EN/HEע/E

The Search for Yitzchak's Wife and the Servant's Retelling

Sources

Bereshit 24:1-33בראשית כ״ד:א׳-ל״ג

(1) Abraham was old, and well stricken in age. Hashem had blessed Abraham in all things. (2) Abraham said to his servant, the elder of his house, who ruled over all that he had, “Please put your hand under my thigh. (3) I will make you swear by Hashem, the God of heaven and the God of the earth, that you shall not take a wife for my son of the daughters of the Canaanites, among whom I live. (4) But you shall go to my country, and to my relatives, and take a wife for my son Isaac.” (5) The servant said to him, “What if the woman is not willing to follow me to this land? Must I bring your son again to the land you came from?” (6) Abraham said to him, “Beware that you do not bring my son there again. (7) Hashem, the God of heaven, who took me from my father’s house, and from the land of my birth, who spoke to me, and who swore to me, saying, ‘I will give this land to your seed .’ He will send his angel before you, and you shall take a wife for my son from there. (8) If the woman is not willing to follow you, then you shall be clear from this my oath. Only you shall not bring my son there again.” (9) The servant put his hand under the thigh of Abraham his master, and swore to him concerning this matter. (10) The servant took ten camels, of his master’s camels, and departed, having a variety of good things of his master’s with him. He arose, and went to Mesopotamia, to the city of Nahor. (11) He made the camels kneel down outside the city by the well of water at the time of evening, the time that women go out to draw water. (12) He said, “Hashem, the God of my master Abraham, please give me success this day, and show kindness to my master Abraham. (13) Behold, I am standing by the spring of water. The daughters of the men of the city are coming out to draw water. (14) Let it happen, that the young lady to whom I will say, ‘Please let down your pitcher, that I may drink,’ and she will say, ‘Drink, and I will also give your camels a drink,’ let her be the one you have appointed for your servant Isaac. By this I will know that you have shown kindness to my master.” (15) It happened, before he had finished speaking, that behold, Rebekah came out, who was born to Bethuel the son of Milcah, the wife of Nahor, Abraham’s brother, with her pitcher on her shoulder. (16) The young lady was very beautiful to look at, a virgin, neither had any man known her. She went down to the spring, filled her pitcher, and came up. (17) The servant ran to meet her, and said, “Please give me a drink, a little water from your pitcher.” (18) She said, “Drink, my lord.” She hurried, and let down her pitcher on her hand, and gave him drink. (19) When she had done giving him drink, she said, “I will also draw for your camels, until they have done drinking.” (20) She hurried, and emptied her pitcher into the trough, and ran again to the well to draw, and drew for all his camels. (21) The man looked steadfastly at her, remaining silent, to know whether Hashem had made his journey prosperous or not. (22) It happened, as the camels had done drinking, that the man took a golden ring of half a shekel weight, and two bracelets for her hands of ten shekels weight of gold, (23) and said, “Whose daughter are you? Please tell me. Is there room in your father’s house for us to lodge in?” (24) She said to him, “I am the daughter of Bethuel the son of Milcah, whom she bore to Nahor.” (25) She said moreover to him, “We have both straw and provender enough, and room to lodge in.” (26) The man bowed his head, and worshiped Hashem. (27) He said, “Blessed be Hashem, the God of my master Abraham, who has not forsaken his loving kindness and his truth toward my master. As for me, Hashem has led me in the way to the house of my master’s relatives.” (28) The young lady ran, and told her mother’s house about these words. (29) Rebekah had a brother, and his name was Laban. Laban ran out to the man, to the spring. (30) It happened, when he saw the ring, and the bracelets on his sister’s hands, and when he heard the words of Rebekah his sister, saying, “This is what the man said to me,” that he came to the man. Behold, he was standing by the camels at the spring. (31) He said, “Come in, you blessed of Hashem. Why do you stand outside? For I have prepared the house, and room for the camels.” (32) The man came into the house, and he unloaded the camels. He gave straw and provender for the camels, and water to wash his feet and the feet of the men who were with him. (33) Food was set before him to eat, but he said, “I will not eat until I have told my message.” He said, “Speak on.”

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּי״י אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. (ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. (ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. (ז) י״י אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. (ח) וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. (ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה. (י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכׇל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. (יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. (יב) וַיֹּאמַר י״י אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. (יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. (יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. (טו) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. (טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. (יז) וַיָּרׇץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. (יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. (יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. (כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרׇץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכׇל גְּמַלָּיו. (כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ י״י דַּרְכּוֹ אִם לֹא. (כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. (כג) וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. (כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. (כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן. (כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַי״י. (כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי י״י בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי. (כח) וַתָּרׇץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרׇץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן. (לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ י״י לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. (לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. (לג) [וַיּוּשַׂם] (ויישם) לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר.

Bereshit 24:34-67בראשית כ״ד:ל״ד-ס״ז

(34) He said, “I am Abraham’s servant. (35) Hashem has blessed my master greatly. He has become great. He has given him flocks and herds, silver and gold, male servants and female servants, and camels and donkeys. (36) Sarah, my master’s wife, bore a son to my master when she was old. He has given all that he has to him. (37) My master made me swear, saying, ‘You shall not take a wife for my son of the daughters of the Canaanites, in whose land I live, (38) but you shall go to my father’s house, and to my relatives, and take a wife for my son.’ (39) I asked my master, ‘What if the woman will not follow me?’ (40) He said to me, ‘Hashem, before whom I walk, will send his angel with you, and prosper your way. You shall take a wife for my son of my relatives, and of my father’s house. (41) Then will you be clear from my oath, when you come to my relatives. If they do not give her to you, you shall be clear from my oath.’ (42) I came this day to the spring, and said, ‘Hashem, the God of my master Abraham, if now you do prosper my way which I go, (43) behold, I am standing by this spring of water. Let it happen, that the maiden who comes out to draw, to whom I will say, “Please give me a little water from your pitcher to drink,” (44) and she will tell me, “Drink, and I will also draw for your camels,” let her be the woman whom Hashem has appointed for my master’s son.’ (45) Before I had finished speaking in my heart, behold, Rebekah came out with her pitcher on her shoulder. She went down to the spring, and drew. I said to her, ‘Please let me drink.’ (46) She hurried and let down her pitcher from her shoulder, and said, ‘Drink, and I will also give your camels a drink.’ So I drank, and she also gave the camels a drink. (47) I asked her, and said, ‘Whose daughter are you?’ She said, ‘The daughter of Bethuel, Nahor’s son, whom Milcah bore to him.’ I put the ring on her nose, and the bracelets on her hands. (48) I bowed my head, and worshiped Hashem, and blessed Hashem, the God of my master Abraham, who had led me in the right way to take my master’s brother’s daughter for his son. (49) Now if you will deal kindly and truly with my master, tell me. If not, tell me, that I may turn to the right hand, or to the left.” (50) Then Laban and Bethuel answered, “The thing proceeds from Hashem. We cannot speak to you bad or good. (51) Behold, Rebekah is before you. Take her, and go, and let her be your master’s son’s wife, as Hashem has spoken.” (52) It happened that when Abraham’s servant heard their words, he bowed himself down to the earth to Hashem. (53) The servant brought out jewels of silver, and jewels of gold, and clothing, and gave them to Rebekah. He also gave precious things to her brother and her mother. (54) They ate and drank, he and the men who were with him, and stayed all night. They rose up in the morning, and he said, “Send me away to my master.” (55) Her brother and her mother said, “Let the young lady stay with us a few days, at least ten. After that she will go.” (56) He said to them, “Do not hinder me, since Hashem has prospered my way. Send me away that I may go to my master.” (57) They said, “We will call the young lady, and ask her.” (58) They called Rebekah, and said to her, “Will you go with this man?” She said, “I will go.” (59) They sent away Rebekah, their sister, with her nurse, Abraham’s servant, and his men. (60) They blessed Rebekah, and said to her, “Our sister, may you be the mother of thousands of ten thousands, and let your seed possess the gate of those who hate them.” (61) Rebekah arose with her ladies. They rode on the camels, and followed the man. The servant took Rebekah, and went his way. (62) Isaac came from the way of Beer Lahai Roi, for he lived in the land of the South. (63) Isaac went out to meditate in the field at the evening. He lifted up his eyes, and saw, and, behold, there were camels coming. (64) Rebekah lifted up her eyes, and when she saw Isaac, she dismounted from the camel. (65) She said to the servant, “Who is the man who is walking in the field to meet us?” The servant said, “It is my master.” She took her veil, and covered herself. (66) The servant told Isaac all the things that he had done. (67) Isaac brought her into his mother Sarah’s tent, and took Rebekah, and she became his wife. He loved her. Isaac was comforted after his mother’s death.

(לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. (לה) וַי״י בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. (לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ. (לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. (לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי. (לט) וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי. (מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי י״י אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי. (מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי. (מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר י״י אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. (מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. (מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ י״י לְבֶן אֲדֹנִי. (מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא. (מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. (מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ. (מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַי״י וָאֲבָרֵךְ אֶת י״י אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ. (מט) וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. (נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵי״י יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. (נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י. (נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַי״י. (נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ. (נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. (נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ. (נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַי״י הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. (נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. (נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ. (נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו. (ס) וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו. (סא) וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ. (סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. (סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. (סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. (סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:4ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:ד׳

כי אם אל ארצי – כלומר אל המזרח, ואל מולדתי – הנהר המיוחד. וקיצר כאן והשמיט מה {שיאמר} כשיחזור {על הדברים} אחרי כן: אם לא אל בית אבי. [אבי], כלומר סבי. ואל משפחתי, המשפחה בכלל.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:22ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:כ״ב

(כב-כד) ויקח האיש נזם זהב – במשפט זה יש שני סוגים של מג׳אז. א. הסתרת מלים, {וענינו}: ויקח האיש נזם זהב וישימהו על אפה וישם שני צמידים על ידיה. ב. מוקדם ומאוחר, והרי זה כאלו אמר: ויקה האיש נזם זהב וגו׳ אחרי מה שאמרה אליו בת בתואל אנכי. וכגון מה שכתוב וישם את הים לחרבה, אחרי ויבקעו המים, ונתן לה רק מעט מן התכשיטים, כי הוא רק לסימן, כמו הטבעת בזמננו זה, ואלו את המתנה גופה יזכיר אחרי כן כשיאמר: כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. ויתכן שפירש את המעט וכלל בזה הרבה, ולא הזכיר מה שהיה שם מיתר הכלים, כדי להקל עלינו {ולהחייבנו רק} במה שאי אפשר בלעדו. כי מצולת נתונות לעניים כי לו היו מצוות לעשירים היו מתאימות רק להם ולא לעניים.

Rashbam Bereshit 24:4רשב״ם בראשית כ״ד:ד׳

Ki RATHER GO TO MY LAND: And not to those who are not my relatives. Rather go to those in my land who are moladti – from my family.

כי אם אל ארצי – ולא לאותם שאינם קרוביי, אלא למולדתי שבארצי תלך.

Rashbam Bereshit 24:22רשב״ם בראשית כ״ד:כ״ב

Vayyiqqah THE MAN TOOK A GOLD NOSE RING: It should be understood that only after asking her (in vs. 23), "Whose daughter are you?" did he give them to her. The [chronologically correct] order of events is so recorded below in his [viz. the servant's] retelling of the story (vs. 47). However, so as not to interrupt the order of his words and her answers, the text [here told the story out of order and] moved the account of what he gave her forward. Beqa': means half a shekel. Similarly (Ex. 14.16) "Hold out your arm over the sea and split it into two (uveqa'ehu)."

ויקח האיש נזם זהב – יש לומר שאחר ששאל לה: בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג), נתן לה, כמו שכתוב לפנינו בסיפור דבריו. אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתו שנתן לה. בקע – חצי שקל, כמו: {ו}נטה {את} ידך על הים ובקעהו (שמות י״ד:ט״ז).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 24:22ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ד:כ״ב

(כב-כג) {ויקח האיש נזם זהב – שנתן לה קודם ששאל: בת מי את, בשכר שהשקתה גמליו. וכשידע לבן שבשכר שהשקתה גמליו נתן הצמידים, רץ גם הוא לשמשו כדי להשתכר, ולכך אמר לו: פניתי הבית – כלומר, שטרחתי הרבה בשבילך. ומה שאמר בספור דבריו: ואשאל אותה בת מי את, ואחר כך: ואשים הנזם על אפה (בראשית כ״ד:מ״ז), כדפרש״י: שנה הסדר. שהרי הוא נתן ואחר כך שאל, אלא כדי שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו: היאך נתת לה ועדין אינך יודע מי היא.} [ויקח האיש נזם זהב – כלומר: הזמין. ושני צמידים – הזמין לתת על ידיה. ויאמר בת מי את – ואחר כך נתנה לה, כמו שהוא מספר באחרונה (בראשית כ״ד:מ״ז). והדברים ניכרים, כי לא שוטה היה. הג״ה.]

Radak Bereshit 24:4רד״ק בראשית כ״ד:ד׳

כי אם אל ארצי, he referred to Aram Naharyim. ואל מולדתי, the town in which I was born, i.e. Ur Kasdim. Avraham meant to say that there Eliezer would find his family; he hinted at Rivkah, seeing that he had been informed of her birth. According to Rabbi Yitzchok in Bereshit Rabbah 59,8 the words “to my land” reflect a well known proverb according to which people prefer to plant seed originating in their own backyard even though the strain is known to be inferior to those available elsewhere.

כי אל ארצי – והוא ארם נהרים. ואל מולדתי – העיר שנולדתי והיא אור כשדים; ר״ל כי שם ימצא משפחתו, ועל רבקה רמז לו כי הוגד לו שנולדה. ובב״ר א״ר יצחק: כי אל ארצי – היינו דאמרי אינשי חטין דקרתך זונין מנהון זרע.

Radak Bereshit 24:22רד״ק בראשית כ״ד:כ״ב

ויהי...ויקח, “he took out the jewelry planning to give it to her after he had asked her the relevant questions. This is also how he describes the sequence of what occurred at the well when he relates the nature of his mission in Betuel’s home before eating the first course of the meal served (verse 46) בקע, a half shekel. He placed it on her nose as mentioned in verse 46. Similarly, in sequence, he placed the other pieces of jewelry on her hands, bracelets weighing ten pieces of gold (ten סלעים in weight according to Onkelos).

ויקח – לתתה לה אחר ששאלה בת מי היא, ואם היא ממשפחת אברהם יתן לה; וכן היה בספור הדברים, כי קודם שאלה ואחר כן נתן לה.

Radak Bereshit 24:39רד״ק בראשית כ״ד:ל״ט

ואמר... אלי, the word veulai is spelled with the letter ו missing, something which gave rise to an interesting aggadic interpretation mentioned already by Rashi. Accordingly, Eliezer himself had hoped to have his daughter marry Yitzchok in the event that the woman he found in Aram Naharyim would be unwilling to relocate in the land of Canaan. This is why he had referred to this possibility with the words אלי, לא תלך האשה אחרי, “to me (if) the woman will not follow me (to the land of Canaan).” The truth is that Eliezer related all the events exactly as they had occurred. We are not able to provide conclusive reasons why the Torah sometimes chose to write certain words defectively, (with a letter missing) or by adding a letter which could have been omitted. There are too many such instances for us to find satisfactory explanations for all of them. Eliezer related the events that had occurred to him in his conversation with his master as well as how God had arranged things after he had set out on his mission. His sole purpose was to demonstrate from the course of events that God loved Avraham so much that He had made his mission so spectacularly successful up to this point. God had responded even to his own prayer in exactly the manner in which he had hoped he would. As a result, the very idea of denying his request would appear out of the question, seeing that it was so clear that the entire sequence of events must have been engineered by God, personally. If we find some different nuances here and there in the events as reported by the Torah and as related by Eliezer, this is meaningless, just as different nuances in the wording of the Ten Commandments in the Book of Exodus and the Book of Deuteronomy are not meant to raise concerns as to their authenticity of either version. Everything until the word ועתה in verse 49 is quite clear.

אלי לא תלך – חסר וי״ו. ויש בו דרש (ב״ר נ״ט) כי אליעזר נתן עיניו בו שיקחהו לעצמו ויתן לו בתו אם לא תלך האשה לפיכך פתח להם בלא תלך. והאמת כי הוא סדר להם הדברי׳ כולם כאשר היו ולא נוכל לתת טעם לכל החסרי׳ והמלאים כי רבו, והנה הוא ספר להם כל הדברים שהיו לו עם אדניו והדברים שהיו לו עם רבקה, וכי האל זמן לו הענין כאשר אמר אברהם כי האל יצליח דרכו וכן היה כאשר שאל הוא מאת האל כן זמן לו האל וכל זה להראותם כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו כי מי״י יצא הדבר. ובשנות הדברים האלו יש בהם שינוי מלות אבל הטעם אחד כי כן מנהג הכתוב בשנות הדברים שומר הטעמים אבל לא המלות; כי גם בעשרה דברים שהם עקרי התורה כששונה אותם במשנה תורה שנה בהם המלים אבל הטעם אחד. והפסוקי׳ האלה מבוארי׳ עד ועתה.

R. Yosef ibn Kaspi, Tirat Kesef 105-107ר׳ יוסף אבן כספי, טירת כסף עמ׳ 107-105

אחר ספר ואברהם זקן בא בימים וכו', למדנו מזה הספור ﬠנינים רבים ונכבדים, ואזכור קצתם, וזה תחלה שראוי לכל שלם שיבחר מן הנשים מה שתהיה ﬠזר לו, והנה בנות כנﬠן בכלל היו רﬠות כמו שמפורש, וגם היום בנות כל הארץ ההוא, אבל בנות כשדים לא היו או רﬠות כבנות כנﬠן, וגם יש לזה הבחירה מאברהם סבות אחרות יארך ספורם, לכן נראה מיסוד הﬠניין כי כונת אברהם היתה, כי אם לא ישיג אליﬠזר מבוקשו מבנות בית אביו שישא משאר בנות כשדים, כי נראה שלא היה מחזיק לקחת אשה לבנו מבית אביו, אם לדעתו שאין הבדל בינם ובין שכניהם, ואם לחשבו שהם לא ירצו לשלוח בנותם, ולכן אמר בסתם כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך, וטעם מולדתי וארץ מולדתי כלומר הארץ שנולד שם, כאמרו עוד ומארץ מולדתי (פסוק ז'), כי מלת ארצי מורה ﬠל הארץ שדר שם, ולכן נמשך לזה שאמר אליעזר ואפנה על ימין או על שמאל (בראשית כ"ד:מ"ט), אבל לא רצה בשום פנים שישוב יצחק‬ ‫לארץ כשדים, ולזה היו סבות רבות ואחת מהן מה שיקדם לנו מכונת‬ האבות להחזיק בארץ המעותדת לזרעם. אמנם ענין נחוש אליעזר, ‫הנה ידוע מה שכתב בו המורה ז"ל (בפרק האחרון משני), והנה לא‬ ‫כיון ז"ל שלקיחת האשה היא מקרה אבל בחירה מהלוקח והנותן‬ כליקחת השור או כשב או עז, אבל כוון כי באמרם כאשר דבר ה' (שם פסוק נ"א), הנה יחסו גזרה לשם על מה שקרה שנזדמנה‬ רבקה לאליעזר על עין המים. וכלל הדבר הנה דרך המורה וא"ע אחת, והוא האמת. אבל נוטה אני מדעת א"ע בפירוש ויאמר בת‬ ‫מי את וגו', שפירש וכבר אמר, כי דעתי שהתורה ספרה בכאן סדור‬ המעשה כמו שהיו בזמנים הסדורים, אבל הוא שנה את הדבר בספרו להם המאורע כמו שאבאר עוד. והנה המגדנות שנתן הוא לה טרם ידעו אם היא מבנות אביו, הלא כבר הודעתיך שאברהם לא עשה עיקר מבית אביו מצורף לזה כי אינו נמלט בזה מתועלת, כי‬ אע"פ שלא תהיה אשה ליצחק, הנה יקנה בזה יציאת שם בארץ מעושר רב ונדבת לב, ובזה ימצא רבים כי ירצו ליתן לו בנותם, גם אין לחוס על המגדנות כי כל טוב אדוניו בידו‬ ‫ורב העושר בבית אברהם, ועל כל פנים הרויחה‬ ‫הנערה ההיא קצת‬ המגדנות למה ששמשה אותו שרות מופלג. אמנם כל הכתוב אח"כ ‫מבואר ענינו. ורק כי עניין רחיצת הרגלים לבא מן הדרך הוא מהכרך ‫הארץ ההוא מצד מנהגם שהולכים [יחפים?] ככת הצעירים מארצנו‬ זאת. אמנם אמרו לא אוכל עד אם דברתי דברי, מבואר תועלתו להשגת המבוקש. אמנם רצתה תורתנו לכתוב סדור הדברים שעשה ‫אליעזר לפני לבן ובתואל, אשר כללן מתחבולות המלאכות מה שאין להם מספר כלם מבוארות לחכם, ומצורף לזה כי בכלל סדור דבריו‬ שנה בהכרח מה שנזכר לפנים להיות בזה חדוש שומעם, גם כחש בהרבה ענינים, ואין זה חסרון לאליעזר, כי לא היה טוב מיעקב בן‬ ‫אדוניו, וגם מזה הכחש לא יתרעם אברהם אדוניו, כי אלו היה אפשר‬ ‫שיהיה אברהם בהיותו עם אליעזר רואה זה העתיד, היה מצוהו לומר כן, וכבר דברנו ע"ז במאמר הראשון, וזה כי מה שאמר להם שאברהם אמר לו כן אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, מבואר שלא אמר לו זה. וגם המשך דברו שמתנאי אברהם עמו, שאם לא ישיגנה במשפחתו שיהיה נקי מאלתו, כאלו יאמר שאז יוכל לקחת אשה ליצחק אף מבנות הכנעני, ואין צורך להאריך, כי כל מה שאמר אליעזר להם היה תועלות בהשגת מבוקשו ברבקה, כי חשקה נפשו בה, וכן שנה מפני שלום עצמו, רצוני להשיג מבוקשו במה שאמר ואשאל אותה וכ' ואשים וכ' טרם נתינת המגדנות, כי זה יותר כבוד וחבה להם, ואולי לא היתה שם רבקה ואע"פ שהיתה שם, הנה בלי ספק היתה אז עומדת בענוה זאבית ובצניעות שועלית, כי כן תלבשנה הבחורות לבוש הענוה ברקמת המרמה, וכן הוסיף בברכתו לשם מה שזכר לקחת את בת אחי אדוני לבנו כי רצה להראות ולהחליט מהם שזה דבר פשוט. והנה רצה נותן תורתנו לזכור זה הספור שסדר אליעזר דבריו‬ ‫כמו שבארנו, כי בזה נלמד תועלות רבות מבוארות כמו שאזכיר עוד‬ ‫בקצתם בתחלת הפרק הבא אחר זה, ועוד זולת מה שזכרתי תמצא בדבריו לפניהם, רצוני לפני אלו השומעים שנוי מלות והוספתם וגרעונם וחדוש מאמרים כלם היו מתחבולות המלאכה להשיג את רבקה, ועזבתים לבחירת הקצור יבינם זולתי אם ירצה

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 24:23ר׳ יוסף אבן כספי בראשית כ״ד:כ״ג

ויאמר בת מי את – כן היה מצד הזמן כדרך סדרו, ומה שהפך הסדר בספרו הדבר להם (מז) היה לחכמה, ואם לא היה בו כזב ולא שנוי בענין, כי שנוי הקדימה והאיחור בלשון אינו מחייב תמיד שיהיה כן הענין, כמו שהתבאר בהגיון. ועוד אבאר זה בספר טירת כסף. ללין – כמו ללון בענין.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 24:38ר׳ יוסף אבן כספי בראשית כ״ד:ל״ח

בית אבי תלך ואל משפחתי – אברהם זכר הסוג, ר״ל: ״ארצי״ ו״מולדתי״ (ד), והעבד זכר המין שתחת הסוג, ואין בזה כזב. ואמנם עשה זה לחכמה כמו שאכתוב בספר טירת כסף. רק בסוף דבריו שב אל הסוג ואמר ״ואפנה על ימין או על שמאל״ (מט).

Shadal Bereshit 24:4שד״ל בראשית כ״ד:ד׳

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך – תלך אל ארצי ובהיותך שם תלך אל מולדתי כלומר אל משפחתי ולקחת אשה לבני; ממשפחתי אם תמצא, ואם לא תמצא ממשפחתי תיקח מעירי (דון יצחק). וכן משמע ממה שאמר אחר זה ולקחת אשה לבני משם, ר״ל מן הארץ או מן העיר ההיא; ועוד סיוע לזה מהנחש שעשה אליעזר, שהרי אם היה מושבע ועומד שלא לקחת אלא ממשפחת אברהם היה לו לשאול מיד אַיֵה בית נחור ולא להמתין שתזדמן לו אשה מן השואבות, אשר בלא ספק רבות היו, ואשר ממשפחת נחור היו בטלות במיעוטן בין כל בנות העיר (אח״ם {=אברהם חי מיינסטער}).

Shadal Bereshit 24:22שד״ל בראשית כ״ד:כ״ב

נזם – יש נזם של אף, ויש נזם של אזנים, וכאן הוא של אף, כמו שמפורש למטה ואשים הנזם על אפה, ודעת ראזנמילר כי היו נוקדים האף ומכניסים בו הנזם, וכן ראה <en>Niebhur</en> {ניבהור} נשי הערביים עושות והנה קצר הכתוב ולא פירש ויקח ויתן לה, או וישם על אפה. ואמנם המתנות האלה היו לקרב דעתה אליו קודם שישאלנה בת מי היא ואם יש בביתה מקום ללון, כדי שתכיר שהוא עשיר ונדיב לב, שלא יטריח אדם חנם. כי אמנם אחר שנתקיים הנחש היה מוכרח ללכת לביתה, ואם אחרי שהטריחה עצמה כל כך לשאוב לכל גמליו לא היה נותן לה מתנה ראויה, אולי היתה אומרת לו שאין בביתה מקום לכל גמליו ואנשיו; ודעת רשב״ם ראב״ע רמב״ן ודון יצחק כי תחילה שאל ולבסוף נתן כמו שאמר אליעזר (פסוק מ״ז), ודעת רש״י כי תחלה נתן ואה״כ שאל כמו שכתוב כאן ואני אומר כי הנתינה והדבור היו כאחד, כי לקח הנזם והצמידים ונתקרב אליה דרך חיבה ונתן לה ושאל אותה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 24:22רש״ר הירש בראשית כ״ד:כ״ב

ויקח – לא נאמר עדיין שנתן לה תכשיטים. גם לפי תיאורו של אליעזר את המעשה להלן (פסוק מז), רק לאחר שאמרה לו את משפחתה נתן לה את התכשיטים. בכל זאת, ראה אליעזר לנכון להוציא את התכשיטים כבר עכשיו, ולהראות לה מהעושר שנשא עמו. הרי סוף כל סוף, היה בכוונתו לבקש אכסניה בביתה. אליעזר הכיר את טבע העולם, או לכל הפחות את טבע העולם הארמי. אחרת, הוא לא היה מחשיב גמילות החסד כתכונה המגלה על הפנימיות, המראה בפרט על אופי כה מיוחד. כדי למצוא אכסניה לעשרה גמלים ולאנשיהם, צריך יותר מאשר עזרתה של נערה בעלת רוח נדיבה כאברהם; יש צורך בשיתוף פעולה מצד בית שלם המושרש באותה הרוח. הנערה ודאי שהייתה פנינה, אך מי יודע באיזו משבצת? מכל מקום, אליעזר סבור היה שכדאי להראות קצת זהב בטרם ישאל על ביתה, ועל האפשרות למצוא שם אכסניה. יתירה מכך, רבקה הכירה את אופיו של אחיה, אשר ניהל את משק הבית, וידעה שלא נראה שיעניק קבלת פנים ידידותית למספר עבדים וגמלים. מי יודע אם רבקה הייתה מרשה לעצמה לגלות את שמה, אם לא שראתה ביד אליעזר את התכשיטים הזוהרים, אשר לפי הרוח השולטת בביתה, יהיו יותר מושכים מאשר עצם ההזדמנות לגמול חסד עם אדם. מאוחר יותר, בבית הוריה, כשאליעזר מספר את המעשה, הוא משמיט פרט זה; ומזכיר את המתנות רק לאחר שתיאר את הודעתה בת מי היא. זוהי דוגמא נוספת של הרגישות המאפיינת את התנהגות אליעזר עם הבריות ואת דרך דיבורו עמהן.

R. S.R. Hirsch Bereshit 24:35רש״ר הירש בראשית כ״ד:ל״ה

(לה-מח) מעניין להשוות את תיאורו של אליעזר עם התיאור הקודם של מה שהתרחש באמת. כל השינויים אפשר לבארם בנקל מפאת הצורך להתחשב בכללי הנימוס, אליהם כבר התייחסנו לעיל; או מחמת השאיפה לעשות את הסיפור ליותר מתקבל על הדעת באזני השומעים, אשר אליעזר היטיב לרדת לסוף דעתם. הוא משמיט את ה״הקרה נא״, וכן כל מה שיכול להדגיש את דאגתו היתירה להצלחת שליחותו – דאגה העשויה לעורר חשד. חסרים גם כל הקווים הדקים של עדינות רבקה ורגישותה. ישנם אנשים שמסוכן לדבר בפניהם ברגשות עזים. הם קוראים לזה ״רומנטי״ ו״דמיוני״, ומתחילים להטיל ספק באפשרות וביכולת המעשית של ההתקשרות. אליעזר מסתפק בנתינת דגש חזק להשגחה האלקית הנראית כאן לעין בבירור, אשר אפילו איש כלבן ימאן בדרך כלל לחלוק עליה.

Malbim Bereshit 24:10מלבי״ם בראשית כ״ד:י׳

ויקח העבד – הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אשה משם, היינו שיקח אשה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דוקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אשה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפ״ת וטובה בשכלה ובמדותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה׳ ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע״י עבד. והיה מחכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו.

Malbim Bereshit 24:22מלבי״ם בראשית כ״ד:כ״ב

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו׳, והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע״כ נתן לה תיכף המתנות.

Malbim Bereshit 24:37מלבי״ם בראשית כ״ד:ל״ז

הנה יש שנוים רבים בין ספור אליעזר ובין מה שהשביעו אברהם. וכן בהענין שהיה אצל הבאר כמו שבארתי בפנים. ולמה האריך בפרשה זו לכתוב שנית דברי העבד. וחז״ל אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים, והוא פליאה רבה מאד, שכל האריכות הזה יראה לכאורה שאין בו צורך כלל. וישבעני אדני – הנה התורה האריכה לספר דברי אליעזר להראות איך דבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם איך גם עבדו היה חכם ונבון דבר, וכמ״ש יפה שיחתן של עבדי אבות והוא שנה כמה דברים ממה שהיו כדי להוציא מגמתו אל הפועל. א] הנה אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו ומולדתו כמ״ש אל ארצי ואל מולדתי תלך. והיה עקר האזהרה שלא יקח מבנות הכנעני, אף שלא ימצא אשה בארצו כמ״ש למעלה, וזאת לא יכול להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים וכי אפשר שלא נמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען ויש נשים רעות גם בארם נהרים, ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שבאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, וע״ז במ״ש שלא יקח אשה מבנות כנען לא אמר אשר אנכי יושב בקרבו, רק אשר אנכי יושב בארצו, שפירושו בהפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכ״ז יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקירבה, וכן אברהם אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, והוא אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ר״ל בית אבי קודמים, ואם לא ימצא בבית אביו יקח ממשפחתו, ולא אמר כי אל בית אבי תלך רק אם לא שהוא תנאי בשלילה הקודמת, שלא תקח אשה מבנות כנען אם לא תלך אל בית אבי, שאז יש לך רשות לקחת מבנות הכנעני.

Malbim Bereshit 24:39מלבי״ם בראשית כ״ד:ל״ט

ואומר – גם בזה שנה מ״ש אל אברהם אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, שהם שני טעמים כנ״ל, והוא אמר רק ללכת אחרי, שאף שתאבה ללכת אל הארץ הזאת רק לא תאבה ללכת עם העבד פטור מן השבועה, וכן לא אמר ה׳ אשר לקחני מבית אבי שנראה שמואס בבית אביו וארץ מולדתו וזה סותר למ״ש שרוצה אשה מהם, ור״ל שה׳ ישלח מלאכו אתך עד שתהיה חשוב בעיניהם מפני מלאך ה׳ אשר יתן אותך לחן ולחסד, וכפלאז תנקה מאלתי, והיית נקי מאלתי, ר״ל שבאם תבוא אל משפחתי תנקה מאלתי שהשבעתיך ללכת אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מהשבועה השנית, שלא תקח אשה מבנות כנען, כי אז תוכל לקחת לו אשה מבנות כנען.

Malbim Bereshit 24:42מלבי״ם בראשית כ״ד:מ״ב

ואבא היום – גם בספור זה שנה כמה דברים בחכמתו, שלפי מה שעשה הוא האות אין בו שום זרות, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו שתה וגם גמליך אשקה, כי לא הקפיד שיהיה ממשפחת אברהם, אבל לפי ספורו עליהם שלא היה לו רשות לקחת רק ממשפחת אברהם, א״כ הסימן שלו היה ענין נסיי, שרצה להבחין אם הזווג הוא מאת ה׳ באם שהאשה שתאמר לו כן תהיה ממשפחת אברהם, והלא יוכל להיות שהאשה שידבר אליה ותאמר שתה אדוני אינה ממשפחת אברהם, וא״כ היו שני תנאים שיזדמן שתצא אשה ממשפחת אברהם, ושיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר שתה אדוני שזה ענין השגחיי, וע״ז אמר אם ישך נא מצליח, ר״ל שזה הבחינה שהיא ענין השגחיי כראוי לאברהם, שכל עניניו מושגחים מה׳, וע״כ לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות, כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר רק למשפחת אברהם, ואמר והיה העלמה, שעלמה מציין בריאות הגוף והוא שם הכבוד יותר מנערה, שלא גלה להם שהיה רוצה בבנות עניים, ואמר היוצאת לשאוב, שזה יהיה סימן לו אם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים שזה יעשו נערות הבזויות, ובזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה׳ ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו, ולא אמר כי עשית חסד עם אדוני כי לפי דבריו אם לא יתכוין הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ.

Malbim Bereshit 24:47מלבי״ם בראשית כ״ד:מ״ז

ואשאל אותה – באמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ״ל, אבל לפי מה שא״ל שרצה דוקא ממשפחת אברהם הוכרח לומר ששאל תחלה ואחר כך נתן.

Hoil Moshe Bereshit 24:4הואיל משה בראשית כ״ד:ד׳

(ג-ד) מבנות הכנעני – לא רצה להתחתן בבנות כנען מפני קללת אביהן או מפני דרכיהן הרעים, וחפץ להתחתן בבת ארצו, רק לא מצאנו בדבריו שיהיה מן ההכרח שהאשה תהיה ממשפחתו, ומצאנוהו בדברי העבד בלבד הרוצה למצוא חן בעיני משפחת רבקה; ומולדתי – ר״ל ארץ שבה נולדתי כפי׳ רש״י וראב״ע; ונוכל להניח שגם תיבת משפחתי שאמר העבד, כמו בית אבי שאצלה, כוללת משפחות קטנות הרבה (עיין מה שאכתוב על חלוקת ועל יחס בני ישראל בפרשת וארא ו׳:י״ח), ובכן אליעזר שאל כהוגן (בבלי תענית ד׳.), שאם היתה חגרת או סומא או מכוערת לא היה פונה אליה לשאול ממנה מים; וכל יושבי הארץ ההיא היו מבני עבר, מאותה משפחה שהיתה גם כן משפחת אברהם, ונערה שמעצמה תאמר להשקות גמלי איש נכרי שלא ידעתהו מתמול שלשום רק בעבור שידעה בו כי אורח הוא, בודאי היא אשה טובת לב.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 24:35ר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ד:ל״ה

(לה-מט) וה׳ ברך וגו׳ – אחרי הפתיחה שיש בה משום תכליתיות והכרה עצמית, באה הרצאת דברים בהירה ויעילה ביותר. קודם כל מתאר אליעזר את עושרו הבלתי רגיל של אדוניו (פסוק ל״ה). לאחר מכן הוא מספר (פסוק ל״ו) שיצחק זה, אשר נולד כבן זקונים והנו ילד שעשועיו של אדוניו, כבר נתמנה להיות יורשו של רכוש עצום זה. ואין זה חשוב כלל ועיקר, אם אמנם כך כבר היה המצב באותה שעה או אם העבד הקדים כן על סמך דברי אברהם אליו, כי יצחק יהיה יורשו היחידי, שכן, כדי להגיע למטרתו מרשה לעצמו העבד כמה וכמה פעמים חופש מסויים בתיאור הדברים. כך שונה התיאור שבפי העבד בפסוקים לט-מ, מתיאורה של השיחה עצמה כפי שהיא באה בפסוקים ה-ח. שם נאמר: ״אולי לא־תאבה האשה ללכת אחרי אל־הארץ הזאת, ההשב אשיב את־בנך אל־הארץ אשר־יצאת משם?״ ובתשובתו לשאלה זו אין אברהם מסכים להחזרת יצחק לפדן ארם בשום פנים. ״ה׳ אלהי השמים... אשר לקחני... ואשר נשבע־לי לאמר לזרעך אתן את־הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם. ואם־לא תאבה האשה... ונקית משבעתי זאת, רק את־בני לא תשב שמה״. ודאי שאילו היה העבד מצטט את דבריו של אברהם, כמות שנאמרו לו — בתואל ומשפחתו ייעלבו ביותר. הכיצד, ישאלו? אברהם מתגאה כל כך ומרגיש עצמו כל כך נישא שהוא חושב, כי ה׳ הבדילו מעמנו, ואף על פי כן הוא רוצה בבתנו ליצחק לאשה? ועם זאת אין הוא רוצה בשום פנים לאפשר לבנו זה לבוא במגע עמנו, כאילו אסורים במגע ואף מתועבים אנו וארצנו! די להתבונן בשנאה הרבה שישראל מושך אליו בשל ה״אתה בחרתנו״, כדי להבין כיצד היו מתקבלים דברים כאלה במשפחתו של בתואל, למרות שידבר רק אמת, ובלא התנשאות כלשהי. לכן מתאר העבד את הדברים באור אחר לגמרי. אין הוא מזכיר כלל את האפשרות של שיבת יצחק לארץ שאברהם יצא ממנה. כזה כלל לא יעלה על הדעת, מכיוון שכבר ירש יצחק את כל רכושו העצום של אביו. אליעזר מתאר איפוא את הדברים כאילו כל דאגתו — שמא לא תרצה האשה ללכת ״אחרי״, כלומר אחרי עבד פשוט. ועל כך משיב אברהם, לפי גירסתו של אליעזר — ״ה׳ אשר התהלכתי לפניו״ וגו׳, לא ״ה׳ אלהי השמים... אשר לקחני מבית אבי״, כי גם מלים כאלה היו פוגעות. ויחד עם זאת רומז העבד, כבדרך אגב, שאין הוא כלל קשור לאפשרות זו, לשידוך זה דוקא. הוא יכול להציג אולטימאטום — ״ואפנה על ימין״ וגו׳. בפסוקים מב-מז מספר העבד בקצרה, ובצורה מהימנת למדי, את הדברים שהתרחשו ליד הבאר. אך אין הוא שוכח לשנות במקצת את נימת הדברים (פסוק מ״ז) — לדבריו, תחילה שאל את הנערה למשפחתה, ורק לאחר ששמע, שאמנם ממשפחת אברהם היא, רק אז נתן לה את המתנות, כך שלא במקרה אלא לכתחילה כל הכבוד להם הוא. אך השווה רמב״ן לפסוק כב. ויעיל ביותר הוא גם האולטימאטום שהוא מציג בסוף נאומו (פסוק מ״ט). ה׳ סיבב את הדברים כך, ועתה עליכם לבחור, אם לקבל השתלשלות זו כסימן מן השמים או לאו; והוא מדגיש ״הגידו לי״, הוא מבקש לשמוע את האמת הגלויה כדי לדעת, באלו דרכים עליו לנקוט. אין הוא מניח מקום לתירוצים ולהשהיות, נאומו כמו מכריח ליתן את התשובה החיובית, שבאה בפסוקים הבאים.