The Suffering Servant in Yeshayahu 53/5

EN/HEע/E

The Suffering Servant in Yeshayahu 53

Sources

Yeshayahu 42:1-4ישעיהו מ״ב:א׳-ד׳

(1) Behold My servant, whom I uphold; Mine elect, in whom My soul delighteth; I have put My spirit upon him, He shall make the right to go forth to the nations. (2) He shall not cry, nor lift up, Nor cause his voice to be heard in the street. (3) A bruised reed shall he not break, And the dimly burning wick shall he not quench; He shall make the right to go forth according to the truth. (4) He shall not fail nor be crushed, Till he have set the right in the earth; And the isles shall wait for his teaching.

(א) הֵן עַבְדִּי אֶתְמׇךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. (ב) לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ. (ג) קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט. (ד) לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵלוּ.

Yeshayahu 49:1-6ישעיהו מ״ט:א׳-ו׳

(1) Listen, O isles, unto me, And hearken, ye peoples, from far: The Lord hath called me from the womb, From the bowels of my mother hath He made mention of my name; (2) And He hath made my mouth like a sharp sword, In the shadow of His hand hath He hid me; And He hath made me a polished shaft, In His quiver hath He concealed me; (3) And He said unto me: 'Thou art My servant, Israel, in whom I will be glorified.' (4) But I said: 'I have laboured in vain, I have spent my strength for nought and vanity; Yet surely my right is with the Lord, And my recompense with my God.' (5) And now saith the Lord That formed me from the womb to be His servant, To bring Jacob back to Him, And that Israel be gathered unto Him— For I am honourable in the eyes of the Lord, And my God is become my strength— (6) Yea, He saith: 'It is too light a thing that thou shouldest be My servant To raise up the tribes of Jacob, And to restore the offspring of Israel; I will also give thee for a light of the nations, That My salvation may be unto the end of the earth.'

(א) שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק י"י מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. (ב) וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי. (ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. (ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת י"י וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי. (ה) וְעַתָּה אָמַר י"י יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל [לוֹ] (לא) יֵאָסֵף וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי י"י וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. (ו) וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב [וּנְצוּרֵי] (ונצירי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ.

Yeshayahu 52:13-15ישעיהו נ״ב:י״ג-ט״ו

(13) Behold, My servant shall prosper, He shall be exalted and lifted up, and shall be very high. (14) According as many were appalled at thee— So marred was his visage unlike that of a man, And his form unlike that of the sons of men— (15) So shall he startle many nations, Kings shall shut their mouths because of him; For that which had not been told them shall they see, And that which they had not heard shall they perceive.

(יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. (יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם. (טו) כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ.

Yeshayahu 53ישעיהו נ״ג

(1) 'Who would have believed our report? And to whom hath the arm of the Lord been revealed? (2) For he shot up right forth as a sapling, And as a root out of a dry ground; He had no form nor comeliness, that we should look upon him, Nor beauty that we should delight in him. (3) He was despised, and forsaken of men, A man of pains, and acquainted with disease, And as one from whom men hide their face: He was despised, and we esteemed him not. (4) Surely our diseases he did bear, and our pains he carried; Whereas we did esteem him stricken, Smitten of God, and afflicted. (5) But he was wounded because of our transgressions, He was crushed because of our iniquities: The chastisement of our welfare was upon him, And with his stripes we were healed. (6) All we like sheep did go astray, We turned every one to his own way; And the Lord hath made to light on him The iniquity of us all. (7) He was oppressed, though he humbled himself And opened not his mouth; As a lamb that is led to the slaughter, And as a sheep that before her shearers is dumb; Yea, he opened not his mouth. (8) By oppression and judgment he was taken away, And with his generation who did reason? For he was cut off out of the land of the living, For the transgression of my people to whom the stroke was due. (9) And they made his grave with the wicked, And with the rich his tomb; Although he had done no violence, Neither was any deceit in his mouth.' (10) Yet it pleased the Lord to crush him by disease; To see if his soul would offer itself in restitution, That he might see his seed, prolong his days, And that the purpose of the Lord might prosper by his hand: (11) Of the travail of his soul he shall see to the full, even My servant, Who by his knowledge did justify the Righteous One to the many, And their iniquities he did bear. (12) Therefore will I divide him a portion among the great, And he shall divide the spoil with the mighty; Because he bared his soul unto death, And was numbered with the transgressors; Yet he bore the sin of many, And made intercession for the transgressors.

(א) מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ י"י עַל מִי נִגְלָתָה. (ב) וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ. (ג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. (ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. (ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. (ו) כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַי"י הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ. (ז) נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. (ח) מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. (ט) וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. (י) וַי"י חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ י"י בְּיָדוֹ יִצְלָח. (יא) מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֺנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. (יב) לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

Bavli Sotah 14aבבלי סוטה י״ד.

Rabbi Samlai taught: For what reason did Moses our teacher greatly desire to enter Eretz Yisrael? Did he need to eat of its produce, or did he need to satisfy himself from its goodness? Rather, this is what Moses said: Many mitzvot were commanded to the Jewish people, and some of them can be fulfilled only in Eretz Yisrael, so I will enter the land in order that they can all be fulfilled by me. The Holy One, Blessed be He, said to him: Do you seek to enter the land to perform these mitzvot for any reason other than to receive a reward? I will ascribe you credit as if you had performed them and you will receive your reward, as it is stated: “Therefore will I divide him a portion among the great, and he shall divide the spoil with the mighty; because he bared his soul unto death, and was numbered with the transgressors; yet he bore the sin of many, and made intercession for the transgressors” (Isaiah 53:12). Rabbi Samlai proceeds to expound the verse “Therefore will I divide him a portion among the great” to mean that he will receive reward. One might have thought that he will receive reward like the later ones and not like the earlier ones, so the verse states: “And he shall divide the spoil with the mighty,” meaning like Abraham, Isaac, and Jacob, who were mighty in Torah and in mitzvot. “Because he bared his soul unto death,” meaning he gave himself over to death on behalf of the Jewish people, as it is stated: “Yet now, if You will forgive their sin; and if not, blot me, I pray You, out of Your book that You have written” (Exodus 32:32). “And was numbered with the transgressors,” meaning that he was counted among those who died in the desert, for, just like them, he did not enter Eretz Yisrael. “Yet he bore the sin of many,” as he atoned for the incident of the Golden Calf. “And made intercession [yafgia] for the transgressors,” as he requested mercy for the sinners of Israel so that they should engage in repentance. And the word pegia means nothing other than prayer, as it is stated: “Therefore pray not you for this people, neither lift up cry nor prayer for them, neither make intercession [tifga] to Me; for I will not hear you” (Jeremiah 7:16).

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא״י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא״י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם שנאמר {ישעיהו נ״ג:י״ב} לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע. לכן אחלק לו ברבים יכול כאחרונים ולא כראשונים ת״ל ואת עצומים יחלק שלל כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר {שמות ל״ב:ל״ב} ואם אין מחני נא וגו׳. ואת פושעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר והוא חטא רבים נשא שכיפר על מעשה העגל ולפושעים יפגיע שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיהו ז׳:ט״ז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.

Bavli Sanhedrin 98aבבלי סנהדרין צ״ח.

And Rabbi Yoḥanan says: The son of David will come only in a generation that is entirely innocent, in which case they will be deserving of redemption, or in a generation that is entirely guilty, in which case there will be no alternative to redemption. He may come in a generation that is entirely innocent, as it is written: “And your people also shall be all righteous; they shall inherit the land forever” (Isaiah 60:21). He may come in a generation that is entirely guilty, as it is written: “And He saw that there was no man, and was astonished that there was no intercessor; therefore His arm brought salvation to Him, and His righteousness, it sustained Him” (Isaiah 59:16). And it is written: “For My own sake, for My own sake will I do it; for how should it be profaned? And My glory I will not give it to another” (Isaiah 48:11).

ואמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב בדור שכולו זכאי דכתיב {ישעיהו ס׳:כ״א} ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ בדור שכולו חייב דכתיב {ישעיהו נ״ט:ט״ז} וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב {ישעיהו מ״ח:י״א} למעני אעשה.

Tanchuma Toledot 14תנחומא תולדת י״ד

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ׳ (תהלים קכא, א). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר (זכריה ד, ז), זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הַר הַגָּדוֹל. שֶׁהוּא גָדוֹל מִן הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד (ישעיה נב, יג). יָרוּם מֵאַבְרָהָם, וְנִשָּׂא מִיִּצְחָק, וְגָבַהּ מִיַּעֲקֹב. יָרוּם מֵאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳ (בראשית חד, כב). וְנִשָּׂא מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ (במדבר יא, יב). וְגָבַהּ מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַבֹּתֶם מְלֵאֹת עֵינַיִם (יחזקאל א, יח). לְכָךְ נֶאֱמַר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל.

Targum Yonatan Yeshayahu 52:13-15תרגום יונתן ישעיהו נ״ב:י״ג-ט״ו

(יג) הָא יַצְלַח עַבְדִי מְשִׁיחָא יְרוּם וְיִסְגֵי וְיִתְקוֹף לַחֲדָא. (יד) כְּמָא דִסְבַרוּ לֵיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹמִין סַגִיאִין דַהֲוָה חֲשִׁיךְ בֵּינֵי עַמְמַיָא חֶזְוֵהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא. (טו) כֵּן יְבַדַר עַמְמִין סַגִיאִין עֲלוֹהִי יִשְׁתְּקוּן מַלְכִין יְשַׁווּן יְדֵיהוֹן עַל פּוּמְהוֹן אֲרֵי דְלָא אִשְׁתָּעִיאוּ לְהוֹן חֲזוֹ וּדְלָא שְׁמָעוּ אִסְתַּכֵּלוּ.

Targum Yonatan Yeshayahu 53תרגום יונתן ישעיהו נ״ג

(א) מַן הֵימִין לִבְסוֹרְתָּנָא דָא וּתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתָּא דַייָ כְּדוּן עַל מַן אִתְגְלִיאַת. (ב) וְיִתְרְבָא צַדִיקָא קֳדָמוֹהִי הָא כְלַבְלְבִין דְפָרְחִין וּכְאִילָן דִמְשַׁלַח שׁוֹרְשׁוֹהִי עַל נַגְדִין דְמַיִין כֵּן יִסְגוֹן תּוּלְדַת קוּדְשָׁא בְּאַרְעָא דַהֲוַת צְרִיכָא לֵיהּ לָא חִיזוּ חוּלָא חֶזְוֵיהּ וְלָא אֵימְתֵהּ אֵימַת הֶדְיוֹט וִיהֵי זִיו קוּדְשָׁא זִיוֵיהּ דְכָל דְיַחְזִינֵיהּ יִסְתַּכֵּל בֵּיהּ. (ג) בְּכֵן יְהֵי לְבוּסְרָן וְיִפְסִיק יְקָר כָּל מַלְכְּוָתָא יְהוֹן חֲלָשִׁין וְדָוָן הָא כֶּאֱנַשׁ כֵּיבִין וּמְזוּמַן לְמַרְעִין וּכְמָא דַהֲוַת מְסַלְקָא אַפֵּי שְׁכִנְתָּא מִנָנָא בְסִירִין וְלָא חֲשִׁיבִין. (ד) בְּכֵן עַל חוֹבָנָא הוּא יִבְעֵי וַעֲוָיָתָנָא בְּדִילֵהּ יִשְׁתַּבְקוּן וַאֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּתִישִׁין מָחָן מִן קֳדָם יְיָ וּמְעַנָן. (ה) וְהוּא יִבְנֵי בֵּית מַקְדְשָׁא דְאִתְּחַל בְּחוֹבָנָא אִתְמְסַר בַּעֲוָיָתָנָא וּבְאוּלְפְנֵהּ שְׁלָמָא יִסְגֵי עֲלָנָא וְכַדְנָצֵית לְפִתְגָמוֹהִי חוֹבָנָא יִשְׁתַּבְּקוּן לָנָא. (ו) כּוּלָנָא כְּעָנָא אִתְבַּדַרְנָא גְבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵהּ גְלֵינָא וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵי כוּלָנָא בְדִילֵיהּ. (ז) בְּעֵי וְהוּא מִתְּתָב וְעַד לָא פְּתַח פּוּמֵיהּ מִתְקַבֵּל תַּקִיפֵי עַמְמַיָא כְּאִמְרָא לְנִכְסְתָא יִמְסַר וְכִרְחֵלָא דְקָדָם גָזְזָהָא שָׁתְקָא וְלֵית לְקִיבְלֵהּ דְפָּתַח פּוּמֵהּ מְמַלֵיל מִלָא. (ח) מִיסוּרִין וּמִפּוּרְעֲנוּת יְקָרֵיב גַלְוָתָנָא וּפְרִישָׁן דְיִתְעַבְדָן לָנָא בְּיוֹמוֹהִי מַן יִכּוּל לְאִשְׁתְּעָאָה אֲרֵי יַעְדֵי שׁוּלְטָן עַמְמַיָא מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל חוֹבִין דְחָבוּ עַמִי עַד לְוַתְהוֹן יִמְטוֹ. (ט) וְיִמְסַר יַת רַשִׁיעַיָא לְגֵהִנָם וְיַת עֲתִּירֵי נִכְסַיָא דַאֲנַסוּ בְּמוֹתָא דְאָבַדְנָא בְּדִיל דְלָא יִתְקַיְמוּן עָבְדֵי חֶטְאָה וְלָא יְמַלְלוּן נִכְלִין בְּפוּמְהוֹן. (י) וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִצְרַף וּלְדַכָּאָה יַת שְׁאָרָא דְעַמֵהּ בְּדִיל לְנַקָאָה מֵחוֹבִין נַפְשֵׁיהוֹן יֶחֱזוּן בְּמַלְכוּת מְשִׁיחֵיהוֹן יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן יוֹרְכוּן יוֹמִין וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא דַייָ בִּרְעוּתֵהּ יִצְלְחוּן. (יא) מִשִׁעְבּוּד עַמְמַיָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשְׁהוֹן יֶחֱזוּן בְּפּוּרְעֲנוּת סַנְאֵיהוֹן יִסְבְּעוּן מִבִּזַת מַלְכֵיהוֹן בְּחוּכְמְתֵהּ יְזַכֵּי זַכָּאִין בְּדִיל לְשַׁעְבָּדָא סַגִיאִין לְאוֹרַיְתָא וְעַל חוֹבֵיהוֹן הוּא יִבְעֵי. (יב) בְּכֵן אֲפַלֵיג לֵיהּ בִּזַת עַמְמִין סַגִיאִין וְיַת נִכְסֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין יְפַלֵג עֲדָאָה חֲלַף דִמְסַר לְמוֹתָא נַפְשֵׁהּ וְיַת מְרוֹדַיָא שַׁעְבַּד לְאוֹרַיְתָא וְהוּא עַל חוֹבִין סַגִיאִין יִבְעֵי וְלִמְרוֹדַיָא יִשְׁתְּבֵיק בְּדִילֵהּ.

R. Saadia Gaon Commentary Yeshayahu 52:13-53:12ר׳ סעדיה גאון פירוש ישעיהו נ״ב:י״ג-נ״ג:י״ב

אחרי זה קבע [האל] פרשה קשה בלשונותיה, שהורידה מן השמים, בעניין נביאיו, ובה תיאר כיצד הבריות יראים מהם כשהם מוכיחים אותם וכיצד הם מענים אותם, ויותר מזה מבקשים להורגם, והם סובלים כל זה ובוטחים בגמול שיש להם על כל מה שהטילו עליהם.  ואף על פי שפרשה זו אפשר להסב אותה על כל הנביאים בשני פנים:  או שאומרים שכל מה שכתוב בה אמור על כל אחד מהם.  אלא שכנגד אמירה זו יש לומר, שרבים מן הנביאים אין מקרא ולא ידיעה, שיאשרו שבא עליהם כל הכתוב בפרשה.  או שמתוכה יאמרו על כל נביא, במובן שהוא הקריב עצמו והכשיר נפשו להיות צדיק בכל זה... תרגמתי שממו (נ"ב:י"ד) – יראו ממך, כמאמרו בתורה על ארץ ישראל "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כ"ו:ל"ב).  תרגמתי יזה (נ"ב:ט"ו) – יפזר, לפי שהזאה ופיזור ופירוד עניין אחד.  ומובן הפיזור שיפזרם בנבואה שיתנבא עליהם, שהם עתידים להתפזר. כבר הקדמתי שאני מייחד את הפרשה על ירמיהו.  ואומר:  מה שאמר הנה ישכיל עבדי (נ"ב:י"ג) לפי שבתחילת נבואתו היה נער, שלא היטיב לדבר דיבור סדור.  וכך התלונן לפני אלהיו ואמר "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיהו א':ו').  ואמר לו האל, שהוא יחכימהו ויבוננהו עד שישכיל ממנו שליחותו.  הוא שאמר "וישלח ה' את ידו ויגע על פי" (ירמיהו א':ט').  ואומרו "הנה נתתי דברי בפיך" הוא תאויל לישכיל.  וזה שכינה אותו בשלושה לשונות "ירום ונשא וגבה", תאויל שלו מה שאמר לו, כשנתיירא מן העם שנשלח אליהם:  "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת על כל הארץ" (ירמיהו א':י"ח).  פירוט "עיר ועמוד וחומת" שלושה כמו שלושה אלו.  הפחד מפני ירמיה נפל על עם רב.  "כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב" (ירמיהו כ':י').  והאנשים אשר יראו מפניו נשתנו מראיהם וקדרו פניהם עד שלא הכירום יודעיהם, כאומרו:  כן משחת מאיש מראיהו (נ"ב:י"ד).  ואמר עליהם "חשך משחור תארם" (איכה ד':ח').  והתחיל בשממון כי הוא הסיבה הראשונה להתרחקות מעבודת ה'.  וכמו שאמר כן יזה גויים רבים (נ"ב:ט"ו) כך השתמש ירמיה בנבואה בפיזור אומות רבות והגלייתם כאומרו "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא" למצרים, לפלשתים, למואב, לבני עמון, לאדום, לקדר, לבבל.  וכאומרו עליו יקפצו מלכים פיהם (נ"ב:ט"ו) כך קפצו המלכים פיהם לגביו.  לפי שאנו רואים שנבוכדנצר אומר לנבוזראדן עליו "קחנו ועיניך שים עליו" (ירמיהו ל"ט:י"ב).  ואומרו:  אשר לא סופר להם ראו – ראו מלכי הכשדים שהיו בימיו, מה שלא נראה כמותו כלל, כמו שאמר עליו חבקוק "כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר" (חבקוק א':ו')... והכתוב כן יזה גוים רבים (נ"ב:ט"ו) חוזר לישעיה, שהתנבא "משא בבל" (ישעיהו י"ג:א'), "משא מצרים" (ישעיהו י"ט:א') ודומיהם, וליואל בן פתואל, ולנחום שניבא על נינוה, וצפניה שניבא על פלשתים (צפניה ב':ה'), ולזכריה שניבא על ארץ חדרך (זכריה ט':א') וליחזקאל בדומה לישעיהו וירמיהו, שניבאו על האומות שהזכרתים תחילה.  ויהיה אשר לא סופר להם ראו (נ"ב:ט"ו), אם נפרשנו על ימי משה, יהיה תחילה על גאולת ישראל, כאומרו "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד':ל"ד); שנייה – דיבור האל לישראל על הר סיני, כאומרו "כי שאל נא לימים ראשונים... הנהיה כדבר הגדול הזה... השמע עם קול אלהים" (דברים ד':ל"ב-ל"ד); ועל תקופת יהושע רמז בו לעמידת השמש, כאומרו "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו" (יהושע י':י"ד); ועל תקופת שמואל בהורדת המטר, הברק והרעם בקיץ, כאומרו "הלא קציר חטים היום אקרא אלא ה' ויתן קולות ומטר" (שמואל א י"ב:י"ז)... (יא) אשר לועונותם הוא יסבול – הרי זה מה שחטאו כלפיו במכות ובמאסר וזולתם.  "ויכה פשחור" (ירמיהו כ':ב'), "ויקצפו השרים" (ירמיהו ל"ז:ט"ו), "ויתפש יראייה" (ירמיהו ל"ז:י"ד)... (יב) ומה שאמר הערה למות נפשו היא הסכנה שסיפרנו עליה.  ואת פשעים נמנה – אפשר שהדברים חוזרים למעשה האל שייסר אותו עמהם, כאומרו "בקחתו אותו והוא אסור בזיקים" (ירמיהו מ':א').  ואפשר שהם חוזרים למעשהו שלו, שלא נמנע מתוך יהירות לבוא עמהם לתוכחת מוסר או לזולתה.  ואפשר שהם חוזרים למעשיהם שהושיבוהו כשנתייסר במחיצת פושעים.  וחטא רבים נשא – לפי שנשא באורך רוח את סבלו.  ולפשעים יפגיע – כמו שזכרנו שפעמים רבות התפלל עליהם.  זהו שאמר "זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב [את] חמתך מהם" (ירמיהו י"ח:כ') ומאמר האל לו "אל תתפלל בעד העם הזה" (ירמיהו ז':ט"ז).

R. Yehuda ibn Balaam Yeshayahu 53:12ר׳ יהודה אבן בלעם ישעיהו נ״ג:י״ב

ולפושעים יפגיע – משתדל למענם ומתפלל בעדם כמו "ואל תפגע בי" (ירמיהו ז':י"ח).  יש אומרים כי מי שנבואה זו רומזת אליו הוא ירמיהו, וזה אפשר בגלל הדמיון בין קורותיו לבין המתואר כאן.  ואבן ג'קטילה ייחס את הדברים ליחזקיהו המלך, ולואי וידעתי מתי היה יחזקיהו נגוע מכה אלהים ונגש והוא נענה לא יפתח פיו, זה מצדו מפליא.  ומדוע שכח בעל יומרות זה מה שנאמר על הצדיק הזה ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר, ואינני יודע בין אבותיו על אף אחד אחרי שלמה שהיה בעל הדר ועוז יותר ממנו.

Rashi Yeshayahu 52:13-14רש״י ישעיהו נ״ב:י״ג-י״ד

(יג) הנה ישכיל עבדי – הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו. (יד) כאשר שממו – כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם ואמרו זה אל זה כמה משחת מאיש מראהו (של ישראל) ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם כן כאשר אנחנו רואים בעינינו.

Rashi Yeshayahu 53רש״י ישעיהו נ״ג

(א) מי האמין לשמועתינו – כן יאמרו העכו״ם איש לרעהו אילו היינו שומעים מפי אחרים מה שאנו רואים אין להאמין... (ב) ויעל כיונק לפניו – העם הזה לפני בא לו הגדולה הזאת עם שפל היה מאד ועלה מאליו כיונק מיונקת האילנות... ונראהו ולא מראה ונחמדהו – וכשראינוהו מתחלה באין מראה היאך נחמדהו, ונחמדהו תמוה הוא. (ג) נבזה וחדל אישים – היה, כן דרך הנביא הזה מזכיר כל ישראל כאיש אחד אל תירא עבדי יעקב ואף כאן הנה ישכיל עבדי בבית יעקב אמר ישכיל ל׳ הצלחה הוא כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח). וכמסתיר פנים ממנו – מרוב בשתם ושפלותם היו כמסתיר פנים ממנו חבושי פנים בטמון כדי שלא נראה אותם כאדם מנוגע שמסתיר פניו וירא מהביט. (ד) אכן חליינו הוא נשא – אכן ל׳ אבל בכל מקום אבל עתה אנו רואים שלא מחמ׳ שפלותו בא לו אלא מיוסר היה ביסורין. ואנחנו חשבנוהו – אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו. (ה) מוסר שלומינו עליו – באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם. (ו) כולנו כצאן תעינו – עתה נגלה. הפגיע בו – נעתר על ידו ונתרצה על עון כולנו שלא החרי׳ עולמו, הפגי׳ אשפריאי״ר בלע״ז ל׳ תחינה... (ח) מעוצר וממשפט לוקח – הנביא מבשר ואומר כי זאת יאמרו העכו״ם באחרית הימים כשיראו כשנלקח מן העוצר שהיה עצור ביד׳ וממשפ׳ היסורין שסבל עד עתה. ואת דורו – שנים שעברו עליו. מי ישוחח – את התלאות אשר מצאוהו כי נגזר היה מתחילה וגולה מארץ חיים היא ארץ ישראל אשר מפשע עמי בא הנגע הזה לצדיקים שבהם. (ט) ויתן את רשעים קברו – מסר את עצמו להקבר ככל אשר יגזרו עליו רשעי האומות שהיו קונסין עליהם הריגה וקבורת חמורים במעי הכלבים. את רשעים – לדעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהי׳ חיים. ואת עשיר במותיו – ולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר עליו על לא רצה לקבל עליו כפירה לעשות רעה ולחמוס חמס ככל הגוים אשר היה גר ביניהם. ולא מרמה בפיו – לקבל עליו עבודת כו״ם. (י) וה׳ חפץ דכאו החלי – הקב״ה חפץ לדכאו ולהחזירו למוטב לפיכך החלה אותו. אם תשים אשם נפשו וגו׳ – אמר הקב״ה אראה אם תהא נפשו נותנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל אגמל לו גמולו ויראה זרע וגו׳ אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו אמינד״א בלע״ז כענין שנא׳ בפלשתים אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם. (יא) מעמל נפשו – היה אוכל ושבע לא היה גוזל וחומס. בדעתו יצדיק צדיק – היה שופט עבדי משפט אמת לכל הבאים לדין לפניו. ועונותם – היה סובל כדרך כל הצדיקים שנא׳ אתה ובניך תשאו את עון המקדש (במדבר יח). (יב) לכן – על עשותו זאת אחלק לו נחלה וגורל ברבים עם האבות הראשונים. הערה למות נפשו – לשון ותער כדה (בראשית כד). ואת פושעים נמנה – סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים. ולפושעים יפגיע – על ידי יסורין שבאת על ידו טובה לעולם.

Kuzari 2:34-38כוזרי ב׳:ל״ד-ל״ח

(לד) אָמַר הֶחָבֵר: וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי מַה שֶּׁסִּיַּעְתִּיךָ בִּדְבָרֶיךָ הוֹדָאָה מִמֶּנִּי שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוֹ הַדָּבָר הַמֵּת, אֲבָל – יֶשׁ-לָנוּ הִתְחַבְּרוּת בָּעִנְיָן הַהוּא הָאֱלֹהִי בַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר שָׂמָם בְּרִית בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ, כַּמִּילָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: ״וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם״, וְהַשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: ״ כִּי אוֹת הִיא בֵינִי וּבֵינֵיכֶם לְדוֹרוֹתֵיכֶם״, מִלְּבַד בְּרִית אָבוֹת וּבְרִית הַתּוֹרָה אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּנוּ פַּעַם אַחַת בְּחוֹרֵב וּשְׁנִיָּה בְעַרְבוֹת מוֹאָב, עִם הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ הַתְּלוּיִים בָּהּ, הַנִּזְכָּרִים בְּפַרְשַׁת כִּי תוֹלִיד בָּנִים, וּמַה שֶּׁהֻדְרַג מִפָּנָיו:כְּמוֹ אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם וגו׳ וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ וְשִׁירַת הַאֲזִינוּ וְזוּלָתִי זֶה. וְאֵין אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַמֵּת, אַךְ אֲנַחְנוּ בְמַעֲלַת הַחוֹלֶה הַנִּשְׁחָף שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ כָּל הָרוֹפְאִים וְהּוא מְקַוֶּה רְפוּאָה מִצַּד הַמּוֹפֵת וְשִׁנּוּי הַמִּנְהָג, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה״ וְכִמְשַׁל הַמַּאֲמָר בְּ״הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי״ מִן ״לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנוּהוּ״, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִשִּׁנּוּי הַנִּרְאֶה וְרֹעַ מַרְאֵהוּ- כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אַסְטְנֵיסוּת לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם וּמַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי. (לה) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה זֶה מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְהוּא אָמַר: ״אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא״ וְיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא אוֹתָם מַה שֶּׁמְּצָאָם כִּי אִם בַּעֲוֹנוֹתָם. (לו) אָמַר הֶחָבֵר: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם. (לז) אָמַר הַכּוּזָרִי: הוֹסֵף לִי עוֹד בֵּאוּר. (לח) אָמַר הֶחָבֵר: שֶׁהוּא בָחֳלָיִים מַתְמִידִים הַפּוֹגְעִים אוֹתוֹ בְכָל עֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וּפַחַד וּנְטִירָה וְשִׂנְאָה וְאַהֲבָה וְסַכָּנוֹת, וּמִזְגוֹ, עִם הָעִתִּים, בְּהִפּוּךְ וּבְשִׁנּוּי מִתּוֹסֶפֶת וּמִגְרַעַת הַנְּשִׁימָה, מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲכָלִים הָרָעִים וְהַמִּשְׁתֶּה הָרַע וְהַתְּנוּעוֹת וְהַטְּרָחִים וְהַשֵּׁנָה וְהַקִּיצָה, כֻּלָּם פּוֹעֲלִים בּוֹ, וְזוּלָתוֹ מִן הָאֲבָרִים בִּמְנוּחָה.

Ibn Ezra Yeshayahu 52:13-14אבן עזרא ישעיהו נ״ב:י״ג-י״ד

(13) The passage which follows offers great difficulties. The Christians refer it to Jesus, and explain my servant to indicate the body. This is wrong; the body cannot be wise, even during the life of man. Again, what is the meaning of he shall see his seed (53:10), he shall prolong his days (ib.)? This was not in fact the case. Again, and he shall divide the spoil with the strong (53:12). The best proof, however, is the circumstance that this passage is preceded by the Lord will go before you, etc., which undoubtedly refers to the Israelites, and is followed by Sing, O barren, etc., which is likewise addressed to the Israelites. My servant. The Israelites, who are the servants of the Lord, and are now in exile. Many believe that Messiah is meant by this expression, because our ancient teachers said that Messiah was born on the day on which the temple was destroyed, that he was, as it were, bound in chains, etc.; but many verses in this passage cannot be explained on this supposition. Comp. He is despised and rejected of men, he was taken from prison and judgment, and he made his grave with the wicked, he shall see his seed, he shall prolong his days. The Gaon R. Saadiah refers the whole passage to Jeremiah. His explanation is beautiful; he says: he shall scatter many nations by his words, by his prophecy. Comp. Jer. 1:10. As a tender plant. Jeremiah was young when he began to prophesy (Jer. 1:6). And the Lord hath laid on him the iniquity of all of us; he took away the sin of many. Comp. Remember that I stood before thee, to speak good for them, and to turn away the wrath from them (ibid. 18:20). He is brought as a lamb to the slaughter. Comp. But I was like a lamb or an ox that is brought to the slaughter (ibid. 11:19). And he shall divide the spoil with the strong. Jeremiah received presents and gifts from the Babylonian chief of the guard (ibid. 40:5). But I think that this passage must be connected with the chapters that procede and follow. What reason is there for mentioning Jeremiah here after some of the comforting prophecies, and before others of the same kind ? The singular, my servant, is used because the prophet speaks of every one that is a servant of the Lord and suffers in exile, or because ישראל עבדי ═ )עבדי my servant Israel,) refers to the whole nation; the latter reason is more probable. My servant shall be wise, etc. My servant shall see and understand, that he will again be high and exalted. נשא Exalted. It is Niphal. (14) שממו Were astonished. Comp. ושממו and shall be astonished (Lev. 26:32). Every one will be surprised at the sight of the servant of the Lord. Many. The heathen nations. כן משחת מאיש מראהו His visage is so marred more than any man. Supply לאמר saying before this sentence. משחת Marred. It is an adjective. ותארו And his form. It is in form similar to רחבו his breadth (Exod. 25:10).—It is a well-known fact that many people in the world imagine the Jew a being altogether different from his fellow creatures; they ask, Has the Jew a mouth, an eye, etc.? This is the case among Mahometans as well as among Christians.

(יג) הנה ישכיל עבדי – זאת הפרשה קשה מאד. אמרו תועי רוח שהוא רמז לאלהיה׳, ויפרשו עבדי הגוף, וזה לא יתכן, כי הגוף לא ישכיל ואפי׳ כשאדם חי, ועוד מה טעם יראה זרע (יאריך ימים), והוא לא היה לו בן, ועוד יאריך ימים ולא היה כן, ועוד ואת עצומים יחלק שלל, והראיה גמורה כי למעלה, כי הולך לפניכם יי, והם ישראל, ואחר כך רני עקרה, והיא כנסת ישראל, והנה טעם עבדי, כל מי שהיה בגלות מישראל והוא עבד השם, ורבים פירשוהו על משיח, בעבור שאמרו קדמונינו ז״ל (איכה רבה א׳:ט״ז) כי ביום שחרב בית המקדש נולד משיח, והוא אסור בזיקי׳, והנה אין טועם לפסוקים רבים, נבזה וחדל אישי׳, מעוצר וממשפט לוקח, ויתן את רשעי׳ קברו, ומה טעם יראה זרע יאריך ימים, והגאון רב סעדיה ז״ל פירש כל הפרשה על ירמיה ויפה פירש וטעם יזה גוים רבים בפיו בדרך נבואתו, כיונק לפניו גם כתב בתחלת ספרו (ירמיהו א׳:י׳) כי קטן היה כאשר נתנבא, ויי הפגיע בו והוא חטא רבים נשא כי כן כתוב זכר עמדי לפניך לבקש עליהם טובה (שם י״ח:כ׳), כשה לטבח יובל וכן כתוב ואני ככבש אלוף יובל לטבח (שם י״א:י״ט), ופירש ואת עצומים יחלק שלל על ארוחה ומשאת שנתן לו רב טבחי׳ (שם מ׳:ה׳), והנכון בעיני כי כל הפרשה דבקה כי מה טעם להזכיר ירמיהו אחר הנחמות ולפי הנחמות, והנה ידבר על כל עבד יי שהוא בגלות, או יהיה עבדי כמו ישראל עבדי, וזה קרוב מזה. והנה ישכיל עבדי יבין עבדי, כי עוד ירום ונשא, מבנין נפעל. (יד) כאשר שממו עליך – כמו ושממו עליה אויביכם (ויקרא כ״ו:ל״ב), והטעם שישתומם כל מי שיראה עבד השם. וטעם רבים הגוים. וטעם כן כאילו אמר היה כן. כן משחת מאיש – והנה משחת תאר השם. ותארו – בא על דרך רחבו. וזה דבר ידוע – כי כמה גוים יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות, וישאלו היש ליהודי פה או עין, כן בארץ ישמעאל ובאדום.

Ibn Ezra Yeshayahu 53אבן עזרא ישעיהו נ״ג

(1) Who hath believed, etc. Then the Non-Israelites shall say, Who would have believed, that it would turn out as we have heard. And to whom has the arm of the Lord been revealed, as it has been revealed to Israel. (2) And he grew up, etc. That Israelite who is the servant of the Lord, or the whole nation of the Israelites, grew up before him, that is, before the Lord, as a tender plant—comp., his branches shall spread (Hosea 14:7)— and as a root out of dry land, that neither produces fruit, nor distinguishes itself by its size. He hath no form. This expression has the same meaning as the phrase ותארו מבני אדם and his form was marred more than that of the sons of men (52:14). ולא מראה ולא נחמדהו ═ ולא מראה ונחמדהו there is no beauty, nor do we desire him; the negation לא before מראה, refers also to נחמדהו; comp. Prov. 21:14 (3) וחדל אישים He ceased to be counted with men. איש מכאבות A man of sorrows. The servant of the Lord, or the whole nation of the Israelites; in the latter case איש is to be compared with the same word in the phrase יי איש מלחמה (Exod. 15:3), and to be explained a being; it is in the construct state. Sorrows, grief. The troubles which Israel has to suffer during the exile are meant. And we hid, as it were, our faces from him. Even in our days there are people who turn aside at the sight of a Jew, lest they may be obliged to assist him. (4) Surely he hath borne, etc. The summary of this verse is: We have caused him grief, and he has borne it; he has endured our sorrow, that is, the sorrow which we have inflicted upon him, and we thought that he was stricken, etc. נגוע Stricken. Comp. נגע plague (Lev. 13:5). מֻבֵּה Smitten of. It is in the construct state. Smitten of God and afflicted. While we deserved to be afflicted with all this grief, because our religion is false, it came instead upon Israel, who follow the true religion. Comp. All we like sheep have gone astray (ver. 6) (5) מחולל Slain. Comp. חלל slain (Deut. 21:1). The chastisement of our peace was upon him. The chastisement was inflicted upon him for the purpose of prolonging our peace, as we see; for With his stripes we are healed. The meaning of this verse is: God will in future visit those nations that trouble Israel with punishment (comp. Joel 4:21): but at present the chastisement of our peace is upon him; for it is well known that so long as Israel is in exile, the heathen peoples will enjoy happiness; while of the time of our deliverance it is predicted, And there will be a time of trouble (Dan. 12:1); moreover, when the angels said, All the earth is dwelling in peace; one of them asked, How long wilt Thou not pity Jerusalem ? (Zech. 1:11, 12), because he thought that so long as the heathen people have peace, Jerusalem would not find mercy. (6) All we like sheep, etc. At last they will acknowledge the truth; that it was an error to think him smitten of God (ver. 4), comp. Surely our fathers have inherited lies, etc. (Jer. 16:14). הפגיע Hath laid. Lit. Hath caused to meet; comp. ויפגע and he alighted (Gen. 28:11). עון Lit. iniquity; here it means the punishment for the iniquity. Comp. עון punishment (1 Sam. 28:10; Gen. 15:16; Lam. 4:6). Some explain הפגיע he caused to pray; עון has, according to their opinion, the usual meaning iniquity; and the sense of the whole phrase is: God will accept the prayer of Israel, that peace shall be on earth. Comp. And seek the peace of the city, etc. (Jer. 29:7). But עון in this sense, joined with הפגיע בו, is rather an unusual construction. (7) נגש He was oppressed. It is Niphal. Yet he opened not his mouth. This requires no explanation; for this is the case with every Jew in exile; when he is insulted he dares not reply, especially the pious one who devotes himself only to the service of God, and does not care for worldly prosperity; nor does he know any prince or chief whom to ask for assistance, when oppressed by man. The phrase Yet he does not open his mouth, is repeated to express the continuity of this fact. (8) He was taken, etc. God redeemed Israel; namely, those of them that were righteous. God took them from prison, where they were kept by the judgments of vengeance. ישוחח Shall declare. Comp. שיח speak (Job. 12:8). Who could have told his generation that this could happen, since they were already as cut off out of the land of the living. For the transgression of my people was he stricken. Every nation will think: Israel was stricken because of our sins; comp. he was slain for our transgressions (ver. 5). The construction of the sentence is: For the transgression of my people plagues came over them. להם═למו To them, that is, to the Israelites. (9) Some refer this verse to those Israelites that die in exile; others derive במתיו from במה high place; comp. במתימו their high places (Deut. 33:29), and refer it to the building erected over the grave; so that קברו═במתיו his tomb. רשע═עשיר Wicked. The heathen nations that are rich in comparison with Israel are meant. I think that this verse describes the trouble of the Israelites in exile, which is so great, that they long to die with the nations; comp. Let me die with the Philistines (Jud. 16:20). As to ויתן he longed to give; comp. וילחם and he intended to fight (Jos. 24:9). That this longing for death is caused by the great pains, may be inferred from the words which follow: because he had done no violence. The heathen nations oppress Israel without cause; he neither deserves such ill-treatment, by any wrong act nor by any ambiguous, deceitful word. If the objection should be made that בׇּמוׂת does not change in the construct state into בְּמוׂת, as is the case in בְּמׂתׇיו, I answer, that this noun has two forms in the plural, like סריס officer: סׇרִיסֵי (Gen. 40:7); and סְרִיסֵי (Est. 6:14) (10) דַּכְּאוׂ To bruise him. It is in form similar to דַּבְּרוׂ, to speak with him (Gen. 37:4). It is Piel. החלי He hath put him to grief. It is a verb ל"ה, but conjugated like a verb ;ל"א comp. תחלואיה אשר חלה the sicknesses which the Lord hath laid upon it (Deut. 29:21). God was pleased to bruise him, to chastise him with exile. אם תשים אשם נפשו If his soul shall set his guilt before him, that is, if he will confess and fear the Lord. He shall see his seed, he shall prolong his days. He and his children will enjoy the salvation, which the Lord will grant them. This refers to that generation which will return to God, that is, to the law of God, in the days of Messiah. And the pleasure of the Lord shall prosper in his hand. The true religion shall prosper, all nations will accept it. (11) מעמל נפשו יראה ישבע For the travail of his soul he shall see, he shall be satisfied. He shall see the reward of his forbearance, and shall find his desire fulfilled; or he shall enjoy prosperity in such a degree that he will be satisfied, because צדיק עבדי לרבים בדעתו יצדיק By his knowledge he will cause many to be just. He will teach the nations how to live according to the Law. And he shall bear their iniquities. Israel will sympathise with the heathen nations in their misfortunes, which have come upon them for their many sins; although they do not sympathise with Israel in his afflictions. The meaning of the phrase might also be this: The Israelites will pray to God for the other nations, and thereby take away their sins; comp. (Zech. 14:18). I approve of the latter explanation, since its correctness is evidenced by the words which follow. (12) Therefore will I divide him, etc. All commentators agree that in this verse the prophet speaks of those that die for the unity of God, explaining the expression ברבים with the great—comp. רב chief (Est. 1:8)—to signify the prophets, and understand by עצומים the strong the patriarchs. According to this explanation the meaning of the whole verse is, The merit of those that die for the unity of God, is equal to the merit of the prophets and patriarchs. We know that this is true, but the subject has no connection with the context of this chapter. I explain it as follows: I will certainly give to Israel a portion of the spoil and booty taken from many nations; מן עצומים ═ את עצומים of the strong; comp. את העיר from the city (Exod. 9:29). תחת For. The reward for having poured out, etc. הערה He poured out. Some render it, he has discovered; that is, he has done publicly. I think it is to be compared with ותער and she emptied (Gen. 24:20), though of a different conjugation, and especially with אל תער נפשי do not pour out my soul (Psalm 141:8), and to be rendered he poured out. ואת And with. פשעים Transgressors of the word of God. And with the transgressors he was numbered, etc. Israel was considered like people that transgress the will of God. And he bare the sin of many. In consequence of the troubles of Israel, the other nations had peace; the punishment which the latter deserved was inflicted upon the former. And made intercession for the transgressors. He prayed to God for the transgressors. Comp. Jer. 29:7. By the transgressors, the heathen nations are meant. I have thus explained the whole passage, on the supposition that it refers to Israel; but my opinion is, that my servant, mentioned here (52:13), is the same as that of 42:1, 49:3, 53:11, the same who says of himself, I gave my back to the smiters, etc. (50:6). In my commentary on chap. xl., I mentioned briefly the leading principle of my opinion, which considers all these chapters (from xl.) as connected with each other.

(א) מי – אז יאמרו הגוים מי האמין וגו׳ מי היה מאמין שתהיה כשמועה הזאת ששמענו. וזרוע יי על מי נגלתה, לעולם, כאשר גלתה על אלה. (ב) ויעל – והנה הוא עבד השם מישראל, או כל ישראל... (ג) נבזה וחדל אישים – חדל להחשב עם אנשים. איש מכאובות – עבד השם, ואם על הכל הטעם כמו איש מלחמה, והוא קרוב מטעם עצם, והוא סמוך, וטעם מכאובו׳ וחלי, צער הגלות. וכמסתר פנים ממנו – יש עד היום הזה גוי כאשר יראה יהודי יסתיר פניו ממנו, והטעם שלא יראנו להושיעו. (ד) אכן – זה הוא ראש הפסוק אנחנו היינו מחליאים, והוא היה נושא מכאובינו שהיינו מכאיבים אותו היה סובל, ואנחנו חשבנוהו שהוא נגוע, מגזרת והנה הנגע עמד בעיניו (ויקרא י״ג:ה׳). מוכה אלהים – סמוך, שהשם הכהו וענהו. עד הנכון שהחלאי׳ ראויין לבוא עלינו, בעבור כי תורתינו הכל הבל, ובאו על ישראל שתורתם תורת אמת, והעד כולנו כצאן תעינו. (ה) והוא מחולל – מגזרת חלל. ומוסר {שלומנו} – שיתמיד שלומנו, והוא עליו, והעד ובחבורתו נרפא לנו. וטעם מחולל {מפשעינו} כי השם יפקוד על הגוים, בעבור שצערו ישראל, וכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד׳:כ״א) וטעם מוסר שלומינו ידוע, כי כל זמן שישראל בצער הגלות יהיה שלום לגוים, הלא תראה כתו׳ על עת הישועה, והיתה עת צרה (דניאל י״ב:א׳), ועוד כתו׳ כאשר השיבו המלאכים כי כל הארץ יושבת ושוקטת (זכריה א׳:י״א) וענה המלאך עד מתי לא תרחם ירושלם (שם י״ב), הטעם כי כל זמן שיש לגוים השקט לא תרוחם ירושלם. (ו) כולנו – באחרונה יכירו האמת, והנה הוא דבק עם נגוע ומוכה אלהים, וכמוהו אך שקר נחלו אבותינו (ירמיהו ט״ז:י״ט). הפגיע – מגזרת ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א). עון – במקום הזה כמו עונש כמו אם יקרך עון (שמואל א כ״ח:י׳) כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט״ו:ט״ז) ויגדל עון בת עמי (איכה ד׳:ו׳), ויש אומרים מגזרת ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז), ויהיה פי׳ עון כלנו כמשמעו, והטעם כי יפגע בעבור היות שלום בעולם, כטעם ודרשו את שלום העיר (שם כ״ט:ז׳), לכן מלת עון תבא קשה עם הפגיע בו... (ח) מפשע עמי – דברי כל גוי, וזה שהנגע שיהיה לישראל היה מפשעינו, כמו מחולל מפשעינו, והנכון שהוא כן, ומפשע עמי יבא הנגע להם, בעבור מלת למו שהוא כמו להם. (ט) ויתן – יש מפרשים על מתי גלות, ויש אומרים שמלת במותיו מגזרת ואתה על במותימו תדרך (דברים ל״ג:כ״ט), והטעם בנין שיושם על הקבר, והנה יהיה במותיו כמו קברו. ואת עשיר כמו ואת רשעי׳, והטעם הגוים שהם עשירים כנגד ישראל, והנכון בעיני, שטעם הפסוק, שכל כך היה ישראל בצער בגלות, שהיה רוצה שימות עם הגוים, כמו תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט״ז:ל׳), והכתוב אמר ויתן על מחשבתו, כמו וילחם בישראל (יהושע כ״ד:ט׳) על בלק, והעד כי זה מרוב הצער, שאמר על לא חמס עשה כי הגוים יצערו ישראל חנם, ולא בעבור מעשה שעשו, ולא דבור רע שידברו שהוא נכון להתפרש לשני עניני׳, ואם טען טוען, והלא במות לא תשתנ׳ במלת על במותימו, ומדוע השתנה במלת במותיו, יש להשיב, כי זאת המלה תבא על שנים משקלים, כמו סריסי פרעה (בראשית מ׳:ז׳) וסריסי המלך (אסתר ו׳:י״ד). (י) ויי חפץ דכאו – כמו דברו לשלום (בראשית ל״ז:ד׳), מהבנין הכבד הדגוש. החלי – מבעלי הה״א בא על דרך האל״ף, ואף כי שמצאנו תחלואיה אשר חלה יי בה (דברים כ״ט:כ״א), והנה חפץ דכאו, לייסרנו בגלות. אם תשים אשם נפשו, שיתודה ויודה, והטעם אם תשי׳ נפשו אשמתו לנגדו, השם ירבה בניו, ויאריך ימים שיראה הוא ובניו בישועת השם, והגה ידבר על הדור שישובו לשם בעת קץ ביאת המשיח. וחפץ יי בידו יצלח, הטעם על התורה שישובו הגוים לדת השם. (יא) מעמל – הטעם השכר שיקבל על אשר סבל. יראה – חפצו או יראה טוב עד שישבע, בעבור כי בדעתו יצדיק רבים, והם הגוים שילמדום ישראל לעשות התורה. וטעם ועונותם הוא יסבול, שישתתף ישראל עם צער הגוים ברוב עונותם, לא כאשר עשו הם לישראל, או הטעם שיתפלל לשם בעד הגוים, כטעם ואם משפחת מצרים לא תעלה (זכריה י״ד:י״ח), וזה הנכון בעיני, כי הפסוק הבא אחריו לעד. (יב) לכן וגו׳ – כל המפרשים אמרו כי זה הפסוק דרך משל על המתים על ייחוד השם, וטעם רבים כמו גדולים כמו על כל רב ביתו (אסתר א׳:ח׳), והם הנביאים, והעצומים הם האבות, הטעם שיהיה חלק מתי הייחוד עם הנביאים, וידענו כי זה דבר אמת הוא, רק איננו מטעם הפרשה, והנכון בעיני כי הוא כן, לכן אתן לישראל חלק בז ושלל מגוים רבים... והנה פירשתי לך כל הפרשה, ולפי דעתי כי הנה ישכיל עבדי הוא שאמר הנביא עליו, הן עבדי אתמך בו (ישעיהו מ"ב:א') ויאמר לי עבדי אתה (מ״ט:ג׳) וכן כתוב בדעתו יצדיק צדיק עדי לרבים (נ״ג:י״א) וכת׳ גוי נתתי למכים (נ׳:ו׳), והסוד כאשר רמזתי בחצי הספר והנה כל הפרשיות דבקות זאת עם זאת.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 52:13ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו נ״ב:י״ג

הנה ישכיל – ויצליח מאד עבדי בימים ההם, הם המוכיחים ומשכילי׳ לרבים ונאנחים ונאנקים על כל רעותיהם. ועל למעלה מוסב שא׳ שמע בקול עבדו וענויו ומחלתו. כענין ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים וכאשר תראה באליהו ובירמיהו ובכל הנביאים. ואף משה אמר הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי. ואף בדניאל תראה שהיה מצטער ונחלה על שבר עמו ומבקש עליהם רחמים בצום ובכי ומספד וכל הנביאים כן. והוא הנגע והחבורה והמוסר והדיכאות והחולי שכת׳ בענין זה. והיו נבזים ושפלים בעיני העמים וכל רואיהם ילעיגו להם. ואף בני עמם מבזים להם ואו׳ כי בעונם ובחטאם לוקים ואין ישועתה לו באלהים. והמקום יודיע להם כי לא בעונו לקה ונתיסר אלא נאנח ונאנק הוא על רעתם ומצטער ומתענה ומסגף נפשו לבקש עליהם.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 53:4-11ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו נ״ג:ד'-י"א

(ד) אכן – עכשיו אנו יודעים שלא על עונו ופשעו לקה אלא חליינו – שהיה לנו לחלות בעונינו, הוא נשא – שהיה נאנח ונאנק ומסתגף ומעונה ומחלה עצמו על שברנו העתיד לבא עלינו ועל הרעה הבאה עלינו. כענין ולא נחלו על שבר יוסף. ומכאוב שהיה לנו להכאיב לבנו על רעתנו ולהיחלות על שברנו הוא סבלם – ואנו לא שמנו על לב כל רעתנו ושברנו והיינו מתענגים ומתעדנים הרג בקר ושחוט צאן אכול ושתה והיה כזה יום מחר. כענין הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שמרון שלא היו סבורים שתבא עליהם רעה ואו׳ מי יחת לנו ומי יבא בארמנותנו. ולכך חשבנוהו נגוע – אלהים ומוכה אלהים ומעונה – שעל חטאיו המקום מיסרו ומדכאו כך. (ה) והוא – צדיק היה ומפשעינו היה מחולל – לשון מחוללת תנין. מוסר שלומנו – ייסורין שהיה לנו להתיסר במקום שלומינו שהיינו מתברכי׳ בלבבינו לאמר שלום יהיה לנו והיה לנו להרגיש ולחלות על שברנו, עליו – היה ולא עלינו שאנו לא חלינו על כך והיינו שאננים ובוטחים והוא חולה ומדוכא. ובחבורתו – וחליו שהיה לנו לשים על לב ולחלות על שברנו, נרפא לנו – ולא הרגשנו בו שהיינו אומרים שלום יהיה לנו. כעניין וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום. ונביאי אמת שהיו רואים את הנולד היו נאנקים ומוכים וחולים על שברם. (ו) ומפורש נרפא לנו: כלנו כצאן תעינו – לחזר כל אחד אחר הנאתו. ויי הפגיע בו את עון כלנו – להתענות להסתגף ולהיאנק ולהחלות על שברנו. כענין אם לא הפגעתי בך בעת רעה ובעת צרה את האויב... (ח) מעצר – שהיה עצור מפני מכלימיו ומחרפיו ומבזיו ומבקשי נפשו... (ט) וכאשר הגיע עד שערי מות ויתן את רשעים קברו – אמר כי רשע הוא בחטאו הוא מת ומות רשעים יש לו למות בחטאו והצדיק עליו את הדין. על לא חמס עשה – שיהיה ראוי לידון בכך והיה יכול לקרוא תגר ולהרהר אחר מדת דינו של מקום. ואם תאמר אחרי שלא חמס עשה ולא מרמה בפיו למה בא לידי כך וכך? (י) נאמר ויי חפץ דכאו – והחלי אותו לנסותו ולצרפו ולבחנו שהרי בעבדיו לא יאמין ומכניסם לנסיון לצרפם, ונסהו שאם תשים אשם נפשו – אשם בעצמו להרשיע את עצמו ולהצדיק דינו של מקום אז ירפאהו ויחייהו... (יא) מעמל נפשו – ומייסורי׳ שהיה סובל לשעבר. יראה – זרע, יאריך ישבע – ימים. בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים – ויציל עני מחזק ממנו. ועונות הרבים שיחטא איש לאיש ועיוותם הוא יסבול – הכל תלוי עליו והוא ישא טרחם ומשאם וריבם ועליו לתקן הכל כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.

Radak Yeshayahu 52:13-14רד״ק ישעיהו נ״ב:י״ג-י״ד

(יג) הנה ישכיל עבדי – הפרשה הזאת נאמרה על גלות ישראל, וקרא אותו עבדי כמו שאמר ואתם ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, אמר הנה יבא עת שיצליח עבדי וירום ונשא וגבה מאד. ישכיל – יצליח, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, וכן תרגם יונתן ויצלח, ואמר ירום ונשא וגבה, אמר לשון המעלה בכל לשון לפי שמעלתו תהיה מעלה יתרה, ועתה אפרש הפרשה כמו שפירשה אדוני אבי ז״ל בספר הגלוי. (יד) כאשר שממו – ענין תמיה כמו משמים בתוכם. אמר כאשר תמהו מרוב שפלותך. והדין היה עליהם שיתמהו כי היו רואים שהיה משחת יותר מכל איש מראהו ותארו יותר משאר בני אדם, ואשר מדבר פעם לנכח כמו שאמר עליך ופעם שלא לנכח כמו שאמר מראהו ותארו כן דרך המקראות בכמה מקומות כמו שכתבנו, והחכם רבי אברהם פירש כי כן משחת מאיש מראהו דברי הגוים שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו כי כמה עכו״ם יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות גם יש בהם שישאלו היש להיהודי פה או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום.

Radak Yeshayahu 53רד״ק ישעיהו נ״ג

(א) מי האמין – העכו״ם יאמרו אז מי היה מאמין לשמועה שהיינו שומעים עליו מפי הנביאים או מפי האומרים בשמם לא היינו מאמינים מה שאנו רואים עתה בעינינו. וזרוע ה׳ על מי נגלתה – כמו שנגלתה על זה, או יהיה פירוש על מי דרך בזיון על מי נגלתה כמו שנגלתה על זה, כלומר מי היה שנגלתה עליו זרוע ה׳. (ב) ויעל כיונק – מן ילכו יונקותיו, כמו השרש שהוא בארץ ציה. ויעל כיונק – ממנו שאין לו תאר ולא הדר כן היה זה, ולפי דעתי כי פי׳ עתה עלה זה מן הגלות לפני האל ועלה מהגלות על דרך פלא, כמו אם יעלה יונק מארץ ציה או אם ימצא שרש עץ או עשב שצומח בארץ ציה שיהיה פלא כן היה פלא עלותו מהגלות, והענין כפול במלות שונות. לא תאר לו – בעוד שהיה בגלות לא היה לו תאר ולא הדר, ר״ל פאר יפה. ונראהו ולא מראה – והיינו רואים אותו ולא היה מראהו יפה אלא כעור ומשונה משאר בני אדם. ונחמדהו – ולא היינו חומדים אותו אלא מתעבים אותו ולא שזכר עומד במקום שנים. (ג) נבזה – אין צריך לומר שלא היינו חומדים אותו אלא אף נבזה היה בעינינו. וחדל אישים – פחות שמבני אדם היה, או פירוש חדל הוא מאישים שלא היו מתחברים עמו. איש מכאובות וידוע חולי – המכאובות והחולי הוא צער הגלות, ופירוש ידוע, כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות. וכמסתר פנים ממנו – היינו כמסתרים פנים ממנו שלא היינו רוצים להביט בו מרוב מאוס שהיינו מואסים אותו ולא חשבנוהו לכלום. (ד) אכן חלינו – הנה כתב יחזקאל הנביא בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן כל שכן איש אחד באיש אחר וכל שכן אומה באומה אחרת, אם כן מה הוא חלינו הוא נשא, מחולל מפשעינו ובחברתו נרפא לנו, ואינו דומה לזה מה שאמר ירמיהו בספר קינות אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, כי הוא על דרך פוקד עון אבות על בנים, והוא כשאוחזים הבנים מעשה אבותם בידיהם, כמו שאמר לשונאי, שזהו משפט מאת האל שנושא הבן עונו ועון האב, ומה שאמר ירמיהו אמר על לשון הנוהים כי מתוך צערם לא יהיו דבריהם במשפט ובמשקל, וזה שיאמרו האומות אכן חלינו הוא נשא והדומים לזה הוא דברי עצמם לא שישראל סבלו עון האומות אלא הם יחשבו זה בדעתם כאשר יראו בעת הישועה כי האמונה שהחזיקו בה ישראל היא האמת והאמונה שהחזיקו הם בה היא שקר ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין וגו׳, יאמרו לפי סברתם אם כן מה היה הצער שהיו סובלים ישראל בגלות הנה לא היה בעונם כי הם היו מחזיקים אמונה ישרה ואנחנו שהיה לנו שלום ושלוה והשקט ובטח היינו מחזיקים אמונת שקר, אם כן החולי והמכאוב שהיה ראוי לבא עלינו היה בא עליהם והם היו כופר וכפרה לנו ואנחנו חשבנוהו בהיותו בגלות שהוא נגוע ומוכה אלהים ומעונה מיד האלהים בעונו והנה אנו רואים כי לא זה בעונו אלא בעונינו זה שאמר. (ה) והוא מחולל מפשעינו – פעל מן המרובע. מענין חיל כיולדה ומשרשו. ומדכא – מן דכא לארץ חיתי. מוסר שלומינו עליו – שלומינו כמו כלנו, כמו הגלת שלומים, כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו, ויש מפרשים שלומינו מן שלום, כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי המוסר לבא עלינו בעונינו והיה בא עליו. ובחבורתו – מן החבורה תחת חבורה אלא שזה דגוש וזה קל, והחבורה והנגע הוא משל על צער הגלות. וטעם נרפא לנו – כמו כי אני ה׳ רופאך. כלומר נרפא לנו עונשו שהיה ראוי לבוא לנו, או אמר כן על הרע שיבוא לעכו״ם ולא יעמוד להם הנה נרפאו הם מאותו הרע וישראל נשארו ברע. (ו) כלנו כצאן תעינו – ר״ל כצאן מבלי רועה, לפיכך אמר כצאן בפתח הכ״ף לידיעה כי אותו הצאן הוא תועה שאין לו רועה. הפגיע – העון הוא הפוגע בהם והאל הוא המפגיע ששולח להם הרע, פירוש עון עונש העון, כמו כי לא שלם עון האמרי עד הנה. (ז) נגש והוא נענה – נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו. נענה – בגוף שמענים גופו במכות ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזיה, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד. נאלמה – מלעיל והוא נפעל עבר. ולא יפתח פיו – לא לגוף ולא לממון. (ח) מעצר – מעצור הגלות שהיה נעצר שם וממשפט השבי שהיו עושים בו שפטים לוקח ונפדה מכל זה. ואת דורו מי ישוחח – מי היה מדבר שיהיה דורו כל כך בגדולה, וכמוהו מי מלל לאברהם. ישוחח – ענין דבור, וכן במעשה ידיך אשוחח, והם מבנין מרובע מנחי העי״ן. כי נגזר מארץ חיים – כאשר גלה מארצו שנקראת ארץ חיים, כמו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, ויש לפרש כי בגלות נחשב באמת כאלו נגזר מארץ חיים ואיך היינו חושבים שתהיה לו גדולה כזו. מפשע עמי – כל עם ועם יאמר כן כי מפשעו היה בא להם הנגע לא מפשע עצמם. (ט) ויתן – היו הורגים אותו בגלות כמו שהורגים הרשעים על רשעם והוא לא עשה חמס ולא דבר מרמה בפיו והיו הורגים אותו כאלו עשה רע והם היו מונים אותו עם רשעים וטעם ויתן שהוא היה מוסר עצמו למיתה כי הם היו פוטרים אותו אם היה כופר בתורתו וחוזר לתורתם והיה מוסר עצמו למיתה ולא יכפור בתורתו, וכן אמר כי עליך הורגנו כל היום, וטעם ואת עשיר במותיו, כי גם העשיר הורגים אותו בעבור עשרו והוא נהרג לא בעבור רשע שהיה בו אלא בעבור עושר שהיה לו, וטעם במותיו, לשון רבים כי מיתות רבות יעשו לו יש מהם נשרפים ויש מהם נהרגים ויש מהם נסקלים ולכל מוסרים עצמם על יחוד השם. (י) ויהוה חפץ דכאו החלי – אין אנו רואים במכאוביו ובצרותיו בגלות אלא חפץ האל כי הוא היה מחזיק בתורתו שהיא תורת אמת והיה מוסר עצמו עליה אם כן אין אנו רואים במכאוביו טעם אלא או היה נתפס בעונותינו או היה חפץ האל כך לדכאו ולהחליאו וחפץ האל לא ידענו. החלי – חסר אל״ף שהיא למ״ד הפעל והוא נקרא כבעלי האל״ף ואע״פ שרוב השרש הוא בה״א. אם תשים אשם נפשו – אך זה אנו רואים כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם כמו שאמר את רשעים, עתה יראה זרע רב, כמו שאמר זכריה הנביא עליהם ורבו כמו רבו, ואמר ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם, ואמר יחזקאל ארבה אותם כצאן אדם. יאריך ימים – כמו שאמר בספר הזה כימי העץ ימי עמי, ואמר זכריהו הנביא ואיש משענתו בידו מרוב ימים. וחפץ ה׳ בידו יצלח – הנה היה בגלות חפץ ה׳ לדכאו וגמול זה יצלח בידו, חפץ ה׳ שירבה אותו וייטיב לו עד מאד, עד כאן דברי האומות מכאן ואילך דברי האל. (יא) מעמל נפשו – מעמל נפשו שסבל בגלות יהיה לו גמול שיראה ישבע, כלומר יראה טוב שישבע בו. בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים – עבדי הוא ישראל כמו שאמרנו בתחילת הפרשה, ופירוש בדעתו, כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה׳ וכתוב כי כלם ידעו אותי, והנה עבדי ישראל שהיה צדיק ויודע את ה׳ יצדיק בדעתו גוים רבים, כמו שכתוב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו׳. ועונתם הוא יסבול – הוא בצדקתו יסבול עונות הגוים כי בצדקתו יהיה שלום וטוב בעולם אפילו לעכו״ם. (יב) לכן אחלק לו ברבים – רבים ועצומים הם גוג ומגוג והעמים אשר יבאו עמו אל ירושלים, כמו שאמר זכריה הנביא ואסף חיל כל הגוים סביב זהב וכסף ובגדים לרוב, וזה יהיה לו תחת אשר הערה למות נפשו גמול שמסר עצמו למיתה ביד העכו״ם בגלות יהיה לו כל הכבוד הזה ויהיה ממונם תחת ממונו שלקחו ונפשם תחת נפשו שימותו שם כל חיל גוג ומגוג כמו שכתוב. הערה – שפך נפשו למות, וכן ותער כדה, ענין שפיכה אבל הוא בענין אחר. ואת פשעים נמנה – כמו שפירשנו ויתן את רשעים קברו והוא חטא רבים, ויתכן לפרשו בגלות ור״ל חטא רבים שחטאו בו העכו״ם והוא נשא וסבל צערם, והוא על דרך וחטאת עמך. ולפשעים יפגיע – ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הפשעים שהיו פושעים בו והיה מבקש מהם לברך את ארצם, כמו שאמר ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שם וגומר, וכמוהו מן הכבד בלשון תחנה ובקשה הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע, גם יש לפרש בעת הגאולה ויהיה פירושו כמו שפירשנו ועונותם הוא יסבל, ורבותינו פירשוה על משה רבינו ע״ה ואמרו תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואת פשעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר, והוא חטא רבים נשא שכפר על מעשה העגל, ולפשעים יפגיע שבקש רחמים על פשעי ישראל,. ויונתן תרגם הנה ישכיל עבדי יצלח משיחא ותרגם כאשר שממו כמו דסברו ליה בית ישראל וגו׳.

Ramban Yeshayahu 52:13-14רמב״ן ישעיהו נ״ב:י״ג-י״ד

(יג) הנה ישכיל עבדי – הנכון בפרשה הזאת שהיא על ישראל כלו, כלשון: אל תירא עבדי יעקב (ישעיהו מ״ד:ב׳), ויאמר: לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳), וכן רבים. אבל על דעת המדרש המיחס אותה על משיח, צריכים אנו לפרש אותה כפי דברי הספרים, פירוש אחר, אומר שמשיח בן דוד שבו דבר הכתוב לא ינוצח ולא ימות ביד שונאיו, וכן הכתובים מורים בביאור. וזה פירוש הפרשה: הנה ישכיל עבדי – כי בעתות הגאולה יבין המשיח וישכיל הקץ וידע כי הגיע תור ביאתו ובא הקץ שיתגלה לעדת המיחלים לו: ואמר ישכיל, לפי שנאמר בספר דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ויתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו (דניאל י״ב:ט׳-י׳). אמר דניאל כי יהיו מן הרשעים שירשיעו לחרף עקבות המשיח. בעבור איחורו הגדול, ולא יאמינו בו כלל ולא יבינו כל רשעים הקץ, כי יהיו מהם שיטעו אחרי מי שיטעון שהוא משיח, והמשכילים יבינו הקץ האמיתי ויחכו אליו. וכנגד זה אמר ישעיה, כי המשיח עבד ה׳ ישכיל ויבין הקץ, ומיד יקים וירום וישא ויגבה לבו בדרכי ה׳, לבא ולקבץ נדחי ישראל, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו, אשר יבטח בה׳, כענין שהיה הגואל הראשון, שבא במקלו ובתרמילו לפרעה והכה ארצו בשבט פיו... (יד) ואמר הכתוב במשיח: כאשר שממו עליך רבים וכו׳ – ר״ל כאשר שממו עליך, להלעיג בך בתחלת בואך, ואמרו האיש הנבזה העני ורוכב על חמור, איך ינצח כל מלכי העולם, אשר כולם החזיקו בישראל ואיך יצילם מידם, וכן היה פרעה עושה במשה, שהיה מלעיג עליו כמו שאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. כן יזה גוים רבים יאמר כאשר יאמרו האיש הזה משחת מאיש מראהו, כן יאמרו עתה, שתטיף מלתו עליהם ופיהם יפערו למלקוש דברו עליו יקפצו מלכים פיהם, שיסגרו פיהם, ואפילו בחדר משכיתם יהיו יראים מלדבר עליו, ויאמרו איש אל רעהו, גם במדעך מלך אל תקלל (קהלת י׳:כ׳).

Ramban Yeshayahu 53רמב״ן ישעיהו נ״ג

(א) מי האמין לשמועתנו – ואמר, כאשר באה שמועת המשיח בעמים, מי בהם שיאמין זה. וזרוע ה׳ – אשר הוא מוליך לימין הגואל, כמו שהוליך לימין משה זרוע תפארתו. על מי נגלתה – שיאמין בזה. (ב) כי היה מתחלה כאילו הוא אילן קטן עולה מארץ ציה, שלא יגדל לעשות ענף ולשאת פרי. (ג) והוא נבזה – שאין לו חיל ועם, אבל עני ורוכב על חמור, כאשר היה הגואל הראשון מרע״ה בבואו למצרים הוא ואשתו ובניו על החמור. איש מכאובות – מצטער על עונות ישראל שגורמין איחורו, ומונעים אותו מהיות מלך על עמו. וידוע חולי – כי החולה תמיד הוא מצטער על הכאב, והחולי יאמר על הצער הבא בסבת רוב החשק, כמו שנאמר וידבר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו, וכן אין חולה מכם עלי, או שיחלה ממש מן הצער, כנוהג בבני אדם. (ד) אכן חליינו הוא נשא – כי הוא חולה ומצטער על פשעינו שהיינו אנחנו ראויין להיות חולים ומצטערים בהם. והמכאובות שהיינו אנחנו ראוים להיות כואבים עליהן הוא סובל חזקם, כי הוא המצטער עליהם. ואנחנו חשבנוהו – בראותנו אותו דל וחלוש, כי הוא נגוע מוכה אלהים ומעונה. (ה) והוא מחולל – לשון יחולל אילות. מוסר שלומנו עליו – כי מוכיח בו. ובחבורתו נרפא לנו – כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה תרפא אותנו, כי השם יסלח לנו בזכותו, ונתרפא מפשעינו ועוונת אבותינו, מלשון ושב ורפא לו, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו, וכל הלשונות האלו רבים בענין הגאולה, אנוש לשברך נחלה מכתך, אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך. (ו) כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו – יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם ישימו כל כוונתם בעסקי העולם, ומשים כל אחד כוונה לעצמו ביתו ועסקיו, וראוי להם להיות בוכים ולהתפלל לפני ה׳ לילה ויום שיכפר על עוון ישראל ויחיש קץ הגאולה, כי המשיח בתשובה יבוא מיד, ואם לאו, יתאחר עד הקץ הבא עליו בשבועה, כדכתיב, וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. ונאמר - וה׳ הפגיע בו את עון כולנו, כי העון הזה הנזכר פוגע בו, כי הוא מצטער כל היום על כי איחרו פעמי מרכבותיו, ואנחנו אין אנחנו משגיחין בכך, אלא מתעסקין בעסקינו בתוך העמים. (ז) נגש והוא נענה, כי בבואו בתחילה עני ורוכב על חמור, יבואו עליו נוגשי כל עיר ושוטריו ויענו אותו בחירופין וגדופין, כי יחרפו אותו ואת האלהים אשר הוא בא בשמו, כענין משה רבינו שאמר לו פרעה, לא ידעתי את ה׳, והוא לא ענה אותו ולא אמר לו אלהי השמים והארץ אשר ישמידך מהר, אבל שתק, וכן משיח לא יענה וישתוק, ולא יחדל מלדרוש לישראל, ומלומר לכל מלך שבאומות, כה אמר ה׳ שלח עמי ויעבדוני: והוא כשה לטבח יובל, יחשוב בלבו אפילו יהרגוני אעשה שליחות בוראי, כי כן חובה עלי, כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה, והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו׳, וכן אמרו רז״ל, כל המוסר עצמו על מנת להעשות לו נס אין עושין לו נס. ובלשון הזה בעצמו אמר ירמיהו, ואני ככבש אלוף יובל לטבח, וכן אמר אסף המשורר, ואהי נגוע כל היום, ואומר, כמו חללים שוכני קבר. (ח) מעוצר וממשפט לוקח – יחשוב בלבו שלוקח מלעצור בעמו ומהיות שר ושופט עליהם. ויחשוב, ואת דורו ישוחח, שיספר להם ויודיעם דרכי הש״י, ויאמר כי אני נגזר מארץ החיים, בעבור פשע עמו שהוא הנגע שלהם. וסיפר הכתוב בשבחו, שלא ידאג על חייו רק בעבור ישראל. (ט) ויתן את רשעים קברו – הנתינה תאמר בכתוב - על גמר המחשבה בלב, כמו ונתתי את לבי לדרוש, אל תתן את אמתך, ותאמר על הדבור, כמו ונתת את הברכה על הר גריזים, ונתן אותם על ראש השעיר. אמר, יתן בלבו שיהיה קברו עם רשעי האומות, כי יחשוב ויאמר ודאי יהרגוני ובמקום הזה תהיה קבורתי כמו חיצבו מרום קברו, שר״ל המקום שיחשוב שנקבר בו כאשר ימות ולא נקבר בו מעולם, וכן בקברי אשר כריתי לי ולא נקבר בו עדיין. ואת עשיר במותיו, יאמר שיתן לנפשו מיתות הרבה, עשירי השלוה שבישראל שאינם חפצים בו, כי יחשוב שיהרגוהו בסקילה או בשרפה והרג וחנק. ולכך אמר במותיו, לשון רבים, וזה כדרך המתים בחושך מצרים. ואמר: על לא חמס עשה, לרשעים הנזכרים, שהם האומות, שלא בא לגזול דבר משלהם, ולא מרמה בפיו, לעשירי ישראל. (י) וה׳ חפץ דכאו החלי, כי רצה הש״י לזכותו בצער שהוא מצטער בו, שתשים נפשו אשם. שיחשוב כי בו אשם וחטא ובעבור מיעוט זכותו אירע כל זה, כי יהי׳ לו זכות שלימה בזה, וטעם אם תשים, הם דברי השם הנכבד והבורא וחפצו, שאמר שאם יסבול כל זה ותהיה נפשו שפלה, שלא יקרא תגר והרהור אחרי מדותי, הנה אתן לו שכר מדה כנגד מדה, שיראה זרע. ואמרו, אם, כמו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. יראה זרע, ויתקיים בו קרא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ, ויאריך ימים לעדי עולם, כמו שנאמר, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד. וכן אמר בפרקי דר״א הגדול, דכתיב שנותיו כמו דור ודור. וחפץ ה׳ בידו יצלח, כי הוא ישלים הגאולה אשר הש״י חפץ בה, וילמד לכל העמים להשכיל ולדעת את ה׳, וזהו - וחפץ ה׳, כמו שנאמר כי באלה חפצתי נאום ה׳. (יא) מעמל נפשו יראה ישבע – יאמר כי בעבור העמל שראה בעצמו ושבע קלון מכבוד, בזכות זה, בדעתו יצדיק צדיק, כי הוא ידע ויכיר מי ומי הם הצדיקים הראוים להגאל, וכן כל משפטיו יבין צדיקים, כמו שנאמר, והריחו ביראת ה׳ וכו׳ ושפט בצדק דלים וכו׳. ועוונותיו של רבים הנזכרים, הוא סבלם, כי יתקן בהם תשובה, כמו לכל סבל בית יוסף, שר״ל תיקון ענינם, וכן לכו לסבלותיכם. (יב) לכן אחלק לו ברבים – שיהיו כל עמים רבים חלקו ונחלתו, ומן הגוים העצומים יחלק שלל לעמו ועבדיו: תחת אשר הערה למות נפשו, שריקן נפשו. מכל דבר למיתה, כלומר שגמר בדעת למות, שמסר עצמו על מנת למות, מלשון אל תער נפשי, שר״ל אל תרוקן אותה מחשקה, ומאשר היא מתאוה לראות, כי תשלום הרצון יקרא מילוי הנפש, כלשון תמלאמו נפשי, וביטול החשק נקרא עירוי הנפש: ואת פושעים נמנה, ותחת שנמנה בלבו להיות מכלל הפושעים, כאשר הזכרתי. והוא חטא רבים נשא, בעת ההיא, כי לא על פשעיו היה לו רק על חטאם. ולפושעים יפגיע, שיפגיע הוא בנפשו עון החוטאים והפושעים, כמו וה׳ הפגיע בו את עון כולנו: והנה לא נזכר בפרשה שינתן בידי שונאיו, ולא שיהרג ולא שיתלה על עץ, אלא שיראה זרע ויאריך ימים, וירום וינשא מלכותו בין הגוים, ומלכים עצומים יהיו לו לשלל.

Ramban Sefer HaVikuach 25-28רמב״ן ספר הוויכוח כ״ה-כ״ח

כה. טען אותו האיש – הנה פרשת הנה ישכיל עבדי מספרת ענין מיתת המשיח ובואו ביד ונתנו אותו עם הרשעים כאשר היה בישו, אתה מאמין שתדבר אותה פרשה במשיח. כו. אמרתי לו – כפי המשמעות האמתי אינה מדברת אלא בעם ישראל בכללם, שכן קורין אותם הנביאים תדיר, ישראל עבדי, יעקב עבדי. כז. אמר פראי פול – ואני אראה מדברי החכמים שלכם שהיא מדברת במשיח. כח. אמרתי לו – ואמת הוא כי רבותינו ז"ל בספרי ההגדות דורשים אותו על משיח, אבל לא אמרו מעולם שיהרג ביד שונאיו. כי לא תמצא לעולם בשום ספר מספרי ישראל לא בתלמוד ולא בהגדות שיהרג משיח בן דוד לעולם, ולא שימסר ביד שונאיו ולא שיקבר בין הרשעים, כי אפילו המשיח שעשיתם לכם לא נקבר. ואני אפרש (לכם) הפרשה אם תירצו בפירוש טוב ומבואר, ואין שם כלל שיהרג כאשר היה במשיחכם. ולא רצו לשמוע.

Ma'asei Hashem, Ma'asei Torah 40מעשי ה׳, מעשי תורה מ׳

ועתה אבאר לך שכל ענין אותה הפרשה שנאמר בישעיה (נג), הוא שאמר ישעיה לנחמה לישראל והיה לענין ימות המשיח, וטרם החלי אזכירך כי מן הכתוב שנאמר "נח דניאל ואיוב" (יחזקאל יד יד), נראה בהדיא שאיוב היה בין חורבן בית ראשון לשני, ר"ל באותם הזמנים כיון שהוזכר אחרי דניאל, וגם תשקיף השקפת עיון על מה שהתחיל ישעיה קודם הפרשה ההיא בענין נחמה בבשורת משיחנו, כמו שנאמר "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר" (ישעיה נב ז) עד שהשלים "כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל" (שם יב) ואחר כך התחיל "הנה ישכיל עבדי" שנראה בהדיא באומרו "הנה ישכיל" שמביא ראיה אל מה שהקדים בבשורת הגאולה, והענין כן הוא שהביא מענין איוב שהיה בימים ההם משל לראיה כאשר ביארנו שהוא למשל לאומה הישראלית, וכמו שכתבנו קצת מזה בהקדמתנו אשר הקדמנו לחבורנו זה שאיוב בעצמו הרגיש שנברא למשל והיה מתרעם על זה ואומר "והצגני למשל עמים ותפת לפנים אהיה" (איוב יז ו). ודוק ותשכח שכל דברי ישעיה בפרשה הזאת שאמר "הנה ישכיל עבדי" תמצאם בדקדוק בדברי איוב. וכבר ידעת מה שנחלקו המפרשים שקצתם אמרו שנאמר על אברהם שנקרא "עבדי" (בראשית כו כד) וקצתם אמרו על חזקיה (דה"ב לב טז), ואמרו כן בעבור שנמצא בהם שנקראו "עבדי" וקצתם בארוהו על משה, אמנם אנחנו ימשכו דברנו על כל הפרשה הזאת שאמר ישעיה שהיו כלם לראיה לבשורה אל היעודים הטובים שאמר על ישראל. והתחיל ואמר שעם היות האומה ישראלית בתכלית השפלות שיחזירם ה' למעלתם בתוספת טובה, והביא ראיה מאיוב כי דברי ישעיה היו מה שאמר לו הקב"ה בנבואה ובאותו לשון עצמו אמרם "הנה ישכיל עבדי" ר"ל הנה איוב שהוא בתכלית השפלות ישכיל ויעלה למעלה שכבר נאמר "עבדי איוב" (איוב א ח) ולכן אמר עליו "הנה ישכיל עבדי" כאלו נותן הקב"ה לנביא אות על ההצלחה לימות המשיח שכאשר יראה שאיוב תוכפל הצלחתו יהיה לאות שגם ישראל תוכפל הצלחתם. והנה דוק ותשכח שהפרשה הזאת שאמר ישעיה לא אמר אותה - רק על איוב, כי כן כל פרט ופרט מדבריה תמצא בדברי איוב באותה הפרשה: נאמר "שממו עליך רבים" כמו"כ נאמר באיוב "פנו אלי והשמו" (כא ה), ומה שנאמר "משחת מאיש מראהו" כמו"כ באיוב נאמר על ריעיו "וישאו עיניהם מרחוק ולא הכירהו" (ב יב), וכן נאמר פה "ואשר לא שמעו התבוננו" כמו"כ נאמר באיוב "עמדתי ותתבונן בי" (ל כ), ונאמר "וזרוע ה' על מי נגלתה" כן נאמר שנגלה אליו ה' ואמר לו כל גבורותיו, כאן נאמר "נבזה וחדל אישים" כן נאמר באיוב "ובוז משפחות יחתני" (לא לד), כאן נאמר "איש מכאובות" כן נאמר באיוב "כי גדל הכאב מאד" (ב יג) , "אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם", זה מבואר שאחרי שנברא למשל לישראל הרי סבל כל צרותנו ומכאובנו וזהו אומרו שאנחנו "חשבנוהו נגוע" בעון עצמו לא למשל, ואין הדברים כן רק "והוא מחולל מפשענו מדוכא מעונותינו" כיון שלא בראו ה' יתברך רק להיותו משל לאומה הישראלית, כאן נאמר "וה' הפגיע בו" וכן באיוב נאמר "למה שמתני למפגע לך" (ז כ), וכן נגד שנאמר כאן "מדוכא מעונותינו" נאמר באיוב "יואל אלוה וידכאני" (ו ט), כאן נאמר "ולא הדר ונראהו" וכן באיוב נאמר "לא תשורני עין רואי" (ז ח), כאן נאמר "וכמסתר פנים" כן באיוב נאמר "לגבר אשר דרכו נסתרה" (ג כג), כאן נאמר "ויתן את רשעים קברו" כן באיוב נאמר "ימי נזעכו קברים לי" (יז א), כאן נאמר "על לא חמס עשה" וכן באיוב נאמר "על לא חמס בכפי" (טז יז), כאן נאמר "ולא מרמה בפיו" וכן באיוב נאמר "ולשוני אם יהגה רמיה" (כז ד), כאן נאמר "מעמל נפשו" וכן באיוב נאמר "ולילות עמל מינו לי" (ז ג), כאן נאמר "הערה למות נפשו" וכן באיוב "ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי" (ז טו) כאן נאמר "ואת פושעים נמנה" וכן באיוב "חתום בצרור פשעי" (יד יז), כאן נאמר "יראה זרע יאריך ימים", מבואר שכן נאמר באיוב "ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות" (מב יג) "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (מב טז). הרי לך מבואר שכל הפרשה הזאת שאמר ישעיה נגד איוב אמרה להיות שנברא למשל לישראל כאשר אמרנו שהיתה נתינת אות לבשורת יעוד הטובה העתידה לישראל ממה שקרה לאיוב.

Shadal Yeshayahu 42:1שד״ל ישעיהו מ״ב:א׳

הן עבדי אתמך בו – יונתן רד״ק ודון יצחק {אברבנאל} פירשו על מלך המשיח, רבנו סעדיה על כרש, ראב״ע ורוזנמילר (בדפוס ראשון) וגיזניוס על הנביא או על להקת הנביאים, והנכון כדעת רש״י ורוזנמילר (בדפוס שני), וכתרגום יווני המיוחס לשבעים זקנים, שהפרשה אמורה על ישראל, הנקראים כלם עבד ה׳ ובחירו, כמו למעלה {ישעיהו מ״א:ח׳} ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך, וכן למטה ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו (מ״ד:א׳), זכור אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה וגו׳ (שם כ״א), למען עבדי יעקב וישראל בחירי (מ״ה:ד׳), גאל ה׳ עבדו יעקב (מ״ח:כ׳), והראיה הברורה כי עבד ה׳ האמור בפרשה הזאת אינו אלא ישראל היא כי למטה {ישעיהו מ״ב:י״ט} אומר: מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד ה׳, ואחר כך {ישעיהו מ״ב:כ״ב} אומר: והוא עם בזוז ושסוי, ואחר כך {ישעיהו מ״ב:כ״ד} מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הנה מבואר כי העבד והמלאך הם הם העם, והעם הוא יעקב וישראל. והזכיר כאן שבח ישראל העובדים אל אמת, כנגד מה שהזכיר גנות עכו״ם אשר כלם און אפס מעשיהם {ישעיהו מ״א:כ״ט}. נתתי רוחי עליו – העמדתי בישראל נביאים ונודעתי להם קודם לכל שאר האומות. משפט לגוים יוציא – כמו והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים (תהלים ל״ז:ו׳), ישראל יוציא לאור ויפרסם בין האומות המשפט והאמת בענין אחדות האל. ועיין למטה פסוק ג׳.

Shadal Yeshayahu 49:1,3,7שד״ל ישעיהו מ״ט:א׳,ג',ז׳

(א) ה׳ מבטן קראני – המפרשים פירשו על הנביא וכן דעת גיזניוס. ולי נראה כרוזנמילר, Paulus, Doederlein, שהוא על ישראל... (ג) ישראל – J. D. Michaelis וגיזניוס בדפוס ראשון רצו למחוק המלה הזאת, כי לא ידעו לפרשה לשיטתם שהפרשה אמורה על הנביא, וגיזניוס חזר בו בדפוס שני, ופירש: אתה הנביא אתה הוא האיש הראוי להיקרא בשם הנכבד הזה ישראל, אתה ישראל באמת. וראב״ע פירש חשוב אתה בעיני ככל ישראל. ובאמת אין צורך לכל זה כי לישראל מדבר. (ז) לבזה נפש – לישראל שהם בגלותם נבזים בעיני כל נפש, וראב״ע אומר שהוא על הנביא שהיה עומד בבבל בימי כורש, ואמנם גיזניוס ואחרים האומרים גם הם כראב״ע כי עבד ה׳ הוא הנביא, ראו והבינו, כי משמעות הנבואות האלה היא שנכתבו ימים רבים לפני המאורעות, ולפיכך הוכרחו לומר כי מי שכתב אותן התחכם לעשות מלאכתו באופן שיחשבו כי קדמוניות הנה, ולפיכך הוקשה להם הפסוק הזה מאד, כי מאחר שהכותב העלים שמו ולא רצה להתכבד במלאכתו, אך רצה שתיוחס לישעיה, איך יאמר כי המלכים יכבדו את הנביא בראותם שנתקיימו דבריו? ולמי יכבדו? האם את ישעיה שמת כמה דורות קודם לכן? או יכבדו את המחבר אשר היה בבבל? והלא אם היו יודעים שהוא הכותב, היו רואים שאין כאן נבואה כלל, כי הכל נכתב אחר המאורע. לפיכך התחכמו ואמרו כי הכוונה כאן לא על הנביא עצמו אלא על להקת הנביאים. ואולם אף אם מצאנו בימי שמואל להקת נביאים, ובימי אלישע בני הנביאים, הנה מעולם לא היו הנביאים בישראל קהל בפני עצמו, באופן שיהיו נקראים בשם כולל עבד ה׳, ומעולם לא נעשה כבוד לנביא אחד מחמת שנתקיימה נבואת נביא אחר. אמנם קיום הנבואות יהיה לכבוד לכל ישראל, כי כלם עבדי האל המגיד העתידות, אשר בחר בהם להיות לו לעם סגולה. ועוד הנה למטה (פסוק כ״ג) הוא אומר והיו מלכים אמניך וכו׳ אפים ארץ ישתחוו לך וכו״ ושם הכוונה בלא ספק (וגם גיזניוס מודה בזה) על ישראל כלם...

Shadal Yeshayahu 52:13-15שד״ל ישעיהו נ״ב:י״ג-ט״ו

(יג) הנה ישכיל עבדי – מכאן עד סוף סימן נ״ג נבואה אחת היא, מציירת עבד ה׳ מדוכה בכל מיני יסורים, ואחר כך עולה ומתנשא בהצלחה ובכבוד גדול. והנה כבר ראינו בשאר מקומות בנבואות האלה כי עבד ה׳ הוא כנוי לישראל, וכמו שאמר בפירוש ואתה ישראל עבדי (מ״א:ח׳), ואמר לך עבדי אתה (שם ט׳), ועתה שמע יעקב עבדי (מ״ד:א׳), אל תירא עבדי יעקב (שם ב׳), וישראל כי עבדי אתה (שם כ״א), למען עבדי יעקב (מ״ה:ד׳), וכן כאן נראין הדברים כי על ישראל מדבר, ומזכיר שפלותם בגלות, וגדלותם בגאולה, ועל הדרך הזה פירשו הפרשה הזאת רש״י וראב״ע ור׳ יוסף קמחי (בספר הגלוי), והרמב״ן ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} (בראשון משני הפנים), ומן הנוצרים Doderlein ואחריו Carl Georg Schuster, Eckermann, Eichhorn, Telge, ורוזנמילר, וכבר בימי התנאים היו ישראל מפרשים הפרשה הזאת על הדרך הזה, כמו שהעיד Origenes. אמנם הנוצרים פירשוה לפי דרכם, וכבר השיבו עליהם ראב״ע ודון יצחק {אברבנאל}. ורוזנמילר בנעוריו, ואחריו גיזניוס פירשו הפרשה על הנביאים (וקרוב לזה Paulus על הכשרים שבישראל), וכבר חזר בו רוזנמילר מפירוש זה, מפני קצת לשונות שלא יצדקו עליהם, וכבר הזכרתי {ישעיהו מ״ט:ז׳} כי לא היו הנביאים קהל בפני עצמו, שיתכן להזכירם בשם כולל עבדי, גם לא מצאנו בכל מקום שיאמר לשון זה בפירוש על כלל הנביאים, כי מה שאמר {ישעיהו מ״ד:כ״ו} מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. אין עבדו על להקת הנביאים, כי אם על כל נביא ונביא שהיה בכל הדורות. וראב״ע בסוף הסימן אמר כי לדעתו הנביא דבר על עצמו. ויונתן והכורם פירשו על מלך המשיח, ורבנו סעדיה, ואחריו Grotius על ירמיה הנביא, Augusti על עוזיה מלך יהודה, Bahrdt et Kongnenburg על חזקיה, דון יצחק {אברבנאל} בשני מן הפנים על יאשיה, Voltaire et Staudlin על ישעיהו הנביא, ור׳ אליעזר אשכנזי בעל מעשי ה׳ פירש הפרשה הזאת על איוב. והנני מפרש הפרשה על ישראל בגלות, אמנם הנני רואה כי לא יצדקו הדברים על ישראל בגלות בבל, אלא עלינו בגלות הזאת, וכן נראה לי כי הנבואות אשר מכאן ואילך אינן על גאולת בבל, אלא על הגאולה העתידה. והנה כמו שהקדים למעלה ייעוד גלות בבל (ל״ט:ו׳-ז׳) והמשיך אחריו נבואות רבות על גאולת בבל, כן הקדים כאן ציור ישראל בגלות הזאת, והמשיך אחריו נבואות הרבה על הגאולה העתידה. הנה ישכיל עבדי – ישראל יצליח, תחת אשר היה בימי הגלות קשה יום, וכל עניניו רחוקים מהצלחה. ירום – ולא לבד יצליח, כי גם ירום ונישא וגבה מאד. (יד) כאשר שממו עליך רבים – כמו שהשתוממו עליך רבים בראותם עניך בגלות, כן תרום ותתנשא ותזה גוים רבים. כן משחת וגו׳ – מאמר מוסגר (רוזנמילר וגיזניוס), והנה פתח לנכח, אבל אחר שאמר במאמר המוסגר מראהו ותארו לנסתר, המשיך הלשון לנסתר ואמר כן יזה וגו׳. כן משחת – כל כך היה מראהו משחת ומשונה מכל איש. משחת – משחת היה לו לומר בשני קמצין, והוא בינוני כמו ונודר וזובח משחת לה׳ (מלאכי א׳:י״ד), וכאן קשה מאד חירק המי״ם ופתח החי״ת, ותלמידי מוהר״ר ר״מ עהרענרייך הלוי אומר כי בעלי הנקוד עשו זה בכוונה, על דרך שפירשתי למעלה (מ״ט:ז׳) למתעב גוי, כי הפכו הוראת המלה, שלא תהיה מענין מום ודופי, אלא שמן משחת אלהיו {ויקרא כ״א:י״ב}, ונכון הדבר. והנה על ישראל בגלות הזאת תצדק המליצה שמראיהם משונה משאר בני אדם, כי כל רואיהם יכירום. כי הצרות והשעבוד והמגור מסביב רשומן ניכר בפנינו, וזה לא יתכן לאמרו על הנביאים, כי אף על פי שלפעמים היו להם אויבים, הנה לא היה פחדם נופל עליהם כל כך עד שישתנה תארם, שאם היו רכי הלב, היו חדלים מהתנבאות. (טו) כן יזה גוים רבים – כמו שלעבר שממו עליו רבים בשפלותו, כן עתה יגרום לגוים רבים פליאה גדולה בהתנשאו. יזה – שרש נזה עקר הוראתו בערבי ובלשון הקודש ענין דילוג, כמו ויז נצחם על בגדי (ישעיה ס״ג:ג׳), ואשר יזה מדמה על הבגד (ויקרא ו׳:כ׳), ויז מדמה אל הקיר (מלכים ב ט׳:ל״ג) כלם ענין קפיצת הדם ממקום למקום, וכן כל הזאה הוא מעשה הגורם קפיצת המשקה, וכן בלשון אשכנז adspergere) sprengen, (saltare) springen)‎. וכאן הכוונה יביא בגוים השתוממות גדולה עד שיקפצו ממקומם מרוב הפליאה, כאשר יקרה לאדם אשר יראה פתאום דבר אשר לא דימה לראות. ומפני שהזכיר ענין קפיצה אמר אחר כך עליו יקפצו, כמו מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שיר השירים ב׳:ח׳), אלא שהחליף המליצה ואמר יקפצו פיהם, לשון סגירת הפה ליראה ולחרדה ולבושה, כמו יראו גוים ויבושו מכל גבורתם ישימו יד על פה (מיכה ז׳:ט״ז), שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם (איוב כ״ט:ט׳), ועולתה קפצה פיה (שם ה׳:ט״ז), יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה (תהלים ק״ו:מ״ב). ושרידיר רוזנמילר וגיזניוס פירשו יזה יביא בהם שמחה רבה, כמו exsultare הנגזר מן saltare, ואין הענין הזה מתישב יפה במקום הזה, ואין לו התייחסות עם ״כאשר שממו עליך״ שלפניו, ולא עם עליו יקפצו שאחריו. והיירונימוס ואחרים פירשו יזה יכפר על הגוים, מענין הזאת הדם, וכבר השיב Schroder, ואמר כי ראשונה לא נמצא לשון הזאה בלא הזכרת הדבר אשר תהיה בו ההזאה, אם דם, אם מים, ואם שמן. ושנית כי לא ייאמר הזה איש, אלא על איש או אל איש, כי אין הזה אלא גרם קפיצה. ושלישית כי אין ענין זה נקשר עם ״כאשר שממו״. כי אשר לא ספר להם ראו – דברים שמעולם לא הוגד להם דוגמתם. והנה ענין יזה גוים רבים יפה יתיישב אם הענין על ישראל, אך אם הענין על הנביאים, הנה אויבי הנביאים ומחרפיהם לא היו הגוים, אלא ישראל עצמם, והנביאים לא היה להם דין ודברים עם האומות, כי אם עם בני עמם, ומה טעם אם כן להזכיר כאן הגוים?

Shadal Yeshayahu 53שד״ל ישעיהו נ״ג

(א) מי האמין לשמועתנו – אחר שאמר {ישעיהו נ״ב:ט״ו} כי אשר לא סופר להם ראו, מצייר כאלו הגוים משיבים: אם היינו אנחנו משמיעים את המאורע הזה, מי היה מאמין לשמועתנו? כל כך הוא זר ויוצא מן המנהג הטבעי. וזרוע ה׳ על מי נגלתה – דרך בזיון, מי בחר לו ה׳ לגלות בשבילו זרועו ויכלתו? שהיה לו לגלות כחו בשביל בעלי המעלה והממשלה, והוא לא כן עשה, אבל בחר לו עם בזוז ושסוי שפל ונבזה. מי האמין כזאת? (דון יצחק {אברבנאל}). לשמועתנו – רבים פירשו מה שמגידים לנו, כלומר מה שהנביא מגיד בסוף הסימן. אך הנביא מצייר את האומות כאלו רואות הענין בפועל, לא כאלו שומעות הנבואה מפי הנביא. וגיזניוס פירש כי הנביא אומר בעדו ובעד כל חביריו, מי האמין לשמועתנו, מי האמין לנבואות שהיינו משמיעים שישראל עתידין להיגאל. (ב) ויעל כיונק לפניו – עבד ה׳ עלה וצמח בגלות לפני ה׳ ובעזרתו כיונק וענף היוצא מן האילן וכשרש, וכל זה אמנם היה מארץ ציה, כי לא היה אפשר לשער שיגדל וירום עבד ה׳, כמו שאין אדם משער שיצמח מטע בארץ ציה וארץ לא זרועה. והנה שיעור הכתוב ויעל לפניו מארץ ציה כיונק וכשרש. לא תאר לו ולא הדר ונראהו – כן ראוי לחבר המלות האלה, והטעם לא היה תארו יפה שימשוך עינינו אליו לראותו, לא היינו חוששים אפילו לראותו, וכן לא היה לו מראה כדי שנחמדהו (ר׳ מאיר אבירניק והכורם ורוזנמילר וגיזניוס והמתרגם היוני Symmachus). אבל בעל הטעמים התחכם כדרכו להסיר חרפה מעל ישראל, והטעים באופן שתהיה הכוונה אף על פי שלא היה לו מראה היינו רואים אותו וחומדים אותו. וגם יונתן בתרגומו שינה הענין ופירש לא תאר חול תארו, ולא אימתו אימת הדיוט, והיה זיו קודש זיוו, אשר כל רואהו יביט אליו. לא תאר לו וגו׳ – חוזר לעבד ה׳, לא ליונק ולשרש, אך היא נתינת טעם למה המשילוהו ליוצא מארץ ציה, כי היה תארו נבזה בעיניהם. (ג) נבזה וחדל אישים – כך היה עבד ה׳ הוא ישראל בימי הגלות. וחדל אישים – חדל יותר מכל שאר בני אדם, כמו וכסיל אדם (משלי ט״ו:כ׳) כסיל שבאדם, וטעם חדל אובד וחסר כח, כמו {תהלים ל״ט:ה׳} אדעה מה חדל אני (מרטיני ורוזנמילר), וקרוב לזה פירוש ראשון שהביא רד״ק: פחות שמבני אדם היה, וגיזניוס ואחרים פירשו כפירוש שני של רד״ק, שחדלו ממנו בני אדם ולא היו מתחברים עמו, אמנם לא נמצא שרש חדל להוראת העזיבה, ומה שהביאו לראיה חדלו קרובי (איוב י״ט:י״ד) אין ענינו חדלו ועזבו אותי, אלא חדלו מהיות ומהראות כקרובי. וידוע חולי – כמו אלופי ומיודעי {תהלים נ״ה:י״ד}, והוא משל, כאלו הוא רע וחבר לכל מיני חלאים, וכטעם אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא {משלי ז׳:ד׳}. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו נודע ומפורסם בעבור חלייו. ותלמידי מוהר״ר אפרים רפאל גירונדי ז״ל מפרש כמשמעו, שהחולי יודעו ומכירו, והוא משל, כאלו החליים חוזרים לאכסניא שלהם, והולכים אצל מי שמכירים שהוא מזומן תמיד לקבלם. ונכון. וכמסתר פנים ממנו – היה כמעט גורם לכל רואהו שיסתיר פניו ממנו לבלתי ראותו, כל כך היה נמאס. מסתר – כמו מסתיר, כמו ונדבקו {שמואל א י״ד:כ״ב} (רד״ק ורוזנמילר וגיזניוס), וכאן הוא יוצא לשלישי, גורם לאחרים להסתיר פניהם. נבזה ולא חשבנוהו – נבזה היה ולא היה נחשב בעינינו למאומה. (ד) אכן חלינו – החליים שהיו ראוים לבא עלינו, כלומר יותר היינו ראוים אנחנו להיענש, ולא הוא, והנה נראה כאלו הוא סבל בעדנו. נגוע – מיד האלהים, ואלהים שזכר אחר כן חוזר לשלשתם. והנה מכה בלא ספק סמוך, וצריך להיות נקוד צירי, וכן הוא בדפוס ברישא ורע״ח, אבל בקצת ספרים נקוד בסגול, ואינו אלא שיבוש. ובתנ״ך גדול שנת רפ״ה הוא בצירי, ובגליון נמסר עליו: מכה ב וקמץ חד כתיב יו״ד מכי חרב במלחמה {ירמיה י״ח:כ״א}, כלומר מכה נמצא בשני מקומות בקמץ קטן (שהוא צירי), ובאחד מהם הוא ביו״ד. ובשאר מקראות גדולות דפוס ויניציאה הדפיסו המסורה ועם כל זה הדפיסו מכה בסגול. (ה) מחלל – לשון חלל, כמו למעלה (נ״א:ט׳) מחוללת תנין (ראב״ע רוזנמילר וגיזניוס), אלא ששם הוא בינוני פועל, וכאן הוא מקבל הפעולה. מפשעינו – בגלל פשעינו, כמו מחטאת נביאיה עונות כהניה (איכה ד׳:י״ג). מוסר שלומנו עליו – הייסורים המביאים שלום שהיו ראוים לנו באו עליו. ואולי כוונת הנביא היתה לומר שלומנו לשון שנת שלומים (למעלה ל״ד:ח׳), באו ימי השלום (הושע ט׳:ז׳), והשופט בשלום (מיכה ז׳:ג׳), ובעלי הנקוד הפכו לשון פורענות ללשון שלום וברכה. ובחברתו – עניין חבורה, וראוי היה להינקד ובחבורתו, אלא שבעלי הנקוד התחכמו ועשו אותו מענין חברה, כמו שעשה יונתן שתרגם: ובדנתנהי לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא, ומלת נתנהי היא משרש נהא שעניינו התחברות הלבבות לשוב בתשובה, כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳) תרגומו: ואתנהיאו כל בית ישראל בתר פולחנא דה׳, וכן ונקוו אליה כל הגוים לשם ה׳ (ירמיה ג׳:י״ז), תרגומו ויתנהון למפלח בה כל עממיא. ובחבורתו נרפא לנו – לתפארת המליצה הזכיר שני ענינים מתנגדים, והטעם על ידי מה שסבל הוא היינו אנחנו בשלום: והנה כל הענין הזה לא יצדק באמת, וכמו שהעיר רד״ק, כי לא יתכן שתסבול אומה אחת על עונות חברתה, אך לתפארת המליצה הנביא נותן כדברים האלה בפי האומות, להראות איך יכירו כי ישראל היו נקיים, והם היו החטאים. והנה הדבר ברור כי כל זה לא יתכן על גלות בבל, כי אז כמה אומות היו משועבדות תחת בבל כישראל, ולא מצאנו שהיה מצב ישראל קשה ממצב שאר אומות, אך זה צודק מאד בגלות הזאת, שהיו ישראל בכל דור ודור עם בזוז ושסוי, לא נעשה כן לכל גוי. (ו) כלנו כצאן – שדרכן לתעות וללכת הנה והנה. איש לדרכו – כל אחד אחר שרירות לבו, והכוונה על השחתת המעשים, לא על האמונות הכוזבות. הפגיע בו – עשה שיפגע בו וימצאהו. עון כלנו – העונש הראוי לכלנו. וכאן ראיתי להזכיר דעת אחרת בפירוש שלושת המקראות האלה (ד ה׳:ו׳) אשר מצאתי בפירוש כתב יד לספר הכוזרי אשר בידי, והמפרש מביא אותו בשם רבו בספרו עדות לישראל, שגם הוא פירוש לספר הכוזרי, וזה לשונו: הנביא ישעיה היה אומר כי גלותנו אינו מצד פשעינו וסכלותנו והעדר הידיעה ממנו, ולכן אמר תחלה הנה ישכיל עבדי, אך הוא לפשע וחטאת הדור ההוא, רצה לומר דור ישעיה, והוא אמרו אחריו והוא מחולל מפשעינו וגו׳, הטעם אנחנו עומדים בשלוה והוא עומד בייסורים, ומכתו וחבורתו הן רפואות לנו, כי הוא סובל מה שהיינו ראוים לסבול, ושלוותנו אינה מצד תום דרכינו, כי כלנו כצאן תעינו וגו׳, עכ״ל. ומי שירצה לסייעו יוכל לומר כי כן באמת תחלת גלות יהודה לא היתה אלא בגלל חטאת מנשה ודורו. (ז) נגש – לשון לא יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳), והוא נפעל עבר. והוא נענה – המפרשים פירשוהו לשון עינוי, ולפי זה נתקשו במלת והוא, עד כי מרטיני רצה להגיה נגש הוא ונענה, והסכים עמו רוזנמילר. וגיזניוס פירש שהיו נוגשים אותו, גם כי כבר היה מעונה. והנכון כדעת Coccejus שהוא לשון ענוה, כמו {שמות י׳:ג׳} עד מתי מאנת לענות מפני, אמר, היו נוגשים אותו, והוא לא היה מורד, אלא היה סובל בענוה ונמיכות הרוח, ולא יפתח פיו. וכן בלשון חכמים נעניתי לך מחול לי (ברכות כ״ח.), ענינו אני נכנע לך וכן נעניתי לך קום אכול (כתובות ס״ז:), נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש (יומא כ״ב:), ויש לתמוה על רש״י שפירש (בברכות) נעניתי לך, דברתי יותר מדאי. וכרחל לפני גזזיה – דמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ומלת נגש על הממון, כמו איש כערכו נגש את הכסף ואת הזהב (מלכים ב כ״ג:ל״ה), לא יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳). ולא יפתח פיו שבסוף הפסוק חוזר למשל השה והרחל, כלומר סוף דבר לא היה פותח פיו. וכל זה אמנם צודק מאד על ישראל בגלות, וכמו שכתב ראב״ע, ולא יצדק על הנביאים (כשיטת גיזניוס), שהרי אם לא היו פותחים פיהם באומץ לבב ובגבורה, לא היו נביאים, ואם היו חדלים מהתנבאות לא היה אדם שונאם. וגיזניוס הביא לראיה ולדוגמא דברי ירמיהו (י״א:י״ט), ואני ככבש אלוף יובל לטבוח, והוא לא יאה כי ירמיה מדמה עצמו לכבש לא מצד סבלנותו, אלא מצד שהיו אורבים לו והוא לא ידע, כמו שאמר מיד: ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות. ואיך יאמר כי ירמיהו היה סבלן כשה, ובפסוק שאחריו הוא אומר אראה נקמתך מהם. (ח) מעצר וממשפט לקח – רש״י ראב״ע ורד״ק פירשו שנגאל מצרותיו, וזה לא יתיישב בהמשך המאמר, ודון יצחק {אברבנאל} פירש שלוקחה ממנו הממשלה, ואם כן היה לו לומר עוצר ומשפט לוקח ממנו, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מרוב הצרה מת, אמנם לא יתכן שיקרא עינוי הצדיק בשם משפט. ולי נראה מעצר וממשפט – בלי עוצר ובלי משפט, כמו מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון (דברים ל״ג:י״א), בלי יקומון, והרבה ״מן״ מורים על השלילה, והכוונה שהומת בלא רשות השלטון ובלא גזירת המשפט, אלא כל מוצאו יהרגהו אם יחפוץ, כמו שהיה מצב ישראל בקצת הזמנים. עצר – שלטון וממשלה, כמו זה יעצור בעמי (שמואל א ט׳:י״ז), ואין מכלים דבר בארץ יורש עצר (שופטים י״ח:ז׳). ואת דורו מי ישוחח – רוזנמילר וגיזניוס פירשו ואנשי דורו מי היה מהם שישים על לבו כי מפשע עמי נגע למו, ולפי זה ״ומדורו״ היה לו לומר, גם אין לשון שיח מחשבה אלא דבור. ורש״י פירש מי יגיד כל התלאות אשר מצאוהו, אמנם אין זה ענין מלת דור. ואני אומר כי את זה כמו עם, והטעם כמו כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכ״ז:ה׳), מי היה עומד להליץ בעדו ולדבר עם בני דורו ולהוכיחם על מה שעושים עמו. ואמר ישוחח, כי אפילו שיחה קלה לא נמצא מי שידבר בעדו, ואמר את דורו כי כל בני הדור יחדו רדפוהו, לא עם אחד ולא שנים. מפשע עמי – כמו עמים, כמו הרודד עמי תחתי (תהלים קמ״ד:ב׳). נגע למו – מפשע העמים שהיו הם עצמם חייבים לסבול הנגע שסבל הוא. נגע למו – אשר נגע למו (Martini et Hensler), ואחרים פירשו בא הנגע להם (ואמר להם כי עבד ה׳ הוא כולל כל ישראל), ורחוק בעניני שייאמר כמליצה הזאת נגע לו, מכה לו, על בוא הנגע על האדם. ובתרגום יווני המיוחס לשבעים זקנים מתורגם כאלו כתוב נגע למות, ודבקו בנוסחא זאת Koppe, Lowth, Kennicott, Michaelis, Houbigant, Cappellus. אמנם איך יאמר נגע למות שנראה כי עדיין לא מת, וקודם לכן כבר אמר כי נגזר מארץ חיים, ואחר כך אומר ויתן את רשעים קברו. (ט) ויתן את רשעים קברו – נקבר בלא כבוד כרשעים. ואת עשיר במתיו – להיות מלת מות בלתי מקבלת הרבוי (אם לא בפסוק מותי ערלים תמות – יחזקאל כ״ח:י׳ – וגם שם לא יתכן באמת שתהיה המלה הרבוי מן מות, כי עם היחיד מדבר, ואיך ימות אדם אחד מיתות הרבה), נראה לי כדעת ראב״ע ואחריו Lowth, Martini, Lokemacher, וגיזניוס בדפוס שני לפרש לשון במה, והכוונה בנין מפואר על הקבר: והנה רוב המפרשים פירשו עשיר כמו רשע, ואין טעם שיכנה כאן הרשע בשם עשיר, גם אין שום עדות ברורה לזה משאר מקראות, על כן נראה לי הטעם היה קברו את רשעים, והוא צדיק, והיה משפטו שיהיו לו במות על קברו כמו העשיר, לזכר צדקתו. במתיו – הבמות הראויות לו, כמו חליינו ומכאובינו למעלה. על לא חמס עשה – לא על חמס שעשה, כי לא עשה חמס, וכיוצא בזה על לא חמס בכפי (איוב ט״ז:י״ז). (י) וה׳ חפץ דכאו החלי – דכאו נראה לי כדעת Gussetius דכא שלו, המדוכה על ידו, והיה ראוי להינקד דכאו בקמץ, ובא בשוא, כמו מקדשו {במדבר י״ח:כ״ט}, נדחו {שמואל ב י״ד:י״ג}, ומצאנו דכא או דכה בכנוי, לשון שקר ישנא דכיו (משלי כ״ו:כ״ח), ולענין פירוש המקרא אני מפרש וה׳ חפץ שהמדוכה על ידו, אשר הוא החלי אותו, אם תשים אשם נפשו יראה זרע וגו׳, וזה המשך דברי האומות לעתיד לבא. החלי – מענין חולי, הפעיל עבר, והיה משפטו החלה, ובא על דרך נחי ל״א, כמו המציא וכמו שמצאנו תחלואים, והוא על דרך לשון ארמית (אגלי, הגלה), וכן בלשון חכמים העני {משנה שקלים ג׳:ב׳}. אם תשים אשם נפשו – אם נפשו תמסור עצמה למיתה כקרבן אשם (תשים: תשים עצמה, כמו לבא המס שבעים בני ירובעל ודמם לשום על אבימלך אחיהם – שופטים ט׳:כ״ג – שענינו כדי שיבוא חמס בני ירובעל ודמם, וישים עצמו על אבימלך), וכן אשר שם לו בדרך (שמואל א ט״ו:ב׳), כלומר שיסבול צרותיו לכפרת עונותיו, ויצדיק עליו את הדין, אז גם בהיותו בגלות ה׳ חפץ כי המדוכה הזה שהוא החלי אותו יראה זרע ויאריך ימים ולא יאבד ולא ייכרת, עד כי לבסוף חפץ ה׳ בידו יצלח, וחפץ ה׳ הוא שוב כל העמים לדעת אחדותו ולעבדו, כי זה יהיה על ידי הנסים והנפלאות שיעשה ה׳ לישראל בגאולה העתידה. וכאן נשלם מאמר האומות, אחר שיודו כי מה שסבלו ישראל בגלות היה שלא כדין, ושיותר היו הגוים עצמם ראוים להיענש, ולא ישראל, ושבזכות שהיו ישראל מצדיקים עליהם את הדין בימי הרעה, שמרם ה׳ והמשיך מציאותם עד בוא עת גאולתם, אשר היא לטובת העולם כלו. והמפרשים ורוזנמילר פירשו דכאו כמו לדכאו, והוא קשה, שיזכיר לשון חפץ בעינוי עבדו הצדיק, והיה לו לומר וה׳ אמר, כי לשון חפץ לא יורה על הרצון לבד, אלא על דבר שהאדם רוצה אותו בשמחה, וזה טעם החפוץ אחפוץ מות רשע (יחזקאל י״ח:כ״ג). ועוד החלי חסר וי״ו החבור, וענינו לפי דעתם חפץ לדכאו והחלי אותו. וגיזניוס פירש דכאו שם מן דכא (והדגש מיותר), עינוי שלו, וה׳ חפץ והחלי עינויו, כמו החליתי הכותך (מיכה ו׳:י״ג), מכה נחלה (ירמיה י״ד:י״ז), ועדיין חסרה הוי״ו, ונשארה מליצת וה׳ חפץ על עינוי הצדיק. ולפירושי הסרה מלת אשר אחר מלת חפץ, כמו {ישעיהו מ״ב:כ״א} ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה, ענינו חפץ שיגדיל תורה, ועוד חסרה מלת אשר אחר דכאו, דכאו אשר החלי, כמו מאנוש ימות {ישעיהו נ״א:י״ב}, וחבריו רבים. אם תשים אשם נפשו – אם נפשו תשים עצמה אשם, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו אשם קרבן לכפר על הגוים, כטעם אכן חלינו הוא נשא (למעלה פסוק ד׳), וזה שקר, כי אף על פי שהגוים יאמרו חלינו הוא נשא מצד שבאו על ישראל הרעות הראויות לבא עליהם, איך יאמרו כי ישראל נתנו עצמם לכפר בעדם? והלא לא לכך נתכוונו ישראל בסבלם הגלות, ולא ידעו מאומה שעינוייהם יועילו לשאר עמים. ומלבד זה הוא שקר שיהיה זה ענין מלת אשם, כי לא מצאנו אשם אלא לכפרה על המביא אותו, ולא בשביל אחרים, כי עקר הוראת שרש אשם הוא חרטה, ואיך יתחרט ראובן על עונות שמעון? והכפרה בשביל אחרים, כופר ופדיון תיקרא, ולא אשם. יראה זרע יאריך ימים – המפרשים ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לאחר הגאולה, והוא רחוק שיתאר הגאולה בתארים האלה שאין בהם דבר יוצא מן המנהג הטבעי. ולפירושי הענין על זמן הגלות. ושבעים זקנים ויונתן תרגמו דכאו מענין לשון ארמית, לטהרו, תרגום טהור דכי, ונראה כי כן גם כן דעת רש״י, אמנם אין שרש דכא או דכה נמצא בשום מקום במקרא על ההוראה הזאת, אך מצאנו במקומו שרש זכה, ובארמית נתחלפה הזי״ן בדל״ת, כמו זכר דכר. ור׳ מאיר אבירניק והחכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו} תרגמו וה׳ חפץ דכאו החלי בתמיהה, וכי יחפוץ ה׳ לדכאו ולהחלותו לעולם? לא, אמנם אחר שמסר נפשו כאשם יראה זרע וגו׳. אך לפי זה נראה שהיה לו לומר וה׳ יחפוץ, לא חפץ, כמו ואתה תירשנו (שופטים י״א:כ״ג), ואתה תנצל (למעלה ל״ז:י״א). והנה ממה שהזכיר למעלה ויתן את רשעים קברו, כאלו כבר מת, וכאן אומר יאריך ימים, נראה ברור שאינו מדבר על איש אחד, כי אם על האומה. ויש משיבים ומפרשים זרע שיאריך ימים אף על פי שהוא כבר מת, וממה שאכתוב למטה על ״יראה ישבע״ יתבאר שאין הדבר כן. (יא) מעמל נפשו – מכאן ואילך דברי האל. מעמל נפשו – חפשי מעמל נפשו (גיזניוס), קרוב למה שפירשתי למעלה מעוצר וממשפט לוקח, ועל כיוצא בזה כתב Gussetius כי כן בלשון רומי מלת absque נגזרה ממלת a ,ab שענינה מן. יראה ישבע – יראה זרע וישבע ימים (וכן מצאתי אחר כך לדון יצחק {אברבנאל}). והנה מאחר שהזכירו הגוים ענין יראה זרע יאריך ימים, ה׳ מקיים ההבטחה הזאת גם לעתיד, ואומר אם עד עתה היה רואה זרע ומאריך ימים בשכר מה שהיה סובל בגלות, עתה ייגאל מעמל נפשו, ועוד יוסיף לראות זרע ולשבוע ימים. וראב״ע ורד״ק פירשו יראה טוב עד שישבע, והנה העקר חסר. ורוזנמילר פירש יראה וימצא צרכו שישבע בו, וגיזניוס: ישבע במה שיראה. בדעתו – בחכמתו ובצדקתו וביראת ה׳ שבו, כמו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳), ואם לא ישמעו בשלח יעבורו ויגועו בבלי דעת (איוב ל״ו:י״ב), עיני ה׳ נצרו דעת ויסלף דברי בוגד (משלי כ״ב:י״ב) שענינו עיני ה׳ תצרנה איש דעת, כלומר איש צדיק וירא ה׳, וכן כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך (הושע ד׳:ו׳), בכל אלה הדעת היא הצדקה ויראת ה׳, כי דעת כמו חכמה, וחכמה על הרוב שם נאמר בספרי הקודש על ההליכה בדרכי הצדק וביראת אלהים, כי תחלת חכמה יראת ה׳ ויראת ה׳ ראשית דעת. בדעתו יצדיק צדיק עבדי – כאן הפסיק מאמר מעמל נפשו יראה ישבע, שלא היה אלא כנגד יראה זרע יאריך ימים שאמרו האומות, ומתחיל לספר שבח ישראל בימי הגלות, ואומר עבדי ישראל בדעתו ובצדקתו ויראת ה׳ אשר בו היה בימי גלותו מצדיק את הצדיק, כלומר היה מצדיק עליו את הדין, והיה מצדיק את אלהיו שהוא אל צדיק, והיה אומר צדיק הוא ה׳ כי פיו מריתי. יצדיק צדיק עבדי לרבים – כך היה מדתו של עבדי בזמן שהיה עבד לרבים, בזמן שהיה משועבד תחת יד המושלים והגדולים. ועונתם הוא יסבל – והיה סובל כל מה שהיו מרשיעים נגדו. והמפרשים פירשו זה לאחר הגאולה וזה לא יתכן, בעבור ועונותם הוא יסבול שאין ענינו אלא על זמן הגלות. ורוזנמילר, הנסלר, מרטיני ואחרים פירשו יצדיק את הרבים אחר גאולתו, הוא שסבל עונותם בגלותו, וכן דון יצחק {אברבנאל} פירש אף על פי שהרעו לו וסבל עונותם בגלות, וכל זה דחוק מאד. וגיזניוס אומר כי גם אחר הגאולה יסבול עונותם, על ידי שיחזירם למוטב, וזה רחוק יותר. ורש״י פירש על זמן הגלות, ופירש יצדיק צדיק עבדי לרבים שהיה דן דין אמת לכל הבאים לדון לפניו ומליצת יצדיק צדיק עבדי לרבים, ראב״ע ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר וגיזניוס פירשו הצדיק שהוא עבדי יצדיק את הרבים ויביאם לעבוד את ה׳, ולפי זה תקשה למ״ד לרבים, גם צדיק עבדי קשה. ור׳ מאיר אבירניק והחכם יצחק שמואל ריגייו תרגמו על זמן הגלות: ישבע עבדי עמל ויגון בגלותו, אך בדעתו יצדיק את עצמו, בלבו ידע כי צדיק הוא, ועל כן עונותם יסבול. ואין לשון הכתוב מדוייק לפי הפירוש הזה. (יב) לכן – זאת אעשה לו אחרי גאולתו. אחלק לו ברבים – אתן לו חלק בין הגדולים, אשים חלקו כחלק המושלים והנכבדים, שהיה עד עתה משועבד תחת ידם (De Wette וגיזניוס). ואת עצומים יחלק שלל – ועם עצומים (גיזניוס) כלומר כמו העצומים (כטעם ויתן את רשעים קברו {ישעיהו נ״ג:ט׳}) יחלק שלל, שיהיה גדול ונכבד בעיני העמים ויכבדוהו ויתנו לו מנחה ומס, ואם עם אחד ימאן לכבדו ויבוא להרע לו, הוא יילחם בו וישלול שללו. אחלק לו ויחלק שלל: לשון אחד לשתי הוראות, לתפארת המליצה. וראב״ע ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר פירשו אחלק לו נחלת גוים רבים, והוא יחלק שלל גוים עצומים, ואין הלשון מדוייק. ור׳ מאיר אבירניק והחכם יצחק שמואל ריגייו פירשו אחלק לו ברבים אתן לו שכרו בפרהסיא לעיני כל העולם, וזו הוראת מלת ברבים בלשון חכמים, לא בלשון מקרא, גם ואת עצומים שאחריו מוכיח כי ברבים מלשון רבים ועצומים. הערה – גילה, כמו את מקורה הערה {ויקרא כ׳:י״ח}, כדעת יש אומרים שהביא ראב״ע, והטעם לא חשך ממות נפשו, לא הציל עצמו בהמרת דתו. וכל שאר המפרשים פירשו לשון שפיכה, כמו ותער כדה {בראשית כ״ד:כ׳}, אל תער נפשי {תהלים קמ״א:ח׳}, ורחוק בעיני, כי אמנם לא שפך הוא את נפשו. ואת פשעים נמנה – סבל שיקראוהו פושע בעבור דבקותו באמונת אבותיו. והמליצה הזאת ראיה גדולה נגד האומרים כי עבד ה׳ הנזכר כאן הוא הנביא או הנביאים, כי מעולם לא נחשבו הנביאים כפושעים, אבל היו הפושעים שונאים אותם על אודות תוכחותם הקשות. ולפשעים יפגיע – היה מתפלל בעדם, כמו הפגיעו במלך לבלתי שרוף את המגילה (ירמיה ל״ו:כ״ה) (ראב״ע רד״ק דון יצחק {אברבנאל} וגיזניוס). והנה הלשון הזה ולפושעים יפגיע מוכיח כי הוא חטא רבים נשא ענינו שהיה סולח לעוון המציקים לו, כטעם נושא עון {שמות ל״ד:ז׳}, שא נא חטאתי {שמות י׳:י״ז}, שא נא פשע אחיך {בראשית נ׳:י״ז} וחבריהם, שאם אין אתה אומר כן אין שום יחס וקשר בין והוא חטא רבים נשא ובין ולפושעים יפגיע. והנה עתה ידענו באיזו זכות יהיו ישראל נגאלים והוא בזכות שיסבלו הצרות והמות, ויסלחו למציקים להם ויתפללו בעדם, כלומר שיאהבו את העמים, ולא ישנאום אף אם יגמלו להם רעה.

Hoil Moshe Yeshayahu 42הואיל משה ישעיהו מ״ב

נבואה על עם ישראל, שהם כולם כאחד שוים בעבודת ה' (דעת רש"י ובחר בה גם שד"ל).

Hoil Moshe Yeshayahu 49:1הואיל משה ישעיהו מ״ט:א׳

קראני – הכנוי מוסב לישראל. מבטן – מראשית היותי לעם (וכן למעלה סי׳ מ״ד פסו׳ ב׳ וכ״ד).

Hoil Moshe Yeshayahu 52:13-14הואיל משה ישעיהו נ״ב:י״ג-י״ד

(יג) ישכיל – ויצליח עבדי ישראל. (יד) כאשר וגו' – במדה מופרזת סבלת בגלות, ובמדה מופרזת תשכיל בצאתך חפשי.

Hoil Moshe Yeshayahu 53הואיל משה ישעיהו נ״ג

(א) לשמעתנו – הגוים שעליהם נדבר בפסוק הקודם אומרים מי היה מאמין אם היינו משמיעים לו דבר זה (תקומת ישראל)? (ב) כיונק – כענף קטן. ונראהו – למען נשתדל לראותו. ונחמדהו – לבעבור נחמדהו. (ג) וחדל אישים – שכל איש (אדם שלו "יש״, כלו' אדם חשוב) יחדל ויפרוש ממנו. וכמסתר וגו' – וכאילו מכריח לכל פנים שיסורו מהביט בו. (ד) אכן – באמת יותר היינו אנו ראוים לסבול; ואנחנו חשבנו מאחר שהוא סובל, ודבר לא יארע בלתי רצון האלהים, ראוי הוא לכך מחמת רשעו. (ה) מחלל – מדוכה ביסורין (עמ״ש נ״א:ט'). מוסר וגו' – שלום לנו והוא סובל תחתנו; ושד״ל הביא הדעת שהיה ראוי לנקדו שִׁלּוּמֵנוּ (באו ימי הַשִּׁלּוּם, הושע ט׳:ז'), יסורין הראוים לנו לגמול ושילום עונינו. ובחברתו – היתת החי״ת ראויה לפתח, והבי״ת לדגש. (ו) הפגיע בו – צוה שיפגע בו. (ח) מעצר – ובשופטים (י״ח:ז') מנוקד עֶצֶר, ושניהם להוראת שררה: ושתי הממי״ן כאן לשלילה. ולקח – ר״ל נעדר וחסר לא בלבד כל שררה, כי גם כל משפט. ואת דורו – ומי דבר בעדו ולתועלתו עם בני דורו; לעיני כולם מה שסבל היה לפי הדין. כי – כאשר. עמי – חסרה המ״ם והראוי עמים (הרודד עמי תחתי, תהלים קמ״ד:ב') שד״ל. (ט) במתיו – בעוד שמצבות מפוארות וגבוהות כמו במות כדרך שמקימים על קבר העשירים היו ראויות לו, ודחוק; ולכאורה נראה שבא כאן עשיר להוראת רשע (בהיפוך אותיות). ובמתיו – היה ראוי להיות בְּמוֺתוֺ, ובזה הענין ברור, אבל יש הרבה להחליף; עתה הבוחר יבחר. (י) וה' חפץ – מקרא קשה מאד; ה׳ חפץ שהיותו מדוכא, מה שאחרים מדכאים אותו וגורמים לו חוליים ומכאובות, אם נפשו תשים (פעל עומד) ותחשוב עצמה, כלו' סִבְלָהּ, כקרבן אשם וחרטה. בידו – ועל ידו יצלח חפץ ה׳ שיבוא יום וכל יושבי תבל יכירו אחדותו; ואם ישראל בגלותו היה אומר נטשני ה׳ והיה בוחר נם הוא בעבודת אל נכר, דעת אחדות ה׳ היתה חדלה מן העולם, ודעתו זאת המתיקה לו גורלו. (יא) מעמל וגו' – מדות טובות שקנה לו בגלותו תגרמנה לו הצלחה בצאתו חפשי. בדעתו – ובינתו שקנה לו. יצדיק צדיק (ע"ד ירחק-חק ודומיו) עבדי יצדיק הרבה "לרבים״ הבלתי סובלים והוא סובל, יַרְאֶה אותם כאילו הם צדיקים ולא הוא. (יב) אחלק – לו חלק נעים. ברבים – נרדף לעצומים שאחריו, א״כ הוראתו בין הגדולים. עצומים – גבורים בעלי עצמה. הערה – (ממקור את מקורה הערה, פ׳ קדושים) לא כסה והסתיר נפשו רק גִּלָּה אותה לעין כל, שאם יחפצו יטלוה ממנו. יפגיע – היה מתפלל בעדם אעפ״י שהיו עושים עמו רעה; וכל הנמצא בסי' זה יתכן לגלות בבל ולגאולת ב״י ממנה, אבל יותר ויותר לגלות זו, ולגאולתנו העתידה, וכמה וכמה מהבטחות סי' זה נתקיימו כבר ברוב ארצות העולם ששם ימצאו ב״י בשופע.