EN/HEע/E

The Prophet from Beit El

Sources

Bemidbar 22:16-22במדבר כ״ב:ט״ז-כ״ב

(16) And they came to Balaam, and said to him: 'Thus saith Balak the son of Zippor: Let nothing, I pray thee, hinder thee from coming unto me; (17) for I will promote thee unto very great honour, and whatsoever thou sayest unto me I will do; come therefore, I pray thee, curse me this people.' (18) And Balaam answered and said unto the servants of Balak: 'If Balak would give me his house full of silver and gold, I cannot go beyond the word of the Lord my God, to do any thing, small or great. (19) Now therefore, I pray you, tarry ye also here this night, that I may know what the Lord will speak unto me more.' (20) And God came unto Balaam at night, and said unto him: 'If the men are come to call thee, rise up, go with them; but only the word which I speak unto thee, that shalt thou do.' (21) And Balaam rose up in the morning, and saddled his ass, and went with the princes of Moab. (22) And God's anger was kindled because he went; and the angel of the Lord placed himself in the way for an adversary against him. — Now he was riding upon his ass, and his two servants were with him. —

(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. (יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. (יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי י"י אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. (יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף י"י דַּבֵּר עִמִּי. (כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. (כא) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ י"י בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

Devarim 17:16דברים י״ז:ט״ז

Only he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses; forasmuch as the Lord hath said unto you: 'Ye shall henceforth return no more that way.'

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי"י אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.

Devarim 18:19-22דברים י״ח:י״ט-כ״ב

(19) And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto My words which he shall speak in My name, I will require it of him. (20) But the prophet, that shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die.' (21) And if thou say in thy heart: 'How shall we know the word which the Lord hath not spoken?' (22) When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken; the prophet hath spoken it presumptuously, thou shalt not be afraid of him.

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

Shemuel II 24:21-25שמואל ב׳ כ״ד:כ״א-כ״ה

(21) And Araunah said: 'Wherefore is my lord the king come to his servant?' And David said: 'To buy the threshing-floor of thee, to build an altar unto the Lord, that the plague may be stayed from the people.' (22) And Araunah said unto David: 'Let my lord the king take and offer up what seemeth good unto him; behold the oxen for the burnt-offering, and the threshing-instruments and the furniture of the oxen for the wood.' (23) All this did Araunah the king give unto the king. And Araunah said unto the king: 'The Lord thy God accept thee.' (24) And the king said unto Araunah: 'Nay; but I will verily buy it of thee at a price; neither will I offer burnt-offerings unto the Lord my God which cost me nothing.' So David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver. (25) And David built there an altar unto the Lord, and offered burnt-offerings and peace-offerings. So the Lord was entreated for the land, and the plague was stayed from Israel.

(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַי"י וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ י"י אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַי"י אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַי"י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר י"י לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 12:26-33מלכים א׳ י״ב:כ״ו-ל״ג

(26) And Jeroboamsaid in his heart: 'Now will the kingdom return to the house of David. (27) If this people go up to offer sacrifices in the house of the Lord at Jerusalem, then will the heart of this people turn back unto their lord, even unto Rehoboam king of Judah; and they will kill me, and return to Rehoboam king of Judah.' (28) Whereupon the king took counsel, and made two calves of gold; and he said unto them: 'Ye have gone up long enough to Jerusalem; behold thy gods, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (29) And he set the one in Beth-el, and the other put he in Dan. (30) And this thing became a sin; for the people went to worship before the one, even unto Dan. (31) And he made houses of high places, and made priests from among all the people, that were not of the sons of Levi. (32) And Jeroboam ordained a feast in the eighth month, on the fifteenth day of the month, like unto the feast that is in Judah, and he went up unto the altar; so did he in Beth-el, to sacrifice unto the calves that he had made; and he placed in Beth-el the priests of the high places that he had made. (33) And he went up unto the altar which he had made in Beth-el on the fifteenth day in the eighth month, even in the month which he had devised of his own heart; and he ordained a feast for the children of Israel, and went up unto the altar, to offer.

(כו) וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. (כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית י"י בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. (ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן. (לא) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי. (לב) וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. (לג) וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא [מִלִּבּוֹ] (מלבד) וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

Melakhim I 13מלכים א׳ י״ג

(1) And, behold, there came a man of God out of Judah by the word of the Lord unto Beth-el; and Jeroboam was standing by the altar to offer. (2) And he cried against the altar by the word of the Lord, and said: 'O altar, altar, thus saith the Lord: Behold, a son shall be born unto the house of David, Josiah by name; and upon thee shall he sacrifice the priests of the high places that offer upon thee, and men's bones shall they burn upon thee.' (3) And he gave a sign the same day saying: 'This is the sign which the Lord hath spoken: Behold, the altar shall be rent, and the ashes that are upon it shall be poured out.' (4) And it came to pass, when the king heard the saying of the man of God, which he cried against the altar in Beth-el, that Jeroboam put forth his hand from the altar, saying: 'Lay hold on him.' And his hand, which he put forth against him, dried up, so that he could not draw it back to him. (5) The altar also was rent, and the ashes poured out from the altar, according to the sign which the man of God had given by the word of the Lord. (6) And the king answered and said unto the man of God: 'Entreat now the favour of the Lord thy God, and pray for me, that my hand may be restored me.' And the man of God entreated the Lord, and the king's hand was restored him, and became as it was before. (7) And the king said unto the man of God: 'Come home with me, and refresh thyself, and I will give thee a reward.' (8) And the man of God said unto the king: 'If thou wilt give me half thy house, I will not go in with thee, neither will I eat bread nor drink water in this place. (9) For it so was charged me by the word of the Lord, saying: Thou shalt eat no bread, nor drink water, neither return by the way that thou camest.' (10) So he went another way, and returned not by the way that he came to Beth-el. (11) Now there dwelt an old prophet in Beth-el; and one of his sons came and told him all the works that the man of God had done that day inBeth-el, and the words which he had spoken unto the king, and they told them unto their father. (12) And their father said unto them: 'What way went he?' For his sons had seen what way the man of God went, that came from Judah. (13) And he said unto his sons: 'Saddle me the ass.' So they saddled him the ass; and he rode thereon. (14) And he went after the man of God, and found him sitting under a terebinth; and he said unto him: 'Art thou the man of God that camest from Judah?' And he said: 'I am.' (15) Then he said unto him: 'Come home with me, and eat bread.' (16) And he said: 'I may not return with thee, nor go in with thee; neither will I eat bread nor drink water with thee in this place. (17) For it was said to me by the word of the Lord: Thou shalt eat no bread nor drink water there, nor turn back to go by the way that thou camest.' (18) And he said unto him: 'I also am a prophet as thou art; and an angel spoke unto me by the word of the Lord, saying: Bring him back with thee into thy house, that he may eat bread and drink water.'—He lied unto him.— (19) So he went back with him, and did eat bread in his house, and drank water. (20) And it came to pass, as they sat at the table, that the word of the Lord came unto the prophet that brought him back. (21) And he cried unto the man of God that came from Judah, saying: 'Thus saith the Lord: Forasmuch as thou hast rebelled against the word of the Lord, and hast not kept the commandment which the Lord thy God commanded thee, (22) but camest back, and hast eaten bread and drunk water in the place of which He said to thee: Eat no bread, and drink no water; thy carcass shall not come unto the sepulchre of thy fathers.' (23) And it came to pass, after he had eaten bread, and after he had drunk, that he saddled for him the ass, namely, for the prophet whom he had brought back. (24) And when he was gone, a lion met him by the way, and slew him; and his carcass was cast in the way, and the ass stood by it; the lion also stood by the carcass. (25) And, behold, men passed by, and saw the carcass cast in the way, and the lion standing by the carcass; and they came and told it in the city where the old prophet dwelt. (26) And when the prophet that brought him back from the way heard thereof, he said: 'It is the man of God, who rebelled against the word of the Lord; therefore the Lord hath delivered him unto the lion, which hath torn him, and slain him, according to the word of the Lord, which He spoke unto him.' (27) And he spoke to his sons, saying: 'Saddle me the ass.' And they saddled it. (28) And he went and found his carcass cast in the way, and the ass and the lion standing by the carcass; the lion had not eaten the carcass, nor torn the ass. (29) And the prophet took up the carcass of the man of God, and laid it upon the ass, and brought it back; and he came to the city of the old prophet, to lament, and to bury him. (30) And he laid his carcass in his own grave; and they made lamentation for him: 'Alas, my brother! ' (31) And it came to pass, after he had buried him, that he spoke to his sons, saying: 'When I am dead, then bury me in the sepulchre wherein the man of God is buried; lay my bones beside his bones. (32) For the saying which he cried by the word of the Lord against the altar in Beth-el, and against allthe houses of the high places which are in the cities of Samaria, shall surely come to pass.' (33) After this thing Jeroboam returned not from his evil way, but made again from among all the people priests of the high places; whosoever would, he consecrated him, that he might be one of the priests of the high places. (34) And by this thing there was sin unto the house of Jeroboam, even to cut it off, and to destroy it from off the face of the earth.

(א) וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר י"י אֶל בֵּית אֵל וְיָרׇבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. (ב) וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר י"י וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר י"י הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ. (ג) וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו. (ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. (ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר י"י. (ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי י"י וַתָּשׇׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה. (ז) וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת. (ח) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. (ט) כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר י"י לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ. (י) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל. (יא) וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם. (יב) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה. (יג) וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו. (יד) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. (טז) וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. (יז) כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר י"י לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ. (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר י"י לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ. (יט) וַיָּשׇׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם. (כ) וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר י"י אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. (כא) וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר י"י יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי י"י וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ י"י אֱלֹהֶיךָ. (כב) וַתָּשׇׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ. (כג) וַיְהִי אַחֲרֵי אׇכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבׇשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. (כד) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. (כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ. (כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי י"י וַיִּתְּנֵהוּ י"י לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר י"י אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. (כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ. (כח) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר. (כט) וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקׇבְרוֹ. (ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי. (לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קׇבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי. (לב) כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר י"י עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כׇּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. (לג) אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרׇבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשׇׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת. (לד) וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרׇבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

Melakhim I 20:35-36מלכים א׳ כ׳:ל״ה-ל״ו

(35) And a certain man of the sons of the prophets said unto his fellow by the word of the Lord: 'Smite me, I pray thee.' And the man refused to smite him. (36) Then said he unto him: 'Because thou hast not heartened to the voice of the Lord, behold, as soon as thou art departed from me, a lion shall slay thee.' And as soon as he was departed from him, a lion found him; and slew him.

(לה) וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר י"י הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. (לו) וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י"י הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ.

Melakhim II 23:15-18מלכים ב׳ כ״ג:ט״ו-י״ח

(15) Moreover the altar that was at Beth-el, and the high place which Jeroboam the son of Nebat, who made Israel to sin, had made, even that altar and the high place he broke down; and he burned the high place and stamped it small to powder, and burned the Asherah. (16) And as Josiah turned himself, he spied the sepulchres that were there in the mount; and he sent, and took the bones out of the sepulchres, and burned them upon the altar, and defiled it, according to the word of the Lord which the man of God proclaimed, who proclaimed these things. (17) Then he said: 'What monument is that which I see' And the men of the city told him: 'It is the sepulchre of the man of God, who came from Judah, and proclaimed these things that thou hast done against the altar of Beth-el.' (18) And he said: 'Let him be; let no man move his bones.' So they let his bones alone, with the bones of the prophetthat came out of Samaria.

(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה. (טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר י"י אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (יז) וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל. (יח) וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמוֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן.

Yirmeyahu 28:10-17ירמיהו כ״ח:י׳-י״ז

(10) Then Hananiah the prophet took the bar from off the prophet Jeremiah's neck, and broke it. (11) And Hananiah spoke in the presence of all the people, saying: 'Thus saith the Lord: Even so will I break the yoke of Nebuchadnezzar king of Babylon from off the neck of all the nations within two full years.' And the prophet Jeremiah went his way. (12) Then the word of the Lord came unto Jeremiah, after that Hananiah the prophet had broken the bar from off the neck of the prophet Jeremiah, saying: (13) 'Go, and tell Hananiah, saying: Thus saith the Lord: Thou hast broken the bars of wood; but thou shalt make in their stead bars of iron. (14) For thus saith the Lord of hosts, the God of Israel: I have put a yoke of iron upon the neck of all these nations, that they may serve Nebuchadnezzar king of Babylon; and they shall serve him; and I have given him the beasts of the field also.' (15) Then said the prophet Jeremiah unto Hananiah the prophet: 'Hear now, Hananiah; the Lord hath not sent thee; but thou makest this people to trust in a lie. (16) 'Therefore thus saith the Lord: Behold, I will send thee away from off the face of the earth; this year thou shalt die, because thou hast spoken perversion against the Lord.' (17) So Hananiah the prophet died the same year in the seventh month.

(י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. (יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כׇל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר י"י כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כׇּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. (יב) וַיְהִי דְבַר י"י אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר. (יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר י"י מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. (יד) כִּי כֹה אָמַר י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כׇּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ י"י וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר. (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר י"י הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל י"י. (יז) וַיָּמׇת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

Amos 7:12-15עמוס ז׳:י״ב-ט״ו

(12) Also Amaziah said unto Amos: 'O thou seer, go, flee thee away into the land of Judah, and there eat bread, and prophesy there; (13) but prophesy not again any more at Beth-el, for it is the king's sanctuary, and it is a royal house.' (14) Then answered Amos, and said to Amaziah: 'I was no prophet, neither was I a prophet's son; but I was a herdman, and a dresser of sycomore-trees; (15) and the Lord took me from following the flock, and the Lord said unto me: Go, prophesy unto My people Israel.

(יב) וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכׇל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. (יג) וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. (יד) וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. (טו) וַיִּקָּחֵנִי י"י מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי י"י לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

Josephus Antiquities of the Jews 8 8:5יוספוס קדמוניות היהודים ח ח׳:ה׳

When the feast [of tabernacles] was just approaching, Jeroboam was desirous to celebrate it himself in Bethel, as did the two tribes celebrate it in Jerusalem. Accordingly he built an altar before the heifer, and undertook to be high priest himself. So he went up to the altar, with his own priests about him; but when he was going to offer the sacrifices and the burnt-offerings, in the sight of all the people, a prophet, whose name was Jadon, was sent by God, and came to him from Jerusalem, who stood in the midst of the multitude, and in the 'hearing of' the king, and directing his discourse to the altar, said thus: God foretells that there shall be a certain man of the family of David, Josiah by name, who shall slay upon thee those false priests that shall live at that time, and upon thee shall burn the bones of those deceivers of the people, those impostors' and wicked wretches. However, that this people may believe that these things shall so come to pass, I foretell a sign to them that shall also come to pass. This altar shall be broken to pieces immediately, and all the fat of the sacrifices that is upon it shall be poured upon the ground." When the prophet had said this, Jeroboam fell into a passion, and stretched out his hand, and bid them lay hold of him; but that hand which he stretched out was enfeebled, and he was not able to pull it in again to him, for it was become withered, and hung down, as if it were a dead hand. The altar also was broken to pieces, and all that was upon it was poured out, as the prophet had foretold should come to pass. So the king understood that he was a man of veracity, and had a Divine foreknowledge; and entreated him to pray to God that he would restore his right hand. Accordingly the prophet did pray to God to grant him that request. So the king, having his hand recovered to its natural state, rejoiced at it, and invited the prophet to sup with him; but Jadon said that he could not endure to come into his house, nor to taste of bread or water in this city, for that was a thing God had forbidden him to do; as also to go back by the same way which he came, but he said he was to return by another way. So the king wondered at the abstinence of the man, but was himself in fear, as suspecting a change of his affairs for the worse, from what had been said to him.

Josephus Antiquities of the Jews 8 9:1יוספוס קדמוניות היהודים ח ט׳:א׳

HOW JADON THE PROPHET WAS PERSUADED BY ANOTHER LYING PROPHET AND RETURNED [TO BETHEL,] AND WAS AFTERWARDS SLAIN BY A LION. AS ALSO WHAT WORDS THE WICKED PROPHET MADE USE OF TO PERSUADE THE KING, AND THEREBY ALIENATED HIS MIND FROM GOD. (1) NOW there was a certain wicked man in that city, who was a false prophet, whom Jeroboam had in great esteem, but was deceived by him and his flattering words. This man was bedrid, by reason or the infirmities of old age: however, he was informed by his sons concerning the prophet that was come from Jerusalem, and concerning the signs done by him; and how, when Jeroboam's right hand had been enfeebled, at the prophet's prayer he had it revived again. Whereupon he was afraid that this stranger and prophet should be in better esteem with the king than himself, and obtain greater honor from him: and he gave orders to his sons to saddle his ass presently, and make all ready that he might go out. Accordingly they made haste to do what they were commanded, and he got upon the ass and followed after the prophet.; and when he had overtaken him, as he was resting himself under a very large oak tree that was thick and shady, he at first saluted him, but presently he complained of him, because he had not come into his house, and partaken of his hospitality. And when the other said that God had forbidden him to taste of any one's provision in that city, he replied, that "for certain God had not forbidden that I should set food before thee, for I am a prophet as thou art, and worship God in the same manner that thou dost; and I am now come as sent by him, in order to bring thee into my house, and make thee my guest." Now Jadon gave credit to this lying prophet, and returned back with him. But when they were at dinner, and merry together, God appeared to Jadon, and said that he should suffer punishment for transgressing his commands, - and he told him what that punishment should be for he said that he should meet with a lion as he was going on his way, by which lion he should be torn in pieces, and be deprived of burial in the sepulchers of his fathers; which things came to pass, as I suppose, according to the will of God, that so Jeroboam might not give heed to the words of Jadon as of one that had been convicted of lying. However, as Jadon was again going to Jerusalem, a lion assaulted him, and pulled him off the beast he rode on, and slew him; yet did he not at all hurt the ass, but sat by him, and kept him, as also the prophet's body. This continued till some travelers that saw it came and told it in the city to the false prophet, who sent his sons, and brought the body unto the city, and made a funeral for him at great expense. He also charged his sons to bury himself with him and said that all which he had foretold against that city, and the altar, and priests, and false prophets, would prove true; and that if he were buried with him, he should receive no injurious treatment after his death, the bones not being then to be distinguished asunder. But now, when he had performed those funeral rites to the prophet, and had given that charge to his sons, as he was a wicked and an impious man, he goes to Jeroboam, and says to him, "And wherefore is it now that thou art disturbed at the words of this silly fellow?" And when the king had related to him what had happened about the altar, and about his own hand, and gave him the names of divine man, and an excellent prophet, he endeavored by a wicked trick to weaken that his opinion; and by using plausible words concerning what had happened, he aimed to injure the truth that was in them; for he attempted to persuade him that his hand was enfeebled by the labor it had undergone in supporting the sacrifices, and that upon its resting awhile it returned to its former nature again; and that as to the altar, it was but new, and had borne abundance of sacrifices, and those large ones too, and was accordingly broken to pieces, and fallen down by the weight of what had been laid upon it. He also informed him of the death of him that had foretold those things, and how he perished; [whence he concluded that] he had not any thing in him of a prophet, nor spake any thing like one. When he had thus spoken, he persuaded the king, and entirely alienated his mind from God, and from doing works that were righteous and holy, and encouraged him to go on in his impious practices and accordingly he was to that degree injurious to God, and so great a transgressor, that he sought for nothing else every day but how he might be guilty of some new instances of wickedness, and such as should be more detestable than what he had been so insolent as to do before. And so much shall at present suffice to have said concerning Jeroboam.

Bavli Sanhedrin 104aבבלי סנהדרין ק״ד.

from Ammon and Moab. Although they were relatives of the Jewish people, as they descend from Lot, Abraham’s nephew, it is prohibited for a Jewish woman to marry a convert from either of those nations, because they failed to provide bread and water to the Jewish people in the wilderness. And the fact that it draws near the distant is derived from Yitro, as Rabbi Yoḥanan says: In reward for Yitro telling his daughters: “Call him, that he may eat bread” (Exodus 2:20), inviting Moses to join them for a meal, Yitro’s descendants were privileged and sat as scribes in session with the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone. As it is stated: “And the families of the scribes who dwelt in Jabez; the Tirathites, the Shimeathites, the Sucathites. These were the Kenites who came of Hammath, father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written there with regard to the identity of the Kenites: “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law, went up from the city of the palm trees with the children of Judah into the wilderness of Judah, which is in the south of Arad; and they went and dwelt with the people” (Judges 1:16). And the fact that it averts eyes from the wicked is derived from Micah, who was not punished, because he provided bread to passersby. And the fact that it causes the Divine Presence to rest on the prophets of the Baal is derived from the colleague of Iddo the prophet, the elderly prophet who convinced Iddo to eat with him contrary to the directive of God, when Iddo went to Bethel to prophesy to Jeroboam, as it is written: “And it happened as they sat at the table, that the word of the Lord came to the prophet that brought him back” (I Kings 13:20). Although the elderly prophet was a false prophet, he was rewarded with true prophecy as a reward for hosting Iddo. And the fact that an unwitting transgression with regard to it is at times considered an intentional transgression is derived as Rav Yehuda says that Rav says: Had Jonathan lent David two loaves of bread when he was fleeing Saul, David would not have sought sustenance from the priests in Nov. The residents of Nov, city of the priests, would not have been killed, and Doeg the Edomite would not have been banished from the World-to-Come, and Saul and his three sons would not have been killed as punishment for that massacre. § The Gemara asks: And for what reason did the tanna’im not enumerate Ahaz among the kings with no share in the World-to-Come? His wickedness is extensively recounted in the Bible. Rabbi Yirmeya bar Abba says: He is not enumerated because he is cast between two righteous people, between his father, Jotham, and his son, Hezekiah. Rav Yosef says: He is not enumerated because he had a sense of embarrassment from Isaiah the prophet, as it is stated: “And the Lord said to Isaiah: Go out now to meet Ahaz, you, and Shear-Jashub your son, at the end of the aqueduct of the upper pool in the highway of the launderer’s [koves] field” (Isaiah 7:3). What is the meaning of the term koves? There are those who say: It means concealed [kavash], as Ahaz concealed [dekhavshinhu] his face and passed by the prophet because he was embarrassed to be seen. And there are those who say: He placed a launderer’s vessel over his head and passed by the prophet so that Isaiah would be unable to identify him. The Gemara continues and asks: For what reason did the tanna’im not enumerate the wicked Amon among the kings with no share in the World-to-Come? The Gemara answers: He is not enumerated due to the honor of Josiah, his righteous son. The Gemara challenges: Let us also not enumerate Manasseh due to the honor of Hezekiah, his righteous father. The Gemara explains: The son confers merit upon the father, as it is to the father’s credit that he raised a righteous son; but the father does not confer merit upon the son, as it is written: “None delivers from My hand” (Deuteronomy 32:39). Abraham does not deliver his son Ishmael from the judgment of Heaven; Isaac does not deliver his son Esau from judgment. The Gemara comments: Now that you have arrived at this understanding, Ahaz too was not enumerated in the mishna due to the honor of his son Hezekiah. The Gemara asks: And for what reason did the tanna’im not enumerate Jehoiakim among the kings with no share in the World-to-Come? His extreme wickedness is described extensively in the Bible. The Gemara explains: It is due to that which was stated by Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Avuya, as Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Avuya, says: It was written on the skull of Jehoiakim: This and yet another, indicating that he will receive a double punishment. The Gemara relates that Rabbi Perida’s grandfather, apparently Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Avuya, found a skull that was cast near the gates of Jerusalem, and on it was written: This and yet another. He buried it, but it did not stay buried. He buried it again, and again it did not stay buried. Each time he buried the skull it emerged from the grave. He said: This is no doubt the skull of Jehoiakim, as it is written in his regard: “He shall be buried with the burial of a donkey, drawn and cast forth beyond the gates of Jerusalem” (Jeremiah 22:19). The fulfillment of this verse is exemplified in the inability to bury him. Rabbi Perida’s grandfather said: He is a king, and it is inappropriate to display contempt for it. He wrapped the skull in silk and placed it in a box. His wife saw the box and thought: This was the skull of his first wife, as he is not forgetting her. She ignited the oven and incinerated the skull. When she informed her husband what she had done, he said: That is the meaning of that which is written on the skull: This and yet another. Not only was his corpse discarded in a demeaning manner and not buried, but his skull was incinerated. That ordeal atoned for some of his transgressions, and he received a share in the World-to-Come. § It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Because of Hezekiah’s boastful statement: “And I have done what is good in Your eyes” (II Kings 20:3), he also asked the prophet inappropriately: “What shall be the sign that the Lord shall heal me” (II Kings 20:8). Because of his question: “What shall be the sign,” gentiles ate at his table. The sign was that the sun reversed its path and appeared lower, rather than higher, on the sundial of Ahaz, leading the king of Babylonia to dispatch messengers to Hezekiah. Because gentiles ate at his table, it ultimately caused the exile of his descendants. The Gemara comments: This supports the statement of Ḥizkiyya, as Ḥizkiyya said: Anyone who invites an idol worshipper into his house and serves him causes the exile of his descendants, as it is stated: “And of your sons who shall issue from you, whom you shall beget, shall they take away; and they shall be eunuchs in the palace of the king of Babylonia” (II Kings 20:18). With regard to the verse: “And Hezekiah was glad of them, and showed them his treasury [beit nekhoto], the silver and the gold, and the spices and the precious ointment” (Isaiah 39:2), Rav says: What is the meaning of beit nekhoto? It means that his wife, who typically did not appear before strangers for reasons of modesty, poured drinks for them. And Shmuel says: It means that he showed them his actual treasury. Rabbi Yoḥanan says: It means that he showed them a weapon so powerful that it breaks another weapon. § Apropos the exile of the descendants of the kings of Judea to Babylonia, the Gemara cites an aggadic statement about the destruction of the Temple and the sins of the Jewish people that caused it. With regard to the verse: “How [eikha] does the city sit solitary” (Lamentations 1:1), Rava says that Rabbi Yoḥanan says: For what reason were the Jewish people stricken and their plight bemoaned with the term eikha? It is due to the fact that they violated thirty-six prohibitions punishable with karet that are enumerated in the Torah, corresponding to the numerological value of eikha, spelled alef, yod, kaf, heh. Rabbi Yoḥanan says: For what reason were the Jewish people stricken, and their plight bemoaned with an acrostic based on the alef beit, as the book of Lamentations contains multiple alphabetical acrostics? It is due to the fact that they violated the Torah, which was given in the language of the alef beit. With regard to the phrase “Does the city sit solitary,” Rava says that Rabbi Yoḥanan says that the Holy One, Blessed be He, said: I said: “And Israel dwells in safety, the fountain of Jacob in solitude, to a land of grain and wine; also His heavens shall drop down dew” (Deuteronomy 33:28), indicating that their solitude shall be one of wealth and prominence. Now that they have rejected my directive and cleaved to and learned from the gentiles, their dwelling shall be solitary in sorrow. With regard to the phrase: “The city that was full of people” (Lamentations 1:1), Rava says that Rabbi Yoḥanan says: They would marry a younger female to an older male and an older female to a younger male so that they would have many children. With regard to the phrase describing Jerusalem: “She became like a widow” (Lamentations 1:1), Rav Yehuda says that Rav says: Like a widow, but not an actual widow. Rather, Jerusalem is like a woman whose husband has gone to a country overseas, and yet he intends to return to her. With regard to the phrase: “Great among the nations, and princess among the provinces” (Lamentations 1:1), Rava says that Rabbi Yoḥanan says: Every place they go, when exiled among the nations, the Jewish people become princes to their masters due to their wisdom. The Sages taught in a baraita: There was an incident involving two Jewish people who were taken captive on Mount Carmel, and their captor was walking behind them.

ומשרה שכינה על נביאי הבעל מחבירו של עדו הנביא דכתיב {מלכים א י״ג:כ׳} ויהי הם יושבים אל השלחן ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו ושגגתה עולה זדון דאמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדמי ולא נהרג שאול ושלשת בניו

Targum Yonatan Melakhim I 13:11תרגום יונתן מלכים א׳ י״ג:י״א

וּנְבִיָא שַׁקָרָא חָד סָבָא יָתֵיב בְּבֵית אֵל וַאֲתָא בְרֵיהּ וְאִשְׁתָּעֵי לֵיהּ יַת כָּל עוֹבָדָא דַעֲבַד נְבִיָא דַייָ יוֹמָא דֵין בְּבֵית אֵל יַת פִּתְגָמַיָא דְמַלֵיל עִם מַלְכָּא וְאִשְׁתָּעוּנוּן לַאֲבוּהוֹן.

Rashi Melakhim I 13:11-20רש״י מלכים א׳ י״ג:י״א-כ׳

(יא) ונביא אחד – נביא השקר. יושב בבית אל – ואינו משם, אלא משומרון בא, וכן הוא אומר בפרשת יאשיהו (מלכים ב כ״ג:י״ח): וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון. (כ) אל הנביא – נביא השקר. אשר השיבו – לאיש האלהים, מכאן אמרו (בבלי סנהדרין ק״ד.): גדולה לגימא שמשרה שכינה על נביאי הבעל.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 18:19ר׳ יוסף בכור שור דברים י״ח:י״ט

והיה האיש אשר לא ישמע – שמוותר על דברי נביא, שאינו רוצה לעשות מה שנביא אומר לו, כגון חבריה דמיכה שלא רצה להכותו כשאמר לו: הכיני נא (מלכים א כ׳:ל״ה). ואפילו הוא אם עבר על דברי עצמו, כגון שאכל בבית אל כשהטעהו הזקן (מלכים א י״ג:י״ט). והכובש נבואתו (בבלי סנהדרין פ״ט:) קרי ביה: לא ישמע, שאינו רוצה להשמיע נבואתו, כגון: יונה בן אמיתי. והמוותר, כגון: שהנביא נותן לו אות, או שהוא מוחזק, כגון מיכה, אז חייב המוותר. ואילו שלשה מיתתן בידי שמים, דכתיב: אנכי אדרוש מעמו. ושלשת שבפסוק השיני (דברים י״ח:כ׳), מיתתן בידי אדם.

Radak Melakhim I 13:9-21רד״ק מלכים א׳ י״ג:ט׳-כ״א

(ט) כי כן צוה אותי – המלאך שדבר עמי בדבר ה׳ ולמה מנעהו מלאכול ולשתות במקום ההוא לפי שאסור להכנס לעיר עובדי עבודת גילולים אם לא להתרות בהם ולמנעם או לדבר להם בשם ה׳ לפי שיראו העם כי לא נכנס שם אלא לספר נבואתו בלבד מנעהו מלאכול ולשתות שם ולפי שלא יזכר דרך העיר ההוא ולא ישוב שם מנעהו מלשוב בדרך אשר בא בה. (יא) ונביא אחד זקן – תרגום יונתן ונביא שקרא חד סבא ויש נוסחאות שכתוב בהם ושמיה מיכה וכן בדברי רז״ל כי מיכה היה, מהם אמרו כי אמציה כהן בית אל היה ומהם אמרו זה עידוא הנביא ומהם אמרו זה יונתן בן גרשם ותחלת ישיבתו בשמרון היתה כמו שכתוב בדברי יאשיהו הנביא אשר בא משמרון ובא לבית אל וישב שם ואף על פי שלא היה באותו הפרק עיר שמרון בנויה עדיין שהרי עמרי בנה את העיר היה שם מתחילה פרז ועמרי קנה ההר ובנה שם העיר או שהיה שם מתחילה כמו שתרגם יונתן ויקן את ההר וזבן ית כרכא אלא שעמרי חזק הבנין וקרא לעיר שם אחר. ויספרום – אמר ויספרום אחר שאמר ויבוא בנו ויספר לו פירוש כי תחלה בא בנו האחד והיה מספר לו אשר עשה איש האלהים ובעודו מספר באו שאר בניו גם כן ויספרו הדברים לאביהם כמו שהיה מספר הראשון. (יב) ויראו בניו את הדרך – תרגום יונתן ואחזיאו כמו ויראו בפתח היו״ד מבנין הפעיל כלומר שהראו לאביהם הדרך אשר הלך בה ויש לפרשו כמשמעו ופירושו וכבר ראו בניו הדרך אשר הלך ואמרו לאביהם בדרך זו הלך. (יז) כי דבר אלי – פי׳ כי דבר בא אלי כלומר דבר נבואה בא אלי על ידי מלאך שאמר לי בדבר ה׳. (יח) כחש לו – כי נביא שקר היה והוא האזין לדבריו ונענש בזה כי היה לו לחקור ולשאול עליו אם הוא נביא אמת והוא עבר על דברי עצמו לפיכך היתה מיתתו בידי שמים שנאמר אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו כל שכן אם הוא עצמו לא ישמע אל דברי עצמו אשר דבר בשם ה׳. (כ) אל הנביא אשר השיבו – בעבור אשר מרה פי ה׳ נביא האמת לא באה אליו הנבואה ובאה אל נביא השקר לצורך להודיע לנביא האמת חטאו וענשו ורז״ל אמרו גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים ומשרה שכינה על נביאי הבעל. (כא) ויקרא אל איש האלהים – כתרגומו ואיתנבי על נביא דה׳ דאתא משבט יהודה ויש מפרשים כי הנבואה באה אל איש האלהים כמו שאמר ויקרא אל איש האלהים ומה שאמר אל הנביא אשר השיבו פירוש אל הנביא אשר השיבו הנביא הזקן ובדברי רז״ל אשר הושב לא נאמר אלא אשר השיבו מלמד שעל נביא השקר שרתה רוח הקודש.

R. Yosef ibn Kaspi Melakhim I 13ר׳ יוסף אבן כספי מלכים א׳ י״ג

(א) והנה איש אלהים בא מיהודה – כן תארו בכל הספור הזה ר״ל איש אלהים כדי שנכיר בינו ובין האחר שזכר שתארו נביא, כ״ש שזה התאר יותר נכבד, והעד שמשה תאר את עצמו כן (דברים ל״ב:א׳). (ב) מזבח מזבח – מבואר שזה לשון קריאה, כי כבר קדם ויקרא. וזבח עליך – זה כמו שמבואר עוד ביאשיהו וגם את המזבח אשר בבית אל וגו׳ (מלכים ב כ״ג:ט״ו), כי אע״פ שנחרבו עשרת השבטים ונשא מלך אשור את העגלים כי היו מזהב, הנה נשאר המזבח והבמה, וגם בארץ ההוא נשארו רבים ורבים מעמנו אף אחר חרבן בית ראשון. (ג) ונתן ביום – זה דברי כותב הספר, כאלו אמר דע כי זה האיש נתן ביום ההוא מופת ואמר זה המופת וגו׳. ובאור זה אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. אמנם ביום ההוא מדקדוק, כי היה זה תכף, ולא כן תמיד למאות, ולכך מדעתי אמרו ביום אכלך ממנו וגו׳ (בראשית ב׳:י״ז), הוא כמו זה. זה המופת – כבר קדם לנו שהמלמדים טועים בלעז שם מופת שיתרגמהו מראוליי כמו פלא, וחלילה, אבל לעזו דימושטראציאו, וכבר באר המורה שזה המופת היה מהאפשר בטבע וכדי הוא ז״ל לסמוך עליו, ומי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא. וגם זה אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (ד) ותיבש – זה היה יותר נפלא, וגם זה אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (ו) ותשב ידי אלי וגו׳ – ותשב יד המלך אליו וגו׳. אין הענין בזה כי נכרתה ידו והלכה והיתה במקום אחר, אבל הכונה בזה שוב פעולות היד. (ח) אם תתן לי חצי ביתך – זה במוחלט כי מה להם לשלֵמים לחצי בית מלכות או לכלו, כ״ש עם שֶבת בחברת הרָעים. אבל {ו}לא אוכל לחם – הוא יחזור צווי מהשם לו עתה, אף בכלל המקום הזה שהוא מקום כולל. (ט) כי כן צוה אותי – לא באר מי היה זה. לא תאכל לחם ולא תשתה מים – אע״פ שזה כתיב בסתם, וכן עוד פעם אחרת (פסוק י״ז), הנה ענינו במקום הזה, והעד מה שמפורש תחלה, והמשיל ע״ז, כי על הכל האירנו המאיר לעולם כלו, ומן הענינים הקלים יומשל בענינים החמורים. (יא) את הדברים – הטעם כמו ואת הדברים וגו׳. וזה רומז ביחוד על מה שאמר לו אם תתן לי וגו׳. ובאור כל אלה הענינים אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (טז) ויאמר לא אוכל – טעם לא אוכל בכל העברי או כל מה שהוא ממינו ומענינו וגם ללעוזות, מונח לפעמים על האפשר בטבע, אבל הוא נמנע במקרה אם מצד הדת ואם מצד אחר, והעד כי זה שב ואכל ושבע. אמנם בזה הפסוק עם הפסוק הבא אחריו יש דיוקים רבים, וזה תחלת אמרו אתך ג׳ פעמים על ג׳ ענינים שאין דבר רע בלי ספק בחברת זה מצד עצמה כמו שהיה זה בירבעם. ושנית אנה מנעו השם עד שאמר לא אוכל לשוב, כ״ש עם היותו מעיד כי דבר אלי בדבר יי וגו׳ לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה, שאותו הצווי היה ענינו שבצאתו מבית אל לא ישוב לארצו ארץ יהודה בדרך אשר בא בה אל בית אל, וכבר נתקיים זה כמו שקדם. והתשובה בקצרה לפי הראוי בספרנו זה אם על הראשונה כי אתך אינו מונח בכאן בעצם ובכונה ראשונה כמו שיש לאלפים ולמאות. ואם על השנית כבר מנעו השם גם מזה, כי מילותיו יתעלה משותפות וסובלות הכל יחד, ולא הוסיף זה מדעתו, וגם מה שהוא מובן מכח המלות או המאמרים הוא ראוי, כמו מה שהוא בפעל ויצדק עליו לומר הוספה ויצדק לא הוספה, אבל מצדדים מתחלפים כי מצד אחד לא וחלילה. כ״ש שזאת השיבה המבוקשת בכאן תהיה כנגד כונת השם הכוללת, ר״ל שרצונו ית׳ שלא יתעכב בבית אל כלל, כי לזה התכלית בפרט צוהו שלא יאכל שמה, ואלה הענינים עמוקים והערות נפלאות ואין זה מקום באורם, כ״ש שלא יוכל להבין זה דרך עיקר ויסוד אלא מי שנתפלסף וידע חלק מה מן המצות שלנו הראשונות שהן יסודות תורתינו הקדושה שהיא מן השמים. ובאור זה אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (יז) כי דבר אלי בדבר יי – הנה גם היה נכון אם אמר ודבר אלי בדבר יי, או וכן צוה אותי בדבר יי, כמו שאמר כמו אלה איש האלהים. כחש לו – זה לשון כותב ספר מלכים, ולפי דעתי אין בכל ספרי הקדש שלנו ספור שיהיה בו כחש וכזב משום נביא, כ״ש וכ״ש שיאמרהו בשם יי כמו זה, ולכן באר זה כותב הספר, וכבר כתבתי השאלות האלו העמוקות בספר כסף סיגים, ואולם ההתרה אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (כ) ויהי הם יושבים על השלחן – בזה הפסקה נפלאה וכבר העירותי עליה בספר כסף סיגים בכלל האחרות הרבות אשר לא מצאו הקודמים את לבם באחת מהנה, ובפרט העיר זה החכם הגדול אבן עזרא על עצמו יעוין שם. ובאור הכל אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. אל הנביא אשר השיבו – כבר זכרתי שבעבור שהיו אלה השני אנשים נביאים ונזכרו תמיד בסיפור זה יחד, נקרא הראשון לעולם איש האלהים והשני נביא, עם היות שם איש האלהים תאר יותר מסוגל משם נביא, ואם יצדק על הכל נביא בשתוף השם, וכן ימשך הענין גם בסיפור ליאשיהו, ועדים על כל זה שכתב משה בתורתו אשר ברך איש האלהים וגו׳ (דברים ל״ג:א׳), וכתיב ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא (ירמיה כ״ח:ה׳). אולם אמרו השיבו, הנה המשיב הוא הנביא והכנוי הוא לאיש האלהים, ואולם ויקרא רומז אל קורא לא פורש, ואין ספק שהיה השם ית׳ אבל הרחוק, ואמנם הקרוב היה מלאך, וכבר האיר עינינו המאיר לארץ בשתוף שם מלאך, ובכלל אין לעזו בכל כתבי ספרינו אצל הבקיאים בעברי רק אנבריד. ואולם מה שייחס אל המובן לשניהם עם שיחוד לנביא דבור ולאיש האלהים קריאה, הוא מופלג מאד ודע זה ג״כ. (כג) ויהי אחרי אשר אכלו לחם – אין ספק שאחרי הדבור הרמוז לא אכל ושתה כלל אבל קודם זה כבר אכל ושתה מה שהיה ואולי כלה לאכול. ויחבש לו החמור לנביא – הטעם אשר לנביא, כאלו אמר חמור הנביא, וזה כי איש האלהים בא ברגליו והיו לנביא חמור וחמורים והשאיל אחד מהם לאיש האלהים ללכת לו לדרכו ואליו רומז כנוי לו, ר״ל אמרו ויחבש לו, ולכן אין תֵמה מאמרו אח״כ חבשו לי את החמור שאין בעולם רק חמור [אחד], אבל כמו שאמרנו, גם נכון שהיו לנביא בביתו חמורים ואם לא היו בביתו היו בעירו, וכן ושמת משענתי על פני הנער (מלכים ב ד׳:כ״ט). (לב) ועל כל בתי הבמות וגו׳ – ראה כי זה נכון מכמה פנים ואם כלם יחד, וזה תחלה שהוא מובן מכח מה שקדם, ואחר כי אולי אמר זה ואם לא נכתב, ואחרי כי אע״פ שלא אמר זה במעמד הראשון אולי אמרו לנביא בהיותם אוכלים ושותים, ואחרי כי יתכן שזה המובן נבא זה הנביא מעצמו ביחוד. וזכור זה והמשיל ע״ז ותבין כמה הערות יקרות מיסודות בנינים אני מורישך בזה הספר, ולא לחנם קראתיו אדני כסף. ובאור הכל יותר אי״י {=אוצר ה׳ יבוא}. (לד) ויהי כהני במות – נכון כמו ויהיו.

Ralbag Melakhim I 13:9-18רלב״ג מלכים א׳ י״ג:ט׳-י״ח

(ט) לא תאכל לחם ולא תשתה מים – ידמה שצוהו השם יתברך בזה להעיר שאין בהם תועלת והנאה כי כלם יאבדו בסוף בעבור זה החטא, וצוהו שלא ישוב בדרך אשר בא בה אל בית אל כאילו יעיר כי דרכו אשר דרך בה ללכת לבית אל לאמר אלו הדברים אשר אמר שם אין בה תועלת כי לא הועילו שם דבריו כלום לעוצם מרי ירבעם. (יא) ויבא בנו ויספר לו – הנה בנו האחד התחיל הספור במה שעשה איש האלהים בבית אל ובנו אחר ספר הדברים אשר דבר אל המלך באופן שבניו ספרו לו אלו הספורים לאביהם. (יד) תחת האלה – אלמי בלע״ז והיה יושב שם להיות לו לצל. (יח) כחש לו – ראוי שיפול ספק איך לא נענש זה הנביא אשר השיבו שאמר לו בשם ה׳ אשר לא צוהו לדבר וכבר נתבאר בתורה שהעושה זה חייב מיתה בידי שמים, ועוד יפול ספק למה נענש הנביא אשר בא מיהודה והנה חשב כי דבר ה׳ אליו שישוב בבית אל ויאכל שם לחם כי כן מצאנו באברהם שצוהו הש״י שיעלה את בנו לעולה ואחר כן צוהו שנית שלא ישלח ידו אל הנער, ואולם התשובה בזה הספק השני לא תקשה מאד לפי מה שביארנו אנחנו בענין עקדת יצחק וזה שהש״י לא שב מצוויו הראשון אבל באר לו שרצונו היה באומרו והעלהו שם לעולה שיעלהו שם בעבור העולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת הש״י כמו שבארנו שם ואמנם בזה המקום היה שב הש״י מצוויו הראשון וזה לא יתכן שיהיה ומפני זה היה ראוי שיתן אל לבו הנביא אשר מיהודה כי נביא שקר הוא ולא יאמין לדבריו, וכאן הותר זה הספק, ואולם הספק הראשון יש בהתרו מהקושי וידמ׳ כי לרוב עונותיה׳ שם הסתיר הש״י פניו מהם ולא ענשם על חטאיהם כדרך אמרו לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו׳, הלא תראה כי לאהבת הש״י יהודה וירוש׳ ענש את רחבעם והעלה עליו מלך מצרים בשנה החמישית למלכות ולא התחיל לחטוא עד השנה הרביעית כמו שנזכר בס׳ דברי הימים ואולם ירבעם לא שמע קול נוגש והנה נעשה בזה הענין פלא אחר והוא שהשרה השם נבואתו לנביא השקר ויותר נפלא מזה שכבר הגיע לו הנבואה בהקיץ לפי הנראה ואע״פ שאפשר שנא׳ שהנביא׳ אשר מיהודה ובני הנביא הזקן היו יושבים אל השולחן ובא דבר ה׳ אל הנביא הזקן בחלום וידמה שכמו שהשרה הש״י השכינה על בלעם בעבור יש׳ ואע״פ שלא היה נביא כ״א קוסם כן שפך רוחו על זה הנביא הזקן בעבור חטא איש האלהים והיה זה מדה כנגד מדה הוא האמין נביא השקר במה שלא היה ראוי להאמינו ואפילו אם היה נביא אמת והוצרך מפיו לשמוע דבר ה׳ על דבר ענשו וחטאו אשר חטא.

Ralbag Melakhim I Toalot 13:16רלב״ג מלכים א׳ תועלות י״ג:ט״ז

(טו-כב) השמיני הוא להודיע שהש״י כשצוה דבר מה בנבואה לא ישוב אחור מהצואה ההיא ויורה על זה מה שנענש הנביא אשר מיהודה על אשר אכל לחם ושתה מים בעיר ההיא אשר הזהירהו הש״י מזה ואע״פ שאמר לו הנביא הזקן אשר בבית אל כי מלאך בא אליו בדבר ה׳ ואמר לו שישיבהו אל ביתו ויאכל לחם וישתה מים ואם היה אפשר שישוב הש״י מצואתו הראשונה לא היה ראוי שיענש הנביא אשר מיהודה כי לא היה חוטא אך חטא הנביא אשר כחש לו ואם יסופק על זה מעקידת יצחק שידמה ששב השם מצואתו הנה כבר ביארנו במה שקדם שלא שב השם ית׳ מצואתו הראשונה אך היה המכוון בדברי הש״י זולת מה שהבין אברהם מהם. התשיעי הוא להודיע שהאנשים הרעים מאד לא יענשם הש״י על חטאם באופן שיענשו הבלתי רעים מאד ולזה תמצא כי הנביא הזקן מפני עצם חטאיו לא נענש על מה שדבר שקר בשם ה׳ בזדון ונענש הנביא אשר מיהודה על שעב׳ על דברי עצמו אע״פ שהיה זה בשגגה כי האמין שיהיה דבר ה׳ מה שאמר לו הנביא הזקן ונענש על שלא התישב בלבו לעמוד על שאי אפשר זה ולזאת הסבה בעינה תמצא שלא נענש ירבעם על הפלגת חטאיו ונענש רחבעם כמו שנה אחת אחר שהתחיל לחטוא כי אז עלה עליו שישק מלך מצרים ולכד ערי המצודות אשר ליהודה ולקח את אוצרות בית ה׳ ואת אוצרו׳ בית המלך וגם אחרי זה היה בפחד גדול עד שמגני הנחשת אשר עשה היו נושאים הרצים מדי באו בית ה׳ ואחר ישיבו אותם אל תא הרצים.

Abarbanel Melakhim I 13:7-10אברבנאל מלכים א׳ י״ג:ז׳-י׳

וזכר הכתוב שירבעם לא זכר על הייעוד והגזרה דבר אבל בקש מהנביא שיבא עמו הביתה לסעוד ולאכול ולתת אליו מתן, והיה זה לפי שראה שכאשר חשב לחרפו ולגדפו קבל עליו עונש, ולכן אם יכבדהו ויתן לו מתנות ישוב השם מחרון אפו. אמנם איש האלקים לא נתרצה לקבל ממנו לא מאכל ולא מתן, לפי שכן צוה לו בדבר השם, רוצה לומר שהמלאך הדובר בו צוה אותו בדבר ה' שלא יאכל לחם ולא ישתה מים בעיר ההיא ולא ישוב בדרך אשר הלך. וחז"ל (ע"ז פ"א דף י"ב ע"ב) נתנו הסבה האמתית בזה, שאסור לאדם להכנס לעיר עובדי ע"ז, אם לא להתרות ולמנעם מהחטא או לדבר אליהם בשם ה'. וכדי שיראו בני העיר כי לא נכנס שם כי אם לספר נבואתו בלבד מנעהו מלאכול ומלשתות שם, ולפי שלא ישוב עוד לאותו עיר צוהו מלשוב בדרך אשר הלך. ואני אומר שכפי הדין ראוי היה להיות כן, כי היה דין בית אל כעיר הנדחת אשר נאמר בה (דברים י"ג י"ז) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומזה הצד היה אסור מאכלם ומשקם, ולפי שצוה האל יתברך (שם שם י"ח) שהעיר אשר כזאת תהיה תל עולם לא תבנה עוד, לרמוז ולהעיר שכן יהיה בבית אל, צוה לנביא שלא ישוב בדרך אשר הלך, כאלו יפסד הדרך והביאה לאותו עיר, לפי שתהיה נחרבת ולא תבנה עוד.

Abarbanel Melakhim I 13:11-19אברבנאל מלכים א׳ י״ג:י"א-י"ט

(יא) ונביא אחד וגומר. ספר הכתוב שנביא אחד זקן היה יושב בבית אל, ותרגם יונתן ונביא שקרא חד סבא, ובנסחאות כתיב עוד ושמיה מיכה, וכן בדברי חז"ל (עיין רד"ק) כי מיכה היה, ומהם (שיר רבא דף ט"ו ע"א) אמרו שהיה אמציה כהן ביתאל, סוף דבר האיש הזה לא היה נביא ליי' לדעתם ז"ל, ואם זה קבלה בידם נקבל אותה, אבל פשט הכתוב לא יסבלהו, כי הכתוב קראו נביא ולא אמר נביא הבעל, ומעשיו יוכיחו שלא היה אדם רשע כי אם עובד אלקים, וכמו שאזכור אחרי זה בפירוש הפסוקים. ואמנם אמרו ויספר לו ויספרום לאביהם וידבר להם אביהם וגומר, פעם בשם יחיד ופעם בשם רבים, מור' שבנו האחד בא תחלה וספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלקים, ובאו אחריו שאר בניו וספרו לו ג"כ הענין ואת הדברים אשר דבר אל המלך. (יד-יח) והלך הזקן אחרי איש האלקים ומצאו תחת האלה, כלומר מתלונן בצלה מפני החום, ובקש ממנו שישוב עמו אל ביתו לאכול לחם, ואיש האלקים השיב שלא יוכל לעשותו כי כן צוה לו האל יתברך,  והזקן השיבו גם אני נביא כמוך, ומלאך דבר אלי בדבר השם לאמר השיבהו אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו, והנראה אלי שהנביא הזקן אמר לאיש האלקים שהיה דעתו כדעתו ואמונותיו היו כאמונתו, ושמה שיעד על המזבח בביתאל בא אליו ג"כ בנבואה, וכל זה העיר באמרו גם אני נביא כמוך, ר"ל ככל הדברים אשר דברת ועשית אני נביא אלקים כמוך וסגנון אחד עולה אל שנינו. עוד הודיעו דבר שני והוא אמרו ומלאך דבר אלי בדבר השם, ר"ל הנה יצאתי לקראתך בצווי המלאך, כי לא גלה שבניו ספרו לו המאורע כי אם שידע אותו בנבואה, ושהמלאך הדובר בו צווהו בדבר ה' שישיבהו אל ביתו לאכול שם לחם ולשתות מים קרים על נפש עיפה, ובזה העירו שמה שמנעו השם יתברך מלאכול ולשתות במקום ההוא היה עם האנשים החטאים בנפשות' עובדי ע"ז, אבל הוא שהיה נביא ליי' לא היה נכלל עם הרשעים באותה גזרה, וזהו אמרו השיבהו אל ביתך, ר"ל לא לבית החטאים עובדי ע"ז כי אם לביתך נאוה קדש. (יט) והנה איש האלקים האמין בדבר הזקן, אם מפני שהסכים כפי דבריו עם דעתו ואמונותיו גם בדבר המזבח שיעדו, וחשב שהיה נביא כמוהו, כלומר נביא ליי' בכל ביתו נאמן הוא, ולכן חשב שהיה בדברו ענין המאכל שלא נמנע ממנו כי אם להיות אנשי העיר עובדי ע"ז, ולכן לא יהיה נכלל בזה בית הנביא עבד האלקים, ומאשר היה רעב וצמא הסכים לבוא עמו לאכול הדבר ההכרחי בלבד, והוא לחם ומים לא דבר אחר. הנה התבאר מזה מה שהביא לאיש האלקים לטעות ולעשות מה שלא צווה, אבל לא נמנע בזה מהחטא, לפי שמה שהנביא שומע מאת השם יתברך אי אפשר שיתבטל בשום פנים אלא כשיגיע לו דבור מהשם גם כן הפכי לראשון, כמו שהיה ענין אברהם בעקדה שאמר לו ראשונה (בראשית כ"ב ב') קח נא את בנך וגומר, ואח"כ אמר לו אל תשלח ידך וגו', אבל לא יקבל סותרו מפי נביא אחר כי אם מפיו יתברך, ואפילו שלא היה מקבל הדבור הראשון מאת השם ית' והיה נאמר לו על ידי נביא מוחזק, לא היה ראוי שיאמין בדבר נביא אחר, אעפ"י שלא יאמר לו דבור סותר למה ששמע, כי אם אחרי הבחינה והנסיון שהוא נביא לה', וכמו שצותה התורה עליו (דברים י"ח כ"ב), ולכן היה ראוי לאיש האלקים שלא ישמע לדברי הזקן בהפך מה שנאמר לו. וגם היה צריך להבחין הזקן ראשונה אם היה נביא אמת ליי', ואחרי ההודעה שהיה נביא אמת על פי האותות והמופתים אז יוכל להאמין בדבריו, ועבר איש האלקים אם כן על דברי אמת ועבר על נבואתו, ולפיכך היה מיתתו בידי שמים, כל שכן שהיה לו לומר אם הזקן הזה הוא נביא לה' איך נתישב בבית אל בתוך עם טמא שפתים עובדי עבודה זרה? והיה לו להפרד מהם ומחברת', ואם לא נתפרד הנה הוא בכלל עיר הנדחת ודינו כדינם. והנראה מן הספור הזה כלו הוא, שהנביא הזקן לא עשה זה להרשיע ולא להרע לאיש האלקים, אבל חשב בלבו שאיש האלקים לא הוזהר מהשם יתברך על מניעת המאכל והמשתה, כי אין חפץ להשם יתברך שהאדם יסגף גופו וימנע ממנו חקו, וחשב שאיש האלקים אמרו מלבו כדי שלא יפצרו בו ללכת לבית ירבעם, ולזה דבר על לבו להביאו לאכול בביתו, כי רחם עליו מגודל החום והוא עיף ויגע, וזהו אמרו כחש לו, ר"ל שהזקן בלבו כחש לאיש האלקים בלבו מה שאמר לו שהשם צוהו שלא יאכל ולא ישתה במקום ההוא וחשב שהיה בזה רצונו לא מצווה, ולזה הפציר בו לאכול, כי אם היה חושב שדבר ה' הוא לא היה פוצר בו, כי הנה הוא התאבל על מותו הרבה, ובעבור זה נענש איש אלקים יען אשר לא שמע בקול ה' אשר צוהו ולא נענש הנביא הזקן, לפי שלא עבר על מצות השם כמוהו, ושהיה חטאו בשגגה גם בלא דעת ולא כמתכוון לחטוא ומפני זה באה הנבואה אל הנביא הזקן.

Malbim Melakhim I 13:15-22מלבי״ם מלכים א׳ י״ג:ט״ו-כ״ב

(טו-יז) השאלות: הלא יפלא מאד על הנביא איך נתפתה לדברי הזקן שא״ל שישוב אתו הביתה ושבאתהו זאת בנבואה, והלא הוא שמע מפי ה׳ האזהרה ולא היה לו לשעות בדברי שקר, ואין לנביא לשנות נבואתו אם לא כששמע בעצמו שנית מפי ה׳, לא שיאמין לדברי אחרים בפסוק ט׳ אמר כי כן צוה אותי בדבר ה׳, ובפסוק י״ז אמר כי דבר אלי בדבר ה׳. והוסיף מלת שם, לא תשתה שם מים, ומלת ללכת ומלת בה. לך אתי הביתה הנה בשני הציויים שצוהו ה׳ נוכל לספק בפירושם, א. במה שא״ל שלא ישוב בדרך אשר הלך יש להסתפק אם צוהו שלא ישוב ללכת על שום מקום שכבר צעד עליו עד שכולל באיסורו אם ישכח איזה חפץ בלכתו או בשובו ויצטרך לשוב לקחתו צריך לבחור דרך חדשה ולא ילך בדרך שהלך, ולפ״ז אסור לו עתה לחזור מן האלה אשר ישב בה לבית אל, כי כבר הלך בדרך זה, או י״ל שהיה הכוונה רק על שובו מבית אל ליהודה שאז צריך לשוב בדרך אחרת אבל באמצע דרכו יוכל לשוב לאחור אל דרך שבא בה וא״כ יוכל לשוב מן האלה לבית אל, וכן במה שצוהו ה׳ שלא יאכל לחם במקום הזה יש להסתפק אם צוהו שלא יאכל שם לחם כל ימי חייו אף שיצא משם וחזר לשם, או י״ל שצוהו רק על עת שבא לשם לנבאות אבל אם יצא משם וחזר מותר לאכל לחם, כי בצאתו משם פסקה האזהרה, ובא הנביא שקר לפתור לו שניהם לקולא שיוכל לשוב לביתו וגם לאכל לחם, כי אחרי צאתו פסק האיסור. (יז) כי דבר אלי בדבר ה׳ פה לא אמר כי צוה אותי בדבר ה׳ כמ״ש למעלה (פסוק ט׳) כי לא ידע בבירור שצוהו ע״ז והיה מסתפק בדבר, רק אמר דבר אלי, ר״ל שבא דבור סתם לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים הוסיף מלת שם, ר״ל שיל״פ שהיתה האזהרה על שם היינו על המקום ששם לא אשתה, וממילא האיסור קיים לעולם כ״ז שלא בא דבור המתיר, כמו שבמ״ש אל תגשו אל אשה נאסרו בתשמיש לעולם עד שאמר שובו לכם לאהליכם כמ״ש חז״ל, וכן אמר לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה – הוסיף מלת ללכת ומלת בה, ור״ל שיש לפרש שהיתה הכוונה שלא ילך שום הליכה על דרך שכבר הלך בה בין לפנים ובין לאחור. (יח) ויאמר לו גם אני נביא כמוך אחר שספרו לו בניו הלשון שאמר הנביא לירבעם, שאז לא אמר מלת שם, רק לא תשתה מים ויל״פ שלא יאכל לחם ומים בעת השליחות אבל אח״כ מותר, וכן לא אמר ולא תשוב בדרך אשר הלכת בה רק ולא תשוב בדרך אשר הלכת, שמשמע רק על עת שישוב מבית אל ליהודה לא על לעולם, וידע שהנביא מחמיר על עצמו לחומרא לכן אמר גם אני נביא כמוך והמלאך דבר אלי השיבהו אל ביתך ויאכל לחם – ר״ל הגם שתחילה טרם יצאת מבית אל היה אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה כחש לו ר״ל הכחיש מ״ש שנאסר לו גם באופנים אלה, ואחר שהנביא ידע שלא נאסר לו זה בבאור האמין לדברי הזקן שא״ל בנבואה שאין הפירוש כמחשבתו לכן וישב אתו וכו׳. (כ) אל הנביא אשר השיבו לא הודיע זאת אל הנביא עצמו שאז לא היו יודעים למה נענש, והיו חושבים שהיה נביא שקר ושלכן אכלו האריה לכן הוכרח לדבר אל הזקן למען יספר אח״כ אמיתת הדברים. (כא) יען אשר מרית ולא שמרת את המצוה ר״ל כי כל ספק שיסתפק בציוי ה׳ צריך ליזהר בו לחומרא, כי במקום שסתם דבריו ולא באר ההיתר בפירוש רצה שנחמיר בו, וזה כלל גדול בהלכות התורה כמש״פ בכ״מ, וזה ענין המשמרת שצריכים לשמור המצוה עם כל תנאיה וחומרותיה וסייגיה לא שנקל בה, וכן אין לך תירוץ שסמכת על דברי הנביא שבבית אל, עז״א אשר צוך ה׳ אלהיך שהציוי ששמע בעצמו מפי ה׳ א״א לבטלה רק אם ישמע שנית מפי ה׳ בעצמו שיאמר לו ההפך, לא אם ישמע מפי שליח, שלכן בע״ז אין להאמין לנביא המתיר אפי׳ בהוראת שעה מפני שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וכמ״ש בפ׳ וירא בפ׳ בי נשבעתי נאום ה׳. (כב) ותשב ותאכל לחם מבואר מזה שעל מה ששב בדרך הקודמת לא נענש, כי לא נאסר לו רק לשוב מבית אל ליהודה לא אם ישוב לאחור באמצע הדרך, אבל האכילה היתה נגד צווי ה׳ וז״ש ותאכל לחם במקום אשר דבר אליך אל תאכל – שהיתה האזהרה על המקום ונאסר לאכול שם לעולם, לא תבא נבלתך העונש הזה היה מדה כנגד מדה, כי באמת גם בשובו ליהודה היה שליח מצוה ששלוחי מצוה אין ניזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמ״ש בפ״ק דפסחים, רק כפי דעתו שבשובו נפסק השליחות ולכן אכל לחם לא היה עוד שליח מצוה ולכן ניזוק.