Difference between revisions of "The Flood Story and Biblical Criticism/0/he"
Miriam.Havin (talk | contribs) m |
Miriam.Havin (talk | contribs) m |
||
| Line 93: | Line 93: | ||
<li>במקור "שם הוויה", אין שום התייחסות לבניית התיבה, ו<b>התיבה מופיעה</b> כמו משום מקום ב<a href="Bereshit7-1-5" data-aht="source">ז׳:א׳</a>, כאשר ה' מצווה את נוח להיכנס אליה. </li> | <li>במקור "שם הוויה", אין שום התייחסות לבניית התיבה, ו<b>התיבה מופיעה</b> כמו משום מקום ב<a href="Bereshit7-1-5" data-aht="source">ז׳:א׳</a>, כאשר ה' מצווה את נוח להיכנס אליה. </li> | ||
<li>במקור "שם א-לוהים", ההתייחסות לחיות <b>טהורות ולא טהורות</b> ב<a href="Bereshit7-6-9" data-aht="source">ז':ח'</a> מיותרת. על פי מקור זה, נכנסו לתיבה זוג מכל מין של חיה, ללא כל קשר לסטטוס טהרתם, ולכן לא ברור מדוע ישנו צורך להבדיל בין החיות הטהורות לטמאות.</li> | <li>במקור "שם א-לוהים", ההתייחסות לחיות <b>טהורות ולא טהורות</b> ב<a href="Bereshit7-6-9" data-aht="source">ז':ח'</a> מיותרת. על פי מקור זה, נכנסו לתיבה זוג מכל מין של חיה, ללא כל קשר לסטטוס טהרתם, ולכן לא ברור מדוע ישנו צורך להבדיל בין החיות הטהורות לטמאות.</li> | ||
| − | <li>מהשחבור שתיאוריה זו מבצעת ל<a href="Bereshit6-17-22" data-aht="source">ו':ט"ז</a>, עולה כי חסרה מילה מקדימה לביטוי <b>"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ"</b> במקור "שם הוויה", כאשר זו נבחנית במבודד. מאחר והביטוי כבר לא מופיע לאחר כניסת נוח לתיבה, הביטוי נראה | + | <li>מהשחבור שתיאוריה זו מבצעת ל<a href="Bereshit6-17-22" data-aht="source">ו':ט"ז</a>, עולה כי חסרה מילה מקדימה לביטוי <b>"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ"</b> במקור "שם הוויה", כאשר זו נבחנית במבודד. מאחר והביטוי כבר לא מופיע לאחר כניסת נוח לתיבה, הביטוי נראה כחסר כל היגיון.</li> |
| − | <li>ב"שם א-לוהות", קשה להבין את שליחת <b>העורב</b> של נוח, לאור זאת שאין במקור זה אף תיאור של העורב בוחן את האדמה. הביטוי נותר חסר הקשר | + | <li>ב"שם א-לוהות", קשה להבין את שליחת <b>העורב</b> של נוח, לאור זאת שאין במקור זה אף תיאור של העורב בוחן את האדמה. הביטוי נותר חסר הקשר ומטרתו לא ברורה.</li> |
<li>ב"שם א-לוהות", נוח שולח <b>יונה</b> לבחון את האדמה לאחר "ארבעים ימי גשמים". גם כאן התיאור חסר היגיון. מאחר והמקור אינו מציין הפחתה הדרגתית בגובה המים, יש לקרוא את הסיפור כאילו מיד לאחר שנפסקו הגשמים, נוח מניח כי היונה תמצא אדמה יבשה, הנחה מוזרה ולא מציאותית בעליל.<fn>בסיפור המקראי המלא, מן ההקשר הכולל של הפסוק ניתן להסיק כי תקופת ארבעים הימים אינה תקופת גשמים, אלא תקופה נפרדת בת ארבעים יום המתרחשת מאוחר יותר בתורה.</fn></li> | <li>ב"שם א-לוהות", נוח שולח <b>יונה</b> לבחון את האדמה לאחר "ארבעים ימי גשמים". גם כאן התיאור חסר היגיון. מאחר והמקור אינו מציין הפחתה הדרגתית בגובה המים, יש לקרוא את הסיפור כאילו מיד לאחר שנפסקו הגשמים, נוח מניח כי היונה תמצא אדמה יבשה, הנחה מוזרה ולא מציאותית בעליל.<fn>בסיפור המקראי המלא, מן ההקשר הכולל של הפסוק ניתן להסיק כי תקופת ארבעים הימים אינה תקופת גשמים, אלא תקופה נפרדת בת ארבעים יום המתרחשת מאוחר יותר בתורה.</fn></li> | ||
<li>במקרים אחרים, סידור הסיפור אינו הגיוני. כך, "שם א-לוהות" מציג את <b>ה' סוגר את הדלת</b> של התיבה, רק לאחר התיאור של ארבעים ימי הגשמים. </li> | <li>במקרים אחרים, סידור הסיפור אינו הגיוני. כך, "שם א-לוהות" מציג את <b>ה' סוגר את הדלת</b> של התיבה, רק לאחר התיאור של ארבעים ימי הגשמים. </li> | ||
Version as of 12:39, 2 July 2019
סיפור המבול וביקורת המקרא
סקירה
At first glance, the story of the Flood appears to contain several doublings and inner contradictions. Source critics point to these as proof that the Torah's Flood narrative is the composite work of a later editor who conflated supposed earlier and contradictory versions of the story without reconciling their inconsistencies. The Flood story is further viewed by them as one of the strongest corroborations of the validity of the Documentary Hypothesis as a whole.
The analysis below examines some of the flaws inherent in the source critical approach to the Flood narrative. Building on traditional exegesis, this article then attempts to demonstrate how an understanding of Biblical literary style and structure helps dissolve most of the perceived difficulties, leaving a coherent, consistent, and flowing narrative.
הקדמה
במבט ראשון, נידמה כי סיפור המבול ותוצאותיו, המתואר בבראשית ו'-ט', מלא בסתירות ובניגודים, כשכמעט כל מרכיב מרכזי בפרקים ו'-ז' מוזכר פעמיים לפחות. יתר על כן, נידמה שישנן סתירות פנימיות בתיאור כמות החיות בתיבה, אופי המבול, ואורכו. במאמר זה, נצלול לעומקן של הסוגיות הללו:
כפילויות, לכאורה:
- בני נוח – הן בה׳:ל״ב, והן בו׳:י', מצויינים שמות בני נוח.
- שחיטות וגזר דינה – בו׳:א׳-ח׳ ושוב בו׳:ט׳-י״ג התורה מתארת את השחיטות המאפיינת את המין האנושי, את החלטתו של ה' להרוס את העולם, ואת צדיקותו של נוח.
- הציווי להיכנס לתיבה – בבראשית ו׳:י״ז-כ״ב מתוארות: הבטחתו של ה' להציל את נוח ואת החיות, ציוויו לאסוף את החיות לתיבה, וכן מופיע תיאור כללי של היענותו של נוח לציווי. נידמה כי בז׳:א׳-ה׳ ישנה חזרה על כל הדברים הללו.
- היענותו של נוח – הן בז׳:ו׳-ט׳ והן בז׳:י׳-ט״ז ישנם תיאורים מפורטים יותר של היענותו של נוח לציווי הא-לוהי. שני התיאורים מציינים את גילו של נוח בתחילת המבול, את תחילת המבול, ואת כניסתם של נוח, של משפחתו ושל החיות לתיבה. שני התיאורים מסתיימים בהצהרה שנוח עשה את כל מה שהוטל עליו לעשות. בתוך החלק השני של ז׳:י׳-ט״ז, ישנה, לכאורה, כפילות נוספת, שכן הן בפסוק ט"ו, והן בפסוק ט"ז, מצויין שהחיות נכנסו לתיבה בזוגות.
- שיטפונות:
- ארבעים ימי גשמים – הן ז':י"ב והן ז':י"ז מציינים שהגשמים נמשכו ארבעים יום.
- מים מתגברים – הן ז׳:י״ח-כ׳, והן ז':כ"ד מתארים את עליית מפלס המים.
- עליית התיבה – הן ז':י"ז והן ז׳:י״ח מתארים את התיבה הנישאת מעלה על ידי מי המבול.
- מוות – עובדת מיתתם של כל הדברים החיים מוזכרת תכופות, בין היתר בז':כ"א, כ"ב, וכ"ג.
סתירות, לכאורה:
- שניים לעומת שבעה – בו':י"ט-כ"א כתוב ששתי חיות מכול מין נכנסו לתיבה, ואין כל הבחנה בין החיות הטהורות לטמאות. לעומת זאת, בז':ב'-ג', מתואר הציווי הא-לוהי על פיו יש להכניס לתיבה שבעה זוגות מכול מין של החיות הטהורות1, אך רק זוג אחד מכול מין של החיות הטמאות. בדומה לכך, בז':ח'-ט', ישנה חלוקה בין החיות הטהורות לטמאות, אך מצויין רק שהחיות הגיעו לתיבה בזוגות. לבסוף, בז':ט"ו-ט"ז, מצויין שהחיות הגיעו לתיבה בזוגות, אך אין שום התייחסות לסטטוס טהרתם.
- יום הכניסה לתיבה – נידמה כי לפי ז':ז' וז':י', נוח נכנס לתיבה שבעה ימים לפני תחילת המבול, בעוד מז':י"ג ניתן להבין כי הוא נכנס לתיבה רק ביום בו התחילו הגשמים.
- מקור המים – ז':י"א מתאר את פתיחת שערי השמיים ואת בקיעת התהומות כמקורות המים, בעוד בז':י"ב מוזכרים רק גשמים.
- ארבעים או מאה חמישים יום – שני פסוקים (ז':י"ב וז':י"ז) מתארים תקופת גשמים שארכה ארבעים יום, בעוד שני פסוקים אחרים (ז':כ"ד וח':ג') מתארים תקופה בת מאה חמישים ימים, בה מפלס המים עלה.
- עורב או יונה – בעוד בח':ז' מצויין שנוח שילח עורב על מנת שיבדוק את מצב המבול, בח':ח'-י"ב מתואר שהוא שילח יונה.
גישת ביקורת המקרא
תומכי שיטת התעודות טוענים כי ישנו הסבר פשוט לכל הקשיים המצויינים לעיל. לדעתם, התורה היא פרי יצירתו של עורך (או מספר עורכים) אשר חיבר יחדיו מספר גירסאות שונות של המבול, וכל אחת מהן היוותה במקור מסמך עצמאי. על פי התיאוריה הזו, בתהליך העריכה הגירסאות השונות לסיפור השתמרו באופן חלקי, וכך נוצר טקסט מלא בסתירות ובכפילויות. למטרת הניתוח הנוכחי, אנו נשתמש באחד היישומים הפופולריים ביותר של התיאוריה הזו, זו של ר. פרידמן,2 והטבלה הבאה תתאר את חלוקת סיפור המבול למקורותיו השונים, לפיו.
| שם הוויה – "J" ("non-P") | שם א-להות – "P" |
| פרק ו (א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ג) וַיֹּאמֶר י״י לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (ה) וַיַּרְא י״י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם י״י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י״י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י״י. | פרק ו (ט) נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה. (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה. |
| פרק ז (א) וַיֹּאמֶר י״י לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י. (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (טז) וַיִּסְגֹּר י״י בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. (כג) וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. | פרק ז (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא) וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. |
| פרק ח (ב) וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. (יג) וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַי״י וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. (כא) וַיָּרַח י״י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י״י אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (כב) עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. | פרק ח (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם (ג) וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יז) כׇּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכׇּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ [הַיְצֵא] (הוצא) אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. (יט) כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. |
על פי חלוקה זו, ישנם שני סיפורי מבול שונים, גרסת "שם ההוויה" אשר מתארת מבול הנמשך ארבעים יום, וגרסת "שם א-לוהות", אשר מתארת מבול הנמשך כמעט שנה.3 על ידי חלוקת הטקסט המקראי למספר מקורות, מבקרי המקרא מנסים להסביר את הכפילויות ואת הסתירות הבאות:
כפילויות
- בני נוח – אזכור אחד (ה׳:ל״ב) משוייך לעורך, בעוד השני (ו׳:י') מזוהה עם המקור "שם א-לוהות".
- שחיטות המין האנושי וההחלטה להשמיד – הפעם הראשונה בה מוזכרים עניינים אלו (ו׳:א׳-ח׳) משוייכת ל"שם ההווייה" בעוד השנייה (ו׳:ט׳-י״ג) משוייכת ל"שם א-לוהות".
- הציווי להיכנס לתיבה – התיאוריה הזו מבחינה בין שתי הציוויים הא-לוהיים לגבי הכניסה לתיבה, כשהאחד (ו׳:י״ז-כ״ב) מזוהה עם "שם א-לוהות" והשני (ז׳:א׳-ה׳) עם "שם ההוויה".
- היענותו של נוח – נוח נכנס לתיבה רק פעם אחת בכל אחד מן המקורות, מאחר וז׳:ז' מזוהה על "שם הוויה" וז׳:י"ג עם "שם א-לוהות" (ז':כ"ד).
- שיטפונות – האיזכורים המרובים לעליית מפלס המים נחלקים בין המקורות השונים, כשחלקם מזוהים עם "שם הוויה" (ז':י"ח-כ') וחלקם עם "שם א-לוהות" (ז':כ"ד).
- מוות – החזרתיות הרבה בנוגע למיתתם של כל היצורים הרבים מופחתת מאחר והפסוקים מתחלקים בין "שם אלוהות" (ז':כ"א) ל"שם הוויה" (ז':כ"ב-כ"ג).
סתירות
- שניים לעומת שבעה – המקור "שם א-לוהות" מוצג כמשמר מסורת על פיה רק שניים מכול מין ניצלו (ו':י"ט-כ"א, ז':ח'-ט', ז':ט"ו-ט"ז), בעוד "שם הוויה" מבחין בין החיות הטהורות לטמאות (ז':ב'-ג').
- יום הכניסה לתיבה – רק לפי "שם הוויה" נוח נכנס לתיבה שבעה ימים לפני תחילת הגשמים (ז':ז' וז':י'). לפי המקור "שם א-לוהות", הוא נכנס לתיבה רק ביום בו התחילו הגשמים ממש (ז':י"ג).
- מקור המים ואורך המבול – המקורות חלוקים ביניהם באשר למקור המבול ולאורכו. בעוד "שם הוויה" מתאר את המבול כירידת גשמים (ז':ד',י"ב), "שם א-לוהות" מתאר אותו כמעיינות העולות על גדותיהן (ז':י"א). ב"שם הוויה" הגשמים ארכו ארבעים יום (ז':ד',י"ב, וי"ז), בעוד ב"שם א-לוהות" המבול נמשך יותר ממאה חמישים יום (ז':כ"ד וח':ג').
- עורב או יונה – רק ב"שם הוויה" נוח שולח יונה (בח':ח'-י"ב). במסמך "שם א-לוהות" הוא שולח עורב (ח':ז').
נקודות חולשה בגישת ביקורת המקרא
הערה מקדימה: הניתוח בחלק זה מתייחס אך ורק לבעיות טקסטואליות הטבועות ביישום שיטת התעודות על סיפור המבול. הניתוח אינו מתייחס לבעיות המתעוררות מאי-ההתאמה התיאולוגית שבין גישת ביקורת המקרא לבין המקור הא-לוהי של התורה. הניתוח גם אינו מתייחס לחולשות בשיטת הניתוח של ביקורת המקרא באופן כללי. אי"ה, נושאים אלו יעלו לדיון במאמרים נפרדים באתר.
נותרות כפילויות
על אף החלוקה למקורות נפרדים, נותרות כפילויות רבות בכל אחד מן המקורות, דבר המחליש רבות את הטענה כי הכפילויות הללו הן תוצאה של מיזוג בין מקורות שונים. הנה כמה דוגמאות:
- היענותו של נוח – במקור "שם א-לוהות", נותרים אזכורים רבים לכך שנוח עשה את שה' הטיל עליו לעשות. ראשית, בו':כ"ב מצויינת היענותו של נוח במונחים כלליים: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים". לאחר מכן, הן בז':ח'-ט', והן בז':י"ד-ט"ו, מתוארים פרטי ההיענות הזו, ומתואר פעמיים כיצד החיות נכנסו לתיבה. כל אחת מן הפסקאות הללו מסתיימת בעובדה שנוח עשה את שצווה לעשות:"כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" / "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים".4
- ארבעים יום – במקור "שם הוויה" נותרת התייחסות כפולה לכך שתקופת הגשמים ארכה ארבעים יום, הן בז':י"ב, והן בז׳:י״ז. כאשר בוחנים את המקור "שם הוויה" בנפרד, נמצא כי האמירות הללו ממוקמות במרחק חצי פסוק זו מזו, כך שהכפילות מבלבלת עוד יותר.
- עליית מפלס המים והתיבה – גם הציון הכפול של עליית המים לא נפתר באמצעות החלוקה למקורות שונים. המקור "שם הוויה" מציין עובדה זו כמה וכמה פעמים בז':י"ח-כ'. יתר על כן, מצויין פעמים בחלק זה שהמים הרימו את התיבה (ז':י"ז-י"ח).
- האדמה מתייבשת – המקור "שם א-לוהות", מציין פעמיים שהאדמה התייבשה, הן בח':י"ג, והן בח':י"ד.5
מקורות לא ברורים ועריכה לא עקבית
לא רק ששיטת התעודות נכשלת בניסיונה לספק הסבר לכל הכפילויות שבפסוקים, היא גם יוצרת בעיות חדשות על הדרך. חלוקת הטקסט המקראי למקורות נפרדים, יוצרת פערי הבנה בכל אחד מן המקורות הללו, מאחר ועובדות מסויימות חסרות בכל אחד ממסמכי המקור בנפרד. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות, הטקסטים המשחוזרים אינם ברורים לקורא. לדוגמא:6
- במקור "שם הוויה", אין שום התייחסות לבניית התיבה, והתיבה מופיעה כמו משום מקום בז׳:א׳, כאשר ה' מצווה את נוח להיכנס אליה.
- במקור "שם א-לוהים", ההתייחסות לחיות טהורות ולא טהורות בז':ח' מיותרת. על פי מקור זה, נכנסו לתיבה זוג מכל מין של חיה, ללא כל קשר לסטטוס טהרתם, ולכן לא ברור מדוע ישנו צורך להבדיל בין החיות הטהורות לטמאות.
- מהשחבור שתיאוריה זו מבצעת לו':ט"ז, עולה כי חסרה מילה מקדימה לביטוי "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" במקור "שם הוויה", כאשר זו נבחנית במבודד. מאחר והביטוי כבר לא מופיע לאחר כניסת נוח לתיבה, הביטוי נראה כחסר כל היגיון.
- ב"שם א-לוהות", קשה להבין את שליחת העורב של נוח, לאור זאת שאין במקור זה אף תיאור של העורב בוחן את האדמה. הביטוי נותר חסר הקשר ומטרתו לא ברורה.
- ב"שם א-לוהות", נוח שולח יונה לבחון את האדמה לאחר "ארבעים ימי גשמים". גם כאן התיאור חסר היגיון. מאחר והמקור אינו מציין הפחתה הדרגתית בגובה המים, יש לקרוא את הסיפור כאילו מיד לאחר שנפסקו הגשמים, נוח מניח כי היונה תמצא אדמה יבשה, הנחה מוזרה ולא מציאותית בעליל.7
- במקרים אחרים, סידור הסיפור אינו הגיוני. כך, "שם א-לוהות" מציג את ה' סוגר את הדלת של התיבה, רק לאחר התיאור של ארבעים ימי הגשמים.
על מנת לספק הסבר לבעיות הללו, על תומכי שיטת התעודות להניח כי חלקים מכול מקור נחתכו על ידי העורך כאשר הוא מיזג ביו המקורות השונים על מנת ליצור את הטקסט המקראי. אולם, נראה שהעורך בסיפור השתמש במקורות באופן מאוד לא עקבי, כך שלעיתים נוצרו כפילויות מיותרות עקב השתמרותם של שתי המקורות, בעוד שבפעמים אחרות התבצע שימוש במקור אחד בלבד. עבודה עריכתית כה הפכפכה נדמית מופרכת.
מינוחים מפתיעים
ישנם מבקרים הטוענים כי החלוקה של את הטקסט למקורותיו השונים, נתמכת באמצעות המונחים הייחודיים בהם כל אחד מן המקורות משתמש. זוגות המונחים המקבילים הללו כוללים את שמות ה' (שם הויה לעומת שם א-להות), וכן זוגות מונחים נוספים כגון: "אֲדָמָה" לעומת "אֶרֶץ", "אָדָם" לעומת "בָּשָׂר", "זָכָר וּנְקֵבָה" לעומת "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" ו"חרב" לעומת "יבש". לעיתים תכופות, הוכחה זו נעשית למעגלית, שכן מלכתחילה, החלוקה למקורות השונים עושה שימוש בזוגות המונחים הללו. אולם בסיפור המבול, חרף כל מאמציהם, מבקרי המקרא נותרים עם זוגות מונחים אשר אינם מתחלקים במסודר בין המקורות. כך, הטקסטים המזוהים הן עם המקור "שם א-לוהים" והן עם "שם הוויה", משתמשים ב"אֲדָמָה" וגם ב"אֶרֶץ,8 ב"אָדָם" וגם ב"בָּשָׂר".9
יתר על כן, המקור "שם הוויה" משתמש ב"זָכָר וּנְקֵבָה" לצד "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ",10 והמקור "שם א-לוהים" משתמש ב"חרב" וגם "יבש".11 במקומות נוספים רבים, יש צורך לחלק את הפסוק בין המקורות (ראו לדוגמא "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים / וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ") על מנת לשמר את התיאוריה.
כך, הטענה כי המונחים מקבילים בפסוקים מהווים הוכחה לכך שישנם כמה מקורות לפסוקים, כאשר כל מקור מאופיין במונחים משלו, אינה מחזיקה מים, ומסיבה טובה. מבקרי המקרא ניצבים אל מול בעיה קשה: חלוקת המקורות על סמך כפילויות וסתירות אינה תואמת את החלוקה על סמך ממצאים בלשניים, ולכן, כדי לערוך חלוקה שכזו, יש להקריב אחד מהם על מנת לשמר את השני.12 באופן בלתי נמנע, הם מוכרחים לבחור באחת מבין שלושת האפשרויות הללו: להישאר עם כפילויות וסתירות רבות, להישאר עם מונחים לא עקביים רבים, או להשתמש בעורך המבצע שינויים מפותלים וסבוכים, על מנת לפתור את הבעיות באופן חלקי. כל האופציות אינן נראות מוצלחות במיוחד.
הגזמה בסתירות
ישנם מקרים בהם מבקרי המקרא מגזימים בסתירות אותם הם מוצאים בטקסט המקראי, ומציעים כי הטקסט אינו לכיד, כשלמעשה אין כל צורך ממשי בטענות הללו . כך, בסיפור שלנו, ארבע מתוך חמש הסתירות המצויינות לעיל אינן באמת סתירות:
- מקור המים – תיאורי פתיחת השמיים ונביעת המעמקים יכולים בקלות להתקיים בטקסט לצד תיאורי הגשמים, מאחר ואין סיבה שה' לא היה יכול להציף את העולם בשני האמצעים הללו.13
- ארבעים ומאה חמישים יום – כתוצאה מכך, אין סתירה גם בין ארבעים הימים למאה וחמישים הימים. בעוד הראשון מתאר את משך תקופת הגשמים, האחרון מתאר את משך התקופה בה העולם הוצף מן התהומות.14
- כניסתו של נוח – אף על פי שכניסתו של נוח לתיבה בז':ז', מגיעה לאחר האמירה כי המבול החל "לאחר שבעת ימים", אין זה אומר שנוח נכנס לתיבה בתחילת השבוע. ניתן לקרוא את הפסוקים בקלות רבה כך שישתמע שנוח נכנס בדיוק לפני תחילת הגשמים, ביום השביעי עצמו, ממש כפי שכתוב בז':י"ג.
- עורב ויונה – לבסוף, לא רק ששליחת העורב ושליחת היונה אינן סותרות זו את זו, אלא הן מובנות זו מתוך זו. רק משום שהעורב התרוצץ הלוך ושוב, נוח היה מוכרח לשלוח ציפור אחרת על מנת שתבדוק את מצב המים.15
אם כן, הסתירה היחידה שיש לפתור היא מספר החיות שהוכנסו לתיבה (שתיים לעומת שבע). אנו נתעמק בסתירה הזו ונציע לה פתרונות בהמשך.
גישה ספרותית ומקור יחיד
חלק זה מציע הסבר חלופי לקשיים העולים מן הסיפור המקראי. מוצע כאן שבקריאה זהירה של הטקסט המקראי, ועל ידי הערכה לצורתו הספרותית, רוב הכפילויות שבטקסט נפתרות. הניסיון להבין את "דרכי המקראות", כלומר, את האמצעיים הספרותיים בהם התורה משתמשת, היווה כבר תקופה ארוכה כלי לפרשנות מסורתית, ומייצר חלופה משכנעת הרבה יותר מהתאוריות של מבקרי המקרא. נקודת הפתיחה של הגישה הזו הפוכה מזו של שיטת התעודות, שכן ההנחה היא שישנו מקור יחיד לטקסט המקראי, ובאמצעות הנחה זו היא פותרת את כל הקשיים העולים מן הטקסט. זיהוי האופי האחדותי של התורה מאפשר לפרשנים לזהות דפוסים החוזרים לכל אורכה, לנתח כראוי את המבנה שלה, ולשים לב לביטויים ייחודיים או לצורות דקדוקיות ייחודיות.
בראשית ונוח
במבט ראשון, נידמה שישנה חפיפה מיותרת בין בראשית ו׳:א׳-ח׳ לו':ט'-י"ג, מאחר ושניהם מתארים את החלטתו של ה' להשמיד את העולם. אולם, הפסוקים הללו רק נדמים כחופפים במידה ואנו מניחים כי הם מהווים שני חלקים מאותו הסיפור. למעשה, כשאנו בוחנים מקרוב יותר את הסיפור, מתגלה לנו שבו׳:א׳-ח׳ ישנו סיכום של סיפור הבריאה, בעוד סיפור המבול מתחיל רק בו':ט'.16 חלוקה מבנית זו משתקפת בחלוקה המסורתית לפרשות (על פיה ו׳:א׳-ח׳ מסיימים את ספר בראשית, ורק בו':ט' נפתחת פרשת נוח), בניגוד לחלוקה הלא-מסורתית לפרקים.
לשתי היחידות, אם כן, מטרות שונות לחלוטין, ובהתאם לכך גם דגשים שונים. בעוד היחידה הראשונה מתמקדת בהחלטה להשמיד את העולם, היחידה השנייה מדגישה את ההחלטה להציל. הטבלה הבאה מדגישה את נקודות המבט המנוגדות של שתי היחידות, על ידי ציון ההבדלים שבאופן הצגת דבר ה' בכל אחת מהן:
| בראשית ו':א'-ח' | בראשית ו':ט'-י"ג |
| (א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ג) וַיֹּאמֶר י"י לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. | _____ |
| (להלן פסוק ח) | (ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. |
| (לעיל בראשית ה':ל"ב) | (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. |
| (ה) וַיַּרְא י"י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. | (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. |
| (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י"י. | (לעיל פסוק ט) |
- ביטול לעומת השמדה – היחידה הראשונה מציגה את החלטת ה' להשמיד את העולם כהחלטה שנבעה מהתחרטות ומרצון לחזור בו מן הבריאה המקורית. נקודת מבט זו מהווה סיכום טבעי לפרשת בראשית, אך עומדת בניגוד ליחידה השנייה, אשר פותחת את פרשת נוח. כך, אמירותיו של ה' בו':ו'-ז', "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ו "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם", אינם פשוט הצהרות על ההשמדה (כמו בו':י"ג), אלא, הן מגלמות את ההחלטה למחוק ולבטל את הבריאה המקורית. הביטויים ביחידה זו דומים לאלו שבתחילת פרשת בראשית. השורש ברא הינו מרכזי בסיפור הבריאה, ומופיע אחת עשרה פעמים בפרשה זו, אך לא חוזר כלל בסיפור המבול. בנוסף, המילים "הָאָדָם" ו"הָאֲדָמָה" מזכירות את הקללה על האדם והאדמה שתוארה שלוש פעמים בפרשת בראשית (ג':י"ז-י"ט, ד':י"א-י"ד, וה':כ"ט).
- האם נוח מרכזי לסיפור? – צדיקותו של נוח רק מוזכרת בקצרה ממש בסוף היחידה הראשונה, מאחר ונוח אינו מרכזי לסיפור שיחידה זו מספרת; העובדה שהוא מוזכר כלל היא רק בכדי לקשר בין יחידה זו ליחידה הבאה. בניגוד לכך, היחידה השנייה נפתחת בהרחבה על עובדה זו, מכיון שזוהי הקדמה להחלטתו של ה' להציל את נוח, וזהו הדגש המרכזי של שאר פרק ו'.
- חשיבה לעומת דיבור – בהתאם, בעוד ההחלטה להשמיד את העולם מרכזית ליחידה הראשונה, היא מוזכרת ביחידה השנייה רק כרקע הכרחי להצלה הנמצאת במרכז שאר הפרק. כך, בניגוד ליחידה הראשונה בה תהליך קבלת ההחלטה של ה' פנימי לחלוטין ("אֶל לִבּוֹ"), ביחידה השנייה ה' חולק את החלטתו עם נוח ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ"). רק עם המידע הזה, פקודותיו של ה' לבנות תיבה ולאסוף את החיות, וכן בריתו להציל את נוח, נראות הגיוניות.
טווח ארוך לעומת פקודות מיידיות
במבט ראשון, פקודותיו של ה' לנוח בפרק ז':א'-ה' נדמים כחזרה על פקודותיו בו׳:י״ד-כ״ב. בשניהם נאמר לנוח על המבול המתקרב, ושעליו לאסוף את החיות ולהיכנס לתיבה. אולם, כאשר בוחנים מקרוב את הפקודות השונות, תוך התחשבות באופי הפקודות ובתיזמון שלהן, מה שנידמה היה ככפילויות, נראה עתה כנפרד, והחזרתיות נפתרת.
| בראשית ו':י"ג-כ"ב | בראשית ז':א'-ה' |
| (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. | _____ |
| (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. | _____ |
| (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. | (להלן פסוק ד) |
| (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. | (א) וַיֹּאמֶר י"י לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. |
| (יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. | (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ. |
| (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה. | _____ |
| (לעיל פסוק יז) | (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. |
| (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה. | (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י"י. |
מילותיו של ה' לנוח בפרק ו' נאמרות חודשים רבים, אולי אפילו שנים לפני המבול, בעוד הפקודות בפרק ז':א'-ה', נאמרות שבוע לפני תחילת הגשמים בלבד. כך, פסוקים בו׳:י״ג-כ״ב מופיעות פקודותיו של ה' לטווח הארוך, ובהן הוא מצווה על נוח להתכונן למבול (לבנות תיבה ולאסוף חיות ואוכל),17 בעוד בז':א'-ה', מפיעות פקודות לטווח קצר המתייחסות לגשמים הקרבים.18 לאור זאת, רוב הכפילויות שבין הפקודות נעלמות או נעשות מובנות מאליהן:
- מבול עתידי לעומת הגשמים הקרבים – בפרק ו', ה' מתייחס למבול העתידי במונחים כלליים, "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל", על מנת לנמק את הצורך לבנות תיבה. בניגוד לכך, בפרק ז' הוא מציין כי הגשמים יגיעו בקרוב, "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ", על מנת לנמק את הצורך להיכנס לתיבה (ולא לבנות אותה).
- כניסה: הבטחה לעומת ציווי – בניגוד לרושם הראשוני, ה' לא מצווה את נוח להיכנס לתיבה פעמיים. לעומת צורת הציווי של המילים "בֹּא אַתָּה" בז':א', "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה" בו':י"ח אינן מילות ציווי, אלא תיאור של העתיד לקרות. כאן, ה' מבטיח לנוח שהוא עתיד להיכנס לתיבה ולהינצל, ולא פוקד עליו לעשות זאת.19
- הנחיות שונות – אם כן, ההנחיות בפרק ו' נוגעות רק לבניית התיבה ולאיסוף החיות, ושתי אלו אינן מופיעות שוב בפרק ז', שם מדובר רק על הכניסה לתיבה. על כך מצביע גם הניגוד בין לשון העתיד של "וּבָאתָ" ללשון הציווי של "עֲשֵׂה לְךָ" ו"קַח לְךָ".
- שניים לעומת שבעה – בפרק ו', כאשר ה' מעביר לנוח פקודות הכנה כלליות, הוא פשוט אומר לנוח לאסוף שתי חיות מכל מין, זכר ונקבה. רק בפרק ז', כאשר הפקודות מקבלות אופי מיידי, ה' מוסיף שעל נוח לקחת שבעה זוגות של כל החיות טהורות, ורק זוג אחד של כל החיות שאינן טהורות. בחלק הבא נתייחס לחלוקה הזו בהרחבה.
"שניים", "שבע" ו"זוגות זוגות"
לאור הדיון לעיל, מה שנידמה היה כסתירה בנוגע למספר החיות שהובאו לתיבה, התגלה כשתי פקודות שונות. בפקודה המקורית של ה', הוא דיבר במונחים כלליים, ואמר לנוח להביא לתיבה רק זוג אחד של כל חיה, זכר ונקבה. בנקודה זו בזמן, חודשים רבים לפני המבול, כאשר נוח התעסק בעיקר בבניית התיבה ובאיסוף המזון, לא הייתה חשיבות מיוחדת לעובדה שמחיות מסויימות הוא יצטרך לקחת שבעה זוגות, שכן ההשפעה על כמויות המזון או על מימדי התיבה הינה מזערית. רק כאשר המבול התקרב ונוח היה צריך להתחיל להכניס את החיות לתיבה, ה' פירט וציווה את נוח להביא שבעה זוגות מכול חיה טהורה, ורק זוג אחד מכול חיה טמאה (ז':ב'-ג').20
הבחנה זו מספקת להבדל בין שתי הפסקות הראשונות.21 אולם, בעת ביצוע הפקודה בז':ח'-ט', נראה כי התורה מסתייגת, שכן היא ממשיכה להבחין בין חיות טהורות לטמאות, ובמקביל חוזרת להתייחס רק לזוגות, כמו בפסקה הראשונה.22 טבלה זו באה להדגים זאת:
| בראשית ו':י"ט-כ' | בראשית ז':ב'-ג' |
| (יט) וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. | (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ. |
| בראשית ז':ח'-ט', ט"ו-ט"ז | |
| (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ... (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ. | |
בעוד במבט ראשון, ניתן להבין מפסוקים ז':ח'-ט', שרק זוג אחד מכול מין נכנס לתיבה, ואפילו מהחיות הטהורות (בניגוד לז':ב'), למעשה, על מנת להבין את היחסים שבין כל הפסוקים השונים, יש להבחין בין המושגים "שְׁנַיִם" ו"שְׁנַיִם שְׁנַיִם". מונחים אלו אולי דומים כלפי חוץ, אך משמעותם שונה לחלוטין. כפי שציינו פרשנים רבים (לדוגמא ר' יוסף בכור שור, רד"ק, ורד"צ הופמן), הביטוי "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" לא אומר שרק שתיים מכול חיה נכנסו לתיבה, ("שְׁנַיִם"), אלא שהחיות נכנסו לתיבה בזוגות, בין אם היו אלה שבעה זוגות מכול חיה או זוג אחד.23 בנוסף, כפי שמציין רד"צ הופמן, התורה בחרה בכוונה את הניסוח הכולל של "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" על מנת שתוכל להכילה על כל סוגי החיות, ללא צורך לחזור על פרטי ההבחנה בין החיות הטהורות לטמאות.24 על רקע ההבנה הזו, כל הפסוקים מסתדרים יחדיו ולשון הפסוקים מובנת כמשרתת את ההבדלים ביניהם.
סקירת מאורע היסטורי
כניסתו של נוח לתיבה מוזכרת פעמיים בטקסט, הן בז':ו'-ט', והן בז':י'-ט"ז, ובחינת שתי הפיסקאות, זו לצד זו, תעזור לנו להבחין באופי של כל אחת מהן, ובסיבה לכפילות.25
| בראשית ז':ו'-ט' | בראשית ז':י"א-ט"ז |
| (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. | (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. |
| (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. | (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. |
| (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. | (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ. |
מן הטבלה לעיל, ניתן לראות כי הפסקה הראשונה קצרה הרבה יותר ומהווה תיאור פשוט לאירועי היום, כחלק מסיפור המבול הכללי. אך אפילו בשביל תורה גדושה בסיפורים בעלי חשיבות, אין זה אירוע רגיל, אלא סיפור בעל חשיבות היסטורית ומימדים קוסמיים. בעוד הציוויליציה כולה מושמדת, ה' מקיים את בריתו עם נוח, ובכך מאפשר את איכלוס העולם מחדש דרכו ודרך כל אלו שהיו בתיבה. הודות לחשיבות היוצאת מן הכלל של המאורע הזה, הפסקה השנייה באה לסקור את המאורע ולהצהיר על חשיבותו באמצעות הוספת פרטים רבים החסרים בפסוקים הקודמים:
- הביטוי הנדיר והדרמטי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" בא להדגיש את אופיו ההיסטורי של המאורע, והופעתו כאן מקבילה להופעתו הן בסקירת ברית המילה של אברהם (בראשית י"ז:כ"ו-כ"ז), והן ביציאת מצריים (שמות י"ב:מ"א,נ"א). בשני המקרים הנוספים הללו, ישנה חזרה על אירוע שכבר צויין בלשון חגיגית יותר על מנת להגיש את חשיבותו של המאורע ואת קיום הברית.
- היום והחודש המדוייקים מצויינים – "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ". יש לציין כי המבול הינו האירוע היחיד בכל ספר בראשית אשר מצויין תאריכו המדוייק.
- השמות של שלושת בניו של נוח "וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת מפורטים כאן. זהו המקום היחיד בסיפור המבול עצמו בו הם מצויינים בשמם, ולא במילים הכלליות יותר "בני נוח".
- הפסקה מסתיימת בהתערבותו של ה' באופו אישי, "וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ", ה' מקיים את הבטחתו להציל את נוח.
הפסקה השנייה נכתבה מתוך הנגדה מכוונת לפסקה הראשונה. כך, בניגוד לצורה הסטנדרטית של "וַיָּבֹא נֹחַ" בפסקה הראשונה, הפסקה השנייה משתמשת בלשון העבר "בָּא נֹחַ". על רקע הבנה זו, הפסקה השנייה אינה מקבילה חזרה מיותרת על הראשונה, אלא נועדה להיקרא אחרי הראשונה על מנת להדגיש את חשיבות המאורע.26
מסקנה
הניתוח לעיל הינו ניסיון להסביר את הכפילויות ואת הסתירות שבסיפור המבול. הניתוח בחן את המסקנות של גישת ביקורת המקרא והצביע על החולשות שבהן. רבות מן הכפילויות אותם מבקרי המקרא ניסו להסביר, בכל זאת נותרו בתוך כל אחד מן המקורות עצמאית. בנוסף, הניתוח הזה יצר בעיות חדשות, שכן המקורות, כשהם נבחנים בנפרד זה מזה, מכילים פערים וסתירות, ולכן יש להניח כי העורך עבד באופן מאוד לא עקבי.
הפתרון הספרותי החלופי משכנע הרבה יותר. מתוך הבנת אופייה האחדותי של התורה ומבנה יחידותיה הנפרדות, ניתן לראות כי בראשית ו':א'-ח', וו':ט'-י"ג, מהווים יחידות נפרדות עם מטרות שונות, ולא חוזרות זו על זו. בעוד בו':א'-ח' ישנו סיכום של מעשה הבריאה, והדגש המרכזי הוא על ביטול הבריאה, ו':ט'-י"ג מהווה פתיחה לסיפור המבול ולהצלתו של נוח. תזמון הסיפור המקראי מדגיש שמה שנידמה ככפילויות וכסתירות הוא למעשה תוצאה של התפתחות העלילה. ההוראות בפרקים ו' וז' אינן תיאורים חלופיים של אותו הסיפור, אלא נאמרו במרחק של חודשים או אפילו שנים. מעבר הזמן מסביר את החפיפה החלקית בין הפקודות, בעוד ההקשרים השונים מדגישים את ההבדלים ביניהם.
בחינה מקרוב של השפה ושל הדקדוק מאששת את המסקנות הללו, וכן פותרת סתירה נוספת המתקיימת בין תיאורים שונים של מספר החיות בתיבה. מאחר ו"שְׁנַיִם" ו"שְׁנַיִם שְׁנַיִם" הינם ביטויים נפרדים, הפסוקים פועלים יחד בהרמוניה. לבסוף, רגישות ספרותית חושפת שלעיתים, חזרה הינה כלי מכוון על מנת להדגיש ולהבליט. מאחר והמאורעות הללו הינם בעלי חשיבות היסטורית יוצאת דופן, התורה מוסיפה סקירה מיוחדת שלהם. כך, בעזרת הבנה של האלמנטים הספרותיים של המקרא, רוב הסתירות והכפילויות נפתרות, ונותר טקסט לכיד אך לא חד מימדי.
