Tzara'at
Sources
Biblical Texts
Shemot 4:1-7שמות ד׳:א׳-ז׳
(1) And Moses answered and said: 'But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice; for they will say: The lord hath not appeared unto thee.' (2) And the Lord said unto him: 'What is that in thy hand?' And he said: 'A rod.' (3) And He said: 'Cast it on the ground.' And he cast it on the ground, and it became a serpent; and Moses fled from before it. (4) And the Lord said unto Moses: 'Put forth thy hand, and take it by the tail — and he put forth his hand, and laid hold of it, and it became a rod in his hand — (5) that they may believe that the Lord, the God of their fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, hath appeared unto thee.' (6) And the Lord said furthermore unto him: 'Put now thy hand into thy bosom.' And he put his hand into his bosom; and when he took it out, behold, his hand was leprous, as white as snow. (7) And He said: 'Put thy hand back into thy bosom. — And he put his hand back into his bosom; and when he took it out of his bosom, behold, it was turned again as his other flesh. — | (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ י"י. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י [מַה זֶּה] (מזה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. (ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנׇס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ י"י אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. (ו) וַיֹּאמֶר י"י לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. |
Vayikra 13ויקרא י״ג
(1) And the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying: (2) When a man shall have in the skin of his flesh a rising, or a scab, or a bright spot, and it become in the skin of his flesh the plague of leprosy, then he shall be brought unto Aaron the priest, or unto one of his sons the priests. (3) And the priest shall look upon the plague in the skin of the flesh; and if the hair in the plague be turned white, and the appearance of the plague be deeper than the skin of his flesh, it is the plague of leprosy; and the priest shall look on him, and pronounce him unclean. (4) And if the bright spot be white in the skin of his flesh, and the appearance thereof be not deeper than the skin, and the hair thereof be not turned white, then the priest shall shut up him that hath the plague seven days. (5) And the priest shall look on him the seventh day; and, behold, if the plague stay in its appearance, and the plague be not spread in the skin, then the priest shall shut him up seven days more. (6) And the priest shall look on him again the seventh day; and, behold, if the plague be dim, and the plague be not spread in the skin, then the priest shall pronounce him clean: it is a scab; and he shall wash his clothes, and be clean. (7) But if the scab spread abroad in the skin, after that he hath shown himself to the priest for his cleansing, he shall show himself to the priest again. (8) And the priest shall look, and, behold, if the scab be spread in the skin, then the priest shall pronounce him unclean: it is leprosy. (9) When the plague of leprosy is in a man, then he shall be brought unto the priest. (10) And the priest shall look, and, behold, if there be a white rising in the skin, and it have turned the hair white, and there be quick raw flesh in the rising, (11) it is an old leprosy in the skin of his flesh, and the priest shall pronounce him unclean; he shall not shut him up; for he is unclean. (12) And if the leprosy break out abroad in the skin, and the leprosy cover all the skin of him that hath the plague from his head even to his feet, as far as appeareth to the priest; (13) then the priest shall look; and, behold, if the leprosy have covered all his flesh, he shall pronounce him clean that hath the plague; it is all turned white: he is clean. (14) But whensoever raw flesh appeareth in him, he shall be unclean. (15) And the priest shall look on the raw flesh, and pronounce him unclean; the raw flesh is unclean: it is leprosy. (16) But if the raw flesh again be turned into white, then he shall come unto the priest; (17) and the priest shall look on him; and, behold, if the plague be turned into white, then the priest shall pronounce him clean that hath the plague: he is clean. (18) And when the flesh hath in the skin thereof a boil, and it is healed, (19) and in the place of the boil there is a white rising, or a bright spot, reddish-white, then it shall be shown to the priest. (20) And the priest shall look; and, behold, if the appearance thereof be lower than the skin, andthe hair thereof be turned white, then the priest shall pronounce him unclean: it is the plague of leprosy, it hath broken out in the boil. (21) But if the priest look on it, and, behold, there be no white hairs therein, and it be not lower than the skin, but be dim, then the priest shall shut him up seven days. (22) And if it spread abroad in the skin, then the priest shall pronounce him unclean: it is a plague. (23) But if the bright spot stay in its place, and be not spread, it is the scar of the boil; and the priest shall pronounce him clean. (24) Or when the flesh hath in the skin thereof a burning by fire, and the quick flesh of the burning become a bright spot, reddish-white, or white; (25) then the priest shall look upon it; and, behold, if the hair in the bright spot be turned white, and the appearance thereof be deeper than the skin, it is leprosy, it hath broken out in the burning; and the priest shall pronounce him unclean: it is the plague of leprosy. (26) But if the priest look on it, and, behold, there be no white hair in the bright spot, and it be no lower than the skin, but be dim; then the priest shall shut him up seven days. (27) And the priest shall look upon him the seventh day; if it spread abroad in the skin, then the priest shall pronounce him unclean: it is the plague of leprosy. (28) And if the bright spot stay in its place, and be not spread in the skin, but be dim, it is the rising of the burning, and the priest shall pronounce him clean; for it is the scar of the burning. (29) And when a man or woman hath a plague upon the head or upon the beard, (30) then the priest shall look on the plague; and, behold, if the appearance thereof be deeper than the skin, and there be in it yellow thin hair, then the priest shall pronounce him unclean: it is a scall, it is leprosy of the head or of the beard. (31) And if the priest look on the plague of the scall, and, behold, the appearance thereof be not deeper than the skin, and there be no black hair in it, then the priest shall shut up him that hath the plague of the scall seven days. (32) And in the seventh day the priest shall look on the plague; and, behold, if the scall be not spread, and there be in it no yellow hair, and the appearance of the scall be not deeper than the skin, (33) then he shall be shaven, but the scall shall he not shave; and the priest shall shut up him that hath the scall seven days more. (34) And in the seventh day the priest shall look on the scall; and, behold, if the scall be not spread in the skin, and the appearance thereof be not deeper than the skin, then the priest shall pronounce him clean; and he shall wash his clothes, and be clean. (35) But if the scall spread abroad in the skin after his cleansing, (36) then the priest shall look on him; and, behold, if the scall be spread in the skin, the priest shall not seek for the yellow hair: he is unclean. (37) But if the scall stay in its appearance, and black hair be grown up therein; the scall is healed, he is clean; and the priest shall pronounce him clean. (38) And if a man or a woman have in the skin of their flesh bright spots, even white bright spots; (39) then the priest shall look; and, behold, if the bright spots in the skin of their flesh be of a dull white, it is a tetter, it hath broken out in the skin: he is clean. (40) And if a man's hair be fallen off his head, he is bald; yet is he clean. (41) And if his hair be fallen off from the front part of his head, he is forehead-bald; yet is he clean. (42) But if there be in the bald head, or the bald forehead, a reddish-white plague, it is leprosy breaking out in his bald head, or his bald forehead. (43) Then the priest shall look upon him; and, behold, if the rising of the plague be reddish-white in his bald head, or in his bald forehead, as the appearance of leprosy in the skin of the flesh, (44) he is a leprous man, he is unclean; the priest shall surely pronounce him unclean: his plague is in his head. (45) And the leper in whom the plague is, his clothes shall be rent, and the hair of his head shall go loose, and he shall cover his upper lip, and shall cry: 'Unclean, unclean.' (46) All the days wherein the plague is in him he shall be unclean; he is unclean; he shall dwell alone; without the camp shall his dwelling be. (47) And when the plague of leprosy is in a garment, whether it be a woolen garment, or a linen garment; (48) or in the warp, or in the woof, whether they be of linen, or of wool; or in a skin, or in any thing made of skin. (49) If the plague be greenish or reddish in the garment, or in the skin, or in the warp, or in the woof, or in any thing of skin, it is the plague of leprosy, and shall be shown unto the priest. (50) And the priest shall look upon the plague, and shut up that which hath the plague seven days. (51) And he shall look on the plague on the seventh day: if the plague be spread in the garment, or in the warp, or in the woof, or in the skin, whatever service skin is used for, the plague is a malignant leprosy: it is unclean. (52) And he shall burn the garment, or the warp, or the woof, whether it be of wool or of linen, or any thing of skin, wherein the plague is; for it is a malignant leprosy; it shall be burnt in the fire. (53) And if the priest shall look, and, behold, the plague be not spread in the garment, or in the warp, or in the woof, or in any thing of skin; (54) then the priest shall command that they wash the thing wherein the plague is, and he shall shut it up seven days more. (55) And the priest shall look, after that the plague is washed; and, behold, if the plague have not changed its colour, and the plague be not spread, it is unclean; thou shalt burn it in the fire; it is a fret, whether the bareness be within or without. (56) And if the priest look, and, behold, the plague be dim after the washing thereof, then he shall rend it out of the garment, or out of the skin, or out of the warp, or out of the woof. (57) And if it appear still in the garment, or in the warp, or in the woof, or in any thing of skin, it is breaking out, thou shalt burn that wherein the plague is with fire. (58) And the garment, or the warp, or the woof, or whatsoever thing of skin it be, which thou shalt wash, if the plague be departed from them, then it shall be washed the second time, and shall be clean. (59) This is the law of the plague of leprosy in a garment of wool or linen, or in the warp, or in the woof, or in any thing of skin, to pronounce it clean, or to pronounce it unclean. | (א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ב) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ. (ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. (ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. (ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. (ז) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטׇהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן. (ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא. (ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. (יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא. (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כׇּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. (יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא. (יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא. (טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא. (יח) וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא. (יט) וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן. (כ) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. (כא) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. (כב) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא. (כג) וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. (כד) אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה. (כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא. (כו) וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. (כז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא. (כח) וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא. (כט) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן. (ל) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא. (לא) וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים. (לב) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר. (לג) וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. (לד) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. (לה) וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טׇהֳרָתוֹ. (לו) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא. (לז) וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. (לח) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת. (לט) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא. (מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא. (מא) וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא. (מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. (מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר. (מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. (מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (מז) וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. (מח) אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכׇל מְלֶאכֶת עוֹר. (מט) וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכׇל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהׇרְאָה אֶת הַכֹּהֵן. (נ) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. (נא) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא. (נב) וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כׇּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. (נג) וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכׇל כְּלִי עוֹר. (נד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. (נה) וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. (נו) וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב. (נז) וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכׇל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע. (נח) וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כׇל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר. (נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כׇּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ. |
Vayikra 14ויקרא י״ד
(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) This shall be the law of the leper in the day of his cleansing: he shall be brought unto the priest. (3) And the priest shall go forth out of the camp; and the priest shall look, and, behold, if the plague of leprosy be healed in the leper; (4) then shall the priest command to take for him that is to be cleansed two living clean birds, and cedarwood, and scarlet, and hyssop. (5) And the priest shall command to kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (6) As for the living bird, he shall take it, and the cedar-wood, and the scarlet, and the hyssop, and shall dip them and the living bird in the blood of the bird that was killed over the running water. (7) And he shall sprinkle upon him that is to be cleansed from the leprosy seven times, and shall pronounce him clean, and shall let go the living bird into the open field. (8) And he that is to be cleansed shall wash his clothes, and shave off all his hair, and bathe himself in water, and he shall be clean; and after that he may come into the camp, but shall dwell outside his tent seven days. (9) And it shall be on the seventh day, that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off; and he shall wash his clothes, and he shall bathe his flesh in water, and he shall be clean. (10) And on the eighth day he shall take two he-lambs without blemish, and one ewe-lamb of the first year without blemish, and three tenth parts of an ephah of fine flour for a meal-offering, mingled with oil, and one log of oil. (11) And the priest that cleanseth him shall set the man that is to be cleansed, and those things, before the Lord, at the door of the tent of meeting. (12) And the priest shall take one of the he-lambs, and offer him for a guilt-offering, and the log of oil, and wave them for a wave-offering before the Lord. (13) And he shall kill the he-lamb in the place where they kill the sin-offering and the burnt-offering, in the place of the sanctuary; for as the sin-offering is the priest's, so is the guilt-offering; it is most holy. (14) And the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and the priest shall put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot. (15) And the priest shall take of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand. (16) And the priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle of the oil with his finger seven times before the Lord. (17) And of the rest of the oil that is in his hand shall the priest put upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot, upon the blood of the guilt-offering. (18) And the rest of the oil that is in the priest's hand he shall put upon the head of him that is to be cleansed; and the priest shall make atonement for him before the Lord. (19) And the priest shall offer the sin-offering, and make atonement for him that is to be cleansed because of his uncleanness; and afterward he shall kill the burnt-offering. (20) And the priest shall offer the burnt-offering and the meal-offering upon the altar; and the priest shall make atonement for him, and he shall be clean. (21) And if he be poor, and his means suffice not, then he shall take one he-lamb for a guilt-offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth part of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal-offering, and a log of oil; (22) and two turtle-doves, or two young pigeons, such as his means suffice for; and the one shall be a sin-offering, and the other a burnt-offering. (23) And on the eighth day he shall bring them for his cleansing unto the priest, unto the door of the tent of meeting, before the Lord. (24) And the priest shall take the lamb of the guilt-offering, and thelog of oil, and the priest shall wave them for a wave-offering before the Lord. (25) And he shall kill the lamb of the guilt-offering, and the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and put it upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot. (26) And the priest shall pour of the oil into the palm of his own left hand. (27) And the priest shall sprinkle with his right finger some of the oil that is in his left hand seven times before the Lord. (28) And the priest shall put of the oil that is in his hand upon the tip of the right ear of him that is to be cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the great toe of his right foot, upon the place of the blood of the guilt-offering. (29) And the rest of the oil that is in the priest's hand he shall put upon the head of him that is to be cleansed, to make atonement for him before the Lord. (30) And he shall offer one of the turtledoves, or of the young pigeons, such as his means suffice for; (31) even such as his means suffice for, the one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering, with the meal-offering; and the priest shall make atonement for him that is to be cleansed before the Lord. (32) This is the law of him in whom is the plague of leprosy, whose means suffice not for that which pertaineth to his cleansing. (33) And the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying: (34) When ye are come into the land of Canaan, which I give to you for a possession, and I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession; (35) then he that owneth the house shall come and tell the priest, saying: 'There seemeth to me to be as it were a plague in the house.' (36) And the priest shall command that they empty the house, before the priest go in to see the plague, that all that is in