EN/HEע/E

What Distinguishes the Chatat and Asham?

Sources

Shemot 29:36שמות כ״ט:ל״ו

Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it.

וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

Vayikra 4ויקרא ד׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering. (4) He shall bring the bull to the door of the Tent of Meeting before Hashem; and he shall lay his hand on the head of the bull, and kill the bull before Hashem. (5) The anointed priest shall take some of the blood of the bull, and bring it to the Tent of Meeting. (6) The priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle some of the blood seven times before Hashem, before the veil of the sanctuary. (7) The priest shall put some of the blood on the horns of the altar of sweet incense before Hashem, which is in the Tent of Meeting; and he shall pour out all of rest of the blood of the bull at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (8) He shall take all the fat of the bull of the sin offering off of it; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (9) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away, (10) as it is taken off of the bull of the sacrifice of peace offerings. The priest shall burn them on the altar of burnt offering. (11) The bull’s skin, all its flesh, with its head, and with its legs, its innards, and its dung, (12) even the whole bull shall he carry forth outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire. Where the ashes are poured out it shall be burned. (13) “‘If the whole congregation of Israel sins, and the thing is hidden from the eyes of the assembly, and they have done any of the things which Hashem has commanded not to be done, and are guilty; (14) when the sin in which they have sinned is known, then the assembly shall offer a young bull for a sin offering, and bring it before the Tent of Meeting. (15) The elders of the congregation shall lay their hands on the head of the bull before Hashem; and the bull shall be killed before Hashem. (16) The anointed priest shall bring of the blood of the bull to the Tent of Meeting: (17) and the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle it seven times before Hashem, before the veil. (18) He shall put some of the blood on the horns of the altar which is before Hashem, that is in the Tent of Meeting; and the rest of the blood he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (19) All its fat he shall take from it, and burn it on the altar. (20) Thus shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven. (21) He shall carry forth the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull. It is the sin offering for the assembly. (22) “‘When a ruler sins, and unwittingly does any one of all the things which Hashem his God has commanded not to be done, and is guilty; (23) if his sin, in which he has sinned, is made known to him, he shall bring as his offering a goat, a male without blemish. (24) He shall lay his hand on the head of the goat, and kill it in the place where they kill the burnt offering before Hashem. It is a sin offering. (25) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering. He shall pour out the rest of its blood at the base of the altar of burnt offering. (26) All its fat he shall burn on the altar, like the fat of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall make atonement for him concerning his sin, and he will be forgiven. (27) “‘If anyone of the common people sins unwittingly, in doing any of the things which Hashem has commanded not to be done, and is guilty; (28) if his sin, which he has sinned, is made known to him, then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin which he has sinned. (29) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill the sin offering in the place of burnt offering. (30) The priest shall take some of its blood with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (31) All its fat he shall take away, like the fat is taken away from off of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn it on the altar for a pleasant aroma to Hashem; and the priest shall make atonement for him, and he will be forgiven. (32) “‘If he brings a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring a female without blemish. (33) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill it for a sin offering in the place where they kill the burnt offering. (34) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and all the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (35) All its fat he shall take away, like the fat of the lamb is taken away from the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn them on the altar, on the offerings of Hashem made by fire; and the priest shall make atonement for him concerning his sin that he has sinned, and he will be forgiven.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְאֶת כׇּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. (יב) וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף. (יג) וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. (יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. (טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי י״י וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. (יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יט) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. (כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא. (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. (כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. (כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי י״י חַטָּאת הוּא. (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. (כו) וְאֶת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ. (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה. (ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לא) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ. (לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קׇרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה. (לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לה) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי י״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

