EN/HEע/E

The Mabbul and Mesopotamian Myths

Sources

Bereshit 1:2בראשית א׳:ב׳

And the earth was formless and empty, and darkness was on the surface of the deep, and a Heavenly wind was hovering over the surface of the waters.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

Bereshit 1:9בראשית א׳:ט׳

God said, “Let the waters under the sky be gathered to one place, and let the dry land appear”; and it was so.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

Bereshit 1:14בראשית א׳:י״ד

God said, “Let there be luminaries in the expanse of the sky to separate between the day and the night; and let them be for signs, and for the appointed times, and for days and years.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

Bereshit 7בראשית ז׳

(1) Hashem said to Noah, “Come with all of your household into the ship, for I have seen your righteousness before me in this generation. (2) You shall take seven pairs of every clean animal with you, the male and his female. Of the animals that are not clean, take two, the male and his female. (3) Also of the birds of the sky, seven and seven, male and female, to keep seed alive on the surface of all the earth. (4) In seven days, I will cause it to rain on the earth for forty days and forty nights. Every living thing that I have made, I will destroy from the surface of the ground.” (5) Noah did everything that Hashem commanded him. (6) Noah was six hundred years old when the flood of waters came on the earth. (7) Noah went into the ship with his sons, his wife, and his sons’ wives, because of the waters of the flood. (8) Clean animals, animals that are not clean, birds, and everything that creeps on the ground (9) went by pairs to Noah into the ship, male and female, as God commanded Noah. (10) It happened after the seven days, that the waters of the flood came on the earth. (11) In the six hundredth year of Noah’s life, in the second month, on the seventeenth day of the month, on the same day all the fountains of the great deep were burst open, and the sky’s windows were opened. (12) The rain was on the earth forty days and forty nights. (13) In the same day Noah, and Shem, Ham, and Japheth, the sons of Noah, and Noah’s wife, and the three wives of his sons with them, entered into the ship; (14) they, and every animal after its kind, all the livestock after their kind, every creeping thing that creeps on the earth after its kind, and every bird after its kind, every bird of every sort. (15) They went to Noah into the ship, by pairs of all flesh with the breath of life in them. (16) Those who went in, went in male and female of all flesh, as God commanded him; and Hashem shut him in. (17) The flood was forty days on the earth. The waters increased, and lifted up the ship, and it was lifted up above the earth. (18) The waters prevailed, and increased greatly on the earth; and the ship floated on the surface of the waters. (19) The waters prevailed exceedingly on the earth. All the high mountains that were under the whole sky were covered. (20) The waters prevailed fifteen cubits upward, and the mountains were covered. (21) All flesh died that moved on the earth, including birds, livestock, animals, every creeping thing that creeps on the earth, and every man. (22) All in whose nostrils was the breath of the spirit of life, of all that was on the dry land, died. (23) Every living thing was destroyed that was on the surface of the ground, including man, livestock, creeping things, and birds of the sky. They were destroyed from the earth. Only Noah was left, and those who were with him in the ship. (24) The waters prevailed on the earth one hundred fifty days.

(א) וַיֹּאמֶר י״י לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י. (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י״י בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כא) וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. (כג) וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

Bereshit 8בראשית ח׳

(1) God remembered Noah, all the animals, and all the livestock that were with him in the ship; and God made a wind to pass over the earth. The waters subsided. (2) The deep’s fountains and the sky’s windows were also stopped, and the rain from the sky was restrained. (3) The waters receded from the earth continually. After the end of one hundred fifty days the waters decreased. (4) The ship rested in the seventh month, on the seventeenth day of the month, on Ararat’s mountains. (5) The waters receded continually until the tenth month. In the tenth month, on the first day of the month, the tops of the mountains were seen. (6) It happened at the end of forty days, that Noah opened the window of the ship which he had made, (7) and he sent out a raven. It went back and forth, until the waters were dried up from the earth. (8) He sent out a dove from him, to see if the waters were abated from the surface of the ground, (9) but the dove found no place to rest her foot, and she returned to him into the ship; for the waters were on the surface of the whole earth. He put out his hand, and took her, and brought her to him into the ship. (10) He stayed yet another seven days; and again he sent the dove out of the ship. (11) The dove came back to him at evening, and, behold, in her mouth was an olive leaf plucked off. So Noah knew that the waters were abated from the earth. (12) He stayed yet another seven days, and sent out the dove; and she did not return to him any more. (13) It happened in the six hundred first year, in the first month, the first day of the month, the waters were dried up from the earth. Noah removed the covering of the ship, and looked. He saw that the surface of the ground was dried. (14) In the second month, on the twenty-seventh day of the month, the earth was dry. (15) God spoke to Noah, saying, (16) “Go out of the ship, you, and your wife, and your sons, and your sons’ wives with you. (17) Bring out with you every living thing that is with you of all flesh, including birds, livestock, and every creeping thing that creeps on the earth, that they may breed abundantly in the earth, and be fruitful, and multiply on the earth.” (18) Noah went out, with his sons, his wife, and his sons’ wives with him. (19) Every animal, every creeping thing, and every bird, whatever moves on the earth, after their families, went out of the ship. (20) Noah built an altar to Hashem, and took of every clean animal, and of every clean bird, and offered burnt offerings on the altar. (21) Hashem smelled the pleasant aroma. Hashem said in his heart, “I will not again curse the ground any more for man’s sake, because the imagination of man’s heart is evil from his youth; neither will I ever again strike everything living, as I have done. (22) While the earth remains, seed time and harvest, and cold and heat, and summer and winter, and day and night shall not cease.”

(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יז) כׇּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכׇּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ [הַיְצֵא] (הוצא) אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. (יט) כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַי״י וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. (כא) וַיָּרַח י״י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י״י אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (כב) עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

Bavli Sanhedrin 108bבבלי סנהדרין קח:

דרש רבא: מאי דכתיב (איוב י"ב) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו (בוזים) [מבזין] אותו, אמרו לו: זקן! תיבה זו למה? - אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו: מבול של מה? אם מבול של אש - יש לנו דבר אחר ועליתה שמה. ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא - יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ, ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה עקש שמו. אמר להם: הוא מביא מבין עקבי רגליכם, שנאמר (איוב י"ב) נכון למועדי רגל.

Bereshit Rabbah 30:7בראשית רבה ל׳:ז׳

איש, כל מקום שנאמר איש צדיק ומומחה, שכל ק"ך שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין אמר להון כך אמר מאריה דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא, א"ל אין איתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה דההוא גברא, כיון שמת מתושלח אמרו ליה הא לא אתי מבולא אלא על ביתיה דההוא גברא, הה"ד (איוב יב) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, א"ר אבא בר כהנא כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח, תמן אמרין כרוז ליה לפיד ליה, בוז שהיו מבזים עליו וקרו ליה ביזיא סבא, לעשתות שאנן, שהיו קשים כעשתות, נכון למועדי רגל, שהיו מוכנים לשני שברים לשבר מלמעלה ולשבר מלמטה.

Cassuto, From Noach to Avraham, Introduction, p.1קאסוטו, מנח עד אברהם, הקדמה, עמ׳ 1

גם כאן, כמו במעשה בראשית מתנגדת התורה בכמה פרטים למסורת שהיתה נפוצה בקרב העמים השכנים על דבר המבול... וגם כאן אין התנגדותה באה לידי ביטוי בדברי פולמוס או ויכוח, ואין ביטול הדעות שכנגד יוצא אלא בתוך תיאור העניינים בצורה חדשה, ובצורה חדשה דו נמסרות לקורא הוראות חשובות לפי שיטתה של התורה. בעיקר היא באה ללמד שבצדק העולם נידון, ושופט כל הארץ מתנהג תמיד בצדק, גם כלפי הרשעים וגם כלפי הצדיקים. זוהי ההוראה היסודית של הפרשה... מלבד הוראה זו, מוסרת הפרשה בדרך אגב גם הוראות אחרות. כל,למשל, בברכת אלהים לנח ולבניו אחר המבול, החוזרת מילה במילה על נוסח הברכה שניתנה לאדם הראשון והבאה לקיים אותה הברית הדומה, כלולה ההוראה שדבר ה' לעולם יעמוד, בכל התנאים ובכל המסיבות. וכן מדגישים פרטים אחדים בסיפור, כמו שנראה בהמשך פירושנו, את האהבה האבהית של אלהים לנבראיו, ואת מידת הרחמים שאינה בטילה אף בזמן שמידת הדין דורשת את שלה.

Cassuto, From Noach to Avraham, Introduction, pp.18-19קאסוטו, מנח עד אברהם, הקדמה, עמ׳ 18-19

מתוך הנחת תהליך שכזה אפשר להבין גם את ההקבלות וגם את ההבדלים שבין סיפור התורה לבין הסיפורים המיסופוטמיים.... לא רק שאין עוד בתורה שום רמז לרצון אלים שונים או לכוחות איתני הטבע מחוץ לרצונו של אדון העולם, לא רק שמושג האלהות מתרומם בה ממעל לשטח הטבע בהחלט, ולא רק שאין בה עוד טשטוש גבולות כל שהוא בין תחום האנושות ובין תחום האלהות... תכונות האלהות המתנהגת בשרירות ובהערמה, והמיעצת עצות של מרמה נהפכות לתכונות של יושר ושל אהבה לנבראים הראויים לכך ושל השגחה אבהית עליהם. ומתוך כך, הסיפור שהיה מתחילתן א-מוראלי, נעשה למקור מוסריות. ההוראה העיקרית... היא התשובה הניתנת לשאלה החמורה על סיבת השואה, והיא שהאסון הכללי בא מפני הרשע הכללי של האנושות. הצדיקים שבתוכה לא נספו עם הרשעים.... די לו שבא ללמוד על הכלל, ולהורות באופן כללי שהצדק שורר בעולם.