should repent.' (30) Then he said: 'I have sinned; yet honour me now, I pray thee, before the elders of my people, and before Israel, and return with me, that I may worship the Lord thy God.' (31) So Samuel returned after Saul; and Saul worshipped the Lord. (32) Then said Samuel: 'Bring ye hither to me Agag the king of the Amalekites.' And Agag came unto him in chains. And Agag said: 'Surely the bitterness of death is at hand.' (33) And Samuel said: As thy sword hath made women childless, So shall thy mother be childless among women. And Samuel hewed Agag in pieces before the Lord in Gilgal. (34) Then Samuel went to Ramah; and Saul went up to his house to Gibeathshaul. (35) And Samuel never beheld Saul again until the day of his death; for Samuel mourned for Saul; and the Lord repented that He had made Saul king over Israel.

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח י"י לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי י"י. (ב) כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. (ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. (ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה. (ה) וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל. (ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. (ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. (ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כׇּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. (ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כׇּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכׇל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. (י) וַיְהִי דְּבַר י"י אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. (יא) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל י"י כׇּל הַלָּיְלָה. (יב) וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. (יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַי"י הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר י"י. (יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאׇזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַי"י אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. (טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֵלַי הַלָּיְלָה [וַיֹּאמֶר] (ויאמרו) לוֹ דַּבֵּר. (יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ י"י לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ י"י בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. (יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י"י וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי י"י. (כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל י"י וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי י"י וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. (כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַי"י אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַי"י בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל י"י הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. (כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר י"י וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. (כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי י"י וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. (כה) וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַי"י. (כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר י"י וַיִּמְאָסְךָ י"י מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע י"י אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. (כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. (ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַי"י אֱלֹהֶיךָ. (לא) וַיָּשׇׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַי"י. (לב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת. (לג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי י"י בַּגִּלְגָּל. (לד) וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. (לה) וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַי"י נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.

Shemuel I 22:11-19שמואל א׳ כ״ב:י״א-י״ט

(11) Then the king sent to call Ahimelech the priest, the son of Ahitub, and all his father's house, the priests that were in Nob; and they came all of them to the king. (12) And Saulsaid: 'Hear now, thou son of Ahitub.' And he answered: 'Here I am, my lord.' (13) And Saul said unto him: 'Why have ye conspired against me, thou and the son of Jesse, in that thou hast given him bread, and a sword, and hast inquired of God for him, that he should rise against me, to lie in wait, as at this day?' (14) Then Ahimelech answered the king, and said: 'And who among all thy servants is so trusted as David, who is the king's son-in-law, and giveth heed unto thy bidding, and is honourable in thy house? (15) Have I to-day begun to inquire of God for him? be it far from me; let not the king impute any thing unto his servant, nor to all the house of my father; for thy servant knoweth nothing of all this, less or more.' (16) And the king said: 'Thou shalt surely die, Ahimelech, thou, and all thy father's house.' (17) And the king said unto the guard that stood about him: 'Turn, and slay the priests of the Lord; because their hand also is with David, and because they knew that he fled, and did not disclose it to me.' But the servants of the king would not put forth their hand to fall upon the priests of the Lord. (18) And the king said to Doeg: 'Turn thou, and fall upon the priests.' And Doeg the Edomite turned, and he fell upon the priests, and he slew on that day fourscore and five persons that did wear a linen ephod. (19) And Nob, the city of the priests, smote he with the edge of the sword, both men and women, children and sucklings, and oxen and asses and sheep, with the edge of the sword.

(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ. (יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. (יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכׇל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. (טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי [לִשְׁאָל] (לשאול) לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכׇל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכׇל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. (טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכׇל בֵּית אָבִיךָ. (יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י"י כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת [אָזְנִי] (אזנו) וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י"י. (יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [לְדוֹאֵג] (לדויג) סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב [דּוֹאֵג] (דויג) הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. (יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב.

Shemuel I 30:1-20שמואל א׳ ל׳:א׳-כ׳

(1) And it came to pass, when David and his men were come to Ziklag on the third day, that the Amalekites had made a raid upon the South, and upon Ziklag, and had smitten Ziklag, and burned it with fire; (2) and had taken captive the women and all that were therein, both small and great; they slew not any, but carried them off, and went their way. (3) And when David and his men came to the city, behold, it was burned with fire; and their wives, and their sons, and their daughters, were taken captives. (4) Then David and the people that were with him lifted up their voice and wept, until they had no more power to weep. (5) And David's two wives were taken captives, Ahinoam the Jezreelitess, and Abigail the wife of Nabal the Carmelite. (6) And David was greatly distressed; for the people spoke of stoning him, because the soul of all the people was grieved, every man for his sons and for his daughters; but David strengthened himself in the Lord his God. (7) And David said to Abiathar the priest, the son of Ahimelech: 'I pray thee, bring me hither the ephod.' And Abiathar brought thither the ephod to David. (8) And David inquired of the Lord, saying: 'Shall I pursue after this troop? shall I overtake them?' And He answered him: 'Pursue; for thou shalt surely overtake them, and shalt without fail recover all.' (9) So David went, he and the six hundred men that were with him, and came to the brook Besor, where those that were left behind stayed. (10) But David pursued, he and four hundred men; for two hundred stayed behind, who were so faint that they could not go over the brook Besor. (11) And they found an Egyptian in the field, and brought him to David, and gave him bread, and he did eat; and they gave him water to drink; (12) and they gave him a piece of a cake of figs, and two clusters of raisins; and when he had eaten, his spirit came back to him; for he had eaten no bread, nor drunk any water, three days and three nights. (13) And David said unto him: 'To whom belongestthou? and whence art thou?' And he said: 'I am a young Egyptian, servant to an Amalekite; and my master left me, because three days ago I fell sick. (14) We made a raid upon the South of the Cherethites, and upon that which belongeth to Judah, and upon the South of Caleb; and we burned Ziklag with fire.' (15) And David said to him: 'Wilt thou bring me down to this troop?' And he said: 'Swear unto me by God, that thou wilt neither kill me, nor deliver me up into the hands of my master, and I will bring thee down to this troop.' (16) And when he had brought him down, behold, they were spread abroad over all the ground, eating and drinking, and feasting, because of all the great spoil that they had taken out of the land of the Philistines, and out of the land of Judah. (17) And David smote them from the twilight even unto the evening of the next day; and there escaped not a man of them, save four hundred young men, who rode upon camels and fled. (18) And David recovered all that the Amalekites had taken; and David rescued his two wives. (19) And there was nothing lacking to them, neither small nor great, neither sons nor daughters, neither spoil, nor any thing that they had taken to them; David brought back all. (20) And David took all the flocks and the herds, which they drove before those other cattle, and said: 'This is David's spoil.'

