מסע שישק והמקורות המצריים

נושא זה עדיין לא עבר ביקורת עורך

סקירה

פלישתו של שישק ליהודה היא אחד האירועים המוקדמים ביותר המתועדים בתנ"ך והנדונים במפורש גם במקור חוץ-מקראי. תבליטו של שישנק הראשון, החקוק על קירות מקדש אמון בכרנך, מספר על המסע המוזכר במלכים, אך מנקודת המבט המצרית. כאשר נלמדים יחד, כל מקור יכול לשפוך אור על משנהו, ולספק תיאור מלא יותר של הפלישה.

מקורות מקראיים

שישק, מלך מצרים, מוזכר בשני מקרים בתנ"ך, פעם אחת בהקשר לירבעם, ופעם אחת בקשר לפלישתו ליהודה.

מתן מקלט לירבעם – שישק מוזכר לראשונה במלכים א' י"א:מ', בהקשר למרד ירבעם בשלמה. לאחר שירבעם "הרים יד במלך", ביקש שלמה להורגו. ירבעם ברח למצרים, שם מצא מקלט אצל שישק. בחירתו של ירבעם במקום המחסה אינה מוסברת בכתוב, אך הסיפור מרמז שכבר בשלב זה שישק לא היה ביחסים ידידותיים עם שלמה ועם שושלת בית דוד. הפסוקים אינם מוסרים כיצד (אם בכלל) אירוע זה היה קשור לפלישתו המאוחרת יותר של שישק ליהודה, או כיצד הדבר עשוי היה להשפיע על יחסים מאוחרים יותר בין הממלכה הצפונית למצרים.

הפלישה – פלישתו של שישק ליהודה מוזכרת פעמיים בתנ"ך, במלכים א' י"ד ובגרסה מורחבת יותר בדברי הימים ב' י"ב. לפי מקורות אלה, בשנה החמישית למלכות רחבעם, תקף שישק את יהודה, כבש את עריה הבצורות, והתקרב לירושלים. רחבעם שילם מס מאוצרות המקדש והארמון, ובכך הציל את העיר. אף אחד משני המקורות אינו מדבר על הסיבות הגיאופוליטיות לפלישה, אך דברי הימים מספק רקע תיאולוגי מפורט יותר הן להתקפה והן לישועה.¹ האומה חטאה כלפי ה', שלכן נטש אותם לשישק. כאשר העם לאחר מכן נכנע ושב בתשובה, שכך זעם ה', והוא הבטיח שירושלים תינצל.

מקורות חוץ-מקראיים

שישנק הראשון היה מייסד השושלת ה-22 במצרים, ומלך בשנים 943–922 לפנה"ס בקירוב. רוב החוקרים מזהים אותו עם שישק שבתנ"ך. אנו יודעים על פלישתו לממלכות יהודה וישראל משני ממצאים חומריים: תבליט המכיל רשימה טופוגרפית של עריו הכבושות, שנמצא על שער בובסטיס במקדש אמון בכרנך, ומצבת ניצחון מקוטעת שנמצאה במגידו ומכילה את שמו.

התבליט והכתובת של שישנק הראשון – ה תבליט של שישנק הראשון במקדש אמון מפרט את המקומות שכבש שישנק הראשון במסעו הצבאי נגד ממלכות יהודה וישראל בשנת 925 לפנה"ס בקירוב. התבליט מתאר את האל אמון² האוחז במלכי האויב המובסים באמצעות כמה חבלים. מלכים מובסים אלה מתוארים באחת עשרה שורות, כאשר כל מלך מוצג כדמות מיניאטורית זהה הנושאת טבעת עם השם החרטומי של עירו המובסת.³ כ-180 שמות מופיעים ברשימה,⁴ ואף שרבים מהם לא נשתמרו או שלא ניתן לזהותם בוודאות, הרשימה כוללת בבירור לא רק מקומות בממלכה הדרומית של יהודה, אלא גם ערים ידועות בממלכה הצפונית של ישראל.⁵ ה כתובות שבתבליט מעורפלות ומוגזמות במידת מה, ומתמקדות בעיקר בניצחון המפואר ולא ברקע לפלישתו של שישנק או במטרותיה.⁶
מצבה ממגידו – חלק מ מצבת הנצחה המכילה את הקרטוש של שישנק הראשון נמצא במגידו בחפירות המכון המזרחי בשנת 1926.⁷ אף שהמצבה משמרת מעט מאוד מעבר לשמו של המלך, היא מספקת ראיה נוספת לכך ששישק פלש לממלכה הצפונית.⁸

הקשר בין המקורות

תיאורים משלימים – הכתובת והמצבה המצריות מעידות על פלישתו של שישק ועל שליטתו באזורים בישראל, אך בניגוד לתנ"ך, הן מרמזות שפלש לא רק לממלכה הדרומית של יהודה, אלא גם לממלכה הצפונית. בנוסף, אף שכתובת שישנק מזכירה כמה שמות מקומות ביהודה,⁹ היא אינה כוללת את ירושלים, שהיא מוקד סיפור התנ"ך. כיצד ניתן ליישב הבדלים אלה?¹⁰

בשילוב המידע הן מהתנ"ך והן מכתובת שישנק, פרופ' אליצור¹¹ מנסה לשחזר את שרשרת האירועים שהובילה לפלישה, ובכך להסביר את הפערים בין התיאורים:

שישק, מייסד שושלת חדשה, נטול הקשרים המשפחתיים עם שלמה שהיו לקודמיו, ביקש להפיץ את השליטה המצרית צפונה. כדי לעשות זאת, היה עליו להפיל את שושלת בית דוד, דבר שלא היה אפשרי בתקופת הממלכה המאוחדת, כאשר ישראל הייתה בשיא כוחה.¹²
כאשר מרד ירבעם בשלמה, ראה שישק הזדמנות להשיג את מטרותיו. הוא הציע לירבעם מקלט וגיבוי מצרי במהלך מרדו, מתוך הבנה שעם פיצול הממלכה, יהיה ירבעם וסאל נאמן ויצדד במצרים נגד יהודה. שישק היה פולש ליהודה מדרום, בעוד ירבעם תוקף מצפון, מה שיבטיח ניצחון.
ואולם, לאחר שהצליח ירבעם במרדו הראשוני, נפלו בו ספקות בנוגע לברית עם שישק. קריאתו של הנביא שמעיה לרחבעם לחדול מלהילחם (מלכים א' י"ב:כ"ב-כ"ד) משמעה שירבעם כבר לא נזקק לחשוש מנקמת יהודה, ולא היה זקוק עוד לעזרה מצרית. יתרה מזאת, אף שרצה להפיל את שושלת בית דוד, היו לירבעם סיבות רבות להיסס מלהכניס את ההגמוניה המצרית לאזור.
סירובו של ירבעם להשתתף הוביל בו-זמנית הן להצלת ירושלים (מכאן היעדרה מרשימת הערים הכבושות)¹³ והן להחלטתו של שישק לצאת למסע ענישה נגד ירבעם והממלכה הצפונית שבגדו בו (מכאן הערים הצפוניות הרבות הכלולות בתבליט).

שתיקת התנ"ך – חרף היקפו הנראה לעין של המסע, התנ"ך בוחר להתמקד רק בהתקפה על ירושלים.¹⁴ אין זה מפתיע במיוחד, מאחר שמטרת התנ"ך אינה לספר היסטוריה שלמה של האזור, אלא להביע מסרים מסוימים, ובמקרה זה: סיבת הסתכנותה של יהודה, וסיבת ישועתה. התנ"ך מתמקד אך ורק במישור התיאולוגי, ומסביר שיהודה הותקפה מפני שפנתה לעבודה זרה. כאשר העם נכנע ושב אל ה', ה' הושיע אותם.¹⁵

תרומה לחקר ארץ ישראל

הודות לשמות הערים הרבים שבתבליט, ממלא התבליט תפקיד חשוב בחקר ההיסטוריה הגיאוגרפית של ישראל.

⁴ פרופ' י' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא (ירושלים, תשמ"ז): 249-254, מחלק את השמות לשלוש קבוצות על פי אזור:

1) חמש השורות הראשונות (מספרים 1-65) מורכבות מערים בממלכה הצפונית. [תשעת השמות הראשונים ברשימה זו, עם זאת, מהווים את תשעת הקשתות, אויביה המסורתיים של מצרים, המופיעים לעתים קרובות בראש רשימות מסוג זה.]

2) חמש השורות הבאות (מספרים 66-150), מפרטות מקומות בדרום, בעיקר בנגב.

3) השורה האחרונה, המכילה כ-30 שמות נוספים, שרובם לא נשתמרו, נראה שהם קשורים למישור החוף הדרומי.

⁶ ככאלה, חוקרים חלוקים בדבר סיבת המסע. אחדים מציעים שהיה זה ניסיון להפיץ את השליטה המצרית צפונה, תוך ניצול מעמדה המוחלש של ישראל לאחר פיצול הממלכה. [ראו, לדוגמה, י' אליצור, "פלישת שישק במקרא:היסטוריוסופיה נבואית מול מציאות", Proceedings of the World Congress of Jewish Studies 1:4 (1965): 29-31, והדיון להלן.] אחרים חלוקים על כך, בטענם שמטרתה העיקרית של המשלחת הייתה השגת שלל, מה שעשוי לרמז שהערים המנויות לא היו בהכרח כבושות ונשלטות בידי מצרים, אלא רק נשדדו. [ראו נדב נאמן, "מסי שישק לארץ ישראל בראי הכתובות המצריות, המקרא והממצא הארכיאולוגי", ציון ס"ג:ג' (תשנ"ח): 247-276, והמקורות המצוטטים שם.] יש הסבורים שהמטרה הייתה לחסל את שליטתה של ישראל בנתיבי המסחר שעברו לאורך החוף אל פיניקיה, ואולי לחזק את השליטה המצרית על הפלשתים. [ראו, לדוגמה, י' אהרוני, המצוטט לעיל, ופרופ' א' גרוסמן, "מלכים א' פרק י"ד:כ"ב-כ"ה מסע שישק" בתוך הוראת פרקים נבחרים בנביאים ראשונים (קצת עצות למורה) (רמת גן, תשמ"ה)]. ייתכן גם ששילוב של גורמים אלה מילא תפקיד.

¹⁰ אף שרוב החוקרים אינם רואים בחוסר העקביות הזה דבר בלתי ניתן ליישוב, ומניחים שכתובת שישנק משלימה את המידע המצוי בתנ"ך, ופשוט מוסיפה שכבה נוספת, קווין ווילסון, "The Campaign of Pharaoh Shoshenq I in Palestine" (עבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת ג'ון הופקינס, מרילנד, 2001), מטיל ספק במהימנות המידע הנלמד מהתבליט. בהתבוננו בתבליטי ניצחון מצריים אחרים, הוא מציע שמטרתם הכללית היא להציג את פרעה כשולט בעולם, ולא לתאר מסע ספציפי. לפיכך, רשימות המקומות אינן נועדו להעביר את המסלול הצבאי שבו הלך המלך, אלא מקובצות כך שייצרו רושם שפרעה שלט בכל הארצות הזרות. לפיכך, שמות המקומות הרבים שבכתובת שישנק אינם מספקים הוכחה לפלישה לממלכה הצפונית, וייתכן שהם רק מרמזים שהיה לפרעה השפעה באזור. ווילסון, לכן, מציע לצמצם את היקף הפלישה לזה המתואר בתנ"ך: המלך פלש ליהודה ולירושלים, אך לא לישראל, שכבר היו לו איתה קשרים באמצעות ירבעם.

¹⁵ פרופ' א' גרוסמן, "מלכים א' פרק י"ד:כ"ב-כ"ה מסע שישק", בתוך הוראת פרקים נבחרים בנביאים ראשונים (קצת עצות למורה) (רמת גן, תשמ"ה), מצביע על לקחים תיאולוגיים נוספים שמעביר הסיפור. הוא מציע שהעובדה שרחבעם נאלץ לתת מאוצר המקדש לימדה את העם שהמקדש אינו בלתי מנוצח. למקומות הקדושים שלהם אין כוח להצילם; מעשי האומה וההשגחה המתאימה של ה' הם הקובעים מי ניצול ומי נחרב. הצורך למסור את מגיני שלמה לשישק חיזק לקח זה. המגינים עצמם הוכחו כחסרי כל כוח מובנה להגן; הישועה הייתה רק בידי ה'.