the house be not made unclean; and afterward the priest shall go in to see the house. (37) And he shall look on the plague, and, behold, if the plague be in the walls of the house with hollow streaks, greenish or reddish, and the appearance thereof be lower than the wall; (38) then the priest shall go out of the house to the door of the house, and shut up the house seven days. (39) And the priest shall come again the seventh day, and shall look; and, behold, if the plague be spread in the walls of the house; (40) then the priest shall command that they take out the stones in which the plague is, and cast them into an unclean place without the city. (41) And he shall cause the house to be scraped within round about, and they shall pour out the mortar that they scrape off without the city into an unclean place. (42) And they shall take other stones, and put them in the place of those stones; and he shall take other mortar, and shall plaster the house. (43) And if the plague come again, and break out in the house, after that the stones have been taken out, and after the house hath been scraped, and after it is plastered; (44) then the priest shall come in and look; and, behold, if the plague be spread in the house, it is a malignant leprosy in the house: it is unclean. (45) And he shall break down the house, the stones of it, and the timber thereof, and all the mortar of the house; and he shall carry them forth out of the city into an unclean place. (46) Moreover he that goeth into the house all the while that it is shut up shall be unclean until the even. (47) And he that lieth in the house shall wash his clothes;and he that eateth in the house shall wash his clothes. (48) And if the priest shall come in, and look, and, behold, the plague hath not spread in the house, after the house was plastered; then the priest shall pronounce the house clean, because the plague is healed. (49) And he shall take to cleanse the house two birds, and cedar-wood, and scarlet, and hyssop. (50) And he shall kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (51) And he shall take the cedarwood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water, and sprinkle the house seven times. (52) And he shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, and with the living bird, and with the cedar-wood, and with the hyssop, and with the scarlet. (53) But he shall let go the living bird out of the city into the open field; so shall he make atonement for the house; and it shall be clean. (54) This is the law for all manner of plague of leprosy, and for a scall; (55) and for the leprosy of a garment, and for a house; (56) and for a rising, and for a scab, and for a bright spot; (57) to teach when it is unclean, and when it is clean; this is the law of leprosy. | (א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. (ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים. (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר. (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי י"י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י. (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י"י. (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י"י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר. (כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. (כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה. (כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטׇהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י"י. (כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י. (כה) וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (כו) וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י"י. (כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. (כט) וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי י"י. (ל) וְעָשָׂה אֶת הָאֶחָד מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ. (לא) אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה עַל הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי י"י. (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטׇהֳרָתוֹ. (לג) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. (לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. (לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. (לז) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. (לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. (לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. (מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. (מא) וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. (מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת. (מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. (מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. (מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כׇּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. (מו) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כׇּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו. (מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. (נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר. (נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכׇל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. (נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. (נו) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת. |
Bemidbar 12:1-15במדבר י״ב:א׳-ט״ו
(1) And Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman whom he had married; for he had married a Cushite woman. (2) And they said: 'Hath the Lord indeed spoken only with Moses? hath He not spoken also with us?' And the Lord heard it. (3) Now the man Moses was very meek, above all the men that were upon the face of the earth. (4) And the Lord spoke suddenly unto Moses, and unto Aaron, and unto Miriam: 'Come out ye three unto the tent of meeting.' And they three came out. (5) And the Lord came down in a pillar of cloud, and stood at the door of the Tent, and called Aaron and Miriam; and they both came forth. (6) And He said: 'Hear now My words: if there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. (7) My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; (8) with him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches; and the similitude of the Lord doth he behold; wherefore then were ye not afraid to speak against My servant, against Moses?' (9) And the anger of the Lord was kindled against them; and He departed. (10) And when the cloud was removed from over the Tent, behold, Miriam was leprous, as white as snow; and Aaron looked upon Miriam; and, behold, she was leprous. (11) And Aaron said unto Moses: 'Oh my lord, lay not, I pray thee, sin upon us, for that we have done foolishly, and for that we have sinned. (12) Let her not, I pray, be as one dead, of whom the flesh is half consumed when he cometh out of his mother's womb.' (13) And Moses cried unto the Lord, saying: 'Heal her now, O God, I beseech Thee.' (14) And the Lord said unto Moses: 'If her father had but spit in her face, should she not hide in shame seven days? let her be shut up without the camp seven days, and after that she shall be brought in again.' (15) And Miriam was shut up without the camp seven days; and the people journeyed not till Miriam was brought in again. | (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר י"י הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע י"י. (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ד) וַיֹּאמֶר י"י פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלׇשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלׇשְׁתָּם. (ה) וַיֵּרֶד י"י בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם י"י בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת י"י יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. (ט) וַיִּחַר אַף י"י בָּם וַיֵּלַךְ. (י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. (יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. (יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י"י לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. (יד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. (טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. |
Devarim 24:8-9דברים כ״ד:ח׳-ט׳
(8) Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently, and do according to all that the priests the Levites shall teach you, as I commanded them, so ye shall observe to do. (9) Remember what the Lord thy God did unto Miriam, by the way as ye came forth out of Egypt. | (ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. (ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה י"י אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. |
Shemuel II 3:26-30שמואל ב׳ ג׳:כ״ו-ל׳
(26) And when Joab was come out from David, he sent messengers after Abner, and they brought him back from Bor-sirah; but David knew it not. (27) And when Abner was returned to Hebron, Joab took him aside into the midst of the gate to speak with him quietly, and smote him there in the groin, that he died, for the blood of Asahel his brother. (28) And afterward when David heard it, he said: 'I and my kingdom are guiltless before the Lord for ever from the blood of Abner the son of Ner; (29) let it fall upon the head of Joab, and upon all his father's house; and let there not fail from the house of Joab one that hath an issue, or that is a leper, or that leaneth on a staff, or that falleth by the sword, or that lacketh bread.' (30) So Joab and Abishai his brother slew Abner, because he had killed their brother Asahel at Gibeon in the battle. | (כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע. (כז) וַיָּשׇׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמׇת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו. (כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם י"י עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. (כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כׇּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם. (ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. |
Melakhim II 5:1-18מלכים ב׳ ה׳:א׳-י״ח
(1) Now Naaman, captain of the host of the king of Aram, was a great man with his master, and held in esteem, because by him the Lord had given victory unto Aram; he was also a mighty man of valour, but he was a leper. (2) And the Arameans had gone out in bands, and hadbrought away captive out of the land of Israel a little maid; and she waited on Naaman's wife. (3) And she said unto her mistress: 'Would that my lord were with the prophet that is in Samaria! then would he recover him of his leprosy.' (4) And he went in, and told his lord, saying: 'Thus and thus said the maid that is of the land of Israel.' (5) And the king of Aram said: 'Go now, and I will send a letter unto the king of Israel.' And he departed, and took with him ten talents of silver, and six thousand pieces of gold, and ten changes of raiment. (6) And he brought the letter to the king of Israel, saying: 'And now when this letter is come unto thee, behold, I have sent Naaman my servant to thee, that thou mayest recover him of his leprosy.' (7) And it came to pass, when the king of Israel had read the letter, that he rent his clothes, and said: 'Am I God, to kill and to make alive, that this man doth send unto me to recover a man of his leprosy? but consider, I pray you, and see how he seeketh an occasion against me.' (8) And it was so, when Elisha the man of God heard that the king of Israel had rent his clothes, that he sent to the king, saying: 'Wherefore hast thou rent thy clothes? let him come now to me, and he shall know that there is a prophet in Israel.' (9) So Naaman came with his horses and with his chariots, and stood at the door of the house of Elisha. (10) And Elisha sent a messenger unto him, saying: 'Go and wash in the Jordan seven times, and thy flesh shall come back to thee, and thou shalt be clean.' (11) But Naaman was wroth, and went away, and said: 'Behold, I thought: He will surely come out to me, and stand, and call on the name of the Lord his God, and wave his hand over the place, and recover the leper. (12) Are not Amanah and Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? may I not wash in them, and be clean?' So he turned, and went away in a rage. (13) And his servants came near, and spoke unto him, and said: 'My father, if the prophet had bid thee do some great thing, wouldest thou not have done it? how much rather then, when he saith to thee: Wash, and be clean?' (14) Then went he down, and dipped himself seven times in the Jordan, according to the saying of the man of God; and his flesh came back like unto the flesh of a little child, and he was clean. (15) And he returned to the man of God, he and all his company, and came, and stood before him; and he said: 'Behold now, I know that there is no God in all the earth, but in Israel; now therefore, I pray thee, take a present of thy servant.' (16) But he said: 'As the Lord liveth, before whom I stand, I will receive none.' And he urged him to take it; but he refused. (17) And Naaman said: 'If not, yet I pray thee let there be given to thy servant two mules' burden of earth; for thy servant will henceforth offer neither burnt-offering nor sacrifice unto other gods, but unto the Lord. (18) In this thing the Lord pardon thy servant: when my master goeth into the house of Rimmon to worship there, and he leaneth on my hand, and I prostrate myself in the house of Rimmon, when I prostrate myself in the house of Rimmon, the Lord pardon thy servant in this thing.' | (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן י"י תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. (ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. (ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. (ד) וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. (ו) וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. (ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי. (ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. (ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. (י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. (יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם י"י אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. (יב) הֲלֹא טוֹב [אֲמָנָה] (אבנה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. (יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. (יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשׇׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר. (טו) וַיָּשׇׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכׇל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. (טז) וַיֹּאמֶר חַי י"י אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן. (יז) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַי"י. (יח) לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח י"י לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֺת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח (נא) י"י לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. |
Melakhim II 5:20-27מלכים ב׳ ה׳:כ׳-כ״ז
(20) But Gehazi, the servant of Elishathe man of God, said: 'Behold, my master hath spared this Naaman the Aramean, in not receiving at his hands that which he brought; as the Lord liveth, I will surely run after him, and take somewhat of him.' (21) So Gehazi followed after Naaman. And when Naaman saw one running after him, he alighted from the chariot to meet him, and said: 'Is all well?' (22) And he said: 'All is well. My master hath sent me, saying: Behold, even now there are come to me from the hill-country of Ephraim two young men of the sons of the prophets; give them, I pray thee, a talent of silver, and two changes of raiment.' (23) And Naaman said: 'Be content, take two talents.' And he urged him, and bound two talents of silver in two bags, with two changes of raiment, and laid them upon two of his servants; and they bore them before him. (24) And when he came to the hill, he took them from their hand, and deposited them in the house; and he let the men go, and they departed. (25) But he went in, and stood before his master. And Elisha said unto him: 'Whence comest thou, Gehazi?' And he said: 'Thy servant went no whither.' (26) And he said unto him: 'Went not my heart [with thee], when the man turned back from his chariot to meet thee? Is it a time to receive money, and to receive garments, and oliveyards and vineyards, and sheep and oxen, and men-servants and maidservants? (27) The leprosy therefore of Naaman shall cleave unto thee, and unto thy seed for ever.' And he went out from his presence a leper as white as snow. | (כ) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי י"י כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. (כא) וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם. (כב) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים. (כג) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרׇץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו. (כד) וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ. (כה) וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע [מֵאַיִן] (מאן) גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. (כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג. |
Melakhim II 7מלכים ב׳ ז׳
(1) And Elisha said: 'Hear ye the word of the Lord; thus saith the Lord: To-morrow about this time shall a measure of fine flour be sold for a shekel, and two measures of barley for a shekel, in the gate of Samaria.' (2) Then the captain on whose hand the king leaned answered the man of God, and said: 'Behold, if the Lord should make windows in heaven, might this thing be?' And he said: 'Behold, thou shalt see it with thine eyes, but shalt not eat thereof.' (3) Now there were four leprous men at the entrance of the gate; and they said one to another: 'Why sit we here until we die? (4) If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we die also. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die.' (5) And they rose up in the twilight, to go unto the camp of the Arameans; and when they were come to the outermost part of the camp of the Arameans, behold, there was no man there. (6) For the Lord had made the host of the Arameans to hear a noise of chariots, and a noise of horses, even the noise of a great host; and they said one to another: 'Lo, the king of Israel hath hired against us the kings of the Hittites, and the kings of the Egyptians, to come upon us.' (7) Wherefore they arose and fled in the twilight, and left their tents, and their horses, and their asses, even the camp as it was, and fled for their life. (8) And when these lepers came to the outermost part of the camp, they went into one tent, and did eat and drink, and carried thence silver, and gold, and raiment, and went and hid it; and they came back, and entered into another tent, and carried thence also, and went and hid it. (9) Then they said one to another: 'We do not well; this day is a day of good tidings, and we hold our peace; if we tarry till the morning light, punishment will overtake us; now therefore come, let us go and tell the king's household.' (10) So they came and called unto the porters of the city; and they told them, saying.' We came to the camp of the Arameans, and, behold, there was no man there, neither voice of man, but the horses tied, and the asses tied, and the tents as they were.' (11) And the porters called, and they told it to the king's household within. (12) And the king arose in the night, and said unto his servants: 'I will now tell you what the Arameans have done to us. They know that we are hungry; therefore are they gone out of the camp to hide themselves in the field, saying: When they come out of the city, we shall take them alive, and get into the city.' (13) And one of his servants answered and said: 'Let some take, I pray thee, five of the horses that remain, which are left in the city—behold, they are as all the multitude of Israel that are left in it; behold, they are as all the multitude of Israel that are consumed—and let us send and see.' (14) They took therefore two chariots with horses; and the king sent after the host of the Arameans, saying: 'Go and see.' (15) And they went after them unto the Jordan; and, lo, all the way was full of garments and vessels, which the Arameans had cast away in their haste. And the messengers returned, and told the king. (16) And the people went out, and spoiled the camp of the Arameans. So a measure of fine flour was soldfor a shekel, and two measures of barley for a shekel, according to the word of the Lord. (17) And the king appointed the captain on whose hand he leaned to have the charge of the gate; and the people trod upon him in the gate, and he died as the man of God had said, who spoke when the king came down to him. (18) And it came to pass, as the man of God had spoken to the king, saying: 'Two measures of barley for a shekel, and a measure of fine flour for a shekel, shall be to-morrow about this time in the gate of Samaria'; (19) and that captain answered the man of God, and said: 'Now, behold, if the Lord should make windows in heaven, might such a thing be?' and he said: 'Behold, thou shalt see it with thine eyes, but shalt not eat thereof'; (20) it came to pass even so unto him; for the people trod upon him in the gate, and he died. | (א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר י"י כֹּה אָמַר י"י כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (ב) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה י"י עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. (ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. (ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. (ה) וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. (ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. (ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. (ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. (ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. (י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה. (יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. (יב) וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה [בַשָּׂדֶה] (בהשדה) לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא. (יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכׇל [הֲמוֹן] (ההמון) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה. (יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ. (טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כׇל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם [בְּחׇפְזָם] (בהחפזם) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ. (טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר י"י. (יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. (יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה י"י עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. (כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. |
