EN/HEע/E

חטא שכם ותגובת בני יעקב

Sources

Bereshit 34בראשית ל״ד

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

Bereshit 49:5-7בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

Devarim 22:28-29דברים כ״ב:כ״ח-כ״ט

(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. (כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו.

Yehoshua 9יהושע ט׳

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד. (ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי. (ד) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. (ה) וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. (ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. (ז) [וַיֹּאמֶר] (ויאמרו) אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ [אֶכְרָת] (אכרות) לְךָ בְרִית. (ח) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ. (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. (י) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת. (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. (יב) זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים. (יג) וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. (יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ. (טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים. (יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. (יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. (יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. (כ) זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. (כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים. (כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. (כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי. (כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. (כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. (כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.

Jubilees 30יובלים ל׳

(א) ובשנה הראשונה לשבוע השישי עלה שלם אשר מקדם לשכם, בשלום בחודש הרביעי. (ב) ושם לקחו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ, וישכב אותה ויענה. (ג) והיא היתה נערה קטנה בת שתים עשרה שנה, ויבקש מלפני אביה לתתה לו לאשה, ומאחיה ביקש אותה לו. (ד) אכן אף יעקב ובניו חרה באנשי שכם אשר טימאו את דינה אחותם, ויתנכלו רעה ביניהם ויעשו בערמה ובמירמה איתם. (ה) ושמעון ולוי באו בסתר שכמה, ויעשו שפטים בכל אנשי שכם, ויהרגו את כל האנשים אשר מצאו בתוכה, ולא הותירו איש בה. (ו) את כולם הרגו במכאובים, על אשר טמאו את דינה אחותם. (ז) ולא ייעשו כן מיום הזה והלאה לטמא בת ישראל. (ח) כי בשמים הושת עליהם העונש, להכרית כל אנשי שכם לפי חרב, כי נבלה עשו לבת ישראל. (ט) ויתן אותם ה' ביד בני יעקב להכריתם לפי חרב, ולעשות בהם שפטים. (י) ולא יעשה כדבר הזה בישראל לעולם, לענות בתולה ישראלית... (יז) ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם, לבל יתנו מבנותיהם לגויים, ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה' היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה... (כה) לכן ציויתיך לאמור, העד בישראל את העדות הזאת, ראה מה היה לאנשי שכם ולבניהם, איך ניתנו ביד שני בני יעקב והומתו במכאובים... (לב) ביום אשר הרגו בני יעקב את אנשי שכם נרשם להם בספר בשמים אשר עשו צדקה ומשפט ונקמה בחטאים ונכתב להם לברכה. (לג) ויקחו את דינה אחותם מבית שכם ויצאו. (לד) וישובו ויבוזו את כל אשר היה בשכם, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת כל רכושם ואת כל מקניהם, ויביאו את הכל אל יעקב אביהם. (לה) וידבר אתם על אשר החריבו את העיר, כי ירא מפני יושבי הארץ הכנעני והפריזי. (לו) אכן היתה חיתת אלוהים על כל הערים אשר סביבות אנשי שכם, ולא קמו לגרש את בני יעקב כי נפלה אימתה עליהם.

Judith 9:1-4ספר יהודית ט׳:א׳-ד׳

(א) ויהי בעת הקריב את מנחת הערב בירושלים, ותשם יהודית את שקה על בשרה, ותזרוק אפר על ראשה, ותיפול על פניה לפני יי ותתחנן ותאמר: (ב) אל אלוהי אבי שמעון. אתה נתת חרב בידו להנקם בבני נכר על אשר חיללו את אחותו הבתולה. (ג) ועל כן המתה שריהם מתבוססים בדם על ערשם, ופקדת עוון השרים על עבדיהם. (ד) ראשיהם הורדת מכיסאם, ונשיהם ובניהם נתת לשבי ולבזה ביד עבדיך אשר אהבת, יען כי קראו לך לנקום את נקמת חרפתם.

Testament of Levi 5:3-4,6:3-7:3צוואת לוי ה׳:ג׳-ד׳,ו׳:ג׳-ז׳:ג׳

פרק ה' (ג) אחרי-כן הורידני המלאך ארצה ויתן-לי מגן וחרב ויאמר אלי נקם נקמתך בשכם על-דבר דינה אחותך ואנכי אהיה עמך כי יי שלחני. (ד) ואשמיד בעת ההיא את-בני-חמור ככתוב בספר השמים... פרק ו' (ג) אחרי-כן נועצתי באבי ובראובן אחי למען יאמרו לבני-חמור אשר לא ימולו כי קנאתי על-דבר הנבלה אשר עשו עם-אחותי. (ד) ואהרג ראשונה את-שכם ושמעון הרג את-חמור. (ה) ואחרי-כן באו אחי ויכו את-העיר לפי-חרב. (ו) וישמע אבי זאת ויקצף ויתעצב כי נמולו וימותו ובברכותיו לא זכרנו לטוב. (ז) כי חטאנו כי עשינו זאת ולא רוחו וגם-הוא חלה ביום ההוא. (ח) ואנכי ידעתי כי מחשבת יי היתה לרעה על-שכם כי בקשו לעשות גם-עם-שרה ועם-רבקה כאשר עשו עם-דינה אחותנו ויי עצר בעדם. (ט) וירדפו את-אברהם אבינו כי גר היה ויענו את-עדרי בהמותיו בהיותן הרות וליובל יליד ביתו הציקו מאד. (י) וככה עשו לכל-הגרים ויגזלו בחזקה את-נשיהם וידיחון. (יא) ותבא עליהם חמת יי להשמידם. פרק ז' (א) ואמר ליעקב אבי בך יבוס יי את-הכנענים ויתן את-ארצם לך ולזרעך אחריך. (ב) כי מהיום תקרא שכם עיר הכסילים כי כאשר ילעג איש לפותה כן לעגנו להם. (ג) כי נבלה עשו בישראל ויענו את-דינה אחותנו.

Theodotus (Cited by Eusebius, Praeparatio Evangelica 9:22)

'From the Euphrates Jacob, it is said, came to Shechem to Emmor; and he welcomed him, and gave him a part of his country. So Jacob himself was a landholder, but his sons, eleven in number, were shepherds, and his daughter Dinah and his wives wrought wool. And Dinah while yet a virgin came to Shechem when there was a great festival, wishing to see the city: and Sychem the son of Emmor saw her and loved her, and seized and carried her off to his own home, and ravished her. 'But afterwards he came with his father to Jacob, to ask her fur his partner in marriage; but he said he would not give her, until all the inhabitants of Shechem were circumcised and followed the customs of the Jews: and Emmor said he would persuade them. 'With regard to the need of their being circumcised, Jacob says: "It is forbidden by our Hebrew laws  To bring a bridegroom to our daughters' home,  Save one who boasts to come of kindred race." 'Then a little lower down about circumcision: "The God, who Abraham from his home had called,  Bade him from heaven to set the blood-stained seal  On flesh of every male; and it was done.  And changeless still the law which God decreed." 'When Emmor therefore was gone into the city, and was exhorting his subjects to be circumcised, one of Jacob's sons, whose name was Symeon, being unwilling to bear his sister's disgrace in a politic manner, determined to slay Emmor and Sychem: and this determination he communicated to his brother Levi, and took him as an accomplice and set forth to do the deed, alleging an oracle, that God said He would give ten nations to Abraham's descendants to destroy. 'And this is how Symeon speaks to Levi: "For well have I remembered God's own word,  To give ten nations o'er to Abraham's sons." 'But God, it is said, had put this thought into their mind, because the inhabitants of Shechem were ungodly men. And this is what he says: "The Shechemites who spared no guest that came,  Nor bad nor good regarded, God would smite.  No law nor justice in their state was found,  But all their thoughts were set on deeds of death." 'Levi therefore and Symeon came armed into their city, and first killed those who came in their way, and then murdered both Emmor and Sychem. 'And of their slaying them he speaks thus: "So fiercely then on Emmor Symeon rushed,  And smote his head, and in his left hand seized  His throat, but quickly left him gasping still,  For other task appeared. Levi meanwhile  Seized Sychem, fiercely raging, by the hair  And dashed with force resistless to the earth:  Vainly he clasped the victor's knees, who drave  His keen sword deep twixt neck and shoulder-blade,  And swiftly from his breast the spirit fled." 'And when the other brethren heard of their deed, they came to their aid, and sacked the city, and rescuing their sister carried her back with the captives to their father's abode.'

Joseph and Aseneth 23:13יוסף ואסנת כ״ג:י״ג

And they drew their swords from their scabbards and said, "Do you see these swords? It was with them that the Lord God avenged the outrage on the sons of Israel, which the men of Schechem committed in the affair of our sister Dinah, whom Schechem, Hamor's son, defiled."

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 34:31תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ד:ל״א

And Shimeon and Levi answered, It would not have been fit to be said in the congregations of Israel that the uncircumcised polluted the virgin, and the worshippers of idols debased the daughter of Jakob; but it is fit that it should be said, The uncircumcised were slain on account of the virgin, and the worshippers of idols on account of the daughter of Jakob. Shekem bar Hamor will not (now) deride us with his words; for as a whorish woman and an outcast who hath no avenger would he have made our sister, if we had not done this thing.

עניין שמעון ולוי לא יאי למיהוי מתאמר בכנישתהון דבני ישראל ערלאין סאיבו לבתולתא ופלחי צילמין טניפו לברתיה דיעקב אלהין כדין יאי למיהוי מתאמר ערלאין איתקטילו בגין בתולתא ופלחי צילמין בגין ברתיה דיעקב ולא יהוי שכם בר חמור מלגלג במיליה עלנא וכאיתא מטעייא נפקת ברא דלית לה תבוע יעביד ית אחתן אין לא עבדנא ית פיתגמא הדין.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 34:31תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית ל״ד:ל״א

The two sons of Jakob answered together, and said to Israel their father, It would not be fit to be said in the congregations of Israel, in their house of instruction, that the uncircumcised polluted the virgin, and the worshippers of idols the daughter of Jakob; but it is fit that it be said in the congregations of Israel and in their house of instruction, that the uncircumcised were put to death for the sake of the virgin, and the worshippers of idols because they had defiled Dinah the daughter of Jakob. And Shekem bar Hamor will not boast in his heart and say, As a woman who hath no man to avenge her injury, so hath Dinah the daughter of Jakob been made. And they said, As an impure woman and an outcast would he have accounted our sister.

עניין תרין בנוי דיעקב כחדא ואמרין לישראל אבוהון לא יאי הוא דיהוי מתאמר בכנישתהון דישראל ובבית מדרשיהון ערלין סאיבו בתולה ופלחי צלמין ברתיה דיעקב ברם יאי הוא דיהוי מתאמר בכנשתיהון דישראל ובבית מדרשיהון ערלין איתקטילו על עיסק בתולה פלחי צלמין על דסאיבו לדינה בת יעקב דלא יהוי שכם בר חמור מתגאי בלביה ואמר כאיתא דלית לה אנש תבע עולבנה כן יתעביד לדינה בת יעקב ואמרין כאיתא זני ונפקת ברא מחשב ית אחתן.

Sefer HaYashar 34:4-23ספר הישר ל״ד:ד׳-כ״ג

4 And Shechem and his father Hamor sent to have them brought before them to be circumcised, when Chiddekem and his six brothers sprang at them with their swords, and sought to slay them. 5 And they sought to slay also Shechem and his father Hamor and they sought to slay Dinah with them on account of this matter. 6 And they said unto them, What is this thing that you have done? are there no women amongst the daughters of your brethren the Canaanites, that you wish to take unto yourselves daughters of the Hebrews, whom ye knew not before, and will do this act which your fathers never commanded you? 7 Do you imagine that you will succeed through this act which you have done? and what will you answer in this affair to your brethren the Canaanites, who will come tomorrow and ask you concerning this thing? 8 And if your act shall not appear just and good in their sight, what will you do for your lives, and me for our lives, in your not having hearkened to our voices? 9 And if the inhabitants of the land and all your brethren the children of Ham, shall hear of your act, saying, 10 On account of a Hebrew woman did Shechem and Hamor his father, and all the inhabitants of their city, do that with which they had been unacquainted and which their ancestors never commanded them, where then will you fly or where conceal your shame, all your days before your brethren, the inhabitants of the land of Canaan? 11 Now therefore we cannot bear up against this thing which you have done, neither can we be burdened with this yoke upon us, which our ancestors did not command us. 12 Behold tomorrow we will go and assemble all our brethren, the Canaanitish brethren who dwell in the land, and we will all come and smite you and all those who trust in you, that there shall not be a remnant left from you or them. 13 And when Hamor and his son Shechem and all the people of the city heard the words of Chiddekem and his brothers, they were terribly afraid of their lives at their words, and they repented of what they had done. 14 And Shechem and his father Hamor answered their father Chiddekem and his brethren, and they said unto them, All the words which you spoke unto us are true. 15 Now do not say, nor imagine in your hearts that on account of the love of the Hebrews we did this thing that our ancestors did not command us. 16 But because we saw that it was not their intention and desire to accede to our wishes concerning their daughter as to our taking her, except on this condition, so we hearkened to their voices and did this act which you saw, in order to obtain our desire from them. 17 And when we shall have obtained our request from them, we will then return to them and do unto them that which you say unto us. 18 We beseech you then to wait and tarry until our flesh shall be healed and we again become strong, and we will then go together against them, and do unto them that which is in your hearts and in ours. 19 And Dinah the daughter of Jacob heard all these words which Chiddekem and his brothers had spoken, and what Hamor and his son Shechem and the people of their city had answered them. 20 And she hastened and sent one of her maidens, that her father had sent to take care of her in the house of Shechem, to Jacob her father and to her brethren, saying: 21 Thus did Chiddekem and his brothers advise concerning you, and thus did Hamor and Shechem and the people of the city answer them. 22 And when Jacob heard these words he was filled with wrath, and he was indignant at them, and his anger was kindled against them. 23 And Simeon and Levi swore and said, As the Lord liveth, the God of the whole earth, by this time tomorrow, there shall not be a remnant left in the whole city.

Bereshit Rabbah 80:10בראשית רבה פ׳:י׳

וַיִּקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי (בראשית לד, כה), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, יָדַעְנוּ שֶׁבְּנֵי יַעֲקֹב הֵם, אֶלָּא בְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁלֹא נָטְלוּ עֵצָה מִיַּעֲקֹב. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, שֶׁנָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. אֲחֵי דִינָה, וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ אֵלּוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם, וְדִכְוָתָהּ (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתָהּ (במדבר כה, יח): וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם, וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה וַהֲלוֹא בַּת אֻמָּתָן הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ נִקְרֵאת אֻמָּתָהּ לִשְׁמָהּ. (בראשית לד, כה): אִישׁ חַרְבּוֹ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ. שְׁמוּאֵל שָׁאַל לְלֵוִי בַּר סִיסִי אָמַר לוֹ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב (בראשית לד, כה): וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, אָמַר לוֹ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן, וְלֹא הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בָּנַי לִפֹּל בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מֶה עָשָׂה נָטַל חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ וְעָמַד לוֹ עַל פִּתְחָהּ שֶׁל שְׁכֶם וְאָמַר אִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם לְבָנַי אֲנִי נִלְחַם כְּנֶגְדָן, הוּא דְּהוּא אוֹמֵר לוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מח, כב): וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו', וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנָּטַל אָבִינוּ יַעֲקֹב חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ בִּשְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח, כב): אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. (בראשית לד, כו): וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 34:13-15ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ד:י״ג-ט״ו

(יג-טו) במרמה – הוא היה אומר להם: אין לכם חרפה בדבר זה, כי אקחנה וארבה לה מוהר ומתן, כי לא נגעתי בה. ויענו – לה אין זה כבוד אלא תוספות חרפה שניתן ביתינו לערל. אך בזאת ניאות לכם – סבורים היו: לא יעשו לעולם זאת, כי אם שכם רוצה בשביל אהבת הנערה, אבל אחרים לא יעשו, כי שכם נסיב ומבנאי גזר (בבלי מכות י"א.). ולכך שאלו להמול לכם כל זכר. במרמה – חשבו: כיון שלא יוכל לעשות זאת, ניקח נקמתינו ממנו בדין, זה הוא המרמה.

Rambam Hilkhot Melakhim 9:14רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ט׳:י״ד

וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:

Ramban Bereshit 34:13רמב״ן בראשית ל״ד:י״ג

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר. ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב: ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם – כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם. ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים (רמב״ם הלכות מלכים ט׳:י״ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו. ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן, היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם. ועל דעתי: הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (בבלי סנהדרין נ״ז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ״ט). [ובירושלמי אמרו בדינין של נח: הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן, שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל: לא תגורו מפני איש (דברים א׳:י״ז), אל תכניס דבריך מפני איש (בבלי סנהדרין ו׳), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו.] ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו. והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו׳ (דברים י״ב:ב׳), לא תלמד לעשות וכו׳ (דברים י״ח:ט׳), ובגלוי עריות: כי את כל התועבות האל עשו וכו׳ (ויקרא י״ח:כ״ז). אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין. אבל ענין שכם: כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: עכרתם אותי להבאישני (בראשית ל״ד:ל׳), ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: וישבנו אתכם והיינו לעם אחד (בראשית ל״ד:ט״ז), והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל י״י, והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ״ט:ה׳). ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב, בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם, היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ׳:י׳) הזכירו מזה בפסוק: אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב). אמרו: נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש״י שם. אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם (בראשית ל״ה:ה׳) ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם: חתת אלהים – כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה. ולכך אמר: ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו (בראשית ל״ה:ו׳) – להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.

Ramban Bereshit 49:5-6רמב״ן בראשית מ״ט:ה׳-ו׳

(ה) וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי – התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'. (ו) וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור – שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם, שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם... והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור, רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. "ועקרו", מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו). אך הכל לשון אחד וענין אחד.

Sefer Yosef HaMekannei 18ספר יוסף המקנא סימן י״ח

פקרו כי אמרו:  בני יעקב עשו רמאות לבני שכם שהרגום אחר שנמולו.  תשובה:  כואבים היו ואחרי כן נתחרטו.  ואני הכותב אמרתי ואחר כך שמעתי, כי בני שכם העוו תחילה, ששינו התנאי שביניהם שהם התנו: "את בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם" (בראשית ל"ד:ט'), והם אמרו:  "ונתנו (את) בנותינו (להם) [לכם] ואת (בנותיהם) [בנותיכם] נקח לנו" (ל"ד:ט"ז), "מקניהם וקנינם לנו הוא" (עפ"י בראשית ל"ד:כ"א-כ"ג).  ועל פי דבר זה נמולו, ולפי דבריהם היו בני יעקב משועבדים להם, ולכך הרגום.

Peirush HaRosh Bereshit 34:25פירוש הרא״ש בראשית ל״ד:כ״ה

ויהי ביום הג'. בהיותם כואבים. תימא הוא איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת אחר אשר שמעו להם לימול הרגום ביום הג'. וי"ל שהיו מתחרטין ממצות מילה ולשון כואבים משמעו מוכיח על זה שכן מצינו לשון כאב גבי ע"ז.

Hadar Zekeinim Bereshit 34:25הדר זקנים בראשית ל״ד:כ״ה

(כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וא"ת מה ראו לרמותם לאמר להם שימולו ולהרגם. י"ל שלא עשו רמאות אכן לפי שהיו מתחרטין על המילה כדכתיב בהיותם כואבים כלומר היו מצטערין על שמלו עצמן בני שכם ולפיכך הרגום בני יעקב. והיינו דכתיב ויבאו על העיר בטח שעשו עמהם תנאי לבלתי לעבוד ע"ז ולהיות נמולים וביום הב' חזרו לסורם. ולמה המתינו עד יום שלישי למילתם אין לומר שאז היו כואבים ממילתם דאדרבא יותר ויותר היו כואבים ביום ראשון מאשר היו ליום שלישי אלא ודאי הטעם כן הוא שאנשי עירו לא יכלו להיות נימולים כלם ביום אחד ולא בשנים וביום שלישי נימולו כולם והיו כואבים ואז ויהרגו כל זכר.

Tosafot HaShalem Bereshit 34:31 (MS Hamburg 40)תוספות השלם בראשית ל״ד:ל״א (כ״י המבורג 40)

הכזונה - מקשים העולם מה תירצו בני יעקב לאביהם כשאמר להם עכרתם אותי וגו' והם אמרו הכזונה יעשה וגו', וי"ל דרך העיון מתחילה אמר יעקב:  אם עשה נבלה מה בכך? אז אמרו לו: ודאי אם לא שכב אצלה כ"א שכם לבדו, ניחא אבל כולם שכבו אצלה שרצו להיות נימולים, זהו שאמר הכתוב "אשר טמאו אחותם".

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 34:30-31רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ד:ל׳-ל״א

(ל) והנה כעס יעקב על שמעון ועל לוי, ואמר להם: עכרתם אותי לשים שנאה ביני ובין יושב הארץ, והם הכנעני והפריזי שהם אומות גדולות, ואני במתי מעט, ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. (לא) ויאמרו לו: האם ראוי שיעשה שכם את אחותנו כזונה שלא יהיה בן נח נהרג עליה? והנה לא היה אפשר להרוג שכם כי אם בזה האופן, כי אם יהרגוהו לבדו — ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו; וידם גם כן היתה במעל, כשלא מיחו בידו מעשות זה הפועַל המגונה, או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה כמשפט, ולזה הרגום כולם.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 34:27ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ל״ד:כ״ז

אשר טמאו אחותם – בזה סרה כל תלונה, אחר שנותן התורה העיד כי יד כולם הייתה במעל, וכדאי הוא לסמוך עליו. והנה ידוע מיני הסבות הפועלות ושנוייהם ופירש יחזקאל ואמר "ולא הזהרתו ולא דברת להשיב רשע מדרכו… ודמו מידך אבקש" (יחזקאל ג':י"ח). ועוד כתי' בתורה ענין עיר הנדחת (דברים י"ג:י"ג-י"ט). וכתו' מה שעשה גדעון לסכות ופניאל, ומה שאמ' יפתח לכלל גלעד. ויותר מזה מי יתן וכן עשו אז מכל בני כנען אחר שהוא נתנם להם כמו שקדם, ומה שעשה היה עשוי, ולמה יתרעמו מפרשינו על זה? ואין אני מתרעם רק ממה שנשאר.

Abarbanel Bereshit 34:25-29אברבנאל בראשית ל״ד:כ״ה-כ״ט

ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ"כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג' למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב' נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג' נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם. ויתכן כמו שכתב הרלב"ג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי' בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיה' כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת' על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה. והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידו ומפני זה היו נתפשי' באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת' על קניני יעק' לקח' את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו' ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'.

Sforno Bereshit 34:25ספורנו בראשית ל״ד:כ״ה

ויהרגו כל זכר – שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם.

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 34מעשי ה׳ מעשי אבות ל״ד

והעד שכן אמר להם יעקב (בראשית מט, ו) בסודם אל תבוא נפשי, שהערמה היתה בסוד. ואמנם יעקב היתה כוונתו שבניו יהרגו את שכם לבד, שעל כן נאמר שהחריש עד בואם שהיה רצונו להינקם, ואפשר שאם בני עירו יהיו לעזר לו ולא ירצו לעשות משפט, אז היה ראוי להילחם עמם ולהרוג כולם במלחמה, ולא חרה ליעקב ולא ארר אפם, רק להיות שעשו ערמה ושקרו באמונתם, שהרי אמרו להם והיינו לעם אחד, ועל זה נתיירא יעקב מהערים אשר סביבותם שאחרי שלא קיימו ברית עם בני שכם עוד לא יאמינו להם, וזהו אומרו הבאשתם את ריחי, כי לא יפול לומר הבאשת ריח על מלחמה, רק על ענין הרמאות, שאם היו עושים מלחמה בלי ערמה לא היה מתיירא ואפילו היו הורגים כל בני העיר, לפי שנעשית להם נבלה בלא משפט וגם סביבותיהם כל הערים היו מסכימים שעשו להם כהוגן... ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל העיר, כפי הנראה מראשית דבריהם, שאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמת שמעון ולוי לבד להרוג את שכם, ודיברו לנשיא הארץ בלשון רבים בזאת ניאות לכם, וכיון שחמור ושכם הסכימו והיה להם חסרון כבוד שימולו הם לבדם, לכן פיתו את כל יוצאי שער עירם, ושמעון ולוי כאשר ראו שכל אנשי העיר נמולו, ונודע להם שמה שנתרצו למול היה כדי לגזול ממונם, כמו שסיפר הכתוב שאמר להם חמור מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, שהדברים נראים שהיתה כוונתם כמו שעשו המצריים תחלתם בפה רך וסופם בפרך (סוטה יא, ב), שכן נאמר אך ניאות להם, הנה לכך הותר לשמעון ולוי להרוג את כל בני העיר, ולכך סיפר הכתוב הדברים שדיבר חמור אל יוצאי שער עירו, דאם לא כן לא היה צורך בתורה לסיפור זה כלל, אבל להורות לנו לבד שבהיתר עשו שמעון ולוי להרוג את כל בני העיר, שהבא להרגך השכם להרגו (ברכות נח, א), ושלכך הותר להם לבוז את ממונם גם כן.

Or HaChayyim Bereshit 34:25אור החיים בראשית ל״ד:כ״ה

(כה) ויהרגו כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה. אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה. עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש. ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה. עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי' דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא א) ופשוט. ורמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע"כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז א) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רמב"ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז"ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם.

Or HaChayyim Bereshit 34:31אור החיים בראשית ל״ד:ל״א

ויאמרו הכזונה וגו'. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו והלא אפי' לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה נותנים אותה להם (ירושלמי פ"ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפי' בעריות ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה. ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו. או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 34:15הכתב והקבלה בראשית ל״ד:ט״ו

ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל בני העיר, כי אם, לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמתם רק להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים נאות לכם, וכאשר הסכימו שכם וחמור לדבריהם, והיה להם חסרון כבוד שלא ימולו רק הם לבדם, לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם מקניהם וכל קנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכן התירו שמעון ולוי לעצמם ג"כ לבוז את ממונם, ובזה סרה תלונת הרמב"ן שטען איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, כי אמנם אחר שנודע שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכש"כ כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היה דעת כולם מסכמת לגזלם, וכבר נשאו עיניהם במקניהם ורכושם עד שהתרצו להמול לסבת חמדתם (רא"ש).

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 34:25הכתב והקבלה בראשית ל״ד:כ״ה

ומדלא הסב הכתוב לדבר על הכאב רק על האנשים הכואבים נ"ל שאין זה כאב חיצוני שבגופם מחבורת המילה, רק כאב פנימי שבנפש בענין יוסיף דעת יוסיף מכאוב דקהלת, שהוא צער פנימי על דברים הנעשים שלא לרצונו ודעתו, כי אנשי שכם היו מצטערים ומתחרטים על שהתרצו להמול, כי עי"ז יהיו שנואים בעיני העמים שבסביבותיהם על שעזבו דתם ויעמדו עליהם להרגם, כי אין לך שנאה גדולה יותר משנאת הדת, וכיון שהקרא מדבר מכאב לב וצער נפשם על התרצותם להמול לראותם את הרעה הגדולה המעותדת לבוא עליהם מסיבת המילה, וגדלה דאבון נפשם עליהם כי הם גרמו לעצמם הרעה הגדולה הזאת לכן הוציא הכתוב צער נפשם בלשון כואבים כי הם בעצמם היו הפועלים להביא עליהם כאב לבם וצער נפשם, ועל זה יורה גם מלת "בהיותם" שיוסב הדבור על עצמו, שהיו כואבים ומצטערים על נפשם בעשותם בידיהם דבר בלתי השתכלות על סכנת מות שיגיע להם, וצ"ל עוד מדלא הסב הכתוב הדבור אל הכאב לומר "כי גדל כאבם" רק על האנשים הכואבים, להודיע עוד מה שהוזכר בספר הישר דאנשי שכם אחר שנתיישבה דעתם עליהם ביום השלישי הסכימו ביניהם להתאסף יחד על בני יעקב להרגם וזה הוא המכוון ג"כ בלשון כואבים, כי לשון כאב ישמש גם על השחתת דבר וקלקולו (פערדערבען) כי על השחתת תבואת השדה להמית שרשם בגזעם אמר (מ"ב ג') כל חלקה טובה תכאיבו, וטעם כואבים, משחיתים ומחבלים, ומלת בהיותם אינו כאן על מציאותם וישותם (זיא ווארען) רק על השתנות דבר והתהפכותו ממעמד זה למעמד אחר (זיא וואורדען) כמו יהי לתנין, והיה לדם ביבשת וטעם "בהיותם כואבים" כאשר נשתנה דעתם וחזרו ממה שהתרצו תחלה להיות לעם אחד עם בני יעקב, עתה התחרטו ע"ז ונהפכו להם לאויבים והסכימו כעת להיות משחיתים ומחבלים את האנשים שאמרו עליהם תחלה שלמים הם אתנו (אינדעם זיא שמערצהאפט בערייענד, אונהיילשטיפטער וואורדען) ואין טענה לפרש מלת כואבים כפועל יוצא כי רבים מאד ע"פ המקרא פעלים שהם עומדים ויוצאים. ובזה אין מקום לקושית המפרשים, איך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם, כי לפי המבואר הכתוב עצמו מגלה לנו, שהם בעצמם גרמו להם הרעה הזאת, יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו. ונראה כי מה שהודיעה דינה הסכמת אנשי שכם כמוזכר בספר הישר לא נודע רק לבני יעקב והם העלימו מלהודיע בשורה זו ליעקב בל יוסיפו יגון על יגונו, לכן בהוכיחו אותו על מה שעשו הצדיקו מעשיהם בדבר אחר הכזונה וגו'.  בהיותם כאבים. שכאב להם ונתחרטו על המילה (מ"ב), וכן סופר בספר הישר כי יראו מאחיהם הכנעניים פן יבאו עליהם למלחמה על אשר עזבו את דתם, לכן המתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יאספו כולם על בני יעקב להורגם, ודינה שהיתה עדיין בבית שכם שמעה זאת והודיעה לאביה ולאחיה, וע"ז נתמלאו חמה שמעון ולוי ועשו מה שעשו ע"כ, לפי זה אין כואבים דקרא כאב הגוף הבא להם מחבורת המילה, דא"כ הוא טוב יותר היה לבני יעקב לבא עליהם ביום ראשון למילתם או ביום שני, כי אז חבורת המילה מכאבת יותר מביום שלישי (עיין ר"ן שבת פ"ו) אבל כואבים דקרא הוא כאבי לב, כי כל המצטער בנפשו עבור דבר שהוא נגד רצונו נופל עליו לשון מכאוב, גם בשחוק יכאב לב, כי ידעתי את מכאוביו, והוא הרגשת צער פנימי, ולזה שם מכאוב נרדף עם שם כעס, ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי שניהם התפעלות פנימיות למי שעניניו אינם הולכים מסודרים כחפצו ורצונו, יצטער יתרעם ויכעס ויתחרט על הנעשה לו בידי אחר או על מה שעשה הוא בעצמו בלתי מכיר שיתילד לו מזה דבר המכאיבו והמכעיסו בנפשו, וכזה קרא לאנשי שכם, בתחלה שמעו לפתויי שכם וחמור להמול מחמדת ממון מיהרו בקיום דבריו, ואחר שעברו עליהם שני ימים הראשונים מן המילה שהצטערו בהם מאד, ונתיישבה דעתם קצת ביום השלישי והעלו על דעתם, כי מזה יתילד להם רעות רבות וצרות משכניהם הסובבים אותם, בהודע להם עזיבת דתם, לכן הצטערו מאד בנפשותם והיו להם מכאובי לב, מה זאת עשינו להיות שנואים לכל שכנינו, ושכר המקווה בהרווחת קניני בני יעקב הוא רחוק, והפסד נקמת שכנינו קרוב מאד, וכאשר נודע הדבר לבני יעקב, כי מילתם לא היו לפי תנאם, להיות כמוהם בדת, ומה שעשו לא היו רק כתקות הרווחת הקנינים וגם שכעת מצטערים בנפשם ומכאיבים את לבם על מעשה המילה, ומה נקל להם בחברת שכניהם להרע לבני יעקב, לכן עשו מה שעשו, כי הבא להרגך השכם להרגו, ותרגום כואבים (וועהמוטהיג, קוממערפאלל). ולפי זה לא עשו בני יעקב שום עול במעשה דשכם, וא"צ לדברי רמב"ם ורמב"ן להצדיק בם את מעשיהם.

Shadal Bereshit 34:13,27,31שד״ל בראשית ל״ד:י״ג,כ״ז,ל״א

(יג) במרמה – חשבו כי מעולם לא יסכימו להמול, ועי"כ ייפטרו מהם ויצילו את אחותם, אך כשראו שנמולו ולא היה להם מנוס מלתיתה להם, אז שמעון ולוי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחימה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת את אחותם לאיש נבל אשר טימא אותה (הרמב"ן). אבל שתהיה כוונתם מתחילה להרגם לא ייתכן, שא"כ לא היה יעקב בשעת מותו מקלל אפם של שמעון ולוי לבדם, ועוד אם היו כולם בעצה אחת, איך היה ששאר האחים לא הלכו עמהם,  כי סוף סוף לא היה המעשה בלי סכנה, כי הנשים היו יכולות להתקומם על שני בני אדם ההורגים את בעליהן ואת בניהן ואת אבותיהן ואת אחיהן. (כז) בני יעקב – שאר בני יעקב, כתרגום ירושלמי, כי אע"פ שלא היתה ידם עמהם להרוג ולא היו עמהם באותה עצה, שאם לא כן היו הולכים גם הם להרוג ולא היו מניחים אותם לבדם בסכנה, מכל מקום אחר שכבר נהרגו בני העיר, הלכו גם הם לבוז. אשר טמאו – מפני שטימאו, ולקחו מהם תשלומי צערם ובושתם, וכן דעת בעל הטעמים,בביאור בנתיבות השלום בא – בעל מכלל יופי פ' העיר אשר טימאו בה אחותם... אמנם טעם האתנח שבמילת "העיר" יורה שאיננו שב על מילת העיר, רק הוא נתינת טעם על מחצית הפסוק הראשונה. (לא) הכזונה יעשה – שכם. את אחותנו – כלומר ראוי היה לנו להינקם ממנו על כבודנו אשר חילל, ואמנם תשובה זו לא השיבו אלא שמעון ולוי באפם ובהמתם, והיו דבריהם נגד השכל, כי אחר שהיה לוקח אותה לאשה לא היה כבודם מזולזל אלא מתרבה, ובפרט אחר שהסכים עמהם להמול.  גם לא היה לחוש שמא יקרה להם רע כזה או רע מזה לעתיד, כי משעה שהיו מתחתנים עם נשיא הארץ, מי יזיד לגעת בהם?  א"כ לא היה זה אלא שטף אף ונקמה, ועל כן אביהם שמר את הדבר עד יום מותו וקילל אפם. ורש"י באמרו הכזונה הפקר, את אחותנו ית אחתנא, הוקשה לו שהיל"ל לאחותנו, וכן בקצת נוסחאות התרגום נמצא לאהתנא, ורש"י מפרש מילת "את" כמשמעה, ומפרש הכזונה הפקר – היעשה את אחותנו הפקר כזונה?

R. S.R. Hirsch Bereshit 34:25-31רש״ר הירש בראשית ל״ד:כ״ה-ל״א

(כה-לא) כאן מתחיל החלק הראוי לגנות, ואיננו צריכים לחפות עליו. אילו היו הורגים רק את שכם ואת חמור, בודאי היה הצדק עם האחים. אך הם לא חסו על האנשים הבלתי־חמושים וחסרי המגן, הנתונים לחסדיהם. יתירה מכך, הם בזזו את העיר. הם פקדו על יושבי המקום את עוון אדוניהם, ולזה לא הייתה כל הצדקה. משום כך גוער בהם יעקב: הבאתם עלי צרה במעשיכם. שמֵנו הטוב וכבודנו היו צחים כשלג, אך עתה ״עכרתם״ אותם. הבאשתם את ריחי אף בין הכנעני והפריזי. ובנוסף על עשיית הרע, פעלתם גם שלא בחכמה, שהרי ״ואני מתי מספר״ – כה מועטים אנו במספר... תשובתם היחידה, ״הכזונה״ וגו׳, מגלה את כל הנימוק למעשיהם. בעל האחוזה לא היה מרשה לעצמו לעולם הנהגה כזאת, אילו לא הייתה העלמה המדוברת נערה יהודיה נכרייה ועזובה. מתוך מחשבה זו הכירו שמעון ולוי שיש זמנים בהם גם על משפחת יעקב מוטל לאחוז בחרב כדי להגן על טהרה וכבוד. כל עוד מכבדים יושבי הארץ רק את זכויותיהם של בעלי הכח, יהיה על יעקב לדעת כיצד לאחוז בחרב. לבני יעקב לא היה ענין לפעול בזהירות, הם רצו להטיל את אימתם על אחרים, כדי שלעולם לא יהיה אחד שיעיז לחזור ולעשות להם דבר כזה. אין להשאיר את בנות יעקב עזובות ונתונות לחסדי אחרים. ואף על פי כן, הפריזו בני יעקב על המידה, בהריגתם אנשים נקיים עקב עוונו של רשע יהיר. מאורע זה מסופר בתורה מיד לאחר הפגישה בין יעקב לעשו. בפגישה ההיא ראינו ״הארה״ מועטת של ״קול״ יעקב, התעוררות של רגש אנושי בלב עשו, וראינו בכך את הניצוץ הראשון של האנושיות העתידה להתפתח ביום מן הימים במלואה אף בעשו. לעומת זאת, כאן אנו רואים לרגע את חרבו של עשו בידיהם של בני יעקב. מכאן אנו למדים, למען הבהרת ההסטוריה היהודית, את האמת הבאה: אם במהלך הזמן היינו לעם שנפשו קצה בשפיכות דמים, והפכנו לעדינה ולרחומה שבאומות, אין זה אומר שחלשים אנו או מוגי לב. הימים האחרונים של קיומנו כמדינה יהודית גילו לכל את אומץ לבנו ורוחנו הלוחמת, עד שהיה צורך לקרוא לחזק שבלגיונות עשו על מנת להלחם בנו. גם אנו יכולים להניף את החרב; אנו יכולים גם להיות צמאי דם. עדינותנו ואנושיותנו באות כתוצאה מהחינוך שהקב״ה העניק לנו, באמצעות ההסטוריה שלנו ותורתו. רק הדרך בה נקטו שמעון ולוי בפעולתם, וגודלה המופרז, ראויים לגנאי; אך הגורמים שהביאו לפעולה, והמטרה שבקשו להשיג, היו קדושים ומוצדקים. הרוח שהניעה אותם הייתה הכרחית למשפחה, שגדלה לאומה בגדר ״יעקב״, במצב שעליה לסבול את כל אופני הקושי וההשפלה; ועם זה נקראה לזקוף קומתה, ובכחם של חוסן הרוח ואצילות הדעת, להתמיד במסע הנצחי שאין דומה לו דרך כל הימים והתקופות. עוד נראה את האב הזקן, שאף על ערש מותו מקלל את האלימות היתירה הזאת, אך בה בעת מברך את הסיבות ואת הרוח שעוררוה. נראה עוד גם את המעמד שנתן לשמעון ולוי בתוך יעקב־ישראל, מעמד של חוסר־אונים ושל פיזור. זאת, על מנת שהחרב שבידם לא תפרוץ עוד לעולם את כל גבולות המתינות; אולם רוחם החזקה, הנותנת את הדעת תמיד על כבודם וייעודם המוסרי והרוחני של ישראל, תישאר חיה ופעילה, ככח מחייה מקיים ומושיע בכל חלקי האומה (עיין פירוש להלן מט, ז). אותה חרב שלוי הניף כאן על אויב מבחוץ להציל את כבוד אחותו, תופנה מאוחר יותר על ידי הלויים ללא רחמים נגד אחיהם שלהם; להעלותם מתהומות שחיתותם המוסרית, ולהעלות ולהושיע ללא מעצור וללא משוא פנים: ״ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע״ (דברים לג, ט). יש בכחן של תכונות אלה, כפי שנתגלו במעשה הזה ובמעשים שיבואו, להסביר בסופו של דבר מדוע היה צורך לזכך ולטהר גזע אנשים זה ב״כור הברזל״ של הייסורים, כדי להכשירם כדוגמאות הנבחרות שראוי למין האנושי לנהוג כמותן למען ישועתו. ה׳ בחר בנו להיות הכלי שבידיו, לא בשל היותנו אומה המקבלת עול בהכנעה, אלא דווקא מחמת שאנו אומה עיקשת ובלתי נכנעת – ״עז שבאומות״, כמאמר חז״ל (עיין ביצה כה:). הוא חישל אותנו לברזל הקשה העומד בפני הכל, כדי שבכך שיביא אותנו לעשות רצונו, יראה לעין כל את כחם המופלא של השגחתו ותורתו.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 34:25-26רד״צ הופמן בראשית ל״ד:כ״ה-כ״ו

ויהי ביום השלישי וגו' - לפי הרמב"ן לפסוק י"ג היו יעקב וכל בניו בעצה אחת בערמה זו - "ואם אולי ישמעו לנשיאים ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי, בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם" וכו'.  ברם, שמעון ולוי לא הסתפקו בזה אלא בקשו גם לנקום את קלון אחותם, ועל כן הרגו לא רק את הפושע עצמו, את שכם, כי אם גם כל שאר אנשי העיר, ועל הריגתם של הללו חרה לו ליעקב.  ואף על פי כן מבקשים הרמב"ם והרמב"ן להצדיק מעשה זה של שמעון ולוי.  ואכן ניתן להסביר מעשה זה מתוך שאט נפשם של שני האחים, שאט נפש שהיה עמוק ובוער כל כך, עד שלא הניח להם להעלות על הדעת, שמעשה זה עשוי להביא אותם ואת כל משפחתם בסכנה חמורה.  הם ראו פגיעה נוראה בכבוד בית אביהם והעדיפו את המות על הקלון.  והרי במצבים מעין זה אין האדם מסוגל למחשבה הגיונית.  הכעס דוחף אותו לעשות מעשים שכמעט ואין הוא אחראי להם, ואת הכעס הזה מקלל יעקב בשעת מותו.  בגזר דינו של יעקב גוזרת התורה את דינה על מעשה זה.  ואף על פי כן, ניתן לראות מתוך גזר דין זה את מעלתם המוסרית של הנידונים בו.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 34:30-31רד״צ הופמן בראשית ל״ד:ל׳-ל״א

יש דורשים לגנאי שיעקב נוזף במעשה שמעון ולוי כמעשה אוולת, בעוד שאין לו אפילו מלה אחת של נזיפה לגבי הצד הבלתי מוסרי של מעשה זה.  ברם, דוקא העובדה שהביאו את עצמם ואת משפחתם בסכנה חמורה, עובדה זו מראה שכה בער חרונם, עד שעשו את המעשה במצב, שבו לא היו אחראיים לפעלם.  כבר ראינו למעלה שגם יעקב וגם האחים תמימי דעים היו לנצל את חולשתם של בני העיר, כדי לשחרר את דינה משביה.  שמעון ולוי עשו מעשה אמיץ, מעשה אמיץ גם אם היו צריכים להלחם רק בנשי שכם בלבד.  הם הזדיינו וחדרו עם עבדיהם לתוך העיר, וכאן גבר עליהם כעסם והם עברו את גבולות שליחותם.  על ידי זריעת בהלה בעיר חשבו לא רק להשיג בדרך הבטוחה ביותר את מטרתם - שחרור של דינה, אלא גם להחזיר את כבוד אחותם שחולל על ידי הענשתם החמורה של אלה שחללוהו.  מנקודת מבט זו, ודאי שעצם מעשה ההרג פחות ראוי לנזיפה הוא מאשר חוסר האחריות וההתחשבות, שבהן הביאו סכנה חמורה על הוריהם ואחיהם.  ומכיוון שכך, נוזף בהם יעקב תחילה על הרע שעשו לביתם, למשפחתם.  ולאחר שהם מכריזים-מצהירים, שאין הם מוכנים להפקיר את כבוד המשפחה גם אם הדבר יעלה בחייה - "הכזונה יעשה את אחותנו" - או אז אין עוד טענות בפי יעקב להוכיח אותם על אי-צדקתם.  כאשר חיי ההורים והאחים אינם חשובים בעיניהם, כיצד אפשר לדבר על לבם על אודות חייהם של אנשים חטאים?  ייתכן גם ייתכן שכבר אז קלל יעקב את כעסם בלבו, אך לבטא זאת במלים לא היה נראה לו באותה עת, והוא שמר את הדברים לשעת מותו.