EN/HEע/E

Did the Amalekite Kill Shaul?

Sources

Shemuel I 31שמואל א׳ ל״א

(א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. (ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. (ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. (ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. (ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. (ו) וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. (ז) וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן. (ח) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. (ט) וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. (י) וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן. (יא) וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. (יב) וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. (יג) וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.

Shemuel II 1:1-16שמואל ב׳ א׳:א׳-ט״ז

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם. (ב) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי. (ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ. (ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. (ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי. (ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה (ויאמר) [וָאֹמַר] אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. (י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. (יא) וַיַּחֲזֵק דָּוִד (בבגדו) [בִּבְגָדָיו] וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. (יב) וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. (יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'. (טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד (דמיך) [דָּמְךָ] עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'.

Shemuel II 4:8-12שמואל ב׳ ד׳:ח׳-י״ב

(8) And they brought the head of Ish-bosheth unto David to Hebron, and said to the king: 'Behold the head of Ish-bosheth the son of Saul thine enemy, who sought thy life; and the Lord hath avenged my lord the king this day of Saul, and of his seed.' (9) And David answered Rechab and Baanah his brother, the sons of Rimmon the Beerothite, and said unto them: 'As the Lord liveth, who hath redeemed my soul out of all adversity, (10) when one told me, saying: Behold, Saul is dead, and he was in his own eyes as though he brought good tidings, I took hold of him, and slew him in Ziklag, instead of giving a reward for his tidings. (11) How much more, when wicked men have slain a righteous person in his own house upon his bed, shall I not now require his blood of your hand, and take you away from the earth?' (12) And David commanded his young men, and they slew them, and cut off their hands and their feet, and hanged them up beside the pool in Hebron. But they took the head of Ish-bosheth, and buried it in the grave of Abner in Hebron.

(ח) וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן י"י לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ. (ט) וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי י"י אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכׇּל צָרָה. (י) כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה. (יא) אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ. (יב) וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.

Josephus, Antiquities of the Jews 7:14:7יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ז׳:י״ד:ז׳

But Saul himself fled, having a strong body of soldiers about him; and upon the Philistines sending after them those that threw javelins and shot arrows, he lost all his company except a few. As for himself, he fought with great bravery; and when he had received so many wounds, that he was not able to bear up nor to oppose any longer, and yet was not able to kill himself, he bade his armor-bearer draw his sword, and run him through, before the enemy should take him alive. But his armor-bearer not daring to kill his master, he drew his own sword, and placing himself over against its point, he threw himself upon it; and when he could neither run it through him, nor, by leaning against it, make the sword pass through him, he turned him round, and asked a certain young man that stood by who he was; and when he understood that he was an Amalekite, he desired him to force the sword through him, because he was not able to do it with his own hands, and thereby to procure him such a death as he desired. This the young man did accordingly; and he took the golden bracelet that was on Saul's arm, and his royal crown that was on his head, and ran away. And when Saul's armor-bearer saw that he was slain, he killed himself; nor did any of the king's guards escape, but they all fell upon the mountain called Gilboa.

Radak Shemuel I 31:5רד״ק שמואל א׳ ל״א:ה׳

כי מת שאול – קרוב למיתה כמו בצאת נפשה כי מתה כי לא מת עדיין עד שהמיתו העמלקי כמו שאמר הוא בבשורתו לדוד ואפשר כי כזב העמלקי כי לא המיתו הוא אלא מצאו מת אחר שנפל על חרבו ולמצוא חן בעיני דוד לפי מחשבתו אמר כן.

Radak Shemuel II 1:6-16רד״ק שמואל ב׳ א׳:ו׳-ט״ז

(ו) נקרא נקריתי – במקרה באתי שם לא מדעתי שאמצא אותו שם ונקרא מקור מנפעל שלם בנו"ן כמו נשאול נשאל דוד. נשען על חניתו – מהמכה שנפל על חרבו. ובעלי הפרשים – מחנות הפרשים כתרגומו משירית פרשיא וכן תרגם בעל גד מישר גד ויש לפרש בעלי הפרשים ראשי הפרשים והממונים עליהם. (ח) ויאמר אליו עמלקי אנכי – כן כתיב וקרי ואומר והקרי מבואר והכתוב ר"ל כי אחר אמר לו כי הוא עמלקי לפי ששאול הרג עמלקיים לא אמר עמלק אנכי. (ט) כי אחזני השבץ – שם חולי אולי יקרה לאדם מחמת מכת חרב ותרגם יונתן ארי אחדני רתיתא, ובדרש עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתנת תשבץ שהרגתי וי"מ הפרשים לובשים תשבץ כמו שאומר ובעלי הפרשים הדביקוהו. כי כל עוד נפשי בי – בעוד שנפשי בי ואל יהרגוני הערלים ולפירו' האחר אמר כי כל כך אצטער מחמת המכה שעדיין נפשי בי לכך אני רוצה שתקרב את מיתתי. (י) ואמותתהו – הוי"ו פתוחה ומשפטה להיות בקמץ כי הענין לעבר וכמוהו ואשפך ואכסך משי הוי"ו פתוחה והענין לעבר ופירשו הקדמונים לפי שכזב שלא המיתהו שהרי הוא נפל על חרבו ומת לכך נפתחה וי"ו ואמותתהו. אחרי נפלו – אחרי שנפל על חרבו לא היה יכול לחיות מחמת המכה וקרבתי את מיתתו כמו ששאל ממני או פירושו כי לא היה יכול לחיות שהרי הפרשים השיגוהו והיו קרובים לבא עליו ויהרגוהו ורצה שאהרגהו אני ולא הם. (יא) ויחזק דוד בבגדיו – מכאן למדו רבותינו ז"ל שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב ב"ד שאול זה נשיא ויהונתן זה אב ב"ד וכן על רוב צבור כמו שנאמר ועל עם ה' ועל בית ישראל ולמדו לפי שפרט אותם משמע שעל כל אחד ואחד מהם חייב לקרוע וכתב בבגדו שאין אדם חייב לקרוע אלא עליון וקרי בבגדיו כי דוד קרעם כלם כי קרע על שאול לבדו וקרע על יהונתן וקרע על עם ה'. (יב) ומה שאמר על עם ה' ועל בית ישראל – והכל אחד כפל הענין לרוב הצרה כלומר בית ישראל נפלו בחרב והם עם ה' או אמר כן לפי שהיו רוב ישראל שם, ובדרש מפני מה לא פירש הכתוב כמה חללים נפלו בהר הגלבוע על שם אל תגידו בגת אל תבשרו וגו'. (יג) אי מזה אתה – לא שאל מאיזה עם שהרי שמע מספור דבריו כי עמלקי הוא אלא שאל לו מאיזה מקום כלומר אם היה גר בארצו שהיא ארץ עמלק ואיך נקרה אל המלחמה והוא ענה כי גם אביו בא מארץ עמלק וגר בארץ ישראל וכן פירש כל גר סתם ויש מהם גר שנתגייר ושב לדת ישראל ואפשר שזה ר"ל כשאמר בן איש גר עמלקי שנתגייר ושב לדת ישראל. (טז) דמך על ראשך – כלומר אתה גרמת על עצמך מיתתך וי"ת חובת קטולך תהי ברישך ר"ל דמי שאול שהרגת ישובו על ראשך ואפשר כי לכך כתב דמיך דם שאול ודמך שניהם על ראשך.

Ralbag Shemuel I 31:4רלב״ג שמואל א׳ ל״א:ד׳

פן יבאו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי – היה ירא שימיתוהו באכזריות גדולה מפני מה שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו. ויקח שאול את החרב ויפל עליה – ידמה מזה המקום שכחש העמלקי שאמר לדוד שכבר הרג שאול ואולם אמר זה למצא חן בעיני דוד כי יודע היה שנאת שאול אל דוד ואפשר כי לא מת שאול בנפלו על חרבו והשלים להמיתו זה הגר העמלקי כמו שספר לדוד והוא יותר נכון לפי מה שאחשוב.

Ralbag Shemuel II 1:6-10רלב״ג שמואל ב׳ א׳:ו׳-י׳

(ו) והנה שאול נשען על חניתו – ידמה שאחר שנפל על חניתו וראה שלא דקרהו היה שאול נשען עליו בכח להשלים הדקירה וכאשר ראה כי לא יכול על זה אמר לנער העמלקי שימותתהו. (ט) כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי – הרצון בזה לפי מה שאחשוב שהלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות ואמר שאול שהחנית שנפל עליו אחז לו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין ובקש ממנו שימיתהו שלא יתעללו הערלים בו. (י) כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו – ר"ל שלא התיר לעצמו הריגת שאול אלא מפני שנתברר לו שאי אפשר שיחיה אחרי נפלו על חרבו אם מצד המכה שהוכה בו אם מפני שלא יוכל לנוס ולהמלט מן שונאיו שהשיגוהו.

Ralbag Shemuel II 1:14רלב״ג שמואל ב׳ א׳:י״ד

ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך – יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו, אלא שהתשובה בזה איננה ממה שיקשה וזה שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו כמו שהתבאר בגמרא כ"ש בהמתת המלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה כ"ש על המתת המלכים ואעפ"י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערה ואעפ"י שהיה רודפו והיה מותר להרגו, וידמה שזה הנער המבשר לא היה גר צדק ואעפ"י שאמר בן איש גר עמלקי כבר אמר זה להורות שאינו עמלקי באמת אבל אביו התגורר בארץ עמלק וזאת היתה תשובתו לדוד כי כבר ידע דוד מפיו כי עמלקי הוא אבל שאל לו על המקום שהיה חונה בו והוא השיב כי בעבור המקום נקרא עמלקי לא שהיה ממשפחת עמלק.

Abarbanel Shemuel I 31:1אברבנאל שמואל א׳ ל״א:א׳

השאלה השנית מי הרג את שאול? אם נאמר שהעמלקי הרגו כמו שספר לדוד, איך לא ספרו הכתוב במאורע? ואמר לבד ויקח שאול את החרב ויפול עליה ויקרא נושא כליו כי מת שאול וגו', יורה שעל חרבו מת. ואם נודה שכן קרה, ר"ל שהוא המית עצמו, יקשה מאד סיפור הנער העמלקי שלא זכר דבר מהחרב אשר נפל עליה, ואמר לדוד ואעמוד עליו ואמותתהו וגו', ואם נאמר ששקר באמונתו וכזב בדבריו, יקשה מי הגיד לו שהפרשים הדביקוהו? ואיך הביא הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו אל דוד?

Abarbanel Shemuel I 31:4אברבנאל שמואל א׳ ל״א:ד׳

ולזה אמר לנושא כליו שלוף חרבך ודקרני בה פן יבאו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ר"ל שראשונה יתעללו בו ובאחרונה ידקרוהו, אז יהיה ודקרונו באופן נבזה וייתעללו בי באותו הדקור דרך נקמה ובזיון. והנה נערו לא אבה שלוח יד בו, ויקח שאול את החרב ויפל עליה ונכנסה בו באופן שמת מיד, ולפי זה כחש העמלקי במה שאמר לדוד שהוא הרג לשאול, ואולם אמר זה למצוא חן בעיני דוד כי יודע היה שנאתו לשאול. ואפשר לומר שלא מת מיד עם הכאת החרב ואז הוצרך לקרוא אל הנער העמלקי שימותתהו, באופן שלא ימצאוהו הפלשתים עדין גוסס ויתעללו בו, והכתוב לא ספר בכאן כי אם מה שעשה שאול לבד אבל העמלקי הוא הרגו כדבריו והוא היותר נכון.

Abarbanel Shemuel II 1:5-16אברבנאל שמואל ב׳ א׳:ה׳-ט״ז

(ה-ו) ודוד שאל לו איך ידע זה האם היה עד ראיה או שידעו מפי השמועה? והוא השיבו נקרא נקריתי בהר הגלבוע, ר"ל שבמקרה בא שמה אצל שאול כי לא היה מאנשיו העומדים סביבו. ואמרו והנה שאול נשען על חניתו, ר"ל שכבר נפל על החרב והוכה והיה נשען על חניתו, כי לא יכול לעמוד מפני המכה, או שקרא חניתו החרב אשר נפל עליה והיה נשען עליה בכח להשלים הדקירה כדי שימות. והרכב ובעלי הפרשים ר"ל שרי הפרשים והממונים עליהם הדבקוהו לתפשו. ויפן, כלומר שאול (שזכר) פנה אחריו, (ט) ויאמר אלי עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ר"ל שביקש ממנו שימותתהו לפי שאחזהו השבץ, והוא החולי הממית, רמז למה שנפל על החרב ואחזהו המות, ואם כן לא ימלט ואין היזק אם יהרגהו כי כבר הוא כמת. עוד אמר שיצטרך לשימיתהו לפי שעדין נשמתו בו ולא מת מההכאה ולכן יצטרך שיהרגהו, הנה א"כ נתן בדבר שתי סבות, אחת מפאת המות הדבקה בו, ואחת מפאת החיים שעדיין מסתבבים בו. ורלב"ג פירש שהיה לבושו משובץ להוסיף לו חוזק, באופן שלא יוכל אדם לחתכו בקלות, ואמר שאול שהחנית אשר נפל עליו אחז בו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו. ובמדרש תנחומא פר' מצורע אחז"ל אחזני השבץ, עון הכהנים (שלובשים כתונת תשבץ) שהרגתי. ואחרים פירשו בו לובשי תשבץ שהיו אוחזים בו כמו שאמר ובעלי הפרשים הדביקוהו. (י) וספר הנער שהוא המית את שאול, ר"ל כי אחרי היותו מוכה מהחרב או החנית השלים להרגו, וז"ש כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו, ר"ל שמיד אחרי שיפול ארצה לא יחיה עוד. או אמר אחרי נפלו על החרב לא יחיה מחמת המכה, ואני גמרתי מיתתו כמו ששאל ממני. ... (יג) והנה דוד שאל את הנער אי מזה אתה? ואין פירושו מאיזה עם היה, כי כבר אמר שהיה עמלקי ולא מאיזה מקום מעמלק כמו שחשב רד"ק, אבל חשב דוד שהנער הזה עם היותו עמלקי היה משרת איש מזרע אחר, כמו שהיה הנער אשר הביאו אל גדוד עמלק שהיה איש מצרי ומשרת איש עמלקי, וזהו אמרו אי מזה אתה? ר"ל מאיזה אדם אתה, כי ראהו נער וחשב שהיה משרת ומשמש לאדם אחר, והוא השיבו בן איש גר עמלקי אנכי, ר"ל שלא היה משרת אדם אחר, ולא היה לו אדון כי היה עם אביו ועמו הלך למלחמה, ולזה נתיחס אל אביו ואמר בן איש גר עמלק אנכי, ר"ל עמלקי שנתגייר. והנה בראשונה לא אמר שהוא גר אבל אמר עמלקי אנכי, אולי מאשר ראה את דוד חוקר מאד בדבר שינה האמת ואמר שהוא גר עם היותו כזב. (יד-טז) ודוד הוכיחו איך שלח ידו במשיח ה' לשחתו? ויצו את נערו להמיתו, ויאמר פיך ענה בך, ר"ל אולי שכזבת בדבריך, ושלא הרגת את שאול כאשר אמרת, אבל המשפט הזה הוא על פי דבריך, וזהו דמך על ראשך כי פיך ענה בך וגומר. ובפסוקתא פר' בשלח א"ר יצחק אותו נער דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמיך בראשך דמיך כתיב, אמר ליה דוד דמים רבים שפכת בנב עיר הכהנים, וכן הביאו בתנחומא. והנה צוה דוד להרוג את הנער העמלקי הזה, לפי שעל פי התורה האומר לחבירו חבול לא יחבול ואם חבל חייב, כמו שתבאר בתלמוד (ב"ק צ"ח.) כל שכן בענין המיתה, וכ"ש על המתת המלך, ואין מצות שאול אליו ממה שתנצל אותו מהעונש כן, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? ועם היותו שלא היו שם עדים בדבר, הנה הרגו דוד לא להיותו הדין כך כי אם להוראת שעה, ובראותו הנזר והצעדה על ידו שהיה מאמת דבריו, וגם לדעתו שהיה עמלקי וחשב שלהיותו ממשפ' עמלק השתדל להנקם משאול בעבור מה שעשה לעמו, ולכל הסבות האלה צוה להרגו כדי שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות. ועם זה התבארו והותרו השאלות שנית ושלישית, בהסכמת דברי העמלקי עם הספור וזה הטעם במיתתו כפי הראוי להוראת שעה.

Prof. Moshe Tzvi Segal Shemuel II 1:5-10פרופ׳ מ״צ סגל שמואל ב׳ א׳:ה׳-י׳

ספור זה מתנגד למסופר בש"א ל"א:ד', ולכן סוברים החדשים שיש כאן מקור אחר שונה מהמקור של ש"א ל"א, ולפי המקור כאן מת שאול ביד העמלקי. ואמנם אפשר שיש כאן מקור אחר, היינו מקור תולדות דויד, בעוד שבש"א ל"א יש לנו מקור תולדות שאול (השוה בפתיחה לש"א כ"ח), אך אין לומר משום זה שבעל המקור כאן האמין לספורו של העמלקי, או שדויד עצמו האמין לדבריו. האמת היא שהעמלקי כיזב והמציא את ספורו כדי למצא חן בעיני דויד. ושקרותו נראה לעין באמרו "נקרא נקריתי בהר הגלבע", כי באמת היה העמלקי אחד מאספסוף של ריקים ושודדים שהיו רגילים ללכת אחרי הצבא לשדה המלחמה ולטוס על השדה אחרי הקרב כעיט טורף, לפשט את החללים ולהמית את הנפצעים האנושים כדי לשלול שלל, ובאופן זה מצא העמלקי את שאול נופל בגלבע, ואולי דקרו שנית כדי להיות בטוח במיתתו, ולקח מעל גופו את כלי מלכותו והוליכם אל דויד בתקוה לקבל שכר רב מדויד. והכותב מסר לנו את דברי העמלקי כמו שהם, אבל בלי רמז קל כי דבריו אמת. וכנראה גם דויד עצמו האמין רק בעצם העובדה שמתו שאול ויונתן מפני שראה בידי העמלקי את כלי המלכות, אבל לא האמין לדבריו שהוא המית את שאול לבקשתו, כי למה זה לא הוסיף לשאול אותו על אופן מיתתו של יונתן? ובכל זאת המית דויד את העמלקי כשודד שהעיד על עצמו שהוא הרג את משיח ה'. וכן מוכח מדברי דויד להלן (ד':י'): "המגיד לי לאמר הנה מת שאול", ולא אמר: הנה המתי את שאול. וכן בעל דה"א י' מוסר את ספור המעשה כמו בש"א ל"א, ולא הזכיר כלל את ספורו של העמלקי.

Prof. Yehuda Elitzur "HaNa'ar HaMagid UMishpato BeTziklag"פרופ׳ יהודה אליצור "הנער המגיד ומשפטו בציקלג"

לאור הדברים האלה אנחנו יכולים לעשות רקונסטרוקציה של המאורע, מה קרה פה באמת. גם הסתירה, שבודה שואל: בפרק ל"א:ח' כתוב: "ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים", ואילו בפרק א':י' כתוב שהנער לקח את הנזר ואת האצעדה - כמובן שאין כאן שום סתירה. פסוק ח בפרק לא אומר במפורש: "ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים", כלומר הקרב הסתיים, כמו שקרה על פי רוב בימים ההם, עם רדת הלילה והפלשתים באו רק למחרת, ואילו הנער העמלקי, אולי עם חבריו, היו משוטטים בסביבות הגלבוע והסתננו לשדה הקרב בלילה, וחיפשו במה הם יכולים לזכות לפני שיבואו הפלשתים המנצחים לפשט. היה לו כביכול לנער הזה מזל, שהוא נקלע אל המקום ששם הייתה מוטלת גווייתו של שאול, מצא את הנזר ואת האצעדה, לקח אותם כמובן, ואז עלה על דעתו הרעיון שיוכל לזכות בפרס כפול ומכופל, יקח את הנזר ואת האצעדה, ילך לדוד, יקבל פרס גדול ואולי אף יקנה שביתה בגדודו. כמו שהתחזה בצפון הארץ לעובר אורח ישראלי, כך יעמיד פנים אצל דוד שהוא חייל ישראלי שנמלט מן המערכה ויצליח. כלל לא עלה על דעתו, שיודה באוזני דוד שהוא עמלקי. למה יעשה שטות כזאת? אך כאשר הגיע לשם, נתברר לו שנפל בפח. המבטא שלו, ההופעה שלו, הדיבור שלו וכל מהותו וכל טיבו, מיד אמרו לו לדוד מי הוא. ואז היה צריך הנער להוסיף נדבכים על הסיפור המקורי שהכין לעצמו, והנדבכים האלה שהוסיף היו רעועים מאוד. ההודאה הכפולה שהוא עמלקי וה"נקרא נקריתי" הסגירוהו כליל. נודע לו, לדוד, ללא צל של ספק מי הוא האיש, והיה מוציאו להורג גם אלמלא היה בגלבוע, גם ללא זיקה כל שהיא לשאול, כי דוד היה רודף את העמלקים ועל אחת כמה וכמה מחבלים ומרגלים עמלקיים. הנער המגיד הזה הוא אחד "המגידים" - המודיעים שתפקידם היה לשוטט בארץ ולהגיד למחנה העמלקי מה שמתרחש בארץ ולשמש פה וידיים ועזר לפשיטות הקטלניות של העמלקים בארץ ועל זה נחרץ דינו, ולא על השאלה אם הרג את שאול או לא הרג את שאול.

Dr. Yechiel Tzvi Moshkovitz "Sipuro Shel HaNa'ar HAmeleki"ד״ר י״צ מושקוביץ "סיפורו של הנער העמלקי"

מטרת הספור היא להבליט את תגובתו של דוד בהודע לו דבר מותו של שאול, שירד לחייו עד הרגע האחרון, לעומת תגובתם של אחרים, שסבלו גם הם ממנו. לשם כך מתאר לפנינו המקרא את העמלקי, המעמיד פנים בבגדיו הקרועים ואדמה על ראשו, כאילו מתאבל על מות שאול ובאותו מעמד נופל ארצה לפני דוד מתרפס לפניו ומספר לו פרטים, שלפי השערתו עלולים למצוא חן בעיניו. תוך כדי כך אינו נתרע מלסלף במקתץ את העובדות ולומר כי הוא עצמו הרג את שאול. העמלקי גם דואג להפיק ריוח פוליטי מהתנהגותו לא רק בשביל עצמו (ע"י מסירת תכשיטי שאול) אלא בשביל כל בני שבטו, שבט העמלקי, שגורלו נתון כעת - כנראה - בידי דוד, שזה עתה ניצח אותם במלחמה, רק כך אפשר להבין את הדו-שיח בינו לבין שאול הגוסס, שהנער העמלקי דואג כל כך לשבצו בדו"ח שלו, זה שייך להתרפסותו לפני דוד. המקרא, המספר הגדול הזה, נשאר כל הזמן מאחורי הקלעים, אבל בכל זאת דואג לרמוז לנו, שהספור הזה, בשקר יסודו. לכן הוא מזכיר את החרב במקום הראשון ואת החנית המקור השני. השינוי הזה בא לחשוף את השקר ואת ההתכחשות של הנער המגיד, שלא הכיר אפילו את הפרטים החיוניים ביותר של המקרה. שאול בחרב נדקר וההנער בודה מלבו את ענין החנית. דוד הרגיש - כנראה - שיש לפקפק בנאמנותו של הנער וחקר אותו חקירה מדוקדת. התוצאה לא איחרה לבוא, הנער מתחיל לסגת. הוא מבין שהחטיא את המטרה ומתחיל לחשוש לגורלו. לכן הוא משנה את הודאותו הקודמת ביחד למוצאו. הוא אינו עמלקי יותר, אלא בן איש גר עמלקי כלומר ישראלי, שאין לדונו, לפי חוקי התורה, כמו בן נח. אבל הוא טעה, כי לפי חוקי המלכות גם איש מישראל נדון למות על חטא דומה.