EN/HEע/E

Tamar's Plea – כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ

Sources

Vayikra 18:9-11ויקרא י״ח:ט׳-י״א

(9) The nakedness of thy sister, the daughter of thy father, or the daughter of thy mother, whether born at home, or born abroad, even their nakedness thou shalt not uncover. (10) The nakedness of thy son's daughter, or of thy daughter's daughter, even their nakedness thou shalt not uncover; for theirs is thine own nakedness. (11) The nakedness of thy father's wife's daughter, begotten of thy father, she is thy sister, thou shalt not uncover her nakedness.

(ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן. (י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה. (יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.

Vayikra 20:17ויקרא כ׳:י״ז

And if a man shall take his sister, his father's daughter, or his mother's daughter, and see her nakedness, and she see his nakedness: it is a shameful thing; and they shall be cut off in the sight of the children of their people: he hath uncovered his sister's nakedness; he shall bear his iniquity.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא.

Shemuel II 3:2-5שמואל ב׳ ג׳:ב׳-ה׳

(2) And unto David were sons born in Hebron; and his first-born was Amnon, of Ahinoam the Jezreelitess; (3) and his second, Chileab, of Abigail the wife of Nabal the Carmelite; and the third, Absalom the son of Maacah the daughter of Talmai king of Geshur; (4) and the fourth, Adonijah the son of Haggith; and the fifth, Shephatiah the son of Abital; (5) and the sixth, Ithream, of Eglah David's wife. These were born to David in Hebron.

(ב) [וַיִּוָּלְדוּ] (וילדו) לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. (ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב [לַאֲבִיגַיִל] (לאביגל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. (ד) וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל. (ה) וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן.

Shemuel II 13שמואל ב׳ י״ג

(1) And it came to pass after this, that Absalom the son of David had a fair sister, whose name was Tamar; and Amnon the son of David loved her. (2) And Amnon was so distressed that he fell sick because of his sister Tamar; for she was a virgin; and it seemed hard to Amnon to do any thing unto her. (3) But Amnon had a friend, whose name was Jonadab, the son of Shimeah David's brother; and Jonadab was a very subtle man. (4) And he said unto him: 'Why, O son of the king, art thou thus becoming leaner from day to day? wilt thou not tell me?' And Amnon said unto him: 'I love Tamar, my brother Absalom's sister.' (5) And Jonadab said unto him: 'Lay thee down on thy bed, and feign thyself sick; and when thy father cometh to see thee, say unto him: Let my sister Tamar come, I pray thee, and give me bread to eat, and dress the food in my sight, that I may see it, and eat it at her hand.' (6) So Amnon lay down, and feigned himself sick; and when the king was come to see him, Amnon said unto the king: 'Let my sister Tamar come, I pray thee, and make me a couple of cakes in my sight, that I may eat at her hand.' (7) Then David sent home to Tamar, saying: 'Go now to thy brother Amnon's house, and dress him food.' (8) So Tamar went to her brother Amnon's house; and he was lying down. And she took dough, and kneaded it, and made cakes in his sight, and did bake the cakes. (9) And she took the pan, and poured them out before him; but he refused to eat. And Amnon said: 'Have out all men from me.' And they went out every man from him. (10) And Amnon said unto Tamar: 'Bring the food into the chamber, that I may eat of thy hand.' And Tamar took the cakes which she had made, and brought them into the chamber to Amnon her brother. (11) And when she had brought them near unto him to eat, he took hold of her, and said unto her: 'Come lie with me, my sister.' (12) And she answered him: 'Nay, my brother, do not force me; for no such thing ought to be done in Israel; do not thou this wanton deed. (13) And I, whither shall I carry my shame? and as for thee, thou wilt be as one of the base men in Israel. Now therefore, I pray thee, speak unto the king; for he will not withhold me from thee.' (14) Howbeit he would not hearken unto her voice; but being stronger than she, he forced her, and lay with her. (15) Then Amnon hated her with exceeding great hatred; for the hatred wherewith he hated her was greater than the love wherewith he had loved her. And Amnon said unto her: 'Arise, be gone.' (16) And she said unto him: 'Not so, because this great wrong in putting me forth is worse than the other that thou didst unto me.' But he would not hearken unto her. (17) Then he called his servant that ministered unto him, and said: 'Put now this woman out from me, and bolt the door after her.'— (18) Now she had a garment of many colours upon her; for with such robes were the king's daughters that were virgins apparelled.—And his servant brought her out, and bolted the door after her. (19) And Tamar put ashes on her head, and rent her garment of many colours that was on her; and she laid her hand on her head, and went her way, crying aloud as she went. (20) And Absalom her brother said unto her: 'Hath Amnon thy brother been with thee? but now hold thy peace, my sister: he is thy brother; take not this thing to heart.' So Tamar remained desolate in her brother, Absalom's house. (21) But when king David heard of all these things, he was very wroth. (22) And Absalom spoke unto Amnon neither good nor bad; for Absalom hated Amnon, because he had forced his sister Tamar. (23) And it came to pass after two full years, that Absalom had sheep-shearers in Baal-hazor, which is beside Ephraim; and Absalom invited all the king's sons. (24) And Absalom came to the king, and said: 'Behold now, thy servant hath sheep-shearers; let the king, I pray thee, and his servants go with thy servant.' (25) And the king said to Absalom: 'Nay, my son, let us not all go, lest we be burdensome unto thee.' And he pressed him; howbeit he would not go, but blessed him. (26) Then said Absalom: 'If not, I pray thee, let my brother Amnon go with us.' And the king said unto him: 'Why should he go with thee?' (27) But Absalom pressed him, and he let Amnon and all the king's sons go with him. (28) And Absalom commanded his servants, saying: 'Mark ye now, when Amnon's heart is merry with wine; and when I say unto you: Smite Amnon, then kill him, fear not; have not I commanded you? be courageous, and be valiant.' (29) And the servants of Absalom did unto Amnon as Absalom had commanded. Then all the king's sons arose, and every man got him up upon his mule, and fled. (30) And it came to pass, while they were in the way, that the tidings came to David, saying: 'Absalom hath slain all the king's sons, and there is not one of them left.' (31) Then the king arose, and rent his garments, and lay on the earth; and all his servants stood by with their clothes rent. (32) And Jonadab, the son of Shimeah David's brother, answered and said: 'Let not my lord suppose that they have killed all the young men the king's sons; for Amnon only is dead; for by the appointment of Absalom this hath been determined from the day that he forced his sister Tamar. (33) Now therefore let not my lord the king take the thing to his heart, to think that all the king's sons are dead; for Amnon only is dead.' (34) But Absalom fled. And the young man that kept the watch lifted up his eyes, and looked, and, behold, there came much people in a roundabout way by the hill-side. (35) And Jonadab said unto the king: 'Behold, the king's sons are come; as thy servant said, so it is.' (36) And it came to pass, as soon as he had made an end of speaking, that, behold, the king's sons came, and lifted up their voice, and wept; and the king also and all his servants wept very sore. (37) But Absalom fled, and went to Talmai the son of Ammihud, king of Geshur. And [David] mourned for his son every day. (38) So Absalom fled, and went to Geshur, and was there three years. (39) And the soul of king David failed with longing for Absalom; for he was comforted concerning Amnon, seeing he was dead.

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. (ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. (ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. (ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. (ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. (ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה. (ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק [וַתָּלׇשׁ] (ותלוש) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. (ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלָיו. (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. (יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. (יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. (יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. (יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. (טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. (טז) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. (יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. (יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. (יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. (כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. (כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. (כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכׇל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ. (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרׇץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ. (כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ. (כז) וַיִּפְרׇץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל. (כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ. (ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. (לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכׇל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים. (לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כׇּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. (לג) וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי (אם) אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. (לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר. (לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. (לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכׇל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן [עַמִּיהוּד] (עמיחור) מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כׇּל הַיָּמִים. (לח) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. (לט) וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת.

Bavli Sanhedrin 21aבבלי סנהדרין כ״א.

ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר {שמואל ב י"ג:י"ג} ועתה דבר נא (על) המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה {שמואל ב י"ג:ג'}

Rashi Shemuel II 13:1-3רש״י שמואל ב׳ י״ג:א׳-ג׳

(א) ולאבשלום אחות יפה – שהיתה בת אמו. (ב) להתחלות – עד שנחלה. כי בתולה היא – צנועה בבית ואינה יוצאת לחוץ, לפיכך ויפלא בעיני אמנון וגו', נכסה ונעלם ממנו מה תואנה יכול לבקש וישכב עמה, כמו כי יפלא ממך (דברים י"ז:ח'), ארי יתכסי ממך. (ג) איש חכם – לרשעה.

Rashi Shemuel II 13:13רש״י שמואל ב׳ י״ג:י״ג

כי לא ימנעני ממך – שמותרת אני לך, לפי שנתעברה בי אמי כשהיא נכרית יפת תואר, שלקחה דוד במלחמה, ומי שיש לו בן או בת מן שפחה, אינו בנו לכל דבר.

R. Yosef Kara Shemuel II 13:6ר׳ יוסף קרא שמואל ב׳ י״ג:ו׳

תבא נא תמר אחותי – אבשלום היה אחי תמר מן האם שאֵם אבשלום נשבית עם תמר בתה ונשאה דוד והוליד ממנה אבשלום נמצאת תמר אחות אבשלום מן האם וגדלה עם בני דוד ומתוך שהיה אבשלום אחיה קרא אותה אחותו והיו אף כל הנותרין קורין אותה אחות כעיניין שאמר באמנון תבא נא תמר אחותי ולא שהיתה אחותו והדברים מוכיחים שהוא אומר בסמוך ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעיני ממך ואם היתה אחותו ימנע וימנע.

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 13:2מיוחס לר״י קרא שמואל ב׳ י״ג:ב׳

בעבור תמר אחותו – ולא אחותו היתה אלא בת מעכה אם אבשלום היתה ואחות אבשלום מאם היתה. ולפי שהיה אבשלום קורא אותה אחותו היו כל בני דוד למודין ממנו גם הם לקרותה אחות. הוא שתמר אומרת לאמנון ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, ואם היא אחות אמנון למה לא ימנענה.

Tosafot Sanhedrin 21aתוספות סנהדרין כ״א.

דאי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שרייה ליה. מכאן קשה לפ"ה שפירש בפ"ק דקידושין (דף כב.) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עליה במלחמה ומשמע מתוך פי' הקונטרס דאפילו ביאה ראשונה אסורה במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן וא"כ לא בא דוד על מעכה רק לאחר שנתגיירה וא"כ בת נישואין היא והיכי שריא תמר לאמנון אחתיה היא ועוד דהא אמרינן (שם דף כא.) דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע משמע שבמלחמה ביאה ראשונה הואי לכך פירש ר"ת . התם שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה ביאה שניה ומחלוקת בירושלמי בין רב ושמואל מן הפי' דרב אמר אינה מותרת במלחמה אלא ביאה ראשונה ושמואל אמר אף לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וזה לשון הירושלמי תרתי מילין אתון אמרין משמיה דרב וליתא הכא אתון אמרין משמיה דרב אסור לבא עליה ביאה שניה ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וא"כ קשיא לשמואל הך דהכא כדפרישית על כן נראה למימר דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר היתה מעוברת כשבאת למלחמה והא דכתיב (שמואל ב יג) כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים מתוך שגדלה בחיקו של דוד קרי לה בת מלך:

Radak Shemuel II 13:1-2רד״ק שמואל ב׳ י״ג:א׳-ב׳

(א) אחות יפה ושמה תמר – תמר בת יפת תואר היתה כמו שאמרו רבותינו ז"ל והראיה כי לא ימנעני ממך והיתה אחות אבשלום מאמו כי מעכה אמו של אבשלום לקחה דוד במלחמה ושכב עמה קודם שנתגיירה כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע כמו שכתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' ואינה מותרת לו קודם שנתגיירה אלא ביאה ראשונה בלבד ואחר כך אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה ומעכה נתעברה מדוד בביאה ראשונה בעודה נכרית לפיכך היתה מותרת תמר לאמנון אף על פי שהיתה בת דוד כיון שבגיותה נתעברה מעכה ממנה ונתגיירה מעכה אחר כן ונשאה דוד לאשה וילדה לו אבשלום ומה שאמר אמנון תבא נא תמר אחותי לפי שהיתה בת דוד קראה אחותי. (ב) להתחלות – עד שהיה נראה חולה מרוב חשקו בה. כי בתולה היא – לפיכך חשק בה חשק יותר חזק וי"מ כי הוא טעם למלת ויפלא בעיני אמנון אע"פ שהוא עשה באחרונה כלומר נפלא בעיניו הדבר היאך יוכל לשכב עמה כי לא היתה יוצאה מביתה כי היא בתולה ודרך הבתולות בישראל להיות צנועות בבית ולא תצאנה החוצה ויונדב היה חכם ובעל תחבולות ויעץ אמנון תחבולה שתבא לפניו ואמרו ויונדב איש חכם מאד חכם להרע ולרשעה.

Radak Shemuel II 13:15רד״ק שמואל ב׳ י״ג:ט״ו

וישנאה אמנון – זאת השנאה היתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להרגו וזה המעשה היה עונש דוד על מעשה בת שבע ואוריה שבעונש ההוא נעשית בביתו זמה הבאה לידי חרב לקיים מה שאמר לו הנביא לא תסור חרב מביתך וכן בדבר אבשלום זמה וחרב הכל מדה כנגד מדה, ובדרש מה היה השנאה הזאת נימה קשרה לו בשעת בעילה ועשאתו כרות שפכה.

Rid Shemuel II 13:1-2, 14-15רי״ד שמואל ב׳ י״ג:א׳-ב׳, י״ד-ט״ו

(א) אחות יפה – בת אמו היתה. (ב) להתחלות – לשון חולי, ובא כבד הדגוש. ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה – בעבור שהיתה בתולה, ואין דרך הבתולות לצאת בחוץ, היה נפלא היד יוכל לה, וזה שקורא אחותו לאו דוקא אחותו אלא מפני שהיתה אחות אבשלום קורא אותה אחותו, שאם היתה אחותו ממש היאך היתה אומרת לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעיגי ממך, ויש אומרים בת יפת תואר היתה ונתעברה מדוד בעודה גברית קודם שנתגיירה והיתה מותרת לו, ששפחה ונכרית וולדה כמוה. (יד) ולא אבה לשמוע בקולה – שיקחנה לאשה שלא היה חפץ כה כי אם לשכב עמה למלאות תאוותו. (טו) וישנאה אמנון – פירוש, לאחר שמילא תאוותו שנאה שלא יאמר לו המלך קח אותה לאשה

R. Yosef ibn Kaspi Shemuel II 13:13ר׳ יוסף אבן כספי שמואל ב׳ י״ג:י״ג

כי לא ימנעני ממך – אין אני מעמיק בזה כלל, כי באמת לא למדה התלמוד והגמרא, ואיך שיהיה, הנה היא דברה על נכון לדחות הענין.

Ralbag Shemuel II 13:3רלב״ג שמואל ב׳ י״ג:ג׳

ויונדב איש חכם מאד – ר"ל למצוא תחבולות לעשות רע והנה השיאהו לעשות מה שהיה קשה בעיניו עשייתו אך כאשר ראה שהסכימה עצת יונדב בזה התיר לעצמו עשייתה.

Ralbag Shemuel II 13:12רלב״ג שמואל ב׳ י״ג:י״ב

כי לא יעשה כן בישראל – לא אמרה משום שאין ראוי לשכב עם אחותו משום גלוי ערוה שאם היה זה כן איך יודה לו המלך אך אמרה שלא יעשה כן בישראל לבא על אשה דרך זנות אם לא יהיה דרך אישות ומזה יתבאר שלא היתה תמר אחותו על דרך האמת ולזה אמרו רז"ל שתמר היתה בת יפת תואר שנבעלה בגיותה ונתעברה מדוד אחר כן נתגיירה ונשאה דוד ולפי שאמה לא היתה גיורת בעת שנתעברה ממנה הנה לא היתה הבת בת דוד כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה קרוי בן לישראל ההוא ולזה אמר בפרשת ואלה המשפטים בבנים שיולדו לישראל מן השפחה כנענית אשר הם עבדים כמוה לא ישראלים.

Ralbag Shemuel II 13:15רלב״ג שמואל ב׳ י״ג:ט״ו

וישנאה אמנון שנאה גדולה – ידמה שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם או אמרה לו דברי חרפות ולזה שנאה כי כבר אמרה לו ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל או אולי אמרה לו דברים יותר קשים מאלו, והנה מרוב השנאה שלחה אמנון מביתו דרך בוז למדנו מזה שגדר השנאה הוא שלא ידבר עמו למרע ועד טוב ולפי שאמרו והוא שונא לו מתמול שלשום למדנו שאם לא דבר עמו שלשה ימים אינו גולה.

Ralbag Shemuel II Toalot 13:13רלב״ג שמואל ב׳ תועלות י״ג:י״ג

המ"ט הוא להודיע שזרע יפת תאר אשר יהיה מהביאה הראשונה שנבעלה בגיותה אינו מיוחס לאב כלל ולזה הגיד כי תמר לא היתה אסורה לאמנון כאמרה ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.

Metzudat David Shemuel II 13:1-4מצודת דוד שמואל ב׳ י״ג:א׳-ד׳

(א) אחות – מן האב ומן האם כי, מעכה בת מלך גשור היתה יפת תואר ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה (סנהדרין כא א). (ב) ויצר לאמנון – היה מיצר ודואג עד שהיה נראה כחולה מרוב חשקו בה. אחותו – מן האב. כי בתולה היא – ומדרך הבתולות לשבת בית ולזה היה מהנמנע העיני אמנון לעשות לה מאומה ולמלאות תאותו ולכן נעצב הרבה. (ג) איש חכם מאד – חכם להרע. (ד) בבקר, בבקר – בכל בוקר נראה פניך דל וכחוש, כאלו בלילה לא שכב לבך. אחות אבשלום – כאומר הלא היא לבד אחות אבשלום, ומן האם, אבל לא תחשב לאחות מן האב, לא לי ולא לו, על כי נתעברה אמה ממנה בגיותה, ולא תחשב לאבי לבת, ומותרת היא לי, ואני אוהב אותה ובה אני חושב בלילה ונגזלה שנתי.

Malbim Shemuel II 13:1-6מלבי״ם שמואל ב׳ י״ג:א׳-ו׳

(א) השאלות: מהו זה שאמר ויהי אחרי כן, ובענין תמר אם היתה אחות אמנון או לא, שיש בזה מבוכה כמ"ש בפנים. ויהי אחרי כן ספר איך נתקיימו יעודי העונשים שהגיד נתן לדוד אחד אחד, שאחרי מת הילד היה מעשה של תמר שסבב הריגת אמנון ואחריו מעשה דאבשלום, וזה שכתוב ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה מלשון זה משמע שתמר לא היתה אחות אמנון, וכן בפסוק ד', וכן נראה ממ"ש (פסוק י"ג) דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, מבואר שלא היתה אחותו, אמנם בכל הפרשה קראה אחותי, ובזה אנו מוכרחים אל קבלת חכמינו זכרונם לברכה, שמעכה אם תמר היתה יפת תואר ובא עליה דוד ביאה ראשונה במלחמה ונתעברה מתמר בנכריותה, ומדין תורה היא מותרת לאמנון כי בנך הבא מן העכו"ם אינו קרוי בנך, וזה שכתוב ולאבשלום בן דוד אחות יפה שבאמת בדין תורה רק אבשלום שנולד אחר שנתגיירה קרוי בן דוד, וכן דייק ויאהבה אמנון בן דוד. (ב) ויצר לאמנון להתחלות – ומפרש שלא היה לו תקוה לישא אותה לאשה בעבור תמר אחתו – כי היתה גדלה כבת בין הבנים, שמה שנתעברה במלחמה לא השפיל כבודה בעיני בית דוד לשלא תהיה נחשבת כבתו, הגם שעל פי דין תורה היא כן, וידע שלא תתרצה היא ואחיה להשיאה לאמנון ולהכריז על ידי זה שהיא כאסופי מן השוק ושלא תחשב מזרע המלך, וגם לא לבא עליה באונס או על ידי פתוי כי בתולה היא והבתולות היו צנועות בהיכל ואי אפשר שתזדמן לפניו, ולכן ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה. (ג) השאלות: ברוב המקומות שנזכר שם חכם סתם הוא לטוב ויונדב יעץ לרע. ויונדב איש חכם מאד באמת תואר חכם הנמצא בכתבי הקדש סתם, יבא על המשתמש בדרך החכמה לטוב לא לרע, וכן בא פה על צד זה, וספר חכמת יונדב משני פנים. (ד) א. ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בבקר בבקר – שמחכמתו הכיר בו כי חולה אהבה הוא, וזה ממה שראה שהוא דל ורזה בכל בקר בקומו ממטתו שכן יהיה לחולי חלי החשק, והוכרח לגלות לו מצפוניו, ב. מצד עצתו שהיתה בשכל ואך לטוב. (ה-ז) השאלות: למה האריך ולא אמר בקיצור ועשתה לעיני את הבריה ואכלתי מידה כמ"ש אמנון, ומ"ש ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה הוא הפך הסדר, ודוד אמר עשי לו הבריה ולא אמר שתברהו בידה, ואיך לא השכיל דוד כי רעה זה מבקש, ואיך לא ירא יונדב שדוד יבין זאת, כי למה רוצה שתברהו בידה. ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי באמת לא עלה ע"ד יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מות, ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שעל ידי שישלחנה אליו בהכרח, יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה וחליה בעבורה, וא"ל שיאמר למלך שרפואתו היא בשתים, א. שתמר אחותו תברהו לחם, רצה לומר שיאכל מידה, ב. שהיא תעשה לעיניו את המאכל, ומפרש מ"ש ועשתה לעיני את הבריה הוא למען אשר אראה – ומ"ש ותברני לחם – הוא למען ואכלתי מידה – והקדים בסדר דבריו בתנאי שתאכילהו בידה קודם התנאי שתעש הבריה לעיניו, הפך הסדר שתחלה תעשה המאכל ואחר כך תאכילהו, כדי שירגיש בו המלך, כי למה תאכילהו בידה דוקא, אין זאת כי אוהב אותה. (ו) ויאמר אמנון – אמנון שלא הבין עצת יונדב, והיה בדעתו לעשות רעה, קצר הדברים, ואמר על הסדר שתלבב לעיניו שתי לביבות ואחר כך יברה מידה – ובזה השקיף דוד רק על תחלת דבריו שתלבב לעיניו שתי לביבות, וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב, וע"כ.

Malbim Shemuel II 13:13-15מלבי״ם שמואל ב׳ י״ג:י״ג-ט״ו

(יג) ואני אנה אוליך את חרפתי – ואם מצד כבודו אמרה ואתה תהיה כאחד הנבלים – (ובראשית דבריו כללה כל זאת במ"ש אל אחי – רצה לומר הלא אחי אתה וצריך שנחוס כ"א על כבוד אחיו, ועל גוף המעשה אמרה אל תענני) – והוסיפה לאמר, ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך – ותוכל לישא אותי בדרך היתר כנ"ל. (יד) ויענה תחלה עינה אותה שלא כדרכה, לבל תאבד בתוליה וכשלא שקט רוחו שכב אותה כדרכה. (טו) וישנאה אחר שהיה תאוה כלביית מיד שנכבה רשף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וזה שכתוב גדולה השנאה מהאהבה שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה שכשזכר תועבת האהבה הזאת, אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה.