EN/HEע/E

Structure – Sefer Bemidbar

Sources

Shemot 40:2שמות מ׳:ב׳

“On the first day of the first month you shall raise up the tabernacle of the Tent of Meeting.

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.

Shemot 40:17שמות מ׳:י״ז

It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

Bemidbar 1:1במדבר א׳:א׳

Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month, in the second year after they had come out of the land of Egypt, saying,

וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

Bemidbar 1:3במדבר א׳:ג׳

from twenty years old and upward, all who are able to go out to war in Israel. You and Aaron shall number them by their divisions.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

Bemidbar 33:38במדבר ל״ג:ל״ח

Aaron the priest went up into Mount Hor at the commandment of Hashem, and died there, in the fortieth year after the children of Israel had come out of the land of Egypt, in the fifth month, on the first day of the month.

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי י״י וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.

Mishna Sotah 7:7משנה סוטה ז׳:ז׳

How are the blessings of the High Priest recited on Yom Kippur? The synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue that stands on the Temple Mount, and the head of the synagogue gives it to the deputy High Priest, and the deputy High Priest gives it to the High Priest. And the High Priest stands; and receives the Torah scroll; and reads the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1–34), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26–32); and furls the Torah scroll; and places it on his bosom; and says: More than what I have read before you is written here. He then reads by heart the portion beginning with: “And on the tenth,” from the book of Numbers (see 29:7–11). And after the reading the High Priest recites the following eight blessings: A blessing concerning the Torah, and concerning the Temple service, and concerning thanksgiving, and concerning forgiveness for iniquity, and concerning the Temple, and concerning the Jewish people, and concerning the priests, and concerning Jerusalem, and the rest of the prayer.

בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד, וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת (שם טז), וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר (שם כג). וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפִּקּוּדִים (במדבר כט) קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה.

Mishna Menachot 4:3משנה מנחות ד׳:ג׳

Rabbi Shimon says: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Nannas that failure to sacrifice the two sheep prevents the bringing of the two loaves but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but the reason for that ruling is not in accordance with his statement. As all the offerings that must be sacrificed on Shavuot that are stated in the book of Numbers (see 28:27), i.e., two bulls, one ram, and seven sheep as additional offerings and a goat as a sin offering, were sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. But all the offerings stated in Leviticus (see 23:18–20), i.e., the offerings accompanying the two loaves, were not sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. Not only were the two loaves not sacrificed, but the accompanying offerings, including the peace offering of the two sheep, were also not sacrificed, because it was only when they arrived in Eretz Yisrael that these additional offerings and those offerings accompanying the two loaves were sacrificed. Neither the additional offerings of Shavuot nor the two loaves, and the offerings that accompany them, were sacrificed in the wilderness, contrary to the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas. Rather, for what reason do I nevertheless say that the sheep should be sacrificed without the loaves, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas? It is due to the fact that the sheep permit themselves, as the sprinkling of their blood and the burning of the portions consumed on the altar renders it permitted to partake of their meat. And why are the loaves not sacrificed without the sheep? It is because there is no item to permit the loaves, as the loaves are permitted only after the sheep are sacrificed.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ.

Sifre Devarim 16:1ספרי דברים ט״ז:א׳

"Observe the month of Aviv": In three places the section of festivals is mentioned: In Vayikra, because of their order; in Bemidbar, because of the (relevant) offerings; in Devarim, for communal exhortation. We are hereby apprised that Moses heard the order of the festivals on Sinai, repeated it to Israel, and repeated it again at the time of their occurrence, Moses telling them: Take care to study these things and to expound them.

פיסקא קכז דבר אחר: שמור את חדש האביב – בג׳ מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (=ויקרא) מפני סדרן. בחומש הפקודים (=במדבר) מפני קרבן. במשנה תורה (=דברים) מפני הצבור.

