EN/HEע/E

Sin of the Golden Calf in Shemot and Devarim

Sources

Shemot 32שמות ל״ב

(1) And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: 'Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.' (2) And Aaron said unto them: 'Break off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them unto me.' (3) And all the people broke off the golden rings which were in their ears, and brought them unto Aaron. (4) And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: 'This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (5) And when Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made proclamation, and said: 'To-morrow shall be a feast to the Lord.' (6) And they rose up early on the morrow, and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry. (7) And the Lord spoke unto Moses: 'Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly; (8) they have turned aside quickly out of the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it, and said: This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (9) And the Lord said unto Moses: 'I have seen this people, and, behold, it is a stiff-necked people. (10) Now therefore let Me alone, that My wrath may waxhot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.' (11) And Moses besought the Lord his God, and said: 'Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand? (12) Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people. (13) Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.' (14) And the Lord repented of the evil which He said He would do unto His people. (15) And Moses turned, and went down from the mount, with the two tables of the testimony in his hand; tables that were written on both their sides; on the one side and on the other were they written. (16) And the tables were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tables. (17) And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: 'There is a noise of war in the camp.' (18) And he said: 'It is not the voice of them that shout for mastery, neither is it the voice of them that cry for being overcome, but the noise of them that sing do I hear.' (19) And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp, that he saw the calf and the dancing; and Moses' anger waxed hot, and he cast the tables out of his hands, and broke them beneath the mount. (20) And he took the calf which they had made, and burnt it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it. (21) And Moses said unto Aaron: 'What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?' (22) And Aaron said: 'Let not the anger of my lord wax hot; thou knowest the people, that they are set on evil. (23) So they said unto me: Make us a god, which shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him. (24) And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.' (25) And when Moses saw that the people were broken loose — for Aaron had let them loose for a derision among their enemies — (26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.' (30) And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: 'Ye have sinned a great sin; and now I will goup unto the Lord, peradventure I shall make atonement for your sin.' (31) And Moses returned unto the Lord, and said: 'Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold. (32) Yet now, if Thou wilt forgive their sin — ; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.' (33) And the Lord said unto Moses: 'Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book. (34) And now go, lead the people unto the place of which I have spoken unto thee; behold, Mine angel shall go before thee; nevertheless in the day when I visit, I will visit their sin upon them.' (35) And the Lord smote the people, because they made the calf, which Aaron made.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי"י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (ז) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה י"י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. (יד) וַיִּנָּחֶם י"י עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. (כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. (כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Shemot 33שמות ל״ג

(1) And the Lord spoke unto Moses: 'Depart, go up hence, thou and the people that thou hast brought up out of the land of Egypt, unto the land of which I swore unto Abraham, to Isaac, and to Jacob, saying: Unto thy seed will I give it — (2) and I will send an angel before thee; and I will drive out the Canaanite, the Amorite, and the Hittite, and the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite — (3) unto a land flowing with milk and honey; for I will not go up in the midst of thee; for thou art a stiffnecked people; lest I consume thee in the way.' (4) And when the people heard these evil tidings, they mourned; and no man did put on him his ornaments. (5) And the Lord said unto Moses: 'Say unto the children of Israel: Ye are a stiffnecked people; if I go up into the midst of thee for one moment, I shall consume thee; therefore now put off thy ornaments from thee, that I may know what to do unto thee.' (6) And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from mount Horeb onward. (7) Now Moses used to take the tent and to pitch it without the camp, afar off from the camp; and he called it The tent of meeting. And it came to pass, that every one that sought the Lord went out unto the tent of meeting, which was without the camp. (8) And it came to pass, when Moses went out unto the Tent, that all the people rose up, and stood, every man at his tent door, and looked after Moses, until he was gone into the Tent. (9) And it came to pass, when Moses entered into the Tent, the pillar of cloud descended, and stood at the door of the Tent; and [the Lord] spoke with Moses. (10) And when all the people saw the pillar of cloud stand at the door of the Tent, all the people rose up and worshipped, every man at his tent door. (11) And the Lord spoke unto Moses face to face, as a man speaketh unto his friend. And he would return into the camp; but his minister Joshua, the son of Nun, a young man, departed not out of the Tent. (12) And Moses said unto the Lord: 'See, Thou sayest unto me: Bring up this people; and Thou hast not let me know whom Thou wilt send with me. Yet Thou hast said: I know thee by name, and thou hast also found grace in My sight. (13) Now therefore, I pray Thee, if I have found grace in Thy sight, show me now Thy ways, that I may know Thee, to the end that I may find grace in Thy sight; and consider that this nation is Thy people.' (14) And He said: 'My presence shall go with thee, and I will give thee rest.' (15) And he said unto Him: 'If Thy presence go not with me, carry us not up hence. (16) For wherein now shall it be known that I have found grace in Thy sight, I and Thy people? is it not in that Thou goest with us, so that we are distinguished, I and Thy people, from all the people that are upon the face of the earth?' (17) And the Lord said unto Moses: 'I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.' (18) And he said: 'Show me, I pray Thee, Thy glory.' (19) And He said: 'I will make all My goodness pass before thee, and will proclaim the name of the Lord before thee; and I will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.' (20) And He said: 'Thou canst not see My face, for man shall not see Me and live.' (21) And the Lord said: 'Behold, there is a place by Me, and thou shalt stand upon the rock. (22) And it shall come to pass, while My glory passeth by, that I will put thee in a cleft of the rock, and will cover thee with My hand until I have passed by. (23) And I will take away My hand, and thou shalt see My back; but My face shall not be seen.'

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. (ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. (ה) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. (ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ י"י יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כׇּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. (ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (י) וְרָאָה כׇל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כׇּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ. (יא) וְדִבֶּר י"י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם י"י לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

Shemot 34:1-8שמות ל״ד:א׳-ח׳

(1) And the Lord said unto Moses: 'Hew thee two tables of stone like unto the first; and I will write upon the tables the words that were on the first tables, which thou didst break. (2) And be ready by the morning, and come up in the morning unto mount Sinai, and present thyself there to Me on the top of the mount. (3) And no man shall come up with thee, neither let any man be seen throughout all the mount; neither let the flocks nor herds feed before that mount.' (4) And he hewed two tables of stone like unto the first; and Moses rose up early in the morning, and went up unto mount Sinai, as the Lord had commanded him, and took in his hand two tables of stone. (5) And the Lord descended in the cloud, and stood with him there, and proclaimed the name of the Lord. (6) And the Lord passed by before him, and proclaimed: 'The Lord, the Lord, God, merciful and gracious, long-suffering, and abundant in goodness and truth; (7) keeping mercy unto the thousandth generation, forgiving iniquity and transgression and sin; and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, and upon the children's children, unto the third and unto the fourth generation.' (8) And Moses made haste, and bowed his head toward the earth, and worshipped.

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. (ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. (ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכׇל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. (ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. (ה) וַיֵּרֶד י"י בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם י"י. (ו) וַיַּעֲבֹר י"י עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא י"י י"י אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

Bemidbar 14:13-19במדבר י״ד:י״ג-י״ט

(13) And Moses said unto the Lord: 'When the Egyptians shall hear — for Thou broughtest up this people in Thy might from among them — (14) they will say to the inhabitants of this land, who have heard that Thou Lord art in the midst of this people; inasmuch as Thou Lord art seen face to face, and Thy cloud standeth over them, and Thou goest before them, in a pillar of cloud by day, and in a pillar of fire by night; (15) now if Thou shalt kill this people as one man, then the nations which have heard the fame of Thee will speak, saying: (16) Because the Lord was not able to bring this people into the land which He swore unto them, therefore He hath slain them in the wilderness. (17) And now, I pray Thee, let the power of the Lord be great, according as Thou hast spoken, saying: (18) The Lord is slow to anger, and plenteous in lovingkindness, forgiving iniquity and transgression, and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, upon the third and upon the fourth generation. (19) Pardon, I pray Thee, the iniquity of this people according unto the greatness of Thy lovingkindness, and according as Thou hast forgiven this people, from Egypt even until now.'

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. (יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה י"י בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה י"י וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. (טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. (טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת י"י לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. (יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. (יח) י"י אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (יט) סְלַח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.

Devarim 9דברים ט׳

(1) Hear, O Israel: thou art to pass over the Jordan this day, to go in to dispossess nations greater and mightier than thyself, cities great and fortified up to heaven, (2) a people great and tall, the sons of the Anakim, whom thou knowest, and of whom thou hast heard say: 'Who can stand before the sons of Anak?' (3) Know therefore this day, that the Lord thy God is He who goeth over before thee as a devouring fire; He will destroy them, and He will bring them down before thee; so shalt thou drive them out, and make them to perish quickly, as the Lord hath spoken unto thee. (4) Speak not thou in thy heart, after that the Lord thy God hath thrust them out from before thee, saying: 'For my righteousness the Lord hath brought me in to possess this land'; whereas for the wickedness of these nations the Lord doth drive them out from before thee. (5) Not for thy righteousness, or for the uprightness of thy heart, dost thou go in to possess their land; but for the wickedness of these nations the Lord thy God doth drive them out from before thee, and that He may establish the word which the Lord swore unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob. (6) Know therefore that it is not for thy righteousness that the Lord thy God giveth thee this good land to possess it; for thou art a stiffnecked people. (7) Remember, forget thou not, how thou didst make the Lord thy God wroth in the wilderness; from the day that thou didst go forth out of the land of Egypt, until ye came unto this place, ye have been rebellious against the Lord. (8) Also in Horeb ye made the Lord wroth, and the Lord was angered with you to have destroyed you. (9) When I was gone up into the mount to receive the tables of stone, even the tables of the covenant which the Lord made with you, then I abode in the mount forty days and forty nights; I did neither eat bread nor drink water. (10) And the Lord delivered unto me the two tables of stone written with the finger of God; and on them was written according to all the words, which the Lord spoke with you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly. (11) And it came to pass at the end of forty days and forty nights, that the Lord gave me the two tables of stone, even the tables of the covenant. (12) And the Lord said unto me: 'Arise, get thee down quickly from hence; for thy people that thou hast brought forth out of Egypt have dealt corruptly; they are quickly turned aside out of the way which I commanded them; they have made them a molten image.' (13) Furthermore the Lord spoke unto me, saying: 'I have seen this people, and, behold,it is a stiffnecked people; (14) let Me alone, that I may destroy them, and blot out their name from under heaven; and I will make of thee a nation mightier and greater than they.' (15) So I turned and came down from the mount, and the mount burned with fire; and the two tables of the covenant were in my two hands. (16) And I looked, and, behold, ye had sinned against the Lord your God; ye had made you a molten calf; ye had turned aside quickly out of the way which the Lord had commanded you. (17) And I took hold of the two tables, and cast them out of my two hands, and broke them before your eyes. (18) And I fell down before the Lord, as at the first, forty days and forty nights; I did neither eat bread nor drink water; because of all your sin which ye sinned, in doing that which was evil in the sight of the Lord, to provoke Him. (19) For I was in dread of the anger and hot displeasure, wherewith the Lord was wroth against you to destroy you. But the Lord hearkened unto me that time also. (20) Moreover the Lord was very angry with Aaron to have destroyed him; and I prayed for Aaron also the same time. (21) And I took your sin, the calf which ye had made, and burnt it with fire, and beat it in pieces, grinding it very small, until it was as fine as dust; and I cast the dust thereof into the brook that descended out of the mount. (22) And at Taberah, and at Massah, and at Kibroth-hattaavah, ye made the Lord wroth. (23) And when the Lord sent you from Kadesh-barnea, saying: 'Go up and possess the land which I have given you'; then ye rebelled against the commandment of the Lord your God, and ye believed Him not, nor hearkened to His voice. (24) Ye have been rebellious against the Lord from the day that I knew you. (25) So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; because the Lord had said He would destroy you. (26) And I prayed unto the Lord, and said: 'O Lord God, destroy not Thy people and Thine inheritance, that Thou hast redeemed through Thy greatness, that Thou hast brought forth out of Egypt with a mighty hand. (27) Remember Thy servants, Abraham, Isaac, and Jacob; look not unto the stubbornness of this people, nor to their wickedness, nor to their sin; (28) lest the land whence Thou broughtest us out say: Because the Lord was not able to bring them into the land which He promised unto them, and because He hated them, He hath brought them out to slay them in the wilderness. (29) Yet they are Thy people and Thine inheritance, that Thou didst bring out by Thy great power and by Thy outstretched arm.'

(א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. (ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. (ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי י"י אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לָךְ. (ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף י"י אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי י"י לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה י"י מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה י"י אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י"י לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. (ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה. (ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם י"י. (ח) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת י"י וַיִּתְאַנַּף י"י בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. (ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. (י) וַיִּתֵּן י"י אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל. (יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן י"י אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית. (יב) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה. (יג) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ. (טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. (יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי י"י כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כׇּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י"י לְהַכְעִיסוֹ. (יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף י"י עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע י"י אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא. (כ) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף י"י מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא. (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר. (כב) וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת י"י. (כג) וּבִשְׁלֹחַ י"י אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. (כד) מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם י"י מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם. (כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי י"י אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר י"י לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. (כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל י"י וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגׇדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. (כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת י"י לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר. (כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.

Devarim 10:1-10דברים י׳:א׳-י׳

(1) At that time the Lord said unto me: 'Hew thee two tables of stone like unto the first, and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood. (2) And I will write on the tables the words that were on the first tables which thou didst break, and thou shalt put them in the ark.' (3) So I made an ark of acacia-wood, and hewed two tables of stone like unto the first, and went up into the mount, having the two tables in my hand. (4) And He wrote on the tables according to the first writing, the ten words, which the Lord spoke unto you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly; and the Lord gave them unto me. (5) And I turned and came down from the mount, and put the tables in the ark which I had made;and there they are, as the Lord commanded me. (6) And the children of Israel journeyed from Beeroth-benejaakan to Moserah; there Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest' s office in his stead. (7) From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water. (8) At that time the Lord separated the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of the Lord, to stand before the Lord to minister unto Him, and to bless in His name, unto this day. (9) Wherefore Levi hath no portion nor inheritance with his brethren; the Lord is his inheritance, according as the Lord thy God spoke unto him. (10) Now I stayed in the mount, as at the first time, forty days and forty nights; and the Lord hearkened unto me that time also; the Lord would not destroy thee.

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר י"י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י"י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י"י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו י"י הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֱלֹהֶיךָ לוֹ. (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע י"י אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה י"י הַשְׁחִיתֶךָ.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:11אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:י״א

ויחל משה – זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על ״פנים״, כמו: רבים יחלו פני נדיב (משלי י״ט:ו׳), וכולם ככה. על כן אסור לומר: חליתיך, או אחלך, כי יבא מגזרת: אשר חלה י״י בה (דברים כ״ט:כ״א). יש אומרים: כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב תשמעון (דברים ט׳:י״ח-כ״ט). וזאת התפלה היה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר (שמות ל״ב:ל״א) על כן וינחם י״י (שמות ל״ב:י״ד) אחר שהתפלל ארבעים יום (דברים י׳:י׳). ואם נחם על הרעה, מה טעם לומר: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳). כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו, אז שב להתפלל לשם ובעד אהרן שהיתה הסבה. ואחרים אמרו: כי תפלת: אל תשחת עמך (דברים ט׳:כ״ו) איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי: כי טעמי התפילה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל, וישקה את ישראל, ויהרג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל, על כן כתוב: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי (דברים ט׳:כ״א). והנה בעבור שהשם אמר לו: ועתה הניחה לי (שמות ל״ב:י׳), הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר: וישב משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א), ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר: מי אשר חטא לי (שמות ל״ב:ל״ג) עם: ועתה לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד), וכתוב: ויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה). ויחל – הנה כתוב: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום {וגו׳} כי אמר י״י להשמיד אתכם (דברים ט׳:כ״ה), וזהו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועבודה זרה ביניהם, עד שהסיר אותה. והנה למה י״י יחרה אפך בעמך – כמו: אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו) אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט׳:כ״ט). וזהו: אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וכתיב: זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ט׳:כ״ז). וזהו: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל״ב:י״ג), והטעם: שתזכור להם שבועתך, ולא פירש זה בפסוק זכור לעבדיך, כי אינו כמו: זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳), בעבור הלמ״ד. והנה כן פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם (דברים ט׳:כ״ח), זה: למה יאמרו מצרים לאמר (שמות ל״ב:י״ב).

Ramban Shemot 32:11רמב״ן שמות ל״ב:י״א

למה י״י יחרה אפך – הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י׳:א׳). ואין טעם שיאמר למה י״י. ורבותינו (שמות רבה מ״ג:ז׳-ט׳) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו. ועל דרך האמת: יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם. והתפלה הזאת, למה ה׳, למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה: ואתפלל אל י״י ואומר י״י אלהים אל תשחת עמך (דברים ט׳:כ״ו), כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר. ודעת ר״א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע״ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו: הרף ממני ואשמידם (שמות ט׳:י״ד) התבונן כי הדבר תלוי בו, וירד ובער העגל, ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו, היא אשר יספר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה יזכיר המקצת האחר, אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳), מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני י״י ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר: למה י״י יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳): אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו׳. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחר כן אמר לעם: אעלה אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם. אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר י״י שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), אמר: ואפן וארד (דברים ט׳:ט״ו). והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר הלוחות, ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, וגם על אהרן, ושטרח לשרוף את העגל, וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, ובשלח י״י אותם מקדש ברנע. ואחרי שהשלים: ממרים הייתם עם י״י מיום דעתי אתכם (דברים ט׳:כ״ד), חזר אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י״י להשמיד אתכם, ואתפלל אל י״י ואומר י״י אלהים אל תשחת עמך וגו״׳ (דברים ט׳:כ״ה-כ״ו), כאומר הוצרכתי להתנפל לפני י״י בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר י״י להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו: אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום. ואם תבין מה שפירשתי, תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני י״י ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א). והזכיר במשנה התורה: ובאהרן התאנף י״י ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה.