The Flood Story and Biblical Criticism/0/he

סיפור המבול וביקורת המקרא

סקירה

At first glance, the story of the Flood appears to contain several doublings and inner contradictions.  Source critics point to these as proof that the Torah's Flood narrative is the composite work of a later editor who conflated supposed earlier and contradictory versions of the story without reconciling their inconsistencies.  The Flood story is further viewed by them as one of the strongest corroborations of the validity of the Documentary Hypothesis as a whole.

The analysis below examines some of the flaws inherent in the source critical approach to the Flood narrative.  Building on traditional exegesis, this article then attempts to demonstrate how an understanding of Biblical literary style and structure helps dissolve most of the perceived difficulties, leaving a coherent, consistent, and flowing narrative.

הקדמה

במבט ראשון, נדמה כי סיפור המבול ותוצאותיו, כפי שמתואר בבראשית ו'-ט', מלא בסתירות ובניגודים, כשכמעט כל מרכיב עיקרי בפרקים ו'-ז' מוזכר פעמיים. יתר על כן, נדמה שישנן סתירות פנימיות בתיאור כמות החיות בתיבה, אופי המבול, ואורכו. בואו נצלול לעומקן של הסוגיות הללו:

כפילויות, לכאורה:

• בני נוח – הן בה׳:ל״ב, והן בו׳:י', רשומים בניו של נוח
• שחיטות וגזר דינה – בו׳:א׳-ח׳ ושוב בו׳:ט׳-י״ג התורה מתארת את השחיטות של המין האנושי, את החלטת ה' להרוס את העולם, ואת צדיקותו של נוח.
• הציווי להיכנס לתיבה – בבראשית ו׳:י״ז-כ״ב מתוארות הבטחתו של ה' להציל את נוח ואת החיות, ציוויו לאסוף את החיות לתיבה, וכן מופיע תיאור כללי של היענותו של נוח לציווי. נדמה כי בז׳:א׳-ה׳ ישנה חזרה על כל הדברים הללו.
• היענותו של נוח – הן בז׳:ו׳-ט׳ והן בז׳:י׳-ט״ז ישנם תיאורים מפורטים יותר של היענותו של נוח לציווי הא-לוהי. שני התיאורים מציינים את גילו של נוח בתחילת המבול, את תחילת המבול, ואת כניסתם של נוח, של משפחתו ושל החיות לתיבה. שני התיאורים מסתיימים בהצהרה שנוח עשה את מה שה' ציווה עליו לעשות. בתוך החלק השני של ז׳:י׳-ט״ז, ישנה, לכאורה, כפילות נוספת, שכן הן בפסוק ט"ו, והן בפסוק ט"ז, מצויין שהחיות נכנסו לתיבה בזוגות.
• שיטפונות:
• ארבעים ימי גשמים – הן ז':י"ב והן ז':י"ז מציינים שהגשמים נמשכו ארבעים יום.
• מים מתגברים – הן ז׳:י״ח-כ׳, והן ז':כ"ד מתארים את עליית מפלס המים.
• עליית התיבה – הן ז':י"ז והן ז׳:י״ח מתארים את התיבה נישאת מעלה על ידי מי המבול.
• מוות – עובדת מותם של כל הדברים החיים מוזכרת תכופות, בין היתר בז':כ"א, כ"ב, וכ"ג.

סתירות, לכאורה:

• שניים לעומת שבעה – בו':י"ט-כ"א כתוב ששתי חיות מכול מין נכנסו לתיבה, ולא נוצרה הבחנה כלשהי בין החיות הטהורות לטמאות. לעומת זאת, בז':ב'-ג', מתואר הציווי הא-לוהי על פיו יש להכניס לתיבה שבעה זוגות מכול מין של החיות הטהורות¹, אך רק זוג אחד מכול מין של החיות הטמאות. בז':ח'-ט', בדומה לכך, ישנה חלוקה בין החיות הטהורות לטמאות, אך מצויין רק שהחיות הגיעו לתיבה בזוגות. לבסוף, בז':ט"ו-ט"ז, מצויין שהחיות הגיעו לתיבה בזוגות, ואין שום התייחסות לרמת טוהרתם.
• יום הכניסה לתיבה – נדמה כי לפי ז':ז' וז':י', נוח נכנס לתיבה שבעה ימים לפני תחילת המבול, בעוד מז':י"ג ניתן להבין כי הוא נכנס לתיבה רק ביום בו התחילו הגשמים ממש.
• מקור המים – ז':י"א מתאר הן את פתיחת שערי השמיים והן את בקיעת התהומות, בעוד בז':י"ב מצויינים רק גשמים.
• ארבעים או מאה חמישים יום – שני פסוקים (ז':י"ב וז':י"ז) מתארים תקופת גשמים שארכה ארבעים יום, בעוד שני פסוקים אחרים (ז':כ"ד וח':ג') מתארים תקופה בת מאה חמישים ימים, בה מפלס המים עלה.
• עורב או יונה – בעוד בח':ז' מצויין שנוח שילח עורב על מנת שיבדוק את מצב המבול, בח':ח'-י"ב מתואר שהוא שילח יונה.

גישת ביקורת המקרא

תומכי שיטת התעודות טוענים כי ישנו הסבר פשוט לכל הקשיים המצויינים לעיל. לדעתם, התורה היא פרי חיבורו של עורך (או מספר עורכים) אשר חיבר מספר גירסאות סותרים של המבול, אשר במקור היוו מסמכים עצמאיים. על פי התיאוריה הזו, בתהליך העריכה השתמרו כל הגירסאות השונות לסיפור, ובכך נוצר טקסט מלא בסתירות ובכפילויות. למטרת הניתוח הנוכחי, אנו נשתמש באחד היישומים הפופולריים ביותר של התיאוריה הזו, זו של ר. פרידמן,² והטבלה הבאה תתאר את חלוקת סיפור המבול על פי למקורותיו השונים. 

שם הוויה – "J"‏ ("non-P")	שם א-להות – "P"
פרק ו (א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ג) וַיֹּאמֶר י״י לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (ה) וַיַּרְא י״י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם י״י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י״י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י״י.	פרק ו (ט) נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה. (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.
פרק ז (א) וַיֹּאמֶר י״י לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י. (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (טז) וַיִּסְגֹּר י״י בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. (כג) וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.	פרק ז (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא) וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
פרק ח (ב) וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. (יג) וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַי״י וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. (כא) וַיָּרַח י״י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י״י אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (כב) עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.	פרק ח (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם (ג) וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יז) כׇּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכׇּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ [הַיְצֵא] (הוצא) אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. (יט) כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

על פי חלוקה זו, ישנם שני סיפורי מבול שונים, גרסת "שם ההוויה" אשר מתארת מבול הנמשך ארבעים יום, וגרסת "שם א-לוהות", אשר מתארת מבול הנמשך כמעט שנה.³ על ידי חלוקת הטקסט המקראי למספר מקורות, מבקרי מסמכים מנסים להסביר את הכפילויות ואת הסתירות הבאות:

כפילויות

• בני נוח – אזכור אחד (ה׳:ל״ב) משוייך לעורך, בעוד השני (ו׳:י') מזוהה עם המקור "שם א-לוהות".
• שחיטות המין האנושי וההחלטה להשמיד – הפעם הראשונה בה מוזכרים עניינים אלו (ו׳:א׳-ח׳) משוייכת ל"שם ההווייה" בעוד השנייה (ו׳:ט׳-י״ג) משוייכת ל"שם א-לוהות"
• הציווי להיכנס לתיבה – התיאוריה הזו מבחינה בין שתי הציוויים הא-לוהיים בדבר הכניסה לתיבה, כשהאחד (ו׳:י״ז-כ״ב) מזוהה עם "שם א-לוהות" והשני (ז׳:א׳-ה׳) עם "שם ההוויה"
• היענותו של נוח – נוח נכנס לתיבה רק פעם אחת בכל אחד מן המקורות, מאחר וז׳:ז' מזוהה על "שם הוויה" וז׳:י"ג עם "שם א-לוהות" (ז':כ"ד).
• שיטפונות – האיזכורים המרובים לעליית מפלס המים נחלקים בין המקורות השונים, כשחלקם מזוהים עם "שם הוויה" (ז':י"ח-כ') וחלקם עם "שם א-לוהות" 
• מוות – הכפילות הרבה בנוגע למוות של כל היצורים הרבים מופחתת מאחר והפסוקים מתחלקים בין "שם אלוהות" (ז':כ"א) ל"שם הוויה" (ז':כ"ב-כ"ג).

סתירות

• שניים לעומת שבעה – מסמך "שם א-לוהות" מוצג כמשמר מסורת על פיה רק שניים מכול מין ניצלו (ו':י"ט-כ"א, ז':ח'-ט', ז':ט"ו-ט"ז), בעוד "שם הוויה" מבחין בין החיות הטהורות לטמאות (ז':ב'-ג'). 
• יום הכניסה לתיבה – רק לפי "שם הוויה" נוח נכנס לתיבה שבעה ימים לפני שהחלו הגשמים (ז':ז' וז':י'). לפי המקור "שם א-לוהות", הוא נכנס לתיבה רק ביום בו התחילו הגשמים ממש (ז':י"ג).
• מקור המים ואורך המבול – המקורות חלוקים ביניהם באשר למקור ולאורך המבול. בעוד "שם הוויה" מתאר את המבול כירידת גשמים (ז':ד',י"ב), "שם א-לוהות" מתאר מעיינות העולות על גדותיהן (ז':י"א). ב"שם הוויה" הגשמים ארכו ארבעים יום (ז':ד',י"ב, וי"ז), בעוד ב"שם א-לוהות" המים עולים במשך יותר ממאה וחמישים יום (ז':כ"ד וח':ג'). 
• עורב או יונה – רק ב"שם הוויה" מתוארת שליחת יונה (בח':ח'-י"ב). במסמך "שם א-לוהות" מתוארת שליחת עורב (ח':ז'). 

נקודות חולשה בגישת ביקורת המקרא

הערה מקדימה: הניתוח בחלק זה מתייחס אך ורק לבעיות טקסטואליות הטבועות ביישום שיטת התעודות על סיפור המבול. הניתוח אינו מתייחס לבעיות המתעוררות מאי-ההתאמה התיאולוגית שבין גישת ביקורת המקרא לבין המקור הא-לוהי של התורה. הניתוח גם אינו מתייחס לחולשות בשיטת הניתוח של ביקורת המקרא באופן כללי. אי"ה, נושאים אלו יעלו לדיון במאמרים נפרדים באתר.

נותרות כפילויות

על אף החלוקה למקורות נפרדים, כפילויות רבות נותרות בכל אחד מן המקורות, דבר המחליש רבות את הטענה כי הכפילויות הן תוצאה של מיזוג של מקורות שונים. הנה כמה דוגמאות:

• היענותו של נוח – במקור "שם א-לוהות", נותרים אזכורים רבים לכך שנוח עשה את שה' הטיל עליו לעשות. ראשית, בו':כ"ב מצויינת היענותו של נוח במונחים כלליים: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים". לאחר מכן, הן בז':ח'-ט', והן בז':י"ד-ט"ו מתוארים פרטי ההיענות הזו, ומצויין פעמיים כיצד החיות נכנסו לתיבה. כל אחת מן הפסקאות הללו מסתיימת בעובדה שנוח עשה את שצווה לעשות:"כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ"‎ / "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים".‎⁴ 
• ארבעים יום – במקור "שם הוויה" נותרת כפילות בהתייחסות לכך שתקופת הגשמים ארכה ארבעים יום, ודבר זה מצויין הן בז':י"ב, והן בז׳:י״ז. כאשר בוחנים את המקור "שם הוויה" בנפרד, האמירות הללו ממוקמות רק חצי פסוק זו מזו, כך שהכפילות מבלבלת עוד יותר.
• עליית מפלס המים והתיבה – גם החזרתיות בדבר עליית המים לא נפתרת באמצעות החלוקה למקורות שונים. המקור "שם הוויה" מציין עובדה זו כמה וכמה פעמים בז':י"ח-כ'. בנוסף, מצויין פעמים בחלק זה שהמים הרימו את התיבה (ז':י"ז-י"ח).
• האדמה מתייבשת – המקור "שם א-לוהות", מציין פעמיים שהאדמה התייבשה, הן בח':י"ג, והן בח':י"ד.⁵

מקורות לא ברורים ועריכה לא עקבית

שיטת התעודות לא רק נכשלת בניסיונה לספק הסבר לכל הכפילויות שבפסוקים, היא גם מייצרת בעיות חדשות בדרך. חלוקת הטקסט המקראי למקורות נפרדים, יוצרת פערים בכל אחד מן המקורות הללו, מאחר ועובדות מסויימות חסרות בכל אחד ממסמכי המקור. כתוצאה מכך, הטקסטים המשחוזרים לעיתים נראים לא ברורים. לדוגמא:⁶

• במקור "שם הוויה", אין שום התייחסות לבניית התיבה, והתיבה מופיעה כמו משום מקום בז׳:א׳, כאשר ה' מצווה על נוח להיכנס אליה. 
• במקור "שם א-לוהים", ההתייחסות לחיות טהורות ולא טהורות בז':ח' מיותרת. אם אנו פועלים תחת ההנחה שעל פי מקור זה, נכנסו לתיבה זוג מכל מין של חיה, ללא כל קשר לסטטוס טהרתם, מדוע ישנו צורך להבדיל בין החיות הטהורות לטמאות?
• מהשחבור שתיאוריה זו מבצעת לו':ט"ז, עולה כי לביטוי "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" במקור "שם הוויה" במבודד, חסרה מילה מקדימה. מאחר והביטוי כבר לא מופיע לאחר כניסת נוח לתיבה, הביטוי נותר חסר היגיון.
• ב"שם א-לוהות", קשה להבין את שליחת העורב של נוח, לאור זאת שאין במקור זה אף תיאור של העורב בוחן את האדמה. הביטוי נותר חסר הקשר ולא ברור.
• ב"שם א-לוהות", נוח שולח יונה לבחון את האדמה לאחר "ארבעים ימי גשמים". גם כאן התיאור חסר היגיון. מאחר והמקור אינו מציין הפחתה הדרגתית בגובה המים, יש לקרוא את הסיפור כאילו מיד לאחר שנפסקו הגשמים, נוח מניח כי היונה תמצא אדמה יבשה, הנחה מוזרה ולא מציאותית בעליל.⁷
• במקרים אחרים, סידור הסיפור אינו הגיוני. כך, "שם א-לוהות" מציג את ה' סוגר את הדלת של התיבה, רק לאחר התיאור של ארבעים ימי הגשמים. 

על מנת לספק הסבר לבעיות הללו, על תומכי שיטת התעודות להניח כי חלקים מכול מקור נחתכו על ידי העורך כאשר הוא מיזג ביו המקורות השונים על מנת ליצור את הטקסט המקראי. אולם, נראה שהעורך בסיפור השתמש במקורות באופן מאוד לא עקבי, כך שלעיתים נוצרו כפילויות מיותרות עקב השתמרותם של שתי המקורות, בעוד שבפעמים אחרות התבצע שימוש במקור אחד בלבד. עבודה עריכתית כה הפכפכה נדמית מופרכת.

מינוחים מפתיעים

ישנם מבקרים הטוענים כי החלוקה של את הטקסט למקורותיו השונים, נתמכת באמצעות המונחים הייחודיים בהם כל אחד מן המקורות משתמש. זוגות המונחים המקבילים הללו כוללים את שמות ה' (שם הויה לעומת שם א-להות), וכן זוגות מונחים נוספים כגון: "אֲדָמָה" לעומת "אֶרֶץ",‎ "אָדָם" לעומת "בָּשָׂר",‎ "זָכָר וּנְקֵבָה" לעומת "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" ו"חרב" לעומת "יבש". לעיתים תכופות, הוכחה זו נעשית למעגלית, שכן מלכתחילה, החלוקה למקורות השונים עושה שימוש בזוגות המונחים הללו. אולם בסיפור המבול, חרף כל מאמציהם, מבקרי המקרא נותרים עם זוגות מונחים אשר אינם מתחלקים במסודר בין המקורות. כך, הטקסטים המזוהים הן עם המקור "שם א-לוהים" והן עם "שם הוויה", משתמשים ב"אֲדָמָה" וגם ב"אֶרֶץ,⁸ ב"אָדָם" וגם ב"בָּשָׂר".⁹

 

יתר על כן, המקור "שם הוויה" משתמש ב"זָכָר וּנְקֵבָה" לצד "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ",¹⁰ והמקור "שם א-לוהים" משתמש ב"חרב" וגם "יבש".¹¹ במקומות נוספים רבים, יש צורך לחלק את הפסוק בין המקורות (ראו לדוגמא "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים / וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ") על מנת לשמר את התיאוריה.

כך, הטענה כי המונחים מקבילים בפסוקים מהווים הוכחה לכך שישנם כמה מקורות לפסוקים, כאשר כל מקור מאופיין במונחים משלו, אינה מחזיקה מים, ומסיבה טובה. מבקרי המקרא ניצבים אל מול בעיה קשה: חלוקת המקורות על סמך כפילויות וסתירות אינה תואמת את החלוקה על סמך ממצאים בלשניים, ולכן, כדי לערוך חלוקה שכזו, יש להקריב אחד מהם על מנת לשמר את השני.¹² באופן בלתי נמנע, הם מוכרחים לבחור באחת מבין שלושת האפשרויות הללו: להישאר עם כפילויות וסתירות רבות, להישאר עם מונחים לא עקביים רבים, או להשתמש בעורך המבצע שינויים מפותלים וסבוכים, על מנת לפתור את הבעיות באופן חלקי. כל האופציות אינן נראות מוצלחות במיוחד.

הגזמה בסתירות

ישנם מקרים בהם מבקרי המקרא מגזימים בסתירות אותם הם מוצאים בטקסט המקראי, ומציעים כי הטקסט אינו לכיד, כשלמעשה אין כל צורך ממשי בטענות הללו . כך, בסיפור שלנו, ארבע מתוך חמש הסתירות המצויינות לעיל אינן באמת סתירות:

• מקור המים – תיאורי פתיחת השמיים ונביעת המעמקים יכולים בקלות להתקיים בטקסט לצד תיאורי הגשמים, מאחר ואין סיבה שה' לא היה יכול להציף את העולם בשני האמצעים הללו.¹³
• ארבעים ומאה חמישים יום – כתוצאה מכך, אין סתירה גם בין ארבעים הימים למאה וחמישים הימים. בעוד הראשון מתאר את משך תקופת הגשמים, האחרון מתאר את משך התקופה בה העולם הוצף מן התהומות.¹⁴
• כניסתו של נוח – אף על פי שכניסתו של נוח לתיבה בז':ז', מגיעה לאחר האמירה כי המבול החל "לאחר שבעת ימים", אין זה אומר שנוח נכנס לתיבה בתחילת השבוע. ניתן לקרוא את הפסוקים בקלות רבה כך שישתמע שנוח נכנס בדיוק לפני תחילת הגשמים, ביום השביעי עצמו, ממש כפי שכתוב בז':י"ג. 
• עורב ויונה – לבסוף, לא רק ששליחת העורב ושליחת היונה אינן סותרות זו את זו, אלא הן מובנות זו מתוך זו. רק משום שהעורב התרוצץ הלוך ושוב, נוח היה מוכרח לשלוח ציפור אחרת על מנת שתבדוק את מצב המים.¹⁵

אם כן, הסתירה היחידה שיש לפתור היא מספר החיות שהוכנסו לתיבה (שתיים לעומת שבע). אנו נתעמק בסתירה הזו ונציע לה פתרונות בהמשך. 

גישה ספרותית ומקור יחיד

חלק זה מציע הסבר חלופי לקשיים העולים מן הסיפור המקראי. מוצע כאן שבקריאה זהירה של הטקסט המקראי, ועל ידי הערכה לצורתו הספרותית, רוב הכפילויות שבטקסט נפתרות. הניסיון להבין את "דרכי המקראות", כלומר, את האמצעיים הספרותיים בהם התורה משתמשת, היווה כבר תקופה ארוכה כלי לפרשנות מסורתית, ומייצר חלופה משכנעת הרבה יותר מהתאוריות של מבקרי המקרא. נקודת הפתיחה של הגישה הזו הפוכה מזו של שיטת התעודות, שכן ההנחה היא שישנו מקור יחיד לטקסט המקראי, ובאמצעות הנחה זו היא פותרת את כל הקשיים העולים מן הטקסט. זיהוי האופי האחדותי של התורה מאפשר לפרשנים לזהות דפוסים החוזרים לכל אורכה, לנתח כראוי את המבנה שלה, ולשים לב לביטויים ייחודיים או לצורות דקדוקיות ייחודיות. 

בראשית ונוח

במבט ראשון, נדמה שישנה חפיפה מיותרת בין בראשית ו׳:א׳-ח׳ לו':ט'-י"ג, מאחר ושניהם מתארים את החלטתו של ה' להשמיד את העולם. אולם, הפסוקים הללו רק נדמים כחופפים במידה ואנו מניחים כי הם מהווים שני חלקים מאותו הסיפור. למעשה, כשאנו בוחנים מקרוב יותר את הסיפור, מתגלה לנו שבו׳:א׳-ח׳ ישנו סיכום של סיפור הבריאה, בעוד סיפור המבול מתחיל רק בו':ט'.¹⁶ חלוקה מבנית זו משתקפת בחלוקה המסורתית לפרשות (על פיה ו׳:א׳-ח׳ מסיימים את ספר בראשית, ורק בו':ט' נפתחת פרשת נוח), בניגוד לחלוקה הלא-מסורתית לפרקים.

לשתי היחידות, אם כן, מטרות שונות לחלוטין, ובהתאם לכך גם דגשים שונים. בעוד היחידה הראשונה מתמקדת בהחלטה להשמיד את העולם, היחידה השנייה מדגישה את ההחלטה להציל. הטבלה הבאה מדגישה את נקודות המבט המנוגדות של שתי היחידות, על ידי ציון ההבדלים שבאופן הצגת דבר ה' בכל אחת מהן: 

בראשית ו':א'-ח'	בראשית ו':ט'-י"ג
(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ג) וַיֹּאמֶר י"י לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.	_____
(להלן פסוק ח)	(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.
(לעיל בראשית ה':ל"ב)	(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.
(ה) וַיַּרְא י"י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.	(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.
(ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י"י.	(לעיל פסוק ט)

• ביטול לעומת השמדה – היחידה הראשונה מציגה את החלטת ה' להשמיד את העולם כהחלטה שנבעה מהתחרטות ומרצון לחזור בו מן הבריאה המקורית. נקודת מבט זו מהווה סיכום טבעי לפרשת בראשית, אך עומדת בניגוד ליחידה השנייה, אשר פותחת את פרשת נוח. כך, אמירותיו של ה' בו':ו'-ז', "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ו "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם", אינם פשוט הצהרות על ההשמדה (כמו בו':י"ג), אלא, הן מגלמות את ההחלטה למחוק ולבטל את הבריאה המקורית. הביטויים ביחידה זו דומים לאלו שבתחילת פרשת בראשית. השורש ברא הינו מרכזי בסיפור הבריאה, ומופיע אחת עשרה פעמים בפרשה זו, אך לא חוזר כלל בסיפור המבול. בנוסף, המילים "הָאָדָם" ו"הָאֲדָמָה" מזכירות את הקללה על האדם והאדמה שתוארה שלוש פעמים בפרשת בראשית (ג':י"ז-י"ט, ד':י"א-י"ד, וה':כ"ט).
• האם נוח מרכזי לסיפור? – צדיקותו של נוח רק מוזכרת בקצרה ממש בסוף היחידה הראשונה, מאחר ונוח אינו מרכזי לסיפור שיחידה זו מספרת; העובדה שהוא מוזכר כלל  היא רק בכדי לקשר בין יחידה זו ליחידה הבאה. בניגוד לכך, היחידה השנייה נפתחת בהרחבה על עובדה זו, מכיון שזוהי הקדמה להחלטתו של ה' להציל את נוח, וזהו הדגש המרכזי של שאר פרק ו'. 
• חשיבה לעומת דיבור – בהתאם, בעוד ההחלטה להשמיד את העולם מרכזית ליחידה הראשונה, היא מוזכרת ביחידה השנייה רק כרקע הכרחי להצלה הנמצאת במרכז שאר הפרק. כך, בניגוד ליחידה הראשונה בה תהליך קבלת ההחלטה של ה' פנימי לחלוטין ("אֶל לִבּוֹ"), ביחידה השנייה ה' חולק את החלטתו עם נוח  ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ").  רק עם המידע הזה, פקודותיו של ה' לבנות תיבה ולאסוף את החיות, וכן בריתו להציל את נוח, נראות הגיוניות.

טווח ארוך לעומת פקודות מיידיות

במבט ראשון, פקודותיו של ה' לנוח בפרק ז':א'-ה' נדמים כחזרה על פקודותיו בו׳:י״ד-כ״ב. בשניהם נאמר לנוח על המבול המתקרב, ושעליו לאסוף את החיות ולהיכנס לתיבה. אולם, כאשר בוחנים מקרוב את הפקודות השונות, תוך התחשבות באופי הפקודות ובתיזמון שלהן, מה שנדמה היה ככפילויות, נראה עתה כנפרד, והחזרתיות נפתרת.

בראשית ו':י"ג-כ"ב	בראשית ז':א'-ה'
(יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.	_____
(יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.	_____
(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.	(להלן פסוק ד)
(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.	(א) וַיֹּאמֶר י"י לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.
(יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.	(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ.
(כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה.	_____
(לעיל פסוק יז)	(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
(כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.	(ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י"י.

מילותיו של ה' לנוח בפרק ו' נאמרות חודשים רבים, אולי אפילו שנים לפני המבול, בעוד הפקודות בפרק ז':א'-ה', נאמרות שבוע לפני תחילת הגשמים בלבד. כך, פסוקים בו׳:י״ג-כ״ב מופיעות פקודותיו של ה' לטווח הארוך, ובהן הוא מצווה על נוח להתכונן למבול (לבנות תיבה ולאסוף חיות ואוכל),¹⁷ בעוד בז':א'-ה', מפיעות פקודות לטווח קצר המתייחסות לגשמים הקרבים.¹⁸ לאור זאת, רוב הכפילויות שבין הפקודות נעלמות או נעשות מובנות מאליהן:

• מבול עתידי לעומת הגשמים הקרבים – בפרק ו', ה' מתייחס למבול העתידי במונחים כלליים, "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל", על מנת לנמק את הצורך לבנות תיבה. בניגוד לכך, בפרק ז' הוא מציין כי הגשמים יגיעו בקרוב, "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ", על מנת לנמק את הצורך להיכנס לתיבה (ולא לבנות אותה).
• כניסה: הבטחה לעומת ציווי – בניגוד לרושם הראשוני, ה' לא מצווה את נוח להיכנס לתיבה פעמיים. לעומת צורת הציווי של המילים  "בֹּא אַתָּה" בז':א', "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה" בו':י"ח אינן מילות ציווי, אלא תיאור של העתיד לקרות. כאן, ה' מבטיח לנוח שהוא עתיד להיכנס לתיבה ולהינצל, ולא פוקד עליו לעשות זאת.¹⁹
• הנחיות שונות – אם כן, ההנחיות בפרק ו' נוגעות רק לבניית התיבה ולאיסוף החיות, ושתי אלו אינן מופיעות שוב בפרק ז', שם מדובר רק על הכניסה לתיבה. על כך מצביע גם הניגוד בין לשון העתיד של "וּבָאתָ" ללשון הציווי של "עֲשֵׂה לְךָ" ו"קַח לְךָ".
• שניים לעומת שבעה – בפרק ו', כאשר ה' מעביר לנוח פקודות הכנה כלליות, הוא פשוט אומר לנוח לאסוף שתי חיות מכל מין, זכר ונקבה. רק בפרק ז', כאשר הפקודות מקבלות אופי מיידי, ה' מוסיף שעל נוח לקחת שבעה זוגות של כל החיות טהורות, ורק זוג אחד של כל החיות שאינן טהורות. בחלק הבא נתייחס לחלוקה הזו בהרחבה.

"שניים", "שבע" ו"זוגות זוגות"

In light of the above discussion, the supposed contradiction regarding the number of animals brought to the ark evaporates. In Hashem's initial command, He speaks generally, telling Noach only that he should bring two of each animal, male and female to the ark. At this point, months before the Flood, when the focus is on building the ark and preparing the food supplies, it is of trivial significance that there will be a few select species from which seven pairs will be saved, as this had negligible impact on the dimensions of the ark or the quantities of the food supply. Only closer to the actual Flood, when the animals need to enter, does Hashem elaborate and dictate that there is a distinction between the pure and impure animals and that seven pairs of the latter are to be brought (7:2-3).²⁰ 

לאור הדיון לעיל, מה שנדמה היה כסתירה בנוגע למספר החיות שהובאו לתיבה, התגלה כשתי פקודות שונות. בפקודה המקורית של ה', הוא דיבר במונחים כלליים, ואמר לנוח להביא לתיבה רק זוג אחד של כל חיה, זכר ונקבה. בנקודה זו בזמן, חודשים רבים לפני המבול, כאשר נוח התעסק בעיקר בבניית התיבה ובאיסוף המזון, לא הייתה חשיבות מיוחדת לעובדה שמחיות מסויימות הוא יצטרך לקחת שבעה זוגות, שכן ההשפעה על כמויות המזון או על מימדי התיבה הינה מזערית. 

This readily explains the difference between the first two passages.²¹  In the subsequent fulfillment of the command in 7:8-9, though, the Torah appears to hedge, by continuing to distinguish between pure and impure animals as in the second passage, while at the same time reverting to speaking only about "twos", as in the first passage.²²  This is illustrated by the following table:

בראשית ו':י"ט-כ'	בראשית ז':ב'-ג'
(יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.	(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ.
בראשית ז':ח'-ט', ט"ו-ט"ז
(ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ... (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ.

While at first glance, it might appear from 7:8-9 that only two of each species entered the ark, even of the pure animals (thus contradicting 7:2), in order to understand the relationship between all of the various verses, it is necessary to distinguish between the terms "שְׁנַיִם" and "שְׁנַיִם שְׁנַיִם".  These terms are outwardly similar, but have completely different meanings.  As several commentators point out (e.g. R"Y Bekhor ShorBereshit 7:9About R. Yosef Bekhor Shor, RadakBereshit 7:9About R. David Kimchi, R D"Z HoffmannBereshit 7:9About R. David Zvi Hoffmann) the phrase "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" does not mean that only two ("שְׁנַיִם") of each species came, but rather that the animals came in pairs, be they seven pairs or one, depending on the species.²³  And as R D"Z HoffmannBereshit 7:9About R. David Zvi Hoffmann notes, the Torah intentionally chose the inclusive formulation of "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" so that it could apply to all of the types of living creatures, without the need to repeat the details of the distinction between the pure and impure species.²⁴  On this backdrop, the verses all fit together and their language was intentionally chosen so that they would work in concert.

Recap of Historic Event

The entry of Noach and his entourage into the ark appears twice in the text, in both 7:6-9 and 7:10-16, and juxtaposing these two passages will illuminate the nature of and reason for the repetition.²⁵

בראשית ז':ו'-ט'	בראשית ז':י"א-ט"ז
(ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.	(י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
(ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.	(יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.
(ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.	(יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ.

From the above table, we can readily see that the first section is a much briefer description and constitutes the simple recording of the day's events as part of the broader story line of the Flood.  But even for a Torah replete with significant stories, this was no regular event, but rather one of uniquely historic and cosmic proportions.  As civilization is being obliterated, Hashem fulfills His covenant with Noach, thus enabling the world's repopulation through him and those with him on the ark.  Due to the extraordinary significance of this event, the second passage recaps and proclaims the momentous nature of the occasion with the addition of several important details which are absent in the earlier verses:

• The rare and dramatic phrase "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" underscores the historic nature of the event, and its appearance here parallels its use in the festive recaps at the end of both the stories of Avraham's circumcision (Bereshit 17:26-27) and the Exodus (Shemot 12:41, 51).  In both of these additional cases, there is also a repetition in a more festive manner to emphasize the significance of the occasion and fulfilling of a covenant.
• The exact day and month are recorded – "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ".  Significantly, the Flood is the only event in all of Sefer Bereshit for which the Torah gives precise dates.
• The proper names of Noach's three sons "וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת" are specified here.  This is the only time in the story of the Flood itself that they are listed by name, rather than referred to by the more generic "sons of Noach".
• The passage concludes with Hashem's personal intervention, "וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ", the fulfilling of His covenant to save Noach.

The second passage is also formulated with the earlier one in mind.  Thus, in contrast, to the standard form of "וַיָּבֹא נֹחַ" in the first passage, the second section uses the past-perfect form of "בָּא נֹחַ".  On this backdrop, the second passage is not a redundant and parallel account to the first, but is rather intended to follow it in order to emphasize its exceptional import.²⁶

Conclusion

The above analysis attempted to account for the apparent doublings and inconsistencies found in the Noach narrative. It examined the conclusions of the source critical approach and pointed out its weaknesses. Many of the repetitions the critics attempt to eliminate are nonetheless retained in each purported source. In addition, it creates new difficulties, as the sources, when viewed in isolation, contain gaps and incoherencies, requiring the assumption of a capricious and inconsistent editor.

The alternative literary solution is much more compelling. Recognizing both the Torah's unitary nature and individual structural units allows for the realization that Bereshit 6:1-8 and 6:9-13 constitute parts of disparate narratives with different purposes, rather than repeating each other. While 6:1-8 concludes the Creation narrative and emphasizes the impending undoing of Creation, 6:9-13 introduces the Flood narrative and the salvation of Noach. Paying attention to the timing of the Biblical narrative highlights that repeated and seemingly inconsistent directives are not redundant, but are rather a product of plot development. The instructions of Chapters 6 and 7 are not alternative accounts of the same story, but were rather given months or years apart. The lapse in time allows for a level of overlap between the commands, while the varying contexts account for their differences.

Close attention to language and grammar corroborates these conclusions and further solves the second seeming contradiction regarding the number of animals brought to the ark. Since "שְׁנַיִם" and "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" are distinct terms, the verses work together harmoniously. Finally, a literary sensitivity reveals that at times repetition is intentional and serves to highlight and emphasize. Due to the momentous and historic nature of the beginning of the Flood and Noach's salvation, the Torah adds a special summation.  Thus, with an understanding of the literary artistry of the Biblical text, most of the ostensible contradictions and repetitions disappear, leaving a unified but not uni-dimensional text.

¹ אף על פי שנוח צווה לקחת שבעה זוגות של ציפורים, סטטוס טהרתם לא מוזכר בטקסט. ראו בהמשך את הסברו של רד"צ הופמן להשמטה זו.

² ר. א. פרידמן, The Bible with Sources Revealed (ניו יורק, תשס"ג): 47-42. חסידי שיטת התעודות חלוקים לעיתים תכופות בינם לבין עצמם לגבי שיוך הפסוקים השונים למקורות השונים, אולם, רבות מחלוקות המסמכים הבסיסיות ומהשיטות, מוסכמות על ידי כולם.

³ פרידמן משייך את ה':ל"ב ("וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת") ואת ז':ו' ("וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ") למקור *"ספר רשומות"* נוסף, ואת שלושת המילים הראשונות בו':ט' ("אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ") לעורך.

⁴ להרחבה בנושא, ראו יהושע ברמן, Inconsistency in the Torah: Ancient Literary Convention and the Limits of Source Criticism, (ניו יורק, תשע"ז): 268-236, אשר מתייחס לכפילויות הללו לצד כמה נוספות, כחלק מטענתו כנגד תקפות שיטת התעודות.

⁵ ראו מאמרו של ר' אריה קלפר, "Who Wrote the Torah", שם הוא נותן דוגמאות למקומות נוספים בהם המקור "שם א-לוהות" חוזר על עצמו כמה פעמים באותו הפסוק, או בפסוקים סמוכים. בין היתר:

• שני חצאי הפסוק בבראשית ו':ט' מתייחסים לצדיקותו של נוח.
•  ישנו ציון כפול של שחיטות העולם בו':י"א ובו':י"ב.
• הן בו':י"ט והן בו':כ', מצויין שהחיות באו בזוגות.
• בראשית ט׳:א׳-י״ז מכילה חזרות רבות על כמעט כל הפרטים הנמצאים ביחידה זו, לרבות הבטחת הפריון (ט':א',ז'), שמירת הברית (ט':ט'-י',י"א,י"ז), הקשר כסימן (ט':י"ג,י"ד,ט"ז,י"ז) וזכירת הברית על ידי ה' (ט':ט"ו,ט"ז).

⁶ ראו גם י. ברמן, Inconsistency in the Torah, ור' קלפר (מצויינים לעיל), המתייחסים לכמה מן הדוגמאות שבהמשך.

⁷ בסיפור המקראי המלא, מן ההקשר הכולל של הפסוק ניתן להסיק כי תקופת ארבעים הימים אינה תקופת גשמים, אלא תקופה נפרדת בת ארבעים יום המתרחשת מאוחר יותר בתורה.

⁸ ראו ו':ד'-ז', ו':י"ז-כ', ז':ג'-ד', ז':ח', וט':ב'.

⁹ ראו ו':ג', ז':כ"א, וט':ה'-ו'.

¹⁰ ראו ז':ב'-ג'.

¹¹ ראו ח׳:י"ג-י״ד.

¹² זוהי המחלוקת הנמצאת בבסיס ההבדלים שבין מבקרי המקרא השונים לגבי חלוקת הפסוקים הללו.

¹³ ראו י. ברמן, Inconsistency in the Torah, (מוזכר לעיל), אשר מציין כי השילוב בין ירידת גשמים לנביעת התהומות נמצא גם במקומות אחרים בתנ"ך (ראו משלי ג':כ'), ואת עלילות גילגמש (לוח אחד עשר).

¹⁴ ראו ספורנו בראשית ז׳:כ״דאודות ר' עובדיה ספורנואשר מציין את הנקודה הזו. לתיאור מלא של כרונולגיית המבול ושל ההבנות השונות של תקופות הזמן השונות המצויינות, או כרונולוגיית המבול.

¹⁵ ראו י. ברמן, Inconsistency in the Torah, (מוזכר לעיל), אשר מציין בנוסף על כך שבאגדות המבול שהשתמרו מעלילות גרגמש, הדמות הראשית שולחת אף היא סוגים שונים של ציפורים: יונה, עורב, וסנונית. כך, קיומן של ציפורים שונות בסיפור אחד אינו צריך להיחשב כסתירה.

¹⁶ השוו רד"צ הופמןבראשית ו׳:ט׳בראשית ז׳:ב׳-ג׳בראשית ז׳:ז׳בראשית ז׳:ט׳אודות ר׳ דוד צבי הופמן אשר רואה בו':א'-ח' יחידת מעבר, וטוען כי סיפור המבול עצמו מתחיל רק בו':ט'.

¹⁷ ניתן להניח כי מילוי הפקודות הללו מתרחש לאורך תקופה בת כמה חודשים.

¹⁸ ראו אבן עזראבראשית פירוש ראשון ז׳:א׳בראשית פירוש ראשון ז׳:ה׳-ז׳, י״ג-י״דבראשית פירוש שני ו׳:י״טאודות ר' אברהם אבן עזרא ורמב"ן.בראשית ו׳:י״חבראשית ז׳:א׳אודות ר' משה בן נחמן

¹⁹ השוו רמב"ןבראשית ו׳:י״חבראשית ז׳:א׳אודות ר' משה בן נחמן אשר בדומה לכך, מציין שבו׳:י״ח נאמר שכאשר המבול יגיע, ה' יקיים את בריתו, ונוח והחיות יכנסו לתיבה.

²⁰ R. D"Z HoffmannBereshit 7:2-3About R. David Zvi Hoffmann attempts to explain why the Torah mentions the criterion of pure/impure status regarding livestock, but not fowl. He posits that the verses here are speaking of only domesticated animals (cf. Malbim below), as it was only from these that seven pairs were to enter the ark. [Preserving more than one pair of specifically the "pure" and domesticated species enabled the post-Flood sacrifices which were offered from them (8:20), and sacrifices are brought only from domesticated animals, and not from all "pure" animals.] Since some domesticated animals (e.g. donkeys) were impure, the criterion needed to be stated by them. On the other hand, all of Noach's domesticated birds were pure, and thus there was no need to mention this criterion by them. R. D"Z Hoffmann further proposes that since these were domesticated animals, found near his home, Noach is directed to take them on his own ("תִּקַּח לְךָ"). In 6:19-20, in contrast, when speaking of wild animals, the verse states that they were to come to Noach of their own accord ("יָבֹאוּ אֵלֶיךָ").

²¹ MalbimBereshit 7:1-2About R. Meir Leibush Weiser offers an alternative resolution of the contradiction, suggesting that Noach was given a different set instructions regarding his own possessions than he had been given regarding the rest of the animal world.  Thus, verses 7:3-4, which speak of seven pairs of pure and one pair impure animals, refer to the entry of Noach's personal livestock, while verses 6:18-22, 7:7-9, and 7:13-16, which mention only one couple, refer to the salvation of each species for the world. Malbim further points out that the personal animals were actively collected by Noach ("תִּקַּח לְךָ") at the beginning of the seven day period ("כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה"), while the other animals came of their own accord to the ark ("בָּאוּ אֶל נֹחַ"), on the very day that the Flood began ("בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה").

²² See above that this synthesis poses a significant difficulty for the source critical approach.

²³ In other words, the verse is describing, not the number of animals, but rather how they came. Had the verse wanted to express the former it would have written that "שנים באו" or "שנים מכל באו" as it does in 6:19.

²⁴ Building on the position of Malbim and R. D"Z Hoffmann (above) limiting the taking of seven pairs to the domesticated animals readily available in Noach's household, Shlomo Katz (private communication) suggests that this can explain why verses 7:9,15 had no need to repeat that seven pairs came from the "pure" species.  In contrast to the miraculous arrival to the ark of pairs of wild animals from all over, Noach's taking along a few extra of his own domesticated animals was of relatively minor significance and did not need to be specified.

²⁵ As noted above, the source critical division does not account for this doubling.

²⁶ Ibn EzraBereshit First Commentary 7:5-7About R. Avraham ibn Ezra (followed and elaborated upon by AbarbanelBereshit 6Bereshit 6:14About R. Yitzchak Abarbanel) offers an alternative explanation for the doubling, suggesting that the sets of verses describe two distinct stages in the process of entering the ark. The former describes the week before the Flood, when Noach only brought the animals towards the ark, while the latter describes the day the rain began, when Noach and the animals actually boarded the boat. However, one difficulty with this theory is that the identical language "אֶל הַתֵּבָה" is used in both sets of verses, one time to mean "towards" and a second time to mean "into".