Sinning with Quail/5

EN/HEע/E

Sinning with Quail

Sources

Shemot 16:1-14שמות ט״ז:א׳-י״ד

(1) And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt. (2) And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness; (3) and the children of Israel said unto them: 'Would that we had died by the hand of the Lord in the land of Egypt, when we sat by the flesh-pots, when we did eat bread to the full; for ye have brought us forth into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.' (4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.' (13) And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp. (14) And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground.

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) [וַיִּלּוֹנוּ] (וילינו) כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד י"י בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.

Bemidbar 11:4-10במדבר י״א:ד׳-י׳

(4) And the mixed multitude that was among them fell a lusting; and the children of Israel also wept on their part, and said: 'Would that we were given flesh to eat! (5) We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic; (6) but now our soul is dried away; there is nothing at all; we have nought save this manna to look to.' (7) Now the manna was like coriander seed, and the appearance thereof as the appearance of bdellium. (8) The people went about, and gathered it, and ground it in mills, or beat it in mortars, and seethed it in pots, and made cakes of it; and the taste of it was as the taste of acake baked with oil. (9) And when the dew fell upon the camp in the night, the manna fell upon it. (10) And Moses heard the people weeping, family by family, every man at the door of his tent; and the anger of the Lord was kindled greatly; and Moses was displeased.

(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. (ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. (ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. (ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו. (י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף י"י מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

Tosefta Sotah 6:4תוספתא סוטה ו׳:ד׳

דרש ר״ע (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם [ומצא להם] וכי מספיק להם [אם] את כל דגי הים [וגו׳] וכי הוא מספיק להם כגון שנא׳ (ויקרא יב) ואם לא תמצא ידה די שה וכי איזה קשה זו או (במדבר כא) שמעו נא המורים הוי אומר זו קשה [יתר] משמעו נא המורים אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו בגלוי נפרעין ממנו [זה] שבסתר חיסך עליו המקום רשב״א אומר אף [זו] שבסתר לא חיסך עליו המקום שנא׳ (במדבר יא) עתה תראה היקרך דברי אם לא ואני אומר ח״ו שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו אפשר למי שנאמר בו (במדבר יב) לא כן עבדי משה וגו׳ תעלה על דעתו שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו והלא כשהיו ישראל במצרים [נילוס] נהר [מספיק להם דגים ולמצרים בהמת מצרים מספקת] להם ולמצרים אלא לענין שנא׳ (במדבר יא) לא יום אחד תאכלון וגו׳ עד חדש ימים אמר משה לפני הקב״ה [רבש״ע] כך הגון להם שתתן להם ותמיתם אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול אומרים לחמור טול כור שעורין ונחתוך את ראשך [יהיו] אומרים עלי [ולך אין בשרם] מוצאת אמר לו וכי הגון להם שיאמרו אין המקום מספיק לנו ולבהמתינו אלא יאבד הן ואלף כיוצא בהן ולא תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת שנאמר (שם) ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר וגו׳ ר״ג בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על [תיפלתם] אם תתן להם בשר [בהמה] גסה יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו תתן בשר בהמה דקה יאמרו בשר חיה ועוף אנו מבקשים אם תתן בשר חיה ועופות יאמרו בשר דגים וחגבים אנו מבקשים שנאמר (שם) הצאן ובקר ישחט להם השיבתו רוח הקדש (שם) עתה תראה היקרך דברי אם לא ורואה אני את דברי מדברי ר״ע.

Rashi Shemot 16:7:8רש״י שמות ט״ז:ז׳:ח׳

(7) ובקר וראיתם AND IN THE MORNING YE SHALL SEE [THE GLORY OF THE LORD] – Not in reference to that glory of which it stated, (v. 10) "And behold the glory of the Lord appeared in the cloud" is this said, but thus, in effect, did he say to them: In the evening ye shall know that His hand has the power to give you your desire and He will give you flesh; but not with a radiant countenance will He give it to you, because you have asked Him something that is not proper (since one can exist without eating meat), and out of a full stomach (i.e. you really have meat for you have an abundance of cattle); but the bread for which you have asked out of necessity — when it falls in the morning you will behold the glory of the radiance of His countenance (His glory), because He will make it fall for you in a manner that is indicative of His love (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:7) — in the morning, whilst there is yet time to prepare it, and there shall be dew above it and dew below it as though it were carefully packed in a chest (Yoma 75b). את תלנתיכם על ה' this is the same as תלנתיכם] אשר על ה'] YOUR MURMURINGS WHICH ARE AGAINST THE LORD. ונחנו מה (lit., and we, what?) means AND WE, WHAT ARE WE accounted (of what importance are we?), כי תלינו עלינו THAT YOU MAKE everyone MURMUR AGAINST US – your sons, and your wives, and your daughters and the mixed multitude. — And whether I like it or not I am forced to explain the word תַלִּינוּ in the sense of "you make (people) do something", viz., murmur (i.e. what we call the Hiphil conjugation), because of its (the ל) be eshed and because of the קרי. For if it (the ל) were weak (i.e. without a Dagesh), I would explain it in the sense of "ye do something" (our Kal), just as, (Exodus 17:3) "And the people murmured (וַיָלֶן) against Moses", or, if there was still a Dagesh but there was no י in it, so that it could be read תִלּוֹנוּ, I would explain it as meaning "ye put yourself in a state of murmuring" (our Niphal; cf. Rashi on Exodus 15:24). Now, however, it being as it is, it must imply "you make others murmur", just as in the case of the spies it states, (Numbers 14:36) "And they made all the congregation to murmur (וַיַּלִּינוּ) against him" (where וַיַּלִּינוּ is the same grammatical form, so far as conjugation is concerned, as תַלִּינוּ, but as it has an object, כל העדה, it cannot mean "And they murmured", and must necessarily mean "they made the congregation murmur). (8) בשר לאכל FLESH TO EAT – but it does not add as it does in the next phrase לִשְׂבֹּעַ, "to satisfaction"; the Torah thus teaches us a rule of conduct — that one should not eat meat to satiety. And what did He see (what reason had He) that He made bread fall for them in the morning and flesh at evening? Because the bread they asked for was a proper thing to demand since it is impossible for a person to exist without bread; but meat they asked for improperly, for they had abundant cattle, and besides it was possible for them to exist without flesh. On this account He gave it to them at evening, at a time of (when it would cause them) trouble, a manner which was not favourable to them (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:8; Yoma 75). אשר אתם מלינים עליו means [YOUR MURMURINGS] WHICH YOU MAKE others who hear you murmuring MURMUR AGAINST HIM.

(ז) ובקר וראיתם וגו׳ – לא על הכבוד שנאמר בו: והנה כבוד י״י נראה בענן (שמות ט״ז:י׳), נאמר, אלא כך אמר להם: ערב וידעתם (שמות ט״ז:ו׳) – כי יכולת בידו לתת לכם תאותכם, ובשר יתן לכם, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מליאה. והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו תראו בבקר את כבוד אור פניו, שיורידוהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. את תלונותיכם על י״י – כמו: אשר על י״י. ונחנו מה – מה אנחנו חשובים. כי תלינו עלינו – תרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב. ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו, מפני דגשותו וקרייתו, שאילו היה רפי, הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו: וילן העם על משה (שמות י״ז:ג׳), או אם היה דגש ואין בו יו״ד, ונקרא תלינו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו. עכשיו הוא משמע: תלינו אחרים, כמו במרגלים: וילינו עליו את כל העדה (במדבר י״ד:ל״ו). (ח) בשר לאכל – ולא לשבוע, לימדה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי איפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד שהיה איפשר להם בלא בשר, לפיכך נתנה להם בשעת טורח שלא כהוגן. אשר המה מלינים – את אחרים. השומעים אתכם מתלוננים.

Rashi Bemidbar 11:4רש״י במדבר י״א:ד׳

והאספסף AND THE THRONG – This was the mixed multitude that had gathered themselves unto them when they left Egypt (the word is from the root אסף, "to gather") (Sifrei Bamidbar 86). — The next words of the Biblical text must be inverted to read as follows: וישבו גם בני ישראל ויבכו AND THE CHILDREN OF ISRAEL ALSO AGAIN WEPT together with them. מי יאכלנו בשר WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT? – But did they not have flesh? Has it not been already stated, (Exodus 12:38) "and a mixed multitude went up with them and flocks and herds, [even very much cattle]"?! If you say, "They had already eaten them", then I reply, "But is it not stated at a later period, when they were about to enter the Land, (Numbers 32:1), "Now the children of Reuben had cattle in a very great multitude"? But the truth is that they were only seeking a pretext (Sifrei Bamidbar 86).

והאספסוף – אילו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. וישובו – גם בני ישראל ויבכו עמהם. מי יאכילנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגומ׳ (שמות י״ב:ל״ח) ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתן לארץ נאמר, ומקנה רב היה וגו׳ (במדבר ל״ב:א׳), אלא שמבקשין עלילה.

Rashi Bemidbar 11:7רש״י במדבר י״א:ז׳

והמן כזרע נד AND THE MANNA WAS AS CORIANDER SEED – He who said that (the previous verse) did not say this: Israel said, "our eyes are only on this manna", but the Holy One, blessed be He had it written in the Torah, and the manna was like coriander seed" — as much as to say "See, ye people of the world, about what My sons were complaining, whilst as a matter of fact the manna is excellent in so many different ways!" (Sifrei Bamidbar 88). כזרע גד i.e. it was round like גד, coriander-seed in O. F. הבדלח is the name of a precious stone. BEDELLIUM. (Some editions add the O. F. קרישטל crystal).

והמן כזרע גד הוא – מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומר בלתי אל המן עינינו, והקב״ה אומר והמן כזרע גד הוא, כלומר: ראו באֵו עולם על מה מתלוננים בניי והמן (כזרע) כך וכך חשוב הוא. כזרע גד – עגול כגידא, זרע קוליינדרי. בדולח – שם אבן טובה קרישטל.

Rashi Bemidbar 11:10רש״י במדבר י״א:י׳

בכה למשפחתיו [THEN MOSES HEARD THE PEOPLE] WEEP THROUGHOUT THEIR FAMILIES – i.e. the members of each family gathered together and wept in order to display their discontent in public. Our Rabbis, however, said that למשפחתיו means "the people wept because of family affairs" — because of the intermarriage of blood-relalives that had been forbidden to them (Sifrei Bamidbar 90; Yoma 75a).

בכה למשפחותיו – משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו פירשו למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם (ספרי במדבר י״א:י׳). [ובעיני משה רע – ידע לבו כי מרה תהיה בהם כי חנם הם בוכים. האנכי הריתי – אֵם אני להם ובמעי היו או ילידתיהו כאב לבן.]

Rashi Bemidbar 11:21-23רש״י במדבר י״א:כ״א-כ״ג

(21) שש מאות אלף רגלי [THE PEOPLE AMONGST WHOM I AM ARE] SIX HUNDRED THOUSAND FOOTMEN – He was not particular to mention also the odd number — the remaining three thousand. But Rabbi Moses the Preacher explained that the number 600,000 is exact because only those who went forth from Egypt wept (since only they could have said, (v. 5) "We remember the fish which we did eat in Egypt", and they who left Egypt are described, as here, by the term רגלי added to the number 600,000; cf. Exodus 12:37). (22) הצאן והבקר ישחט SHALL THE FLOCKS AND HERDS BE SLAUGHTERED [FOR THEM TO SUFFICE THEM?] – This is one of those four things (Biblical passages) which R. Akiba interpreted in a certain way but R. Simeon did not interpret them similarly. Rabbi Akiba says: שש מאות אלף רגלי ... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר — all this is to be taken literally and the words ומצא להם should be rendered by "would it suffice for them?", in the same sense as we find this word used in (Leviticus 25:26) "and he have sufficient (ומצא כדי) for redeeming it" (ומצא להם is taken as the equivalent of ומצא כדי להם). Now — R. Akiba continued — which case was worse? This or that when Moses exclaimed, (Numbers 20:10) Hear now, ye rebels!?" Obviously this case here was worse, only because he did not utter his doubt in public, Scripture (God) showed some regard for him and did not punish him, whilst that sin at Meriba took place in public, therefore Scripture does not show any regard for him. Rabbi Simeon, however, says: "God forbid!" — "Such an idea never entered the mind of that righteous man! He of whom Scripture writes, (Numbers 12:7) 'He is faithful in all my house' — would he have said, 'The Omnipresent cannot supply sufficient for us!' But what he said was this: '[the people, amongst whom I am, are] six hundred thousand footmen; and Thou hast said, I will give them flesh, for a whole month — and then You want to kill a nation so great as this is?! Shall the flocks and the herds be slaughtered for them that they (the people) should immediately be killed, and this eating should be their last (lit., should satisfy them for ever: ומצא להם)?! Is this Your praise? Do people say to an ass, take (eat) this Kor of barley and then we will cut off thy head!'? The Holy One, blessed be He, thereupon said to him, 'But if I do not give them flesh, they will say that My hand has waxed short; would it be pleasing to you that the hand of the Lord should appear in their eyes to have waxed short? — Let them and a hundred like them perish but let not My hand appear to them to have waxed short even for a single moment'!" (Tosefta Sotah 6:4) (23) עתה תראה היקרך דברי THOU SHALT SEE NOW WHETHER MY WORD SHALL COME TO PASS UNTO THEE [OR NOT]. – R. Gamliel, the son of R. Judah ha-Nasi said, "The dialogue took the following course: Moses said, "One can never understand a babbler! (One can never fathom his meaning.) Since they are merely seeking a pretext You will never satisfy them (the meaning of the text is: If all the cattle in the world were slaughtered for them, ומצא להם, would this suffice them, i.e., would they be satisfied with that?), in the end they will always argue against You. If You give them flesh of large cattle (oxen) they will say 'We wanted that of small cattle (sheep)'; if You will give them flesh of sheep, they will say We wanted that of oxen', or, 'we wanted wild beasts (venison) and fowls', 'we wanted fish and locusts!' Thereupon He said to him, 'If that be so and I give them nothing at all, they will say that My hand has waxed short!' "Moses thereupon said, "I will go and appease them". He answered him: "Thou shalt see now whether My word shall come to pass unto thee — for they will not listen to thee". Moses went to appease them and said to them, "Is the hand of the Lord waxed short? Behold, he continued with the words used later by the Psalmist, (Psalms 78:20): "He smote the rock that the waters gushed out, etc. Surely then he can give bread also [and can provide flesh for His people!]". But they (the Israelites) said: "This what you have said is only a compromise (a way of satisfying us). He has really no power to grant our request!" This is what Scripture means by: "and Moses went out and spake to the people [the words of the Lord]" (i.e. he told them the words used by the Lord only with a different implication). Since, however, they would not listen to him, he gathered the seventy men of the elders [of the people] etc." (cf. Sifrei Bamidbar 95:1; Tosefta Sota 6:4).

(כא) שש מאות אלף רגלי – לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתירים, ור׳ משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים. (כב) הצאן ובקר ישחט – זה אחד מארבעה דברים שהיה ר׳ עקיבא דורש ואין ר׳ שמעון דורש כמותו, ר׳ עקיבא אומר: שש מאות אלף רגלי וגו׳, ואתה אמרת בשר אתן לכם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו׳, הכל כמשמעו מי מספק להם, כעניין שנאמר: ומצא כדי גאלתו (ויקרא כ״ה:כ״ו), ואיזו קשה זו או: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), אלא לפי שזו לא אמר ברבים חיסך לו הכתוב, ולא נפרע ממנו, וזו של מי מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב, ר׳ שמעון אומר: חס ושלום לא עלת על דעתו של אותו צדיק כך מי שכתוב בו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר לפניו שש מאות אלף רגלי וגו׳, ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג את אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרין לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב״ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד י״י תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד קצרה לפניו אפילו שעה אחת. (כג) עתה תראה היקרך דברי – רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר: אי איפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן אלא מבקשין עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן, אמר לו: עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן, אמר להם היד י״י תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו׳, הגם לחם יוכל תת (תהלים ע״ח:כ׳), אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת לנו שאלתנו, וזה הוא שנאמר: ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויקח שבעים איש וגו׳.