(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. (ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ. (ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת. (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. (ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסׇקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כׇּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּי"י אֱלֹהָיו. (ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפוֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפוֹד אֶל דָּוִד. (ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי"י לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל. (ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ. (י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר. (יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. (יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשׇׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה. (יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה. (טז) וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. (יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמׇחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ. (יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד. (יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כׇּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד. (כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כׇּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד.

Esther 9:15-16אסתר ט׳:ט״ו-ט״ז

(15) And the Jews that were in Shushan gathered themselves together on the fourteenth day also of the month Adar, and slew three hundred men in Shushan; but on the spoil they laid not their hand. (16) And the other Jews that were in the king's provinces gathered themselves together, and stood for their lives, and had rest from their enemies, and slew of them that hated them seventy and five thousand—but on the spoil they laid not their hand—

(טו) וַיִּקָּהֲלוּ [הַיְּהוּדִים] (היהודיים) אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. (טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

Bavli Yoma 22bבבלי יומא כ״ב:

{שמואל א טו-ה} וירב בנחל אמר ר' מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול {שמואל א טו-ג} לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה לו {קהלת ז-טז} אל תהי צדיק הרבה ובשעה שאמר לו שאול לדואג {שמואל א כב-יח} סוב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו {קהלת ז-יז} אל תרשע הרבה... אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול. מפני שלא היה בו שום דופי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר {שמואל א י-כז} ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכתיב {שמואל א יא-א} ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד וגו'.

Bavli Megillah 12b-13aבבלי מגילה י״ב:-י״ג.

רבא אמר כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני מה עשה לי יהודי יג. דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל.

Targum Yonatan Shemuel I 15:23תרגום יונתן שמואל א׳ ט״ו:כ״ג

ארי כחובת גבריא דשאלין בקסמא כין חובת כל גבר דמסריב על פתגמי אוריתא וכחובי עמא דטען בתר טעותא כין חובת כל אנש דבצר ומוסיף על מלי נבייא חלף דקצתא בפתגמא די"י ורחקך מלמהוי מלכא.

R. Yosef Kara Shemuel I 15:22-23ר׳ יוסף קרא שמואל א׳ ט״ו:כ״ב-כ״ג

(כב) הנה שמוע מזבח טוב – לשמוע בקולו של הקב"ה טוב מזבח, להקשיב – בקולו טוב מחלב אילים. (כג) כי חטאת קסם מרי – כל הממרה על דברו של הקב"ה כאילו הולך אצל הקסם, כלומר כחטאת הקסם כן הממרה על דברו. ואון ותרפים הפצר – לשון עצירה כמו ויפצר בו (בראשית ל"ג:י"א), כלומר שעוצר על דברו של הקב"ה שכל מי שפוצר על דבריו כאילו עובד לאון ותרפים.

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel I 15:22-23מיוחס לר״י קרא שמואל א׳ ט״ו:כ״ב-כ״ג

(כב) מזבח טוב – יש אומרים כלומר טוב מזבח וכן טוב להקשיב מחלב אילים ולא נראה לי כי מזבח נקוד בשופר עילוי המשרת לטוב כמו כל נתח טוב ירך וכתף שפי טוב נתח אף זה טוב פירושו טוב זבח מבחר וכך נראה לי פירושו החפץ לה' מוסב לכל הפסוק כלומר הרי חפצו של הקב"ה בלשמוע קולו יותר מזבח טוב ומעולה שחמלת על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' ומוטב היה לך לשמוע בקולו להחרים הכל ומוסב על ועתה שמע לקול דברי ה' ועל ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן והבקר וחפצו להקשיב על דברו יותר מאילים מובחרים מחלב כמו ומחלביהן לכך מנוגן כן מזבח טוב. (כג) כי חטאת קסם מרי – כתרגומו: ארי כחובת גבריא דשאליז בקסמיא כז חובת גבר דמסרב על פיתגמי אורייתא וכתובת עמא דטען בתר טעוותא כן חובת כל אנש דבצר ומוסיף על פיתגמי נבייא כלומר כחטאת קסם קסמים מרי מסרב לדברי וכחטאת עובד און ותרפים הפצר המתחזק כנגד דברו וי"א כמו הבצר ועתה לא יבצר מהם לשון פחיתה ופ"א מתחלף בבית כמו בזר עמים כמו פזר נשפת נשבת ויש לומר לשון תוספת כמו ויפצר בו כלומר הרבה עליהם דברים חטאת דבוק אבל ספות חטאת על חטאת קמץ.

Radak Shemuel I 15:3רד״ק שמואל א׳ ט״ו:ג׳

והחרמתם – כמו ואת כל הנשמה החרים לשון כלייה והשחת' וכן תרגם יונתן ותגמר ואדוני אבי ז"ל פי' לשון חרם וקללה כלומר בתחלה החרימו שלא יהנה אדם מהם ואחר כך והמחה. ולא תחמול – לפי שסופם לחמול כמו שאמר ויחמול שאול והעם הזהירו ולא תחמול עליו שלא יהיה לו פתחון פה. ועד חמור – כי אם יחיו מהם שור או חמור יאמרו זה היה משלל עמלק והרי לא נמחה זכר עמלק והכתוב אומר תמחה את זכר עמלק.

Radak Shemuel I 15:12רד״ק שמואל א׳ ט״ו:י״ב

מציב לו יד – מכין לו שם מקום לחנות החיל ולחלוק הבזה וכן תרגם יונתן מתקין ליה תמן אתר לפלגא ביה בזתא.

Radak Shemuel I 15:15רד״ק שמואל א׳ ט״ו:ט״ו

למען זבוח – לא חמלו עליהם להנאתם אלא למען זבוח לה' שהיה עמהם במלחמה ואמר אלהיך לכבוד שמואל להגדיל מעלתו כי כל מה שיגדל האדם ראוי לומר עליו אלהיו אלהיך וכן היו הנביאים אומרים ה' אלהי וכן אמר בחטא הנשיא מכל מצות ה' אלהיו.

Radak Shemuel I 15:17רד״ק שמואל א׳ ט״ו:י״ז

הלא אם קטן אתה – לפי שאמר לו שאול אשר חמל העם כלומר העם חמל ולא הוא ולא רצה למנעם אמר לו שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך כלומר אף על פי שאתה קטן בעיניך ולא רצית להתגדל על העם ולמנע' הלא ראש שבטי ישראל אתה ולפיכך משחך ה' למלך עליהם להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעביר' ואיך הנחת אותם לעבור על דברי ה' לא עשו הם אלא אתה שהיה בידך למחות ולא מחית נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר וחמדת השלל ותעט אליו ויונתן תרגם הפסוק כן הלא מן שריותך הויתא שיט וגו'.

Radak Shemuel I 15:23רד״ק שמואל א׳ ט״ו:כ״ג

כי חטאת קסם מרי – חסר כ"ף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה וכת"י ארי כחובי גבריא דשאלון בקסמא וגומר כלומר כמו שחטא קסם הוא חטאה גדולה כי הוא מסיר בטחונו מהב"ה ונותן בטחונו בקסם כן הוא חטאת גדולה חטאת מרי והוא מי שמורה פי האל ואינו עושה מה שצוהו כי אחרי שעבר על מצותו הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו ואומר כי אין בידו להטיב ולהרע לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו והרי הוא כעובד ע"א וכתרפים גם כן שהוא חטאת גדולה כן הוא חטאת גדולה הפצר והוא מי שעובר על רצון המצוה אותו כמו שפירשנו.

Yalkut Shimoni Shemuel I 121ילקוט שמעוני שמואל א׳ קכ״א

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת ועלתה לו מאי היא מעשה דאגג. והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים, במעשה אגג הוא דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול. ודוד בשתים מאי היא מעשה דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע איפרע איפרעו מיניה שנאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים ילד אמנון אדוניה ואבשלום, הכא נמי איפרעו מיניה ויתן ה' דבר בישראל. התם לא איפרעו מגופיה הכא איפרעו מגופיה, דא"ר יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ופירשו ממנו סנהדרין ונסתלקה ממנו שכינה דכתיב ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך. וכתיב השיבה לי ששון ישעך. ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי. פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו, וכי עם כל ישראל עשה חסד אלא מלמד המאכיל פרוסה לתלמיד חכם כאלו עשה חסד עם כל ישראל: ויחמול שאול והעם על אגג. אמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. א"ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (כתוב ברמז י"ג).

Ralbag Shemuel I 15:6-23רלב״ג שמואל א׳ ט״ו:ו׳-כ״ג

(ו) וידמה שהכונה היתה בהחרמת עמלק בזה האופן שצוה השם ית' שלא יהנו ישראל כלל מנכסיהם להעיר כי הכונה האלהית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה ולא היתה הכונה בזאת המלחמה לקחת שללם וליהנות מנכסיה', וכאשר פשטו שאול וישראל ידיהם בשלל הראו כי לא היתה כוונתם בזה לנקמה אך להועיל לעצמם וזה היה הפך הכוונה האלהית וידמה שלזאת הסבה בעינה נשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בבזת אויביה' שהיו מעמלק כמו שספר ובבזה לא שלחו את ידם. (ט) והנה ספר כי חמלו שאול והעם על אגג ועל מיטב השלל ולא אבו החרימם והמלאכה הפחותה החרימו וקרה מזה לשאול שנענש להסיר המלוכה ממנו. (יב) בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד. ידמה שיהיה הרצון בזה שהוא היה מציב לו מקום לשבת בו ולעבוד הש"י שם ולתת לו תודה על כל הטובה אשר הטיב לישראל והנה היה המקום שהיה מציב לו יד בו הגלגל כי שם היו נקבצים ישראל תמיד על כל הדברים הגדולים ולזה אמר ויסב ויעבר וירד הגלגל. (יג) ויבא שמואל אל שאול עד לזבח לה' אלהיך בגלגל – והנה אפשר שחשב שאול שאם יזבחו לה' מן השלל ההוא לא יקשה בעיני הש"י אחר שאינם נהנים בשללם ולחולשת ההתנצלות הזה יחסו אל העם ועוד חשב כי מפני שלא צוה להחרים מלך עמלק ועמו שיוכל להציל מלכם וזהו אמרו ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי. (כב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' – הנה זה מבואר כי העולות והזבחים יבאו על החטאים כמו שהתבאר בתורה ולזה הוא מבואר כי הוא יותר טוב שישמר אדם מהחטא ולא יצטרך לאלו הקרבנות. הנה שמוע – למצו' השם הוא טוב מהבא' הזבח ולהקשיב למצותיו הוא יותר מהקרבת חלב אילים על מזבח ה'. (כג) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – אחשוב שיהיה וי"ו ותרפים כוי"ו נרדם ורכב וסוס ואיה וענה והרצון בו ואון ותרפים כאמרו התרפי' דברו און והרצון בזה הוא כי מי שגורע ממצות השם בשיקיי' קצתה לבד הנה הוא ממרה את פיו וכן מי שמוסיף על דברי השם הוא חוטא ולזה אמר שמואל לשאול על מה שאמר אשר שמעתי בקול ה' וגומר שאע"פ שבמה שעשה קיים את דבריו הנה מרה את פיו במה שלא קיים מצותו להחרים את עמלק בכללו ושללם. וענין המשל בזה לפי מה שאומר והוא כי חסרון הקסם הוא ענין דומה למרי וזה כי הקוסם יגיד מה שיגיד באמצעות שפע מה עלול מן הש"י אלא שהשפע ההוא חסר כמו שאמר ובארנו בספר מלחמו' ה' וחסרון השפע ההוא איננו מצד מה שיגיע ממגו כי כבר היה צודק מצד ההוא אבל החסרון הוא מצד מה שחסר להגיע ממנו ולא אוכל לפרש בזה המקום לעומק זה הענין אבל אעשה בזה הלמוד השיריי והמשליי כי הוא בלתי מזיק בזה המקום, והמשל שיהיה בכאן מרקחת מורכב מסמים רבים וידע אדם סגולות שם אחד מהסמים ההם וטבעו בשלמות הנה עדיין לא ידע פעל המרקחת ההוא כי מצד הסמים האחרים ישתנה הטבע ההוא ולא עוד אלא אפילו ידע טבע כל סם וסם מהרכבה בשלמות הנה עדיין לא יוכל לשפט באמתות על פעל המרקחת ההוא בגופותיו מה שלא ידע הצורה המתחדשת מההרכבה וכן הענין בעינו בקסם כי הכזב בו נכנס מזה הצד כמו שבארנו בספר מלחמות ה' כי לפעמים יתגלה לקוסם מה שישפע מאחד מן הפשוטים או מיותר מאחד מהם ולא יתגלה לו מה שישפע מכל אחד מהם ולא מה שישפע מכללם וזה כלו בלתי מבואר בזה המקום. ולזה אמר שמואל כי חסרון הקסם הוא דומה למרי כי כמו שמה שחסר בקסם מההודעה מסיר בכללות הטוב שהיה ראוי שיגיע מההודעה ולא די בזה אלא שהרבה פעמים תהיה ההודעה החסרה סבה להגעת הרע כמו שבארנו בשני ממלחמות ה' כן הענין במי שימר' פי השם שיגרע ממצותו כי התועלת המכוון במצוה ההיא לא תתקיים אלא בכללה ויקרה גם כן קצתה זולת קצתה הפסד ורע תחת הטוב שכוון במצוה ההיא וזה כי הש"י צוה לעשות זאת הנקמה הנפלאה למען יוסרו שאר האנשים מהנהגת זאת המדה הפחותה ולזה רצה שלא יהנו ישראל מנכסיהם כדי שלא יביא זה לחשב כי אהבת הממון הביא לישראל לזאת המלחמה עם שבהחרמת כל שלל עמלק תועלת אחר והוא התועלת המגיע במה שצותה התורה שלא ליהנות בדבר מע"א פן יביא זה להמשך אחר ע"א אם יראה הנהנה מנכסים היות נכסיו מצליחים אולי ייחס זה למה שהגיע לו מע"א וכן הענין בנכסי עם עמלק בשוה כי בלי ספק היו דעותיהם ואמונותיהם נפסדות. וכן יאמר שהאון שדברו התרפים הוא דומ' להפצר ההוא בהתעסק בדבר יותר מן הראוי והרצון בהוספה על מצות השם יגיע ממנה חסרון כמו הענין בהוספה שנהיה בדבור אשר יהיה באמצעות התרפים כי ההוספה ההיא תהיה סבה לטעות הנופל בהודעה המגעת באמצעותם וזה כי התרפים הוא דבר מעורר הכח הדמיוני בהתעוררותו ידמה קצת דברים צודקים כמו הענין בחלומות הצודקים והרבה דברים כוזבים ידמה עמהם ויגיע לו דמוי הדברים הצודקים משפע עליוני יגיע אל הדמיון בעת היותו מתבודד מבין שאר הכחות המגיעות המשיגות הגיע לו כמו הדברים הכוזבים מצד הדברים אשר הגיע רשומם בכח הדמיוני ויתערבו אלו הדמיונות בדמויים הצודקים ויהיה זה סבה לכזב המגיע בה דעה ההיא ולזה אמר הנביא אשר אתו חלום ידבר אתו חלום וגו' מה לתבן את הבר נאם ה' כי ההודעה המגעת באמצעות אלו הדמיונות תדמה לבר הבלתי נקי מהתבן מצד הכזב המתערב בה מהצד שבארנו. ולזה הוא מבואר שאין לגרוע ממצות השם ית' ולא להוסיף עליה כי תפסד הכוונה אשר בעבורה היתה המצוה ההיא.

ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ו

ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו, הטעם בזה לפי דעתי הוא שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך, או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים, כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שוה לעונש כלל האנשים, אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, ואמר לו גם כן לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו', ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שיבא שמואל, נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו, וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך, שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם, ועל כן כשהעלה שאול את שמאל על ידי בעלת אוב אמר לו שמואל על אשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ומחר אתה ובניך עמי, רמז לו שבעבור היות אלו מצות פרטיות אליו היה מת בלא עתו והיתה המלכות נפסקת ממנו. ויורה על זה הטעם מה שייעד השם יתברך ליהוא שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי בעבור ששמר המצוה הפרטית שנצטוה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל, וכן שלמה בעבור שחטא במצות לא ירבה לו נשים והמצות הפרטיות שנצטוה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין בעבור השבועה שנשבע השם יתברך לדוד, זהו דעתי בדבר הזה. ויש מי שכתב בזה טעם אחר והוא ששאול חטא באומנות המלכיי, וראוי שיאבד האומנות ההוא, אבל דוד לא חטא באומנות המלכיי, שחטאו היה חטא אחר שאין לו התלות באומנות המלכיי, ולכן נתן למחילה, והרי זה דומה לשני סופרים שאחד חטא שעשה שטר מזוייף ואחד חטא שבא על הערוה, שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו והעניש למי שבא על הערוה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנתו, והרי זה נשאר באמונת אומנתו כמו שהיה קודם זה, אבל הסופר שעשה שטר מזוייף אף לאחר שקבל ענשו על מה שחטא הנה ראוי להעבירו מאומנתו, ולא ינתן לו אמנה כלל באומנתו, וכן שאול לפי שחטא באומנות המלכיי שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי, ראוי להעבירו ממנו. וזה הטעם אינו מספיק אם לא יאמר בו יותר מזה, לפי שקודם מלחמת עמלק נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, על שהעלה העולה בגלגל קודם שיבא שמואל. ואפשר לתקן זה הדעת ולהשיבו אל הדעת הראשון על זה הדרך, כשנבאר המדות הראויות להיות במלך עד שיוכלל באחת מהם החטא הקודם. ולפי הנראה שהמדות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם ששה, וזה שהכונה בהקמת המלך היא להלחם באויבים ולשפוט את העם משפט צדק, אמרו ישראל כששאלו מלך ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, ועל כן ראוי שימצאו בו המדות ההכרחיות לזה, אולם מדות השופטים כבר נתבארו בתורה שהם ארבע, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וכשנערב עם אלו התארים שהם הכרחיים מצד המלחמה, נמצאם בין כלם ששה. האחד שצריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקין ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן מי ימסור נפשו בעבור כבודו או מי יקנא בעדו אם יבגדו בו. והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם, שאז ישוב הענין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן, ולזה אמר הכתוב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד (דברים י"ז י"ז), שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם יקח מעמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כח לבו בגבורים לשבר מתלעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא מעשות משפט. והחמישי שיהיה אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם, אמר הכתוב לא תגורו מפני איש (דברים א' י"ז), וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו, ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה. והששי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השם יתברך וישמור מצותיו שנצטוה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך, ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהם, אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול (דברים י"ז כ'), וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים, ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה יבאו כל העם להקל בה ותפול התורה בכללה. וכשנחפש מדות שאול נמצא אותו חסר בכלן. אולם בראשונה שחמל על אגג, עד שאמרו רבותינו ז"ל וירב בנחל, על עסקי נחל, שעשה קל וחומר של שטות, ומה על נפש אחת אמרה תורה וכו', והיה אכזרי על עמו, כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, ודוד בהפך, שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל, וכשראה המלאך המשחית אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. בשנית שלא הטיב לדוד שסכן נפשו בהריגת גלית, ודוד בהפך, שצוה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. בשלישית אמר הכתוב על שאול ותעט אל השלל, ודוד בהפך, שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואומר הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'. ברביעית אמר שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם, ודוד לא היה ירא מעשות משפט, אמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל ומכסה פשעו, ודוד הודה מיד ואמר חטאתי בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, בששית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצות הפרטיות שנצטוה, ודוד היה נשמע לנתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטוה מפיהם. ולפי הדברים הללו הוא מבואר שמצד זאת המדה הששית אפשר שישוב זה הטעם השני אל הטעם הראשון. גם כשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המדות הללו ושאול חסר בכלן, ובעבור זה היתה נסבה מאת השם יתברך שלא ישאר המלכות לשאול ושלא ישאר ממנו זרע הגון למלוכה, וגם אבנר שר צבאו מת כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו, כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו שלא יתגאו על השם יתברך למרות עיני כבודו שהמלכות שלו היא, ולזה אין ראוי למלך בשר ודם לזלזל בעובדי השם יתברך ושומרי תורתו שהוא לבדו מלך הכבוד, כמו שבארתי בפרק י"ד ממאמר שני, ואמר הכתוב והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין.

Abarbanel Shemuel I 14, Questions 2-4אברבנאל שמואל א׳ י״ד שאלות ב׳-ד׳

השאלה השניה למה צוה יתברך להכרית זרעו של עמלק? אם בתורה שאמר (שמות י"ז ט"ו) כי יד על כס יה מלחמה להשם בעמלק מדור דור, ואמר (דברים כ"ה י"ט) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, ואף על פי שידענו שעמלק יצא ונלחם בישראל לא ידענו למה צוה יתברך כל כך על החרמתו? כי אם נלחום נלחם בישראל הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולמה יענישהו יותר? האם צוה בזה על המואביים ועל שאר העמים שנלחמו עם ישראל? ולמה אם כן יוחד העונש בזה בעמלק לבד עד שצוה לשאול בתחלת מלכותו עתה לך והכית את עמלק וגו'? והספק הזה אינו מיוחד למקום הזה כי הוא כולל גם כן לצווי התורה האלקית. השאלה השלישית במה שצוהו והחרמת את כל אשר לו וגו', והמתה מאיש ועד אשה וגו' מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור, והנה התורה האלקית צותה שנחרים את זכר עמלק אבל לא צוה שנחרים את כל אשר לו ולא אסר שללו על ישראל, וטוב הוא שיאכלו שללו וגם ישימו בכליהם, ויקשה אם כן למה שמואל הנביא הוסיף בעונשו באסור שללו במקום הזה? עד שנענש שאול בעבור שחמל על מיטב הצאן, וכן תמצא בענין המן שאמר (אסתר ט' י') ובבזה לא שלחו את ידם, וראוי שנדע סבתו. השאלה הרביעית בעונש שאול המופלג שנענש על חטא קטן, והוא אמרו יען מאסת את דבר השם וימאסך השם ממלך וגו', והחטא הזה היה קטן מאד אחרי שנלחם מלחמות השם ועשה מלחמת עמלק כמו שצוה, ואף שלקח מהשלל לא היה אותו עון ראוי לעונש מופלג כזה שימאסהו השם ממלך על ישראל, והנה מצינו שדוד הרג את אוריה בחרב בני עמון וישכב את אשתו והוא היה עון פלילי ולא קרע השם את מלכותו מעליו, ולמה שאול שעשה חטא נקל נענש הרבה? האם היה משוא פנים בדבר, אף שהעם גם כן חטא בזה ולמה לא נענשו ונענש שאול לבדו?

Abarbanel Shemuel I 15:1אברבנאל שמואל א׳ ט״ו:א׳

ואמנם הסבה בכל זה הוא כפי מה שאומר, הנה כל האנשים מחויבים כפי הנימוס הטבעי והסדר המדיני להלחם באויביהם הבאים עליהם לקחת את ארצם ורכושם, ואם יבואו עליהם דרך ארצם מחוקי הגבורה והאומץ הוא שיצאו לקראתם וילחמו בהם, לפי שכל אדם מחוייב לשום נפשו בכפו להציל את ארצו ואת כל אשר לו, והבא לבזזו ולהרגו ישכים להרגו גם יקרה פעמים רבות שהאנשים יצאו מארצם לרשת משכנות לא להם וילחמו עם יושבי הארץ ויושביה באופן שינערו רשעים ממנה. ופעמים ילכו להלחם עמהם גם לא לרשת את ארצם כי אם להנקם מהם אם הרעו עמהם ואם קבלו מהם קלון וחרפה רצופה, כמו שקרה לדוד עם חנון מלך בני עמון (שמואל ב' י') שגלח את חצי זקני המלאכים אשר שלח דוד אליו לנחמו על מות אביו, ועל אותו קלון הלך דוד וילחם עמו. הנה אלה הם ג' תכליות עצמיים כוללים לאנשים במלחמותם, אם להציל את ארצם, ואם לקחת ארץ לא להם, ואם להנקם מאויביהם מחרפה וקלון אשר עשו להם. והנה סיחון ועוג עם היות שנלחמו עם ישראל היה הסבה בזה לפי שיראו מהם והיו עוברים בארצם ולא בטחו בדברי שלומם וטובתם, אבל עמלק לא היה לו סבה מאלה שבא להלחם עם ישראל, כי הם לא היו עוברים דרך ארצו ולא הלכו להלחם בו לשיצטרך לצאת לקראתם להציל את נפשו, וגם לא היה לישראל ארץ נחלה לשיבא עמלק לכבשה, וגם לא עשו עמו רעה מיום היותם חיים על האדמה לשיחם לבבו לרדוף אחריהם לנקום נקמתו, אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים. האחד למעט בכבוד האלוה ית', ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה' כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדו ושכלם כאחד אמרו ה' הוא האלקים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו, הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית' למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כנגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב"ג לתכלית השני הזה בפי' התורה אשר לו... וכבר העיר שמואל הנביא בדבריו לשני הטעמים האלה שזכרתי, כי באמרו אותי שלח ה', למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' ר"ל שיקנא לכבודו ושילחם בעמלק מפאת מה שעשה נגד האל ית' ובאמרו ועתה שמע לקול דברי ה', הזהירו שלא יעשה כמו שעשה בגלגל שנסכל ולא שמר דבר ה', אבל עתה לא יעשה כן אלא שישמע לקול דברי ה' בזה הענין ויקיימם בשלמות. והעיר על הטעם השני באמרו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, וזה מפאת ישראל, ועל שתי הטעמים האלה צוה ואמר ועתה לך והכית את עמלק וגומר. ולפי שלא יחשוב אדם שהיתה המלחמה הזאת כדרך שאר המלחמות לשלול שלל ולבוז בז ולקחת אותם לעבדים, לזה צוהו שיחרים את כל אשר לו, באופן שכל השומע שלא נהנו משללם כלל יכירו וידעו כי לא כוונו ישראל כי אם להחרימם על אשר עשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, ומפני זה גם כן זכר בימי אסתר (אסתר ט' י') שישראל בנקמם מאויביהם בבזה לא שלחו את ידם, כי נשמרו מזה כדי שלא יחשב שהיתה כוונתם על השלל כי אם על הנקמה, ועם מה שאמרתי בזה הותרו השאלות שנית ושלישית.

Abarbanel Shemuel I 15:14-15אברבנאל שמואל א׳ ט״ו:י״ד-ט״ו

(יד) ושמואל אמר ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר וגו'? כי כאשר שמע זה שמואל ידע באמת שהביאו מהשלל ושבזה היה עליו החטא. (טו) והיתה תשובתו בשני דברים, האחד מפאת הפועל, והוא שחמל העם ולהם היה החטא ולא לו, השני מפאת התכלית, שלא עשו זה לשלול שלל ולבוז בז כי אם לזבוח להשם וגו', והביא ראיה שלא כוונו לשלול מאשר כל היתר החרימו ולא חמלו כי אם על מה שצריך לזבוח להשם, והוא ממה שיורה היות התכלית אלקי כמו שזכר, ואמר להשם אלקיך כדי לכבד את שמואל, רוצה לומר לאלוה אשר הוא היה מתבודד בו.

Abarbanel Shemuel I 15:23אברבנאל שמואל א׳ ט״ו:כ״ג

כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, פירשו רד"ק כדרך המתרגם, וענינו כי כחטאת הקסם שהוא חטא גדול בהסיר האדם בטחונו מהאל יתברך ונותן אותו בקסם כך הוא המרי, שאחרי שהאדם עובר על מצות השם הוא אם כן מסיר בטחונו ממנו והרי הוא כעובר על זה, וכמו חטאת האון והתרפים שהוא ע"ז, כך הוא ההפצר והוא ההעברה על דבור השם יתברך ומצותו. ורלב"ג פירש בו שהקסם הוא נעדר השפע מהשכל הפועל, ושזהו אמרו כי חטאת קסם, רוצה לומר חסרון הקסם הוא דומה למרי במה שיקים האדם מדברי השם קצתו ולא יקים קצתו, כי הוא מחסר בשפע בחסרון הקוסם, וכן און ותרפים (ע"ד זכריה י' ב' התרפים דברו און) הוא הפצר, רוצה לומר יתרון ותוספת על האמת, ושהוא כמו (תהלים ע"ו ז') נרדם ורכב וסוס, שהו"יו לא יוסיף שם דבר, וכן און ותרפים און התרפים, וכאלו אמר לשאול שחטא בלא תוסיף עליו ובלא תגרע ממנו, ושזהו דומה לקסם מפאת החסרון ולתרפים מפאת התוספת. ואני אחשוב בפירושו דבר אחר, שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג מלך עמלק חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב לזבוח להשם, לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלקי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי בבחינת ההזהרה האלקית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצות השם, שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים להשם מאד, וזה שאמר כי חטאת קסם מרי, רוצה לומר החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו, כי טוב הוא לאדם שידבק דמיונו בנבדלים ויתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים ואין הקסם זולת זה, ואמרו חכמינו ז"ל (פרקי אבות פרק ב' משנה ח') אי זהו חכם הרואה את הנולד, אבל חטאת הקסם הוא המרי, רוצה לומר שהאדם כשהוא קוסם קסמים ממרה את פי השם, ואון ותרפים הפצר, רוצה לומר וגם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריו מפציר בו ומהרהר ועובר על דברי השם יתברך שהזהיר על הקסם והתרפים.

Abarbanel Shemuel I 15:26אברבנאל שמואל א׳ ט״ו:כ״ו

ולכל שלשת הדעות האלה העיר החכם הנזכר בספר עקרים.  ומשום יגדיל תורה ויאדיר שיערתי אני בזה דעת רביעי והוא, ששאול לא קובלה תשובתה והיה גדול עונו מנשוא, לפי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהבה את השם, וזה שהשלמות המשוער אצלינו הוא שני מינים, אם שלמות אנושיי במדות הראויות לאדם במה שהוא אדם, ואם שלמות אלקי באמונה והדבקות הראוי לאחד ממנו באשר הוא איש ישראל, ושאול אין ספק שהיה שלם במין הראשון מהשלמות במה הוא איש ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא פרק ב' כ' ע"ב) שלא היה בו שום דופי ושהיה מוכתר במדות המשובחות, אבל היה חסר מהשלמות האחרון והוא המבדיל העצמי וצורתו האחרונה הראויה לו מאשר הוא מישראל, והיא האהבה והדבקות והאמונה האמתית בו יתברך וההכנעה לתורתו ולמצותיו כעבד נאמן לפני אדוניו. אמנם דוד היה שלם בשלמות האנושי ושלמות הישראלי, והיה נכנע לבו למצות האל יתברך ולתורתו כבן יכבד אב ועבד אדוניו, ועם היותו מלך היה נזהר בהם באמרו (תהלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם, ואם חטא היה חטאו במה שהוא אדם בינו לחבירו לא בינו למקום. הנה אם כן חטא שאול במיעוט אמונה ואהבת השם יתברך, ולהיות האמונה והאהבה שרשי המצות והעבודות כלם היה החטא בהם כקוצץ בנטיעות וכהורס התורה כלה. אבל דוד לא חטא כי אם במצוה הפרטית מעשים להמשכו אחרי תאוות המשגל ולא היה בזה פקפוק אמונה ומיעוט אהבה... הנה רמזו בזה שהיה דוד שלם באהבת האל יתברך ואמנותו, והיה שאול מואס בדבריו ובלתי שלם באמונות ולזה נענש בקריעת מלכותו עם היות שהיה שלם בשאר המדות האנושיות, כמו שאמרו במדרש שמואל (פרשה י"ז) שהיה ירא חטא ושפל רוח ומבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל, כי היה שלם במה שבינו לחבריו ולא במה שבינו למקום ודוד היה בהפך.

Biur Shemuel I 15:23ביאור שמואל א׳ ט״ו:כ״ג

חטאת קסם מרי, דבר גדול אמר שמואל, כי שאול חשב רק המורד ועושה מרי בדבר ה', כאלו מאן ללחום את עמלק, רק הוא נקרא חוטא, והמתחסד ועושה אמתלא למעשהו מצד מדה משבחת, לא חטא כלל, או אין חטאו גדול כ"כ, ולמדהו שמואל כי טעה מאד והמוסיף על חפץ ה' חטאו יותר גדול מהממרה את פיו מכל וכל, כי הממרה במצותו אינו מכיר את בוראו, ואין נותן צוארו תחת עול שמים, אולם המוסיף נותן מגרעת בגדולות הבורא, ומראה שהוא גדול ממנו בחכמה ומרות ועי"כ עינו גדול מנשוא, ובפרט אם הוא מלך ענשו יותר גדול, ונבא לביאור המלות. קסם, איננו ע"א עצמה, רק חולשת ההבנה לפנות כל הבלי שוא ומדוחי כזב כמו ניחוש. ותרפים, הם ע"א ממש, השואל בהם מאמין בע"א עצמה, ואון ותרפים פי' הרלב"ג כמו נרדם ורכב וסוס, שהוי"ו של ותרפים בלי הוראה כלל, והשיעור ואון של תרפים. הפצר, מקור מהפעיל ומורה עשיה יותר מדאי כשול שחשב להתחסד בחמלה יותר מקונו, ולהצדיק מעשיו אם יעלה מן השלל קרבנות, ושיעור כל הפסוק, אם המרי הוא רק חטאת קסם, הלא הפצר הוא און של תרפים, כן נראה לו בישוב הפסוק.

Malbim Shemuel I 15:4-5מלבי״ם שמואל א׳ ט״ו:ד׳-ה׳

(ד) השאלות: מה רצה במ"ש וישמע את העם?. וישמע גם זה הוצעה להגדיל חטא שאול, בל תאמר שהיה ירא את העם כמו שהתנצל אחר כך, כי הוא השמיע את העם רצה לומר שצוה להכריז מאמר הנביא וכל פקודתו, ובודאי לא היו עומדים נגדו אם היה מוכיחם בל יעברו על דברי נביא, וכן בל תאמר שחס על השלל מפני עניו שהתאוה אל השלל הרב, כי פקדם בטלאים – שכ"א לקח טלה מצאן המלך ועל ידי כן ידע מנינם וזה ראיה על רוב עשרו. (ה) השאלות: מה פירוש וירב בנחל?. ויבא וכו' וירב בנחל – באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עלה כענין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו על זה עד שזה היה עלת המלחמה, וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי שלא היה לו לבקש רק סבה מפני שה' צוהו וכמ"ש דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא.

Hoil Moshe Shemuel I 15:3הואיל משה שמואל א׳ ט״ו:ג׳

והחרמתם – תעשו בהם דין חרם (סוף בחקתי) רק שתמיתו גם הבהמות, ושאול הואיל לעשות כדין חרם האמור בפרשה וחמל על הבהמות להקדישם לגבוה (ט"ו) וזהו אמרו (י"ג) הקימתי את דבר ה', ומה שהביא עמו אגג הוא להתפאר בו ואח"כ ימיתהו בודאי ולא יחייהו ולא יקבל ממנו כופר.

Hoil Moshe Shemuel I 15:5הואיל משה שמואל א׳ ט״ו:ה׳

עד עיר עמלק – עמלק רובם אנשי מקנה ונוסעים ממקום למקום עם אהליהם בלי דירת קבע ויושבים לצפון ארץ ערב סמוך לאדום לצד קרוב למצרים, ולא היו כולם תחת המלך רק היו להם אלופים או ראשי בית אב הרבה למשפחותיהם כמו בני אדום שכניהם וקרוביהם (עמלק היה בנו של אליפז בן עשו), וה' צוה לשאול שיחרימם כולם, והוא ערך מלחמה נגד מלך עמלק ולכד עיר אחת שהיתה לו, והניח שאר אלופי עמלק בשלום ושב אל ארצו ובא עד הכרמל (איננו הר הכרמל רק עיר בשבט יהודה והוא ג"כ מקום מרעה צאן נבל ונזכר ביהושע ט"ו נ"ה) להציב לו שם יד ומצבה לזכר נצחונו על עמלק, וכן מצאנו במצבת אבשלום שקרא לה יד אבשלום, ובחר בכרמל לפי שמקום גבוה הוא ותראה מצבתו למרחוק, ולא יתכן ששאול עבר דרך כל א"י לבא עד הר הכרמל סמוך לקרן צפונית מערבית כפי הדרש שבנה שם מזבח והוא מזבח ה' ההרוס בימי אליהו, רק יש לתקן כפי מה שכתבתי למעלה ששאול אחר כל נצחון על אויביו בנה מזבח לזכרון כמו שבנו בני ראובן וגד, וזה של הר כרמל היה אחד מהם רק איננו היד הנזכרת כאן, ולא שם אל לבו להלחם גם עם אלופי עמלק, עד שבימי דוד היו עוד גוי עז פנים בוזז בז בפשטם גם על צקלג, וזהו שהכתוב מגיד תחומי הארץ שבהם הכה שאול את עמלק מחוילה עד בואך שור, כלו' אלה שהיתה להם דירת קבע החרים והיותר השאיר, ואולם כ"כ היה נמהר ללכת ולהתפאר בתוך עמו שבחר לתת שארית פליטה לעמלק, ובזה חטא חטאה גדולה בעיני ה'.