Eusebius, Historia Ecclesiastica 6:25:1-2

When expounding the first Psalm, he [Origen] gives a catalogue of the sacred Scriptures of the Old Testament as follows: "It should be stated that the canonical books, as the Hebrews have handed them down, are twenty-two; corresponding with the number of their letters." Farther on he says: "The twenty-two books of the Hebrews are the following: That which is called by us Genesis, but by the Hebrews, from the beginning of the book, Bereshith, which means, 'In the beginning'; Exodus, Ve-elle-shemoth, that is, 'These are the names'; Leviticus, Vayyikra, 'And he called'; Numbers, Homesh pequdim; Deuteronomy, Elleh-hadebarim, 'These are the words'..."

Bavli Shabbat 115b-116aבבלי שבת קט״ו:-קט״ז.

Apropos the portion: “And when the Ark traveled,” the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita. It is stated: “And when the Ark traveled and Moses proclaimed: Rise up, God, and Your enemies will scatter and those who hate You will flee from before You.” And The Holy One, Blessed be He, made signs in the Torah for this portion, above and below, i.e., before and after it, in order to say {116a} that this is not its place, as the previous portion does not discuss the nation’s travels. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not for that reason that signs were inserted. Rather, the signs are there because this portion is considered a book unto itself.

ת״ר {במדבר י׳:ל״ה} ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב״ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר {116a} שאין זה מקומה ר׳ אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.

Bavli Sotah 36a-bבבלי סוטה ל״ו

Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: {36b} The names of the tribes were not divided on the stones of the ephod the same way that they were divided in the list found at the beginning of the book of Numbers (Numbers 1:1–15). Rather they were divided the way that they were divided in the second book, i.e., Exodus (Exodus 1:2–4).

רבי חנינא בן גמליאל אומר {36b} לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד אלא כדרך שחלוקין בחומש שני.

Sefer Dikdukei HaTeamim #70 (p.57)ספר דקדוקי הטעמים לר׳ אהרן בן משה בן אשר פיסקה 70 (עמ׳ 57)

ספר בראשית, ספר ראשון, והוא ספר הישרים, משנברא העולם עד שמת יוסף הצדיק, אלפים ושלש מאות ותשע שנה. ספר שני, ואלה שמות, הוא ספר יציאת מצרים, והוא ספר הברית, משמת יוסף עד השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים עד שהוקם המשכן, מאה וארבעים שנה. ספר שלישי, ספר ויקרא, והוא ספר תורת כהנים, משהוקם המשכן באחד לחדש הראשון עד החדש השני, חדש ימים, ככתוב באחד לחדש השני בשנה השנית. ספר רביעי, וידבר, הוא ספר חמש הפקודים, מאחד לחדש השני בשנה השנית עד ארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש, שלשים ושמנה שנה ותשעה חדשים. ספר חמישי, אלה הדברים, והוא ספר משנה תורה, מעשתי עשר חדש באחד לחדש עד החדש הראשון בעשור לחדש, שבעים יום.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 6:3ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ו׳:ג׳

(ג) ...והמאמר ויהי כי החל קודם לויהי נח בן חמש מאות שנה בעשרים שנה. אבל כתב, ויהי נח בן חמש מאות שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה.

Rashi Shemot 38:26רש״י שמות ל״ח:כ״ו

בקע (from בָּקַע to split) is the name given to a weight of half a shekel. לשש מאות אלף וגו' FOR SIX HUNDRED THOUSAND [AND THREE THOUSAND etc.] – Thus were the Israelites in number, and thus did their number amount to after the Tabernacle was set up, as it is stated in the Book of Numbers (ch. II), and at this time, also, when they contributed toward the Tabernacle they were just as many (cf. Rashi on Exodus 30:16). The half-shekels of 600,000 amount to a hundred talents, each talents consisting of three thousand shekels (cf. v. 25). How is this? 600,000 half-shekels are 300,000 whole shekels, making one hundred talents and the remaining 3550 half-shekels make 1775 whole shekels, as stated in the text.

שש מאות אלף וגו׳ – כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכן בספר וידבר (במדבר א׳:מ״ו), ואף עתה בנדבת המשכן כך היו ישראל וכך עלה מיניינם. כיצד? שש מאות אלף חצאין עולין, הרי שלש מאות אלף שלמין, הרי מאת ככר. והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף וז׳ מאות ושבעים וחמשה.

Rashbam Bemidbar 1:2רשב״ם במדבר א׳:ב׳

שאו את ראש כל עדת TAKE A CENSUS OF THE WHOLE COMMUNITY: [A census of males above the age of twenty should be conducted on the first day of the second month] since they now have to go to the land of Israel and [males] over the age of twenty are suitable to make up the fighting force. For, as it is written in the Torah portion Beha‘alotekha (Num. 10:11), on the twentieth day of the second month "the cloud lifted [from the Tabernacle]." [Immediately] after that, it is written (10:29) [that Moses told the people,] "We are setting out for the place [which the LORD has said ...," in order to capture that land.] That is why God ordered a census at the beginning of that same month.

שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י׳:י״א), וכת׳ שם: נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט). ולכך צוה הקב״ה בתחילת חדש זה למנותן.

Ibn Ezra Vayikra 27:1אבן עזרא ויקרא כ״ז:א׳

For the same reason, Scripture now mentions the passage of valuations — on account of its having been said on Mount Sinai (for so it is written at the end [:34]) — unlike the next book, which begins with "God spoke to Moshe in the wilderness of Sinai, in the Tent of Assembly" [Numbers 1:1] like the beginning of the book of Vayyiqra.

גם הזכיר הפרשה של ערכין בעבור שנאמרה בהר סיני, כי כן כתוב באחרונה (ויקרא כ״ז:ל״ד), כי תחלת ספר וידבר מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳) בפרשת ויקרא.

Ibn Ezra Bemidbar Introductionאבן עזרא במדבר הקדמה

בשם אשר פקודי רום ותחת חבר, אחל לפרש על הפשט ספר וידבר.

Ibn Ezra Bemidbar 20:1אבן עזרא במדבר כ׳:א׳

בחדש הראשון – בשנת המ׳. והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים. וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה – בעבור שמתו דור המדבר, ועתה באו הבאים אל ארץ כנען. וישב העם בקדש – בעבור שישבו שם ימים רבים, כי כן כתוב (דברים א׳:מ״ו).

Ramban Bemidbar Introductionרמב״ן במדבר הקדמה

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד, וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה׳:ב׳-ג׳). ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. וצוה: והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א), כאשר אמר: כי סקול יסקל (שמות י״ט:י״ג). וצוה: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), כאשר הזהיר שם: פן יהרסו אל י״י לראות וגו׳ (שמות י״ט:כ״א). וצוה: ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח (במדבר י״ח:ה׳), כאשר אמר שם: וגם הכהנים הנגשים אל י״י יתקדשו וגו׳ (שמות י״ט:כ״ב), והכהנים והעם וגו׳ (שמות י״ט:כ״ד). והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק (שמות כ׳:י״ז), והכהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב) איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו. והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו (ספרי זוטא במדבר י״ח:ד׳): אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין. והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה י״י אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.

Abarbanel Bemidbar Introductionאברבנאל במדבר הקדמה

הנה הספר הראשון מתורת האלהים והוא ספר בראשית. בא ליחס יחוס בני ישראל ומשפחת׳. מהתחלת בריאת עולם עד שנכנסו בגלות מצרים. והספר השני בא לבאר גלותם וגאולת הגופניית משעבוד מצרים והנפשיית משבושי אמונתם שהיו לישראל ונגאלו מהם במעמד הר סיני. ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלהית. והספר הג׳ בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה׳ להתמיד השכינה ביניהם. וזה אם בכהנים משרתי ה׳ ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה. בא הספר הד׳ לספר סדר הנהגת העם. איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך. והסבה אשר בעבור׳ נתעכבו במדבר מ׳ שנה עד תום כל הדור היוצאים ממצרים. ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצו על משה ועל אהרן ואגב גררא באו בתוך הדברים האלו לסבות שיתבארו שמה מצוות מיוחדות לדורות כמצות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדו׳ ונדרים וערי מקלט ומתנות כהונה ולויה ומשמרתם ופקודתם. וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלהית. והסדר הזה יש בו עשרם סדרים להגיד איך היתה הנהגת מרע״ה את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם וגבורתם וסדר מסעם ומחניה׳ ומלחמותיהם. ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ומתנ׳ ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר הענינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה. האמנ׳ עשרה הסדרים האלה יתחלקו לב׳ חלקים. והיה החלק הראשון מה׳ הסדרים הראשונים מהם בספור כל תלאות׳ בהיותם במדבר. והם פ׳ במדבר סיני ונשא ובהעלתך ושלח לך אנשים וקורח. והחלק הב׳ בה׳ הסדרים הנשארים יספר בו מה שקרה להם מהמלחמות משהגיעו אל ארץ נושבת. והם סדר זאת חקת ובלק ופנחס ומטות ומסעי. והנני מפרש אותם בעזרת העוזר האמתי המלמד לאדם דעת:

Abarbanel Bemidbar 2אברבנאל במדבר ב׳

(ב) וידבר ה׳ אל משה לאמר. איש על דגלו באותות וגו׳ עד אלה תולדות אהרן ומשה בעבור שהיתה אחת מהכוונות שכיון יתברך במנין העם במקום הזה כדי לסדר הדגלים. לכן אחר שהשלים הכתוב זכרון מנין השבטים צוה על סדור הדגלים ואמר איש על דגלו באותות ר״ל שלא יהיה חנית השבטים ונסיעתם כרצון איש ואיש אלא שיעשו ד׳ דגלים ובכל דגל יעמדו ג׳ שבטים ויהיה דגל אחד לצד מזרח ודגל אחד לצד מערב ודגל אחד לצד דרום ודגל אחד לצד צפון וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כלם סביב למשכן ויהיה משכן ה׳ כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו אין ספק שאיש על מקומו יבא בשלום. ולא יחשוב מאמרו איש על דגלו באותות שכל אחד מן השבטים היה לו דגל אחד בפני עצמו ושהיו שם י״ב דגלים כל אחד ואחד באותות מתחלפים מחבירו לא היה הדבר כן אבל הדגלים לדעתי היו ארבעה בלבד והאותות שהיו צבועים בהם היו ארבעה והיה דגל אחד משבט יהודה לצד מזרח שהוא הצד היותר נכבד מארבעה הצדדים ותחתיו או עמו היו שבט יששכר וזבולון ולכלם לא היו אלא דגל אחד והוא דגל יהודה. והיה לצד דרום שהוא הצד היותר נכבד אחר המזרח להיותו ימין העולם דגל ראובן והיו תחתיו ועמו שבט שמעון ושבט גד ולא היה להם כלם אלא דגל אחד והוא דגל ראובן הראש בצד ההוא. ולצד המערב הנקרא ימה היה דגל יוסף שראשו אפרים ועמו מנשה ובנימין ולא יהיה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל אפרים. וכן לצד צפון היה דגל דן ועמו היה שבט אשר ושבט נפתלי ולא היה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל דן בלבד והיו אם כן הדגלים ארבעה ולא עוד. אבל המפרשים אמרו שהיו י״ב דגלים לי״ב שבטים וכל דרך איש ישר בעיניו. ולהיות בני לאה ששה היה ראוי שיהיו מהם ב׳ דגלים ואחד מבני רחל ואחד מבני האמהות. אך מפני שהוסר מהם שבט לוי לעבודת המקדש ושמירתו הוצרך לתת במקומו בכור שפחת לאה והוא גד וגם נכנס שמה מפני פקודיו כמו שיתבאר והנה יהודה ימשל לגור אריה שהי׳ בעל כח ובעל כחות רב מאנשים ובאיכות יותר מכל אחיו ולו היה משפט המלוכה ולכן נתנו תחת רגליו אחיו הקטנים ממנו בני יששכר ומבני זבולון ולא ניתן שמעון תחת יהודה בהיות שמעון גדול ממנו ולא היה ראוי שיהיה תחתיו גם נתן ליהודה את יששכר. להיות בני יששכר חכמי לב יודעי העתים והם הראוים לשבת לפני המלכים. וכמ״ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישר׳ וכן זבולון לפי שהיה עם חרף נפשו למות והיו מזבולון מושכים בשבט סופר כמו שית׳ ולו תאות חברת המלכים והמושלים. ובדגל יוסף היו אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה ולכן היה ראש הדגל ותחתיו בנימן ומנשה כל בני רחל מפני קורבת אחות׳. והנה יהודה היה ראוי להיות ראש בכל מסעיהם אבל אחרי מות משה עבד האלהים לכבוד יהושע משרתו שמשל אחריו נתכבד שבטו. אבל אחרי מות יהושע ששאלו בני ישראל מי יעלה בתחלה באה התשובה יהודה יעלה ואמנם שבט דן היה ראש הדגל. ותחתיו אשר ונפתלי לפי שהיו כלם בני השפחות והיה דן ראש הדגל מפני גבורתו כמו שאמר יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח ומשה רבינו אמר דן גור אריה. ואמנם ומה שנה הכתוב וכפל זכרון מספר השבטים כלם לענין הדגלים כיון שכבר נמנו ונכתב מספרם. נראה לי שהיה להעיר הסבה למה נתיחדו השבטים ההם באותם הדגלים שנזכרו כאן האם היה זה בקרי ובהזדמן. לכן גלה הכתוב שהיתה הסבה בזה ענינם ומספר אנשיהם לפי שבעת המלחמה הסכנה היותר עצומה היא בפני המחנה הקודמת כי שם על הרוב יבא האויב להלחם. ולכך ישימו שם תמיד היותר גבורים ועצומים עד שקוראים הצד הקודם ההוא בני אדם הלועזים אב״ן גוארד״א רוצה לומר שצריך מאד לשמרה. ולכך היה לצד מזרח דגל מחנה יהודה ועמו יששכר וזבולון שהיה להם כל כך מהצבא שהיו עולים פקודיהם אל קפ״ו אלף ות׳. ובעבור זה הוצרך הכתוב לזכור פעם אחרת בדגלים מספר פקודיהם לפי שהיה זה סבה להיות הדגל הזה בראשונה והסכנה אחריה היא לפי דרך הלוחמים באחרית המחנה כי אולי יבא האויב משם ויזנב בם כל הנחשלים כאשר עשה עמלק ומפני זה הושם דגל מחנה דן באחרונה לצד מערב מאסף לכל המחנות לפי שהיו לדן ולאשר ולנפתלי יותר צבא משאר הדגלים זולת דגל יהודה כי היו פקודי דגל דן מאה וחמשים ושבעת אלפים ושש מאות. ולכך הזכיר כאן פעם אחרת מספרם. אולם שני הצדדים האחרים דרום וצפון כפי אנשי המלחמות אין הסכנה בהם כל כך כי על המעט יבואו האויבים למחנה אלא מצד הפנים ביד רמה או באחריתו כגנבים ושודדי לילה. ולכך הוש׳ דגל מחנה ראובן לצד דרום שהוא הימין שהיו בו מאה וחמשים ואחד אלף וארבע מאות וחמשים שהוא צבא יותר מעט משאר הדגלים. ולצד צפון אפרים ומנשה ובנימין להיותם מאנשים מועטים מאה ושמונת אלפים ומאה איש לצבאותם. הנה אם כן לא נזכרו המספרים האלה מהשבטים פעם שנית בסדור הדגלי׳ אלא להגיד למה נבחרו אותם השבטים לדגלים שבצדדים ההם והותרה השאלה הז׳.

Shadal Bemidbar 13:2שד״ל במדבר י״ג:ב׳

שלח לך – לטובתך, שידעו ענין הארץ והעם מתחלה, ולא יערערו עליך לבסוף. שלח לך אנשים – בדברים (א׳:כ״ב) כתוב כי ישראל אמרו נשלחה אנשים לפנינו, וכאן הוא אומר כי ה׳ דבר אל משה שלח לך אנשים, ונראה כי הם שאלו, וה׳ הסכים וצוה למשה שיעשו כדבריהם, וכאן לא הזכיר שהם שאלו, כדי שלא יהא נראה שחטאו בשאלתם. ונראה כי הכל היה סבה מאת ה׳, וכמו שכתב הרמב״ם (מורה ח״ב פל״ב), אלא שהוא אומר שהיה מחכמת ה׳ להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה ונולדו ג״כ (באותם ארבעים שנים) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות, ואני אומר שלא היתה כוונת האל שיקנו גבורה, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, אבל סבב שיתעכבו במדבר, למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה משה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו, ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו צריכים להתפרנס דרך נס, ולא היתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבותם לדורות עולם, כמו שהיה הענין על ידי שישבו ארבעים שנה במדבר, ומשה מנהיגם ומפרנסם באותות ובמופתים, ומלמדם דרכי ה׳; והחנוך הזה אשר לא היה כמהו בכל הארץ, שיהיו מאתים רבוא נפשות יושבים אצל מלמדם במשך ארבעים שנה, בלי שיהיו טרודים בבקשת מזונותיהם זה הוא שהעמיק האמונה בלב בני ישראל, באופן שבִתְעות כל יושבי הארץ אחרי האלילים, נשארו תלמידי משה גוי אחד ויחיד בארץ, שומר האמונה הטהורה, וממנו התפשטה ותתפשט לטובת המין האנושי כלו, ומלאה הארץ דעה את ה׳ {ישעיהו י״א:ט׳}.

Shadal Devarim 8:2שד״ל דברים ח׳:ב׳

למען ענותך לנסותך – נראה לי למען חוזר למלת לנסותך, לענותך כדי לנסותך, כי הנסיון הוא הדבר המכוון, ולא העינוי. ובענין עומק הדבר יפה כתב הכורם כי מכאן נראה שעכובם במדבר היה לנסיון ולא על חטא המרגלים, ושאמנם אמתת הענין היא כי תחלת המחשבה היתה להוליכם במדבר מ׳ שנה אם לא יעמדו בנסיון, אבל אם יעמדו בנסיון יביאם מיד אל הארץ. וזה מסייע מאד שטתי בענין המרגלים, כי לא היה עונש ממש, אלא כי ה׳ נסה את ישראל על ידיהם וראה שאינם ראוים לבוא אל הארץ, ועכבם שם עד קום דור אחר, ועיין שם עוד. והנה פי׳ הכתוב כי סבת לכתם במדבר היה כי רצה ה׳ לנסותם הראוים הם להכנס לארץ ולהיות לאומה בין האומות, ונסה אותם בדבר המרגלים, ואחר שלא עמדו בנסיון עכבם שם, אבל ויענך וירעיבך הוא ענין אחר והוא למען הודיעך וגו׳.

Netziv Bemidbar Introductionנצי״ב במדבר הקדמה

פתיחה לספר במדבר זה הספר נקרא בפי התנא רבי חנינא בן גמליאל בסוטה (לו,ב) ׳חומש הפקודים׳, וכך כתב הבה״ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני ׳הפקודים׳ שבזה הספר יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה, משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה׳ בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל, מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים, כמו שביארנו בפרשת חוקת (להלן כ, ה-ח). על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד, אלא לעת הצורך לפי ההכרח, כמו שביארנו שם (פסוק ח׳). ועל זה השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז״ל בבראשית רבה (ג,ה) ״ויבדל אלהים בין האור ובין החושך״ — זה ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני הפקודים שהיו שני עניינים שוים בחומר המעשה, ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. משום הכי בפעם הראשונה היה ע״פ סדר הדגלים מד׳ רוחות כמרכבה לשכינה, והיה אפרים ראש הדגל וקודם למנשה, ולא כן בפקודי פרשת פינחס בשנת הארבעים, כמו שכתבתי בפנים (ב,כ). ועוד, בפקודי פרשת במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט, ולא כן היה בפקודי פרשת פינחס, כמו שכתבתי בפנים (א,ב). משום הכי רשום זה הענין מאד עד שראו חז״ל לקרוא שם להספר ׳חומש הפקודים׳. והנראה, דע״פ זו הכוונה אמרו חז״ל (שבת קטו,א) ד״ויהי בנסוע הארון״ (להלן י,לה) הוא ספר בפני עצמו. ללמדנו, באשר כי התחלת השינוי היה מן (להלן יא,א) ״ויהי העם כמתאוננים וגו׳⁠ ⁠״, כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו, כי היה צל ההשגחה על יד ימינם, ודבר זה היה קשה עליהם לסבול, עד שגרם לשילוח מרגלים, כאשר יבואר ריש פרשת שלח, ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השינוי, כאשר יבואר שם. וא״כ פרשה קטנה זו היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל, עד שכל חלק אחד מן הספר הוא ספר בפני עצמו, כמו (כאילו) זה ההילוך הוא ספר בפני עצמו וזה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וכמו שכתבתי בפרשת בראשית (ה,א) על הפסוק ״זה ספר״, שסיפור ענין גדול נקרא ״ספר״.

Netziv Bemidbar 20:5נצי״ב במדבר כ׳:ה׳

לא מקום זרע ותאנה וגו׳ – הפלא, הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות, והבינו כי לא זוהי תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת, ולמה זה התרעמו עתה. אבל ראוי לדעת, דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולכת לימין משה זרוע תפארת ה׳, ועתה היו עומדים ליכנס לא״י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. על כן התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב, כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת. כך החל המקום יתברך להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע, וללמדם איך יעשו בעת שתהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה, ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל. והנה כשנפסקו המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר, אלא כדי להרגילם לחיים טבעים, וההכרחי למים ימצאו בקדש. ועל גדולי הדור שאין דרכם בכך להטריח אחר צרכי הגוף בדרכים כאלה תהיה השגחה פרטית שלא ישיגו צמאון, וכמו שכתבתי בספר שמות (טו,יז), עיי״ש, ואין זה נס נגלה אלא השגחה נסתרת על יראיו. ומשום הכי המן לא נפסק, שהרי אי אפשר לחיות בלי מאכל אף לגדולי הדור. זו היתה הבנת העם. וכאשר באמת לא מצא להם מים שבקדש לכל העם ובעירם, התרעמו ״למה הבאתם את קהל ה׳⁠ ⁠״ המה גדולי הדור שיכולים לחיות באופן נשגב ממנו שלא ירגישו צמאון, אבל אנחנו שאין אנו כדאים להשגחה זו, אלא בטבע פשוט, ואין מקום להסתפק במים שבקדש לנו ובעירנו ונמות בצמאון. ועוד התרעמו ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, מתחילה לא היה לכם להוציא אותנו בדרך אשר לפני בואנו לארץ ישראל לא נמצא מה לאכול אחר שיכלו העניינים הנסיים. ואמרו בלשון ״ולמה העליתונו״, היינו שנהיה בדוקא אנשי ׳מעלה׳ הראויים להשגחה פרטית. ומשום הכי היה הריב עם משה ביחוד, כמו שכתבתי בספר שמות שם. {שידעו שלזה באו רק בסיבת משה שכך מדתו. אלא שמ״מ אמרו בלשון רבים ״ולמה הבאתם ולמה העליתונו״, היינו, שע״י מעלת משה עשו שניהם בכל המשך, כדכתיב (תהילים עז,כא) ״נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן״}.