EN/HEע/E

Shomerim

Sources

Shemot 22:6-14שמות כ״ב:ו׳-י״ד

(6) If a man deliver unto his neighbour money or stuff to keep, and it be stolen out of the man's house; if the thief be found, he shall pay double. (7) If the thief be not found, then the master of the house shall come near unto God, to see whether he have not put his hand unto his neighbour's goods. (8) For every matter of trespass, whether it be for ox, for ass, for sheep, for raiment, or for any manner of lost thing, whereof one saith: 'This is it,' the cause of both parties shall come before God; he whom God shall condemn shall pay double unto his neighbour. (9) If a man deliver unto his neighbour an ass, or an ox, or a sheep, or any beast, to keep, and it die, or be hurt, or driven away, no man seeing it; (10) the oath of the Lord shall be between them both, to see whether he have not put his hand unto his neighbour's goods; and the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution. (11) But if it be stolen from him, he shall make restitution unto the owner thereof. (12) If it be torn in pieces, let him bring it for witness; he shall not make good that which was torn. (13) And if a man borrow aught of his neighbour, and it be hurt, or die, the owner thereof not being with it, he shall surely make restitution. (14) If the owner thereof be with it, he shall not make it good; if it be a hireling, he loseth his hire.

(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. (ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. (ח) עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. (ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכׇל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה. (י) שְׁבֻעַת י"י תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם. (יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו. (יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם. (יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. (יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ.

Philo The Special Laws IV 30-40פילון על החוקים לפרטיהם ד ל׳-מ׳

VII (30) A deposit is the most sacred of all those things which relate to the associations of men with regard to property, inasmuch as it depends upon the good faith alone of the man who has received it. For loans are proved by contracts and writings, and things which, independent of loans, are openly used, have all the persons who see them for witnesses. (31) But this is not the case with deposits, but the owner by himself gives them privily to the man who receives them by himself, looking carefully round the place, and not even taking a slave with him for the purpose of carrying the thing to be deposited, even though he be ever so affectionate to his master; for each of the two parties appears to be anxious to avoid discovery; the one depositing the thing in order to receive it again, and the other being desirous not to be known to have received it. But we ought by all means to look upon the invisible God as an unseen third party to every concealed action, whom it is natural to make as a witness for both parties; the receiver calling him to witness that he will restore the deposit when it is demanded back from him, and the other making him to see that he receives it back at the proper time. (32) Let, then, the man who commits this great wickedness and denies his deposit not be ignorant that he has deceived him who committed it to him of his hope, and that he is concealing a wicked disposition under specious language, and that he is hypocritically pretending a bastard sort of faith while in reality faithless, showing that all his pledges are worthless and all his oaths disregarded, so that he neglects all human and all divine obligations; and that he is denying two deposits at once; firstly, the deposit of him who entrusted his property to his care; and secondly, that of that most unerring and infallible witness who sees all the actions of all men, and hears all the words of all men, whether they are willing that he should do so or not. (33) But if the man who has received a deposit as a sacred thing thinks that he ought to keep it without fraud, duly honouring truth and good faith, but yet others who are always plotting against their neighbours' property, such as cutpurses or housebreakers, break in treacherously and steal the deposit so entrusted, then he shall pay as a penalty double the value of what has been stolen by the thieves. (34) And if they are not taken, then the man who received the deposit shall go of his own accord before the divine tribunal, and stretching out his hands to heaven shall swear by his own life that he himself had no hand in the theft from any desire to appropriate what had been deposited with him, and that he did not voluntarily give it up to any one else; and that, moreover, he is not making a false statement of a robbery which has never taken Place. (Exodus 22:7) For it would be absurd to punish a man who has done no wrong, or for a man who had taken refuge in the assistance of a friend when he was being injured by others, now to become the cause of injury to that friend. (35) And deposits consist not only of inanimate things but also of animals: the danger of which last is twofold; first, that while they share in common with inanimate things in being liable to be stolen, and also one which is distinct and peculiar to themselves, that they are liable to die. We have hitherto been speaking only of the first kind of deposit, but we must now also explain the law about the second. (36) If now any cattle which have been entrusted as a deposit die, then he who has received the deposit shall send for him who committed it to him, and show him the matter, protecting himself from any evil suspicion; but if the depositor be absent, then it is not proper to send for any one else, whose notice perhaps the depositor might have been desirous to escape; but when the depositor returns home, his friend shall swear to him that he has not been concealing any unjust appropriation of the animals by a false statement of their death. (37) And if any one receives anything not as a deposit, but because he has borrowed it to use, whether it is a vessel or an animal; then if he be robbed of it, whichever it may be, or if the animal die, while the man who lent it is living with the borrower, the borrower shall not be liable, as the owner himself can be brought as a witness that there is no false pretence in the business; but if the lender be not with him at the time, he shall pay the value. (38) Why so? because it is possible that the man who used the animal when the owner was not present may have either worn him out by continual labour so as to kill him, or may have worn out the vessel, from not taking any care of the property of another of which he ought to have been careful, and to have put it away, and not to have given thieves an easy opportunity of stealing it. (39) But as our lawgiver was acute beyond all other men at discerning the consequences of actions, he proceeds to enact a series of prohibitions, one after another, preserving a due connection between them, and taking care that his later commandments shall be consistent with his earlier cones. And with this harmonious connection of what was to be said by him, he tells us that he was divinely inspired by the person of God speaking to him in this manner:-- "Ye shall not steal. "Ye shall not speak falsely, and bring false accusations against your neighbour. "And ye shall not swear by my name to compass an unjust end, and ye shall not profane my Name." (Leviticus 19:11) (40) These injunctions are given with great beauty and very instructively; for the thief being convicted by his own conscience denies and speaks falsely, fearing the punishment which would ensue upon his confession. And he who denies an action seeks to attach the imputation to some one else, bringing a false accusation appear probable; and every false accuser is at once a perjured man, thinking but little of piety, since he has not just proofs; on which account he has recourse to what is called the inartificial mode of proof, that by oaths, thinking that by the invocation of God he shall produce belief among those who hear him. But let such an one know that he is ungodly and impious, inasmuch as he is defiling that which by nature is undefiled, the good and holy name of God. THOU SHALT NOT BEAR FALSE Witness (Exodus 20:16)

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 22:8מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״ב:ח׳

"For every matter of offense" — general. "for an ox, for an ass, for a lamb, for a garment" — particular. General-particular (The rule is:) There is subsumed in the general only what obtains in the particular. "for every lost object about which he will say" — reversion to the general. __ But perhaps (the idea is) to revert to the original generalization? Would you say that? We have here an instance of general-particular-general, (where the rule is:) The general is understood to be of the nature of the particular, viz. (In this instance,) Just as the particular are explicitly only movable, non-mortgaged possessions, so, the general (must be of that nature). Variantly: "for an ox, for an ass": Why is this stated? Because it is written (earlier [6]) "If a man give to his neighbor money or vessels, etc." and (later 9]) "If a man give to his neighbor an ox or a lamb, etc.", Scripture comes here [8] to discriminate between (the first) watcher, (an unpaid watcher), and the second, (a paid watcher). __ But perhaps Scripture comes to differentiate between [6] "money or vessels" and [9] "beast"? It is, therefore, written [8] "for an ox, for an ass," (indicating that this is not its purpose, but, rather to discriminate between watcher and watcher.)

על כל דבר פשע – בין שומר לשומר הכתוב מדבר. אתה אומר בין שומר לשומר הכתוב מדבר, או לא בא הכתוב אלא לחלוק בין כסף לכלים לבהמה?! תלמוד לומר: שמלה, ושמלה בכלל היית ויצאת מן הכלל ללמד, אלא אלא מה שמלה מיוחדת בין שומר לשומר הכתוב מדבר, אף בין כל בין שומר לשומר הכתוב מדבר, הא לא בא הכתוב אלא לחלוק בין כסף לכלים ובהמה.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 22:11מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״ב:י״א

"And if it were stolen from him, he shall pay its owner": This speaks of a hired watcher, and the above (Ibid. 9-10), of a non-paid watcher. __ But perhaps the reverse is the case? It follows (otherwise), viz.: A watcher (here) is liable (for theft) and a hirer (of a beast) is liable (viz. Ibid. 14). Just as a hirer (is liable) because he derives benefit (from the beast), so it is a hired watcher, who derives benefit (i.e., payment) — to exclude a non-paid watcher, who does not derive benefit. It is not the second assumption, then, which is to be posited, but the first — this speaks of a hired watcher, and the above, of a non-paid watcher. "And if stolen it shall be stolen from him": This tells me only of stealing. Whence do we derive the same for loss (of the beast)? It follows, viz.: Its being stolen involves a lapse in watching, and its being lost involves a lapse in watching. If you have learned that he is liable for the first, so, should he be liable for the second. "if stolen it shall be stolen": R. Yossi says: By this (redundancy) loss is included. "from him": to exclude (liability for the watcher if he, in turn, give it to) his shepherd-boy (from who it was stolen), and to include (such liability for) a grown shepherd (whom he hired as a keeper).

ואם גנוב יגנב מעמו – זה שומר שכר והעליון שומר חנם. אתה אומר כן, או אינו אומר אלא זה שומר חנם והעליון שומר שכר?! הרי אתה דן: הואיל והשומר חייב והשוכר חייב, מה שוכר שהוא נהנה, אף שומר שכר שהוא נהנה, יצא שומר חנם שאינו נהנה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, זה שומר שכר והעליון שומר חנם. אם גנוב יגנב – אין לי אלא גנבה. אבדה מנין? הרי אתה דן: הואיל וגנבה חסרון, שמירה ואבדה חסרון שמירה. אם למדת על גנבה שהוא חייב עליה לשלם, אף אבדה יהא חייב לשלם. אם גנוב יגנב – ר' יוסי אומר: להביא את האבידה. מעמו – להביא את הצוער ולהוציא את דמי הנוקד.

Bavli Bava Metzia 94bבבלי בבא מציעא צ״ד:

תנן התם ארבעה שומרים הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמים את האבידה ואת הגניבה מנא ה"מ דתנו רבנן פרשה ראשונה נאמרה בש"ח שניה בשומר שכר שלישית בשואל.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 22:6-14תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ב:ו׳-י״ד

(6) When a man confideth to his neighbour silver, or vessels to keep, without recompense for the care, and they be stolen from the man's house, if the thief be found, he shall restore two for one. (7) If the thief be not found, the master of the house shall be brought before the judges, and shall swear that he hath not put forth his own hand upon the property of his neighbour. (8) And about whatever is injured covertly, whether ox, or ass, or sheep, or raiment, of whatever is (so) lost, he shall make oath when he saith that so it is; and when the thing stolen shall be afterward found in the hand of the thief, the cause of both shall be brought before the judges, the cause of the householder and the cause of the thief; and whom the judges shall condemn, the thief shall restore twofold to his neighbour. (9) If a man deliver to his neighbour an ox, or a sheep, or any animal to keep, (if) he is to keep it without recompense, and it die, or be torn by wild beast, or be carried off, and no witness seeing who can testify it; (10) an oath of the Lord shall be between them both, that he hath not put forth his hand upon the property of his neighbour; and the owner of the thing shall accept his oath, and he shall not (be required to) make it good. (11) But if it be stolen from him who was to receive recompense for the care, he shall make it good to its owner. (12) If it hath been torn by a wild beast, let him bring witnesses, or bring him to the carcase: because for that which is (so) torn he shall not make restitution. (13) And if a man borrow anything of his neighbour, and the vessel be broken, or the animal die, and the owner be not with it, he shall certainly make it good. (14) If the owner be with it, he shall not make it good: if it had been lent for profit, its loss came on account of its hire.

(ו) ארום יתן גבר לחבריה כסף או מנין למינטר בלא אגר נטיר ומתגנבין מבית גבר אין משתכח גנבא איהו משלם על חד תרין. (ז) אין לא משתכח גנבא ויתקרב מריה ביתא לקדם דיינייא ויומי דלא אושיט ידיה בעיסקא דחבריה. (ח) על כל מידעם דאיתביד ב(כ){ב}וסיא על תור על חמר על אימר על כסו ועל כל אבידתא ייומי כד יימר ארום הוא דין וכד משתכחא גניבותא בתר כן ביד גנבא קדם דיינייא ייעול דין תריהום דין מריה דביתא ודין גנבא ולמאן דמחייבין דיינייא ישלם גנבא על חד תרין לחבריה. (ט) ארום יתן גבר לחבריה חמר או תור או אימר וכל בעירא למינטור בלא אגר נטיר וימות או איתביר מן חיוא או אישתבי ולית סהיד חמי ומסהיד. (י) מומתא דייי תהי בין תריהום יומי דלא אושיט ידיה בעיסקא דחבריה ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם. (יא) ואין איתגנבא יתגניב מיניה דהוה ליה עימיה אגר נטיר ישלם למרוי. (יב) אין איתברא יתבר מן חיות ברא מייתי ליה סהדין או ימטיניה עד גופת דתביר לא ישלים. (יג) וארום ישאל גבר מידעם מן חבריה ויתבר מנא או מית בעירא מריה לית עימיה שלמא ישלם. (יד) אם מריה עימיה לא ישלם אין אגירא הוא עאל פסידיה באגריה.

Rashi Shemot 22:9רש״י שמות כ״ב:ט׳

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור IF A MAN GIVE UNTO HIS FELLOW-MAN AN ASS OR AN OX – The first section (v. 6—9) speaks of the gratuitous bailee and therefore (since the chattels are kept for the use of the bailor only) Scripture frees him of liability for theft, as it is written, (v. 6) "[If a man shall give … to keep] and it be stolen out of the man's house, if the thief be not found, then the owner of the house shall approach the judges" to take an oath (cf. Rashi v. 7). You may learn from this that he (the bailee) frees himself from liability by this oath. This section (v. 9—12), however, speaks of a "bailee for payment" (שומר שכר) who is therefore not free from liability if the object has been stolen, as it is written, "but if it be certainly stolen from him, he shall pay [unto the owner thereof]". However, for any loss over which he has no control — if, for instance, the animal died a natural death or has been injured by a wild beast, or forcibly seized by robbers, and אין רואה NO ONE SEEING IT that could testify in this matter

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה – פרשה עליונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגניבה כמו שכתוב וגנב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית (שמות כ"ב:ו') לשבועה, למדתה שפטר עצמו בשבועה זו ופרשה זו תחתונה אמורה בשומר שכר לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב ואם גנב יגנב מעמו ישלם (שמות כ"ב:י"א), אבל על האונס כגון מת מעצמו או נשבר או נשבה בחזקה על ידי ליסטים. ואין רואה – שיעיד בדבר.

Rashbam Shemot 22:6רשב״ם שמות כ״ב:ו׳

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים WHEN A MAN GIVES MONEY OR GOODS TO ANOTHER FOR SAFEKEEPING: In this [first] section (vss. 6-8), the bailee is described as not being liable in a case of theft or loss. In the second section (vss. 9-12), the bailee is described as being responsible in a case of theft or loss. The rabbis explained that the first section refers to a bailee who is not being remunerated, while the second section refers to a bailee who is being remunerated. However, following the plain meaning of Scripture, the first section, "WHEN A MAN GIVES MONEY OR GOODS TO ANOTHER FOR SAFEKEEPING," refers to the guarding of removables that are commonly kept inside of one's house, and that were given to him so that he would guard them in the same way that he guards his own possessions. That is why, if they were stolen from his house, the bailee is not responsible, for he guarded them [in the expected manner,] as one guards one's own possessions. But in the second section (vss. 9-12), "WHEN A MAN GIVES TO HIS NEIGHBOR AN ASS, AN OX, A SHEEP OR ANY OTHER ANIMAL TO GUARD," since animals commonly graze outdoors it is to be assumed that when he entrusted them [to the bailee] he expected that the bailee would protect them from thieves. Accordingly, if they were stolen, the bailee is responsible.

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' – בפרשה זו פוטר את השומר מגנבה ואבידה, ובפרשה שנייה (שמות כ"ב:ט'-י"ב) מחייבו בגניבה ואבידה. ופירשו רבותינו (בבלי ב"מ צ"ד:): ראשונה בשומר חנם, שניה בשומר שכר. ולפי פשוטו של מקרא: פרשה ראשונה שכת' בה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, מטלטלין הם ולשומרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנן לו. לפי{כך} אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרן כשמירת חפציו. אבל פרשה שנייה שכת' בה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם, על מנת לשומרם מגנבים הפקידם לו, ולכן אם נגנבו חייב.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 22:6אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ב:ו׳

כסף או כלים לשמור – הוא שומר חנם. וגנב – באמת או השומר אומר כן.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 22:9אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ב:ט׳

חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור – זה שומר שכר, והזכיר עם שומר חנם כסף או כלים, בעבור שאין טורח בשמירתם. והעד כי זה שומר שכר והראשון שומר חנם, שאמר ישלם לבעליו, והראשון ונקרב (שמות כ"ב:ז'). וטעם אשר ירשיעון אלהים – את הגנב או בעל הבית הוא אשר תמצא בידו האבידה. וטעם ומת – על פיו. נשבה – שלקחתו גדוד באונס.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 22:6-9ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ב:ו׳-ט׳

(ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים – והוא הדין לכל דבר המיטלטל וגופו ממון, כדנפקא לן (בבלי ב"מ נ"ז:) מכלל ופרט וכלל. ובשומר חנם מדבר, ולכך נקט כסף או כלים, שאין דרך לשאול שכר על שמירתם, שאין בהן טורח לשומרן אלא מניחם למקום המשתמר, ונחים שם. אם ימצא הגנב – אותו שגנבם, בין הוא בין אחר. ישלם שנים – כדרך כל הגנבים, שמשלמין כפל. (ז) אם לא ימצא הגנב – שלא יוכלו לברר מי גנבם, ובעל הפקדון חושד השומר שהוא גנבם. ונקרב בעל הבית – השומר, אל האלהים – הדיינין, ונשבע שלא גנבם ויפטר, כי הוא זה. (ח) ונקרב – לעשות שבועה קאמר (בבלי ב"מ מ"א:), מדכתיב: אם לא שלח {ידו} – כלומר: אם לא שלח – אז יוכל להיות נקרב לשבועה, אבל אם שלח ידו – אז לא יוכל להיות נקרב לשבועה. כי מאחר ששלח יד בפקדון, לא יפטר בשבועה, דכיון ששלח בו יד הרי הוא באחריותו, ואפילו נגנב על ידי אחר – הוא ישלם. אבל אם אמר ונקרב – לדון, היאך אותו קרא דלא שלח, אם לא שלח – יקרב לעשות דין, הא אם שלח – {לא} יעשה דין? כל שכן שצריך לעשות דין! ולפיכך, מתוך הלשון יש להוכיח שעל השבועה הוא מדבר. ורבותינו אמרו (בבלי ב"ק ס"ג:): כתיב הכא: אם לא שלח, וכתיב למטה: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח (שמות כ"ב:י'), מה להלן שבועה, אף כאן שבועה. על כל דבר פשע – רבותינו פירשו למה באו כל הפרטות הללו. אשר יאמר כי הוא זה – אחד מאילו שאמר: זה הפקדתי אצלך, והוא פשע ונגנב או אבד, וטען שנגנב ונשבע, אותו מהשומרין שיטענו כך – אשר ירשיעון {אלהים} – הדיינין, שיוודע לדיינין שהוא פשע וגנב – ישלם שנים – לבעל הפקדון. ורבותינו פירשו (בבלי ב"ק ק"ו:): כי הוא זה – שהודה לו במקצת, ואומר לו זה אני חייב לך, והשאר נגנב או אבד בלא פשיעה, או אומר על השאר לא היו דברים מעולם, אז חייב שבועה. אבל כופר הכל אינו חייב שבועה, דנודע דוודאי הדין עמו, דאם איתא דחייב לו, לא היה יכול להעיז פניו בו לכפור. והכי קאמר: על כל דבר פשע – בין של מלוה, בין של פקדון, בין בשומר שכר, בין בשומר חנם, בין בשואל, בין בגוזל, בין בחובל בו, בין שכיר לו, שיאמר כי הוא זה – שיודה במקצת, שייך זה הדין של מעלה, שיקרב לשבועה. וזהו עירוב הפרשיות (בבלי ב"ק ק"ז.): שכל הפרשיות נתערבו כאן בעל כל דבר פשע. ו"אשר ירשיעון" קאי אשומר חנם לבד שישלם, דאין מי שפוטר עצמו בטענת הגניבה אלא שומר חנם לבד. והכי פירושו: למ"ד ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, דכי הוא זה – בשומר חנם, ושומר שכר יליף נתינה נתינה משומר {חנם}, ושואל מדכתיב: וכי ישאל, ו"ו מוסיף על עניין ראשון, ושוכר דיניה אי כשומר חנם אי כשומר שכר. ולמאן דאמר דלא בעינן הודאה במקצת אלא במלוה, סבר דכשם {ש}ישלם שנים לא קאי אלא אשומר חנם, כך כי הוא זה לא קאי אלא אמלוה, ולא אשאר פרשיות. אבל בפקדון אדם מעיז, ולפיכך אפילו כופר הכל צריך לישבע. ובשכיר נגזל ונחבל פליגי ר' יהודה ורבנן בפרק כל הנשבעין (משנה שבועות ז':א'), דלר' יהודה דכי הוא זה קאי אנגזל ואנחבל ואשכיר. (ט) כי יתן איש אל רעהו – בשכר, שנותן לו שכר על שמירתו. ולכך נקט בהמות, שאין דרך לשמרן כי אם בשכר, שיש טורח בשמירה להוציאן ולהביאן, ולהאכילן ולהשקותן. ומת או נשבר או נשבה – אילו אונסין. אין רואה – וגבי גניבה בפרשה ראשונה (שמות כ"א:ל"ז), לא שייך למיכתב אין רואה, דאין דרך גנב לגנוב כי אם בסתר.

Tosafot Bava Metzia 41bתוספות בבא מציעא מ״א:

קרנא בלא שבועה. וא"ת ורבי יוחנן ור' אלעזר דלית להו הך סברא מנ"ל דפ' ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר דבריש השואל (לקמן דף צד:) לא קים לן אלא מהך סברא דקרנא עדיפא ופי' רבינו שמואל דמסברא ידעינן דבפרשה ראשונה כתיב כסף או כלים ורגילות הוא לשמרם בחנם דליכא בהו טרחא ובפרשה שניה כתיב בהמה דאיכא טרחא ורגילות לשמרה בשכר אי נמי דלכ"ע אית להו דקרנא עדיפא מכפילא בשבועה ומ"מ סבירא להו לר' יוחנן ולרבי אלעזר דאין ללמוד שומר שכר משומר חנם הקל כיון שיש בו חומרא שמשלם כפל מה שאין כן בשומר שכר ואע"ג דשומר שכר ודאי חמור שחייב בגנבה ואבדה ומאן דלא פריך סבר דמכפל אפילו פירכא לא עבדינן משום דמה דמשלם כפל הוא מחמת קולא שהוא פוטר עצמו בגנבה כדמפרש בריש מכלתין (דף ד. ושם) גבי תורת הזמה לא פריך והשתא אתי שפיר הא דריש השואל (לקמן דף צה.) גבי הא דגמר גנבה בשואל מק"ו דשומר שכר דפטור באונס וחייב בגנבה ואבדה שואל לא כל שכן ופריך מה לשומר שכר דחייב בכפל בטוען טענת לסטים מזויין] והשתא תימה לפי מה דסבר דכפל הוי חומרא מאי פריך אדרבה כיון שהוא חמור הוה לו ליפטר מגנבה כדי שיתחייב כפל וע"ק ברייתא גופה שואל שחייב בשבורה ומתה כו' אדרבה היא הנותנת דמפני שהוא חמור פטר בו הגנבה כדי לחייבו בכפל ולפי מה דפרישית אתי שפיר וא"ת לר' יוחנן דסבר הכא דמכפל עבדינן פירכא וגם סבר רב יוסף בפרק הכונס (ב"ק דף נז. ושם) גבי שומר אבדה לר' יוחנן דלסטים מזויין גנב הוא אם כן גנבה ואבדה בשואל מנ"ל דכי פריך בהשואל מה לשומר שכר שכן משלם כפל בלסטים מזויין ומשני לסטים מזויין גזלן הוא איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא וי"ל דלר' יוחנן נפקא ליה מוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכה"ג יליף התם לעניין פטור בבעלים ואע"ג דרבי יוסי ברבי נהוראי הוא תנא וסבר דקרנא עדיפא וכן ברייתא דהשואל (לקמן דף צה.) סבר דקרנא עדיפא או לסטים מזויין גזלן הוא ור' יוחנן פליג בתרוייהו הא לא קשיא דר' יוחנן סבר כתנא דהכונס (ב"ק דף נז:) דקאמר לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם כפל לכך שלח בה יד חייב דקאי אמילתיה דרבי יוסי בר' נהוראי:

Ramban Shemot 22:6רמב״ן שמות כ״ב:ו׳

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור – פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא כאן, ב"מ צד:). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם. והפרשה השניה (להלן פסוקים ט–יב) שבשומר שכר הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה, ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר.

Midrash HaGadol Shemot 22:9מדרש הגדול שמות כ״ב:ט׳

כי יתן איש אל רעהו - יכול שתי הפרשיות כולן בענין אחד, וכי כתוב וכי אינו אלא כי, מלמד שהוא ענין אחר. הוי פרשה ראשונה בשומר חנם פרשה שנייה בנושא שכר ושוכר. שומר חנם נשבע על הכל ופטור. שומר שכר פעמים נשבע פעמים משלם.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 22:8רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ב:ח׳

ואם טענו הבעלים שהוא פשע בשמירתו, שלא שמר כראוי לפי מה שהפקיד לו שיהיה שור או חמור או שה או שׂלְמָה ומה שיִדְמֶה להם, שהם דברים ניכרים ויש להם סימנין, על כל אבדה שהיא באופן שאפשר שיֹאמר בעל האבדה כי הוא זה — רוצה לומר שאפשר לו להכיר האבידה ולתת סימניה, והלה טוען שאין האבידה שלו — עד הדיינים יבוא דבר שניהם, להכיר אם פשע אם לא פשע, או אם האבדה שלו או אינה שלו. ואפשר שיהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר שנאבד ממנו באי־זה אופן שיהיה, אם בשנגנב כמו שקדם, או בזולת זה האופן; או שהיה מחלוקת ביניהם, שזה יאמר: "כך וכך היה מה שהפקדתי בידך", והשומר טוען: "כי הוא זה, ואינו כמו שאתה אומר". או יהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר, רוצה לומר שיאמר שנגנב או אבד, אשר יאמר בעל הפקדון כי מה שאתה אומר שנגנב או אבד - הוא זה, והוא בידך. הנה מכל אלו הטענות יבוא עד הדיינין דְּבר שניהם, לראות מי הוא הטוען אמת, וישבע בפניהם השומר שהוא כדבריו, ויפטר במה שהודה, אם הודה דבר. והנה מי שירשיעו אותו הדיינים מפני שנשבע על שקר - ישלם שנים לרעהו, רוצה לומר בזה שטען טענת גניבה ואבדה ונשבע, שאם באו עדים אחר־זה שנשבע על שקר באופן שירשיעוהו הדיינים, ולא ירשיע הוא עצמו - הנה הוא משלם שנים, כי הוא כמו גנב בזה. ואין ספק שלא יהיה זה הדין כי אם אחר שנשבע; וזה, כי במה שטען שנגנב או אבד קודם שנשבע לא הועיל להִפָּטֵר מתשלומי הפקדון, וענין תשלומי כפל הוא לחייבו מידה כנגד מידה; וכן אם נשבע והודה אחר זה - אינו משלם תשלומי כפל, כי אין המרשיעים אותו הדיינים אבל הוא מרשיע עצמו. והוא מבואר שדין זה הענין שווה, היה הפקדון כסף או כלים או שור או חמור או שה ומה שיִדְמֶה להם, כי כבר נתבאר זה בביאור בזאת הפרשה, ולא אמר הכתוב 'כסף או כלים' אלא שדיבר בהווה.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 22:13-14רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ב:י״ג-י״ד

(יג-יד) וכי ישאל איש מעם רעהו, ונשבר או מת, אפילו באונס, הנה אם לא היה בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה - שלם ישלם, אף על פי שאלו האונסין הם אונסין גדולים. ואם בעליו עמו בשעת שאלה - לא ישלם דבר, כי מפני שבעליו היה תחת ידו בשעת שאלה, הנה לא יתכן שישתעבד זה לו אז בשמירת הבהמה, כי לא יהיה האדם עבד ואדון יחד לאיש אחד. ועוד, כי האדם כשהיה עושה מלאכת אחֵר, ייטב בעיניו לההנות בעל המלאכה, כדי שיתן לו שכר המלאכות אשר לו, ולזה לא יחוש אז אם יקח בהמתו או כליו אף על פי שלא יקבל עליו שמירתו; הנה אם הוא שכיר לבעלים - בא בענין זאת השאלה בעבור שכרו; ואם איננו שכיר - הכל הולך אל מקום אחד, כי האדם יעשה חסד לחברו לתקוַת גמול; ולזה הוא מבואר שאם היה בעליו עמו הוא פטור מלשלם. למדנו מזה כי בכאן לשומרים שלושה דינין מתחלפים: האחד הוא פטור מגניבה ואבדה וחייב בפשיעה, והשני חייב בגניבה ופטור בשבורה ומתה, והשלישי חייב בכל האונסין. והנה השלישי הוא שואל, כמו שביאר הכתוב, והשנים הראשונים הם שומרים. והוא מבואר שאין חילוף דיניהם מפני חילוף מה שישמרו אותו, כי כל אחד מהם יהיה בשמירת הבהמה, כמו שביאר הכתוב, ולזה הוא מבואר שהתחלפות דיניהם הוא מפני התחלפותם בענין השמירה. והוא מבואר שאשר ישמור בשכר הוא יותר משועבד לשמור מאשר ישמור בחינם, ולזה תהיה הפרשה הראשונה בשומר חינם — ומפני זה אמר בה כסף או כלים, כי לא תמצא שיבקשו האנשים שכר בשמירת הכסף והכלים; והפרשה השניה היא בשומר שכר, ולזה אמר בה חמור או שור או שה וכל בהמה, כי על הרוב לא תמצא שיקבלו האנשים לשמור הבהמה אם לא בשכר. והנה הענין הולך בהדרגה: שומר חינם שכל ההנאה היא לבעלים - פטור מכל אונס; ושואל שכל ההנאה היא שלו - חייב בכל אונס; ושומר שכר שההנאה היא לשניהם - הוא חייב באונסין קטנים, כמו גניבה ואבידה, ופטור באונסים גדולים. ומזה יתבאר שכן הענין בשוכר, כי ההנאה היא גם כן לשניהם, וענינו גם כן הוא ממוצע בין שומר חנם ובין השואל. וראוי שתדע כי כל אחד מהשומרים יפטר מכל דבר אם היה בעליו עמו בשעה שהגיע לידו הפקדון, כי התורה ביארה זה הענין בשואל, וכל שכן בשאר השומרים. וכבר יתבאר לך מדברינו כי כשהיה בעליו עמו - פטור גם על הפשיעה, כי לא נשתעבד בשמירתו כלל, ולזה אמר: 'אם בעליו עמו לא ישלם' (פסוק יד), ולא התנה בזה שום תנאי, ולזה הוא מבואר שהוא פטור גם על הפשיעה. וראוי שתדע שדין השומרים הנזכר בכאן אינו נוהג בהקדש, ולא בשל נכרי, שנאמר: 'כי יתן איש אל רעהו' (כב, ו; ט); 'וכי ישאל איש מעם רעהו' (כב, יג). ואינו נוהג בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות, מהטעם בעינו שנתבאר זה בדיני הגניבה. ולא יתחייבו עד שיגיע לידם, שנאמר: 'כי יתן איש אל רעהו' (פסוקים ו, ט) — שיגיע לידו; ובשואל אמר: 'וכי ישאל איש מעם רעהו' (פסוק יג) — שיהיה שאול מעם רעהו, לא מה שהוא עדיין עם רעהו. ולא יתחייבו שומר חינם ושומר שכר עד שיקבלו לשמור, שנאמר: 'לשמור'. והנה שומר חינם שפשע ולא שמר כראוי לדבר ההוא הנשמר - הנה הוא חייב, שנאמר: 'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שׂלְמָה' (פסוק ח) - רוצה לומר שיהיה פושע ביחס שמירת השור או החמור או השה או השׂלמה. ושומר חינם ושומר שכר ששלחו יד בפקדון - נתחייבו בכל האונסין, והרי הדבר עומד באחריותם, שנאמר: 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו' (פסוקים ז, י) — מגיד שאם שלח ידו במלאכתו, לא יפטר מהתשלומין מפני אלו האונסין. וסיבת זה, כי כבר שב הדבר ההוא להיות להם, ונתחייבו לשלם כמוהו לבעלים מעת ששלחו בו יד. והוא מבואר שהדיינין שיבואו לפניהם על דבר אלו הטענות הם יותר מאחד, שנאמר: 'אשר ירשיעֻן אלהים' (פסוק ח); ואי אפשר שיהיו שנים, כי לא יהיה שם מכריע ביניהם אם תפול מחלוקת ביניהם, ולא יִשְׁלַם שיִגָּמֵר הדין על פיהם, ולזה יחוייב לכל הפחות שיהיו שלושה. וכבר יתבאר מזה המקום שמודה מקצת הטענה ישבע, שנאמר: 'על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה' (פסוק ח) — רוצה לומר שאם תהיה טענתם בשור וחמור או שה או שלמה שנתן בידו, או בכל אבדה שמצא, שיאמר השומר: "כי הוא זה, ואינו כמו שאתה טוען" — 'עד האלהים יבֹא דבר שניהם' (פסוק ח) לְאַמֵּת זה הענין בשבועה. והנה השומר ישבע ולא ישלם, כמו הענין בשבועת השומרים שהיא על השומר לפי מה שנתבאר מדברי התורה ומהענין בעצמו. וכבר יתבאר שזה הענין הוא הודאה במקצת הטענה, מפני שאמר: 'אשר יאמר כי הוא זה' ולא אמר: "אשר יאמר כי הוא אינו". והנה אם טְעָנוֹ חטים והודה לו בשעורים - הנה הוא אומר לו "כי הוא אינו", לא "כי הוא זה"; ובכלל, הנה אומרו "כי הוא זה" מורה שהטענה וההודאה הם בדבר אחד, וזה מבואר למי שיבין במלאכת ההגיון; וכבר ביארו זה במכילתא בזה האופן. והוא מבואר שאין ראוי שנלמוד זה הדין במי שאינו מודה מקצת הטענה ממודה מקצת, כי המודה מקצת הוא יותר ראוי בזה הדין, כי כבר הודה בהודאתו זאת על אמיתת טענת הטוען באופן־מה, ולזה ראוי שנביאהו לידי שבועה מפני זאת הטענה; ואין הענין כן בטענה שלא הודה הנתבע ממנה דבר, כי אין שם דבר יורה על אמיתת טענתו, ולזה אין ראוי שיתחייב הנתבע שבועה על כמו זאת הטענה. והנה חכמים תיקנו שהמוצא מציאה לא ישבע, מפני תיקון העולם. ולפי שאמרה התורה 'כסף או כלים' (פסוק ו), והכסף הקטן הנזכר בתורה הוא הגֵרָה, שהוא אחד מעשרים בשקל, והיה זה השם נופל על ריבוי המעות, כאומרו: 'כסף ישיב לבעליו' (כד, לד), הנה יחוייב שתהיה הכפירה בשתי כסף לכל הפחות, או בכלי, וההודאה תהיה בדבר יתכן שיִקָּרֵא חלק מן הטענה, והוא פרוטה או יותר, או כלי אחד או יותר כשהיתה הטענה בכלים. והוא מבואר שאינו מודה מקצת אם לא הודה לו במקצת הכמות שטען, וזה יחייב שיהיה הטוען טוען דבר מוגבל במידה או במשקל או במנין; שאם לא היה מוגבל - לא היה לזאת הטענה קצת שתהיה בו ההודאה. ולזה יתבאר שאם טען דבר שבמידה והודה לו במנין או במשקל - שהוא פטור מהשבועה, שהרי הם מינים מתחלפים מהכמה, לא יפול ביניהם היחס בעצמותם, כאילו תאמר שטען לו מידה מלאה מעות והודה לו בחמישים זוז. ומזה המקום יתבאר שהמודה בקנס הוא פטור, שנאמר: 'אשר ירשיעֻן אלהים ישלם שנים לרעהו' (פסוק ח), ואולם אם היה מרשיע עצמו - פטור מן הקנס, כאילו תאמר שיודה בפני בית דין שנשבע על שקר, כי אז יפטר מהכפל. וכבר נשפוט שהענין הוא כן בשאר הקנסות; וזה, שהוא מבואר שאין ראוי שיִקָּנֵס מי שהודה מעצמו באופן שיִקָּנֵס מי שלא רצה להודות והוצרך להתברר שִׁקְרוּת שבועתו מפי עדים בפני בית דין. וראוי שתדע כי מה שנאמר בשומר שכר: 'ומת או נשבר או נשבה' (פסוק ט) הוא כשהיה זה באונס גדול שאינו יכול להציל. ראיה לדבר זה, שהרי הוא חייב על הגניבה, אף על פי שהיא אונס, ולזה הוא מבואר שלא יפטר מהמתה או השבורה או השבויה אלא מפני אונס יותר גדול מאונס הגניבה. והנה הרצון במתה — שתמות כדרכה, שאין לך אונס גדול מזה; והשבורה — שנשברה על ידי חיה רעה שאינו יכול להציל ממנה; והשבויה — שנשבית על ידי לסטים שאין לו כח בשום פנים לעמוד בפניהם; וכן הענין בשאר האונסים הגדולים הדומים לאלו. וראוי שתדע כי מה שאמר: 'אין רֹאֶה שְׁבֻעַת ה' תהיה בין שניהם' (פסוקים ט-י) — אין הרצון בו שאם לא ראו עדים זה הענין ישבע ויפטר, כי לא יפול ספק בזה שאם יביא עדים יפטר, ולזה הוא מבואר שלא הוצרכה התורה לומר 'אין רֹאֶה' אם היתה כוונתה זאת הכוונה; אבל הרצון בזה שאם לא היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה - אז יפטר בשבועה; ואם היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה - אז לא יפטר בשבועה, אלא או יביא ראיה או ישלם. וכן מה שפטרה התורה שומר שכר מהטרפה - הוא כשנטרפה באונס גדול, וזה יתבאר בַּבּיאור בעינו אשר ביארנו זה בשבורה ושבויה ומתה. וראוי שתדע שאם פשע בשמירתו — כמו שהביא הבהמה למקום גדודי חיה ולסטים, או מה שיִדְמֶה לזה — הנה הוא חייב לשלם, כמו הענין בשומר חינם שחייב בפשיעה. והנה מה שאמר בטרפה 'יבִאהו עֵד' — אין הרצון בו שלא יפטר אלא בעדים, כי הטרפה דינה דין המיתה והשבי והשבירה; אבל הרצון בו שיביא עדים אם היה במקום אשר מדרכו שיהיה שם רואה, או ישבע כשלא היה הענין בזה התואר; וזה, שאין שם סיבה תחייב שיהיה זה ההבדל בין הטרפה ושאר האונסין הגדולים. וראוי שתדע שהעד הנאמר בכאן הוא שני עדים, וזה יתבאר מצד הוראת הגדר, כי ההעדה יחוייב שתהיה בבית דין - כי בזולת זה לא יהיה כי אם סיפור, וראוי שיהיה משני עדים - כי בזולת זה לא יגמר הדין על פיהם, ולא תהיה בזה העדות העדה שיהיה פטור בה מלשלם, כי התורה אמרה: 'על פי שני עדים... יקום דבר' (דברים יט, טו). וראוי שתדע כי השואל ששאל בהמה או כלי למלאכה־מה, ומחמת המלאכה שהיה לו רשות עליה מאת הבעלים מתה הבהמה, או נשבר הכלי בשעת המלאכה, - הנה הוא פטור, כי על זה הרשוהו הבעלים. ואולם אם בא ההפסד שלא בשעת המלאכה, או שלא מחמת המלאכה שהרשוהו עליה באופן שהרשוהו עליה, - הנה השואל חייב, והוא חייב בכל האונסין, כמו שנתבאר בתורה. וראוי שתדע שהשומרים לא יתחייבו בדבר אם לא היו בני דעת, וזה מבואר מהשורשים הכוללים. ואולם הבעלים, אף על פי שלא היו בני דעת, יתחייבו השומרים להם כל אחד בדינו, ולא נאמר 'כי יתן איש' אלא בהווה, וזה מבואר בנפשו.

Abarbanel Shemot 22אברבנאל שמות כ״ב

המצוה השישית: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר, רוצה לומר, שאם ייתן איש אל רעהו בפיקדון לשמור כסף או כלים. והפרשה הזאת תדבר משומר חינם, כי לכן אמר כסף או כלים, שאין ביניהם טורח, ואין השומר מטריח עצמו בשומרם בתוך תיבתו, ואין דרך בני אדם לתת שכר על שמירתם. ונגנב מבית האיש, רוצה לומר שהשומר טוען שנגנב הכסף או הכלים ההם מביתו. הנה אם ימצא הגנב, כלומר שיתאמת שנגנבו הדברים ההם, ומי גנבם. ישלם הגנב שנים לבעל הפיקדון, כאלו גנבהו מאתו. ואם לא ימצא הגנב, כלומר שלא יוכל לברר שנגנב מאתו הדברים ההם, ובעל הפיקדון אומר שהשומר לקחם והחזיק בהם לעצמו, אז יקרב בעל הבית השומר אל האלהים, והוא מו שבבית דין. שאלהים ניצב בעדת אל. ויישבע באלהים. כי על זה אמר גם כן שיתקרב את האלהים, רוצה לומר שיתקרב אליו בשבועתו, ויישא את שמו על שפתיו. והשבועה תהיה, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. רוצה לומר, שלא שלח ידו באותה הכסף או כלים להשתמש בהם בלי רשות בעליו. כי אם נשתמש בפיקדון, מיד הוחזק גזלן, וחייב באונסין, ומשם ואילך אם נגנב - נגנב לעצמו ולא למפקיד. אבל אם ישבע שלא נשתמש בפיקדון ההוא, ולא לקחו הרי הוא פטור. ומפני שאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים, בא הכתוב לתת משפט כולל, לא לבד בנדון הזה, כי אם גם בכל שאר הטענות שכולם יהיו נדונים על ידי בית דין, ולפניהם יישבעו הבעלי דינים, כי יהיו מאיימים אותם ומשביעים אותם כראוי. וזה הוא שאמר על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה. לא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חינם, כי הם מפרשים השומר שכר כמו שיתבאר. אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי, שכל טענה שיהיה לאדם עם חברו, בין בשומר שכר בין בשומר חינם, אשר יאמר האחד כי הוא זה, רוצה לומר שכך היה הדבר, והאחד אמר בהפוך זה, עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואת אשר ירשיעון אלהים ששלח ידו במלאכת רעהו, ייענש כגנב, וישלם שנים לרעהו. וכפי דעת חז"ל בא הכתוב הזה ללמד, שאם אחרי שנשבע שומר חינם נמצא שפשע ונשבע לשקר, אפילו במקצת, אשר יאמר הבעל כי הוא זה שנשבע עליו, ויתבאר הדבר בעדים, אשר ירשיעון אלהים שנתברר אצלם שנשבע לשקר, ועדים אפילו על המקצת, ישלם שנים לרעהו המפקיד כל הפיקדון אצלו. שמכאן למדו חז"ל, כי המודה במקצת הטענה, ישבע על הנשאר. אמנם אינו חייב בתשלומי כפל, אלא אם כן אחר שנשבע הודה בבית דין, או באו עדים בכולו או במקצתו. אבל אם הודה במקצת קודם שנשבע, אף על פי שהוחזק כמכחש בפיקדון, ואח"כ הודה, אינו משלם אלא מה שהודה. המצוה השביעית: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'. ואמרו חז"ל שפרשה שלמעלה לימדה דין שומר חינם, כי אין דרך בני אדם לתת לשמור כסף או כלים בשכר. ופרשה זאת לימדה דין שומר שכר, שאין דרך בני אדם לשמור בהמות אלא ע"י שכר. ואמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה. רוצה לומר שנמצאה הבהמה שמ תה מעצמה מחולי, או שנשברה שנפלה ממקום גבוה ונשברה מפרקתה, או איבריה, או נשבה. ואומרו אין רואה שב אל או נשבה, שגנבוה ושבוה לסטים ואנשי מלחמה, ולא היה שם רואה שיעיד עליו. והנה המפקיד טוען שהשומר גנבה או מכרה, או נגנבה ממנו מפני שלא שמרה כראוי, וחייב לפורעה. וכן במתה ובנשברה, שהיה בפשעו. והשומר אומר שאינו כן, אלא שמתה מעצמה, והנשברת מקרה הוא קרה ולא היה בפשעו. הנה בזה שבועת ה' תהיה בין שניהם. מאחר שאין שם עדים יעידו בדבר ובשמירה. ואם השומר נשבע שלא שלח ידו במלאכת רעהו, כלומר שלא גנב ולא פשע בשמירתם, יהיה נאמן בשבועתו וייפטר וייקח בעליו את המתה או הנשברת. ובכלל שהשומר לא ישלם כלל, כיון שלא פשע בשמירתו, יהיה נאמן בשבועתו וייפטר וייקח בעליו את המתה או הנשברת. וחז"ל פירשו ולקח בעליו - השבועה שנשבע השומר בפירעון פקדונו, ולא ישלם הבעל לשומר שכר שמירתו, אף על פי שנשבע שלא פשע. ומזה למדו שאין הנשבעים נוטלים. אמנם אם גנוב יגנב מעמו, או נאבד, שברח והלך לו הדבר המופקד, ישלם השומר לבעליו, כי הוא חייב בגנבה ואבדה, ופטור מן האונסין הגדולים. ואם ימצא הגנב אחרי שישלם השומר, ישלם שנים לשומר. אם טרוף יטרף רוצה לומר מחיה רעה , אונס מפורסם שלא יוכל השומר לדעתו כזאב ואריה, יביאהו עד - רוצה לומר שיביא עליו עדים שראו זה. ובמכילתא דרשו: יביאהו עד, יביא אבר או דבר מהנבלה שהציל להיות לו לעד. וכאשר יציל הרועה מפי הזאב שתי כרעים או בדל אוזן, ואז כשיתבאר זה מהעד, הטרפה ההיא לא ישלם אותה. המצוה השמינית: וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת וגו'. רוצה לומר, שפעמים שיקבל האדם בהמתו של חברו לא בפיקדון כשומר חנם, או שומר שכר, אלא בדרך הלוואה, ששאלה ממנו כדי לעבוד עבודה מה, ונשבר או מתה הבהמה הנשאלת. אם בעליו אין עמו, רוצה לומר אחרי שהמשאיל אינו משותף עם השואל בתועלת השאלה וההלוואה ההיא, כמו שהיה בשומר השכר, שלם ישלם אפילו האונסים, שכל ההנאה הייתה שלו. ויוכל לטעון המשאיל, שהשואל הטעין את בהמתו יותר מהראוי עד שנשברה ומתה. ואם בעליו עמו בשעת המלאכה, או כאשר מתה או נשברה - לא ישלם. כי בידוע שלא היה המשאיל מניח לשואל להטעינה יותר מדאי, ולכן לא ישלם, דמסתמא לא פשע, או ויתר לו אונס השאלה, כמו שויתר לו השכירות, אם לאהבתו אותו, ואם לתקוות שום גמול. והרי שניהם נהנים בזה. ואפילו היה שכיר עמו, היה כאלו הכל בא בשכרו, ודינו כשוכר ממנו הדבר הנשאל, והשוכר פטור וכיוצא בזה. הרי לך בזה ארבעה שומרים: הראשון שומר חינם, השני שומר שכר, השלישי השואל בהלוואה, הרביעי השכיר. ויותר נכון לפרש אם שכיר הוא, על הבהמה שהייתה נשכרת אצלו, בא בשכרו, ופטור אם מתה מחמת מלאכה. כי בידוע שלא שכר הבהמה על מנת להעמידה על השעורים תמיד, ולכן הוא פטור מאונסין. הנה התבאר שכל שמונה מצוות האלה נכללות בדיבור לא תגנוב, אשר הכוונה בו שלא יוציא ממונו של חברו שלא מדעתו ורצונו. והתבאר שכל משפטי ה' אלה צדיקים ילכו בם, וכמה באה בהם מהחכמה והחמלה ומהסדר האמיתי, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.

Shadal Shemot 22:6שד״ל שמות כ״ב:ו׳

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור – מטלטלים הם, ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנם לו, לפיכך אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרם כשמירת חפציו, אבל פרשה שניה שכתוב בה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם, על מנת לשמרם מגנבים הפקידם לו, ולפיכך אם נגנבו חייב (רשב"ם); ורז"ל פירשו {בבא מציעא צ"ד:} פרשה זו בשומר חנם, ופרשה שניה בשומר שכר; ואמת כי כסף או כלים שאינם זזים ממקומם, דרך לשמור אותם בחנם; אבל בעלי חיים שמירתם קשה, ודרך ליטול עליה שכר. ואמנם אין זה מוכרח, כי יתכן שיקבל עליו אדם לשמור בהמת רעהו עם שאר בהמותיו בחנם, ואעפ"י שרשאי היה שלא לקבל שמירתה, הנה אחר שקבלה חייב בפשיעה אם נגנבה, אעפ"י שאיננו נוטל שכר; ורז"ל הקלו כמשפטם, ואמרו שאינו חייב בפשיעה אם אינו נוטל שכר. וגנב מבית האיש – לפי דבריו (רש"י), כי גם אפשר שלא נגנב מביתו והוא עצמו גנבו לעצמו, ואז השופטים יחקרו וישפטו לפי ראות עיניהם, כמפורש למטה {פסוק י'} אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו.

Hoil Moshe Shemot 22:6הואיל משה שמות כ״ב:ו׳

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר – בתחלה מדבר בשומר כסף או כלים, ולמטה פסוק ט' בשומר בהמה, והכסף והכלים יוכלו להגנב מאתו בלי שיפשע בשמירתם לפי שנקל לשאתם בהחבא, ע"כ גם בגניבה הוא נפטר, ובגניבת בהמה הוא חייב לפי שבהוה א"א לגונב שיגנוב בהמה ויביאה עמו בלי דעת שומרה אם לא פשע בשמירתה; וא"כ לפי הפשט אין הפרש בין שומר חנם לשומר שכר, שכיון שקבל עליו השמירה חייב בה בין שיקבל עליה שכר בין שישמור חנם, ואם פשע ישלם.