Sinning with Quail/5

EN/HEע/E

Sinning with Quail

Sources

Shemot 16שמות ט״ז

(1) And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt. (2) And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness; (3) and the children of Israel said unto them: 'Would that we had died by the hand of the Lord in the land of Egypt, when we sat by the flesh-pots, when we did eat bread to the full; for ye have brought us forth into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.' (4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.' (13) And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp. (14) And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground. (15) And when the children of Israel saw it, they said one to another: 'What is it?' — for they knew not what it was. And Moses said unto them: 'It is the bread which the Lord hath given you to eat. (16) This is the thing which the Lord hath commanded: Gather ye of it omer a head, according to the number of your persons, shall ye take it, every man for them that are in his tent.' (17) And the children of Israel did so, and gathered some more, some less. (18) And when they did mete it with an omer,he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack; they gathered every man according to his eating. (19) And Moses said unto them: 'Let no man leave of it till the morning.' (20) Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them. (21) And they gathered it morning by morning, every man according to his eating; and as the sun waxed hot, it melted. (22) And it came to pass that on the sixth day they gathered twice as much bread, two omers for each one; and all the rulers of the congregation came and told Moses. (23) And he said unto them: 'This is that which the Lord hath spoken: To-morrow is a solemn rest, a holy sabbath unto the Lord. Bake that which ye will bake, and seethe that which ye will seethe; and all that remaineth over lay up for you to be kept until the morning.' (24) And they laid it up till the morning, as Moses bade; and it did not rot, neither was there any worm therein. (25) And Moses said: 'Eat that to-day; for to-day is a sabbath unto the Lord; to-day ye shall not find it in the field. (26) Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.' (27) And it came to pass on the seventh day, that there went out some of the people to gather, and they found none. (28) And the Lord said unto Moses: 'How long refuse ye to keep My commandments and My laws? (29) See that the Lord hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh day.' (30) So the people rested on the seventh day. (31) And the house of Israel called the name thereof Manna; and it was like coriander seed, white; and the taste of it was like wafers made with honey. (32) And Moses said: 'This is the thing which the Lord hath commanded: Let an omer-ful of it be kept throughout your generations; that they may see the bread wherewith I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.' (33) And Moses said unto Aaron: 'Take a jar, and put an omer-ful of manna therein, and lay it up before the Lord, to be kept throughout your generations.' (34) As the Lord commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept. (35) And the children of Israel did eat the manna forty years, until they came to a land inhabited; they did eat the manna, until they came unto the borders of the land of Canaan. (36) Now an omer is the tenth part of an ephah.

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) [וַיִּלּוֹנוּ] (וילינו) כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד י"י בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן י"י לָכֶם לְאׇכְלָה. (טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ. (יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ. (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה. (כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אׇכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כׇּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי"י מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כׇּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַי"י הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. (כח) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי. (כט) רְאוּ כִּי י"י נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י"י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

Bemidbar 11במדבר י״א

(1) And the people were as murmurers, speaking evil in the ears of the Lord; and when the Lord heard it, His anger was kindled; and the fire of the Lord burnt among them, and devoured in the uttermost part of the camp. (2) And the people cried unto Moses; and Moses prayed unto the Lord, and the fire abated. (3) And the name of that place was called Taberah, because the fire of the Lord burnt among them. (4) And the mixed multitude that was among them fell a lusting; and the children of Israel also wept on their part, and said: 'Would that we were given flesh to eat! (5) We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic; (6) but now our soul is dried away; there is nothing at all; we have nought save this manna to look to.' (7) Now the manna was like coriander seed, and the appearance thereof as the appearance of bdellium. (8) The people went about, and gathered it, and ground it in mills, or beat it in mortars, and seethed it in pots, and made cakes of it; and the taste of it was as the taste of acake baked with oil. (9) And when the dew fell upon the camp in the night, the manna fell upon it. (10) And Moses heard the people weeping, family by family, every man at the door of his tent; and the anger of the Lord was kindled greatly; and Moses was displeased. (11) And Moses said unto the Lord: 'Wherefore hast Thou dealt ill with Thy servant? and wherefore have I not found favour in Thy sight, that Thou layest the burden of all this people upon me? (12) Have I conceived all this people? have I brought them forth, that Thou shouldest say unto me: Carry them in thy bosom, as a nursing-father carrieth the sucking child, unto the land which Thou didst swear unto their fathers? (13) Whence should I have flesh to give unto all this people? for they trouble me with their weeping, saying: Give us flesh, that we may eat. (14) I am not able to bear all this people myself alone, because it is too heavy for me. (15) And if Thou deal thus with me, kill me, I pray Thee, out of hand, if I have found favour in Thy sight; and let me not look upon my wretchedness.' (16) And the Lord said unto Moses: 'Gather unto Me seventy men of the elders of Israel, whom thou knowest to be the elders of the people, and officers over them; and bring them unto the tent of meeting, that they may stand there with thee. (17) And I will come down and speak with thee there; and I will take of the spirit which is upon thee, and will put it upon them; and they shall bear the burden of the people with thee, that thou bear it not thyself alone. (18) And say thou unto the people: Sanctify yourselves against tomorrow, and ye shall eat flesh; for ye have wept in the ears of the Lord, saying: Would that we were given flesh to eat! for it was well with us in Egypt; therefore the Lord will give you flesh, and ye shall eat. (19) Ye shall not eat one day, nor two days, nor five days, neither ten days, nor twenty days; (20) but a whole month, until it come out at your nostrils, and it be loathsome unto you; because that ye have rejected the Lord who is among you, and have troubled Him with weeping, saying: Why, now, came we forth out of Egypt?' (21) And Moses said: 'The people, among whom I am, are six hundred thousand men on foot; and yet Thou hast said: I will give them flesh, that they may eat a whole month! (22) If flocks and herds be slain for them, will they suffice them? or if all the fish of the sea be gathered together for them, will they suffice them?' (23) And the Lord said unto Moses: 'Is the Lord'S hand waxed short? now shalt thou see whether My word shall come to pass unto thee or not.' (24) And Moses went out, and told the people the words of the Lord; and he gathered seventy men of the elders of the people, and set them round about the Tent. (25) And the Lord came down in the cloud, and spoke unto him, and took of the spirit that was upon him, and put it upon the seventy elders; and it came to pass, that, when the spirit rested upon them, they prophesied, but they did so no more. (26) But there remained two men in the camp, the name of the one was Eldad, and the name of the other Medad; and the spirit rested upon them; and they were of them that were recorded, but had not gone out unto the Tent; and they prophesied in the camp. (27) And there ran a young man, and told Moses, and said: 'Eldad and Medad are prophesying in the camp.' (28) And Joshua the son of Nun, the minister of Moses from his youth up, answered and said: 'My lord Moses, shut them in.' (29) And Moses said unto him: 'Art thou jealous for my sake? would that all the Lord'S people were prophets, that the Lord would put His spirit upon them! ' (30) And Moses withdrew into the camp, he and the elders of Israel. (31) And there went forth a wind from the Lord, and brought across quails from the sea, and let them fall by the camp, about a day's journey on this side, and a day's journey on the other side, round about the camp, and about two cubits above the face of the earth. (32) And the people rose up all that day, and all the night, and all the next day, and gathered the quails; he that gathered least gathered ten heaps; and they spread them all abroad for themselves round about the camp. (33) While the flesh was yet between their teeth, ere it was chewed, the anger of the Lord was kindled against the people, and the Lord smote the people with a very great plague. (34) And the name of that place was called Kibroth-hattaavah, because there they buried the people that lusted. (35) From Kibroth-hattaavah the people journeyed unto Hazeroth; and they abode at Hazeroth.

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י. (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. (ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. (ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. (ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו. (י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף י"י מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (טז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. (יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאׇזְנֵי י"י לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן י"י לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. (יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. (כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת י"י אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. (כג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הֲיַד י"י תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי י"י וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. (כה) וַיֵּרֶד י"י בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. (כז) וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם י"י נְבִיאִים כִּי יִתֵּן י"י אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת י"י וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. (לב) וַיָּקׇם הָעָם כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמׇּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. (לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף י"י חָרָה בָעָם וַיַּךְ י"י בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. (לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. (לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת.

Tosefta Sotah 6:4תוספתא סוטה ו׳:ד׳

דרש ר״ע (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם [ומצא להם] וכי מספיק להם [אם] את כל דגי הים [וגו׳] וכי הוא מספיק להם כגון שנא׳ (ויקרא יב) ואם לא תמצא ידה די שה וכי איזה קשה זו או (במדבר כא) שמעו נא המורים הוי אומר זו קשה [יתר] משמעו נא המורים אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו בגלוי נפרעין ממנו [זה] שבסתר חיסך עליו המקום רשב״א אומר אף [זו] שבסתר לא חיסך עליו המקום שנא׳ (במדבר יא) עתה תראה היקרך דברי אם לא ואני אומר ח״ו שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו אפשר למי שנאמר בו (במדבר יב) לא כן עבדי משה וגו׳ תעלה על דעתו שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו והלא כשהיו ישראל במצרים [נילוס] נהר [מספיק להם דגים ולמצרים בהמת מצרים מספקת] להם ולמצרים אלא לענין שנא׳ (במדבר יא) לא יום אחד תאכלון וגו׳ עד חדש ימים אמר משה לפני הקב״ה [רבש״ע] כך הגון להם שתתן להם ותמיתם אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול אומרים לחמור טול כור שעורין ונחתוך את ראשך [יהיו] אומרים עלי [ולך אין בשרם] מוצאת אמר לו וכי הגון להם שיאמרו אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו אלא יאבד הן ואלף כיוצא בהן ולא תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת שנאמר (שם) ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר וגו׳ ר״ג בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על [תיפלתם] אם תתן להם בשר [בהמה] גסה יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו תתן בשר בהמה דקה יאמרו בשר חיה ועוף אנו מבקשים אם תתן בשר חיה ועופות יאמרו בשר דגים וחגבים אנו מבקשים שנאמר (שם) הצאן ובקר ישחט להם השיבתו רוח הקדש (שם) עתה תראה היקרך דברי אם לא ורואה אני את דברי מדברי ר״ע.

Rashi Shemot 16:7:8רש״י שמות ט״ז:ז׳:ח׳

(7) ובקר וראיתם AND IN THE MORNING YE SHALL SEE [THE GLORY OF THE LORD] – Not in reference to that glory of which it stated, (v. 10) "And behold the glory of the Lord appeared in the cloud" is this said, but thus, in effect, did he say to them: In the evening ye shall know that His hand has the power to give you your desire and He will give you flesh; but not with a radiant countenance will He give it to you, because you have asked Him something that is not proper (since one can exist without eating meat), and out of a full stomach (i.e. you really have meat for you have an abundance of cattle); but the bread for which you have asked out of necessity — when it falls in the morning you will behold the glory of the radiance of His countenance (His glory), because He will make it fall for you in a manner that is indicative of His love (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:7) — in the morning, whilst there is yet time to prepare it, and there shall be dew above it and dew below it as though it were carefully packed in a chest (Yoma 75b). (8) בשר לאכל FLESH TO EAT – but it does not add as it does in the next phrase לִשְׂבֹּעַ, "to satisfaction"; the Torah thus teaches us a rule of conduct — that one should not eat meat to satiety. And what did He see (what reason had He) that He made bread fall for them in the morning and flesh at evening? Because the bread they asked for was a proper thing to demand since it is impossible for a person to exist without bread; but meat they asked for improperly, for they had abundant cattle, and besides it was possible for them to exist without flesh. On this account He gave it to them at evening, at a time of (when it would cause them) trouble, a manner which was not favourable to them (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:8; Yoma 75). אשר אתם מלינים עליו means [YOUR MURMURINGS] WHICH YOU MAKE others who hear you murmuring MURMUR AGAINST HIM.

(ז) ובקר וראיתם וגו׳ – לא על הכבוד שנאמר בו: והנה כבוד י״י נראה בענן (שמות ט״ז:י׳), נאמר, אלא כך אמר להם: ערב וידעתם (שמות ט״ז:ו׳) – כי יכולת בידו לתת לכם תאותכם, ובשר יתן לכם, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מליאה. והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו תראו בבקר את כבוד אור פניו, שיורידוהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. (ח) בשר לאכל – ולא לשבוע, לימדה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי איפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד שהיה איפשר להם בלא בשר, לפיכך נתנה להם בשעת טורח שלא כהוגן. אשר המה מלינים – את אחרים. השומעים אתכם מתלוננים.

Rashi Bemidbar 11:4רש״י במדבר י״א:ד׳

והאספסף AND THE THRONG – This was the mixed multitude that had gathered themselves unto them when they left Egypt (the word is from the root אסף, "to gather") (Sifrei Bamidbar 86). — The next words of the Biblical text must be inverted to read as follows: וישבו גם בני ישראל ויבכו AND THE CHILDREN OF ISRAEL ALSO AGAIN WEPT together with them. מי יאכלנו בשר WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT? – But did they not have flesh? Has it not been already stated, (Exodus 12:38) "and a mixed multitude went up with them and flocks and herds, [even very much cattle]"?! If you say, "They had already eaten them", then I reply, "But is it not stated at a later period, when they were about to enter the Land, (Numbers 32:1), "Now the children of Reuben had cattle in a very great multitude"? But the truth is that they were only seeking a pretext (Sifrei Bamidbar 86).

והאספסוף – אילו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. וישובו – גם בני ישראל ויבכו עמהם. מי יאכילנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגומ׳ (שמות י״ב:ל״ח) ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתן לארץ נאמר, ומקנה רב היה וגו׳ (במדבר ל״ב:א׳), אלא שמבקשין עלילה.

Rashi Bemidbar 11:7רש״י במדבר י״א:ז׳

והמן כזרע נד AND THE MANNA WAS AS CORIANDER SEED – He who said that (the previous verse) did not say this: Israel said, "our eyes are only on this manna", but the Holy One, blessed be He had it written in the Torah, and the manna was like coriander seed" — as much as to say "See, ye people of the world, about what My sons were complaining, whilst as a matter of fact the manna is excellent in so many different ways!" (Sifrei Bamidbar 88). כזרע גד i.e. it was round like גד, coriander-seed in O. F. הבדלח is the name of a precious stone. BEDELLIUM. (Some editions add the O. F. קרישטל crystal).

והמן כזרע גד הוא – מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומר בלתי אל המן עינינו, והקב״ה אומר והמן כזרע גד הוא, כלומר: ראו באֵו עולם על מה מתלוננים בניי והמן (כזרע) כך וכך חשוב הוא. כזרע גד – עגול כגידא, זרע קוליינדרי. בדולח – שם אבן טובה קרישטל.

Rashi Bemidbar 11:10רש״י במדבר י״א:י׳

בכה למשפחתיו [THEN MOSES HEARD THE PEOPLE] WEEP THROUGHOUT THEIR FAMILIES – i.e. the members of each family gathered together and wept in order to display their discontent in public. Our Rabbis, however, said that למשפחתיו means "the people wept because of family affairs" — because of the intermarriage of blood-relalives that had been forbidden to them (Sifrei Bamidbar 90; Yoma 75a).

בכה למשפחותיו – משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו פירשו למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם (ספרי במדבר י״א:י׳). [ובעיני משה רע – ידע לבו כי מרה תהיה בהם כי חנם הם בוכים. האנכי הריתי – אֵם אני להם ובמעי היו או ילידתיהו כאב לבן.]

Rashi Bemidbar 11:21-23רש״י במדבר י״א:כ״א-כ״ג

(21) שש מאות אלף רגלי [THE PEOPLE AMONGST WHOM I AM ARE] SIX HUNDRED THOUSAND FOOTMEN – He was not particular to mention also the odd number — the remaining three thousand. But Rabbi Moses the Preacher explained that the number 600,000 is exact because only those who went forth from Egypt wept (since only they could have said, (v. 5) "We remember the fish which we did eat in Egypt", and they who left Egypt are described, as here, by the term רגלי added to the number 600,000; cf. Exodus 12:37). (22) הצאן והבקר ישחט SHALL THE FLOCKS AND HERDS BE SLAUGHTERED [FOR THEM TO SUFFICE THEM?] – This is one of those four things (Biblical passages) which R. Akiba interpreted in a certain way but R. Simeon did not interpret them similarly. Rabbi Akiba says: שש מאות אלף רגלי ... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר — all this is to be taken literally and the words ומצא להם should be rendered by "would it suffice for them?", in the same sense as we find this word used in (Leviticus 25:26) "and he have sufficient (ומצא כדי) for redeeming it" (ומצא להם is taken as the equivalent of ומצא כדי להם). Now — R. Akiba continued — which case was worse? This or that when Moses exclaimed, (Numbers 20:10) Hear now, ye rebels!?" Obviously this case here was worse, only because he did not utter his doubt in public, Scripture (God) showed some regard for him and did not punish him, whilst that sin at Meriba took place in public, therefore Scripture does not show any regard for him. Rabbi Simeon, however, says: "God forbid!" — "Such an idea never entered the mind of that righteous man! He of whom Scripture writes, (Numbers 12:7) 'He is faithful in all my house' — would he have said, 'The Omnipresent cannot supply sufficient for us!' But what he said was this: '[the people, amongst whom I am, are] six hundred thousand footmen; and Thou hast said, I will give them flesh, for a whole month — and then You want to kill a nation so great as this is?! Shall the flocks and the herds be slaughtered for them that they (the people) should immediately be killed, and this eating should be their last (lit., should satisfy them for ever: ומצא להם)?! Is this Your praise? Do people say to an ass, take (eat) this Kor of barley and then we will cut off thy head!'? The Holy One, blessed be He, thereupon said to him, 'But if I do not give them flesh, they will say that My hand has waxed short; would it be pleasing to you that the hand of the Lord should appear in their eyes to have waxed short? — Let them and a hundred like them perish but let not My hand appear to them to have waxed short even for a single moment'!" (Tosefta Sotah 6:4) (23) עתה תראה היקרך דברי THOU SHALT SEE NOW WHETHER MY WORD SHALL COME TO PASS UNTO THEE [OR NOT]. – R. Gamliel, the son of R. Judah ha-Nasi said, "The dialogue took the following course: Moses said, "One can never understand a babbler! (One can never fathom his meaning.) Since they are merely seeking a pretext You will never satisfy them (the meaning of the text is: If all the cattle in the world were slaughtered for them, ומצא להם, would this suffice them, i.e., would they be satisfied with that?), in the end they will always argue against You. If You give them flesh of large cattle (oxen) they will say 'We wanted that of small cattle (sheep)'; if You will give them flesh of sheep, they will say We wanted that of oxen', or, 'we wanted wild beasts (venison) and fowls', 'we wanted fish and locusts!' Thereupon He said to him, 'If that be so and I give them nothing at all, they will say that My hand has waxed short!' "Moses thereupon said, "I will go and appease them". He answered him: "Thou shalt see now whether My word shall come to pass unto thee — for they will not listen to thee". Moses went to appease them and said to them, "Is the hand of the Lord waxed short? Behold, he continued with the words used later by the Psalmist, (Psalms 78:20): "He smote the rock that the waters gushed out, etc. Surely then he can give bread also [and can provide flesh for His people!]". But they (the Israelites) said: "This what you have said is only a compromise (a way of satisfying us). He has really no power to grant our request!" This is what Scripture means by: "and Moses went out and spake to the people [the words of the Lord]" (i.e. he told them the words used by the Lord only with a different implication). Since, however, they would not listen to him, he gathered the seventy men of the elders [of the people] etc." (cf. Sifrei Bamidbar 95:1; Tosefta Sota 6:4).

(כב) הצאן ובקר ישחט – זה אחד מארבעה דברים שהיה ר׳ עקיבא דורש ואין ר׳ שמעון דורש כמותו, ר׳ עקיבא אומר: שש מאות אלף רגלי וגו׳, ואתה אמרת בשר אתן לכם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו׳, הכל כמשמעו מי מספק להם, כעניין שנאמר: ומצא כדי גאלתו (ויקרא כ״ה:כ״ו), ואיזו קשה זו או: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), אלא לפי שזו לא אמר ברבים חיסך לו הכתוב, ולא נפרע ממנו, וזו של מי מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב, ר׳ שמעון אומר: חס ושלום לא עלת על דעתו של אותו צדיק כך מי שכתוב בו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר לפניו שש מאות אלף רגלי וגו׳, ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג את אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרין לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב״ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד י״י תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד קצרה לפניו אפילו שעה אחת. (כג) עתה תראה היקרך דברי – רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר: אי איפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן אלא מבקשין עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן, אמר לו: עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן, אמר להם היד י״י תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו׳, הגם לחם יוכל תת (תהלים ע״ח:כ׳), אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת לנו שאלתנו, וזה הוא שנאמר: ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויקח שבעים איש וגו׳.

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

ויצא THE PEOPLE SHALL GO OUT AND GATHER EACH DAY THAT DAY'S PORTION: Even if they attempt to gather more, once they arrive home they will find that they have only THAT DAY'S PORTION, as it is written (vs. 18) "When they measured it by the `omer, [he who had gathered much had no excess ...] they had gathered as much as they needed to eat." למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר {יום} ביומו, כדכתיב: וימודו בעומר וגו׳ איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך {וגו׳} (דברים ח׳:ג׳).

Rashbam Shemot 16:31רשב״ם שמות ט״ז:ל״א

וטעמו IT TASTED LIKE WAFERS IN HONEY: Below (Num. 11:8) it says that "It tasted like moist oil." The Sages explained that [the manna tasted] "like honey to children but like oil to grown ups" (Yoma 75b). However, I say, according to the plain meaning of Scripture that [in our verse, the word] וטעמו means that when it is eaten as is, without grinding, then it tastes like wafers in honey, just like nuts that taste sweet before they are ground or crushed. But when it is written below (Num. 11:8) "They ground it between millstones or pounded it into a mortar," that it why its taste became (והיה טעמו) oily, just like nuts that turn into oil when ground up, or like olives. That is why in our verse it says "וטעמו – it tasted like," while there (in Numbers) the verse says "והיה טעמו – its taste became"; i.e. its taste stopped being sweet and started to be oily. כצפיחית LIKE WAFERS: The word צפיחית appears nowhere else in the Bible. The word צפחת in the phrase (I Sam. 26:11) צפחת המים – the water jar," [is unrelated to the word צפיחת here and] is the name of a utensil. גד CORIANDER: גד is a type of legume. [The phrase כזרע גד means] "round, like the גד seed." לבן WHITE: Like the color of bdellium, as it says below (Num. 11:7), "in color it was like bdellium." But גד seeds are not white.

וטעמו כצפיחית בדבש – ולהלן הוא אומר והיה טעמו כטעם לשד השמן (במדבר י״א:ח׳). פירשו רבותינו (בבלי יומא ע״ה:) כדבש לתינוקות, שמן לזקנים. ואני אומר לפי פשוטו: וטעמו כשאוכלין אותו כמות שהוא בלא טחינה הרי הוא: כצפיחית בדבש, כמו האגוזים קודם טחינה וכתישה מתוקין הם. אבל להלן כת׳: וטחנו ברחים או דכו במדוכה, לפיכך: והיה טעמו כשד השמן כמו האגוזים שנעשים שמן לאחר כתישה וכן הזתים. ולפיכך כתב כאן ״וטעמו״, {ולהלן ״והיה טעמו״}, שמתחלף טעם המתיקות ונעשה טעם שמן. כצפיחית – אין לו חבר. אבל צפחת מים (שמואל א כ״ו:י״א) כלי הוא. גד – מין קטנית הוא, עגול כזרע גד. לבן – כעין הבדולח, כדכתיב להלן: ועינו כעין הבדולח (במדבר י״א:ז׳). אבל זרע גד אינו לבן.

Rashbam Bemidbar 11:8-10רשב״ם במדבר י״א:ח׳-י׳

(7-10) והמן כזרע גד הוא THE MANNA WAS LIKE CORIANDER SEED: and its color was like the color OF BDELLIUM. In other words, it looked dry and hard. That is why they said (vs. 6), "Our strength is dried up. [There is nothing at all! Nothing to look at but this manna!]" [They felt] like people who [had to] eat dry wheat. If so [i.e. if their complaints about the manna had grounds], why did God get angry with them for complaining], as it says below (vs. 10)? The text now [in vs. 8f.] explains the reason for God’s anger. For when THEY WOULD GRIND IT BETWEEN MILLSTONES OR POUND IT IN A MORTAR, then והיה טעמו כטעם לשד השמן, ITS TASTE WOULD BECOME LIKE MOIST OIL – i.e. its taste would change. In the beginning [i.e. in its unprocessed state,] it would be as sweet as (Ex. 16:31) "a wafer in honey," just as olives and nuts [taste sweet] before they are ground. But after it was ground up or pounded in a mortar, then והיה טעמו – its taste became moist like oil or fatty meat, just like the oil from olives and nuts, whose taste changes after they are ground up. That is why (vs. 10), וישמע ה' ויחר אפו THE LORD HEARD AND WAXED ANGRY: because whenever they wanted to, they could grind the manna up and it would be oily, and then their food would not be dry. In this verse it says that והיה טעמו ITS TASTE WOULD BECOME, i.e. its original taste would change. However, in the Torah portion Beshalaḥ, the phrase is (Ex. 16:31) "וטעמו כצפיחית בדבש – ITS TASTE WAS LIKE WAFERS IN HONEY," since there the reference is to its taste [in its unprocessed state,] before it had an oily taste. לשד: All the letters of the word לשד ("moisture") are root letters. It is like the word לשדי in the phrase (Ps. 32:4), "My vigor (לשדי) waned like dried-up summer fruit," i.e. my moisture became like the dryness of dried figs. (8) שטו [THE PEOPLE] WOULD GO ABOUT: [The verb שטו should be understood] as in (Job 1:7), "from roaming (משוט) over the earth, or as in (Jer. 5:1) "roam (שוטטו) the streets of Jerusalem [search its squares]."

(ח-י) ואם כן למה חרה {אפו} של הקב״ה כאמור לפנינו? ועתה (במדבר י״א:ח׳) מפרש טעם של חרון אף: שהרי כשטחנו ברחים או דכו במדוכה, אז והיה טעמו כטעם לשד השמן – אז מתחלף טעמו שהיה מתחילה מתוק כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א), כזתים ואגוזים קודם {טחינה}, אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת, אז והיה טעמו – נעשה עתה טעמו כליחלוח של שמן ובשר שמן, כמו שמן זתים ואגוזים לאחר טחינה שנתחלף טעמן. ולפיכך וישמע י״י ויחר אפו, שכשרוצים טוחנים אותם ונעשה כשמן, ואין מאכלם יבש. כאן כת׳: והיה טעמו – שמתחלף טעמו הראשון, אבל בפרשת בשלח כת׳: וטעמו כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א) – שזה הוא טעמו קודם שיש בהם טעם שמן. לשד – כולו עיקר, כמו: נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים ל״ב:ד׳) – נהפך לחלוחי כיובש תאינים שנתייבשו. שטו – כמו: משוט בארץ (איוב א׳:ז׳), שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיהו ה׳:א׳).

Rashbam Bemidbar 11:20רשב״ם במדבר י״א:כ׳

עד אשר יצא מאפכם UNTIL IT COMES OUT OF YOUR NOSE: [The phrase is to be understood] as the Targum explained. למה זה יצאנו ממצרים [God said, "You will be punished because you said,] ‘OH, WHY DID WE LEAVE EGYPT?’ [This is a reference to] when you said (vs. 5), ‘We remember the fish that we used to eat in Egypt for free.’ You will be punished for your ingratitude. If you had lusted after meat without complaining about the Exodus from Egypt, you would not have been punished so much." For [we see that] there were some complaints for which they were not punished.

עד אשר יצא מאפכם – כתרגומו. למה זה יצאנו ממצרים – שאמרתם: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים (במדבר י״א:ה׳). ולפי שאתם כפויי טובה תלקו. ואילו הייתם מתאוים בשר ולא נתרעמתם על יציאת מצרים, לא הייתם לוקים כל כך, כמו בשאר תלונות שיש מהם שלא לקו.

Rashbam Bemidbar 11:22רשב״ם במדבר י״א:כ״ב

(כא-כב) ויאמר משה שש מאות אלף וגו׳ – צריך לפרש זה דוגמא שפירשתי: לא יוכל העם לעלות אל הר סיני (רשב״ם שמות י״ט:כ״ג). אף כאן, משה היה מתיירא על מה שאמר הקב״ה: ואכלו חדש ימים, וגם אמר: והיה לכם לזרא (במדבר י״א:כ׳), ושאל מן הקב״ה, אתה אמרת שיאכלו חדש ימים, והלא שש מאות אלף רגלי לבד הנשים והטף? והלא כל צאנם וכל בקרם לא יספיק להם חדש ימים, והיאך תקיים זה הדבר? או תכלה אותם וישארו מעט, ויסתפקו עד חדש, שהרי אמרת: והיה {לכם} לזרא, או תעשה להם ניסים להביא להם בשר ממקום אחר.

Rashbam Devarim 8:2רשב״ם דברים ח׳:ב׳

למען ענותך IN ORDER TO AFFLICT YOU: It is a form of affliction when you have no bread in your basket, and your life is dependent on [bread arriving miraculously from] heaven every day.

למען ענותך – זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלוים למרום בכל יום.

Ibn Ezra Bemidbar 11:5אבן עזרא במדבר י״א:ה׳

חנם – בזול, כאילו היא חנם.

Ibn Ezra Bemidbar 11:7אבן עזרא במדבר י״א:ז׳

(ז-ח) והמן כזרע גד – ספר הכתוב חסרון דעת המתאוים, כי המן היה כזרע גד, והוא קל ללקוט, והיה נראה כי הוא לבן. ועוד כי יוכלו לאכלו כאשר הוא, גם לטחנו ברחים ולעשות ממנו עוגות, או לדוכתו ולבשלו בפרור, ויש לו טעם נכבד כמו: לשד השמן. ועוד כי היה יורד על מקום נקי, אחר שירחץ הטל את המקום.

Ibn Ezra Bemidbar 11:10אבן עזרא במדבר י״א:י׳

בוכה למשפחותיו – שהתחברו המשפחות לבכות, כאשר יעשו בבכותם על מת. איש לפתח אהלו – בפרהסיא.

Ibn Ezra Bemidbar 11:21אבן עזרא במדבר י״א:כ״א

(כא-כג) ורבים פרשו זאת הפרשה לטעמים רבים. יש אומרים: כי אמר משה מה שאמרו לו ישראל בעת שישאלו מה הוא בעבור הבשר. והתשובה שיאמר להן: אין לכם צורך לשאול, היד י״י תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ולא אדע למה הצרה הזאת. רק הדבר כמשמעו, כי משה לא ידע, בעבור שידע שהשם לא יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאיו, כאשר אפרש (ראב״ע במדבר כ״ב:כ״ח).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 16:4אבן עזרא שמות פירוש ראשון ט״ז:ד׳

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים – והם היו במדבר סין, אעפ״י שהכתוב אומר: ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין (שמות ט״ז:א׳), לא באו מאלים, כי אם אל מקום שהוא על ים סוף, ומשם באו אל מדבר סין. וכמוהו: ויסעו בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי י״י ויחנו ברפידים (שמות י״ז:א׳), ואנחנו ידענו כי ממדבר סין נסעו אל דפקה, ומשם לאלוש, ומאלוש לרפידים (במדבר ל״ג:י״ב-י״ד). לכן בעבור שלא אירע להם שום דבר בים סוף ודפקה ואלוש, אחז הכתוב דרך קצרה, וכמו אלה רבים. לחם – מאכל. גם הבשר יקרא לחם, לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א), [לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳)]. גם פרי העץ, כמו: נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י״א:י״ט). [והנה הלחם שם כלל לדבר אכילה.] ומלת מלחמה ממנו, [והטעם:] מקום מאכל החרב, [גם החרב אוכלת, והעד: וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב)]. וטעם אנסנו – בעבור שיצטרך אלי בכל יום. ויש אומרים: על אנשים שהותירו ממנו והיוצאים בשבת ללקוט.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:4ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:ד׳

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים – מקום שאין היד שולטת, שלא יוכלו ליקחנו משם, ויהיו עיניהם תלויות אלי. דבר יום ביומו – לא אתן להם רק לצורך היום, ויהיו צריכין לידי כל שעה ושעה. למען אנסנו הילך בתורתי – אולי מתוך שיהו צריכין לי כל שעה, ייראוני ולא ימרדו בי, וילכו בתורתי.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:13ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:י״ג

ויהי בערב ותעל השליו – כמדומה אני שזה שליו של בהעלותך (במדבר י״א:ל״א-ל״ב), אלא שאגב שדיבר במן, דיבר בשליו. תדע דאי ראה משה שבא להם שליו פעם אחת והספיקם, היאך יאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר י״א:כ״ב).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 11:5ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״א:ה׳

אשר נאכל במצרים חנם – לפי שלא יאמרו להם: במצרים הייתם אוכלים בדמים, וכאן אתם אוכלים המן בלא שום דמים, לכך אמרו: חנם. ושמא במצרים שהיה היאור משקה כגן הירק, היו אילו דברים בהפקר. דגה – קיישונינא בלעז, כמו וידגו (בראשית מ״ח:ט״ז), ומפרש איזו דגה – הקישואין והאבטיחים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 11:8ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״א:ח׳

כטעם לשד השמן – שהוא נדוך ומבושל. ובפרשת ויהי בשלח פרעה אומר שהוא: כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א), וזהו כשאינו מבושל. בין זה ובין זה מתוק הוא, וצריך קיהוי, כמו שעושין לבשר שמן חרדל ושומים, לפיכך היו שואלין בצלים ושומים וכל כי הני. ואינו אלא נפש רעה, דאפילו לדבריהם מאחר שלא מוציאים שום דבר לא למאכל ולא לבגדים, כדכתיב: שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח׳:ד׳). ואילו דבר קל הוא, שהרי עמהם כסף וזהב ומקנה רב. אף דבר היורד מן השמים אינו צריך תבלין, כי הקב״ה אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ואין דבר תענוג בעולם כמו המן (בבלי יומא ע״ה.), והמן יורד מן השמים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 11:9ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״א:ט׳

וברדת הטל על המחנה – ובויהי בשלח כתיב: ותעל שכבת הטל (שמות ט״ז:י״ד), שהיה בין שני טלים, טל מלמעלה וטל מלמטה, כמונח בקופסא, דרך כבוד. ופירש כאן קצת העניין להודיע דשלא כדין היו מתרעמין.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 11:10ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״א:י׳

בכה למשפחותיו איש {ל}פתח אהלו – שהיו בני המשפחה נוטים אהליהם בשכונה אחת, והיו יוצאים לפתח אהליהם ובוכים זה כנגד זה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 11:21ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״א:כ״א

ויאמר משה שש מאות אלף – הכי קאמר: איזה בשר תספיק להם, שאם אמרת: הנני ממטיר לכם בשר מן השמים כמו שאמרת במן, לא הייתי תוהא. אי אמרת: אביא להם בהמות וחיות אינו תימא, כי ידעתי כי כל תוכל. אבל אתה אומר: בשר אתן להם – משמע שהבשר כבר בעולם, והיכן הבשר בעולם שיספיק להם. ולכך לא הקפיד המקום, שהרי לא אמר שלא יוכל, אלא תמה היכן הוא בעולם.

Rid Bemidbar 11:4רי״ד במדבר י״א:ד׳

מי יאכילנו בשר – ותימה והרי היה להם השליו משנה ראשונה כדכתיב פ׳ בשלח. וי״ל אותו השליו פסק נרי״ה ז״ל. [צדקיה בר׳ אברהם פירש: עבור כל כונתם להכעיס היה כי בהמות הרבה היה להם ועוד הי״ל לבקש בשר בבקשה לא בלשון תרעומת.]

Rid Bemidbar 11:23רי״ד במדבר י״א:כ״ג

היד ה׳ תקצר – פירש המורה: הם היו שואלים בשר ודגים אמרו מי יאכילנו בשר והקב״ה אמר בשר אתן להם ואפטר מהתרעומת השיבו משה הצאן ובקר ישחט להם כלום תצא מהתרעומת על ידי בשר לבד והלא הם מזכירין דגים ואם את כל דגי הים יאסף להם יאמרו בשר בקשנו ואיך תצא מן התרעומת על ידי בשר לבד השיבו הקב״ה היד ה׳ תקצר ליתן בשר שיש בו טעם בשר וטעם דג עתה תראה ויגז שלוים עופות מן הרקק נבראו הרי שיש בהם טעם בשר וטעם דג הרי שפייסם בבשר לבד.

Chizkuni Shemot 16:4חזקוני שמות ט״ז:ד׳

לחם מן השמים, "bread originating in the celestial regions." The word שמים, both here and in numerous other instances describes any region in the universe inaccessible to human beings. The expression שמים, "heaven," is used to remind the people daily that their needs will be met from heaven. ולקטו דבר יום ביומו, "which they will collect on a daily basis;" if you were to ask why would they not get a large supply all at one time, instead of having to collect it on a daily basis, God immediately answers this question before it could even be raised: למען אנסנו הילך בתורותי אם לא, "if the people will live according to My teachings or not. To this end, I will command them not to keep in storage any of the daily quantity of manna overnight, and I will let it go rotten, in order to teach them to have faith that I will supply an additional amount on the next day. Anyone following My instructions not to save any of it for the following day will be considered by Me as having displayed no his faith in Me. A person who has enough to eat for one day, and is worried about the morrow, is considered by Me as having displayed lack of faith in Me. The Israelites have to learn that He Who created the universe also has created the means for His creatures in it to remain alive and well. למען אנסנו, "in order that I may test etc." As far as the Lord is concerned there is no such thing as testing for a result, since being omniscient He knows all the results beforehand. Whenever the Torah uses this terminology it is to be understood as God satisfying the attribute of Justice that what He is about to do is justified in response to an accusation by that attribute against the individual to be tested. Alternately, He uses that means in order to justify denial of a demand for mercy by the attribute of Mercy on behalf of a certain individual when in God's opinion that attribute had exceeded the function allotted to it. [The author has explained this already in his commentary of God "testing Avraham" before the binding of Yitzchok. Ed.] ויצא העם ולקטו...והיה ביום השישי...והיה משנה, The peoplewent out and collected;...... and it was on the sixth day.....and there was an amount twice as much as regular; these verses are not part of the commandment, but God had told Moses: I shall do such and such, and they will do such and such. The following will occur, i.e. they will find that each had collected an amount appropriate for the requisite needs of the number of members of his family. It happened that on the sixth day the leaders of the people came to Moses to find out why they had each received a double daily portion of manna, although they had only expected to collect the regular amount, not intending to take to their tents more than that.

לחם מן השמים – ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד. ולקטו דבר יום ביומו – וא״ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. דבר אחר: הילך בתורתי – אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד. למען אנסנו – אין נסיון גבי הקב״ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי. הילך בתורתי – לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי. ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו׳. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.

Chizkuni Bemidbar 11:4חזקוני במדבר י״א:ד׳

'והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו, "and the mixed multitude that were amongst the people, etc." everything written here until the beginning of verse 30 when Moses selects the elders who are to assist him, occurred during the first three days after the people had moved away from Mount Sinai. The letter א (though silent anyways) is not read. וישובו ויבכו גם בני ישראל, "and in due course even the elite of the people, the בני ישראל, also joined the weeping of discontent that had been started by the mixed multitude. This is when they expressed their urge to be given meat to eat. מי יאכילנו בשר, "if only someone would feed us meat!" The quails which had materialized on the evening before the manna started its daily appearance (Exodus 16,13) had come to an end some time ago. From this verse we understand the substance of the people's complaint.

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו׳ – עד ויאסוף משה כל זה היה בשלשה ימים בעשרים באייר וכ״א בו וכ״ב בו. והאספסף – כתיב אל״ף ולא קרי. וישבו ויבכו גם בני ישראל – אחר שהתלוננו כבר לבדם חזרו ונתרעמו עם האספסוף ובכו על תאות הבשר. מי יאכילנו בשר – כי השלו פסק משנה ראשונה, פסוק זה מלמדנו שנתאוננו על אכילת הבשר.

Chizkuni Bemidbar 11:5חזקוני במדבר י״א:ה׳

זכרנו את הדגה, "we remember now the fish, etc." when the Nile overflows its banks and irrigates the fields of the Egyptians who had dug narrow canals to absorb these waters, and the water eventually retreats again, it leaves behind little fish in the indentations in the soil, and the wives of the Israelites would scoop these up and use as food. This could be done without effort, and the women who had come equipped with bowls or flasks could keep these fish alive for quite some time. Our sages have explained this to us. (No source quoted) אשר נאכל במצרים חנם, "which we used to eat in Egypt without having to pay for it." (Ibn Ezra) את הקשואים ואת האבטיחים, "the cucumbers and the melons;" these would be eaten as dessert. ואת החציר ואת הבצלים, "as well as the leeks and the onions;" these would be used in the cooking pots to provide seasoning for the food to be boiled. ואת השומים, "and the garlic," for making the food tasty.

זכרנו את הדגה – כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל אשר נאכל במצרים חנם – בלא טורח ובלא דמים. את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה. ואת החציר ואת הבצלים – לטעום הקדרה עם הבשר. ואת השומים – לטבל הבשר והדגים.

Chizkuni Bemidbar 11:8חזקוני במדבר י״א:ח׳

שטו העם ולקטו, "the people would leave the camp and collect;" the word שטו is familiar to us from Job 1,7 שוט, "roaming." According to a midrash found in the Talmud, tractate Yuma folio 75, the line: שטו העם ולקטו, refers to the righteous Israelites who were eating the manna while it was descending through the atmosphere. They did not even have to bother to leave their homes and to collect it. וטחנו בריחים או דכו במדוכה, "they ground it in a mill, or pounded it in mortars;" this refers to the average Israelite. ובשלו בפרוד, "or they boiled in pots." According to that midrash, this refers to the relatively wicked Israelites, who had to spend more time and effort to make the manna palatable for themselves. This is also why the Torah reports in Numbers 15,32, that the Israelites found a man gathering kindling on the Sabbath. He was a sinner and wanted to boil the manna on the Sabbath.

שטו – כמו חקרו כמו משוט הארץ, נמצא באגדה שטו העם ולקטו – אלו הצדיקין שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד. וטחנו ברחים או דכו במדכה – אלו הבינוניים. ובשלו בפרור – אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו וזהו שנאמר וימצאו אותו מקושש עצים למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן.

Chizkuni Bemidbar 11:21חזקוני במדבר י״א:כ״א

'ויאמר משה: שש מאות אלף רגלי וגו, "Moses said: there are six hundred adult infantry soldiers, etc." Moses is overwhelmed by the intended undertaking of God to supply such a vast number of human beings suddenly with meat to which they had absolutely no claim, by his appointing seventy elders to help him govern such a nation. He cannot understand why, on the one hand, God had told him to appoint for himself 70 people to help him govern such a stiffnecked people, and on the other hand, reward them by performing such a miracle for them at the same time. He is under the mistaken impression that these seventy men should act as the slaughterers for such a large number of people. How could even seventy slaughterers supply meat for about three million people?

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו׳ – רבונו של עולם אמרת לי אספה לי שבעים איש ונשאו אתך ואל העם תאמר ונתן י״י לכם בשר על ידי שבעים איש אלו וכי יש יכולת ביד שבעים איש לתת בשר לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף.

Ramban Shemot 16:4רמב״ן שמות ט״ז:ד׳

הנני ממטיר לכם – אמר ר״א כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר. ומצינו: ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים י״א:ו׳), וי״י המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית י״ט:כ״ד). ואולי היו באים עם המטר. ודעת אונקלוס שהוא לשון ירידה: הא אנא מחית. ויתכן שיהיה מענין: כמטרא לחץ (איכה ג׳:י״ב), אף על פי שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא מטרה על שם שימטיר עליה החצים, ואמרו: וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף (תהלים ע״ח:כ״ז), או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר. לחם – בעבור שיעשו ממנו לחם, כמו שכתוב: ועשו אותו עוגות (במדבר י״א:ח׳), כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד. ואמר ממטיר לחם – כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן: ארץ ממנה יצא לחם (איוב כ״ח:ה׳), וכן: להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק״ד:י״ד) – שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם. ויש אומרים (ראב״ע) הנני ממטיר לכם לחם – מאכל, וכן: לחם אשה (ויקרא ג׳:ט״ז), כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ״א:ז׳), כי תשב ללחום את מושל (משלי כ״ג:א׳) – כלם ענין מאכל, והנכון כי ללחום – לאכול לחם. ולחם אלהיך (ויקרא כ״א:ז׳) – כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם. כי מצאנו: לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳). למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש״י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר: המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח׳:ט״ז). כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד: וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך י״י אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא (דברים ח׳:ב׳). כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (רמב״ן בראשית כ״ב:א׳). והרב אמר במורה נבוכים: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא (מורה נבוכים ג׳:כ״ד). ואם כן, היה ראוי שיאמר: למען ינסה לדעת. והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה: בתת י״י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע (שמות ט״ז:ח׳), ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (רמב״ן שמות ט׳:י״ב, י׳:י״ב, י״א:א׳), ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת: זה הדבר אשר צוה י״י מלא העומר ממנו (שמות ט״ז:ל״ב), ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים. ועל דעת האומרים כי לחם – כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם – על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע (שמות ט״ז:ח׳) כדרך כל הארץ.

Ramban Shemot 16:12רמב״ן שמות ט״ז:י״ב

שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים – זה הדבור כבר אמרו משה לישראל, אבל נשנה בעבור שאמר: שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר: הנני ממטיר לכם לחם (שמות ט״ז:ד׳), כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו: כי אני י״י אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בי״י אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו. ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל לחם, ועתה אמר להם: בין הערבים תאכלו בשר – תמיד, ובכל בקר ישבעו לחם – כל ימי המדבר. וכן דעת רבותינו שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים. והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השלו: ויהי בערב ותעל השלו (שמות ט״ז:י״ג), כי הוא בנוהג שבעולם. וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר י״א:ל״א), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד: בשר לאכול ולחם לשבוע (שמות ט״ז:ח׳). ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו: וילקטו המרבה והממעיט (שמות ט״ז:י״ז) כאשר אמר במן, ולכך אמר שם: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר: וישובו ויבכו גם בני ישראל (במדבר י״א:ד׳), שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר: הממעיט אסף עשרה חמרים (במדבר י״א:ל״ב), ואכלו חדש ימים בשפע ההוא, ושב לענינו הראשון. ועל דרך הפשט, היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם, היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב: כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב (שמות ט״ז:ג׳).

Ramban Bemidbar 11:4רמב״ן במדבר י״א:ד׳

וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה – שלא היה להם חסרון במדבר כי היה להם המן לשובע, והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה, כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים. ויאמרו מי יאכלנו בשר – כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אע״פ שאכלו ממנו פעמים רבות, והיה למקצתם מקנה, ואכלו ממנו הגדולים כמנהג המחנות ומקומות היוקר. אבל בדגים אמרו: זכרנו את הדגה (במדבר י״א:ה׳), כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה.

Ramban Bemidbar 11:5רמב״ן במדבר י״א:ה׳

וטעם אשר נאכל במצרים חנם – לפי פשוטו: כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות, ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (רמב״ן שמות א׳:י״א). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו: תנה לנו בשר ונאכלה כאשר יזכיר (במדבר י״א:י״ג).

Ramban Bemidbar 11:6רמב״ן במדבר י״א:ו׳

וטעם נפשנו יבשה – שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה, כדברי אונקלוס. או, נפשנו יבשה – כי אין לה כל ללחלח אותה, כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה. ואמרו: בלתי אל המן עינינו – שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו, שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו, ונשא עינינו אליו בכל עת, כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (בבלי יומא ע״ד): אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וספר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן (במדבר י״א:ח׳) – להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה, ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.

Ramban Bemidbar 11:22רמב״ן במדבר י״א:כ״ב

(כב-כג) ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, בעבור שאמר: עתה תראה היקרך דברי אם לא (במדבר י״א:כ״ג). ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען: מי מספיק להם, הוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס. אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון: מי שכתוב בו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) יאמר: אין המקום מספיק להם! ועוד, כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור״א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני, כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות ט״ז:י״ג), וכן במים (שמות י״ז:ו׳) ובמן (שמות ט״ז), כי כולם על תלונותם נתנו להם. והנכון אצלי: כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם, כי טוב י״י לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳), זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו, שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים, או נקמה במדת הדין, אבל עתה, כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (במדבר י״א:כ׳), ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר, כאשר נתן להם דגן שמים, כענין שיאמרו חכמים (בבלי סנהדרין נ״ט:): אין דבר טמא יורד מן השמים. ועוד, כי כל הנסים יודיעם למשה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳), הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י״ז:ו׳), אבל בכאן שאמר לו: ואל העם תאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח), ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך, ועל כן שאל בתמיה: מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם, והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים. וזה טעם: היקרך דברי אם לא. ואמר: היד י״י תקצר – כלשון: ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א׳:ז׳). ולא אמר י״י: הממני יפלא כל דבר, כי לא יעשה זה במופת. וכן היה, שנסע רוח מאת השם (במדבר י״א:ל״א) – כמנהגו של עולם, לא רוח ים חזק מאד, ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים (שמות י׳:י״ט), אבל רוח סתם כנהוגים. ויגז שלוים מן הים (במדבר י״א:ל״א) – לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד.

R. Bachya Bemidbar 11:5ר׳ בחיי במדבר י״א:ה׳

את הקשואים ואת האבטיחים – היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית יג) כגן ה׳ כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב׳) וימן ה׳ דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח״כ (שם) ויאמר ה׳ לדג ויקא וגו׳, דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג״כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ. ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז״ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו׳, הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז״ל במסכת יומא ריש פרק יוה״כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק. וכתב הרמב״ן ז״ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז״ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה״כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב״ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה. ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה׳ וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד׳) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.

R. Bachya Bemidbar 11:21ר׳ בחיי במדבר י״א:כ״א

שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו – מלבד הפחותים, ואתה אמרת בשר אתן להם וגו׳. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, חלילה שיסתפק משה ביכלתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כלומר והן מחוסרי אמנה ואינן ראוים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם, הצאן ובקר שיש להם שהוציאו ממצרים או כל דגים שבים שיכולין לצוד באותו צד המדבר שהם בו ישחט ויאסף להם ומצא להם, היספיק להם, בתמיה. והנה דעתו של משה ע״ה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינם ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות, וכן כתוב (תהלים ע״ח) וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם, ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב״ה היד ה׳ תקצר לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כי הרוח אשר עליך אני מאצילו על שבעים ומספיק להם, זהו שאמר מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה׳ ויאסוף שבעים איש וגו׳ וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח, ומאריך והולך בענין אלדד ומידד, וכשם שהרוח שלך אחד ומספיק לשבעים איש הזקנים כך אני יכול להספיק בשר לאותו רבוי מן העם שאמרת שש מאות אלף רגלי שלא בדרך נס כלל אלא בדרך טבע ומקרה, הוא שכתוב אחר כך ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים, וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה, וזהו לשון ויגז שלוים, כי היו מקובצים בפאת ים והפריחם לשם מלשון (תהלים צ׳) כי גז חיש ונעופה. והנה הודיעם בפרשה זו שהוא יתעלה אין ידו קצרה להמציא להם ולהספיקם בשר גם בדרך הטבע, זולתי צאן ובקר ודגי הים, כן פירש הרמב״ן ז״ל. ומה שאמר היד ה׳ תקצר היה ראוי לומר הידי תקצר, אבל הוא כמו (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה׳. ורש״י ז״ל פירש הצאן ובקר ישחט להם, כדי שיהרגו, הוא שאמר למעלה עד אשר יצא מאפכם, ומצא להם, ותהא אכילה זו מספקתן לעולם, וכי שבחך הוא זה, משל לסוס שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב״ה היד ה׳ תקצר, אם לא אתן להם בשר יאמרו שידי קצרה, הטוב בעיניך שיד ה׳ תקצר בעיניהם, מוטב יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד ה׳ קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי אם לא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על בקשתן מאחר שאינן אלא מבקשי עלילה לא תספיק להן סופן לרנן אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים, א״כ יאמרו שידי קצרה. והחכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו ז״ל, הצאן ובקר ישחט להם, כי כאשר התאוו תאוה היו להן צאן ובקר הרבה אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים כדכתיב (ויקרא י״ז) איש איש מבית ישראל וגו׳, ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב (שם ז׳) אשר יאכל מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה, ועל כן יאמר הצאן ובקר ישחט להם כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום ומצא להם באמת יספיק להם, אבל אם זה לא יהיה איך יאכלו בשר שיספיק להם, ענהו הקב״ה היד ה׳ תקצר, אני אתן להם בשר שיספיק זולתי צאן ובקר ודגים, כן כתוב בשרש מצא בספר מכלול, והוא פירוש נכון, אלא שלשון כל דגי הים אינו מתישב על הלשון לפי הענין.

Daat Zekeinim Bemidbar 11:13דעת זקנים במדבר י״א:י״ג

תנה לנו בשר – שלא כהוגן שאלו שהרי המן היה מתהפך להם לאותו טעם שהיו שואלים שנא׳ ויתן להם שאלתם בשר שור ובהמה כבר היה להם שנא׳ וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וא״ת אכלום במדבר הרי נאמר ומקנה רב וכו׳ מכאן אמר ר׳ שמואל לא נתאוו אלא לעריות שנא׳ וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנא׳ איש אל כל שאר בשרו. הרי שבקשו להתיר עריות וכן הוא אומר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ולכך אמר ויחר אף ה׳ מאד ובעיני משה רע באותה שעה אמר משה להקב״ה לשעבר היה אתי מי שישא ויתן במשאם שהיו שבעים זקנים שנתמנו מהר סיני שנא׳ ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ועכשיו אני לבדי שנא׳ לא אוכל לבדי לשאת והיכן היו אותן שבעים זקנים אלא שמתו במתאוננים שנא׳ והאספסף אשר בקרבו פליגי בה ר׳ שמן בן אבא ור׳ שמעון בן מנסיא חד אמ׳ אספסוף זה ערב רב וחד אמר אלו שבעים זקנים שנאמר בהם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכתיב שם ותבער בם אש ה׳ ותאכל בקצה המחנה ודרשי׳ בקצינים שבמחנה אלו הסנהדרין וראויין היו לשריפה עם נדב ואביהוא משעת מתן תורה שנא׳ ויחזו את האלהים ונא׳ ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וכו׳ וכמו שתרגם ואל רברבי בני ישראל לא הוה נזקא מכלל שהיו ראוין לנזק להשלחת יד אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד שמיני למלואים כדפירש״י לעיל ולזקנים עד כאן וכן כתיב בתהלים ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנא׳ ואם מעיני העדה.

Daat Zekeinim Bemidbar 11:21-23דעת זקנים במדבר י״א:כ״א-כ״ג

(כא) ויאמר משה שש מאות – ומקשים העולם היאך עולה על דעתו של משה לומר דבר זה וכי לא היה יודע שהיה בידו של הקב״ה להספיק שאלתם. ופי׳ הגאון רבינו נסים דה״ק ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כלו׳ עם רב הם ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כלו׳ אמרת באף ובחמה כדכתיב עד אשר יצא מאפכם בשר אתן להם ביום אחד כדי לאכול חדש ימים. הצאן ובקר ישחט להם כלו׳ על מה שאמרת להספיק ידעתי כי כל תוכל אבל מה שעל האדם לעשות מה יהיה וכי יוכלו בני אדם לאסוף ביום אחד לצורך שש מאות אלף רגלי עד חדש ימים ואם כל דגי הים יאסף כלו׳ אם יהיו כל דגי הים נצודים במצודה ולא יהיו צריכים כי אם לאסוף כלו׳ היכולין לאסוף ביום אחד לצורך חדש ימים. (כג) ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר – כלו׳ כמו שבידי להספיק כן בידי לאחוז בידם עד שיתקיימו דברי וזש״ה ויטוש על המחנה וגו׳ וכאמתים על פני הארץ מגובה שלא היו צריכין אפי׳ להושטת יד. ד״א הצאן ובקר וגו׳ בודאי משה היה יודע שיש כח ביד הקב״ה להספיק אלא ה״ק אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבת קרבן אל פתח אהל מועד ואין כאן אלא שלש כהנים אהרן ובניו וא״כ המורם מהם יבא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם בניחותא כלו׳ אם היו שואלים דגים ואתה היית מספיק להם ניחא שאין בהן קרבן אבל בשר שאמרת ליתן להם דמשמע מצאן ובקר קשיא לפי שצריכין לעשות מהן קרבן. ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר עתה תראה שאתן להם בשר ולא יצטרכו לקרבן וזהו השלו שאין מביאין ממנו קרבן.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 11:7ר׳ יוסף אבן כספי במדבר י״א:ז׳

והמן כזרע גד – ספר הכתוב בזה שבחי המן בכל אפניו, להראות לנו איך הנבלים האלה התרעמו על הטובה השלמה, ואיך היתה תאותם כתאות החולים המתאוים לעפר ולפחם.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 11:21ר׳ יוסף אבן כספי במדבר י״א:כ״א

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי – כבר קדם לנו במראות הסנה, איך היה ראוי למשה החכם לטעון או לשאול על דברי השם, עד שיעמיד על הבנת אמתתם הבנה שלמה, ואין זה קוטן אמנה מאתו בשם ית׳, אבל קוטן אמנה ובטחון בעצמו, והיותו חושד שכלו פן יקצר מהבין.

Ralbag Bemidbar 11:4רלב״ג במדבר י״א:ד׳

והאספסֻף אשר בקרבו – זה ערב רב שעלה אתם ממצרים. התאוו תאוה – מגיד שלא נתרעמו על דבר הכרחי להם, אם לא לרדיפת התאוה, כי המן היה מספיק להם. והנה אלו הפחותים היו סיבה שלמדו מהם ישראל ובכו, ואמרו שהם מתאוים מאד לאכול בשר. ואף על פי שכבר היה להם מקנה רב, הנה רצו למצוא תואנה אם יוכל ה׳ יתעלה לתת להם בשר.

Ralbag Bemidbar Toalot 11רלב״ג במדבר תועלות י״א

(א-ג) התועלת התשיעי הוא לפרסם שה׳ יתעלה יודע מחשבות האנשים ושופט אותם על כל נעלם, לתת לאיש כדרכיו. ולזה סיפר שתכף שהיו העם מוצאים תואנה רעה להסיר מעליהם עבודת ה׳ יתעלה, במה שהיו חושבים כי ה׳ יתעלה לא יראה ולא ישמע אלו הדברים אשר בכאן, שמע ה׳, והגיע להם ממנו על זה עונש נפלא. ולפרסם זה הענין נקרא שם המקום ההוא ׳תבערה׳. (ד) התועלת העשירי הוא להודיע שראוי להישמר מחבר רע; וזה, כי בהתחבר ישראל אל האספסוף אשר עלה עמם נכשלו בשנמשכו לחסרונותם והתאוו לאכילת הבשר עמהם, עם היות להם העָרֵב שבמזונות בזולת עמל וטורח. וזהו אומרו ׳והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישֻבו ויבכו גם בני ישראל׳ (יא, ד). (לא-לד) התועלת האחד עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיהיה רודף אחר התאוות. הלא תראה מה שקרה לאלו בעבור רודפם אחר התאוות, שמתו מהם רבים. ואמנם רצה ה׳ יתעלה למלאות שאלתם, להראות לעם כי יד ה׳ יתעלה לא תקצר, כדי שתתחזק אמונתם בה׳ יתעלה, ונגלה להם שהביא להם בשר לרוב לחודש ימים, כי הממעיט אסף עשרה חומרים. והנה לא ענשם ה׳ יתעלה כששאלו בשר ולחם בהיותם במדבר סין, כי אז לא היה להם המן, והיה ראוי שיבקשו להם מזון; ואולם עתה שהיה להם המן הורה זה על רדיפת התאוות. או שהיתה כוונתם לנסות ה׳ יתעלה אם יוכל לתת להם בשר בכמו זה הריבוי הנפלא. (טז-יז) התועלת השנים עשר הוא להודיע שכאשר יביא ההכרח לעשות מופת, ישתדל ה׳ יתעלה שיהיה בו היותר מעט מן הזרות שאפשר. ולזה אמר ה׳ יתעלה למשה שיאסוף מזקני העם, שהם החכמים, להגיע להם הנבואה; ולזה גם כן רצה שיהיו שוטריו, שיהיה להם כח להנהיג העם במנהגים המדיניים; להיות שני אלו הדברים מתנאֵי הנביא, כי האנשים שזה דרכם יתכן יותר בהם שתגיע להם הנבואה. ולזה לא היה מן הזרות בהגעת הנבואה להם מה שיהיה מן הזרות בהגעת הנבואה לאשר אינם חכמים, ואם הוא מבואר שלא היו ראויים לנבואה מצד עצמם, לפי מה שנתבאר בזה הסיפור. (כג) התועלת השלושה עשר הוא להודיע זה המופת הנפלא שהיה בהגעת הנבואה לשבעים הזקנים ובנתינת השלו לישראל בזה הריבוי הנפלא, כי זה כולו ממה שיישיר לקיום הפינות התוריות.

Abarbanel Bemidbar 11:16אברבנאל במדבר י״א:ט״ז

והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר לפי שהשאלה ההיא היתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלהיות. אבל אחרי שירד להם המן מזון נכבד מאד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה׳ כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם לא היה ראוי שיספקו בהשגחתו ולא ביכלתו כ״ש שכבר נתן להם פעם אחרת את השלו. ואיך אמרו עתה מי יאכילנו בשר. הנה מפני זה נתחייבו כאן עונש ולא בראשונה. וע״כ אמר כי מאסתם את ה׳ אשר בקרבכם ור״ל המשגיח בכם ותבכו לפניו כי באמת לפניו היתה הבכיה שעשיתם לפי שהוא היה משגיח בכל מעשיכם. והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם למה זה יצאנו ממצרים כאלו מאסתם את דבקות אלהותו.

Maharsha: Hiddushei Aggadot Yoma 75aמהרש"א: חידושי אגדות יומא עה.

וחד אמר עריות כו'. עי' פרש"י והיינו בשהותרו לישא גם בקרובים הפריה ורביה מתרבה יותר ודקאמר נמי ומ"ד עריות דכתיב חנם לפי שברחוקות לא ימצא לישא אלא במוהר ומתן משא"כ בקרובות דאפשר שיתרצו חנם ולמ"ד התם דבן נח מותר בבתו ניחא טפי בחנם: שנאסרו כו'. וכתב הרא"ם לא ידעתי למה נתעוררו עכשיו כו' והלא עברו כמה חדשים כו' שהרי מיוה"כ שירד משה שוב לא עלה כו' וי"ל דלא נאמרה כל התורה לישראל אלא כ"א בזמנה כו' ע"ש ומ"מ ק"ק למה נתעוררו על איסור עריות בזמן תרעומתן על המן ובאמרם מי יאכילנו בשר וי"ל ע"פ מ"ש לקמן גד שמגיד אם בן ט' לראשון ואם בן ז' לאחרון דהשתא בכה"ג ביבום אשת אחיו אם נמצא עומר הקטן בבית בעלה הראשון שמת הרי השני בא עליה באיסור ערוה ולכך ע"י המן נתרעמו על העריות:

Maharsha: Hiddushei Aggadot Hullin 17aמהרש"א: חידושי אגדות חולין יז.

נאסר להם בשר תאוה כו' בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו'. מזה נראה לישב מה שדקדקו בתוספות ערכין פ"ג אקרא דהתאוו תאוה במדבר דבשליו שני כתיב התאוו תאוה לפי שהיה אחר מ"ת ולמ"ד הכא דבמדבר נאסר להם בשר תאוה וקאמר קרא שהתאוו במדבר לדבר איסור שהתאוו לבשר תאוה שיהא מותר להם כשיכנסו לארץ וז"ש בתהלים ויתאוו תאוה במדבר שהזכיר שהתאוו לדבר שהיה אסור להם במדבר עד שיכנסו לארץ ולפי שהם התאוו לדבר אחד של איסור ודבר א' של היתר לדבר של איסור כדכתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר דהיינו בשר תאוה שלא הותר במדבר ולדבר א' של היתר זכרנו את הדגה וגו' ועז"א משה על תאות האיסור הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שהרי נאסר להן בשר תאוה במדבר אבל השני' של היתר שאמרו זכרנו את הדגה וגו' את כל דגי הים ביד ה' למצוא להם והיה מאמר הש"י בזה עתה תראה היקרך דברי אם לא שביד ה' ליתן להן תאותן בין של היתר ובין של איסור ונתן להם הש"י דבר אחד שהוא השליו שהוא מין עוף ומהאי קרא למדנו ברפ"ב דחולין שחיטה לעוף בסימן א' וצאן ובקר ישחט להן דבהמה בשחיטה וכל דגי הים יאסף להם דדגים באסיפה בעלמא סגי אבל עוף שנברא מן הרקק בסימן א' שהוא קרוב למין בהמה ולמין עוף שיהא להם כל תאותן בדבר א' של היתר דלא נאסר להן בשר תאוה במדבר אלא בקר וצאן דאפילו צבי ואיל הותר להן כדמסיק שם ועד"ז אמר הכתוב הבשר עודנו בין שיניהם וגו' ירצה שעל תאות אכילת דגים שהיה של היתר לא נענשו אבל שנתמלא בזה תאותן של איסור שהוא בשר תאוה כמ"ש מי יאכילנו בשר עודנו בין שיניהם וגו' נענשו על תאותן של דבר איסור וק"ל:

Seforno Bemidbar 11:4ספורנו במדבר י״א:ד׳

וישובו ויבכו, they again pretended to have justified complaints, testing God’s patience. This time they cried that they had agreed to leave Egypt. This was equivalent to insulting the Presence of the Shechinah that had honoured them with its presence amongst them. Moses tells them this explicitly in verse 20 when he said: יען מאסתם את ה' אשר ,בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים?, “because you despised the Lord Who is in your midst and you cried, saying: “why is this that we left Egypt?” מי יאכלנו בשר?, They said this in order to test if He would permit incestuous relations to His people (compare Psalms 78,18 where Assaph says וינסו א-ל בלבבם לשאל אוכל לנפשם, they asked openly for meat, and in their hearts for sexual gratification other than by their wives).

וַיָּשׁוּבוּ וַיִּבְכּוּ – חָזְרוּ לִהְיוֹת כַּמִתְאוֹנְנִים לְנַסּוֹת, וּבָכוּ עַתָּה עַל שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹאֲסִים מַעֲלַת הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ ״יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה׳ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶה יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם״ (פסוק כ׳). מִי יַאֲכִילֵנוּ בָשָר – לְנַסּוֹת ״אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ״ (תהלים ח׳:כ׳), כַּאֲשֶׁר הֵעִיד הַמְשׁוֹרֵר בְּאָמְרוֹ ״וַיְנַסּוֹ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אכֶל לְנַפְשָׁם״ (שם פסוק י״ח).

Keli Yekar Bemidbar 11:4כלי יקר במדבר י״א:ד׳

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה – כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה׳ על צד העונש לא במקרה ע״כ פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם וזה״ש והאספסוף אשר מתחילה בקרבו בקרב לבו התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו, ויבכו גם בני ישראל מדקאמר גם ש״מ שהערב רב היו בוכים תחילה ומבכים גם את בני ישראל עמהם וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז״ל (סוכה נב:) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק״ו שלשון בשר יש לפרש כך. ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע״כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע״פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ״מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה״ש מי יאכילנו בשר. וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע״פ שמקררין מ״מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג״כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע״כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו׳ המחזיק הפריצות ביותר מ״מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ״ש משה מאין לי בשר וגו׳ אם את כל דגי הים וגו׳ כי טענו על ב׳ אלו שמסייעין לפ״ו ונתן להם ה׳ את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם, וכן אמרו במדרש (תנחומא ט״ז) כתיב (תהלים ע״ח:כ״ז) וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן (ויקרא י״ח:ו׳) איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם. ואת״ל עכ״פ שהדגים מקררין וממעטין התאוה, אזי כך תפרש הפסוקים כי המה שאלו בשר המחמם ומרבה התאוה ואמרו זכרנו את הדגה כו׳ והקשואים והאבטחים כי כל הדברים הללו מקררין ומ״מ לא היו מזיקין אל התולדה לפי שהיה לנו גם החציר והבצלים והשומים המחממין ביותר ומבטלין הקרירות אבל עתה נפשינו יבשה כו׳.

Netziv Bemidbar 11:6נצי״ב במדבר י״א:ו׳

אין כל – לפני המזון. בלתי אל המן עינינו – בתוך המזון. והרמב״ן פירש שאמרו: אפילו המן אשר אנו חיים בו, איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אלא נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת, כי באולי יבא לנו. והנני להוסיף, שזו כוונת הספרי על המקרא ״התאוו תאוה״, וזה לשונו: יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם, ת״ל ״התאוו תאוה״ — היו מתרעמים על המן שהיה יורד בכל יום (עכ״ל). הכוונה, ד״תאוה״ משמעו שהוא באמת דבר שראוי ליתאב לו, והיינו המן הנפלא, ועליו התאוו והתלוננו, והיינו על מה ׳שהיה יורד בכל יום׳, ולא פעם אחת בשנה, ולא היו צריכים שיהיו עיניהם תלויות אם ירד למחר, כדאיתא ביומא (עו,א). זו היתה עיקר התרעומת {מאיזו כת שבהם. וכמו שהיה אח״כ בעת המרגלים, שנמצאו אנשים שלא רצו ליכנס לארץ ישראל משום דשם ההשגחה רבה, כמו שכתבתי להלן (יד,ד), כך היתה איזו כת שעיקר התרעומת היתה שתלויים במן על אביהם שבשמים}. אלא שבושו לומר שאין רוצין לתלות את עיניהם לאביהם שבשמים, משום הכי חפשו עלילה אחרת לומר שתאוה נפשם לבשר וכיוצא בזה. וזה כללו בלשון ״בלתי אל המן עינינו״ וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל.