EN/HEע/E

The Story of the Spies in Bemidbar and Devarim

Sources

Bemidbar 13במדבר י״ג

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Send men, that they may spy out the land of Canaan, which I give to the children of Israel. Of every tribe of their fathers, you shall send a man, every one a prince among them.” (3) Moses sent them from the wilderness of Paran according to the commandment of Hashem: all of them men who were heads of the children of Israel. (4) These were their names: Of the tribe of Reuben, Shammua the son of Zaccur. (5) Of the tribe of Simeon, Shaphat the son of Hori. (6) Of the tribe of Judah, Caleb the son of Jephunneh. (7) Of the tribe of Issachar, Igal the son of Joseph. (8) Of the tribe of Ephraim, Hoshea the son of Nun. (9) Of the tribe of Benjamin, Palti the son of Raphu. (10) Of the tribe of Zebulun, Gaddiel the son of Sodi. (11) Of the tribe of Joseph, of the tribe of Manasseh, Gaddi the son of Susi. (12) Of the tribe of Dan, Ammiel the son of Gemalli. (13) Of the tribe of Asher, Sethur the son of Michael. (14) Of the tribe of Naphtali, Nahbi the son of Vophsi. (15) Of the tribe of Gad, Geuel the son of Machi. (16) These are the names of the men who Moses sent to spy out the land. Moses called Hoshea the son of Nun Joshua. (17) Moses sent them to spy out the land of Canaan, and said to them, “Go up this way by the South, and go up into the hill country: (18) and see the land, what it is; and the people who dwell therein, whether they are strong or weak, whether they are few or many; (19) and what the land is that they dwell in, whether it is good or bad; and what cities they are that they dwell in, whether in camps, or in strongholds; (20) and what the land is, whether it is fat or lean, whether there is wood therein, or not. Be courageous, and bring of the fruit of the land. Now the time was the time of the first-ripe grapes.” (21) So they went up, and spied out the land from the wilderness of Zin to Rehob, to the entrance of Hamath. (22) They went up by the South, and came to Hebron; and Ahiman, Sheshai, and Talmai, the children of Anak, were there. Now Hebron was built seven years before Zoan in Egypt. (23) They came to the valley of Eshcol, and cut down from there a branch with one cluster of grapes, and they bore it on a staff between two. They also brought some of the pomegranates and figs. (24) That place was called the valley of Eshcol, because of the cluster which the children of Israel cut down from there. (25) They returned from spying out the land at the end of forty days. (26) They went and came to Moses, and to Aaron, and to all the congregation of the children of Israel, to the wilderness of Paran, to Kadesh; and brought back word to them, and to all the congregation, and showed them the fruit of the land. (27) They told him, and said, “We came to the land where you sent us; and surely it flows with milk and honey; and this is its fruit. (28) However the people who dwell in the land are strong, and the cities are fortified and very large. Moreover, we saw the children of Anak there. (29) Amalek dwells in the land of the South: and the Hittite, and the Jebusite, and the Amorite, dwell in the hill country; and the Canaanite dwells by the sea, and along by the side of the Jordan.” (30) Caleb stilled the people before Moses, and said, “Let us go up at once, and possess it; for we are well able to overcome it.” (31) But the men who went up with him said, “We aren’t able to go up against the people; for they are stronger than we.” (32) They brought up an evil report of the land which they had spied out to the children of Israel, saying, “The land, through which we have gone to spy it out, is a land that eats up its inhabitants; and all the people who we saw in it are men of great stature. (33) There we saw the Nephilim, the sons of Anak, who come of the Nephilim: and we were in our own sight as grasshoppers, and so we were in their sight.”

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. (ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי י״י כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. (ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. (ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. (ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף. (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. (ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא. (י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי. (יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי. (יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי. (יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל. (יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי. (טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי. (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. (יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. (יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. (כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. (כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת. (כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם. (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. (כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. (כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

Bemidbar 14במדבר י״ד

(1) All the congregation lifted up their voice, and cried; and the people wept that night. (2) All the children of Israel murmured against Moses and against Aaron: and the whole congregation said to them, “Would that we had died in the land of Egypt! or would that we had died in this wilderness! (3) Why does Hashem bring us to this land, to fall by the sword? Our wives and our little ones will be a prey: wouldn’t it be better for us to return into Egypt?” (4) They said one to another, “Let us make a captain, and let us return into Egypt.” (5) Then Moses and Aaron fell on their faces before all the assembly of the congregation of the children of Israel. (6) Joshua the son of Nun and Caleb the son of Jephunneh, who were of those who spied out the land, tore their clothes: (7) and they spoke to all the congregation of the children of Israel, saying, “The land, which we passed through to spy it out, is an exceeding good land. (8) If Hashem delights in us, then he will bring us into this land, and give it to us; a land which flows with milk and honey. (9) Only don’t rebel against Hashem, neither fear the people of the land; for they are bread for us: their defense is removed from over them, and Hashem is with us. Don’t fear them.” (10) But all the congregation threatened to stone them with stones. The glory of Hashem appeared in the Tent of Meeting to all the children of Israel. (11) Hashem said to Moses, “How long will this people despise me? and how long will they not believe in me, for all the signs which I have worked among them? (12) I will strike them with the pestilence, and disinherit them, and will make of you a nation greater and mightier than they.” (13) Moses said to Hashem, “Then the Egyptians will hear it; for you brought up this people in your might from among them; (14) and they will tell it to the inhabitants of this land. They have heard that you Hashem are in the midst of this people; for you Hashem are seen face to face, and your cloud stands over them, and you go before them, in a pillar of cloud by day, and in a pillar of fire by night. (15) Now if you killed this people as one man, then the nations which have heard the fame of you will speak, saying, (16) ‘Because Hashem was not able to bring this people into the land which he swore to them, therefore he has slain them in the wilderness.’ (17) Now please let the power of the Lord be great, according as you have spoken, saying, (18) ‘Hashem is slow to anger, and abundant in loving kindness, forgiving iniquity and disobedience; and that will by no means clear the guilty, visiting the iniquity of the fathers on the children, on the third and on the fourth generation.’ (19) Please pardon the iniquity of this people according to the greatness of your loving kindness, and according as you have forgiven this people, from Egypt even until now.” (20) Hashem said, “I have pardoned according to your word: (21) but in very deed, as I live, and as all the earth shall be filled with the glory of Hashem; (22) because all those men who have seen my glory, and my signs, which I worked in Egypt and in the wilderness, yet have tempted me these ten times, and have not listened to my voice; (23) surely they shall not see the land which I swore to their fathers, neither shall any of those who despised me see it: (24) but my servant Caleb, because he had another spirit with him, and has followed me fully, him will I bring into the land into which he went; and his seed shall possess it. (25) Now the Amalekite and the Canaanite dwell in the valley: tomorrow turn, and go into the wilderness by the way to the Red Sea .” (26) Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying, (27) “How long shall I bear with this evil congregation, that murmur against me? I have heard the murmurings of the children of Israel, which they murmur against me. (28) Tell them, ‘As I live, says Hashem, surely as you have spoken in my ears, so will I do to you: (29) your dead bodies shall fall in this wilderness; and all who were numbered of you, according to your whole number, from twenty years old and upward, who have murmured against me, (30) surely you shall not come into the land, concerning which I swore that I would make you dwell therein, except Caleb the son of Jephunneh, and Joshua the son of Nun. (31) But your little ones, that you said should be a prey, them will I bring in, and they shall know the land which you have rejected. (32) But as for you, your dead bodies shall fall in this wilderness. (33) Your children shall be wanderers in the wilderness forty years, and shall bear your prostitution, until your dead bodies be consumed in the wilderness. (34) After the number of the days in which you spied out the land, even forty days, for every day a year, you will bear your iniquities, even forty years, and you will know my alienation.’ (35) I, Hashem, have spoken, surely this will I do to all this evil congregation, who are gathered together against me: in this wilderness they shall be consumed, and there they shall die.” (36) The men, whom Moses sent to spy out the land, who returned, and made all the congregation to murmur against him, by bringing up an evil report against the land, (37) even those men who brought up an evil report of the land, died by the plague before Hashem. (38) But Joshua the son of Nun, and Caleb the son of Jephunneh, remained alive of those men who went to spy out the land. (39) Moses told these words to all the children of Israel: and the people mourned greatly. (40) They rose up early in the morning, and went up to the top of the mountain, saying, “Behold, we are here, and will go up to the place which Hashem has promised: for we have sinned.” (41) Moses said, “Why now do you disobey the commandment of Hashem, since it shall not prosper? (42) Don’t go up, for Hashem isn’t among you; that you not be struck down before your enemies. (43) For there the Amalekite and the Canaanite are before you, and you shall fall by the sword: because you are turned back from following Hashem, therefore Hashem will not be with you.” (44) But they presumed to go up to the top of the mountain: nevertheless the ark of the covenant of Hashem, and Moses, didn’t depart out of the camp. (45) Then the Amalekite came down, and the Canaanite who lived in that mountain, and struck them and beat them down, even to Hormah.

(א) וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כׇּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. (ג) וְלָמָה י״י מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. (ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כׇּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ י״י וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (ט) אַךְ בַּי״י אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַי״י אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. (י) וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד י״י נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. (יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. (יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה י״י בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה י״י וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. (טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. (טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת י״י לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. (יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. (יח) י״י אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (יט) סְלַח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. (כ) וַיֹּאמֶר י״י סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. (כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד י״י אֶת כׇּל הָאָרֶץ. (כב) כִּי כׇל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכׇל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. (כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה. (כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף. (כו) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. (כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם י״י אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאׇזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. (כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. (ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. (לב) וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. (לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. (לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. (לה) אֲנִי י״י דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכׇל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ. (לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ [וַיַּלִּינוּ] (וילונו) עָלָיו אֶת כׇּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. (לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי י״י. (לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. (לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר י״י כִּי חָטָאנוּ. (מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי י״י וְהִוא לֹא תִצְלָח. (מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין י״י בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי י״י וְלֹא יִהְיֶה י״י עִמָּכֶם. (מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית י״י וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. (מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחׇרְמָה.

Devarim 1:22-50דברים א׳:כ״ב-נ׳

(22) You came near to me everyone of you, and said, “Let us send men before us, that they may search the land for us, and bring us word again of the way by which we must go up, and the cities to which we shall come.” (23) The thing pleased me well; and I took twelve men of you, one man for every tribe: (24) and they turned and went up into the hill country, and came to the valley of Eshcol, and spied it out. (25) They took of the fruit of the land in their hands, and brought it down to us, and brought us word again, and said, “It is a good land which Hashem our God gives to us.” (26) Yet you wouldn’t go up, but rebelled against the commandment of Hashem your God: (27) and you murmured in your tents, and said, “Because Hashem hated us, he has brought us forth out of the land of Egypt, to deliver us into the hand of the Amorites, to destroy us. (28) Where are we going up? our brothers have made our heart to melt, saying, ‘The people are greater and taller than we; the cities are great and fortified up to the sky; and moreover we have seen the sons of the Anakim there.’” (29) Then I said to you, “Don’t dread, neither be afraid of them. (30) Hashem your God who goes before you, he will fight for you, according to all that he did for you in Egypt before your eyes, (31) and in the wilderness, where you have seen how that Hashem your God bore you, as a man does bear his son, in all the way that you went, until you came to this place.” (32) Yet in this thing you didn’t believe Hashem your God, (33) who went before you in the way, to seek you out a place to pitch your tents in, in fire by night, to show you by what way you should go, and in the cloud by day. (34) Hashem heard the voice of your words, and was angry, and swore, saying, (35) “Surely not one of these men of this evil generation shall see the good land, which I swore to give to your fathers, (36) except Caleb the son of Jephunneh: he shall see it; and to him will I give the land that he has trodden on, and to his children, because he has wholly followed Hashem.” (37) Also Hashem was angry with me for your sakes, saying, “You also shall not go in there: (38) Joshua the son of Nun, who stands before you, he shall go in there: encourage you him; for he shall cause Israel to inherit it. (39) Moreover your little ones, whom you said should be a prey, and your children, who this day have no knowledge of good or evil, they shall go in there, and to them will I give it, and they shall possess it. (40) But as for you, turn, and take your journey into the wilderness by the way to the Red Sea .” (41) Then you answered and said to me, “We have sinned against Hashem, we will go up and fight, according to all that Hashem our God commanded us.” Every man of you put on his weapons of war, and presumed to go up into the hill country. (42) Hashem said to me, “Tell them, ‘Don’t go up, neither fight; for I am not among you; lest you be struck before your enemies.’” (43) So I spoke to you, and you didn’t listen; but you rebelled against the commandment of Hashem, and were presumptuous, and went up into the hill country. (44) The Amorites, who lived in that hill country, came out against you, and chased you, as bees do, and beat you down in Seir, even to Hormah. (45) You returned and wept before Hashem; but Hashem didn’t listen to your voice, nor gave ear to you. (46) So you stayed in Kadesh many days, according to the days that you remained.

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. (כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. (כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי י״י אֱלֹהֵיכֶם. (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאׇהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת י״י אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. (כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. (ל) י״י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. (לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ י״י אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. (לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּי״י אֱלֹהֵיכֶם. (לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם. (לד) וַיִּשְׁמַע י״י אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי י״י. (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף י״י בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. (לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף. (מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַי״י אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ י״י אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה. (מב) וַיֹּאמֶר י״י אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי י״י וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה. (מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חׇרְמָה. (מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי י״י וְלֹא שָׁמַע י״י בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. (מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם.

Rashi Bemidbar 13:2רש״י במדבר י״ג:ב׳

שלח לך אנשים SEND THOU MEN – Why is the section dealing with the spies put in juxtaposition with the section dealing with Miriam's punishment? To show the grievousness of the spies' sin: because she (Miriam) was punished on account of the slander which she uttered against her brother, and these sinners witnessed it and yet they did not take a lesson from her (Midrash Tanchuma, Sh'lach 5). שלח לך SEND THEE (more lit., for thyself) – i.e. according to your own judgement: I do not command you, but if you wish to do so send them. — God said this because the Israelites came to Moses and said. "We will send men before us etc.", as it is said, (Deuteronomy 1:22): "And you approached me, all of you, [saying, We will send men, etc.]", and Moses took counsel with the Shechinah (the Lord), whereupon He said to them, I have told them long ago that it (the land) is good, as it is said, (Exodus 3:17): "I will bring you up out of the affliction of Egypt … [unto a land flowing with milk and honey]". By their lives! I swear that I will give them now an opportunity to fall into error through the statements of the spies, so that they should not come into possession of it (the land) (Sotah 34b; cf. also Rashi on Sotah 34b:8 מדעתך and Midrash Tanchuma, Sh'lach 5).

שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? שלקת על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה (דברים א׳:כ״ב), כמה שכתוב: ותקרבון אלי כלכם וגו׳ (דברים א׳:כ״ב), ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר: ואמר אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג׳:י״ז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה.

R. Yosef Kara Bemidbar 13:2ר׳ יוסף קרא במדבר י״ג:ב׳

כל נשיא בהם – כל שנים עשר איש שאני [מצוה] לשלוח [מי״ב] שבטים יהיו אותם המתנשאים והמתנדבים בישר׳ לאמר אני אלך לרגל [... ... ... ... ... ... ... ...] וגיבור ללכת בארץ נכריה, הילכך לא הזכיר הכת׳ בשמותם כאשר עשה במלאכת המשכן ובצל[אל] ואהליאב ובשנים עשר נשיאים, אלא משה הכריז לאמר מי הוא אשר לבו לרגל את ישר׳, [ומתוך האנשים] שנתנדבו ללכת בחר בהם שנים עשר איש אחד לשבט מן החשובים שבהם. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)

R. Yosef Kara Shofetim 13:12ר׳ יוסף קרא שופטים י״ג:י״ב

דע לך שבכל כ״ד ספרים שהכתוב שונה עליו וכופלו תמצא שמקצר הכתוב את דבריו או בפעם הראשון או בפעם שנית, אם קיצר בפעם ראשון הוא חוזר ומלמדך בפעם שנית מה שחיסר בראשונה כמו כאן שקיצר לו בתחילה את דבריו ולא אמר מן הבטן עד יום מותו, וכשהאשה מספרת למנוח בעלה מה שאמר לה המלאך היא אומרת לו כך אמר לי כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו, ופעמים שהוא בא להאריך בראשונה כמו כאן שהוא אומר מה יהיה משפט הנער ומעשהו, ומקצר לו באחרונה שלא כתב בתשובתו מה יהיה מעשיו, אבל מעצמך אתה למד שלא הפיל דבר להשיבם מכל אשר שאלו, וכן במשה הוא אומר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב) ולא מצינו שיאמרו לו כך, אלא למוד מעצמך שכך אמרו לו, אבל לפי שעתיד משה לקנתרן על דבר זה ולומרו באחרונה קיצר לו בתחילה וכן במקומות הרבה.

Rashbam Bemidbar 13:2רשב״ם במדבר י״ג:ב׳

כל נשיא בהם EACH ONE OF THEM SHOULD BE A נשיא – A VOLUNTEER: The true plain meaning is as follows. [God said to Moses,] You should choose all of these twelve men from among those Israelites whose hearts move (נשא) them to go. You should make an announcement and ask the people, "Which man would be willing to go spy out the land?" You should take [your spies] from those who say that they are willing to go, and you should select twelve. And [this should be done] because men who are fit to go [as spies] to a foreign country and [who are capable of] acting boldly and taking some of the fruit of the land are [the type of] men who are neither afraid nor [easily] disheartened. That is why an announcement had to be made [to find volunteers]. God did not designate them by name, as He had designated the chieftains who counted the Israelites or the chieftains through whom the land was apportioned in [the Torah portion] ’Elleh mas‘e. Those were designated by name [by God.] כל נשיא בהם EACH ONE OF THEM A VOLUNTEER: The cantillation sign under the word כל proves [that] its interpretation [is as I said]. [The fact that the word "כל – each" is separated from the word נשיא (normally translated "chieftain") by a disjunctive cantillation sign shows that the verse means,] "Each one of these twelve men should be a נשיא – i.e. should volunteer to go." [The word כל is also used] in the same way in the verse (Ps. 8:7) "You placed everything (כל) under his feet."

כל נשיא בהם – עיקר פשוטו כך: כל אלה שנים עשר אנשים, תקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת, שתכוין את העם, מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ, ומאותם שיאמרו ללכת, תקח ותבחר מהם שנים עשר. ולפי שאנשים גיבורים שאינם יראים ורך לבב, ראוים ללכת בארץ נכריה, וגם להתחזק ולקחת מפרי הארץ, לכך הוצרך להכריז. ולא נקבם הקב״ה בשמות, כשם שעשה לנשיאים שמנו את ישראל (במדבר א׳:ה׳-י״ז) ובנשיאים שהנחיל{ו} את ישראל את הארץ באלה מסעי (במדבר ל״ד:ט״ז-כ״ט), שאותם היו נקובי שמות. כל נשיא בהם – הטעם שתחת ״כל״ מוכיח פירושו: כל אלה הי״ב הנה יהא הנשיא להתנדב ללכת, כמו: כל שתה תחת רגליו (תהלים ח׳:ז׳).

Rashbam Bemidbar 13:18-20רשב״ם במדבר י״ג:י״ח-כ׳

(18) וראיתם את הארץ מה היא SEE WHAT KIND OF COUNTRY IT IS: If its frontier lands have forests or prairies or moist, well-watered land. Because you will prepare the [appropriate] weapons of war depending on what you see in the land – [for example] to chop down the forests [in order] to clear a path for your soldiers to march on. [The purpose of gathering this information was not in order to decide whether to capture the land.] For they were confident that God would give them the land of Canaan. Still [they did] not [think that they would get the land] without effort [on their part,] but [they knew that it would be done] by means of a military campaign. החזק הוא ARE THE PEOPLE STRONG: All of this [information is being collected] to let them know in what way they should wage war against them. (19) ומה הארץ אשר הוא יושב בה IS THE COUNTRY IN WHICH THEY DWELL GOOD OR BAD: [It is necessary to pose this question, even after posing the question above in vs. 18, "what kind of country is it?"] because the question, "what kind of country," mentioned above (vs. 18), referred to frontier lands, where there are no settlements. Now [the question in our verse] concerns the settled [part of the] land, "is it good or bad?" I.e. is it filled with many crops, so that they will find there all the good things [that they might need during] their battles? For [if they know that they will find such items there,] they will not have to prepare in advance too many provisions for the campaign. הבמחנים "Are they living in OPEN CAMPS: or in fortified cities?" All of this [information is provided] in order [for them] to know whether they need to construct towers and a mound in order to capture the cities. (20) השמנה היא [IS THE COUNTRY] FAT [i.e. fertile]: [This question was posed] in order to [cause the spies] to tell the Israelites that they will find the land flowing with milk and honey, just as God had promised. והתחזקתם ACT BOLDLY: Take [the fruit of Canaan] like brave men. Do not be afraid of anyone. והימים ימי בכורי ענבים IT HAPPENED TO BE THE SEASON OF THE FIRST RIPE GRAPES: This is written here [in order to prepare the reader for the story of] the cluster of grapes that they [i.e. the spies] would take (in vs. 23).

(יח) וראיתם את הארץ מה היא – אם היא בתחילתה ארץ יערים או חלקה או ארץ מטוננת ולחה. כי לפי מה שתראו את הארץ, תכינו לו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכת חיילותיכם. כי בטוחים היו {שהקב״ה} יתן להם את ארץ כנען, אך לא בלא טורח, כי אם בעניין ערכי המלחמה. החזק הוא – כל זה להודיע באיזה עניין יערכו אתם מלחמה. (יט) ומה הארץ אשר הוא יושב {בה} – כי ״ומה הארץ״ אשר אמרנו למעלה מדבר בארץ שהיא בתחילת המלכות שאין שם יישוב, ועתה מדבר בארץ אשר הם יושבים בה. הטובה היא אם רעה – אם מלאה תבואות הרבה, וימצאו בה כל טוב למלחמותם, ולא יצטרכו להקדים להם צדה כל כך לעת מלחמה, מקודם. הבמחנים – יושבים, או בערי המבצר. כל זה לדעת אם צריכים לעשות דייק וסוללות לכבוש את הערים. (כ) השמנה היא וגו׳ – להודיע לישראל שימצאוה זבת חלב ודבש כמו שהבטיחם הקב״ה. והתחזקתם – כאנשים גבורים לקחת, ולא תגורו מפני איש. והימים ימי בכורי ענבים – זה מגיד הכתוב מפני אשכול של ענבים שנטלו.

Ibn Ezra Bemidbar 13:2אבן עזרא במדבר י״ג:ב׳

כתוב שהשם אמר לישראל: עלה רש (דברים א׳:כ״א), והם אמרו: נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב), אז אמר השם: שלח לך אנשים. והטעם אנשים – שהם ידועים גבורים, וכן: כלם אנשים (במדבר י״ג:ג׳), וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב׳:ב׳) – כי איש היה, [הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כ״ו:ט״ו).] ויתורו – יחפשו, וכן: ולא תתורו (במדבר ט״ו:ל״ט). כל נשיא בהם – כל אחד נשיא הוא בהם. או: תהיה מלת אחד מושכת עצמה ואחר עמה, וכן: ושני {אנשים} שרי גדודים היו בן שאול (שמואל ב ד׳:ב׳), ורבים כן.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 31:3ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״א:ג׳

(ג) ויאמר ה׳ אל יעקב שוב וגו׳ – זהו החלום שסיפר לרחל וללאה. אלא כאן קיצר דבריו, ולמטה כשסיפר לרחל וללאה פירש הכל. אבל בכאן לא חשש להאריך, אלא שסיפר מי גרם לו לצאת.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 13:30ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ג:ל׳

ויהס כלב את העם {אל משה} – שישמעו מה שמשה אומר, שהיה מדבר, כדכתיב במשנה תורה: ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה׳ {אלהיכם} ההולך וגו׳ (דברים א׳:כ״ט-ל׳), ויאמר עלה נעלה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 13:33ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ג:ל״ג

המרגלים השיבו אל משה מה שלא שאל, כי משה לא היה דעתו לשלחם לומר אם ילכו אם לא ילכו, כי ודאי היה בדעתו שילכו במצות הבורא. אפס לכך שלחם, להכין להם הדרך, ולידע כשילך לצור על עריהם, אם ייגע כל העם שם אל עיר אחת אם לא. שאם הערים בצורות והעם חזק, יוליך כל העם לצור על עיר אחת, וגם צריך לבנות דיק וסוללות. ואם לאו, יחלקו העם ויצורו על ארבע וחמש עיירות כאחד. ואם יש בה עץ וצריך קרדומות לחתוך היער, שלא יארבו שם עליהם. ומה שאמר השמינה היא אם רזה ולהביא מפריה (במדבר י״ג:כ׳), לחבבה על ישראל נתכוון, כי יודע היה אל נכון שהיא שמנה וטובה, וזבת חלב ודבש, ואוירה טוב ובריא.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 16:2ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט״ז:ב׳

דתן ואבירם {וגו׳} ואון – שהיו ראשי המחלוקת. לפי שקרח שהיה לוי היה מתרעם על הכהונה, ובני ראובן – על שהיה ראובן בכור אמרו שיש להם דין בכהונה. ולקחו את האחרים ופיתום להיות עמם, כדכתיב: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים – שלקחו ומשכו עמם. וקצר בפסוק ראשון כי סמך על הפסוק {ה}שיני. וכן דרך אפילו בשתי פרשיות שמקצר בראש{ו}ן מפני שסומך על פרשה שנייה, כמו: ויהס כלב את העם אל משה (במדבר י״ג:ל׳), שהיה מדבר ולא פירש מה היה אומר, כי סמך על פירושו שבמשנה תורה שמפרש: ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון (דברים א׳:כ״ט).

Radak Bereshit 41:17רד״ק בראשית מ״א:י״ז

וידבר, we have already written that when someone repeats something he has said previously he is apt to either add something to the previous version, or he is apt to omit something he had mentioned in the previous version. The speaker, generally, is concerned only with conveying the same meaning as he had conveyed the first time he said the same thing. The same is thing is true of someone relating a dream he had more than once.

וידבר – כבר כתבנו כי בשנות אדם הדברים יוסיף או יגרע או ישנה, ואינו שומר אלא שיהיה הענין אחד, וכן בספור זה החלום.

Chizkuni Bemidbar 13:2חזקוני במדבר י״ג:ב׳

תשלחו כל נשיא בהם, "send them, each one of these men being a prince in his own right."

תשלחו כל נשיא בהם – כל נשיא ישלח איש אחד משבטו.

Chizkuni Bemidbar 13:30חזקוני במדבר י״ג:ל׳

ויהס כלב את העם אל משה, "Caleb silenced the people toward Moses;" From this line you can glean what must have been left out here, i.e. that Moses was trying unsuccessfully to interrupt the report of the spies, until Caleb succeeded to silence them, even if only briefly. 38 years later in Deuteronomy 1,29, Moses reminds the people that he had tried to give them encouragement to proceed with carrying out God's command to mount an attack against the inhabitants of that land.

ויהס כלב את העם אל משה וגו׳ – מתוך כך תבין את דברי משה את אשר דבר כנגד המרגלים ואינן כתובים כאן אבל בפרשת דברים נתפרשו ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם.

Ramban Bereshit 42:21-22רמב״ן בראשית מ״ב:כ״א-כ״ב

(כא-כב) אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו. והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר. והנה ראובן ענה להם, שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו, ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש. או יהיה פירוש גם דמו – אף על פי שלא הרגתם אותו, ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד. ורבותינו דרשו (בראשית רבה צ״א:ח׳): דמו – ודם הזקן.

Ramban Shemot 10:2רמב״ן שמות י׳:ב׳

וטעם התעללתי – כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם: יושב בשמים ישחק י״י ילעג למו (תהלים ב׳:ד׳). והנה הודיע הקב״ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם: בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה, וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב״ה אל משה: התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (שמות ט׳:י״ג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (רמב״ן שמות ט׳:י״ט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (שמות רבה י״ג:ד׳) ראיתי [ולמען תספר באזני בנך – הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז.] ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – זו מכת הארבה, כמה דתימר: עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו׳ (יואל א׳:ג׳).

Ramban Bemidbar 13:2רמב״ן במדבר י״ג:ב׳

שלח לך אנשים – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה, שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר: ותקרבון אלי כולכם וגו׳ (דברים א׳:כ״ב) ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר: אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה (שמות ג׳:י״ז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה. לשון רש״י מדברי אגדה. ויש כאן לשאול: אם כן, משה עצמו חטא בענין, שנאמר: וייטב בעיני הדבר (דברים א׳:כ״ג), ולמה אמר להם בענין הארץ: הטובה היא אם רעה (במדבר י״ג:י״ט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה. ועוד, מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם: וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב (במדבר י״ג:י״ח), ואמר להם בערים: הבמחנים אם במבצרים (במדבר י״ג:י״ט), ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו: אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות (במדבר י״ג:כ״ח), וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם! ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם: ארץ אוכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב: אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו׳ (דברים א׳:כ״ח), ובכאן כתיב: לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז (במדבר י״ד:ג׳). והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב: שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק (דברים ט׳:א׳-ב׳). ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים? אבל ישוב הענין בזה: כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר: הראנו נא את מבוא העיר (שופטים א׳:כ״ד), ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ. וכך אמרו בפירוש: וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו׳ (דברים א׳:כ״ב) – כלומר, הערים אשר נבא אליהן תחילה, ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות. וכן עשה עוד משה עצמו, שנאמר: וישלח משה לרגל את יעזר (במדבר כ״א:ל״ב). וכן ביהושע שנאמר: וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים (יהושע ב׳:א׳). ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם, ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש. והנה משה אמר להם: עלו זה בנגב (במדבר י״ג:י״ז) – וטעמו: עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב, מפאת הרוח אשר ישראל שם, החזק הוא – ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים – אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה, הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם: ומה הארץ אשר הוא יושב בה (במדבר י״ג:י״ט) – על העם היושב בנגב. ויתכן, כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, כמו שנאמר לו: אל ארץ טובה ורחבה וגו׳ (שמות ג׳:ח׳), בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה. ולכך אמר להם: והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר י״ג:כ׳) כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. [ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון, רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען, הטובה היא אם רעה, אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה, כאשר פירשתי. ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך, לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם.] והנראה בעיני בלשון הכתוב: כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם: שלח לך – כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב׳:א׳), ושישלחו מקצתם. והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בענין, כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל י״י, ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם: על פי י״י (במדבר י״ג:ג׳) – שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל. והנראה אלי לפי פשט הכתוב: כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים, ולא הסכמת משה עמהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן: ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו׳ וייטב הדבר בעיני משה, ואח״כ היה כותב: וידבר י״י אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו׳. אבל היה הענין כך: ששאלו ישראל השליחות, וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות, ואמר לו סתם: שלח לך אנשים, וזה טעם: ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל – כי הוא מדבר בענין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה כי י״י חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו, ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו. וכן נראה עוד, שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א׳:כ״ב), והוא חפוש בדרכים, ובענין הכבוש, מלשון: חפר אוכל (איוב ל״ט:כ״ט). וזה טעם: לפנינו – שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון: וארון ברית י״י נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג). אבל השם צוה: ויתורו את ארץ כנען – והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר, מלשון: לבד מאנשי התרים והסוחרים (דברי הימים ב ט׳:י״ד), וכן: אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ׳:ו׳), וכן: לתור להם מנוחה (במדבר י׳:ג׳). ועל כן צוה אותן משה לפרוט: הטובה היא אם רעה וגו׳ השמנה היא אם רזה וגו׳, והכל לשמחם, כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן הענין בסתם, כי כן היה. אבל במשנה תורה, הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם, כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם. ועל דעת רבותינו: חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב) בעבור שהם רואים את ישועת י״י אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קבל מהם למלאות תאוותם. ויהיה טעם: וייטב בעיני הדבר (דברים א׳:כ״ג) – שסבלתי רעתכם, והוריתי לעשותו. והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו׳ כענין שנאמר בשמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שמואל א ח׳:ז׳). והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (במדבר א) ובחלוק הארץ (במדבר ל״ד) כי מצות י״י לא תבא בה תקלה לעושיה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך צוה למשה: איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו׳ ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה.

Ramban Devarim 1:37רמב״ן דברים א׳:ל״ז

גם בי התאנף י״י בגללכם – יאמר: הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור, כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם, וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי י״י כחברו, ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור. והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם, וגם לא הזכיר הדבה, כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו.

HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 13:16הכתב והקבלה במדבר י״ג:ט״ז

לתור את הארץ – יש הבדל בין תר למרגל לרשד״ל, האיש אשר יתור הוא מבקש הטוב, לתור להם מנוחה, לתור לכם מקום לחנותכם, אל ארץ אשר תרתי להם, וכן ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לרדוף אחרי התענוגים; ובהפך המרגל יבקש את הרע, כמו מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם, וכן הלא בעבור לחקור ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך, וכן וירגל בעבדך אל אדוני המלך, לא רגל על לשונו, כולם ענינם גלוי הגנות והרע. והנה מרע״ה בשלחו שנים עשר אנשים לראות ארץ כנען, ידוע הדבר כי לא לצורך שלח אותם, כי היותה ארץ זבת חלב ודבש פי ה׳ דבר, והיות העם היושב עלי׳ חזק או רפה מה מעלה ומה מוריד וה׳ ילחם להם, אך שלחם לתור את הארץ למען יראו את טובה ויגידו כבודה אל עם הארץ, ויחזקו ידיהם ללכת אחרי ה׳, והמה השחיתו התעיבו עלילה והפכו מחשבת שולחם, ע״כ אנחנו קוראים להם בשם מרגלים, גם כי בפרשת שליחותם לא נקראו כ״א בשם תרים. ואולם במשנה תורה כתוב לאמר ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה, כי באמת כן היה הדבר, כי מעשה מרגלים עשו ולא מעשה תרים, גם כי לתור נשלחו ולא לרגל, ע״כ כתוב שם אחר הדברים האלה, ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה״א נותן לנו ולא אביתם לעלות, והנה למראה עינים העיקר חסר כי זה שלא אבו לעלות לא היה על אודות טובת הארץ אשר אמרו המרגלים כי אם בעבור אמרם אפס כי עז העם, ועפ״י דרכנו אין המקרא חסר דבר, כי באמרו וירגלו אותה, כבר הודיענו כי הוציאו עליה שם רע ולא נשאר לו להגיד רק את הטוב שאמרו, ע״כ הוסיף ואמר ויאמרו טובה הארץ, להזכירם כי גם כי הוציאו עליה דבה הנה לא יוכלו להכחיד תחת לשונם את יקר תפארתה. ובדברים אמר ויחפרו וע׳ מה שכתבתי שם.

HaKetav VeHaKabbalah Devarim 1:22הכתב והקבלה דברים א׳:כ״ב

ויחפרו – לא נתכוונו אלא לבושתה של א״י כתיב הכא ויחפרו וכתיב התם וחפרה הלבנה (סוטה ל״ד), כוונתם להבדיל בין תור ובין חפירה ששניהם הוראתם החיפוש והבדיקה במדינה אחרת, וההבדל ביניהם, כי תור הונח על ההולך לארץ אחרת לבדוק אותה כפי מה שהיא בתכונתה, אבל חפירה הונח על המחפש והבודק את חרפת הארץ וגנותה לגלות קלונותי׳, ולזה שיתפו רבותינו לשון חפירה על הריגול עם חפירה על הבושה והחרפה. לכן בפרשת שלח לא הוזכר רק לשון ויתורו, אמנם כאן אשר יוכיחם על רוע מעלליהם, כי נתגלה כי כל שאלתם בשליחות האנשים לא היה לתור לדעת ערכה, כ״א לחפור לגלות חרפתה (תלפיות); ודע דבש״ס שלפנינו איתא שם מרגלים לא נתכוונו וכו׳ מלת מרגלים הוא שיבוש, דקרא מן המשלחים ידבר לא מן השלוחים. ובילקוט פ׳ שלח ליתא למלת מרגלים, וכ״נ מפירש״י שם בגמ׳. אמנם לא שבק קרא מלשנות גם בשלוחים עצמם לגנותם, כי שם בשלח נאמר בהם ויתורו, וכאן אמר (פכ״ד) וירגלו שהוא ג״כ החיפוש לגנות, כמבואר, ע״ש.

Malbim Bemidbar 13:2מלבי״ם במדבר י״ג:ב׳

שלח לך אנשים – כבר בארתי (בפ׳ מקץ) כי יש שני מיני מרגלים, [א] העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחלה תרים לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, [ב] אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה אז שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כ״כ לכבשה משם, הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערות הארץ, ויש הבדל בשליחותם, [א] את התרים ישלחו כל העם כי להם נוגע הדבר, ואת המרגלים ישלח שר הצבא כי הדבר נוגע לו לדעת מאיזה מקום ילחים על הארץ ויכבשנה, ולרוב יעלימו תשובת מרגלים אלה מן העם לבל יגלה סתרי המלחמה וסדריה שהם דברים המשומרים בסוד בין ראשי הצבא, [ב] אם כמה שבטים ישלחו תרים לראות את הארץ הטובה היא אם רעה אז כ״א מן השבטים שולח איש מיוחד מבני שבטו ואין שבט אחד סומך על שליח שבט אחר, כי יצויר תהיה הארץ טובה לפני שבט אחד ורעה לשבט אחר, למשל ארץ מקנה היתה טובה לפני בני ראובן ובני גד, וארץ ששם חוף אניות טובה לפני שבט זבולון אשר על חוף ימים ישכון. וכדומה, משא״כ אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ישלח שר הצבא מרגל אחד בעד כל השבטים, [ג] שאם שולחים ע״ד לתור את הארץ אם טובה היא או רעה שולחים נשיא השבט והחשוב שבהם שעליו יסמך לבם ויאמינו בדבריו ובמדעו לדעת הטוב לפניהם, לא כן אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ שולחים אנשים פחותים, שלכן מרגלים ששלח יהושע שהיה שליחותם לראות את ערות הארץ שלחם יהושע לא העם, ושלחם בשתיקה כמ״ש מרגלים חרש, כי זה נוגע לשר הצבא לבדו, ושלח רק שנים אנשים, לא איש אחד לשבט, ולא הודיע שמותם כי אין נ״מ מי היו. והנה מבואר במשנה תורה (דברים א׳) כאשר אמר להם משה ראה נתן ה׳ אלהיך לפניך את הארץ עלה רש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שמזה מבואר שהיה דעתם לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ מהיכן קל לכבשה, לא תרים לראות הטובה היא אם רעה, כי באשר אמר להם עלה רש חשבו שיכבשוה ע״י כבוש ותכסיסי מלחמה ובזה צריך לשלוח מרגלים לראות מקומות שאינם מבוצרים ושקל לכבוש משם, ובעיני משה הוטב הדבר באשר חשב ג״כ שיהיה הכבוש בדרך הטבע כי לא ירבה ה׳ נסים בחנם, אבל ה׳ גלה לו שא״צ לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ וא״א לכבשם, רק שיהיה הכבוש נסיי ע״י ה׳ וכמ״ש להם אח״ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו׳, ר״ל ומכל זה תדע שא״א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה׳ אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ״ז א״צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה׳ להושיע בכל מקום שיכנסו שמה, רק באשר ידע ה׳ שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ״ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע״ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז״א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען – שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל – שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא״כ א״צ מרגלים רק תרים, ואחר שהשליחות יהיה לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, א״כ צריך שכל שבט ישלח תר מיוחד מצדו לראות אם טובה היא לפני בני שבטו ועז״א איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו – וכן צריך שהשליח יהיה איש גדול במעלה שבני שבטו יסמכו עליו, ועז״א כל נשיא בהם – ר״ל כל אחד מהם יהיה נשיא ונכבד שבשבטו, וגם אמר תשלחו בל״ר כי השליחות לראות טיב הארץ הוא נוגע לכלם לא לשר הצבא, והגם שמשה שלחם היה השליחות לצורך הכלל:

R. David Zvi Hoffmann Devarim 1:22ר׳ דוד צבי הופמן דברים א׳:כ״ב

גם בלי זה אפשר להוכיח בקלות, שהסתירה אשר כמה מן המבקרים הכופרים מדמים בנפשם למצוא כאן בין שני המקומות, אינה אלא דמיון. אין ספק שהגורם הראשון לשילוח המרגלים היה העם לבדו, שהרי העם הראה גם להבא עוד פעמים רבות את מוג־לבו וחוסר בטחונו בה׳. מצינו גם שיהושע התעורר מעצמו לשלוח מרגלים ליריחו (ע׳ יהושע ב׳). על כן עלינו להסיק, גם בלי הסיפור אשר בספר דברים, ששילוח המרגלים לא בא בעיקרו כתוצאה מצווי מפורש מפי ה׳. אם כן יש לפרש מה שנאמר מפי ה׳ אל משה (במדבר י״ג:ב׳) שלח לך אנשים, שהכוונה רק 1) רשות לשלוח מרגלים (שלח לך פירושו: אתה רשאי לשלוח, רש״י ושאר מפרשים), ועוד 2) הוראה לקחת איש אחד איש אחד לשבט, ואיש זה מקרואי העדה הנכבדים. משה רבינו אינו מזכיר את כל הפרטים הללו בספר דברים, מפני הטעם הפשוט, שאינם שייכים לדברי התוכחה שלו, ומאידך גיסא, אין סיפור המאורעות בבמדבר רואה צורך להזכיר שהדרישה לשילוח המרגלים יצאה מאת בני ישראל. בכלל הדבר מובן בהחלט, שיש כמה עובדות שסופר ההיסטוריה אינו מזכיר אותם, ולעומתו הנואם בשעת הנאום מזכיר דווקא את אלה, כיון שמוסיפות לנאומו כח שיכנוע. בתור דוגמה בולטת ביותר אפשר להצביע כאן על נאומו של יהודה אצל יוסף (בראשית מ״ד:י״ח-ל״ד). ששום חוקר רציני, לא יעלה על דעתו לטעון, שנאום זה נכתב על ידי מחבר אחר מזה שכתב את הסיפורים ההיסטוריים הקודמים. ובכל זאת נמצאים כאן בדיוק הבדלים מדומים כאלה, כמו בין ספר דברים וההיסטוריה שבשאר חלקי התורה. למשל לא נזכר בסיפורים שיוסף שאל את אחיו ״היש לכם אב או אח״. עוד, בתיאור המאורעות לא התנגדו האחים כלל לדרישתו של יוסף להביא את האח הקטן, אבל בנאומו של יהודה נזכר שענו על כך ״לא יוכל הנער לעזוב את אביו וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית כ״ד:כ״ב). כמו כן נמצאים הבדלים מדומים בין נאומו של אליעזר עבד אברהם (בראשית כ״ד:ל״ד-מ״ט) ובין הסיפור הקודם.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 1:26ר׳ דוד צבי הופמן דברים א׳:כ״ו

על שאר דברי המרגלים מדלג משה רבינו, כיון שהם מובנים מאליהם מתוך הסיפור הבא, וכיון — כמו שמעיר הרמב״ן (פסוק ל״ז) בצדק — שאין כוונתו של משה רבינו בספר משנה תורה להדגיש את עונם של יחידים, אלא של העם, כיון שהחטא העיקרי היה החטא של הצבור. זאת כוונת הדברים ״ולא אביתם לעלות״, כלומר לא היה רצונכם לשמוע בקול ה׳, ואלמלא הפחידו אתכם המרגלים, כבר הייתם מחפשים לכם איזו אמתלא אחרת, כדי שלא לשמוע ולהאמין בקול ה׳.