The Decalogue – Division and Design/5

EN/HEע/E

The Decalogue – Division and Design

Sources

Shemot 20:1-13שמות כ׳:א׳-י״ג

(1) God spoke all these words, saying, (2) “I am Hashem your God, who brought you out of the land of Egypt, out of the house of bondage. “You shall have no other gods before me. (3) “You shall not make for yourselves an idol, nor any image of anything that is in the heavens above, or that is in the earth beneath, or that is in the water under the earth: (4) you shall not bow yourself down to them, nor serve them, for I, Hashem your God, am a jealous God, visiting the iniquity of the fathers on the children, on the third and on the fourth generation of those who hate me, (5) and showing loving kindness to thousands of those who love me and keep my commandments. (6) “You shall not take the name of Hashem your God in vain, for Hashem will not hold him guiltless who takes his name in vain. (7) “Remember the Sabbath day, to keep it holy. (8) You shall labor six days, and do all your work, (9) but the seventh day is a Sabbath to Hashem your God. You shall not do any work in it, you, nor your son, nor your daughter, your male servant, nor your female servant, nor your livestock, nor your stranger who is within your gates; (10) for in six days Hashem made heaven and earth, the sea, and all that is in them, and rested the seventh day; therefore Hashem blessed the Sabbath day, and made it holy. (11) “Honor your father and your mother, that your days may be long in the land which Hashem your God gives you. (12) “You shall not murder. “You shall not commit adultery. “You shall not steal. “You shall not give false testimony against your neighbor. (13) “You shall not covet your neighbor’s house. You shall not covet your neighbor’s wife, nor his male servant, nor his female servant, nor his ox, nor his donkey, nor anything that is your neighbor’s.”

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (ב) אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם י״י אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה י״י אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ. (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי״י אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה י״י אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ י״י אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (יב) לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. (יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

Shemot 34:28שמות ל״ד:כ״ח

He was there with Hashem forty days and forty nights; he neither ate bread, nor drank water. He wrote on the tablets the words of the covenant, the ten commandments.

וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

Devarim 4:13דברים ד׳:י״ג

He declared to you his covenant, which he commanded you to perform, even the ten commandments; and he wrote them on two tables of stone.

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

Devarim 5:6-17דברים ה׳:ו׳-י״ז

(6) “I am Hashem your God, who brought you out of the land of Egypt, out of the house of bondage. “You shall have no other gods before me. (7) “You shall not make an engraved image for yourself, any likeness of what is in heaven above, or what is in the earth beneath, or that is in the water under the earth: (8) you shall not bow down yourself to them, nor serve them; for I, Hashem, your God, am a jealous God, visiting the iniquity of the fathers on the children, and on the third and on the fourth generation of those who hate me; (9) and showing loving kindness to thousands of those who love me and keep my commandments. (10) “You shall not take the name of Hashem your God in vain: for Hashem will not hold him guiltless who takes his name in vain. (11) “Observe the Sabbath day, to keep it holy, as Hashem your God commanded you. (12) You shall labor six days, and do all your work; (13) but the seventh day is a Sabbath to Hashem your God, in which you shall not do any work, you, nor your son, nor your daughter, nor your male servant, nor your female servant, nor your ox, nor your donkey, nor any of your livestock, nor your stranger who is within your gates; that your male servant and your female servant may rest as well as you. (14) You shall remember that you were a servant in the land of Egypt, and Hashem your God brought you out of there by a mighty hand and by an outstretched arm: therefore Hashem your God commanded you to keep the Sabbath day. (15) “Honor your father and your mother, as Hashem your God commanded you; that your days may be long, and that it may go well with you, in the land which Hashem your God gives you. (16) “You shall not murder. “Neither shall you commit adultery. “Neither shall you steal. “Neither shall you give false testimony against your neighbor. (17) “Neither shall you covet your neighbor’s wife; neither shall you desire your neighbor’s house, his field, or his male servant, or his female servant, his ox, or his donkey, or anything that is your neighbor’s.”

(ו) אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ז) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כׇּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ח) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ט) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי [מִצְוֺתָי] (מצותו). (י) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם י״י אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה י״י אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ י״י אֱלֹהֶיךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ. (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי״י אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכׇל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. (יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ י״י אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ י״י אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ י״י אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (טז) לֹא תִרְצָח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. (יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

Devarim 10:4דברים י׳:ד׳

He wrote on the tables, according to the first writing, the ten commandments, which Hashem spoke to you on the mountain out of the midst of the fire in the day of the assembly: and Hashem gave them to me.

וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י"י אֵלָי.

Philo, The Decalogue 50-51, 65פילון, עשרת הדברות נ'-נ"א, ס"ה

(50) These, then, were the things which it was necessary to explain beforehand. But now we must turn to the commands themselves, and investigate everything which is marked by especial importance or difference in them. Now God divided them, being ten, as they are, into two tables of five each, which he engraved on two pillars. And the first five have the precedence and pre-eminence in honour; but the second five have an inferior place assigned to them. But both the tables are beautiful and advantageous to life, opening to men wrought and level roads kept within limits by one end, so as to secure the unwavering and secure progress of that soul which is continually desiring what is most excellent. (51) Now the most excellent five were of this character, they related to the monarchial principle on which the world is governed; to images and statues, and in short to all erections of any kind made by hand; to the duty of not taking the name of God in vain; to that of keeping the holy seventh day in a manner worthy of its holiness; to paying honour to parents both separately to each, and commonly to both. So that of the one table the beginning is the God and Father and Creator of the universe; and the end are one's parents, who imitate his nature, and so generate the particular individuals. And the other table of five contains all the prohibitions against adulteries, and murder, and theft, and false witness, and covetousness. (65) Let us, therefore, fix deeply in ourselves this first commandment as the most sacred of all commandments, to think that there is but one God, the most highest, and to honour him alone; and let not the polytheistical doctrine ever even touch the ears of any man who is accustomed to seek for the truth, with purity and sincerity of heart;

Josephus Antiquities of the Jews 3 5יוספוס קדמוניות היהודים ג ה׳

(5) The first commandment teaches us that there is but one God, and that we ought to worship him only. The second commands us not to make the image of any living creature to worship it. The third, that we must not swear by God in a false matter. The fourth, that we must keep the seventh day, by resting from all sorts of work. The fifth, that we must honor our parents. The sixth that we must abstain from murder. The seventh that we must not commit adultery. The eighth, that we must not be guilty of theft. The ninth, that we must not bear false witness. The tenth, that we must not admit of the desire of any thing that is another's. (6) Now when the multitude had heard God himself giving those precepts which Moses had discoursed of, they rejoiced at what was said; and the congregation was dissolved: but on the following days they came to his tent, and desired him to bring them, besides, other laws from God. Accordingly he appointed such laws, and afterwards informed them in what manner they should act in all cases; which laws I shall make mention of in their proper time; but I shall reserve most of those laws for another work, and make there a distinct explication of them. (7) When matters were brought to this state, Moses went up again to Mount Sinai, of which he had told them beforehand. He made his ascent in their sight; and while he staid there so long a time, (for he was absent from them forty days,) fear seized upon the Hebrews, lest Moses should have come to any harm; nor was there any thing else so sad, and that so much troubled them, as this supposal that Moses was perished. Now there was a variety in their sentiments about it; some saying that he was fallen among wild beasts; and those that were of this opinion were chiefly such as were ill-disposed to him; but others said that he was departed, and gone to God; but the wiser sort were led by their reason to embrace neither of those opinions with any satisfaction, thinking, that as it was a thing that sometimes happens to men to fall among wild beasts and perish that way, so it was probable enough that he might depart and go to God, on account of his virtue; they therefore were quiet, and expected the event: yet were they exceeding sorry upon the supposal that they were deprived of a governor and a protector, such a one indeed as they could never recover again; nor would this suspicion give them leave to expect any comfortable event about this man, nor could they prevent their trouble and melancholy upon this occasion. However, the camp durst not remove all this while, because Moses had bidden them afore to stay there. (8) But when the forty days, and as many nights, were over, Moses came down, having tasted nothing of food usually appointed for the nourishment of men. His appearance filled the army with gladness, and he declared to them what care God had of them, and by what manner of conduct of their lives they might live happily; telling them, that during these days of his absence he had suggested to him also that he would have a tabernacle built for him, into which he would descend when he came to them, and how we should carry it about with us when we remove from this place; and that there would be no longer any occasion for going up to Mount Sinai, but that he would himself come and pitch his tabernacle amongst us, and be present at our prayers; as also, that the tabernacle should be of such measures and construction as he had shown him, and that you are to fall to the work, and prosecute it diligently. When he had said this, he showed them the two tables, with the ten commandments engraven upon them, five upon each table; and the writing was by the hand of God.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:2מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳

"There shall not be unto you any other gods before My presence": What is the intent of this? An analogy: A king of flesh and blood enters a province and his servants say to him: Make decrees for them. He: When they accept my rule, I will make decrees for them. For if they do not accept my rule, they will not accept my decrees. Thus did the Lord say to Israel: "I am the Lord your God. There shall not be unto you, etc.": Am I He whose rule you have accepted? They: Yes. He: Just as you have accepted My rule, accept My decrees — There shall not be unto you any other gods before My presence.

ולֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי! – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כ׳:ב׳). מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: ״גְּזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת!״ אָמַר לָהֶם: ״לָאו! כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת מַלְכוּתִי, אֶגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת. שֶׁאִם מַלְכוּתִי לֹא יְקַבֵּלוּ, גְּזֵרוֹתַי לֹא יְקַבֵּלוּ.״ כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: ״אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!״ (שמות כ׳:ב׳) אָמַר לָהֶם: ״אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּמִצְרַיִם?״ אָמְרוּ לוֹ: ״כֵּן!״ ״וְכַשֵּׁם שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!״

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:2מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה״ (דברים ה׳:ז׳), אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה! הֶעָשׂוּי כְּבַר, מְנַיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״.  – לָמָּה נֶאֱמַר? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר: ״לֹא נִצְטַוָּה עַל עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם.״ לְכָךְ נֶאֱמַר ״עַל פָּנָי.״ לוֹמַר, מָה אֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אַף אַתָּה וּבְנָךְ וּבֶן בְּנָךְ, לֹא תַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:12מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:י״ב

"You shall not kill": (Genesis 9:6) "One who spills a man's blood, etc." tells us of the punishment. Whence the exhortation? "You shall not kill." "You shall not commit adultery": (Leviticus 20:10) "The adulterer and the adulteress shall be put to death" tells us of the punishment. Whence the exhortation? "You shall not commit adultery." "You shall not steal": (Exodus 21:14) "One who steals a man and sells him, etc." tells us of the punishment. Whence the exhortation? "You shall not steal." This is an exhortation against stealing a soul (i.e., kidnapping). You say this, but perhaps it is an exhortation against stealing money. (Leviticus 19:11) "You shall not steal" is an exhortation against stealing money. What, then, must be the meaning of "You shall not steal" (here)? You shall not steal a soul. __ But perhaps this, (and not the other) is an exhortation against stealing money, and not an exhortation against stealing a soul? Would you say that? Go out and learn from the thirteen principles (by which the Torah is expounded, one of which is learning a thing from its context), viz.: Three mitzvoth are stated in this context, two ("You shall not kill" and "You shall not commit adultery") and one ("You shall not steal") ambiguous. Just as the explicit are mitzvoth punishable by judicial death penalty, so, the ambiguous must be a mitzvah punishable by judicial death penalty. You cannot understand it, then, as per the second option (i.e., You shall not steal money), but as per the first (i.e., You shall not kidnap.) This, (our verse, then, must be an exhortation against stealing a soul, and the other, an exhortation against stealing money. (Ibid.) "You shall not testify against your neighbor false testimony." (Devarim 19:19) "And you shall do to him as he (a scheming witness) schemed to do against his brother, etc." tells us of the punishment. Whence the exhortation? "You shall not testify against your neighbor, etc."

כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב ״אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ״, וּכְנֶגְדּוֹ ״לֹא תִרְצָח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וְהֶעֱמִיד לוֹ אִיקוֹנוֹת, וְעָשָׂה לוֹ צְלָמִים, וְטָבְעוּ לוֹ מַטְבְּעוֹת. לְאַחַר זְמַן, כָּפוּ לוֹ אִיקוֹנוֹתָיו, שִׁבְּרוּ לוֹ צְלָמָיו, וּבִטְּלוּ לוֹ מַטְבְּעוֹתָיו, וּמִעֲטוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ. כָּךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית ט׳:ו׳). כְּתִיב ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, וּכְתִיב כְּנֶגְדּוֹ ״לֹא תִנְאָף״. מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחַר הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים״ (יחזקאל ט״ז:ל״ב). וְכָתוּב: ״וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת יי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים״ (הושע ג׳:א׳). כְּתִיב ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״, וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב ״לֹא תִגְנֹב״. מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב, לַסּוֹף בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר״ (ירמיהו ז׳:ט׳). וּכְתִיב: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף״ (הושע ד׳:ב׳). כְּתִיב ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב ״לֹא תַעֲנֶה״. מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא בָרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי. וְכָל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יי וַאֲנִי אֵל״ (ישעיהו מ״ג:י״ב). כְּתִיב ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב ״לֹא תַחְמֹד״. מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד, סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה וַעֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יי... עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים״ (דברים ה׳:י״ח). וְאוֹמֵר: ״שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה״ (שיר השירים ד׳:ה׳). וְאוֹמֵר: ״יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ״ (שיר השירים ה׳:י״ד). .

Sifre Bemidbar 15:31ספרי במדבר ט״ו:ל״א

כי דבר י״י בזה – זה צדוקי. ואת מצותו הפר – זה אפיקורוס. דבר אחר: כי דבר י״י בזה – זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר – זה המיפר ברית בבשר. מיכן אמר רבי אלעזר: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה כדי הוא לדחותו מן העולם. אמר: כל התורה אני מקבל עלי חוץ מדבר זה – כי דבר ה׳ בזה. כל התורה כולה אמרה מפי הקב״ה ודבר זה מפי עצמו אמרה – כי דבר י״י בזה. רבי מאיר אומר: זה הלמד ואינו שונה לאחרים. רבי נתן: זה היכול ללמוד ואינו למד. רבי נהורי אומר: זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. רבי ישמעאל אומר: בעבודה זרה הכתוב מדבר, שנאמר: כי דבר י״י בזה – שביזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הקב״ה: אנכי יי אלהיך, לא יהיה לך.

Yerushalmi Berakhot 1:5ירושלמי ברכות א׳:ה׳

מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. (שמות כ; דברים ה) אנכי ה׳ אלהיך (דברים ו) שמע ישראל ה׳ אלהינו. (שמות כ; דברים ה) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (דברים ו) ה׳ אחד. לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא ואהבת את ה׳ אלהיך. מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת לקדשו למען תזכרו. רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתיב (נחמיה ט) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית וגו׳ להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך ואת אמך למען ירבו ימיכם וימי בניכם. לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם א״ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה דכתיב (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה אמר הקב״ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי. (שמות כ) לא תגנוב (דברים יא) ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך. לא תענה ברעך עד שקר אני ה׳ אלהיכם וכתיב (ירמיהו י) וה׳ אלהים אמת מהו אמת אמר רבי אבון שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי אמר הקב״ה אם העדת לחבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך וכתבתם על מזוזות ביתך ביתך ולא בית חבירך:

Yerushalmi Sotah 8:3ירושלמי סוטה ח׳:ג׳

כיצד היו הלוחות כתובים רבי חנניה בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ורבנין אמרין עשה על לוח זה ועשרה על לוח זה. דכתיב (דברים ד) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים. עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. ר״ש בן יוחי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. ר׳ סימאי אומר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה מזה ומזה הם כתובים.

Bavli Sanhedrin 99aבבלי סנהדרין צ״ט.

Rabbi Yishmael says: This verse: “Because he has despised the word of the Lord,” is a reference to an idol worshipper. The Gemara asks: From where in the verse is this inferred? The Gemara explains: It is derived from a verse, as the school of Rabbi Yishmael taught: “Because he has despised the word [devar] of the Lord”; this is a reference to one who treats with contempt a statement [dibbur] that was stated to Moses at Sinai and heard by all of the Jewish people: “I am the Lord your God…You shall have no other gods beside me” (Exodus 20:2–3).

רבי ישמעאל אומר זה העובד עבודה זרה מאי משמעה דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר לו למשה מסיני {שמות כ':ב'-ד'} אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'.

Bavli Makkot 23b-24aבבלי מכות כ״ג:-כ״ד.

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya], {כד.} is 611, the number of mitzvot that were received and taught by Moses our teacher. In addition, there are two mitzvot: “I am the Lord your God” and: “You shall have no other gods” (Exodus 20:2, 3), the first two of the Ten Commandments, that we heard from the mouth of the Almighty, for a total of 613.

דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה, כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אֲמַר רַב הַמְנוֹנָא: מַאי קְרָא? {דברים ל״ג:ד׳} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, תּוֹרָה בְּגֵימַטְרְיָא {כד.} שִׁית מְאָה וְחַד סְרֵי הָוֵי, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם.

Vayikra Rabbah 24:5ויקרא רבה כ״ד:ה׳

תָּנֵי רַבִּי חִיָּא פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ, (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ב): אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ד): וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (שמות כ, ז): לֹא תִשָּׂא, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יב): וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי. (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ג): אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ג): אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. (שמות כ, יג): לֹא תִּרְצָח, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, טז): לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. (שמות כ, יג): לֹא תִּנְאָף, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. (שמות כ, יג): לֹא תִּגְנֹב, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יא): לֹא תִּגְנֹבוּ. (שמות כ, יג): לֹא תַעֲנֶה, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, טז): לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. (שמות כ, יג): לֹא תַחְמֹד, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר, שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה רַבֵּינוּ בַּתּוֹרָה, וְכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן יֵשׁ בָּהּ מִשִּׁשִּׁים שִׁשִּׁים מִצְווֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פָּרָשַׁת פְּסָחִים, וּפָרָשַׁת נְזִיקִין, וּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁילָא דִּכְפַר תַּמְרְתָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים שִׁבְעִים. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת פְּסָחִים שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת תְּפִלִּין. מַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת נְזִיקִין שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת שְׁמִטָּה. וּמַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת קְדוֹשִׁים שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת.

Tanchuma Kedoshim 3תנחומא קדשים ג׳

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. מָה רָאָה לוֹמַר הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת בְּכִנּוּס. לָמָּה לֹא אָמַר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁכָּל הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִים בָּהּ. כֵּיצַד, בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ, ב). וְכָאן כְּתִיב: אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא יִהְיֶה לְךָ. וְכָאן: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תִּשָּׂא. וּכְתִיב כָּאן: לֹא תִּשָּׁבְעוּ בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה, יב). וְכָאן: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךָ. וְכָאן: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תִּרְצַח. וְכָאן כְּתִיב: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תִּנְאַף. וְכָאן: מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תִּגְנֹב. וְכָאן: לֹא תִּגְנֹבוּ. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תַּעֲנֶה. וְכָאן כְּתִיב: לֹא תֵּלֵךְ רָכִיל. בַּדִּבְּרוֹת כְּתִיב: לֹא תַּחְמֹד. וְכָאן: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִּגְזֹל, הֲרֵי כָּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִים בַּתּוֹרָה. לְכָךְ כְּתִיב: אֶל כָּל עֲדַת.

Rashbam Devarim 5:11רשב״ם דברים ה׳:י״א

שמור את יום השבת לקדשו TAKE CARE TO KEEP THE SABBATH DAY HOLY: In my commentary to the first [version found in the Torah (Exod 20) of the] Decalogue I explained already why the text reads "Remember (זכור)," there, but reads "Take care (שמור)," here. כאשר צוך ה' אלוהיך [KEEP THE SABBATH] AS THE LORD YOUR GOD COMMANDED YOU: In other words, [keep the Sabbath] as was explained in the first [version found in the Torah (Exod 20) of the] Decalogue, "for in six days the LORD made heaven and earth ..." (Exod 20:11). Since observing the Sabbath and honoring parents are positive commandments, that is why the phrase, "as the LORD your God commanded you" is written in reference to them. It would have been inappropriate, however, to write [the phrase] "as the LORD your God commanded you" concerning the other [eight] commandments, since they are negative commandments. So it is written (Deut 7:11), "I am commanding you today to do." We never find the phrase "I am commanding you" in reference to refraining from doing something.

שמור את יום השבת – כבר פירשתי בדברות הראשונים למה נאמר כאן זכור וכאן שמור (רשב״ם שמות כ׳:ז׳). כאשר צוך י״י אלהיך – כלומר: כמו שמפורש הטעם בדברות הראשונים: כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ וגו׳ (שמות כ׳:י׳). ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב ואם מצות עשה הם, נאמר בהם: כאשר צוך י״י אלהיך. אבל בכל שאר דברות שהן אזהרת לאוין, אין ראוי לומר: כאשר צוך, כדכתיב: מצוך היום לעשותם (דברים ז׳:י״א), אבל לא מצינו מצוך שלא לעשות.

Ibn Ezra Devarim 5:17אבן עזרא דברים ה׳:י״ז

The Hebrew word ḥ-m-d has two different meanings. One meaning is robbery, oppression, taking from others through force or compulsion (as in, "no man will attack your land" [Exodus 34:24] — for if the verb denotes jealousy, then a verse intending to extol the land instead deprecates it!). The other meaning is jealousy, that does not express itself in overt action. "You shall not be jealous of your fellow-man's house" [Exodus 20:14] is the Ninth Commandment, and "you shall not be jealous of your fellow-man's wife" [Exodus 20:14] is the Tenth Commandment. Either "your fellow-man's house" is part of the same Commandment as "your fellow-man's wife", or it is a separate principle in its own right. Here there is evidence for the latter: Moshe, explaining the Torah, in this book has replaced one instance of "you shall not be jealous" with "you shall not desire". Many people have said that there is no sin in thinking something, and that thoughts carry neither reward nor punishment. I shall not go into the many proofs to the contrary at great length. Suffice to point out "The thoughts of the wicked are an abomination to God " [Proverbs 15:26], "You did well, insofar as it was your intention" [I Kings 8:18], and "to those who are upright in their hearts" [Psalms 125:4]. Moshe himself summed it all up when he said "to do it with your mouth and with your heart" [30:14]. The core of all the commandments is the improvement of character — and the majority of them are essentially reminders [see comment on Leviticus 19:19]. Moreover, the existence of a distinction between an intentional sin and an accidental sin is definitive proof.

דע, כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי, ואם יש לשאול למה הפסיק המפסיק פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים. וכבר פירשתי עשרת הדברים (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ׳:ב׳-י״ג), כי סמכתי על דעתם. רק הישר בעיני שמלת אנכי איננו מן העשרה, כי אנכי הוא המצוה. ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים: האחד – גזל ועשק וקחת שלאחרים בחזקה ובאונס. וכן: ולא יחמד איש את ארצך (שמות ל״ד:כ״ד). כי אם אין פירושו כן, הנה תהיה הארץ רעה, ולא בא הכתוב לגנות רק לשבח. והטעם השני – לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמד בית רעך (שמות כ׳:י״ג) – הדבור התשיעי, ולא תחמד אשת רעך (שמות כ׳:י״ג) – הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים עם זה ועם זה, או בית רעך כלל. והעד: שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה, תחת: לא תחמוד (שמות כ׳:י״ג) אמר: לא תתאוה. ורבים אמרו: כי אין עון במחשבת בלב, ואין עליו שכר ולא עונש. ויש עליו ראיות רבות להשיב עליהם ולא אאריך, רק אראה להם לב חורש מחשבות און (משלי ו׳:י״ח), אם ראית הטיבות כי היה עם לבבך (דברי הימים ב ו׳:ח׳), ולישרים בלבותם (תהלים קכ״ה:ד׳). ומשה אמר בסוף: בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל׳:י״ד). ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר. והמזיד והשוגג יוכיחו.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 20:2אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ׳:ב׳

(ב-יג) מספר עשרת הדברים על דעת כל המפרשים: שהוא הראשון – דיבור אנכי, והשני – לא יהיה לך. ואני אגלה לך דעתי בפרשת ואתחנן (ראב״ע דברים ה׳:ט״ז). ואלה הדברים כולם לאוין, חוץ מהדיבור הראשון והחמישי, כי עיקר הרביעי: לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:ט׳). וטעם זה הדיבור הראשון: שתהיה אמונתו בלבו ויאמין כי הוא, וזה: אנכי. ויהיה אלהיו שיעבדהו, כי הוא הוציאו מארץ מצרים. ודיבור אנכי הוא השורש, וטעם, שישימנו לאלהים וידבק בו, וכן שיודה שהוציאו ממצרים. ודבור לא יהיה לך – שני, בעבור שלא ישים שותף עם השם, והנה הוא מודה כי יש שם, גם יש לו שותף. על כן אמרתי, שדיבור אנכי הוא השורש, והוא כנגד העצם הנושא את התשעה המקרים, וכדמות האחד בחכמת הספירות. והדיבור השלישי: נשיאת השם לשוא. והנה הוא קרוב ממעלת הדיבור השני, ואם הוא תחתיו. וזאת דרך חכמי הודו, האומרים: כי השם לא ידע החלקים, כי אילו היה יודע הנשבע בשם לשקר כי השם שומעו, היה ירא ממנו. והדיבור הרביעי: שביתת יום שביעי, והוא קרוב ממעלת נשיאת השם לשוא. והטעם, שחכמי יון אמרו: כי לעולם הוא השם בורא. והנה כל עושה מלאכה בשבת מכחש בריאת בראשית. והדיבור החמישי: כיבוד הורים, בעבור שכבודם תלוי בכבוד שמים, כי הם הולידוהו בכח השם והאכילוהו והלבישוהו. ודעה בלב נטועה, שחייב אדם לתת גמול טוב למטיבים לו. על כן באלה הדיבורים החמשה יש זכר השם, ובחמשה הנותרים אין שם, בעבור שאלה החמשה הם בין אדם לבורא, והאחרים בין אדם לחבירו. והחל מדיבור לא תרצח – שהוא להשחית הגוף, ואחר כן: לא תנאף – אונס בגוף, ואחר כן: לא תגנוב – והוא בממון, ועד שקר – בפה, ולא תחמוד – בלב, והוא הקל כנגד האחרים [במעשה, והגדול כח בחטא כי יבוא מחוסר דעת]. והגאון חיבר אזהרות, והכניס כל המצות בכלל אלה דברי הברית. ואני אומר לך ברמז, כי הדבר הקל מאמונת האדם עם בוראו, קשה מכל דבר בינו ובין נברא כמוהו: כי כל נברא ימות, וההפרש בשכיבה המותרת להיותה בגלוי ולא נסתר, והממון עשה יעשה לו כנפים, ואין אדם שלא יחטא בלשונו להוסיף או לגרוע, וכל לב חומד ומתאוה חוץ מלבות אמונים. • וטעם דיבור אנכי – שידענו ויאהבנו בכל לבו, וידבק בו, ויהי לנגדו תמיד, ולא תסור יראתו מעל פניו. • וטעם לא יהיה לך אלהים {אחרים} – שלא יאמין באומרים שמלאך הכבוד הפקיד השם על העולם, ולא יעשה צורות להוריד כח עליונים. • וטעם לא תשא – בעבור שכל שם הוא מקרה, ונושאו הוא המזכירו בפה. • וטעם זכירת יום השבת – שהוא אות כי יש לעולם תחילה. • וטעם כבוד אבות – שכבוד אתה עושה לשם. • וטעם לא תרצח – על בן אדם, שלא תשחית צורה לא מלאו עוד ימיה, להתבונן למה נבראה, ולא כן הבהמות, כי אין מקוה להם, [כי הם הותרו לך]. • וטעם לא תנאף – להאניס מה שיש ברשות אחר, או ברשות העצם, ושאינו ממינך, וחוץ לתולדת ומפסיד הזרע. • וטעם לא תגנוב – לב גם ממון [ונפש]. • וטעם לא תענה – שתרחק מהכזב. • וטעם לא תחמוד – כמו: גזל ועושק ומרמה בעבור חימוד הלב. וכל המצות מבוארות הנה באר היטב במשנה ובתלמוד ובתוספתות [על פי קבלת האמת]. (ב) וטעם מבית עבדים – שהייתם כעבד דר בבית העבדות. והראיה כי כן פירושו: מהיות להם עבדים (ויקרא כ״ו:י״ג). וטעם על פני – אחר שתדע שאנכי בראתי הכל וכבודי מלא הכל, לא יהיה לך אלהים זולתי. וטעם על פני – כמו: על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳), [על פני תרח (בראשית י״א:כ״ח), על פני כל אחיו (בראשית כ״ה:י״ח)]. וזה כדברי אחד מנבוני הלב: אל תכעיס את אדוניך למרות את פיו והוא רואך.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:1אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:א׳

והאומרים: כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים, נחלקו. יש אומרים: לא יהיה לך הוא הראשון, והשני: לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון, כי מענין אחד וטעם אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה. והנה בדבור זכור, אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי, והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו: כי לא תחמד בית רעך דבור תשיעי, והדבור העשירי לא תחמד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר: לא תחמד פעמים, כי החמוד הוא על שני דרכים: האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו: {ו}לא יחמד איש את ארצך (שמות ל״ד:כ״ד), כי אם זה החמוד בלב, היתה ארץ ישראל רעה. ולא תחמד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש: לא תתאוה (דברים ה׳:י״ז). גם אלה דברי הבל, כי מה טעם זכר הגזל עם הבית לבדו, ולא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך ראייה מדברי משה שאלה לא דברו נכונה. הנה השם אמר: לא תחמד בית רעך, ומשה אמר: לא תחמד אשת רעך (דברים ה׳:י״ז). ולפי דעתם, שלא תחמד השני הכתוב בפרשה הזאת היא בלב, והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך את הדבר, כי אמר עם ולא תתאוה: בית רעך, ואמר עם ולא תחמד שהוא הגזל: אשת רעך. והנה נשחת טעמם. והאמת כי דבור הראשון הוא אנכי כאשר אפרשנו במקומו (ראב״ע שמות פירוש שני כ׳:ב׳).

Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 1רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה א׳

היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה׳ אלהיך. ובסוף גמרא מכות (דף כ״ג.) אמרו תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר״ל מנין תור״ה. והקשו על זה ואמרו תורת בגימטריא תרי״א הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי ה׳ מכלל תרי״ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו. (בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ״א).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 1רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה א׳

היא שהזהירנו מהאמין באל אחר זולתו. והוא אמרו יתעלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכבר התבאר בגמרא מכות (דף כ״ג.) שלאו זה מכלל תרי״ג מצות, והוא אמרם שם תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני וכו׳, כמו שבארו במצוה ראשונה ממצות עשה. (וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ״א).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 2רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ב׳

שהזהירנו מעשות ע״ז לעבוד, ואין חלוק בין שעשאה בידו בין שיצוה לעשותה. והוא אמרו יתברך לא תעשה לך פסל וגו׳. ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות, רוצה לומר לאו עשיית ע״ז ואף על פי שעשאה לו זולתו במצותו ואפילו לא עבד אותה. (וישמע יתרו, מדע הלכות ע״ז וחקות העכו״ס פ״ג).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 5רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ה׳

שהזהירנו מהשתחוות לע״ז. והוא אמרו יתברך לא תשתחוה להם, והוא מבואר שאמרנו ע״ז נרצה בו כל מה שיעבד זולת האל. ואין הכונה איסור השתחואה לבדה לא זולתה, אמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה רוצה לומר ההשתחויה, וכן אנחנו מוזהרים מהקריב להם ולנסך ולקטר, ומי שעבר על אחד מאלו והשתחוה או הקריב או נסך או קטר חייב סקילה. ולשון מכילתא זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה ויצתה ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבים עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדים לשמים חייבין עליו בין עובדו בין שאינו עובדו. וענין המאמר זה, כי אלו הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחויה והנסוך והזביחה והקטור שבהם נצטוינו שנעבוד האל יתברך, כל מי שיעבוד ע״ז באחת מהם חייב סקילה אף אם היה זה הנעבד אין דרכו שיעבד באחד מהן, והוא שקראוהו שלא כדרכה, רוצה לומר שאפילו עבד אותה שלא כדרך עבודתה אחר שעבדה באחד מאלו חייב סקילה כשיהיה מזיד, והוא בכרת אם לא ידעו בית דין או לא יעשו בו העונש, ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן כשקבלו עליו באלוה באיזה דבר שקבלו עליו חייב. וכבר נכפלה אזהרה זו רוצה לומר איסור עבודתם באחד מאלו הארבעה מינין ואפילו שלא כדרכה. והוא אמרו יתעלה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ולשון ספרי אין שעירים אלא שדים. ובגמרא זבחים (דף ק״ו) נתבאר שלאו זה אמנם הוא בשוחט לע״ז אפילו לא תהיה השחיטה דרך עבודתה. אמרו מנין לזובח בהמת למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו הגוים האלה תנהו ענין לשלא כדרכה, והעובר עליו אם יהיה מזיד בכרת וסקילה כמו שאמרנו, ובשוגג יקריב קרבן. ולשון התורה זובח לאלהים יחרם. וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (וישמע יתרו, מדע הלכות ע״ז פ״ג).

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 6רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ו׳

שהזהירנו מעבוד ע״ז אפילו זולת הארבעה מינין הקדומים, אבל בתנאי שתהיה העבודה כדרכה, רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שיעבד בו, כמו שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה לא תעבדם. ולשון מכילתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה, ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או יפעור למרקוליס אין זה חייב כי אין זה דרך עבודתה מפני אמרו יתברך איכה יעבדו וגו׳ והעובר על לאו זה חייב במזיד סקילה וכרת ובשוגג קרבן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין (דף ס״ד.) ושם אמרו שלש כריתות לע״ז אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת למולך, רוצה לומר כי מי שיעבוד אי זה ע״ז שיהיה באחת מן העבודות הנה הוא חייב כרת ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה, כלומר בדבר שדרכה שתעבד בו כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה מהם הנה הוא חייב כרת ואף על פי שאין דרך עבודתה בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחוה למרקוליס, וזהו שלא כדרכה, והכרת השלישית במי שהעביר מזרעו למולך כמו שאבאר. (וישמע יתרו, מדע הלכות ע״ז וחקות העכו״ם פרק ג׳).

Ramban Shemot 20:2רמב״ן שמות כ׳:ב׳

אנכי י״י אלהיך – הדבור הזה מצות עשה. אמר אנכי ה׳, יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה׳, והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט׳:י״ד). וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה. וטעם מבית עבדים – שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם: עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ה:נ״ה). וכבר רמזתי עוד למעלה (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת. וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו קבלת מלכות שמים (בבלי ברכות י״ג:), כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם, וכך אמרו במכילתא: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי י״י אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל: אנכי י״י אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני י״י ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ג׳). ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד: י״י אלהיך, אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם: אתם ראיתם וגו׳, אם שמע תשמעו (שמות י״ט:ד׳-ה׳), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כ״ט:י״ז). (ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – כתב רש״י: לא יהיה לך – למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת״ל לא יהיה לך. וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ג׳). וא״כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע״ג ברשותו ואין בה מיתת ב״ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד. ולפי דעתי: שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא: ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳) – יכול יעשו לכם אחרים, ת״ל: לא לכם, אין לי אלא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, ת״ל: לא תעשו – לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה ע״ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה. הרי שר׳ יוסי יחיד במקום רבים, הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע״ג, ולדברי תנא קמא אינו כן. והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון: והיה י״י לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א), להיות לכם לאלהים (ויקרא י״א:מ״ה) – יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לי״י לבדו (שמות כ״ב:י״ט), והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר: אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב אלהים אחרים הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י״י לבדו. אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים חלילה, אבל יאמר: ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳), אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו. אבל בהם אמר הכתוב: כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום (ישעיהו ל״ז:י״ט). והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה׳, ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם. ולכך לא אמר ולא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה, וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה: אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות י״ט:כ״ג), וכן: אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כ״ו:א׳). וטעם על פני – כמו: אם לא על פניך יברכך (איוב א׳:י״א), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא על פניו, וכן: ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״ב), וכן: וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳) – שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים: וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם (דברי הימים א כ״ד:ב׳). והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים – שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי. ועל דרך האמת: תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (רמב״ן שמות ג׳:ב׳), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר: לא תעשון אתי וגו׳ (שמות כ׳:כ״ג). (ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – כתב רש״י: לא יהיה לך – למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת״ל לא יהיה לך. וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ג׳). וא״כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע״ג ברשותו ואין בה מיתת ב״ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד. ולפי דעתי: שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא: ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳) – יכול יעשו לכם אחרים, ת״ל: לא לכם, אין לי אלא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, ת״ל: לא תעשו – לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה ע״ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה. הרי שר׳ יוסי יחיד במקום רבים, הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע״ג, ולדברי תנא קמא אינו כן. והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון: והיה י״י לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א), להיות לכם לאלהים (ויקרא י״א:מ״ה) – יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לי״י לבדו (שמות כ״ב:י״ט), והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר: אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב אלהים אחרים הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י״י לבדו. אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים חלילה, אבל יאמר: ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳), אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו. אבל בהם אמר הכתוב: כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום (ישעיהו ל״ז:י״ט). והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה׳, ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם. ולכך לא אמר ולא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה, וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה: אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות י״ט:כ״ג), וכן: אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כ״ו:א׳). וטעם על פני – כמו: אם לא על פניך יברכך (איוב א׳:י״א), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא על פניו, וכן: ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״ב), וכן: וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳) – שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים: וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם (דברי הימים א כ״ד:ב׳). והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים – שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי. ועל דרך האמת: תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (רמב״ן שמות ג׳:ב׳), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר: לא תעשון אתי וגו׳ (שמות כ׳:כ״ג).

Hasagot Ramban Sefer HaMitzvot Positive Commandments 1השגות רמב״ן לספר המצוות מצוות עשה א׳

כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הוא פועל כל הנמצאות והוא אמרו יתעלה אנכי ה׳ אלהיך. ובסוף גמרא מכות אמרו תרי״ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה והקשו תרי״א הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי״ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו: אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רז״ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה והיא האמונה באלהות, אמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור להם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזירותי היאך מקיימים, כך אמר המקום לישראל אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה מכלל תרי״ג והתימה מהרב שמנה בדבור לא יהיה לך ד׳ מניעות, לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם, אם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה תר״ח לא מנין תור״ה. והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי״ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר, ועוד כי מה הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר יתעלה בצדוק המדות אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני ה׳ שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ולדעת הזו מה שאמרו בתשובת השאלה תורה תרי״א הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדיבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לתרי״ג. והם המניעה בעשיית הצלמים לא יהיה לך ולא תעשה לך ענין אחד. והמניעה בעבודתם לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת. הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכלם באשר הם בלשון מדבר על עצמו, אנכי ה׳, על פני, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם. אבל הכונה מפני (מצות) הדבור הב׳ שהן משלימות המנין, וכן מנה בה״ג במצות ל״ת שבסקילה עובד ע״ז אחד ומנה בלאוין שבמלקות לא יהיה לך אחד שהיא אצלו מניעה בקיום הצלמים ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן, ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך, וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים, אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי:

R. Yehoshua ibn Shuib Yitroר׳ יהושע אבן שועיב יתרו

וי"א ה' דבורים וט' צויים. ואחרים חלקו לא תחמוד ב' דבורים, וזה דעת ר' אברהם ז"ל. ואחרים מנו לא יהיה ולא תעשה פסל לשנים, ואת הכל ישא רוח כי האמת בקבלת רז"ל שהם חושבים שני דבורים אנכי ולא יהיה לך.

R. Shimon b. Tzemach Duranשו"ת התשב"ץ א':של"ט

ענין קלט: ראה זה מצאתי נשאני לבי לחשוד בו שכחה לרבינו הרמב"ן ז"ל. מאן יהיב לן מעפריה ומלינן עינין במה שמצינו לרבינו בעל ההלכות ז"ל שלא הביא במנין המצות דבור ראשון והוצרך הרב ז"ל לסמוך עצמו בסברא גרידתא אשר הוא עצמו מרחיק' כמו שהוא מפורש בספרו והרי יש לחזק דעתו מסוגיא מפורשת בשני מהוריו' שאין דבור אנכי ראוי להקרא מצוה דאמרינן התם (ח' ע"א) דרך חקירה בפ' וכי תשגו וגו' מנא לן דבע"ז משתעי קרא דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורתיכם. איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז. והקשו ע"ז והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ע"כ והרי זה מפורש שמצוה ראשונה היא לא יהי' לך לא דבור אנכי ואין ספק אצלי כלל שבעל ההלכות ז"ל סמוך ע"ז לחסר אנכי ממנין המצות שאלו מסברתו לא הי' דוחה מאמר מפורש בתלמוד (שם מכות כ"ד ע"א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו' דמשמע בפשטיה דשתיהן הן השתים שחסרו מגימטריא דתורה ולחזר אחר סברותיו אלא ודאי שמועה זו שבהוריות הזקיקתו לומר כן או אולי אחרת. כיוצא בה איתא במכילתא אחריתי ויהי' הטעם בזה מ"ש הרב ז"ל שיהי' דבור אנכי במצות הכוללות כל התורה כלה שאין להכניסם במנין המצות שהרי מי שאינו מודה באלהות אין לו מצוה כלל גם הסברא תסייע לזה שאין ראוי להקרא בשם מצוה אלא גזרת מלך קבלוה העם עליהם אבל קבלת עול מלכות אינה מצוה אלא דבר המביא למצו'. וכן יש להוכיח מההיא דמכילתא שהביא הרב ז"ל כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות וגו' דמשמע שאין בכלל הגזרות קבלת מלכות ואיני יודע איך יזקיקנו זה למנות אנכי ממנין המצות כמו שהוכיח הרב ז"ל מכאן שהרי הדבר נראה בהפך משם והוא מסכים לזו שבהוריות זהו דעתו של בעל ההלכות ז"ל בלא ספק. אבל הראי' בעצמה אני מפקפק בה אם היא ראי' גמורה דשמא י"ל דשפיר מצי למימר דע"ז נאמר' מתחלה שהרי מכלל עשה דאנכי נמי נפקא דמשמע אנכי ה' אלהיך ולא אחר אלא שאין זה נכון שא"כ היה מתחייב לפי זה הדעת שמי שאינו מודה באלהות אע"פ שלא עבד ע"ז כלל היה מתחייב בקרבן הזה שזה ג"כ בכלל דבור אנכי שהאומר אין אלוה בעולם אע"פ שלא עבד ע"ז הוא עובר על דבר זה ואין לתלות סברא זו לתנא דבי ר' ישמעאל ואע"פ שראיתו נדחית בגמ' מ"מ לא היתה סברתו נפסדת לחייב קרבן במי שאינו עע"ז. ועוד היה מתחייב לפי סברתו זאת ג"כ שאף אם שתף ע"ז עם הקב"ה שלא היה מחוייב קרבן שהרי לא עבר על מצו' שנאמרה בתחלה שהרי הוא מודה בדבור ראשון וזה אינו בודאי עובד ע"ז אע"פ שהוא מוד' בשם יתברך וית' הוא חייב קרבן בשוגג ומית' וכרת במזיד ושתוף דבר אחר עם הקב"ה מפקי' לה בגמ' בפ"ד מיתות ב"ד (ס"ג ע"א) בלתי לה' לבדו וא"כ א"א להעמיד כלל דמצוה שנאמר' בתחל' היא אנכי אלא לא יהי' לך וגו' וגם הסבר' בעצמ' להוציא לאו דע"ז מכלל עשה דאנכי א"א לאומר' שכל עשה שהוא בעצמו מתקיי' בקיום עשה אין מוציאין לאו מכללו כמו שהוא מפורש בספרי המצות וזו צריכ' עיון שם שאע"פ שמוציאין לאו מכללו דוקא לדונו בעשה אבל שיהא דינו בלאו לא. ושמא י"ל שדבור אנכי ולא יהיה לך דבור א' הוא כיון שעל ענין אחד הם הבאים בקבלת האלהות ועזיבת זולתו ולפי זה נק' מצות ע"ז מצו' שנאמר' בתחלה וא"כ יהי' דבור שני לא תעשה לך וגו' אזהרה בעשיית הצלמים ולא תשתחוה להם ולא תעבדם הם פרטי לאו דלא יהיה לך שאין למנותה. והיה אפשר לסמוך זה ממה שמצינו בדבור זכור שהוא בלי ספק דבור אחד ויש בו לאו ועשה כל אחד נמנ' שאין חלוקת הדברות כחלוקת המצות שהרי הכתוב מעיד שהם עשרת הדברים ורז"ל העידו ששתי מצות הן אנכי ולא יהיה לך ואלו היו הדברות והמצות שוים היו הנשארות תשע דברות שהרי תשע מצות הן שבדבור זכור יש שתים לאו ועשה אבל מלא תחמוד שתים אין ראי' כמו שנמבאר בעיקר תשיעי של ס' המצות להרמב"ם ז"ל א"כ על כרחנו יש לנו לומר שאין מנין עשרת הדברות נמנה לפי מנין המצות שנאמרו וא"כ היינו יכולים לומר שדבור אנכי אע"פ שהוא מצו' בפ"ע הוא דבור אחד עם לא יהיה לך והרי א"כ מצות ע"ז נאמר' בתחלה כלומר דבור ראשון וכיון שהפרש' תוכיח שחיוב הקרבן הוא על ל"ת שנא' ועשתה וכן והנפש אשר תעש' וכו' בחיוב כרת ממילא נלמוד שעל הלאו בא הקרבן לא על עשה שבו ואע"פ שי"ל כן אבל אינו מתקן כלום שהרי על כרחנו אין באנכי ולא יהיה לך אלא שתי מצות החסרות מגימטריא דתורה ואם אנכי ולא יהי' לך אתה מונ' לשתים בדבור א' ע"כ אתה צריך לעשות דיבור שני לא תעש' לך פסל וגו' ולאיזה דבר יקרא דבור אחד אם איננו מצו' בפני עצמ' נמנית והרי א"כ יש לנו ג' מצות מפי הגבור' ויהיו שס"ו לאוין ונפסיד כוונת רבי שמלאי (מכות כ"ג ע"ב). ועוד שזה ענין מעורבב לעשות אנכי ולא יהי' לך לך דבור אחד ולא תעשה לך דבור שני. והדרך הישר' בזה והכל מודים בה שדבור אנכי אחד ימנה או לא ימנ' ויהיה דבור אחד לא יהי' לך לא ימנה אלא אחד או ימנה שתים אין קפידא בזה שהרי אין ספק בדבור זכור שהוא אחד נמנה בשתים. ושמא י"ל שאע"פ שדבור אנכי היא מצו' נמנית אפ"ה נקראת ע"ז מצוה שנאמר' בתחלה מפני שאין חיוב קרבן אלא על לא תעשה כדמוכחי קראי ואע"ג דכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו' דמשמע דבעובר על מ"ע קא משתעי קרא ההוא על כרחין לדרשא אתא שהעובד ע"ז ככופר בכל התורה כלה ואית לן למימר הכי מענין דקרא וכיון שאין חיוב קרבן אלא בל"ת א"כ שפיר מצי למימר דע"ז היא מצוה שנאמר' בתחלה כלומר נאמרה בתחלה בל"ת ולישנא קיטא נקט זה אפשר לומר. אבל הגאון בעל ההלכות ז"ל לא רצה זה ותופס הדברים כפשטן והדין עמו וצורת ההלכה מוכיח כן אלא שאין כאן מקום להאריך

Abarbanel Shemot 20:1אברבנאל שמות כ׳:א׳

ואמנם לטענה הב׳ מדבר רבי שמלאי אם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשמרי מצותי שבאו הדברים בלשון מדבר בעדו. הנה היו באותם שני הדברות הראשונות חמש מצות כאחת. הא׳ אנכי. הב׳ לא יהיה לך. הג׳ לא תעשה לך פסל. הד׳ לא תשתחוה להם. הה׳ ולא תעבדם. כי כן מנאום כל מוני המצות וגם הרב המורה בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר״ח מצות לא תרי״א ואיך א״כ יאמר רבי שמלאי שמפי משה שמעו תרי״א. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לא כיון אלא על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתו שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות ממציאות האל ואחדותו והם שתי מצות בלבד. ואמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם וגו׳ היה דעתו ששמעו אותם ישראל מפי משה כשאר הדברות עם היותם בלשון המדבר בעדו וזה כלו ממה שיוכיח שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור בלשון מדבר בעדו...

Shadal Shemot 20:2שד״ל שמות כ׳:ב׳

אנכי ה׳ אלהיך – המקרא הזה הוא (כדברי דון יצחק) הקדמה למצות ואזהרות שאחריו, והכוונה (כדברי רמבמ״ן) אנכי המדבר והמצוה, אני הוא ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וראוי לך לעבוד אותי ולא אחר זולתי. ולפירוש זה רמזו במכילתא {יתרו ה׳} באמרם: למה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה? משלו משל למה הדבר דומה, למלך שנכנס למדינה, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומה, והכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, הגיז להם את השלו, העלה להם את הבאר, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן. כלומר אני המדבר אליכם, אני הוא ה׳ אלהיך שהוצאתיך מארץ מצרים, ועשיתי לכם כמה טובות, וראוי לכם שתקבלוני עליכם למלך, ותשמעו בקולי; והנה לפי זה מלת אנכי היא נושא המאמר, ומלות ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא הנשוא; וזו גם כן דעת בעלי הטעמים. והיה אפשר להפסיק המלות האלה בדרך אחרת, ולחבר מלת אנכי אל השם ולתת תחת השם טעם מפסיק, ויהיה אנכי ה׳ הוא הנושא, ואלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא הנשוא, ותהיה הכוונה: אני הנקרא ה׳ אני לבדי אלהיך המשגיח עליך השגחה מיוחדת, אשר כבר הוצאתיך מארץ מצרים. ועל הדרך הזה פירש רנה״ו {רנ״ה וייזל} בפירושו לחכמת שלמה (דף צ״ב) וז״ל: כלומר שמע ישראל, אנכי ה׳, אף כי אין אל מבלעדי, הנני אלהיך ביחוד, מנהיגך ומלכך, לכן אתה חייב לעבדני בתורותי ובמצותי שאצוך, מה שלא צויתי לשאר עמים. ובשירי תפארת חלק ששי כתב: אם אלהי כל הארץ נקראתי, אלהי כל הגוים ולאומים יחד, כן אלהי ישראל תקראני, כי אנכי ה׳ אלהיך. גם הראב״ע הדביק השם הזה לאנכי באמרו: וטעם זה הדבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא, הוא לבדו אלהיו. אבל נראה לי שאם היה הענין כן, היה ראוי שיאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוציאך (לא הוצאתיך), או אנכי ה׳ אלהיך כי הוצאתיך, או אנכי ה׳ אלהיך אני הוצאתיך. והדרך הראשון אשר הוא דרך בעלי הטעמים, הוא הנכון לדעתי. והנה הפסוק הזה אולי הוא דבור אחד מעשרת הדברות, אך איננו מצוה, גם בעל הלכות גדולות לא מנה אותו בכלל המצות; והרמב״ם עשאו מצוה ולדעתו הוא צווי להאמין במציאות האל, והלכו אחריו מוני המצות ועשוהו מצוה, גם כי אין דעת כלם שוה בהגבלת המצוה הנרמזת בו, ולדעת בעל ספר המצות הגדול הוא צווי להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה הוא ה׳ אלהים אשר הוציאנו מארץ מצרים. ואמנם אנחנו לא מצאנו בתורה צווי על האמונה, וכבר הורה זקן הלא הוא הרב חסדאי ז״ל (רבו של ר׳ יוסף אלבו) כי האמונות והדעות אין לרצון ולבחירה מבוא בהן (עיין ספרו אור ה׳ מאמר שני כלל חמישי פרק חמישי); מלבד כי (כמו שהעיר דון יצחק) מאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא דמות ספור מה שקרה, ואיננו לשון המורה על מצוה. ואמנם למה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי את השמים ואת הארץ, הטעם הוא כי יציאת מצרים היתה עדות לישראל שאלהיהם הוא המושל בשמים ובארץ, ולולי הקדמת האותות והמופתים מהיכן יתברר להם כי אלהיהם הוא הוא שברא את השמים את הארץ? והלא כל העמים היו עובדים אלהים אחרים, ואולי כל אחד מהם היה מאמין שאלהיו הוא בורא הכל. והואיל ואין מדרך תורתנו לצוות על האמונה, לא היה ראוי לו ית׳ לומר אנכי ה׳ אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ, בלי שיביא שום ראיה לדבריו, ומאמר אשר הוצאתיך הוא הראיה על אמתת אלהותו ית׳ (וזו היא התשובה שהשיב לשאלה זו ר׳ יהודה הלוי ז״ל בספר הכוזרי סימן ט״ו עד כ״ה מן המאמר הראשון), אלא שעדיין יש לשאול: היה לו לומר אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני הוא אשר בראתי את השמים ואת הארץ. ותשובת זה כי בריאת העולם היא טובה שעשה ה׳ לכל בני אדם בשוה, והיא נותנת שכל בני אדם יעבדוהו, ולא ימשך ממנה חיוב לבני ישראל בפרט לשמור מצות וחקים רבים אשר לא צוה לשאר אומות; אבל יציאת מצרים היא חסד שעשה ה׳ לבני ישראל לבדם, וממנה ימשך להם החיוב לעבוד אותו ולשמור מצותיו, כדברי המכילתא שהבאתי למעלה (וקרוב לזה כתבו ראב״ע ורמבמ״ן). ואולם מה שאמרתי כי הפסוק הזה אולי הוא דבור אחד מעשרת הדברות, הוא כי אף על פי שאין ספק כי הדברות עשרה, כי כן כתוב (למטה ל״ד:כ״ח) ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, הנה באופן חלוקתן יש ספקות, כי לפי חלוק הפרשיות בספר תורה אנכי ולא יהיה לך עד ולשמרי מצותי אינו אלא פרשה אחת, אבל לא תחמוד נחלק לשתי פרשיות ויהיה לא תחמד בית רעך דבור תשיעי, ולא תחמוד אשת רעך וגו׳ דבור עשירי, והוא (כדברי דון יצחק) דבר זר מאד, אין ראוי לקבלו. אבל בתרגום ירושלמי המכונה ליונתן לא תחמד אינו אלא דבור אחד, ואנכי הוא דִבְּרָא קדמאה, ולא יהיה לך הוא דברא תניינא, וכן היה מנהג האשכנזים והצרפתים בימי קדם לקרוא בחג השבועות עשרת הדברות עם תרגום זה, ובין אנכי ללא יהיה לך היו מפסיקים בפיוטים ארמיים, ואחר כן היו אומרים דיברא תניינא כד הוה נפיק וכו׳ לא יהוי לך אלה אוחרן וכו׳, ושני לא תחמד היו עושין אותן דבור אחד; כן הוא במחזור ויטרי ובקצת ספרים אחרים כ״י נושנים מאד, ועיין ר׳ וואלף היידענהיים בחומש מודע לבינה בסוף ספר שמות. גם חכמי התלמוד {מכות כ״ד.} מזכירים אנכי ולא יהיה לך כשתי מצות ומסתמא כוונתם גם כן למנותם שתי דברות, וזה נכון בלא ספק יותר מהדרך האחר המפריד לא תחמד לשתים. לא יהיה לך אלהים אחרים – כמו שאני אלהיך ביחוד כלומר מנהיגך ומשגיח עליך, כן אתה תקבל אותי עליך לאלהים ביחוד, ולא תקבל עליך אלהים אחרים לעבדם. על פני – כל לשון על פְנֵי, על פָנַי, על פניך (כשאין ענינם על הפנים ממש, כמו ויפול על פניו {בראשית י״ז:ג׳}) כלם לשון צער, נזק, פחד או כעס, כמו וימת הרן על פני תרח אביו (בראשית י״א:כ״ח), על פני כל אחיו נפל (שם כ״ה:י״ח), ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י׳:ג׳), וימת נדב ואביהוא וגו׳ על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳, כפירוש רמב״ן, וכמפורש בדברי הימים א׳ כ״ד:ב׳ ונגד הנגינה), תת פחדך ויראתך על פני העמים (דברים ב׳:כ״ה), על פני בן השנואה (שם כ״א:ט״ז), אם לא על פניך יברכך (איוב א׳:י״א), אל יעוז אנוש (ישפטו גוים) על פניך (תהלים ט׳:כ׳ ונגד הנגינה), ועל פניכם אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח), שענינו על אפכם ועל חמתכם תראו שאינני מכזב ושהאמת אתי; מי יגיד על פניו דרכו (שם כ״א:ל״א); וכן כל לשון שִלַח מעל פניו, הסיר מעל פניו, השליך מעל פניו, ענין כלם הרחקת דבר שראייתו מצערת אותנו, ואב לכלם חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו׳:ז׳); ויוצא מכלל ההוראה הזאת לשון עָבַר על פְנֵי, כמו ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״א), ויעבור ה׳ על פניו (שמות ל״ד:ו׳), עוברים על פני המלך (שמואל ב ט״ו:י״ח) שאין ענינם אלא עבר לפני פלוני; וכן בשרש חָלַף שהוראת כשרש עָבַר כמו ורוח על פני יחלוף (איוב ד׳:ט״ו) שענינו עבר לפנַי; אמנם חוץ מלשון עבר וחלף כל לשון על פְנֵי כשאין הוראתו על הפנים ממש, הוא תמיד לשון צער, וכן כאן לא יהיה לך אלהים אחרים על אפי ועל חמתי, כלומר להכעיסני, והטעם כי דע שדבר זה מכעיס אותי, כמו שאמר למטה כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. ואמנם למה הקפיד הקב״ה כל כך על אמונת יחודו, ומה איכפת לו אם נעבוד זולתו? וכי עבודת האלילים גורמת הפסד הקבוץ המדיני? – כן הדבר, וזה לפי מה שאומר: העולם הזה אשר אנחנו בו אם יִבָּחֵן בבחינת חלקיו זה לעצמו וזה לעצמו, הכל יודעים, כי ימצא בו מן הרע הרבה; אמנם אם יבחן בבחינת כללו, כל חכם לב יבין כי אך טוב הוא, כי אין בו שום רע בעצם, אבל כל הרע הנמצא בו תכליתו העצמיית היא לטוב, והנה המאמין באל יחיד אפשר לו לציירו בלבו טוב בעצם ושלם בכל מיני שלמות, ומן הציור הזה תצא לו התולדה שהוא גם כן אוהב הטוב והטובים, ושונא הרע והרעים, ומזה ימשך להיטיב דרכיו, להיות לרצון לאלהיו; אמנם המאמין באלהות הרבה, כלומר המקבל עליו לאלוה כחות הטבע כל אחד לעצמו נפרד מזולתו, או קצת מן הנבראים איזה שיהיה, לא ימלט שיהיה לו אלוה אחד או רבים רעים בטבעם, או בעלי חסרון ופחיתות מה, ומזה ימשך גם הוא לנטות אחר הרע או אחר הפחיתות ההיא, ויחשוב כי על ידי זה יהיה לרצון לאלוה פלוני אשר אלה דרכיו, וזה ידוע בנסיון לכל מי שקרא קורות העמים הקדמונים ומנהגיהם. ומלבד זה הנה לא יתכן שיצוייר שלם בתכלית השלמות אלא אלוה יחיד, אמנם אם יצויירו אלהות הרבה, הנה כל אחד מהם בהכרח חסר ובלתי שלם, כי כח חברו יגביל את כחו; ומזה ימשך גם כן שיצויירו למעלה קנאה שנאה ותחרות, כידוע מאמונות גויי קדם, ומזה ימשך בהכרח הפסד המצות בין בני אדם. ועוד מלבד זה, אמונת אלהות הרבה גורמת פירוד הלבבות בין אנשי אומות מתחלפות, כי אנשי אומה זו העובדים אלוה פלוני ישנאו אנשי אומה אחרת העובדים אלוה אחר, ויאמינו כי אין להם שום קורבה עמהם, וכאילו לא בני אדם הם כמוהם, ורק מאמיני היחוד יודעים כי אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו, ושבני אדם כלם חביבים לפניו ית׳; ובאמת רק אחר שנתפשטה תורת משה בעולם החלו האומות להכיר כי כלנו אנשים אחים אנחנו. על כן על כל הדברים האלה רצה ה׳ שתתקיים ידיעת יחודו בישראל, ואיים עליהם כל האיומים האלה, וגזם עליהם בכל מיני גיזום, לבלתי יעבדו אלהים אחרים, וכל זה אמנם לא לתועלת ישראל בפרט, כי אם לתועלת המין האנושי בכללו, כי מישראל תצא תורה וידיעת יחוד ה׳ תתפשט מהם מעט מעט אצל בני אדם כלם, עד כי באחרית הימים תמלא הארץ דעה את ה׳; ומה נעמו דברי ר׳ יהודה הלוי (כוזרי מאמר ד׳ סי׳ כ״ג) באמרו: עם מה שיש לאלהים בנו סוד וחכמה כחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי מה שידומה למביט אליו; והנה הוא אשר יְשַנֶה את הארץ והמים אל טבעו וכו׳ וכו׳; וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה דוחה אותה. עד כאן לשונו. והנה תבין כי הסוד הזה אשר לאלהים בנו לא היה אפשר שיפורש בתורה, כי פרסומו היה מפסיד המכוון, כי לא היו ישראל פורשים מגלולי האומות הקדמוניות ושומרים עצמם מהתדמות אליהם, אם לא היה ה׳ מקרבם לעבודתו בכל הדרכים אשר ראה בחכמתו לקרבם. וגם עתה הענין הזה אין ראוי לבארו לעם הארץ. ואמנם אם היתה נתינת התורה לטובת המין האנושי כלו, למה בחר ה׳ להגלות לבני ישראל לבדם, ולא נגלה למין האנושי כלו? הנה זאת שאלת המכחישים החושבים להרוס עם זה היכל תורת ה׳ עד היסוד בו. ואמנם בטול הטענה הזאת איננו ממה שיקשה, לפי מה שאומר: הִגָלוֹת ה׳ לאדם או לגוי להודיעם יחודו יהיה בהכרח ללא תועלת, כי כל מי שהורגל באמונת אלהות רבים, גם אם יגלה לו ה׳ ויאמר לו שאין שם אלוה אלא אחד, לא יתחייב האיש ההוא להטות לבבו אליו ולקבל ממנו אמונת היחיד, כי לעולם ישאר בלבו חשש ויאמר: שמא האלוה הזה לכבוד עצמו אומר כן, כדי שלא אעבוד זולתו, ולמחר אולי יבא אלוה אחר ויאמר לי שאין אלוה אלא הוא או שגם הוא אלוה כמוהו; לפיכך כשהיו כל האומות מורגלות באמונת רבוי אלהות לא היה אפשר שיתגלה ה׳ אליהן, כי היה הגלותו להן לשוא ולהבל, ולפיכך אחרי אשר עמד אברהם אבינו וברוח בינתו הכיר שאין אלוה אלא אחד, מיד נגלה עליו הקב״ה וקרבו לעבודתו והבטיחו שירבה את זרעו ויעשה אותו לגוי גדול, למען יהיה זרע האמונה האמתית נשמר בצאצאיו ולא יאבד, וצוהו למול את בשרו, למען יהיה הוא וזרעו נבדל מכל גויי הארץ עובדי האלילים, ולא יתערב בהם; וכאשר רבו בני יעקב והיו לעם ועודם מחזיקים במצות המילה ובאמונת היחוד, הוציאם מבית עבדים ונתן להם התורה, למען יהיו עם לבדד ישכון ולא יתערבו בשאר גוים, אך יתקיימו באמונתם ובתורתם אשר היא חייהם, הכל לטובתם בכל זמן, ולטובת המין האנושי בכללו לעתיד.

Hoil Moshe Shemot 20:2הואיל משה שמות כ':ב'

(ב) אנכי ה׳ אלהיך – הדברות שדבר ה׳ בסיני הם עשר כי כן כתוב ושנוי ומשולש בפרשת תשא ובפרשת עקב את עשרת הדברים, אך חילוקם לא נודע לנו בבירור; אם נשפוט על פי כתיבת ספר תורה אנכי ולא יהיה לך הם דבור אחד, ולא תחמוד החלוק לשתים על ידי הסתומה כולל שתי דברות, וכל כך היתה החקירה חפשית בעיני קדמונינו שאף על פי שסברא מתנגדת היא לקבלה הקדמונית לא נמנעו מלגזור אומר שאנכי ולא יהיה לך שני דיבורים, ושני לא תחמד דיבור אחד, לפי שלא יתפלא בעיני שום בעל שכל אם בין עשרת הדברות שהן עיקר ויסוד לכל התורה מצא מקום צווי לא תחמד, כי הוא יסוד לכל עשרת הדברות ולכל התורה כולה, ובא באחרונה ככולל את הכל, כי החומד ממון אחרים אינו שמח בחלקו ואומר בלבו שלא בלבד אינו מחויב תודה לאל, כי גם יטיח דברים עליו שלא היטיב לו כמו שהיטיב לעמיתו, ויפרוק עול מלכות שמים מעליו וימאס בתורה ובמוסר; אך אם לא תחמד על מקומו יבא בשלום בין עשרת הדברות, לא נמצא סמך לחלקו לשתים ולהפריש בין חומד אשה ובית, וחומד שדה ובהמה, עד לעשותם שני צווים; אבל מה צווי יש באנכי? האם להאמין שיש אל אחד יחיד ומיוחד? זה אי אפשר לומר לפי שראשונה חסר העיקר מן הספר; שניה הוא נגד משפט תורתנו הקדושה לצוותנו שנאמין בעיקריה בעינים עצומות; ואל תשיבני מהו זה שכתוב שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד? עיין במשתדל ותמצא תשובה מספקת לשאלתך; וכבר השיב אחד מן רבותי (אליעזר הלוי נ״ע) שלא נקראו בפי בני ישראל עשר מצות רק עשרת הדברות, עשרת הדברים (ת״ו של עשרת לחיבור, לומר שכל אחד מהם יחבר אל שלפניו כמו שבעת ימים תאכל מצית, זה אחר זה, וכן כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, והערה דקדוקית היא הראויה לשום שכל עליה), ואם כן גם אנכי הוא דבור לעצמו; ואשר אני אחזה לי הוא שהם בודאי עשרת צווים, ואנכי כהקדמה להם, ולא יהיה לך הוא צווי אחד ולא תעשה צווי שני, כי הלוא יש הפרש גדול בין עובד אלוה אחר מבלעדי ה׳ Idolatra, ובין המציירו על ידי תמונה Iconolatra; בעגל שעשו ישראל במדבר ובעגלים שעשה ירבעם עברו על לא תעשה לך פסל ולא על לא יהיה לך וגו׳ ובהשתחום לצלם הבעל ולשאר האלילים עברו על שניהם; רק מאחד שיחס גדול יש בין שני האסורים חברם יחד. על פני – בהיות כבודי חופף על כל הארץ ואין נסתר מנגד עיני; לא כאלילים שעובדיהם מיחסים להם משטר בארץ אחת לבדה, ואם כן בהתגורר אחד מהם בארץ אחרת יצטרך לעבוד את אלהי הארץ כמו השמרונים בימי מלך אשור (דברי הימים ב י״ז:כ״ו). (ג) וכל תמונה – מאמר מוסגר, כלומר לא בלבד פסל שהיא תמונה בולטת, רק הוא הדין לכל ציור איך שיהיה; ושם פסל סמוך לאשר בשמים ממעל וגו׳, פסל ממה שיש בשמים ובארץ ובמים, ובפרשת ואתחנן כתוב כל תמונה בלא וי״ו, ושם פסל סמוך גם לתמונה והענין מבואר יותר.