Melakhim II 15:5מלכים ב׳ ט״ו:ה׳
And the Lord smote the king, so that he was a leper unto the day of his death, and dwelt in a house set apart. And Jotham the king's son was over the household, judging the people of the land. | וַיְנַגַּע י"י אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחׇפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. |
Divrei HaYamim II 26:16-21דברי הימים ב׳ כ״ו:ט״ז-כ״א
(16) But when he was strong, his heart was lifted up so that he did corruptly, and he trespassed against the Lord his God; for he went into the temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense. (17) And Azariah the priest went in after him, and with him fourscore priests of the Lord, that were valiant men; (18) and they withstood Uzziah the king, and said unto him: 'It pertaineth not unto thee, Uzziah, to burn incense unto the Lord, but to the priests the sons of Aaron that are consecrated it pertaineth to burn incense; go out of the sanctuary; for thou hast trespassed; neither shall it be for thy honour from the Lord God.' (19) Then Uzziah was wroth; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was wroth with the priests, the leprosy broke forth in his forehead before the priests in the house of the Lord, beside the altar of incense. (20) And Azariah the chief priest, and all the priests, looked upon him, and, behold, he was leprous in his forehead, and they thrust him out quickly from thence; yea, himself made haste also to go out, because the Lord had smitten him. (21) And Uzziah the king was a leper unto the day of his death, and dwelt in a house set apart, being a leper; for he was cut off from the house of the Lord; and Jotham his son was over the king's house, judging the people of the land. | (טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּי"י אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל י"י לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַי"י שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. (יח) וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַי"י כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵי"י אֱלֹהִים. (יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית י"י מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (כ) וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכׇל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ י"י. (כא) וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית [הַחׇפְשִׁית] (החפשות) מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית י"י וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. |
Classical Texts
Tosefta Negaim 6:6תוספתא נגעים ו׳:ו׳
כיצד ראיית הנגע ספק יש בו כשני גריסין ספק אין בו ספק ירקרק שבירוקין ואדמדם שבאדומים היה בא אצל כהן ואמר לו בני צא ופשפש בעצמך וחוזר בך שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע ואין הצרעת באה אלא על גסי הרוח ואין המקום דן את האדם אלא בדתן הרי הן באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באין על בגדיו וחזר בו טעון קריעה ואם לא טעון שריפה הרי הן באין על גופו וחוזר בו חוזר ואם לאו (ויקרא יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ר"ש בן אלעזר אומר משום רבי מאיר אף על גסות הרוח נגעין באין שכן מצינו בעזיהו. |
Bavli Yoma 11bבבלי יומא י״א:
הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא {ויקרא י"ד:ל"ה} ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להן קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא {ויקרא י"ד:ל"ד} בבית ארץ אחוזתכם אלא לו למה לי מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו פרט למשאיל כליו לאחרים |
Bavli Ketubot 77bבבלי כתובות ע״ז:
אמר רבי יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת. |
Bavli Arakhin 15bבבלי ערכין ט״ו:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא מאי דכתיב {תהילים ק"כ:ג'} מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה אמר לו הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר {תהילים י"ב:ה'} אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ואמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר {תהילים ק"א:ה'} מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם {ויקרא כ"ה:ל'} לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אמר ריש לקיש מאי דכתיב {ויקרא י"ד:ב'} זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע |
Bavli Arakhin 16aבבלי ערכין ט״ז.
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין על לשון הרע דכתיב {תהילים ק"א:ה'} מלשני בסתר רעהו אותו אצמית על שפיכות דמים דכתיב {שמואל ב ג':כ"ט} ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' ועל שבועת שוא דכתיב {מלכים ב ה':כ"ג} ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתי' {מלכים ב ה':כ"ז} וצרעת נעמן תדבק בך וגו' ועל גילוי עריות דכתיב {בראשית י"ב:י"ז} וינגע ה' את פרעה נגעים וגו' ועל גסות הרוח דכתיב {דברי הימים ב כ"ו:ט"ז} ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו {דברי הימים ב כ"ו:י"ט} והצרעת זרחה במצחו ועל הגזל דכתיב {ויקרא י"ד:ל"ו} וצוה הכהן ופנו את הבית תנא הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו ועל צרות העין דכתיב {ויקרא י"ד:ל"ה} ובא אשר לו הבית [וגו'] |
Bavli Arakhin 16bבבלי ערכין ט״ז:
מה נשתנה מצורע שאמרה תורה {ויקרא י"ג:מ"ו} בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו' אמר רבי יהודה בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא {ויקרא י"ד:ד'} שתי ציפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט |
Vayikra Rabbah 17:3ויקרא רבה י״ז:ג׳
עַל עֲשָׂרָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִים, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ, וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל עַיִן רָע. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כה): וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִבְּנוֹת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, טז): יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן. וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, יז): וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ג, כט): יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב. וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, מִגֵּיחֲזֵי (מלכים ב ה, כ): וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, מַהוּ (מלכים ב ה, כ): מְאוּמָה, מִן מוּמָא דְּאִית בֵּיהּ, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כז): וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ. וְעַל בִּרְכַּת ה', מִגָּלְיַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מג): וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מו): הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי, וְאֵין הַסְגָּרָה הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, כא): וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. וְעַל גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, מִשֶּׁבְנָא, שֶׁהָיָה נֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, יז): הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה, וְאֵין וְעֹטְךָ עָטֹה אֶלָּא צָרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, מה): וְעַל שָׂפָם יַעֲטֶה. וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מֵעֻזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, כא): וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ. וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, טז): וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו. וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקְתָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, י): וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְעַל עַיִן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לה): וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, מִי שֶׁיִּחֵד בֵּיתוֹ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת לַאֲחֵרִים, כִּי הָא דְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (ויקרא יד, לז): שְׁקַעֲרוּרֹת, שְׁקִיעַ בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן. |
Vayikra Rabbah 17:4ויקרא רבה י״ז:ד׳
רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין וְרַבִּי זְכַרְיָה חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים נוֹגֵעַ בַּנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, יד): הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, יג): וְנִגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, (איוב א, טו): וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם, אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר כַּהֲנָא יָצְאוּ מִכְּפַר קְרַיְינוֹס וְהָלְכוּ אֶת כָּל הָאֲבִילִין וּבָאוּ לְמִגְדַּל צִבְעַיָּיא וּמֵתוּ שָׁם, (איוב א, טו): וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ, אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רַק, מִעוּט, אַף הוּא מֻשְׁבָּר וּמֻלְקֶה. אָמַר רַבִּי יוּדָן לְבַדִּי וְעַל לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ, אַף הוּא כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מִיָּד מֵת. (איוב א, יז): עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמֶר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אִיּוֹב כָּךְ מִיָּד הִתְחִיל מְגַיֵיס חֲיָלוֹתָיו לַמִּלְחָמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לא, לד): כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי. אָמַר אֻמָּה זוֹ בְּזוּיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג, יג): הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, לֹא הָיְתָה בָּאָה אֶלָּא לִתֵּן אֵימָתָהּ, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, טז): אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַר מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, (דניאל ד, כח): קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל, מַאן יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, (איוב לא, טז): וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח, לָקַח לוֹ חֶרֶס לְהִתְגָרֵד בּוֹ. אַף בְּמִצְרַיִם כֵּן (תהלים עח, מח): וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים, וְאַחַר כָּךְ (תהלים קה, לג): וַיַּךְ גַפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם, וְאַחַר כָּךְ (תהלים קה, לו): וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם. אַף מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן כֵּן, בַּתְּחִלָּה נָגְעָה בָּהֶם מִדַּת הַדִּין בְּמָמוֹנָם, וְאַחַר כָּךְ (רות א, ה): וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם. וְאַף נְגָעִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם, תְּחִלָּה הֵן בָּאִים בְּבֵיתוֹ, חָזַר בּוֹ טָעוּן חֲלִיצָה, וְאִם לֹא, טָעוּן נְתִיצָה, הֲרֵי הֵן בָּאִים עַל בְּגָדָיו, חָזַר בּוֹ טָעוּן כְּבִיסָה, וְאִם לֹא, טָעוּן שְׂרֵפָה, הֲרֵי הֵם בָּאִים עַל גּוּפוֹ, חָזַר בּוֹ יִטְהָר, וְאִם לֹא (ויקרא יג, מו): בָּדָד יֵשֵׁב. |
Vayikra Rabbah 17:6ויקרא רבה י״ז:ו׳
וּכְתִיב: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, יא): וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאוֹמֵר לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן שָׁלשׁ פְּרוֹזְדִּיגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם, הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד [ופנה] מֵאֵלָיו, לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לו, יז): עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, א): וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן. שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ. |
Bemidbar Rabbah 7:5במדבר רבה ז׳:ה׳
מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם עַל אַחַד עָשָׂר דְבָרִים הַצָּרַעַת בָּאָה, עַל קִלְלַת הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הָאוֹמֵר עַל חֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בּוֹ, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל לְשׁוֹן שֶׁקֶר, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר, וְעַל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְעַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר עַל עַיִן רָעָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים עַל מִי שֶׁמְּנַאֵץ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וְעַל דַּעְתַּיְהוּ דְּרַבָּנָן דְּאָמְרִין עַל מִי שֶׁמְּנַאֵץ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה, כד): לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וגו' וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, זֶה צָרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, יב): וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, מַהוּ כָּאָבָק יַעֲלֶה, כְּאוֹתוֹ פִּיחַ כִּבְשָׁן שֶׁזָּרַק משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה (שמות ט, ט): וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמִמֶּנּוּ לָקוּ הַמִּצְרִים בִּשְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת פּוֹרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר עַל עַיִן הָרָע, כְּשֶׁאָדָם צַר עַיִן וְאֵינוֹ מַשְׁאִיל אֶת כֵּלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּחַ צָרַעַת בְּבֵיתוֹ וּמוֹצִיא כֵּלָיו לַחוּץ וְהַבְּרִיוֹת אוֹמְרִים פְּלוֹנִי שֶׁלֹא הָיָה מַשְׁאִיל כֵּלָיו וְאוֹמֵר שֶׁלֹא הָיוּ לוֹ כֵּלִים, הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ כֵּלִים, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב כ, כח): יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי דְּאָמַר עַל קִלְלַת הַשֵּׁם, מַפִּיק לֵיהּ מִגָּלְיָת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לו): כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִים, מַה כְּתִיב בּוֹ (שמואל א יז, מו): הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי, וְאֵין יְסַגֶּרְךָ אֶלָּא הַצָּרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, ה): וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, יז): וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת אֵין וְסִפַּח אֶלָּא הַצָּרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, ב): שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת וגו'. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, מִקַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, טו): וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה זוֹ הַצָּרָעַת, נֶאֱמַר כָּאן אוֹת, וְנֶאֱמַר בְּחִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ, ח): אוֹת, מָה אוֹת הָאָמוּר בְּחִזְקִיָּהוּ שְׁחִין, אַף כָּאן שְׁחִין. וְאִם אֵין אַתְּ לָמֵד לְמַד מִיּוֹאָב שֶׁשָּׁפַךְ דָּמִים, מַה כְּתִיב בּוֹ (שמואל ב ג, כט): וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע. וְעַל הָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ בּוֹ, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ רִבּוֹנִי וַהֲרֵי אֵינָן מַאֲמִינִין אוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, א): וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו', אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים הָא משֶׁה כְּבָר אַתְּ יוֹדֵעַ שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִין אוֹתָךְ, מַאֲמִינִין בְּנֵי מַאֲמִינִין הֵם, אָמַרְתָּ לִי: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו' (שמות ד, ו): הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֵךָ וגו', מִיָּד (שמות ד, ו): וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ זֶה נַעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, א): וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל, מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁהָיְתָה רוּחוֹ גַּסָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְעַל יְדֵי כָךְ נִצְטָרַע. וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, זֶה עֻזִּיָהוּ, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהִכָּנֵס בִּתְחוּם הַכְּהֻנָּה, וּמַה כְּתִיב בּוֹ (דברי הימים ב כו, יט): וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ. וְעַל לְשׁוֹן שֶׁקֶר, זוֹ מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, יט): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (במדבר יב, י): וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וְעַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר, דִּכְתִיב (זכריה ה, ד): וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וגו', אֵיזוֹ הִיא מַכָּה שֶׁהִיא מְכַלָּה אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ הַצָּרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, מה): וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וגו'. וְעַל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, זֶה גֵּיחֲזִי שֶׁרָץ אַחַר נַעֲמָן לִטֹּל מִמֶּנּוּ מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כא): וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וגו'. אֱלִישָׁע קִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא רָצָה לִטֹּל מִנַּעֲמָן כְּלוּם, וְגֵיחֲזִי רָדַף אַחֲרָיו וְנִשְׁבַּע לוֹ לַשֶּׁקֶר שֶׁשָּׁלַח אֶצְלוֹ שֶׁיִּשְׁלַח לוֹ מָמוֹן, נִמְצָא זֶה מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם מַה שֶּׁקִּדֵּשׁ אֱלִישָׁע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגֵיחֲזִי רָשָׁע אַתָּה אָמַרְתָּ (מלכים ב ה, כ): חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה, נִשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמִי כְּדֵי לְחַלְּלוֹ, חַיֶּיךָ מְאוּמָה אָמַרְתָּ וּמוּמוֹ אַתָּה נוֹטֵל, (מלכים ב ה, כז): וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ. וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נַעֲשׂוּ מְצֹרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כה): וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, וְאוֹמֵר (ישעיה יז, יא): וּכְאֵב אָנוּשׁ, לְפִיכָךְ אָמַר אֱלֹהִים לְמשֶׁה הַפְרֵשׁ הַמְצֹרָעִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ. |
Tanchuma Tazria 10תנחומא תזריע י׳
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ (ויקרא יג, ב). קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְשֹׁט יָדוֹ בָּאָדָם הַזֶּה. וּמַה הוּא עוֹשֶׂה. מַתְרֶה בּוֹ תְּחִלָּה וְאַחֵר כֵּן מַלְקֶה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד, לד). בִּתְחִלָּה מַלְקֶה בֵּיתוֹ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה בְּגָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בּוֹ נֶגַע צָרַעַת (ויקרא יג, מז). חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, בָּאִים בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. |
Tanchuma Metzora 4תנחומא מצרע ד׳
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל אַחַת עֶשְׂרֵה דְּבָרִים הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל הַחוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר, וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל עַיִן רָעָה. עַל עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות לב, כה). וְנֶאֱמַר בַּמְּצֹרָע, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ. עַל קִלְלַת הַשֵּׁם מִנַּיִן. מִגָּלְיָת, שֶׁקִּלֵּל וְאָמַר, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי (ש"א יז, ח). וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג). וּכְתִיב: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי (ש"א יז, מו). וְאֵין סְגִירָה אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ג, יז). וְאֵין וְשִׂפַּח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבַּהֶרֶת. עַל הַגְּנֵבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב (זכריה ה, ד), הֲרֵי עַל הַגְּנֵבוֹת. עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו (שם). אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה עֵצִים וַאֲבָנִים. רַבִּי אוֹמֵר, זוֹ צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו. וְעַל לָשׁוֹן הָרַע מִנַּיִן. מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (במדבר יב, י). כְּתִיב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר מִנַּיִן. שֶׁעַל שֶׁהֵעִידוּ יִשְׂרָאֵל עֵדוּת שֶׁקֶר וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ח), לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וְגוֹ' (במדבר ה, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות לב, כה). וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמַק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, כִּי מָאֲסוּ אֶת תּוֹרַת ה' (ישעיה ה, כד). וְאֵין פִּרְחָם אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת (ויקרא יג, יב). וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מִנַּיִן. מִן עֻזִּיָּהוּ שֶׁנִּכְנַס בִּתְחוּם הַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ (דה"ב כו, יט). וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים מִנַּיִן. מִפַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה (בראשית יב, יז), לְפִי שֶׁנָּטַל שָׁרָה מֵאַבְרָהָם. וְעַל עַיִן הָרָע. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁעֵינָיו שֶׁל אָדָם רָעָה לְהַשְׁאִיל חֲפָצָיו, אָדָם הוֹלֵךְ וְאָמַר לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ, אוֹ כָּל כְּלִי חֵפֶץ. וְהוּא אוֹמֵר, אָרוּר הוּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַגָּל אוֹ קַרְדֹּם. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, וּבָא לַכֹּהֵן וְאוֹמֵר: כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת. וְהוּא מְצַוֶּה וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת, וְהַכֹּל רוֹאִין כֵּלָיו כְּשֶׁהֵן גְּרוּרִין וּמוֹצִיאָן לַחוּץ, וּמְפַרְסְמִין אֶת כֵּלָיו. וְהַכֹּל אוֹמְרִים: לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ מַגָּל, שֶׁאֵין לוֹ קַרְדֹּם הֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַשְׁאִיל וְהָיָה עֵינוֹ צָרָה לְהַשְׁאִיל. וְהוּא אוֹמֵר שְׁקַעֲרוּרוֹת, אַל תִּקְרֵי שְׁקַעֲרוּרוֹת אֶלָּא שָׁקַע אֲרוּרוֹת, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אָרוּר הוּא וְשָׁקַע בֵּיתוֹ. וְרָאוּ הַכֹּל אֲרוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ, נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ (איוב כ, כח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל גַּסּוּת הָרוּחַ. מִנַּיִן, מִנַּעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע (מ"ב ה, א), שֶׁהָיָה גַּס רוּחַ. וְאַף עַל הָאוֹמֵר דָּבָר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין בּוֹ. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּמֹשֶׁה, עַל שֶׁאָמַר, וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי (שמות ד, א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי מַאֲמִינִים הֵם, דִּכְתִיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, לא). בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: וְהֶאֱמִין בַּה' (בראשית טו, ו). אֶלָּא צָרִיךְ אַתָּה לִלְקוֹת. שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר, הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד, ו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה בֵּינֵיכֶם לְבֵין הָאֻמּוֹת. כְּשֶׁהֵן חוֹטְאִין, בְּגוּפָן אֲנִי נוֹגֵעַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה (בראשית יב, יז), וְאַחֲרֵי כֵן, וְאֶת בֵּיתוֹ (בראשית יב, יז). אֲבָל אַתֶּם אִם חוֹטְאִים, בְּבָתֵּיכֶם אֲנִי מַלְקֶה תְּחִלָּה. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ, אֶרֶץ מַה חָטָאת שֶׁהִיא לוֹקָה. אֶלָּא בַּעֲוֹן בְּנֵי אֱדֹם הָאָרֶץ לוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת וְגוֹ' (תהלים קז, לד). לָמָּה מֵרָעַת. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וְיִלְמְדוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ, צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט). מִפְּנֵי מָה הַיִּסּוּרִין בָּאִין לָעוֹלָם. מִפְּנֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיִסְתַּכְּלוּ וְיֹאמְרוּ, מִי שֶׁחָטָא לוֹקֶה, וּמִי שֶׁלֹּא חָטָא אֵינוֹ לוֹקֶה. וְלָמָּה הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכֹּתָלִים לוֹקִין. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ בַּעֲלֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה. וְכָךְ אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹתָן בְּבַת אַחַת קֹדֶם הָאֻמּוֹת, אֶלָּא אָמַר, אִם אֲנִי מַגְלֶה אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, עַכְשָׁו נַעֲשִׂין חֶרְפָּה וְקָלוֹן לְכָל הָאֻמּוֹת. מֶה עָשָׂה. הֵבִיא סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְהִגְלָה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים (ישעיה י, יד), וּכְתִיב: וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹסֵיתִי (ישעיה י, יג). וְיִשְׂרָאֵל רוֹאִין שֶׁהִגְלֵיתִי אֶת הָאֻמּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְיִרְאוּ דִּין שְׁלֵימָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְיִרְאוּ מִשְׁפָּטִי, אוּלַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם (צפניה ג, ו), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר (צפניה ג, ז). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד גָּלוּ. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בָּהֶם וּמַלְקֶה בָּתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. חָזַר בּוֹ מוּטָב וְאִם לָאו לוֹקֶה בְּגוּפוֹ שֶׁכֵּן בְּפָרָשָׁה אַחֶרֶת אוֹמֵר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב בִּבְשָׂרוֹ לְפִיכָךְ הָאֲבָנִים לוֹקוֹת תְּחִלָּה. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, בְּגָדָיו לוֹקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בּוֹ נֶגַע וְגוֹ' (ויקרא יג, מז). חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ (ויקרא יג, מ). עֲדַיִן יֵשׁ בִּמְרִיטַת הָרֹאשׁ מַמָּשׁ, סָפֵק לְטַמֵּא סָפֵק לְטַהֵר. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בִּשְׁחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בּוֹ בְעוֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא (ויקרא יג, יח). שְׁחִין, גָּדוֹל מִמְּרִיטַת הָרֹאשׁ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בַּחֲמִשָּׁה מַגְלֵבִין, שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת, נֶתֶק, נֶגַע. וְכָל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. אָמַר הַכָּתוּב, נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים (משלי יט, כט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם, הִתְקַנְתִּי לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. מָשָׁל לְעֶבֶד רַע שֶׁהָיָה עוֹמֵד לִימָכֵר. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ לִקְנוֹתוֹ, הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהָיָה עֶבֶד רַע. לָקַח עִמּוֹ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וּכְבָלוֹ, הֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וְהִכָּהוּ. אָמַר לֵיהּ הָעֶבֶד, לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֶבֶד רַע, לָמָּה לָקַחְתָּ אוֹתִי. אָמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה קָשֶׁה, הִתְקַנְתִּי לְךָ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם תִּסְרַח, אֲנִי רוֹדֶה אוֹתְךָ בָּהֶן. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁלֹּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין, לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, לְפִיכָךְ הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים. מַהוּ וּמַהֲלֻמּוֹת. מָחָה לָמוּת, שֶׁהוּא מַתְרֶה בּוֹ תְּחִלָּה. אִם חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה אֶת גּוּפוֹ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. |
Tanchuma (Buber) Metzora 10תנחומא (בובר) מצרע י׳
Medieval Texts
Rashi Vayikra 13:45-46רש״י ויקרא י״ג:מ״ה-מ״ו
(45) פרומים signifies TORN. פרוע means his head shall be over-grown with hair. ועל שפם יעטה AND HE SHALL COVER HIS LIPS as one who mourns for the dead (Sifra; cf. Onkelos). שפם denotes the hair on the lips; grenon in old French, (English = moustache). וטמא טמא יקרא AND HE SHALL CALL OUT, UNCLEAN, UNCLEAN – he must proclaim aloud that he is unclean, so that people may keep away from him (Sifra; Moed Katan. 5a). (46) בדד ישב HE SHALL ABIDE SOLITARY – This means that people who are unclean from other causes than that of leprosy shall not abide with him (Pesachim 67a; cf. Sifra). Our Rabbis said: Why is he (the leper) treated differently from other unclean persons that he should abide solitary? They replied: Because he, by slanderous statements, (cf. Numbers 12:10) parted man and wife, or a man from his friend, he must be parted from everybody (Arakhin 16b). מחוץ למחנה WITHOUT THE CAMP – outside the three camps (see Rashi on Leviticus 4:12; cf. Sifra and Pesachim 67a). | (מה) פרומים – קרועים. פרוע – מגודל פרע. ועל שפם יעטה – כאבל. שפם – שער השפתים גרנון בלעז. וטמא טמא יקרא – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו. (מו) בדד ישב – שלא יהיו טמאים יושבים עמו, ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין איש לרעהו, אף הוא יבדל. מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות. |
Rashi Vayikra 14:4רש״י ויקרא י״ד:ד׳
חיות LIVING [BIRDS] – This term excludes רפותט, birds that suffer from some fatal organic disease (חיות does not only mean "living", but also "capable of continuing to live"). הרותט CLEAN — This term excludes an unclean bird (of a species that may not be eaten) (cf. Chullin 140a). Because the plagues of leprosy come as a punishment for slander, which is done by chattering, therefore birds are compulsory for his (the leper's) purification, because these chatter, as it were, continuously with a twittering sound (Arakhin 16b). ועץ ארז AND CEDAR WOOD – This lofty tree was used because plagues come also as a punishment for haughtiness (cf. ib.). ושני תולעת ואזוב AND CRIMSON AND HYSSOP – What is the remedy he should use, that he may be healed? Let him, abandoning pride, regard himself lowly as a worm (תולעת) and as hyssop (cf. Yalkut Shimoni 1:559). עץ ארז means a stick of cedar wood (not a cedar tree). שני תולעת – a strip of wool dyed crimson. | חיות – פרט לטריפות. טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטיט, פיטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לצפרים לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בציפצוף קול. ועץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, * ומה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגיאותו כתולעת ואזוב. עץ ארז – מקל של ארז. ושני תולעת – לשון של צמר צבועה זהורית. |
Kuzari 2:58-62כוזרי ב׳:נ״ח-ס״ב
(נח) אָמַר הֶחָבֵר: הָעֵדָה שֶׁצּוֹפָהּ וְעוֹנְשָׁהּ לְעִתָּהּ בְּתוֹכָהּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשְּׁכִינָה, הֲלֹא תִרְאֶה מַה שֶּׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְיָ כִּי הָאֱלֹהִים קְדוֹשִׁים הוּא", וְזֶה עִם מַה שֶּׁהָיָה בַעֲדָתוֹ מִן הַחֲסִידוּת וְהַזְּהִירוּת, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם עוֹבֵר בְּחֵרֶם יְרִיחוֹ זוּלַת עָכָן לְבַדּוֹ מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְהָיָה מַעֲנִישׁ לְעִתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מֵעֹנֶשׁ מִרְיָם בְּצָרַעַת וְעֹנֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעֹנֶשׁ עֻזָּא וְעֹנֶשׁ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַאֲרוֹן יְיָ, וְהָיָה מִמּוֹפְתֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁיֵּרָאֶה הֶחָרוֹן הַמְעַט עַל הָעֲוֹנוֹת לְעִתָּם בַּקִּירוֹת וְהַבְּגָדִים, וְכַאֲשֶׁר יֶחֱזַק הָעִנְיָן יֵרָאֶה בַגּוּפִים עַל מַדְרֵגוֹת מִן הַחֹזֶק וְהַחֻלְשָׁה וְהַכֹּהֲנִים מָעֳמָדִים לַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה, לְהַכִּיר מַה מִּמֶּנָּה אֱלֹהִי, וּמְצַפִּים בּוֹ שָׁבוּעִים כַּאֲשֶׁר צִפּוּ בְמִרְיָם, וּמַה מִּמֶּנּוּ מִזְגִּי, מִתְיַשֵּׁב וּבִלְתִּי מִתְיַשֵּׁב, וְהִיא חָכְמָה מֻפְלָאָה הִזְהִיר עָלֶיהָ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בְּמַה שֶׁאָמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". (נט) אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ אֶצְלְךָ בָזֶה דְבָרִים מַסְפִּיקִים וּמְקָרְבִים? (ס) אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, מִבִּלְתִּי שֶׁאֶגְזֹר שֶׁהוּא כֵן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל, וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ, וְאֵינֶנּוּ מַשִּׂיג בַּהֶפְסֵד הַזֶּה לְרֹב דַּקּוּתוֹ אֶלָּא בַעֲלֵי הָרוּחוֹת הַדַּקּוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַחֲשׁוּבוֹת, הַמִּשְׁתַּדְּלוֹת לְהִדָּבֵק בָּאֱלֹהוּת וְהַנְּבוּאָה אוֹ בַחֲלוֹמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַמַּרְאוֹת הַבְּרוּרוֹת. וְעוֹד יֵשׁ עָם שֶׁיִּמְצְאוּ כֹבֶד בְּעַצְמָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא רָחֲצוּ מִקִּרְיָם, וּכְבָר נֻסָּה שֶׁמַּפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הַדַּקִּים, כַּפְּנִינִים וְהַיֵּינוֹת, ורֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנֶּה מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, וּמִתְבַּלְבֶּלֶת נַפְשֵׁנוּ זְמַן מָה בַּבַּיִת אֲשֶׁר הָיָה בוֹ מֵת, וּמִי שֶׁהוּא עַב הַטֶּבַע אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה לָזֶה. כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים דִּמְיוֹן זֶה בַשִּׂכְלִיּוֹת, מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְזַכּוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ בַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת, אוֹ זַכּוֹת נַפְשׁוֹ לַתְּחִנָּה וְלַתְּפִלָּה יִמְצָא הֶזֵק מִישִיבַת הַנָּשִׁים, וְחֶבְרַת הַלֵּיצָנִים וְהִתְעַסֵּק בְּשִׁירֵי הָאַהֲבָה וְהַשְּׂחוֹק. (סא) אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מַסְפִּיק לִי בְהִסְתַּפֵּק הַנֶּפֶשׁ לָמָּה זֶה מְטַמֵּא הַמּוֹתָר הָעַצְמִי הַּזֶה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַזֶּרַע, וְכֻלּוֹ רוּחַ, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מְטַמֵּא הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה עִם כִּעוּר רֵיחוֹ וּמַרְאֵהוּ וְעִם רֻבּוֹ, וְנִשְׁאַר עָלַי צָרַעַת הַבַּיִת וְהַבֶּגֶד. (סב) אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי זֶה מֵחֻקֵּי כֹּחוֹת הַשְּׁכִינָה, כִּי הָיְתָה בְיִשׂרָאֵל בְּמַעֲלַת הָרוּחַ בְּגוּף הָאָדָם, מוֹעִילָה אוֹתָם הַחַיּוּת הָאֱלֹהִית וְנוֹתְנָה לָהֶם זִיו וָהֶדֶר בְּגוּפוֹתָם וּבִתְכוּנוֹתָם וּבְמִשְׁכְּנֵיהֶם, וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַחֶקֶת מֵהֶם, מִסְתַּכֶּלֶת עֲצָתָם וְיִתְכַּעֲרוּ גוּפֵיהֶם וְיִשְׁתַּנֶּה יָפְיָם, וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים נִרְאֶה עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ סִמַּן הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה הִתְרַחֵק הָרוּחַ פִּתְאוֹם בַּעֲבוּר פַּחַד אוֹ דְאָגָה מְשַֹנּוֹת הַגּוּף, וְנִרְאֶה בַנָּשִׁים וּבַנְּעָרִים בַּעֲבוּר חֲלִישׁוּת רוּחָם, שֶׁיֵּעָשׂוּ בְגוּפוֹתָם מְקוֹמוֹת שְׁחוֹרִים וִירֻקִּים מֵהַיְצִיאָה בַלַּיְלָה, וְהֵם מְיַחֲדִים זֶה אֶל הַשֵּׁדִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה מִזֶּה וּמַרְאוֹת הַמֵּתִים וְהַהֲרוּגִים חֳלָיִים קָשִׁים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ. |
Rashbam Vayikra 16:10רשב״ם ויקרא ט״ז:י׳
לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר). [The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated." | לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ובתלמוד (משנה ביצה ה׳:ז׳): מדבריות בייתות. |
Ibn Ezra Vayikra 13:2אבן עזרא ויקרא י״ג:ב׳
אדם – ולא אמר איש איש מבית ישראל, להכניס הגרים. וכן, אדם כי יקריב מכם (ויקרא א':ב'), כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות כי כן כת', והכניס הגר שלא יטמא אחר, כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים אל השלם מן החולה. |
Ibn Ezra Vayikra 13:45אבן עזרא ויקרא י״ג:מ״ה
בגדיו יהיו פרמים – כמו קרועים, להכירו ללכת במנהג משונה, או טעמו כענין אבל, על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע. [וכבר פירשתי כי פרע הוא (שמות ל"ב:כ"ה). והטעם יגדל פרע שער ראשו ולא יגלחנו, כי כן מנהג האבל.] והטעם, שיתאבל על מעשיו, כי בעבור רוע מעלליו בא לו זה הנגע. ועל שפם – למעלה מהשפם, והמ"ם במלה יסוד, והעד, ולא עשה שפמו (שמואל ב י"ט:כ"ה). יעטה – בבגדו, מגזרת עוטה אור (תהלים ק"ד:ב'), והטעם, שלא יזיק ברוח פיו. וטמא – כפול, שיאמר כן תמיד בעוברו במסלה ששם ישוב, שישמרו בני אדם ולא יגעו בו. |
Ibn Ezra Vayikra 14:4,7,10אבן עזרא ויקרא י״ד:ד׳, ז׳, י׳
(ד) ולקח למטהר – הכהן יקח משלו. ויש אומ' המצורע יתן משלו. ותי"ו התפעל בתוך טי"ת הדגוש, והוא על משקל איש מתהלל (משלי כ"ה:י"ד). שתי צפרים – כל עוף יקרא צפור, והנה יקח אי זה עוף שימצא. חיות – שלא תהיינה שחוטות, [כי ישלח אחת חיה ויצטרך לדם האחרת.] טהרות – שלא יקח מהטמאות. ועץ ארז {ושני תולעת} ואזב – הוא הגדל והקטון במיני הצמחים. והעד בדברי חכמת שלמה, ואין צורך לחפש על אזוב כי הוא ידוע בדברי הקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטמא מת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים. (ז) והזה – מהדם המעורב אחר טבול הצפור החיה והנזכרים. על פני השדה – מקום שאין ישוב, שלא תדבק הצרעת באנשי היישוב, וההזיה בשלשתם, או באזוב לבדו, כטמאת המת. (י) שני כבשים {תמימים} וכבשה אחת – ובעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה, על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט על העולה על הרוח, ואחר כן אשם כמשפט כל אשם, ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת. ושלשה עשרנים – כמשפט עשרון לכבש. ולג אחד – מדה, ואין לו אח. |
R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 13:45-46ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ג:מ״ה-מ״ו
(מה) והצרוע – אכולהו קאי, ינהג מנהג אבילות, שהוא כמנודה לשמים, שפרשו מעל בניו. וטמא טמא יקרא – שירחיקו ממנו. ואמרו רבותינו (בבלי שבת ס"ז.), שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. (מו) בדד ישב – שזה החולי מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו, ולכך יהיה בדד, שלא ירגיל אדם אליו. ואסור בתשמיש המטה שהתשמיש ממקמקו. מחוץ למחנה – וגם זה מפני שלא יתקרב אצל בני אדם, מפני החולי גם מפני הטומאה, שהוא מטמא בביאה כמת. |
R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 14:4-7ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ד:ד׳-ז׳
(ד) שתי צפרים {חיות טהרות} ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – ארז גבוה שבאילנות ואזוב נמוך, סימן שמגבהות בא לנמיכות. ומי גרם לו – החטא, שהוא כשני תולעת, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיהו א':י"ח), ועתה מחל לו הקב"ה וחוזר למקומו ולגבהותו. (ה) ושוחט הצפור ומערב דמה במים חיים – לומר: שהמת הוא המצורע, שהוא חשוב כמת, דכתיב: אל נא תהי כמת (במדבר י"ב:י"ב), מתערב עתה עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם. (ו-ז) ושולח הצפור האחת על פני השדה – לומר: המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג (תהלים ק"ב:ח') ואסור ונקשר מלבא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חביריו. כמו הציפור שהיתה קשורה בידי אדם, ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה. (ז) על פני השדה – שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר. ולא יפרוס לה קלע שתהא שילוחיה לחיים, כמו שהוא מותר ומשולח לטובתו. ומיהו אם לאחר זמן נתפשה, הרי היא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה. (ה) אל כלי חרש – סימן שאם יחזור לקילקולו שוב אין לו תקנה, דומית כלי חרס שנשבר שאין לו תקנה. |
R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 14:21ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ד:כ״א
ואם דל הוא – יולדת ומצורע שאין קרבנם בא על חטא ידוע בעולה ויורד, שלא החמיר עליהם הכתוב. ואף על גב דנגעים באים על חטא על גג"ג ששצ"ל (בבלי ערכין ט"ז.), מיכפר לה נגעיה. הכא פי' לעשיר קרבנו בדלות. וכל פרשה דמצורע עני, שהאריך בה מה שאמר למעלה, לגזירה שוה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה (בבלי יבמות ק"ד.). |
R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 14:53ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ד:נ״ג
וכיפר על המטהר (ויקרא י"ד:י"ט) דכתיב גבי נגע, וכן וכפר על הבית (ויקרא י"ד:נ"ג), וכן וכיפר (ויקרא י"ב:ז'-ח') דכתיב גבי יולדת, וכפר (ויקרא ט"ו:ט"ו) דכתיב גבי זב, כולן לפי פשוטו, כמו ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה (בבלי ב"מ כ"ד.), אישטרדר"א בלעז דכפרה ממש לא שייך בהן, דאף על גב שהנגעים באים על חטא, איכפר ליה ניגעיה. ואפילו למ"ד יולדת חוטאה היא, מכל מקום לפי הפשט: אין {קרבנה} בא על חטא ואינו אלא לשון ניקוי, שמנקה אותם מטומאתם, והחטאת נמי לשון ניקוי כמו וחטאת על המזבח בכפרך (שמות כ"ט:ל"ו). |
Rambam Hilkhot Tume'at Tzara'at 16:10רמב״ם הלכות טומאת צרעת ט״ז:י׳
הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כ"ד:ח') הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כ"ד:ט') זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב:ג') וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה':ב') וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ל"א:י"ט) תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק. וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל"ו:ט"ז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י"ז:ט') וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים ע"ג:ט') שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג':ט"ז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת |
Rambam Moreh Nevukhim 3:47רמב״ם מורה נבוכים ג מ״ז
This is the great principle which you must never lose sight of. After having stated this principle, I repeat that the object of the Sanctuary was to create in the hearts of those who enter it certain feelings of awe and reverence, in accordance with the command, "You shall reverence my sanctuary" (Lev. 19:30). But when we continually see an object, however sublime it may be, our regard for that object will be lessened, and the impression we have received of it will be weakened. Our Sages, considering this fact, said that we should not enter the Temple whenever we liked, and pointed to the words: "Make thy foot rare in the house of thy friend" (Prov. 25:17). For this reason the unclean were not allowed to enter the Sanctuary, although there are so many kinds of uncleanliness, that [at a time] only a few people are clean. For even if a person does not touch a beast that died of its own accord (Lev. 11:27), he can scarcely avoid touching one of the eight kinds of creeping animals (ibid. 29, seq.), the dead bodies of which we find at all times in houses, in food and drink, and upon which we frequently tread wherever we walk; and, if he avoids touching these, he may touch a woman in her separation (ibid. 15:18), or a male or female that have a running issue (ibid. ver. 1, seq. and 25, seq.), or a leper (ibid. 13:46), or their bed (ibid. 15:5). Escaping these, he may become unclean by cohabitation with his wife, or by pollution (ibid. 15), and even when he has cleansed himself from any of these kinds of uncleanliness, he cannot enter the Sanctuary till after sunset; but not being enabled to enter the Sanctuary at night time, although he is clean after sunset, as may be inferred from Middot and Tamid, he is again, during the night, subject to becoming unclean either by cohabiting with his wife or by some other source of uncleanliness, and may rise in the morning in the same condition as the day before. All this serves to keep people away from the Sanctuary, and to prevent them from entering it whenever they liked. Our Sages, as is well known, said, "Even a clean person may not enter the Sanctuary for the purpose of performing divine service, unless he takes previously a bath." By such acts the reverence [for the Sanctuary] will continue, the right impression will be produced which leads man, as is intended, to humility... The uncleanness through leprosy we have already explained. Our Sages have also clearly stated the meaning thereof. All agree that leprosy is a punishment for slander. The disease begins in the walls of the houses (Lev. 14:33, seq.). If the sinner repents, the object is attained: if he remains in his disobedience, the disease affects his bed and house furniture: if he still continues to sin, the leprosy attacks his own garments, and then his body. This is a miracle received in our nation by tradition, in the same manner as the effect of the trial of a faithless wife (Num. v. ii, seq.). The good effect of this belief is evident. Leprosy is besides a contagious disease, and people almost naturally abhor it, and keep away from it. The purification was effected by cedar-wood, hyssop, scarlet thread, and two birds (Lev. 14:4); their reason is stated in various Midrashic sayings, but the explanation does not agree with our theory. I do not know at present the reason of any of these things; nor why cedar-wood, hyssop, and scarlet were used in the sacrifice of the red heifer (Num. 19:6); nor why a bundle of hyssop was commanded for the sprinkling of the blood of the Passover-lamb (Exod. 12:22). I cannot find any principle upon which to found an explanation why these particular things have been chosen. | לאחר זאת אומר: כבר הסברנו שכל הכוונה במקדש שתיווצר היפעלות בלב הפונה אליו ושיפחד ויירא, כמו שאמר: ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט). וכל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך - פוחת (הרושם) שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות שהיתה נוצרת ב(אדם). החכמים ז"ל הסבו את תשומת-הלב לעניין זה ואמרו שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת והסמיכו זאת על דברו הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך (משלי כ"ה). ומכיוון שזאת היתה הכוונה, אסר יתעלה על הטמאים להיכנס למקדש על אף ריבוי מיני הטמאות עד כדי שלא תמצא אדם טהור אלא לעתים רחוקות. שהרי אם ניצל אדם מלגעת בנבלה לא יינצל מלגעת באחד משמונה שרצים המרבים ליפול בבתים ובמאכלים ובמשקאות, והאדם מרבה להיכשל בהם. ואם הוא ניצל מזה, אין הוא ניצל מלגעת בנדה או בזבה או בזב או במצורע או במשכבן. ואם ניצל מזה אינו ניצל משכיבת אשתו או מקרי. אף אם הטהר מן הטמאות האלה אין הוא רשאי להיכנס למקדש עד אשר יעריב שמשו. ולא ניתן להיכנס למקדש בלילה, כמו שהובהר במידות ותמיד. ובאותו לילה הוא עשוי לרוב לבוא על אשה או שיארע לו אחד מגורמי הטומאה. ואזי הוא ישכים בבוקר (טמא) כביום אתמול. כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא יתדפקו על שעריו בכל עת. יודע אתה את לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל. במעשים אלה תתמיד היראה ותיווצר ההיפעלות המביאה לשפלות-הברך המבוקשת... את עניין טומאת צרעת כבר ביארנו. גם החכמים ז"ל הבהירוהו. הם הודיעונו אותו ושהעיקרון שנקבע לגביה הוא שהיא עונש על לשון הרע, ושהשינוי הזה מתחיל בכתלים, ואם הוא שב בתשובה, הרי לכך היתה הכוונה. ואם הוא מתמיד במריו, עובר השינוי הזה אל מיטתו ורהיטי ביתו. אם הוא ממשיך להמרות, עובר (הנגע) אל בגדיו, ואחרי-כן אל גופו. זה הוא נס אשר הונצח באומה כמו מי שוטה. התועלת שבאמונה זאת ברורה. יתר על כן, הצרעת מידבקת ובני-אדם כולם סולדים ממנה. הדבר הזה כמעט בטבעם. מה שמיטהרים ממנה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי ציפורים - לזאת הובאו טעמים במדרשות, אך אינם מתאימים למטרתנו. עד הזמן הזה איני יודע טעם לדבר מזה, ולא מה הטעם לעץ ארז ואזוב ושני תולעת (במדבר י"ט) בפרה אדומה, וכן אגדת אזוב (שמות י"ב) שמזים בה את דם (קורבן) הפסח. לא מצאתי דבר שאסתמך עליו בייחוד מינים אלה. |
Chizkuni Vayikra 13:46חזקוני ויקרא י״ג:מ״ו
בדד ישב אסור לשמש מטתו שהתשמיש ממקתו. מחוץ למחנה מושבו שחולי זה ידבק על בני אדם הרגילים אצלו. מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד הטהור טמא. הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד הטהור טהור. |
Ramban Vayikra 13:47רמב״ן ויקרא י״ג:מ״ז
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (להלן י"ד:ל"ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה':ג') דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג) ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב" כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים. |
Ramban Vayikra 14:4רמב״ן ויקרא י״ד:ד׳
חיות – פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א':י"ב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח':ט') כל צפור כל כנף (בראשית ז':י"ד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל"ט:י"ז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית ט"ו:י') על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז':ג') ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז':י"ד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב:ו') הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים ק"ד:י"ז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל"ט:י"ז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ':כ"ט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ') האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה ל"ד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים י"ד:י"א) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק י"ב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פ"ד:ד') כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם ק"ד:י"ז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ח':י"ד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (להלן פסוק נ"ג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה') שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין ס"ב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (טז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים י"ד:א') מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם י"ד:ה') וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה ט"ז:ז') אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו'. ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – אמר ר"א הוא הגדול והקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה':י"ג) והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה הם כדמות פסח מצרים וטעם על פני השדה (פסוק ז') מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת ובת"כ (פרשה ב':ה') אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה ועוד אפרש זה (להלן ט"ז:ח') בע"ה. |
Ramban Vayikra 14:18רמב״ן ויקרא י״ד:י״ח
יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה' – במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת וכן לכפר עליו לפני ה' (להלן פסוק כ"ט) ובתורת כהנים (פרק ג':י"ב) והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אמר שירי מצוה הם בין שנתן בין שלא נתן כפר וא"כ על דעת ר' יוחנן בן נורי יהיה "וכפר עליו" על האשם והנה אמר הכתוב באשם "וכפר" וחזר ואמר (בפסוק הבא) בחטאת "וכפר על המטהר מטומאתו" ואמר עוד בעולה ובמנחה (בפסוק כ') "וכפר עליו הכהן וטהר" ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם "מטומאתו" והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכך אמר "וכפר עליו הכהן וטהר" ובת"כ (שם ג':י"ג) ועשה הכהן את החטאת וכפר מה תלמוד לומר לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולן מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה תלויה בחטאת ויתכן כי "וכפר עליו הכהן וטהר" רמז לכל הנעשה בו כי גם הצפרים יבואו לכפרה ולטהרה כי כן אמר בנגע הבית (להלן פסוק נ"ג) וכפר על הבית וטהר. |
Ramban Vayikra 14:34רמב״ן ויקרא י״ד:ל״ד
ונתתי נגע צרעת – לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי (לעיל י"ג:מ"ז) ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם כי עם כל ישראל ידבר והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כ"ד:ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו' כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה. |
Ramban Vayikra 14:53רמב״ן ויקרא י״ד:נ״ג
וכפר על הבית וטהר – הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב. |
Ralbag Vayikra 11:47רלב״ג ויקרא י״א:מ״ז
(א-מז) {ביאור הסיבה בעניני הטומאות והטהרות - פתיחה} וראינו לבאר בזה המקום הסיבה במה שזכרה התורה בעניני הטומאות והטהרות, קודם שנשלים ביאור מה שנזכר בתורה מהם, כי עמידתנו על הסיבה בזה יישירנו לעמוד על אמיתת הביאור במה שזכרה התורה מזה.... {סיבות אבות הטומאות} {טומאת מת} וכאשר התישב לנו זה כולו מדברי התורה, ראוי שנבאר סיבות זה הענין, כמו שיעדנו. ונֹאמר, כי מפני שהאדם המת נעדרה ממנו הצורה האנושית, ובסיבת הִפָּקְדָהּ השיגהו המות, הנה טימאה אותו התורה בתכלית הטומאה, כדי שנתעורר מפני זה לדעת כי המעלה והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבות איננו מפני החומר, אבל הוא מפני הצורה. וזה, שאנחנו לא נראה שנפקד מן המת דבר, זולתי הצורה, כי לו כל האיברים, לא נפקד מהם כי אם הצורה, אשר ממנה יסודרו פעולותיהם. וזה גם כן יורנו שהחומר חסר מאד ביחס אל הצורה. {טומאת נבלה} ואמנם שאר הבעלי־חיים המתים, הנה הבעל־חיים ההולך היותר שלם, לקורבת חומרו מחומר האדם, טימאה אותו התורה גם כן, אך למטה מטומאת האדם המת, כי הצורה שנפקדה ממנו היא שפלה מאד מהצורה שנפקדה מהאדם המת.... {מצורע} והנה החמור יותר מאלו הוא הצרעת, כי הוא הפסד נפלא, מתחדש מפאת החומר, מצד ממשלת החום הנכרי על האיש הזה, ומְשול הכוחות המתפעלות על הפועלות, ויתחדש מזה הפסד בכללות הדם, ויתפשט מפני זה בכללות הגוף. ולהעיר שזה ההפסד בא מפאת החומר, טימאה אותו התורה בזה האופן הנפלא, שהוא מתיחס לטומאת המת, אשר אין בו כי אם החומר לבד; ולזה היתה טהרתו מתיחסת לטהרת טמא־מת. וזה יישירנו אל ההשגה שהטוב בדברים הוא מצד הצורה, והרע וההפסד הוא מצד החומר. עם שבזה תועלת להרחיק האנשים מהמצורע, כי זה החולי הוא מהחוליים המתדבקים; ולזה ציותה התורה שיהיה מושבו חוץ למחנה ישראל, מה שאין כן במת. {זב} ואמנם זוב הזב הוא מהמוֹתר הזרעי, כשנעדר הבישול. ויורה על זה, שהוא כלובן ביצה המוזרת, והשכבת זרע הוא כלובן ביצה הבלתי־מוזרת; כי הדבקות והעובי שהוא בשכבת זרע יורה על טוּב הבישול וההצטמקות בכלי ההולדה. ולפי שנעדר מזה המוֹתר הכח על ההולדה, לחולשת חומו היסודי והעדר בישולו, רוצה לומר שנפקד ממנו מה שיתחדש ממנו איש מאישי האדם, הנה טימאה אותו התורה בזה האופן המתיחס באופן־מה לטומאת מת. {זבה} כן זוב הזבה הוא מהעדר הבישול בדם הבא ממקורה, ולזה לא יאות להולדה. {נדה} וכן הענין בדם הנדה; אלא שזה המוֹתר הוא טבעי באשה, ואין הענין כן בזוב הזב והזבה. {יולדת} וכן דם היולדת הוא גם כן בלתי נאות להולדה, והוא המוֹתר הדמי שלא יאות שיזון ממנו הולד, לנאוּתוֹ ולהעדר הבישול בו, וידחהו הטבע בעת הלידה; וכאילו הוא דם הנדות והזיבה שהוא ראוי שיצא מהאשה בכל ימי עיבורה; כמו שהתבאר בטבעיות. ולפי שאין ההפסד באלו הענינים כַּהפסד אשר יקרה מהצרעת — כי הוא מתפשט בכללות הגוף, מה שאין כן באלו, ולא יקרה גם כן מהם הפסד לזולתם — היתה טומאתם למטה מטומאת צרעת, רוצה לומר שלא יצטרכו לצאת חוץ למחנה ישראל, ולא יטמאו הבא אל הבית אשר הם בו, כי זה ידמה שהיה במצורע לסבב שירחקו האנשים ממנו ולא יזוקו בחוליו. והנה היתה הנדה והזבה והיולדת מטמאה את בועלה בזה האופן החמור אשר יִטמא בו, מפני ההפסד שיקרה בהולדה אם תתעבר האשה אז. וכבר סיפרו הרופאים שהאשה שתהר בימי נדותה יהיה הולד מצורע. ובכלל, הנה אם תתעבר אז, יקרה לנולד הפסד נפלא, אם צרעת אם מה שידמה לו מההפסדים הנפלאים, כמו האש הפרסי ומה שידמה לו, כי לא ימשול הכח הפועל אשר בזרע על שיעשה מהדם הנפסד ההוא חומר שלם־הבריאות. {שכבת זרע} ואמנם שכבת הזרע יְטַמֵּא גם כן מפני שנפקד ממנו התועלת אשר בעבורו היה, והוא ההולדה. וזה כולו חוזר אל הסיבה אשר בטומאת המת, כמו שקדם. והנה היתה טומאתו למטה מטומאת הזוב, לפי שמהזוב נפקד זה התועלת מצד עצמותו, שאיננו ראוי להולדה, ואין הענין כן בשכבת זרע היוצא מהאדם, כי הוא ראוי להולדה מצד עצמותו, אלא שאין עמו המקבל אשר בו יתחזק על ההולדה. והנה יִטמאו האיש והאשה בשוכבם יחד שכבת זרע, להעיר על שזה הפועַל הוא לאדם מצד החומר, כי אין לאדם זה הפועל במה שהוא אדם, אבל הוא לו במה שהוא בעל־חיים. עם שבזה תועלת להרחיק המשגל, שלא ישתמשו בו כי אם לצורך, לא לבקשת התענוג כמו שיעשו המון האנשים, עד שכבר ישחיתו עצמם בזה, וימנעו מהם השלמות האנושי לרוב תשוקתם בזה הפועל המגונה. ובכאן נשלם מה שיעדנו לדבר בו בסיבות אבות הטומאות. {סיבות דרכי ההיטהרות} ואולם מה הסיבה בטהרתם בזה האופן אשר זכרה התורה, הנה ראוי שנאמר בזה לפי מה שיעדנו. ונאמר, כי מהנראה שטהרתם היתה במה שיעיר על כמו זאת ההערה בעינה אשר זכרנו בטומאות.... {טהרה מטומאת צרעת} ואולם טהרת המצורע, לפי שהוא חטאת יחיד, ולחוזק הוראתו על חומר חסר, היה זה החטאת ממין פחוּת, רוצה לומר מסוג המעופף; וממנו היה ממין בלתי ראוי להקריב ממנו קרבן, כי הקרבן לא יֵעָשׂה מהעוף כי אם מהתורים ובני היונה, וזה היה ציפור, אלא שהיא טהורה, וכֹחיית על החיוּת, רוצה לומר שאינה טריפה, אבל תהיה ממה שכמוהו נאכל לישראל. והנה ישחטוה חוץ לשלוש מחנות, מפני חסרון החומר שתורֶה עליו. ולזה גם כן ישימו דמה בכלי חרשׂ, שהוא כלי פחוּת. והיה נשפך על מים חיים, שלא השתמשו בהם כלל, לסיבה בעינה שהיה זה בפרה אדומה. ולזאת הסיבה נלמד גם כן שהכלי חרשׂ ראוי שיהיה חדש, שלא נשתמשו בו כלל. והנה לא ישרף זה הציפור, כי אין אנו צריכין בזאת הטהרה לאפרו, כי ההפסד שקרה מהצרעת איננו מות, אבל הוא הפסד בדם בסיבת חולשת החום היסודי ומְשול עליו החום הנכרי. והנה יקשרו עץ הארז והאזוב בשני התולעת יחד, כמו הענין בפרה, ואחר כן יקשרו עמהם הציפור החיה, להעיר שזה ההפסד בא לחי מצד מה שילך ממנו במדרגת החומר, רוצה לומר מצד היותו צומח, ומפני הֵחָלֵשׁ הכח הזן בו, אשר בו תהיה הצמיחה; ולזה היו בכאן מהצמחים השלמים והחסרים, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה לא ישרפו בכאן זה הציפור, ולא הארז והאזוב ושני התולעת, כי זה האדם נשאר קיים על ענינו, אלא שכבר קרה לו זה העיפוש הנפלא וטהר ממנו. והנה הציפור הנשחטת, מפני היותה חטאת נעשית בחוץ בזה האופן המגונה, ראוי שתִפָּסֵד בכללה עם פִּרְשָׁהּ ונוצתה, באופן שלא יהנו ממנה; ולפי שאינה נשרפת, כי לא יזו בכאן באפר כמו הענין בפרה אדומה, הנה יחוייב שתהיה נקברת, כדי שלא יארע בה תקלה, שיהנו ממנה בני אדם או שתהיה מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ, שהוא בלתי ראוי בקודשים. והנה יזו מדמה על המִטַּהֵר, עם המים החיים, באמצעות הציפור החיה ועץ הארז והאזוב ושני התולעת, להעיר המוזה שיתנקה מחסרון החומר, אשר בסיבתו בא לו זה ההפסד בדמו. ולחסרון חיוּתוֹ בעת היות בו זה העיפוש, לֻקַּח דם הציפור תמורת דמו, שהוא חלוש החיוּת, לפי מה שהתבאר בטבעיות וזכרנוהו עם זה במה שקדם; ולזה גם כן היה זה החטאת ציפור. ולזאת הסיבה ישלחו הציפור החיה על פני השדה חוץ מהעיר, להעיר שזה החיוּת החסר, שהיה לאדם בסיבת החומר, כבר סר ושב בשלמותו. וגם כן, הנה בזה המקום, בעבור שהיה התכלית - בריאות, שהוא מצד הצורה, הנה יקחו הציפור החיה מבין אלו הדברים הנאגדים יחד המורים על כח הצמיחה, כי היא מורה על מה שילך מדרגת הצורה מהצמח, וישלחו אותה, להעיר כי הבריאות שהוא הטוב, היה מחֵלֶק הבריאות אשר במצורע, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, רוצה לומר שהבריאות יתחדש לחולה מצד החלק אשר לו מהבריאות, שהוא מצד הצורה. ואולם בענין המת, לפי שהיה התכלית - מות והפסד, שהוא מצד החומר, היו לוקחין האזוב מבין אלו הדברים הנאגדים יחד, שהוא מורה על מה שילך מהם מדרגת ההיולי. והיתה נכפלת ההזאה הזאת שבע פעמים, כדי שיתעוררו בְּזה ההכפל הנפלא אל מה שכוון בזה. עם שבזה הערה לממשלת הכוכבים על המורכבות אשר בזה העולם, ומהם יסודרו להם במקרה אלו ההפסדים, ויסודר מהם בעצם ההנקוּת מהם, לפי מה שנִתַּן להם כח מה' יתעלה לשמירת אלו המורכבות. והנה יגלח כל שערו ביום הנקותו מזאת הטומאה, לפי שהשער גדל במצורע מזה הדם המעופש, ולזה יִמָּצֵא בו רושם מזה, כמו שנזכר בתורה בסימני הצרעת; ולזה ראוי שיוסר, כי הוא כאילו היה מחומר הצרעת. ולזה לא יטהר אלא כשישוב להתגלח שנית אחר עבור שבעת ימים, כי מה שנשאר מהשערות בשורשיהן בעור כבר יוסר בזאת התגלחת השנית; כי השער גדל משורשו, ולזה תמצא כי בהתהפך השער ללבן, בסיבת ממשלת החום הנכרי, יתחיל להתלבן משורשו. והנה יטבול אחר התגלחת הראשונה והשנית, להעיר כי זאת הטומאה חזקה מאד ולזה לא יתכן שתוסר יחד בפעם אחת, אבל תסור קצתה בטבילה הראשונה וקצתה בטבילה השנית. |
Ralbag Vayikra 13:4רלב״ג ויקרא י״ג:ד׳
והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים – רוצה לומר שיסגיר בעל הנגע שבעת ימים, כי בזה הזמן יתכן שישתנה ענין זה הנגע ויתבאר ענינו, לחוזק רושם שבעת ימים בדברים הטבעיים; עם שבזה הזמן תשוב הלבנה במבט מרובע ממה שהיתה בו תחילה, כי מפני זה יסודר ממנה פועל מקביל באופן־מה למה שהיה מסודר ממנה תחילה. |
Ralbag Vayikra 13:5רלב״ג ויקרא י״ג:ה׳
וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו – רוצה לומר שהוא עדיין בגדר מראות הנגעים שהיה בהם תחילה, לא כהה הלובן ולא נתחזק. ולמדנו שזה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים; ולזה אמר: 'בעיניו', שיורה על ריבוי המראים, ולא אמר: "בעינו". ולמדנו עוד מזה שכל המראות הנזכרות מצטרפות להשלים שיעור הנגע. לא פשה הנגע בעור – רוצה לומר שלא נתפשט ממנו דבר בעור שהוא חוץ מהנגע, כי זה נקרא פשיון הנגע לפי הנהוג. והסגירו הכהן שבעת ימים שנית – רוצה לומר שלא ישפוט עדיין בזה הנגע שאינו נגע צרעת, ואף על פי שעמד בעיניו, לא נשתנה מראהו, לא כהה ולא נתחזק, ולא הפך שער לבן, ולא פשה — ואמנם הוצרכה התורה להורותנו זה הענין, כי היה אפשר שנחשוב שזה הוא כתם בעור לבד, לא עיפוש בבשר, ולזה לא נשתנה ענינו כלל — אבל יהיה טעון הסגר שני לבחון עוד ענין זה הנגע. ולפי שאמר 'לא פשה הנגע בעור', למדנו שאם פשה הנגע בעור אחר ההסגר, הנה לא יוסגר שנית, אבל הוא טמא; ולמדנו בזה שהפשיון סימן טומאה, כשקרה אחר ההסגר — כי לא יתכן שיראה הכהן פשיון בראייה ראשונה שיראה הנגע, וזה מבואר בנפשו. והנה טעם היות ההסגר הזה שבעת ימים הוא מבואר מבואר ממה שזכרנו. ואחשוב שהטעם בזה ההסגר הוא הטעם בעינו אשר בשילוחו מחוץ למחנה, כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החולי; וכאילו זה דבר ממוצע בין הטהרה והטומאה; כי לא יצא מהעיר, ולא ישא ויתן עם בני אדם. והנה בהסגר באדם תועלת שני; והוא, כי מפני העדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתחזק, ויתכן לו שיגבר על החום הנכרי - שהוא סיבת הנגע - ויוציאהו לחיצוני הגוף ויתיכהו; וכאשר נתחזק החולי עם ההסגר, אז יורה על ריבוי זה העיפוש בגוף, ולזה יורה זה על הצרעת. (א-נט) {פתיחה לצרעת בגדים} והנה להעיר כי זה ההפסד בא לאדם מצד החומר, לא מצד הצורה, זכרה התורה אחר זה טומאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם, הבאים מהצמח והחי והם במדרגת הדומם. וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי, ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחויות אשר בהם, באופן שידרכו אל הכילוי והִפָּרֵד ההרכבה מצד התכת לחויותיהם אשר בהם קיומם. והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום; כבר תמצא זה במקומות העפושים, כמו מימי־האשפות ומה שידמה להם. ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העיפוש, כמו הענין באדם שהוא חי, הנה כשיִטמאו אלו הדברים בזה האופן - ישרפו, להעיר על חסרון החומר, ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו. ולזה נמנע ההשתמשות בו לאדם, ונאסר בהנאה, להורות על זה הענין. |
Ralbag Vayikra 13:13רלב״ג ויקרא י״ג:י״ג
וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו, וטהר את הנגע, כֻּלּוֹ הפך לבן טהור הוא – הנה אחשוב שהסיבה בזה, כי כשראה הכהן שהתחיל לדחות זה העיפוש לחיצוני־הגוף, ואחר כן יראה התפשטותו בכל חיצוני־הגוף, הנה יורה זה על ממשלת החום היסודי על זה העיפוש, ומפני זה דחהו בכל הצדדים לחיצוני־הגוף, כמו שידחה החום הנכרי בקדחות בימי הגבול לחיצוני־הגוף, ויִדָּחֶה שם מכל המקומות ויותך בזיעה, ואז יהיה הבריאות. ולזה לא יִטמא זה שפרחה הצרעת בכולו, אף על פי שנהפך כל שערו ללבן, כי זה הוא מדרך העיפוש הנדחה שם; ולזה אמר אחר זה: 'וביום הֵרָאוֹת בו בשר חי יטמא' (פסוק יד) - למדנו שבמחיה מטמא ולא בשער לבן. וכבר העירתנו התורה כי מאמר הכהן באלו הענינים לא יחייב שיהיה כן אלא כשיהיה מסכים לאמת, ולזה אמר: 'וטהר את הנגע, כֻּלּוֹ הפך לבן טהור הוא', ויתבאר מזה שאם טיהר מה שאינו טהור - לא תועיל טהרתו. וזה תמצא כפול בזה הענין; אמר: 'נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אֹתו' (פסוק ג); 'וטהרו הכהן מספחת הִוא' (פסוק ו); 'וטמאו הכהן צרעת הִוא' (פסוק ח); 'וטמאו הכהן לא יסגִרנו כי טמא הוא' (פסוק יא); 'וטמאו, הבשר החי טמא הוא צרעת הוא' (פסוק טו); 'וטהר הכהן את הנגע טהור הוא' (פסוק יז); וזה תמצא נכפל בכל זה הענין. ומזה גם כן יתבאר שהראייה ובחינת המשפט בנגעים אפשר שתהיה בזולת כהן; וזה, שכבר אמר: 'וטהרו הכהן מספחת הִוא' (פסוק ו), רוצה לומר שכאשר יבחן שהיא מספחת, באי־זה צד שיהיה, הנה יטהרנו הכהן; וכן מה שאמר: 'וטמאו הכהן צרעת הִוא' (פסוק ח); כי אינה צרעת מצד בחינת הכהן ענינה, אבל היא צרעת מצד ענינה בעצמה, אי־זה שיהיה מן האנשים שיבחן ענינה. (א-נט) {פתיחה לצרעת בגדים} והנה להעיר כי זה ההפסד בא לאדם מצד החומר, לא מצד הצורה, זכרה התורה אחר זה טומאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם, הבאים מהצמח והחי והם במדרגת הדומם. וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי, ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחויות אשר בהם, באופן שידרכו אל הכילוי והִפָּרֵד ההרכבה מצד התכת לחויותיהם אשר בהם קיומם. והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום; כבר תמצא זה במקומות העפושים, כמו מימי־האשפות ומה שידמה להם. ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העיפוש, כמו הענין באדם שהוא חי, הנה כשיִטמאו אלו הדברים בזה האופן - ישרפו, להעיר על חסרון החומר, ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו. ולזה נמנע ההשתמשות בו לאדם, ונאסר בהנאה, להורות על זה הענין. |
Abarbanel Vayikra 12אברבנאל ויקרא י״ב
השאלה הה' למה צותה תורה בצרעת שיובא אל הכהן והוא יטמאנה או יטהרנ' ולא זכר כן בשום חולי אחר מכל חליי האדם האם מפני שהצרעת חולי מתדבק והרי יש חלאי' אחרים מתדבקים כמו שזכרו הרופאים ולמה לא נעשה עליהם כאשר צוה השם לעשות בעניני הצרעת: השאלה הו' למה זה לא צותה התורה לעשות למצורע הנהגה מה לרפואתו כאלו תאמר הרקה או הקזה או דבר מועיל אליו באיכותו או בסגולתו או על דרך הפלא כאשר עשה אלישע לנעמן שר צבא ארם לתקן את אשר עותו רוע המזג. ולבד צוה בהסגרתו כמו שזכר: השאלה הז' למה צותה התורה ראות הנגעים בטומאתן וטהרתן אל הכהן והיה ראוי למוסרו לכל חכם לב יודעי הטבעים כי הוא ירגיש ויגזר באותו הצרעת כפי חכמת הרפואה מזולת השערה ואם פשה הנגע: השאלה הח' בענין ההסגר שצותה שיסגיר הכהן את החולה כי מה היה ענין ההסגר ותועלתו בזה האם כדי שלא ידבק חליו לבני אדם הנה עדיין לא נתפרשה טומאתו והתורה לא חייבתו בדד ישב אלא אחר פרסום הטומאה: |
Abarbanel Vayikra 13:1אברבנאל ויקרא י״ג:א׳
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו עד והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. בעבור שהיה אהרן חכם ונבון להבדיל בין נגע לנגע באדם ובבגד לכן בא הדבור הזה למשה ולאהרן יחד. ולפי שהיה הצרעת רוע מזג גדול באדם וא"א שידע האדם השחתת המזג ועפוש הליחות כי אם באמצעות האותות שיתחדשו בגוף לכן זכרה התורה האותות והסימני' שיורו על זה. באמרו אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כי בראשונה יתראו האותות בעור ומהם לעמוד על הבשר שהעור שעליו הוא מעופש ונפסד. ומאשר הדברים האלה יובחנו באדם מפני יושר מזגו ושוויו שמפני זה בצאתו מיושרו יפסיד האויר ויתעפש ויזיק לבני אדם הקרובים אליו בטומאתו. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו כי במה שהוא אדם ישר ושוה המזג אפשר שיקרה לו זה שיצא מן השווי ויעפש גופו ויזיק ויטמא לבני אדם מה שאין כן בב"ח הבלתי מדברים. וזה טעם למה הזהירה תורה כל כך על הצרעת ולא עשה כן על יתר החלאים שלא היה זה מפני היותו חולי מתדבק אלא מפני הטומאה שהמצורע מטמא אחרים. והטומאה היא מיוחסת לנפש כמו שאמר' ולא תטמאו את נפשותיכם. ומפני הטומאה היתה כל ההנהגה הזאת. גם שחולי הצרעת יפסיד האויר מה שאין כן בשאר החלאים שאינם מטמאים את הנפש ולא מפסידים את האויר ומחללים המקדש והמחנה הקדוש. ולא יחס ראיתו אל הכהן להיותו חכם בחכמת הטבעים והרפואות אלא מפני שהכהן הוא המזהיר על הטומאות הוא המטמא את הטמא ומטהר הטהור גם שקרבנות המצורע יהיו על ידי הכהן ולכך היו דיני הצרעת ומשפטיה על פיו וכמו שאמר במשנה תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים. והותרו בזה ג' שאלות הה' והו' והז'. |
Abarbanel Vayikra 14:33אברבנאל ויקרא י״ד:ל״ג
וידבר ה' אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ כנען וגומר עד איש איש כי יהיה זב. ענין נגע הבתים אין ראוי שיעלה הלב שהי' בטבע כמו שחשב הרלב"ג כי איך יתכן שימצא חולי הצרעת המסובב מעפוש הדם והפסד הליחות במה שאין לו דם ולא ליחה. אבל ענינו כפי הנרא' מהפסוקים הוא בעבור שצוה הכתוב על טהרת המצורע בדרך השגחיי נסיי לא בדרך טבעי מהקזות והרקות ויותר הדברים שחכמת הרפוא' תסדר ברפואת הצרעת כמו שנרא' מן הקרבנות וההזאות והרחיצות במים שזכרה התור' לזה סמך אליו ענין צרעות הבתים שאינו גם כן כפי המנהג הטבעי אלא בדרך הפלא כאלו אמר ואל תתמה איך ירפא המצורע בדברים ההמה שזכר הכתוב כי הנה עוד תשוב ותרא' שכאשר תבואו אל ארץ כנען מפני שהיא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד והוא אמרו אשר אני נותן לכם לאחוז' וכבר יקרה שפעמים על דרך ההשגח' יתחדש נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וממה שאמר ונתתי גלה שאין הדבר בטבע כי אם בהשגחתו ורצונו יתברך. והיה תכלית זה הנס אם בדרך התרא' שיעש' השם לאדם כדי שישוב מחטאתיו וכאלו אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננ' להתרות לבעל הבית שובה ישראל עד ה' אלהיך ראה הנגע בביתך ואם לא תשוב תחול הצרעת בך ובבניך וזהו דעת חז"ל בדבר הזה עצמו ולכך נסמך צרעת הבתים אחר תורת המצורע. ואפשר לומר עוד שהי' זה גם כן לסבה אחרת והיא להודיעם כי אחרי בואם אל הארץ יראה בה נגע צרעת והוא רמז לעכו"ם אשר יעבדו בה. וצוה בנתיצ' הבית מפני הצרעות רמז לבית קדשם ותפארתם שמפני נגע עונותיהם יבא להריס' וסתירת בנינו הנה אם כן באה פרשת צרעת הבתים כדי לאמת להם שהחולי והצרעת הבא עליהם והנרפא מהם הכל הוא בהשגחת השם ועל דרך מאמר אדון הנביאים במשנ' תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. ונתן להם ראיה על היות צרעתם בהשגח' לא בטבע ממה שקר' למרים וזהו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים שמפני מה שדבר' במשה לקתה בצרעת ונתרפא' בתפלתו. והותר' בזה השאל' הז'. והנה אמר ובא אשר לו הבית להזהיר שלא יחזיק אדם עצמו לחכם לאמר טמא וטהור בענין הנגעים אלא שיבא אל הכהן וישאל ממנו תורה ועל פיו יהי' כל ריב וכל נגע. ולכן לא יאמר לכהן נגע נרא' לי בבית כפוסק את הדין שהוא נגע אלא יאמר כנגע נראה לי כאלו הוא מסופק אם הוא נגע אם לא עד שהכהן יברר את הדין. ובעבור שהטמא והטהור הוא ככל אשר יצא מפי הכהן לכן יצוה בטרם יבא הכהן לראות את הנגע שיפנו את כל אשר בבית שאם לא יפנהו וירא' הכהן את הנגע ויצטרך להסגיר את הבית כל מה שבתוכו יטמא בטמאו אותו. ואחר פנוי הבית וביאת הכהן לראותו אם יראה שהי' הנגע בקירות הבית שקערורות ר"ל שהיה המרא' שם שוקעת עמוק מן העור והיו עם זה מראות אותם הנגעים אם ירקרקות או אדמדמות ר"ל ירקות הרבה או אדומו' הרבה ופירש מה ענין שקערורות בקיר באמרו ומראהן שפל מן הקיר. הנה אז יצא הכהן מן הבית ובהיותו אל פתח הבית קודם שיכנס אדם בו עוד יצוה להסגיר את הבית שבעת ימים כמספר ימי הסגר המצורע והבגד. וביום הז' ישוב לראותו ואם פשה ונתפשט הנגע בקירות הבית ונעשה יותר גדול ממה שהיה בראשונ' יצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע ר"ל שיסירו' מהקיר וישליך אותם אל מחוץ לעיר אל מקום טמא כדי שלא יטמאו את אחרים. ואת הבית יקציע מבית סביב ושפכו את העפר וגו' והנה זה הענין באבנים אינו דומה לענין נגעי הבגדים כי בהם ישרף כל הבגד כיון שפשה הנגע ולא ישרפו בלבד הבגד אשר שם הנגע. אמנם בנגעי הבתים אם פשה הנגע יסירו האבנים המנוגעים בלבד לא שאר אבני הבית כלם. וצוה שאחרי שיקחו אבנים אחרות וישימו תחתם אם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח שהם ג' התקונים שנעשו בבית אם עכ"ז לא הועילו וראה הכהן והנה פשה הנגע ישפוט שצרעת ממארת בבית טמא הוא. ואז יהרוס את הבית ונתץ את אבניו ואת עציו ואת כל עפרו יוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולמדנו מזה שאם עמד הנגע ולא פשה טהור הוא. וענין יקציע בלשון יחיד שב אל הכהן המצוה להקצות. ולפי שהכהן טמא את הבית ביארה תורה משפט הנכנס שם אח"ז וזהו והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב ר"ל שהנכנס לבית ההוא כל ימי ההסגר וכ"ש כשהוא טמא במוחלט קודם שינתץ יטמא עד הערב ואינו מטמא בגדים שעליו רק שיתעכב בבית בכדי אכילת לחם המשביע וכן המתעכב שמה לישן. ואם בא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וזה יהי' אחרי ז' ימים שלישי' אחרי חלוץ והקצות והטוח כיון שראה שלא חזר עוד הנגע בבית הנה אז יטהר הבית כדרך טהרת המצורע כי נרפא הנגע ר"ל לפי שבודאי כיון שלא פשה הנגע נפסק ונרפא הבית. והתבאר מזה שבנגע הבגדים לא היו כי אם שני הסגרים ובנגעי הבתים היו שלשה. והיו שני החלופים האלה שזכרתי בין נגעי הבית לנגעי הבגד לפי שהיה הבגד דבר קל שאין בו חסרון ממון רב ולכך לא חששה התור' עליו הרבה. אמנם הבית היה קרקע והפסדו מרובה ולכך החמיר' התגרה בו. ואמנם בשאר הדברים ילמד זה מזה ר"ל הבית מהבגד והבגד מהבית. כי אין ספק שהבגד בהיות בו נגע צרעת יטמא היושב או הישן עליו כמו שזכר בבית. האמנם בעבור שבהיות בו הצרעות שרפו את הבגד כלו או מקצתו לא הצריך בו הכתוב צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב לחטא את הבגד כאשר עשה לחטא את הבית. ואמנם מה ענין אמרו וכפר על הבית וטהר וידוע שהבית אין בו עון ולא כפרה אלא שזה רמז כלו לבעל הבית שבראותו ההתרא' הזאת שיעש' השם בביתו כדי שיתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו עם תשובתו יזכה לכפר' ולרפוא' הצרעת שהית' מזומנת לבא עליו ומפני זה היה אופן כפרת ביתו בצפרים ושאר הדברים שזכר בתורת המצורע ביום טהרתו כי אליו ר"ל לבעל הבית נתיחסה הכפר' והרפוא' ההיא לא לבית ולאבנים ולעצים אשר רוח אין בהם והותרו בזה השאלות השמינית והתשיעית: |
Modern Texts
Sforno Vayikra 13:2-3,5ספורנו ויקרא י״ג:ב׳-ג׳, ה׳
(2) אדם כי יהיה בעור בשרו, generally, such phenomena occur when one did not purify oneself from the effects of having had sexual relations or direct contact with the seed of a menstruating woman. שאת או ספחת או בהרת, different skin afflictions, the common denominator being that they are of different shades of white. We base ourselves on the oral tradition as spelled out in Nega-im 1,1. None of these phenomena correspond to the skin diseases we read about in medical text books. Such phenomena as are mentioned in these textbooks do not result in the afflicted person being considered ritually impure, nor are they subject to the priest deciding if indeed the symptoms require isolation of the afflicted person and when such symptoms can be declared as having disappeared. According to Berachot 5 the only skin afflictions which may be viewed as God’s reminder to improve our lifestyle are the four kinds mentioned in our chapter. While they are not classified as afflictions revealing God’s love for the person thus afflicted, they are however, described as מזבח כפרה, as “an altar serving as stepping stone to atonement for the character weakness that the afflicted person has to overcome.” God does not employ any other medically well known skin diseases as His instrument to call us to order for various sins committed. והובא, anyone who goes to a place to be attended to is not referred to as “coming,” בא, but as being brought, i.e. הובא. Compare Psalms 45,15. The passive mode of the transitive form והגישו אדוניו in Exodus 21,6 is ונגשו אל המשפט, “he his being brought to.” (3) נגע צרעת היא. The Torah repeats this same expression twice in successive verses, and also the expression צרעת היא is repeated both in verse 8 and verse 11. Sometimes, as here and as in verse 22, the word נגע is added. The reason may be that this affliction, in common with other afflictions, is something that develops in stages. Just as the affliction intensifies gradually in its early stages, so it gradually becomes weaker on the way to healing. When it is already a long-standing affliction it is referred to as צרעת יושנת, whereas when it is in its opening stages it is called simply נגע. When it is a fully fledged affliction it is called נגע צרעת. When it is in the process of waning it is already referred to as נרפא הצרעת, an affliction which has healed. When it has healed completely it is referred to as נרפא הנתק. Seeing that this type of affliction is perceived as a warning signal from God to the individual experiencing it, i.e. he is reminded to get rid of negative characteristics, the Talmud refers to it as מזבח כפרה “an altar serving as atonement.” The period of isolation serves to remind the afflicted person to review what he may have been guilty of. This concept has been spelled out in Job 36,10 as ויגל אותם למוסר ויאמר כי ישובון מאון, “He opens their understanding by discipline, and orders them back from mischief.” (5) וראהו הכהן, it is a decree by the Torah that only a priest is qualified to determine what is ritually pure and what is ritually impure in all matters pertaining to these skin afflictions. The prophet Maleachi 2,7 echoes this concept when he says that כי שפתי כהן ישמרו דת, “that the lips (pronouncements) of the priest will preserve the Jewish religion.” The priest is also required to counsel the afflicted person to examine his lifestyle so that he himself will become the key to his rehabilitation. At the same time the Priest will add his own prayer when asking God to heal the afflicted. Apart from his prayer his expertise will tell him when the stage has been reached when the affliction has waned so that the count toward rehabilitation and the presentation of offerings can begin. | (ב) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ – וְזֶה יִהְיֶה בָּרוֹב אִם לֹא יִטְהַר הַזֶּרַע מִדַּם הַנִּדּוֹת. שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת. כֻּלָּם מִינֵי צָרַעַת וּמַרְאֵיהֶן לָבָן, כְּמוֹ שֶׁבָּא בְּקַבָּלָה. וְאֵין בָּהֶן מִמִּינֵי הַצָּרַעַת שֶׁסִּפְּרוּ הָרוֹפְאִים זוּלָתִי הַמּוֹרְפִיאָ"ה וְהָאַלְבַּארְם וְהַנֶּתֶק. אָמְנָם שְׁאָר מִינֵי הַצָּרַעַת הַחֲזָקִים שֶׁסִּפְּרוּ, שֶׁהֵם סַרְטָן לְכָל הַגּוּף בִּכְלָל, וְהֵם נוֹטִים אֶל הָאדֶם וְהַשַּׁחֲרוּת, לֹא תְטַמְּאֵם הַתּוֹרָה כְּלָל. כִּי אֵלֶּה הַד' מַרְאוֹת לְבַדָּנָה שֶׁסִּפְּרוּ ז"ל שֶׁהֵן שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ, בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ בָּאוֹת בְּתוֹכָחוֹת עַל עָון, כְּאָמְרָם ז"ל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִד' מַרְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן אֶלָּא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה (ברכות ה':), אֲבָל שְׁאָר מִינֵי הַצָּרַעַת שֶׁסִּפְּרוּ הָרוֹפְאִים לֹא יִהְיוּ בְּעַמֵּנוּ כְּלָל עַל צַד 'מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה', אִם לֹא יִהְיֶה עַמֵּנוּ בְּתַכְלִית הַקִּלְקוּל חַס וְשָׁלוֹם כִּשְׁאָר "מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים", אוֹ מִצַּד חֵטְא בְּהַנְהָגַת הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְזוּלָתָם, וְלֹא תִהְיֶה בָהֶם טֻמְאָה כְּלָל. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ אֶל מָקוֹם לְהִתְפָּעֵל לֹא יִקָּרֵא "בָּא" אָז, אֲבָל יִקָּרֵא "מוּבָא", כְּעִנְיַן "...תּוּבַל לַמֶּלֶךְ... רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ" (תהלים מ"ה:ט"ו), "וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו" (שמות כ"א:ו'), "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה':ט"ו), וְהַהֵיפֶךְ "וְנִגְשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט" (דברים כ"ה:א'), "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת" (שמות כ"ב:ז'), "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (שם שם ח'). (ג) נֶגַע צָרַעַת הוּא – הִנֵּה אָמַר לִפְעָמִים "נֶגַע צָרַעַת הוּא", וּפְעָמִים "צָרַעַת הִיא" (פסוק ח'), וּפְעָמִים "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הוּא" (פסוק י"א), וּפְעָמִים "נֶגַע הִיא" (פסוק כ"ב). כִּי אָמְנָם יֵשׁ לַצָּרַעַת, כְּמוֹ לִשְׁאָר הַחֳלָאִים, עִתּוֹת הַתְחָלָה וְתוֹסֶפֶת וְתַכְלִית, וְאִם יֵרָפֵא הַחֹלִי תִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גַּם כֵּן. וְיִקְרָא לָהַתְחָלָה "נֶגַע" בִּלְבָד, וְלַתּוֹסֶפֶת "נֶגַע צָרַעַת", וְלַתַּכְלִית "צָרַעַת", וְכַאֲשֶׁר תִּיָּשֵׁן תִּקָּרֵא "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת" (פסוק י"א), וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה בִּירִידָה יֹאמַר "נִרְפָּא הַנֶּגַע" (י"ד:מ"ח), "נִרְפָּא הַנֶּתֶק" (פסוק ל"ז). וּבִהְיוֹת זֶה הַמִּין מִן הַחֹלִי לְעֹנֶשׁ כְּאָמְרָם ז"ל 'אֵינוֹ אֶלָּא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה' (ברכות ה':), נָתַן זְמַנֵּי הַהֶסְגֵּר לְעוֹרֵר אֶל הַתְּשׁוּבָה, כְּאָמְרוֹ "וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן" (איוב ל"ו:י'). (ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן – גְּזֵרַת הַכָּתוּב שֶׁלֹּא תִּהְיֶה טֻמְאַת נְגָעִים וְטַהֲרָתָן אֶלָּא עַל פִּי כֹּהֵן, "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת" (מלאכי ב':ז'), וְיוֹרוּ לַמְנֻגָּע לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ, וְיִתְפַּלֵּל גַּם הַכֹּהֵן עָלָיו. וּבִלְעֲדֵי זֹאת, בִּהְיוֹת עַל פִּיהֶם כָּל נֶגַע (עַל פִּי דברים כ"א:ה') יִקְנוּ טְבִיעוּת עַיִן בְּמַדְרְגוֹת הַמַּרְאוֹת לְהַבְחִין בֵּין נֶגַע לָנָגַע. |
Sforno Vayikra 13:47ספורנו ויקרא י״ג:מ״ז
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, when it is quite clear that this is not the kind of stain familiar to science and responsive to removing by chemical detergents. Discolouration of a garment in colours other than the ones that are work related due to the vocation of the wearer, are usually caused deliberately by the owner. What occurred here is due to some sin the owner was guilty of. At any rate, our tradition has taught that the only discolouration of garments or cloths that are considered from a halachic point of view are garments which themselves are white and not coloured. Any coloured garment is not subject to this legislation at all, is not within the parameter of what is called נגע צרעת. The phenomenon of white garments or exterior walls of houses which are normally whitewashed breaking out in different colours is by itself a warning to the owner to examine his lifestyle and what he might have done wrong to rate such a warning. Our sages in Kidushin 20 tell about how seriously a violation of a rule which is only peripheral to the Sh’mittah legislation is viewed. The Talmud explains that violating the “peripheral” aspects of that legislation my result in the guilty party becoming impoverished. The process is gradual so that the guilty party had ample opportunity to ask himself why God had singled him out for this kind of punishment. The same is true of the נגע צרעת legislation. Proof of the fact that this affliction is due to a well meaning Creator, One Who is concerned with the welfare of His Jewish subjects, is the fact that if the symptoms we know as נגע צרעת surface on the garments of gentile or houses of gentiles, these are not declared as ritually impure. Seeing that the gentiles as a rule do not have life in the hereafter to look forward to, God is not at such pains to warn them not to risk losing something they doe not to look forward to in any event. When a Jew is in danger of losing his claim to eternal life this is a far more serious matter, and God goes out of His way to afford the person potentially endangering his claim to eternal life an opportunity to repent and change his lifestyle before it is too late. In referring to this concept, Solomon in Proverbs 10,25 describes the צדיק, the Just, as the foundation of the universe. The whole idea of man having been created in God’s image, and God’s desire for man to become as much like Him as it is possible for a creature to become, lies at the source of this concern by God not to let man waste his opportunity to live up to his destiny. Once man becomes aware of God’s concern for him he will have little difficulty in making his own will correspond to the revealed will of His Maker. He will begin to realise that by “listening” to the urgings of his body-dominated desires he risks losing his eternal life and the death of his body would also signal the death of his life force נפש, just as that of all the animals. Even though we see many people defy God in their lifestyles, we can be sure in the words of God in Exodus 23,7 כי לא אצדיק רשע, “that I will not allow the wicked to appear as if he were a just person for ever.” Nonetheless, if God chose the Jewish people as His special people it is because He entertains the fond hope that out of this nation there will emerge a nucleus of people who are aware of their destiny. When the Jewish people are predominantly in the state of spiritual coma the author just described, the symptoms described in our portion will not appear as it would be a waste of time to hope that the people thus afflicted would see in these symptoms a message from their God. | וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרַעַת – מִמַּה שֶּׁאֵין סָפֵק בּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה בַּטֶּבַע בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי בְּבֶגֶד לֹא יִקְּרוּ אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת הַמְּשֻׁנּוֹת אִם לֹא מִצַּד מְלָאכָה תְּשִׂימֵם בּוֹ בִּצְבָעִים שׁוֹנִים, בְּכַוָּנָה אוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וְזֶה מִצַּד אֵיזֶה חֵטְא שֶׁיִּקְרֶה בַּסַּמִּים הַצּוֹבְעִים אוֹ בִּמְלֶאכֶת הָאֻמָּן אוֹ בְּהִתְפַּעֲלוּת הַבֶּגֶד הַצָּבוּעַ. וּכְבָר בָּאָה הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא יָדוּנוּ בְּנִגְעֵי בְּגָדִים זוּלָתִי הַלְּבָנִים בִּלְתִּי צְבוּעִים כְּלָל. אָמְנָם הֵעִיד הַכָּתוּב שֶׁלִּפְעָמִים יִהְיֶה זֶה כְּפֶלֶא בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים, וְזֶה לְהָעִיר אזֶן הַבְּעָלִים עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ ז"ל שֶׁיִּקְרֶה בְּעִנְיַן הַשְּׁבִיעִית כְּאָמְרָם (קידושין כ'.): בּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אַבְקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית סוף מוֹכֵר אֶת מְטַלְטְלָיו... לֹא הִרְגִּישׁ סוף מוֹכֵר שָׂדֵהוּ וכו'. וְכָל זֶה בְּחֶמְלַת ה' עַל עַמּוֹ. וְכֵן קִבְּלוּ ז"ל שֶׁאֵין בִּגְדֵי גוֹיִם מְטַמְאִים בִּנְגָעִים. וְזֶה כִּי אָמְנָם הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי הוּא הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן בַּמְּצִיאוּת בִּפְרָט בִּמְצִיאוּת הַנִּפְסָדִים, כִּי הוּא לְבַדּוֹ מוּכָן מִכֻּלָּם לִהְיוֹת דּוֹמֶה לַבּוֹרֵא בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וּבַמַּעֲשִׂיּוֹת, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד הוּא יִתְבָּרַךְ בְּאָמְרוֹ "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א':כ"ו). וְיִצְדַק זֶה בְּכָל אֶחָד מֵאִישֵׁי הָאָדָם בְּשִׂכְלוֹ הָאִישִׁיִּי הַנִּקְרָא "צֶלֶם אֱלֹהִים", וּבְכֹחוֹ הַבְּחִירִיִּי הַנִּקְרָא "דְּמוּת אֱלֹהִים", כִּי הָאָדָם לְבַדּוֹ בַּנִּבְרָאִים הוּא בַּעַל בְּחִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר לְהִתְבּוֹנֵן מְצִיאוּת בּוֹרְאוֹ וְגָדְלוֹ וְטוּבוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ הוּא "רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות ל"ד:ו') וּבָהֶם "עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", וְאַחַר שֶׁהִתְבּוֹנֵן וְהִכִּיר זֶה יֵלֵךְ בִּדְרָכָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנוֹ. הִנֵּה זֶה בְּלִי סָפֵק דּוֹמֶה לְבוֹרְאוֹ יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַנִּבְרָאִים, וְהוּא הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן מֵאֵת הַבּוֹרֵא הַמַּמְצִיא, כְּאָמְרוֹ "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י':כ"ה). וְכַאֲשֶׁר לֵב הוּתָל הִטָּה אֶת הָאָדָם מִזֶּה, בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁמַע אֶל הַכֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה הַגַּשְׁמִי בְּכָל פְּעֻלּוֹתָיו אוֹ בִּקְצָתָם לְהִתְרַשֵּׁל מֵרְצוֹן בּוֹרְאוֹ, אוֹ לְהִתְקוֹמֵם עָלָיו, יִהְיֶה הָעֹנֶשׁ עָלָיו נִצְחִי אוֹ בִּלְתִּי נִצְחִי כְּפִי הַמִּשְׁפָּט הָאֱלֹהִי, כְּאָמְרוֹ "כִּי לֹא אַצְדִיק רָשָׁע" (שמות כ"ג:ז'). וְכַאֲשֶׁר יִקְרֶה זֶה לְאָדָם בִּשְׁגָגָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאִתּוֹ, הִנֵּה יִתְיַסֵּר בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּגוּפוֹ כְּפִי הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית לְהָעִיר אָזְנוֹ, כְּאָמְרוֹ "וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר" (איוב ל"ו:י'). אָמְנָם הַנִּרְדָּמִים אֲשֶׁר לֹא הִתְעוֹרְרוּ כְּלָל לָדַעַת דָּבָר מִזֶּה, וְהֵם כָּל בְּנֵי הַנֵּכָר וְרֹב הָאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית זוּלָתִי יְחִידֵי סְגֻלָּה הֵם בְּלִי סָפֵק תַּחַת הַנְהָגַת הַטֶּבַע וְהַגְּרָמִים הַשְּׁמֵימִיִּים הַנִּכְבָּדִים מֵאוֹתָם בְּנֵי אָדָם, כִּשְׁאָר מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים אֲשֶׁר לֹא תִּפֹּל הַשְׁגָּחָה אֱלֹהִית בְּאִישֵׁיהֶם אֲבָל בְּמִינֵיהֶם בֹּלְבָד, כִּי בָּהֶם תִּשְׁלַם כַּוָּנַת הַמַּמְצִיא יִתְבָּרַךְ. וְכַאֲשֶׁר בָּחַר בָּאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כְּאָמְרוֹ "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים ז':ו'), וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁתִּקְוַת הַמְכֻוָּן מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא יוֹתֵר רְאוּיָה וּמְצוּיָה בְּאִישֵׁי זֹאת הָאֻמָּה מִמַּה שֶּׁתִּהְיֶה בְּאִישֵׁי זוּלָתָהּ, כִּי אָמְנָם מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא וְאַחְדוּתוֹ נוֹדַע בִּקְצָתָהּ וּמְקֻבָּל בְּכֻלָּהּ מֵהָאָבוֹת, כְּאָמְרוֹ "נוֹדַע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים וְגוֹ' בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ" (תהלים ע"ו:ב'), כָּתַב לְהוֹרוֹתָם הַתּוֹרָה וְהוּא הַחֵלֶק הָעִיּוּנִי "וְהַמִּצְוָה" וְהוּא הַחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ד:י"ב). וְהִזְהִיר שֶׁבִּנְטוֹתָם מִזֶּה יָעִיר אָזְנָם בְּיִסּוּרִין, כְּאָמְרוֹ "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע... כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ" (שם ט"ו:כ"ו). וּבְחֶמְלָתוֹ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁיִּהְיֶה הָרֹב מֵהֶם לְרָצוֹן לְפָנָיו אָמַר לְעוֹרֵר הַיְחִידִים מֵהֶם, רִאשׁוֹנָה בְּנִגְעֵי בְגָדִים, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם בָּאָה הַקַּבָּלָה שֶׁאֵין בִּגְדֵי גוֹיִם מְטַמְּאִים בִּנְגָעִים, וּכְשֶׁלֹּא יַסְפִּיק זֶה יְעוֹרְרָם בְּנִגְעֵי בָתִּים, אֲשֶׁר בָּהֶם גַּם כֵּן לֹא יָבֹא נֶגַע צָרַעַת בַּטֶּבַע כְּלָל. וְלָזֶה רָאוּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּגְדֵי גוֹיִם וְלֹא בָּתֵּיהֶם מְטַמְּאִים בִּנְגָעִים, כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הֵם ז"ל. וְכַאֲשֶׁר לֹא עָלוּ הַדּוֹרוֹת לְמַדְרֵגָה רְאוּיָה לְחֶמְלָה זוֹ, אֵין זִכָּרוֹן לָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּמְצְאוּ לְעוֹלָם נִגְעֵי בָתִּים, עַד שֶׁאָמְרוּ קְצָתָם ז"ל שֶׁלֹּא הָיוּ לְעוֹלָם. |
Sforno Vayikra 14:12ספורנו ויקרא י״ד:י״ב
והקריב אותו לאשם. It has already been explained in 7,1 as well as in my commentary on Leviticus 1,2 that the guilt offering, אשם in the main applies to inadvertent sins committed involving misuse of sacred matters, or misuse of the sacred domain of the Temple, such as unauthorised persons entering it, or ritually unclean persons entering it, etc. Just as in the case of the sin offering, חטאת, if that sin had been committed deliberately it would have resulted in the karet penalty, and if not atoned for through teshuvah would have resulted in the guilty person’s eternally being cut off from the collective soul of the Jewish people. Our sages in Erchin 15 and 16 have already stated that the principal sins for which a person is afflicted with the נגע צרעת, are bad-mouthing people and haughtiness, both of which are perceived by the sages as direct trespass against God’s Holiness. Even though badmouthing is generally perpetrated in secret not affording the victim a chance to defend himself against the accusation and character assassination, the prophet Isaiah 29,15 views it as the perpetrators saying “who sees us, who takes note of us?” In other words, the prophet considers the “secrecy” as worse than the sin itself, as it suggests that God is unable to see it, and therefore represents a gross insult directed at God. Concerning arrogant, haughty behaviour. We read in Psalms 101,5 “He who slanders his friend in secret I will destroy; I cannot endure the haughty and proud man.” God is portrayed as if the sinner is “trying to steal part of God’s “clothing.” God declares that such people cannot co-exist with Him in the same universe. (Sotah 5). We have evidence in our scriptures (Chronicles II 26, 16-19) that King Uzziah’s arrogance was punished with tzoraat for his haughtiness, as this sin was considered a trespass against God Himself. | וְהִקְרִיב אוֹתוֹ לְאָשָׁם – כְּבָר הִתְבָּאֵר שֶׁעִנְיַן הָאָשָׁם הוּא עַל מַעַל בַּקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ הַחַטָּאת עַל חִיּוּב כָּרֵת. וּכְבָר אָמְרוּ שֶׁהַצָּרַעַת הִיא עַל לָשׁוֹן הָרָע וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְעִילָה בַּקֹּדֶשׁ. כִּי אָמְנָם לָשׁוֹן הָרָע עִקְּרוֹ בַסֵּתֶר, כְּמַעֲמִיק מֵה' לַסְתִּיר עֵצָה, כְּאָמְרָם: הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה (חגיגה ט"ז.). וְעַל הַמִּתְגָּאֶה נֶאֱמַר "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אוֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהלים ק"א:ה'). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה גּוֹנֵב מַלְבּוּשִׁי, אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּעוֹלָם אֶחָד. וּכְבָר סִפֵּר הַכָּתוּב עַל עֻזִּיָּהוּ בְּאָמְרוֹ "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹקָיו... וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב כ"ו:ט"ז-י"ט). |
Sforno Vayikra 14:55ספורנו ויקרא י״ד:נ״ה
ולצרעת הבגד והבית, even though both these phenomena maybe very similar in its greenish or reddish appearance, and both are unnatural phenomena they are still different from one another in the following manner: If the coloured scab on the garment expanded after the first week of isolation the entire garment must be burned. If something parallel happens with the scab on the walls of the house at the end of the first week of isolation it is removed, whitewashed over and the priest waits for another week before arriving at a final disposition, i.e. if the symptoms are not on the wane the house will have to be destroyed. | וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִים בְּמַרְאֶה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, וּשְׁנֵיהֶם עַל אֹפֶן בִּלְתִּי טִבְעִי, מִכָּל מָקוֹם הֵם נִבְדָּלִים בָּזֶה: שֶׁהַפּוֹשֶׂה בַּבֶּגֶד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן נִשְׂרַף כֻּלּוֹ (לעיל י"ג:נ"א-נ"ב), וְהַפּוֹשֶׂה בַּבַּיִת בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ (י"ד:ל"ט-מ"ב). |
Shadal Vayikra 12:2שד״ל ויקרא י״ב:ב׳
וטמאה שבעה ימים – כאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על כל עניני טומאה וטהרה, ואומר כי עניני הטומאות נחלקים לשני מינים: טומאות שיש בטהרתן הבאת קרבן וטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן. ונתחיל מטומאת הצרעת שהיא היותר חמורה בטומאות המין הראשון. והנה כבר חשבו רבים כי הרחקת המצורע היא מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע, ונראה לי שאם חששה התורה להדבקות החולי, כמה חליים אחרים יש המתדבקים, ולא התקינה התורה בהם שום תקנה; ואיך לא צותה דבר על דבר הדֶבֶר? ונראה לי כי שנוי מראה העור היה לפי מחשבת הקדמונים סימן גערת האל, והצרוע היה לדעתם נגוע מוכה אלהים לעֹנש איזה עון חמור שיש בו, ולפיכך היו בדלים ממנו כמו מאדם הנזוף למקום; וכן שנוי המראה בבגד ובבית היו אצלם סימן גערת האל, וכאילו הבגד והבית המנוגעים הם שנואים למקום לסיבת איזה חטא גדול שנעשה בהם. ולהיות כל זה מסייע לאמונת ההשגחה והשכר והעונש מאת האלהים, קיימה התורה האמונה הזאת, וצותה הרחקת המצורע ושריפת הבגד ונתיצת הבית אשר בהם הנגע, וההזאה וחטוי הבית, וצותה שיהיה הנרפא מן הצרעת מביא קרבן, כדי שמיד שתסור ממנו גערת האל ונזיפתו שהיתה מרחקת אותו מהתראות לפניו, יבא לבית ה' ויכנע לפניו, ויודה לו על שחזר וקירב אותו, גם יבקש ממנו שלא ישוב עוד לגעור בו ולהרחיקו מעליו; וזה טעם וכפר הכהן על המטהר לפני ה' {ויקרא י"ד:ל"א}, שעל ידי הקרבן, האל מתפייס לו וימשוך עליו חסדו. ואמנם ענין שתי הצפרים ועץ הארז והאזוב ושני התולעת וההזיות נראה שהכל סימן ורמז לכפרת העון, להודיע שאין המצורע נזוף עוד למקום. והנה תולעת השני הוא רמז לעון, כי היו מציירים העונות באדמימות, ככתוב אם יהיו חטאיכם כשנים {ישעיה א:י"ח}, על שם שפיכות דמים, שהוא עון שאין למעלה ממנו. והארז והאזוב הם רמז לגדול ולקטון, על דרך מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר {מלכים א ה':י"ג}. והנה עץ ארז ואזוב ושני תולעת רומזים לעון גדול וקטן. ואמנם דם הצפור השחוטה הוא רמז לנקוי גדול כלומר לנקוי מחטא גדול, כי הדם הוא בנפש יכפר {ויקרא י"ז:א'}; והמים החיים הם סימן לנקוי קטן כלומר לנקוי מחטא קל. והנה שתי הצפורים הן כפרת המצורע וחליפתו, ואחת מהן נשחטת ודמה בנפש יכפר, והאחרת חיה ומחברין אותה עם העונות (עץ ארז ואזוב ושני תולעת) ומטבילין אותה בדם ובמים, ומזין בה על המצורע, וזה רמז שכבר נתכפרו עונותיו וחזר לטהרתו; ואחר כן משלחין את הצפור החיה על פני השדה, וזה סימן שהמצורע איננו עוד מוסגר חוץ למחנה, אבל הוא יוצא מהסגרו ונכנס בכל מקום שירצה. וקרוב לענין המצורע ענין הנדה והזב והזבה והיולדת, כי כל אלה כנזופים למקום, כי יציאת הדם או הזרע (שלא ברצון) היא התחלת מיתה, והוא רמז שהאיש או האשה ההיא בני מות הם, ולפיכך נצטוינו להבדל מהם ולהזהר ממגעם, ולפיכך כשהם נטהרים מביאים קרבן, וכפר עליהם הכהן כמו על המצורע. ואמנם הנדה לא נתחייבה בקרבן, כי חסה התורה על בנות ישראל ולא הטריחה אותן לנסוע ממקומן ולבוא אל בית ה' בכל חדש, ואין לומר כי לכך לא נתחייבה בקרבן, מפני שלא יתכן שתבקש מהאל שלא תשוב עוד נדה; כי אמנם יתכן שתבקש שבשובה לנדתה לא תמשך טומאתה יותר מהראוי ותהיה זבה. וכן היולדת היתה צריכה כפרה לא כדי לבקש שלא תלד עוד, אלא כדי לבקש שלא תמות בשעת לדתה, כי הדם היוצא מן היולדת סימן מיתה הוא, וכל יולדת בסכנה עומדת. ואמנם הטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן הן טומאת מת וטומאת נבלה וטומאת שכבת זרע בלא חולי; ואלה אין בהם כפרה, מפני שאינם דבר היורד מן השמים, אך הם ענינים תלויים ברצון האדם, רצה מיטמא, לא רצה אינו מיטמא (ולמיעוטא לא חיישינן, לכך לא בא צווי פרטי לאיש אשר ימות מת עליו בפתע פתאום, וכיוצא בו), באופן שלא יתכן לחשוב על הטמאים האלה היותם נזופים ממש למקום. ואמנם היו המת והנבלה מטמאים, כי המיתה היא גערת האל שאין למעלה ממנה, ואם המצורע והזב מטמאים את הנוגע בהם להיותם נזופים למקום, כל שכן וקל וחומר המת. ולחומר טמאת המת היה אף הנוגע בו נזוף ז' ימים, וצריך הזאה במי חטאת. אבל הבהמה השחוטה איננה טמאה, כי לא היתה מיתתה בידי שמים ודרך גערה, אלא בידי אדם ולתועלת בני אדם, אבל החלל אעפ"י שהוא הרוג בידי אדם, הוא טמא, כי האדם מושגח ובעל שכר וענש, לא הבהמה, לפיכך האדם המת, אף על פי שבידי אדם מת, ראוי לחשוב עליו שהיתה מיתתו בגזרת האל ובגערתו; ואין לחשוב כזאת על הבהמה השחוטה או ההרוגה. ואמנם טמאת שכבת זרע היא לכבוד בית המקדש, כדי שלא יבא אדם לבית ה' ולא יאכל בשר קדש ביום שעסק בהנאה גופנית (בלתי הכרחית כאכילה ושתיה), והוא על דרך שצוה קודם מתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה {שמות י"ט:ט"ו}; והאיסור הזה ירומם וינשא במחשבת כל הקהל הדר כבוד המקדש וקדשיו, וירומם וינשא במחשבת הכהנים יקר תפארת העבודה אשר הם עובדים; וכל זה יועיל הרבה להגדיל יראת האל בלב הכהנים ובלב העם. ואמנם הזאת מי חטאת היא רמז להסרת החטא: הפרה האדומה היתה באדמימותה רמז לעון, וכן עץ ארז ואזוב ושני תולעת הם רמז לעון גדול וקטן, ובהשרפם יחדו כאילו העון מתבטל, והאפר הוא סימן לבטול העון; על כן הזאתו מטהרת מטומאת מת שהיא טומאה חמורה. ואמנם אף על פי שהעון נשרף, לא נתבטל לגמרי, כי האפר הנשאר ממנו יש בו עדיין משהו מן העון, לכך הוא מביא טומאה קלה על הנוגע בו, ואותה טומאה הקלה עוברת בטבילה. והנה אין לתמוה איך הפרה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, כי היא מעבירה הטומאה חמורה, והיא מביאה טומאה קלה. משל למה הדבר דומה, לכלי נחשת שממרקין אותו תחלה בחול, והמירוק ההוא מעביר מעליו מה שלא תספיק ההדחה במים להעביר מעליו; ולבסוף צריך להדיחו במים להעביר מעליו החול הנדבק בו, וכן בכתוב (ויקרא ו':כ"א) ומרק ושטף במים; וגם הממרק אותו צריך לשטוף ידיו, מפני הזוהמא שנדבקה בהן. כך אפר הפרה עושה מירוק חזק ומעביר הטומאה החמורה, ואחר המירוק צריך עוד טבילה גם לעוסקים במי הנדה וגם למי שהזו עליו. |
R. S.R. Hirsch Vayikra 13:2רש״ר הירש ויקרא י״ג:ב׳
ברוב המקומות שבהם נזכרת תיבת ״נגע״, ברור שהיא אינה מתייחסת למצב רגיל של מחלה, אלא למחלה הבאה כתוצאה מגזירת אלוקית מיוחדת. אדם שנגוע בנגע, הוא ״נגוע״ – פשוטו כמשמעו, ״נגעה״ בו אצבע אלוקים. ״נגע״ הוא צורה חלשה יותר של ״נגף״, שהוא שורש ״מגפה״ – מכת מוות פתאומית. רגילים לתרגם ״נגע״ כ״מחלה״; וגם אנו תרגמנו כך בתרגום הלועזי, בהיעדר מילה מתאימה. אך ״מחלה״ אינה מביעה כראוי את רעיון ה״נגע״. ״מגפה״ אינה טובה ממנה בהרבה, שכן היא מציינת רק את הסבל והייסורים של הנגועים, אך אינה תופסת את משמעותו של ה״נגע״ מבחינת מקור מוצאו. לכן לומדת הגמרא בהוריות (י.) מהפסוק ״ונתתי נגע צרעת בבית״ וגו׳ (להלן יד, לד), שנגעי אדם, כמו נגעי בתים, אינם מטמאים אלא אם כן ניתן ליחסם לגזירת שמים מיוחדת, ולא לסיבות אחרות: ״פרט לנגעי רוחות פרט לנגעי כשפים״. ״צרעת״ נגזר מ״צרע״ (קרוב ל״זרע״, ״זרה״ – להשליך ולהסיר; וקרוב גם ל״סרה״, ול״סרח״ בארמית – להירקב). השם ״צרע״ מורה על ריקבון פנימי הפורץ כלפי חוץ; ואילו ״נגע״ מציין מכה הבאה מבחוץ, כתוצאה מגזירת שמים מיוחדת, כפי שאמרנו. מכאן שמצירוף הלשון ״נגע צרעת״ אנו למדים, שצרעת מטמאת רק אם היא מתגלה כ״נגע״ – כגזירת שמים מיוחדת; ושנגע מטמא רק אם הוא ״צרעת״ – ריקבון פנימי הפורץ ומתגלה מבחוץ על העור. לפי התורת כהנים כאן, ״נגע״ מורה גם על דבר מכאיב שמציק לו, ״מלמד שהוא מצטער ממנו״; וכאן הוא מורה בנוסף שקשה גם לאנשים אחרים לשהות בקרבתו – ״אחרים מצטערים ממנו״, כפירוש הראב״ד (שם): ״מריחה״, הריח שלו מעורר דחייה. משמעות אחרונה זו מרומזת אולי בלשון הסמוכה ״והובא״, היינו שמביאים אותו: אחרים חשים צורך להביאו אל הכהן. |
R. S.R. Hirsch Vayikra 13, Appendixרש״ר הירש ויקרא י״ג, נספח
הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו כמקור לרעיונות משובשים אודות ״מטרותיה הסניטאריות של תורת משה״. ואכן בהשקפה ראשונה היה נראה שיש סמך לרעיון כזה. שכן לכאורה הדיון כאן הוא על מחלה – מחלה מדבקת, שהלוקים בה צריכים להיות בהסגר. מדוע יש לעשות כן, אם לא כדי למנוע הידבקות אחרים במחלה? טוענים שזוהי הוכחה מספקת כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל תכליתן, כביכול, היא לשמור על בריאות העם; והכהנים, המשרתים בתחום זה, אינם אלא רופאים מומחים. ואם, מתוך הרשימה הארוכה של מחלות בני האדם, נתייחדה רק מחלה אחת זו, ״צרעת״ (לֶפְּרוֹסִי), ורק נגדה ננקטו תקנות חמורות אלה, טוענים שהסיבה לכך היא שזו הייתה המחלה הנוראה האחת שממנה סבלו היהודים יותר מכול. ואז ודאי שיהיה בסיס כלשהו לסיפור שטקיטוס [ההיסטוריון הרומאי] בדה מלבו, שהיהודים גורשו ממצרים בגלל שהייתה בהם צרעת! נבחן עתה את הלכות נגעים – כלליהם ופרטיהם העיקריים – כדי לקבוע אם יש הצדקה להגדרתם כתקנות סניטאריות. צרעת אמיתית – שחין – אינה מטמאה בעצמה. שחין מצרים (דברים כח, כז), ״שחין רע אשר לא תוכל להרפא״ (שם כח, לה), אותה הצרעת המצרית חשוכת המרפא, אין בכוחה כלל לטמא אדם; שהרי נאמר בפרקנו שנגע טמא יכול לבוא רק לאחר שהשחין החל להירפא (״שחין ונרפא״) ועור בריא חזר ונוצר על מקומו (עיין לעיל יג, יח). אם הצרעת מכסה את כל גוף האדם ״מראשו ועד רגליו״ (פסוקים יב–יג) – האדם נטהר. ״הוגי רעיון הבריאות״ מסבירים, שאם המחלה מתפרצת בחוזקה ומכסה את כל הגוף, מהווה הדבר סימן לרפואה הממשמשת ובאה. אך דווקא בתיאור של ״שחין מצרים״, ״אשר לא תוכל להרפא״, מתוארת המחלה בהופעתה הנוראה ביותר, ״מכף רגלך ועד קדקדך״ (דברים כח, לה). עובדה פשוטה זו הייתה צריכה לעורר תשומת לב ולהביא לביטול השערות אלה. נמשיך הלאה. בפסוקים י, טו, טז ויז, נאמר לנו כמה פעמים שהיראותה של ״מחיה״, בשר בריא, היא סימן טומאה; וכאשר הבשר הבריא נעלם, והנגע עומד במקומו, הטהרה חוזרת. פסוק יב אומר לנו שלא נדרשת בדיקה מדוקדקת של קמטי הגוף, אלא רק בדיקה ״לכל מראה עיני הכהן״, דהיינו אותם חלקי הגוף הנראים בצורה ישירה לעיני הכהן. בפרק יד, פסוק לו, נצטווה הכהן במפורש, שיוציאו כל דבר מן הבית לפני הבדיקה כדי שלא יטמא כל אשר בבית. והנה, אם מטרת ההסגר הייתה למנוע את התפשטות המחלה, האם אין זו התנהלות ״סניטארית״ מוזרה, להוציא מן הבית את כל הבגדים, המיטות וכלי הבית – העשויים לשאת את המחלה – כדי להציל את הבעלים מהפסד חומרי? ועוד, מכאן (יד, לו) למדנו בתורה שבעל פה על ההתחשבות הליבראלית שצריכים להראות ״רופאי בריאות הציבור״ האלה, הלבושים בגדי כהונה. והנה, אם ההכרזה על הטומאה וההסגר הבא בעקבותיה היו אמורים למנוע את סכנת הדבקת המחלה באחרים, הרי שהתחשבות והקלה כאלה הינן מחוסרות טעם לחלוטין, כאשר מטפלים במחלה כה ״מסוכנת״ ו״מתועבת״ כצרעת. האם ייתכן זמן יותר יפה לתקנות בריאות הציבור ולהסגר, מאשר העתים בהן נאספים המוני אנשים במקום אחד? בעת שכזאת יכולים ״מצורעים״ המתהלכים בין ההמונים להדביק משפחות שלמות ואפילו את האומה כולה! אך דווקא בזמנים האלה, נצטוו הכהנים להימנע מראיית צרעת. אין רואים נגעים בשבעת ימי המשתה שלאחר החתונה; בשלושת הרגלים, כאשר האומה כולה באה בהמוניה אל תוך עיר מקדש ה׳; וכן לעולם לא רואים נגעים בשבת וביום טוב. (עיין פירוש לעיל פסוק יד). (בירושלים, מבין כל המקומות, נגעי בתים אינם מטמאים [עיין פירוש להלן יד, לד].) הבאנו (פירוש, פסוק נט) את הכלל ש״כל ספק בנגעים בתחילה טהור״. כלל זה קובע שמקילים בהלכות נגעים יותר מבשאר איסורים. והנה, אם היו עוסקים כאן במחלות ובמניעתן, היה ראוי להנהיג את הכלל ״חמירא סכנתא מאיסורא״ (חולין י.), ולהחמיר חומרה יתירה בהלכות נגעים. ראינו (פירוש פסוק נט) שגם כאשר ידוע בוודאות שקיים נגע עם סימני טומאה, אך יש ספק לאיזה מבין שני מראות משתייך הנגע הטמא, לא מכריזים טומאה על הנגע! הזכרנו עוד לעיל (פירוש פסוק מו), שהמצורע משתלח רק מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אך בשאר חלקי הארץ – בכל ערי הפרזות ובכל הערים שהוקפו חומה רק לאחר מכן – הותר למצורע להתהלך חופשי בין הבריות, ולא הוטל עליו שום הסגר על מנת לשמור את העם מסכנת הידבקות בצרעת. המקרים היחידים של צרעת הטעונים שילוח מכל מקום מיושב הם נגעי בגדים! יש להתבונן גם בכך שהלכות נגעים נהגו רק ביושבי הארץ היהודיים. נכרי לא נטמא בנגעים. נגעו לא היה טעון ראייה, ולא הוטל עליו כל הסגר. יתירה מכך, אם לפני שהתגייר היה בו נגע, לא התייחסו לכך לאחר גירותו (עיין פירוש פסוק ב). כמו כן לא נהגו הלכות נגעים בביתו של נכרי או בבגדו כל עוד היו ברשותו (פירוש, פסוק מז). שיקולים אלה וכיוצא בהם מביאים אותנו למסקנה הברורה שלא ניתן כלל לומר שפרק זה עוסק ברפואתה ובמניעתה של מחלה. וכן אין להעלות על הדעת שהכהנים שימשו כמעניקי טיפול רפואי, שכן בשום מקום בפרק הזה לא מצאנו שהם עסקו באמצעי ריפוי כלשהם. ואכן למעשה, לסימנים המתוארים בפרק הזה אין כל דבר משותף עם מחלות העור המתוארות בספרי הרפואה והמדע תחת השם ״לֶפְּרָה״ [היינו צרעת, ״לֶפְּרוֹסִי״]. בעוד שאותן מחלות מתחילות בנפיחות דלקתית ההורסת את העור ומכהה את צבעו, הרי שהנגעים שלנו אינם אלא כתמים לבנים בעור; ובפירוש אמרו בתורת כהנים שאין כל נפיחות של העור. רבי עובדיה ספורנו – שהיה רופא – מציין בפירושו על התורה את ההבדל שבין נגעים אלה לבין המחלות הנוראות המוגדרות כ״צרעת״ בספרי הרפואה. לאור זאת היה ברור לנו כבר מזה זמן רב, שדיני ההסגר והשילוח שהתורה מטילה על המצורע לא נועדו כלל למנוע הדבקת מחלה באחרים. זה עתה קיבלנו את ה״דין וחשבון על הצרעת על ידי הקולג׳ המלכותי של הרופאים״ (הנדפס בכתב העת ״אוסלנד״, שנת 1868 גליון 14), שנכתב בידי ועדה אשר מונתה מטעם הממשלה הבריטית לחקור את הריבוי המדאיג במספר המקרים של ה״צרעת״ השכיחה מאוד במושבות הבריטיות. החקירה הביאה למסקנה שה״צרעת״ – אפילו בצורתה הנוראה ביותר – אינה מדבקת כלל. הדין וחשבון ממשיך ואומר: השאלה החשובה ביותר עבור הממשלה היא: האם מחלה זו מדבקת או לא. אין ספק כלל שהיהודים החשיבו אותה כמדבקת, והטילו הסגר חמור על מי שנדבק בה. אף על פי כן, מסתבר על פי כמה סימנים שהיהודים הקדמונים כללו את כל מחלות העור תחת השם ״צרעת״, ולפי זה, אנשים שלקו במחלות המדבקות של אירופה המודרנית, כגון חצבת, שָׁנִית [סקרלטינה] או אבעבועות שחורות, נכללו בדיני ההסגר של הצרעת. והלא דבר הוא, שנראה שהיהודים של היום פגיעים פחות למחלות מדבקות מאשר שכניהם האירופיים. וייתכן שהסיבה לכך היא מחמת עקבות שעוד נותרו אצלם מאותם מנהגים טקסיים שהשפיעו השפעה כה רבה על כוחו הגופני ומרצו של היהודי הקדמון. איך שלא יהיה, העיתונאים החוקרים שלנו מכל קצוות תבל מעידים כמעט פה אחד שהמחלה אינה מדבקת. ראינו לעיל שהדעה הרווחת, שדיני ההסגר של התורה נועדו למנוע הידבקות במחלה, היא טעות גמורה. נמצא שהדעה שהלכות נגעים הינן תקנות סניטריות, אינה אלא פרי הדמיון. מלבד זאת, התורה עצמה אינה מותירה כל מקום לספק לגבי משמעותן של הלכות אלה. בספר דברים (כד, ח; עיין פירוש שם) נזכרו הלכות נגעים בתוך שורה ארוכה של הלכות שחשיבותן היא בתחום החברתי: כולן מקדמות את שמירת כבוד האדם ואת ההתחשבות באושרו של היחיד. התורה אומרת שם: ״השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״. בתיבות אלה, הופכת שמירת ההלכות האמורות בפרקנו, לחובה מצפונית המוטלת על כל יחיד ויחיד. בפרט, אוסרת התורה (שם) את הסרת הנגע על ידי קציצתו מהגוף או באמצעים אחרים, אף על פי שמן התורה, הטומאה פוסקת עם הסרת הנגע, ואין עוד צורך בשום הסגר (עיין לעיל פסוק מו). (גם כאן משמע שחובת ההסגר אינה נובעת משיקולי בריאות. שאם היה כך, הייתה נחשבת קציצת הנגע למעשה רצוי, כדי לבטל את הצורך בהסגר.) התורה (דברים כד, ח) גם דורשת את שמירת כל מצוות העשה הקשורות להלכות נגעים: ״לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו״ וגו׳. ביחס לשניהם – איסור קציצת הנגע ומצוות העשה – מזכיר הכתוב (שם) את מה שאירע למרים הנביאה, מאורע שיש לזוכרו לעד. ברור שהכוונה היא למסופר בספר במדבר (פרק יב): מרים לקתה בצרעת משום שדיברה לשון הרע במשה, וישבה בדד מחוץ למחנה שבעת ימים. הכתוב (שם) מבאר שהצרעת וההסגר הם סימן לחרון אף ה׳ על דבריה, שכן תשובת ה׳ לתפילת משה שאחותו תתרפא, היא: ״ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף״ (שם פסוק יד). ״ואביה ירק ירק בפניה״ מייצג את כעסו של אב המגיע אפילו לבוז. כך יש להבין את הצרעת שנשלחה מאת ה׳. עונש זה נגזר כתוצאה מחטא חברתי, המתואר (שם) כדבר שיש בו הן לשון הרע והן גאוה. מכאן ואילך, כל נגע צרעת הפוגע באדם מישראל יזכיר לו מאורע זה שאירע למרים, והדבר יביא אותו לשמירה מדוקדקת על ההלכות הנוגעות לעניין. נמצא שכל נגע צרעת יש לראותו כעונש על עוול חברתי; ושלהסגר מחוץ למחנה – מחוץ לתחום הלאומי שמסביב למקדש התורה – אין כל מטרה או סיבה מלבד ״הִכָּלֵם״: להביא בלב אדם את ההכרה על היותו בלתי ראוי. (בעוד ש״בוש״ מציין עגמת נפש מבחינת ציפיות לעתיד שלא נתמלאו, ו״החפיר״ – מבחינת עבר שלא הובן כהלכה, הרי ש״הִכָּלֵם״ מורה על תחושת צער הנובעת מאבדן מעמדו בהווה. ״כלם״ קרוב ל״גלם״, המורה על העדר צורה. בלשון חכמים, משמש ״גולם״ (אבות ה, ז) גם בדרך משל: העדר צורה תרבותית ומוסרית. נמצא שזוהי משמעותו של ״הִכָּלֵם״: אדם מגלה עצמו כ״גולם״ מוסרי; פוגעת בו ההכרה, שבאופן מוסרי אבדה ממנו דמות האדם.) ההסגר מראה למנוגע שאצבע אלוקים ״נגעה״ בו: הוא איבד את הזכות לשהות בתחום החברתי של המקדש. ואכן חז״ל רואים את הנגעים כעונש שנגזר מן השמים – בעיקר על עוון לשון הרע, אך גם על החטאים החברתיים העיקריים, שמהם נמנים שבעה (עיין להלן). חז״ל אומרים: ״כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה״ (ברכות ה:). ״מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (לעיל יג, מו): ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳? הוא הבדיל [היינו גרם לקרע] בין איש לאשתו בין איש לרעהו; לפיכך אמרה תורה ׳בדד ישב׳ וגו׳; מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים [כדי לייצג בהן את אישיותו] לטהרתו? אמר הקב״ה, הוא עשה מעשה פטיט [צפצוף ופטפוט], לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט״ (ערכין טז:). ״אמר ר׳ יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע, ׳זאת תורת נגע צרעת וכו׳ זאת תהיה תורת המצורע׳ – המוציא שם רע – ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה״ (ויקרא רבה טז, ו). ״מצורע״ נדרש על פי היגויו כקיצור לשון ל״מוציא רע״. וכן גם בערכין (טו:): ״׳זאת תהיה תורת המצורע׳ – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע״. במובן רחב יותר, נזכרו שבעה חטאים חברתיים (ערכין טז.) כסיבות לנגעים: ״על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין״. בויקרא רבה לפרשת מצורע (טז, א), נמנו החטאים החברתיים כך: ״עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און [מחשבות של אלימות], רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר [עד שקר המפיץ כזבים], ומשלח מדנים [ריב] בין אחים״. והן הן אותן שש חטאות שה׳ שונא ושבע שהן תועבה עבורו המנויות במשלי (ו, יז–יט), ״שֶׁשׁ-הֵנָּה שָׂנֵא ה׳ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ״ (שם, טז). החלוקה לשש ושבע, נתבארה (בויקרא רבה) כך: ״׳ושבע׳? זו שביעית שקשה כנגד כולן, ואי זה? זה משלח מדנים״, היינו לשון הרע. ואכן לשון הרע – המביאה קלון לאדם בעיני חבריו והורגת אותו מבחינה רוחנית – כוללת את כל יתר החטאים והמידות הרעות. יש לשים לב, שהחטאים והפגמים האלה אינם נזכרים באופן מופשט, אלא הם מיוחסים לאיברים, שנעשה בהם שימוש לרעה על ידי העיסוק בחטאים אלה; לא נאמר ״רום עינים״ אלא ״עינים רמות״. נמצא, שהעיניים, הפה, הידיים, הלב, הרגליים – כללו של דבר, כל האדם – נבזה בעיני ה׳. מאחר שבמקום להשתמש באיבריו ובכוחותיו שהוענקו לו כדי להנהיג את עצמו בענווה ובאמת, לעשות חסד, צדק ומעשים טובים, ולדבר דברי שלום ואמת, הוא נעשה לנושא היפוכם של כל אלה. לפיכך הוא נבזה ונתעב בעיני ה׳, השולח נגע בגופו כאות לכעסו; לכן ה׳ משלח אותו מהתחום החברתי של מקדשו – עד ״הִכָּלֵם״: עד שיכיר באשמתו ויהגה בתיקון מידותיו. כדרך שנאמר במרים: ״ויחר אף ה׳ בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג״ (במדבר יב, ט–י), כן הוא לכל הדורות. אם אדם רואה נגע בגופו, בבגדו או בביתו, נגע זה מהווה אות עבורו שהתנהגותו החברתית מעוררת את חרון אף ה׳; ה׳ לא סובל אדם זה במחיצתו, ולא מעניק לו את שמירתו וברכתו. מתוך נקודת מבט זו – המוכחת בתורה באופן חד-משמעי – ננסה לבאר עתה את תורת הנגעים. משפט הפתיחה של פרקנו הוא: ״אדם כי יהיה״ וגו׳ (פסוק ב). מצאנו לשון כזו רק בפתיחה לשתי קבוצות הלכות אחרות: ״אדם כי יקריב״ וגו׳ (לעיל א, ב) ו״אדם כי ימות באהל״ (במדבר יט, יד). בשני המקומות – הלכות הקרבנות והלכות טומאת אוהל – מזכיר השם ״אדם״ את האדם בכל תפארת ייעודו וכבודו, ומבחינה זו יש לפרש הלכות אלה. בדרך דומה יש לפרש גם כאן את המאמר ״אדם כי יהיה בעור בשרו״. את ״עור בשרו״, אשר לקה בנגע, יש להבין מצד יחסו ל״אדם״. הנגע פגע ב״עור בשר אדם״. ה״עור״ הוא משרתו של ״בשר האדם״: הוא ״עֵר״ – רגיש – לרשמים הבאים עליו מהעולם החיצוני (עיין פירוש, בראשית ב, כה), ובתפקיד הזה הוא משמש את ה״מבשר״ שניתן ל״נציג ה׳״. שכן ייעודו של ״אדם״ הוא להיות ״דֹמֶה״ לה׳, להיות ״הדום רגליו״ על הארץ (עיין פירוש, שם א, כו); ו״בשר״ הגוף ניתן לאדם כ״מבשר״, כשליח המבשר את ייעודו הנעלה ומוציאו לפועל (עיין פירוש, שם ב, כא). מי שנועד להיות אדם, יראה ב״נגע״ את אצבע האלוקים אשר ״נגעה״ ב״עור בשרו״. מי שנברא לקיים את רצון ה׳, ולהידמות אליו בחיזוק האמת והצדק, הרי הוא מוזהר על ידי הנגע שפגע בו. שכן אצבע אלוקים הכתה בעורו, המודיעתו על מעמדו בעולם; הוא מוזהר בכך על הסתירה המוחלטת בין אורח חייו בעולם, לבין דרך החיים שהוא נקרא ללכת בה. ה׳ הכריז שמראות ״לבנים״ – כולם עמוקים מעור בשר אדם בינוני – הם מבשרי חרון אפו; משום כך הוא מגדיר אותם בדיוק גדול, להבדילם משאר מחלות העור. עור שהפך לבן יכול להוות סימן למוות חלקי של אדם: הוא מרוחק מאוד מה׳, הנותן חיים לכל חי – ״מצורע חשוב כמת״ (עיין במדבר יב, יב ופירושנו שם; עיין נדרים סד:); ועור כזה יכול להורות גם על הלבנת פנים ובושה. למראות אלה, יש משמעות רק אם הם בגלוי, כנאמר: ״לכל מראה עיני הכהן״, ורק אם כשיעור מהם נראה לעין במקום שטוח אחד (פסוקים ב, ג, יב); שכן כל הסיבה לשליחתם אל האדם היא כדי שיהיו ניכרים ובולטים. הם אינם מטמאים את האיש אשר בו הנגע מצד עצמם, מעצם היותם בגוף, כמו בכל הטומאות האחרות היוצאות עליו מגופו (כגון זב וזבה וכדומה), אלא רק הכרזת הכהן, משרת המקדש מבטן ומלידה, מטמאת אדם. בהכרזתו, מוציא הכהן אדם זה מהמקדש וקודשיו, וכן אף מהחברה האזרחית הנוצרת מסביב למקדש – הוצאה שאינה נוהגת באף טמא אחר. נגעים אינם אלא הוראות לכהן, להכריז בשם המקדש שבעל הנגע הזה אינו ראוי למקדש ולחוגו הלאומי (פסוקים ב–ג). רק מצורע משתלח חוץ משלוש מחנות, הוא מוּצָא מהמעגל הסגור של האומה. שכן אצבע ה׳ שבגופו מראה על אשמתו בחטאים החברתיים. ראינו כבר ששילוח זה לא נועד למנוע הדבקת המחלה באחרים; ואף לא למנוע את התפשטות הטומאה; שכן עינינו הרואות שכל שאר הטמאים – שבכוחם לגרום להתפשטות הטומאה באותה מידה – מורשים להישאר במחנה ישראל; וגם המצורע משולח רק מעיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, היינו ערים שנחשבו מחנה ישראל כבר מזמן כיבוש הארץ (עיין פירוש פסוק מו ולהלן כה, כט). על כרחנו אפוא שהשילוח הוא אך ורק תוצאה מהעוול החברתי שהנגע מעיד עליו. אופי זה של השילוח נראה באופן ברור בהלכות אלה. זהו גם הטעם לכך שהכרזת הכהן נחשבת כפסק של דיין – ״מקיש נגעים לריבים״ – וכהן קרוב פסול לנגעים כמו שדיין קרוב פסול לדין (עיין פירוש פסוק ב). לאור זה יובן מדוע אין ראיית נגעים ברגל ובמהלך שבעת ימי המשתה (פירוש פסוק יד); מאחר שבדיקת הכהן ותוצאותיה הן אמצעים מוסריים של ענישה ותיקון. כאשר יש באדם נגע הטעון בדיקה, הוא מתחיל לחשוב על חסרונותיו; והוא צריך לבקש אחר חסרונות אלה בהתנהגותו החברתית הקודמת. חגים ומועדים הם ימי התרועעות מרובה בין קרובים וידידים; והדבר מעניק לו הזדמנות ראויה לבדוק ולתקן את עצמו ואת מחשבותיו, את דבריו ואת מעשיו, בקשר שבינו לבין חבירו. תיקון מידותיו יביא לשינוי במראה הנגע, ולא יהיה לו עוד לירא מראיית הכהן. ישנם שני שלבים בדיני המצורע: א. ״הסגר״, שלב הבדיקה. ב. ״החלט״, שלב הקביעה. בעוד שפריעה ופרימה (עיין פירוש לעיל י, ו) נאמרו רק במוחלט, ודיני תגלחת וציפורים נוהגים רק במי שנרפא מתוך שלב ההחלט, הרי טומאה ובידוד נוהגות בשני השלבים (פירוש פסוק ד); שכן הבדידות הכפויה של שבועות ההסגר עשויה להשפיע לטובה על המוסגר. במהלך תקופת הבדידות הוא יהגה בהטבת דרכיו וישקול מחדש את התנהגותו בעבר; ובהיותו נבדל מחבריו יבחן את התנהגותו החברתית – במחשבה, בדיבור ובמעשה. כך יבוא לידי שינוי בדרכו ויקבל על עצמו לתקן את מידותיו, ועקב כך ייצא משלב הבדיקה במצב של טהרה. לפיכך איננו משגיחים בשינויים שאולי יחולו בנגע תוך תקופת בדיקה זו; ועל הכהן יהיה לקבוע את קביעתו רק על פי המצב שיראה בסוף תקופת הבדיקה. הכהן גוזר ״הסגר״ – בבדיקה הראשונה – אם הנגע הוא בשיעור ובצבע הנדרשים; והוא גוזר ״החלט״ אם מצא בו שער לבן, מחיה או פשיון. שני הסימנים הראשונים, שער לבן או מחיה, עלולים להימצא בנגע כבר בבדיקה הראשונה (״בתחילה״), ואם הכהן מוצא אחד מהם, הוא גוזר מיד ״החלט״. בפשיון (התפשטות הנגע) ניתן להכיר, כמובן, רק לאחר השבוע הראשון או השני של ההסגר (״בסוף״). עיין פירוש פסוק ד. קל להבין מדוע פשיון מראה על התחזקות אופי הנגע; אך קשה יותר להבין מדוע שער לבן או מחיה מראים על התחזקות כזאת. ושמא יש מן האמת בביאור הבא: העור הוא המקבל החושי של הגוף, הוא מקבל רשמים מהעולם החיצון ומעביר אותם אל הגוף. עתה, אצבע אלוקים מכה בעור ונותנת בו נגע צרעת, סימן חיצוני לריקבון פנימי (עיין פירוש פסוק ב); אות הוא שהאדם המנוגע אינו בריא מבחינת תפיסתו את העולם הנמצא מסביבו. הוא אינו יודע עדיין כיצד לקלוט אל תוכו מהעולם את רשמי האמת, הצדק והטוב; ובהתאם לכך תפיסתו את העולם אינה אמיתית, צודקת או טובה. השער – מבחינה גופנית – הוא הפכו של העור. הוא כיסוי המגן של העור, ואינו מקבל רשמים מבחוץ; הוא מצמצם את רגישות העור, ובכך מגן עליו. לפי זה, התפשטות הנגע אל השער מורה, מהבחינה הרוחנית, שלא רק שחסרים כאן רשמים טובים ואמיתיים, אלא שמתקבלים רשמים רעים שראוי לדחותם. יהא הדבר אשר יהא, כדרך שפשיון מורה על התחזקות כוח הנגע באמצעות התפשטותו על פני העור; כך הפיכת שער לבן היא צורה של פשיון, אך מבחינה אחרת: ההלבנה מגיעה אפילו אל תוך השער. לפיכך שער לבן שקדם לבהרת, ו״שער פקודה״, טהורים הם (עיין פירוש פסוק ג): הראשון, מכיוון שאין בו שום התקדמות של הנגע כלל; והאחרון, מאחר שאין בו שום התקדמות של הנגע שדנים עליו. קשה יותר להבין מדוע מחיה היא סימן המביא לידי החלט. מחיה היא בשר שנותר בבריאותו – או שחזר ונעשה בריא – באמצע הנגע; אך דווקא הבשר הבריא הזה הוא סימן טומאה המביא לידי החלט! בפסוק יא נאמר על המחיה: ״צרעת נושנת הִוא וגו׳ לא יסגרנו כי טמא הוא״ (שער לבן נזכר קודם לכן כסימן החלט, בפסוק ג, ללא הטעם הזה). המשמעות היא לכאורה כך: מחיה מורה שנעשה כבר ניסיון להשפיע השפעה מוסרית – מעין הניסיון שנעשה בדרך כלל על ידי הסגר, אך ניסיון זה לא הצליח; לפיכך יש לגזור על החלט. ואכן, זוהי משמעות ״מחיה מבוצר בתוך הנגע״ (עיין פירוש פסוק י): בעת שהנגע נוצר לראשונה, נלחמו כבר כוחות הטוב (מחיה) בכוחות המוות המוסרי (נגע) – ללא הצלחה של ממש. או, שלאחר שנוצר הנגע, אזרו כוחות הטוב חיל וניסו לשווא להתגבר על הרע. הטוב, הטהור, עומד ״כלוא״, נטול כוח, בעיצומו של הריקבון. בשונה מהמחיה הנראית בנגע, מחיה אינה סימן טומאה בשחין ומכוה. שכן שם המחיה אינה באה כנגד הנגע, אלא כנגד השחין או המכווה הנמצא בתהליך ריפוי (פסוק כד והלאה). תופעה מיוחדת במינה היא ההלכה, שאם הנגע מתפשט בכל הגוף, מתבטלת הכרזת הטומאה: ״כלו הפך לבן טהור״. אך אם התפשטות גמורה זו באה בעת מצב של טהרה, הרי הנגע טמא וטעון הסגר או החלט: ״הפורח מן הטמא טהור, מן הטהור טמא״ (עיין פירוש פסוק יג). מנקודת המבט של התכלית המוסרית של נגעים, מביעה הלכה זו את הרעיון הבא: באמצעות הסגר והחלט, מוציאים את בעל הנגע מהמקדש ומהחברה הסובבת אותו; ותכליתם היא להביאו לתשובה ולתיקון המידות. אך אין כל תקווה שישיגו תכלית זו, אלא אם כן הטוב המוסרי עדיין מושרש בהכרה, ויש לאל ידו להילחם ברע. על פי תפיסה זו של הסגר והחלט נוכל להבין את הדינים השונים של פריחה בכולו, התלויים באופן ההתפשטות. אם אירעה לפתע הרעה גמורה (״פרח בכולו״) בלב הקשר שלו עם המקדש והחברה, הרי שאם זו התפרצות חדשה (״בתחילה״) – הוא מוסגר, ואם זו הישנות של התפרצות קודמת, אשר הוכרז עליה שנתרפאה (״לאחר פטור״) – הריהו מוחלט. רעיון המקדש וקודשיו ומחנה ישראל – שמהם הוצא לפתע – מלווה אותו אל מקום בדידותו, כדי שיעבוד על תיקון מידותיו. אך אם אירעה הפריחה בכולו במהלך ימי הבדידות של ההסגר או ההחלט, הרי זה סימן שהבדידות העבירה ממנו כל רגש מוסרי, ולכן לא תביא אותו לזיכוך מידותיו. משום כך נפסקת הכרזת הטומאה. הוא מחדש את קשריו עם המקדש וקודשיו ועם חברת מחנה ישראל. שיבת הבשר החי היא סימן גם לשיבת הרגש המוסרי. רק אז חוזר הוא אל הבדידות של ההחלט כדי לעבוד על השלמת חינוכו המוסרי (פסוקים יב–יז). את השינויים ההלכתיים שנאמרו בנגעי הראש וזקן, ניתן לייחס כנראה לתכונתם ולמשמעותם של חלקי גוף אלה, ונוכל לבארם על הדרך שביארנו את דיני נגעי בשר. דיני נגעי בגדים הם ייחודיים, ומבחינות רבות הינם חמורים יותר מדיני נגעי אדם. לדוגמא: א. נגעי אדם נוהגים רק בישראל; ואפילו נגע של גר – שהיה בו בעודו נכרי – אין משגיחים בו. לעומת זאת, בגד של נכרי שיש בו סימני נגע ועבר לרשות ישראל, טעון ראיית כהן. ולא עוד, אלא שדיני נגעים נוהגים אולי גם בבגדי גר תושב (פסוק מז). ב. בגד המנוגע – אשר לגבי הסגר, החלט וטומאה, נוהגים בו כדין אדם – חמור יותר מאדם לעניין שילוח מחנה, שהרי הוא משתלח מכל הערים, אפילו מאותן שלא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (עיין פירוש פסוק מז). ג. אדם שנגעו עומד בעינו אחר ההסגר השני, נטהר בעוד נגעו בו. אולם בגד לא נטהר בעוד נגעו בו: אם הוא עומד בעינו אחר ההסגר השני, עליו להישרף (עיין פירוש פסוק נה). ועוד, מושג הבגד כולל גם מטווה פשוט – שתי וערב; וכן גם כל אריג העשוי מחומרים המשמשים במיוחד לבגדים – צמר ופשתים, אפילו אם נעשה למפרש של ספינה וכדומה. נקודת המבט שניתנה בתורה לבאר את דיני הנגעים, מאירה באור בהיר גם דינים אלה של נגעי בגדים. שכן נגעים באים מחמת חטאים חברתיים. ה׳ שולח נגע באדם, בבגדיו או בביתו, כדי לעורר אותו על חומרת חטאים אלה. והנה, בגדים הם הביטוי העיקרי לאופיו החברתי של אדם. הדבר נכון במיוחד במחשבה היהודית, כפי שהערנו כמה פעמים. ״לבוש״ מורה על אופי, ו״התלבשות״ מורה על האופי שאדם רוכש לעצמו. ואם ה׳ שולח נגע בבגדו של אדם, הרי שהוא גוער בו על עוול חברתי. הדבר מסביר מדוע דווקא הבגד המנוגע הורחק לחלוטין מכל החוג החברתי של העם; מדוע דיני נגעי בגדים נוהגים אולי אפילו בגר תושב; ועל כל פנים, למה הם נוהגים גם בבגד מנוגע שעבר לרשות ישראל. שכן מהבחינה החברתית, גר תושב הוא חלק בלתי נפרד מהעם; וצדק חברתי הוא חלק מהותי ממצוות בני נח המחייבות גם נכרי. נמצא שבנגעי בגדים, משמעות הנגע ברורה ביותר; אזהרת הנגע על יושר חברתי ניכרת לעין כל ולא ניתן לטעות בה. לפיכך אזהרה זו איננה מוגבלת רק לבגדים ממשיים; אלא מושג הבגד כולל גם מטווה פשוט, וחל גם במקום שבו חומר הבגד נעשה לחפץ אחר כלשהו. משום כך הכתוב חוזר בכל משפט ומשפט מדיני נגעי בגדים על תיבות ״בבגד או בשתי או בערב או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה״. כיוון שמושג ה״בגד״ נזכר בתחילת פרשת נגעי בגדים: ״והבגד כי יהיה בו נגע צרעת״ (פסוק מז); והרחבת מושג זה לכל החומרים המשמשים במיוחד לבגדים – בכל צורה שהיא – מבטאת את חשיבותם הגדולה של דינים אלה, דיני נגעי בגדים. צמר ופשתים מייצגים בתורה את החומרים המשמשים בייחוד לבגדי האדם. לפיכך אצלם מתחיל מושג הבגד גם במטווה פשוט. אך מושג ה״בגד״ מתרחב כאן גם לעור, ובלבד שנגמרה מלאכתו והוא ראוי לשימוש. פשתים – וכן הרוב המכריע של הצמר – הם לבנים בטבעם; הם מייצגים אפוא בצבעם הראשוני את ״טהרת המידות״ שעל האדם להלביש בה את עצמו: ״בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים״ (קהלת ט, ח; עיין שבת קנג.). לפיכך נגעים מטמאים רק את בגדי הפשתן או הצמר שיש להם צבע לבן טבעי; והם אלה שיזהירו את האדם להסיר כל כתם מאופיו החברתי. ולבסוף, בנגעי אדם יש צורך להראות את קשרם המיוחד לבחינה החברתית; לפיכך מצוות השילוח חוץ למחנה מוגבלת רק לעיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. אולם בבגדים, הבחינה החברתית שלהם מובנת מאליה בעצם מושג ה״בגד״; לפיכך הם טעונים שילוח מכל מושבות האדם. פרשנות זו של תורת הנגעים ניתנת על ידי התורה עצמה, אך לכאורה היא נסתרת מההלכה שתינוק בן יום אחד מטמא בנגעים (עיין פירוש פסוק ב). שכן היה לנו מקום לחשוב, שהאזהרה המוסרית – אשר היא כל תכלית תורת הנגעים – תחול רק בגיל הבגרות. אולם ילדים שטרם הגיעו לבגרות הם חלק מאישיות הוריהם. הם השתילים הרכים של האנושות, וגדלים להיות בצלם אלוקים, יניקתם היא מחיי הבית, והם הולכים בעקבות דוגמת הוריהם. כשם שנגע בבגד או בבית הוא אות אזהרה לבעליו, כך נגע במצחו של ילד תמים הוא אזהרה מזעזעת להוריו, שיפשפשו במעשיהם ויתבוננו בעצמם איזה תמונת חיים הם מציגים – על ידי התנהגותם החברתית – כדוגמא לילד שלהם. אות הנגע בגוף ילדם והכרזת הטומאה עם תוצאותיה, מהווים אזהרה חמורה להורים: למען ילדכם, שפרו את מעשיכם; למען עתיד ילדיכם, היו הגונים וטובים! אתם אחראיים לכתם המוסרי שידבק בילדכם. אכן, נגע במצחו של הבן התמים, מהווה אזהרה חמורה כלפי ההורים יותר מאשר נגע הפוגע בגופם שלהם. נתבונן עתה איזו השפעה תהיה להכרזת הטומאה ולתוצאותיה, על המנוגע. בשונה מנדה, זבה, זב וכו׳, אשר טומאה יוצאת עליהם מגופם, המנוגע לא נעשה טמא מעצמו מחמת מצב גופו, אלא טומאתו תלויה בהכרזת הכהן. הדבר מורה לאיש המנוגע, שטומאתו אינה נובעת ממצבו הגופני אלא מהתנהגותו המוסרית כלפי התורה, אשר במקדשה הכהן עומד ומשרת. הנגע הוא כמו כתב סתר אלוקי, אשר יש לפותרו על ידי הכהן. אין להשוות את מצבו של המנוגע לנבילה, לזב או למת; מחלתו הגופנית כשלעצמה אינה תופעה – כדוגמת הנזכרים לעיל – המביאה לידי טומאה ותוצאותיה, אלא יש בה יותר מאלה. שכן בגלל התנהגותו החברתית המגונה, בא משרת המקדש ומכריז עליו שהוא כמו נבילה ומת (השווה ״נְבֵלָה״ ו״נְבָלָה״, והמאמר: ״רשעים אפילו בחייהן קרויין מתים״ [עיין ברכות יח:]). הוא מטמא במגע ובמשא כנבילה; ולא עוד אלא שמטמא משכב ומושב כזב, או על כל פנים בדמיון-מה אל הזב (עיין פירוש פסוק ו, ופירוש טו, ד). הוא מטמא בביאה כמת; אלא שמחיצת עשרה טפחים מצילה מטומאתו, וזה משַׁווה לטומאתו אופי של משמעות חברתית. שלא כמו כל שאר הטמאים, הוא מבודד ומגורש מחברת בני האדם, שכן הוא טעון הסגר ושילוח מחנה! רק אם ישוב בתשובה יכול הוא לצפות לאות מן השמים שדלתי החברה והמקדש ישובו וייפתחו בפניו. אם נתבונן בתורת הנגעים בכללותה, נראה אותה כמוסד גדול של השגחה אלוקית פרטית על היחיד. במדינה היהודית האלוקית יש עונש ותיקון גם לאותם חטאים חברתיים – כגון גאווה, שקר, תאוות בצע, לשון הרע – שהם מעבר לכוחו של בית דין של בשר ודם. ה׳ בעצמו הוא התובע והעד, והוא מגלה את החטאים האלה לעין כול, כמאמר תורת כהנים (להלן יד, לה): ״׳ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר׳ – ׳לאמר׳, יאמר לו הכהן דברי כיבושין: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע״ וכו׳. |
R. David Zvi Hoffmann Vayikra 11, p. 219-221ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״א, עמ' רי"ט-רכ"א
נפנה עתה אל ביאור דיני טומאות וטהרות שרבגוניותם דורשת להרחיב את ההסברה. ולבסוף: הסוג השלישי של העבירות, שלהן מקבילה טומאת הצרעת, מביא אותנו אל ההתבוננות הבאה. חכמינו ראו בצרעת עונש מובהק על עבירות שונות שבין אדם לחברו... |