Vayikra 5:14-26ויקרא ה׳:י״ד-כ״ו

(14) Hashem spoke to Moses, saying, (15) “If anyone commits a trespass, and sins unwittingly, in the holy things of Hashem; then he shall bring his trespass offering to Hashem, a ram without blemish from the flock, according to your estimation in silver by shekels, after the shekel of the sanctuary, for a trespass offering. (16) He shall make restitution for that which he has done wrong in the holy thing, and shall add a fifth part to it, and give it to the priest; and the priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering, and he will be forgiven. (17) “If anyone sins, and does any of the things which Hashem has commanded not to be done; though he didn’t know it, yet he is guilty, and shall bear his iniquity. (18) He shall bring a ram without blemish from of the flock, according to your estimation, for a trespass offering, to the priest; and the priest shall make atonement for him concerning the thing in which he sinned and didn’t know it, and he will be forgiven. (19) It is a trespass offering. He is certainly guilty before Hashem.” (20) Hashem spoke to Moses, saying, (21) “If anyone sins, and commits a trespass against Hashem, and deals falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of bargain, or of robbery, or has oppressed his neighbor, (22) or has found that which was lost, and dealt falsely therein, and swearing to a lie; in any of all these things that a man does, sinning therein; (23) then it shall be, if he has sinned, and is guilty, he shall restore that which he took by robbery, or the thing which he has gotten by oppression, or the deposit which was committed to him, or the lost thing which he found, (24) or any thing about which he has sworn falsely; he shall restore it even in full, and shall add a fifth part more to it. To him to whom it belongs he shall give it, in the day of his being found guilty. (25) He shall bring his trespass offering to Hashem, a ram without blemish from the flock, according to your estimation, for a trespass offering, to the priest. (26) The priest shall make atonement for him before Hashem, and he will be forgiven concerning whatever he does to become guilty.”

(יד) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (טו) נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי י״י וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. (טז) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ. (יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. (יט) אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַי״י. (כ) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּי״י וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. (כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. (כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. (כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַי״י אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. (כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

Vayikra 8:15ויקרא ח׳:ט״ו

He killed it; and Moses took the blood, and put it around on the horns of the altar with his finger, and purified the altar, and poured out the blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement for it.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

Vayikra 12:6ויקרא י״ב:ו׳

“‘When the days of her purification are completed, for a son, or for a daughter, she shall bring to the priest at the door of the Tent of Meeting, a year old lamb for a burnt offering, and a young pigeon, or a turtledove, for a sin offering:

וּבִמְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

Vayikra 14:10-20ויקרא י״ד:י׳-כ׳

(10) “On the eighth day he shall take two male lambs without blemish, and one ewe lamb a year old without blemish, and three tenths of an ephah of fine flour for a meal offering, mingled with oil, and one log of oil. (11) The priest who cleanses him shall set the man who is to be cleansed, and those things, before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) “The priest shall take one of the male lambs, and offer him for a trespass offering, with the log of oil, and wave them for a wave offering before Hashem. (13) He shall kill the male lamb in the place where they kill the sin offering and the burnt offering, in the place of the sanctuary; for as the sin offering is the priest’s, so is the trespass offering. It is most holy. (14) The priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot. (15) The priest shall take some of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand. (16) The priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle some of the oil with his finger seven times before Hashem. (17) The priest shall put some of the rest of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering. (18) The rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem. (19) “The priest shall offer the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness: and afterward he shall kill the burnt offering; (20) and the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י. (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

Vayikra 14:48-52ויקרא י״ד:מ״ח-נ״ב

(48) “If the priest shall come in, and examine it, and behold, the plague hasn’t spread in the house, after the house was plastered, then the priest shall pronounce the house clean, because the plague is healed. (49) To cleanse the house he shall take two birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop. (50) He shall kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (51) He shall take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water, and sprinkle the house seven times. (52) He shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, with the living bird, with the cedar wood, with the hyssop, and with the scarlet;

(מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

Vayikra 15:13-15ויקרא ט״ו:י״ג-ט״ו

(13) “‘When he who has a discharge is cleansed of his discharge, then he shall count to himself seven days for his cleansing, and wash his clothes; and he shall bathe his flesh in running water, and shall be clean. (14) “‘On the eighth day he shall take two turtledoves, or two young pigeons, and come before Hashem to the door of the Tent of Meeting, and give them to the priest: (15) and the priest shall offer them, the one for a sin offering, and the other for a burnt offering. The priest shall make atonement for him before Hashem for his discharge.

(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטׇהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר. (יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי י״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן. (טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י מִזּוֹבוֹ.

Vayikra 16:15-20ויקרא ט״ז:ט״ו-כ׳

(15) “Then he shall kill the goat of the sin offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bull, and sprinkle it on the mercy seat, and before the mercy seat: (16) and he shall make atonement for the Holy Place, because of the uncleanness of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so he shall do for the Tent of Meeting, that dwells with them in the midst of their uncleanness. (17) No one shall be in the Tent of Meeting when he enters to make atonement in the Holy Place, until he comes out, and has made atonement for himself and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) “He shall go out to the altar that is before Hashem and make atonement for it, and shall take some of the bull’s blood, and some of the goat’s blood, and put it around on the horns of the altar. (19) He shall sprinkle some of the blood on it with his finger seven times, and cleanse it, and make it holy from the uncleanness of the children of Israel. (20) “When he has made an end of atoning for the Holy Place, the Tent of Meeting, and the altar, he shall present the live goat.

(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

Vayikra 19:20-22ויקרא י״ט:כ׳-כ״ב

(20) “‘If a man lies carnally with a woman who is a slave girl, pledged to be married to another man, and not ransomed, or given her freedom; they shall be punished. They shall not be put to death, because she was not free. (21) He shall bring his trespass offering to Hashem, to the door of the Tent of Meeting, even a ram for a trespass offering. (22) The priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering before Hashem for his sin which he has committed: and the sin which he has committed shall be forgiven him.

(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. (כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. (כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי י״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

Vayikra 20:3ויקרא כ׳:ג׳

I also will set my face against that person, and will cut him off from among his people because he has given of his seed to Molech, to defile my sanctuary, and to profane my holy name.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Bemidbar 5:7-8במדבר ה׳:ז׳-ח׳

(7) then he shall confess his sin which he has done, and he shall make restitution for his guilt in full, and add to it the fifth part of it, and give it to him in respect of whom he has been guilty. (8) But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt which is made to Hashem shall be the priest’s; besides the ram of the atonement, by which atonement shall be made for him.

(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. (ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַי״י לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.

Bemidbar 6:9-12במדבר ו׳:ט׳-י״ב

(9) “‘If any man dies very suddenly beside him, and he defiles the head of his separation; then he shall shave his head in the day of his cleansing. On the seventh day he shall shave it. (10) On the eighth day he shall bring two turtledoves or two young pigeons to the priest, to the door of the Tent of Meeting. (11) The priest shall offer one for a sin offering, and the other for a burnt offering, and make atonement for him, because he sinned by reason of the dead, and shall make his head holy that same day. (12) He shall separate to Hashem the days of his separation, and shall bring a male lamb a year old for a trespass offering; but the former days shall be void, because his separation was defiled.

(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (יב) וְהִזִּיר לַי״י אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.

Bemidbar 8:7במדבר ח׳:ז׳

You shall do this to them, to cleanse them: sprinkle the water of cleansing on them, let them shave their whole bodies with a razor, and let them wash their clothes, and cleanse themselves.

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

Bemidbar 19:19במדבר י״ט:י״ט

and the clean person shall sprinkle on the unclean on the third day, and on the seventh day: and on the seventh day he shall purify him; and he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at evening.

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

Shemuel I 6:3-8שמואל א ו׳:ג׳-ח׳

(3) And they said: 'If ye send away the ark of the God of Israel, send it not empty; but in any wise return Him a guilt-offering; then ye shall be healed, and it shall be known to you why His hand is not removed from you.' (4) Then said they: 'What shall be the guilt-offering which we shall return to Him?' And they said: 'Five golden emerods, and five golden mice, according to the number of the lords of the Philistines; for one plague was on you all, and on your lords. (5) Wherefore ye shall make images of your emerods, and images of your mice that mar the land; and ye shall give glory unto the God of Israel; peradventure He will lighten His hand from off you, and from off your gods, and from off your land. (6) Wherefore then do ye harden your hearts, as the Egyptians and Pharaoh hardened their hearts? when He had wrought among them, did they not let the people go, and they departed? (7) Now therefore take and prepare you a new cart, and two milch kine, on which there hath come no yoke, and tie the kine to the cart, and bring their calves home from them. (8) And take the ark of the Lord, and lay it upon the cart; and put the jewels of gold, which ye return Him for a guilt-offering, in a coffer by the side thereof; and send it away, that it may go.

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם. (ד) וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה [טְחֹרֵי] (עפלי) זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם. (ה) וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי [טְחֹרֵיכֶם] (עפליכם) וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם. (ו) וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ. (ז) וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה. (ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן י״י וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.

Yechezkel 43:23-26יחזקאל מ״ג:כ״ג-כ״ו

(23) When thou hast made an end of purifying it, thou shalt offer a young bullock without blemish, and a ram out of the flock without blemish. (24) And thou shalt present them before the Lord, and the priests shall cast salt upon them, and they shall offer them up for a burnt-offering unto the Lord. (25) Seven days shalt thou prepare every day a goat for a sinoffering; they shall also prepare a young bullock, and a ram out of the flock, without blemish. (26) Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.

(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי י״י וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַי״י. (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Yechezkel 45:18יחזקאל מ״ה:י״ח

Thus saith the Lord God: In the first month, in the first day of the month, thou shalt take a young bullock without blemish; and thou shalt purify the sanctuary.

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ.

Rashbam Vayikra 4:2רשב״ם ויקרא ד׳:ב׳

אשר לא תעשינה [IN REGARD TO ANY OF THE LORD’S COMMANDMENTS] ABOUT THINGS NOT TO BE DONE: The rabbis explained in Keritot and Horayot that this verse refers to sins of commission that incur the penalty of karet, but not to [refraining from] circumcision or offering the paschal sacrifice, which are sins of omission. מאחת מהנה [WHO SINS BY DOING] ONE (מאחת) OF THEM: The rabbis explained that [the apparently unnecessary letter mem, on the word מאחת, is the partitive mem, meaning that even if the sinner did] only part of one of those sins, for example writing only the letters שם, part of [an attempt to write the complete word] שמעון.

אשר לא תעשינה – בכל חייבי כריתות שהם בלא תעשה, פירשו חכמים בכריתות (משנה כריתות א׳:ב׳, ובבלי כריתות ג׳.) ובהוריות (בבלי הוריות ח׳.): חוץ מפסח ומילה שהם מצות עשה. מאחת מהנה – פירשו חכמים (ספרא ויקרא ד׳:ב׳, בבלי שבת ק״ג.): מקצת של אחת מהנה, כגון שם משמעון.

Ibn Ezra Vayikra 5:15-25אבן עזרא ויקרא ה׳:ט״ו-כ״ה

(15) an offense [Hebrew: ma'al] something that was concealed from him (from the word "covering" [Hebrew: m'il]), here denoting a desecration of the articles consecrated to God. He must bring a ram that is worth shekels — the use of the plural means at least two shekels. (16) In the case when he originally sinned unknowingly, and only afterward found out, he must pay for whatever consecrated thing he desecrated, plus one-fifth. (17) if someone should sin by violating one of the prohibitions, but did not know that what he did was forbidden, he must bring a ram. According to the majority opinion, this is the adjustable guilt-offering; and it applies when someone does not know whether or not he did the forbidden act. The sin-offering applies when he originally did not know that something was forbidden, and found out after his sin. Thus the sin-offering applies as long as he did not know that something was prohibited, until the point when he knew. The guilt-offering applies: 1) when he originally knew that something was forbidden, and then forgot, and afterward remembered again; 2) in the case of the adjustable guilt-offering. (19) he has incurred guilt before God and that explains why it is called a guilt-offering (21) a breach of faith in God by doing something wrong to his fellow man a loan [literally: an extension of strength] In making someone a partner, one places one's strength at his disposal. robbed by force (as in, "he snatched the spear" [II Samuel 23:21]) oppressed surreptitiously. his fellowman [Hebrew: 'amito] his neighbor, probably so called because they are generally facing [Hebrew: b'umato] one another. The word thereby contains an extra heh. (22) and swore falsely i.e., or swore falsely, regarding money that someone wishes to collect from Him. (24) This interpretation is borne out by the phrase or whatever he swore falsely about. The principal denotes either the thing itself, or its equivalent in value. fifths Use of the plural implies at least two, so two fifths must be added. Later I shall explain this in greater detail [comment on Numbers 5:7]. on the day of his guilt i.e., he brings the ram on the day that he repents of his guilt. (25) of value like the guilt-offering specified earlier [:15]; but he adds two fifths because his guilt was intentional (however, there is a single opinion to the effect that this guilt-offering is also adjustable). being guilty Scripture makes a noun out of a verb in the qal form, instead of using the infinitive.

(טו) תמעל מעל – דבר שנתכסה עליו, מגזרת: מעיל. והטעם: כי החטא הוא בקדשי השם. יביא איל – שהוא שוה כסף שקלים, ומיעוט רבים שנים. (טז) וישלם אשר חטא מן הקדש עם תוספת חמישית. וזהו אשם – בשגגה בתחלה, ואחר כך ידע. (יז) ואם נפש כי תחטא ועשה אחת ממצות לא תעשה ולא ידע – אם הוא אסור, יביא איל. ודעת רבים: שזה אשם תלוי – לא ידע אם עשהו, אם לא עשהו. והחטאת – שבתחלה לא ידע ואחר כך ידע. והנה החטאת – שלא ידע שהוא אסור עד שהודע. והאשם – ידע שהוא אסור, ושכח, ואחר כן נזכר, או אשם תלוי. (יט) אשם אשם לי״י – הוא פירוש אשם הוא. (כא) ומעלה מעל בה׳ – ועבר על מצות לא תעשה מדבר שהוא בינו ובין אדם. או בתשומת יד – [בפתח גדול תחת המ״ם, כמו: בתרומת הקדשים (ויקרא כ״ב:י״ב), והטעם:] שותפות ששם ידו עמו. או בגזל – בחזקה, כמו: ויגזול את החנית (דברי הימים א י״א:כ״ג). עשק את עמיתו – בסתר. ופירוש עמיתו – רעהו, ויתכן שהוא כעומתו. (כב) ה״א בהנה – נוסף [בעבור שהוא מלעיל.] ונשבע על שקר – פירושו: או נשבע על ממון שיבקש אדם ממנו. והעד: או מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה׳:כ״ד). (כד) בראשו – בעצמו. או: מה שהוא שוה. וחמשתיו – מיעוט רבים שנים, והנה הם שני חמישיות, ועוד אפרשנו (ראב״ע במדבר ה׳:ז׳). ביום אשמתו – טעמו: ביום שובו מאשמתו. (כה) ויביא איל בערכך – כראשון (ראב״ע ויקרא ה׳:ט״ו). והוסיף חומשין בעבור שזה האשם הוא בזדון. ודברי יחיד שגם זה אשם תלוי.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ד׳

(ג) אם הכהן המשיח יחטא – בדבר שזדונו כרת. וכל שחייבין על זדונו כרת, חייבין על שגגתו חטאת (ספרא), כדילפינן מעבודה זרה, כדמקרי ליה ר׳ יהושע בן לוי לבריה וכו׳ (בבלי שבת ס״ח:–ס״ט.). בשאר המצות – נתן הכתוב חילוק בין משיח נשיא ויחיד, אבל בעבודה זרה בפרשת שלח לך – אין חילוק בין משיח {נשיא ויחיד}. כדאמר התם: ואם נפש אחת (במדבר ט״ו:כ״ז), אחד משיח נשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בעבודה זרה, הרי הוא הדיוט ודינו כהדיוט, דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳. לאשמת העם – כלומר: שוה אשמתו לאשמת כל העם, ציבור שהוא מביא פר, והזאתו כציבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות. אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים, ודמן על מזבח החיצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרון (ויקרא ז׳:ו׳-ז׳). והגדה (ויקרא רבה ה׳:ו׳): לאשמת העם – כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. (ו) ובכהן משיח כתיב: פני פרוכת הקודש – שבשביל שחוטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בציבור כתיב: פני הפרוכת (ויקרא ד׳:י״ז), דכיון שחטאו הציבור, נסתלקה הקדושה. (לא) בכל החטאות {לא} נאמר ריח ניחוח רק ביחיד, לפי שהקב״ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. (כב-כג) האי דכתב בנשיא וביחיד או הודע – יש מפרשים שאו כמו אם. ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי, איכא לפרש ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלהיו אשר לא תעש{י}נה ואשם (ויקרא ד׳:כ״ב,כ״ז) {שאין עליו אלא ה׳ אלהיו ואשם}, כלומר: אם ספק בידו – ואשם, שחייב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה (ויקרא ה׳:י״ז), זהו אם ספק בידו. או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חייב אשם, אלא חטאת. וכך גבי יחיד. אבל בציבור וכהן משיח, שאין חייבין אשם תלוי, לא כתיב: או הודע: ציבור אינם חייבין אשם תלוי דכתיב: נפש אחת באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם (ויקרא ד׳:ג׳), לומר, שמשיח כציבור. אבל נשיא חייב אשם תלוי, כדקיימא לן בהוריות בפרק הורה כהן משיח (בבלי הוריות ט׳.). (כה) ציבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא – קריבת דם כפרתן לפניו על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סירחונו לישרף חטאתו חוץ לשלש מחנות, יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך – כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 5:1-26ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ה׳:א׳-כ״ו

(א-יג) שבועת העדות (ויקרא ה׳:א׳), והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה (ויקרא ה׳:ב׳-ג׳), ושבועת ביטוי (ויקרא ה׳:ד׳) – בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳-ז׳), לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך חס רחמנא עליה. דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן הנכנס למקדש טמא, והאוכל קודש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת ביטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך מביאים כדי השגת ידם. אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה – שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, שפושט ידו בעיקר – בקרבן קבוע. (יד-כו) והנהנה מן ההקדש (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז) דאיכא תרתי: שפשט ידו בשל הקדש ונהנה, אשם בכסף שקלים, והמכחש בעמיתו בפקדון (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו), דאיכא תרתי: שנהנה, ונשבע לשקר – כמו כן אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי (ויקרא ה׳:י״ז-י״ט), לפי שבני אדם מקילין להביא עצמן לידי הספק ומורין היתר לעצמן, החמיר עליהן הכתוב להביא אשם בכסף שקלים, כדי שיזהרו בעצמן.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, "Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds." As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance.

ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד ושאר ׳חטאת יחיד׳ - ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ - ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ - אין ׳שגגתם׳ מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ - ב׳שעירים׳. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ - ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד:

Ramban Vayikra 3:1רמב״ן ויקרא ג׳:א׳

ואם זבח שלמים קרבנו וגו׳ אם זכר אם נקבה – הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא, כי העולה כשמה, והשלמים מלשון: וכל חפצי ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ח), אבנים שלימות (דברים כ״ז:ו׳), והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (רמב״ן בראשית מ״ו:א׳). והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם, ועל חרבו יחיה, כדרך שעירי עבודה זרה.

Ramban Vayikra 5:15רמב״ן ויקרא ה׳:ט״ו

והביא את אשמו לי״י – נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר בשקל הקדש: לאשם, אבל: והביא את אשמו לי״י, האמור למעלה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳) טעמו: והביא את קרבנו לי״י, כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת (ויקרא ה׳:ו׳). ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א), ויאשמו נאות מדבר, וכן: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע י״ד:א׳), וכן: אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) – נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז). והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם. וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי י״י יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה. וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם: אשם הוא אשום אשם לי״י (ויקרא ה׳:י״ט) – יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק, אשם הוא, כי אשום אשם לי״י היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה: והביא את אשמו (ויקרא ה׳:ו׳) בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם והוא חטאת. ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.

Sforno Vayikra 7:1ספורנו ויקרא ז׳:א׳

(1-7) there is a common denominator between the chatat and the asham sacrifice. While the former atones for inadvertently committed sins for which the karet penalty would be in place if the sin had been committed deliberately, the asham, although not atoning for this kind of sin, does have a similar place in the pyramid of offerings, seeing the sin it atones for involves careless behaviour vis a vis matters that are holy, something that one needs to be more than usually careful about. Symbolically speaking, i.e. as to their “Torah,” they have much in common, תורה אחת.

(א-ז) וזאת תורת האשם – ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא חייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש ״תורה אחת להם״ (פסוק ז׳).

Shadal Vayikra 4:3-13שד״ל ויקרא ד׳:ג׳-י״ג

(ג) לאשמת העם – שהעם נושא עון מנהיגיו, ונענש על ידם, כענין הגוי גם צדיק תהרג {בראשית כ׳:ד׳}, וכן באמת השחתת המנהיג גורמת תקלות רבות לעמו; אבל הקדמונים היו מאמינים שהעם נענש ממש על חטאת המנהיג, גם יתכן כדברי רש״י שהם תלויין בו לכפר עליהם, וצ״ע. חטאת – היא היא אשם, אך נקרא חטאת כשעושין בו חטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חטוי כד״א {=כמה דהוא אומר} תחטאני באזוב {תהלים נ״א:ט׳}, על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא. וכן אנקלוס (למטה ו׳:י״ט) תרגם הכהן המחטא אותה, כהנא דמכפר בדמה, הזכיר הדם שבו היו ההזיות. ורק בקרבן עולה ויורד כשהעני מביא עשירית האיפה סלת לחטאת {ויקרא ה׳:י״א} אין שם חטוי כי אין שם דם, ומכל מקום נקראת חטאת מפני שהיא באה תמורת הכשבה או בני היונה. (יא) ואת עור הפר – דבק למטה. (יג) כל עדת ישראל – כמשמעו, כל הקהל; וזה אמנם לא יהיה רק בשגגת המנהיגים והשופטים, אבל הכתוב לא הזכיר הסנהדרין ולא הזכיר כלל הוראת ב״ד, ולפי הפשט אחד הוא שתהיה השגגה בעבור הוראת ב״ד, או הוראת הכהן הגדול או המלך, או שתהיה ללא מורֶה.

Shadal Vayikra 5:15-25שד״ל ויקרא ה׳:ט״ו-כ״ה

(טו) בערכך – אין הכ״ף לכנוי אלא כך הוא משקל השם הזה בלמ״ד הפעל כפולה, ולמטה (י״ח וכ״ה) בערכך לאשם כפירש״י בערך האמור למעלה באשם. והנה בשלשה האשמות קבע הערכך לחומר הענין, כי הם זלזול כלפי מעלה, אם שאכל קדש או שלא ידע אחת מתורות ה׳ או שנשבע לשקר, לכך החמיר שיהיה שוויו שני שקלים (אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}) לא לבד שלא יהיה (כמו הקודם) עולה ויורד לפי עשרו ועניו, אלא שיהיה תמיד איל גדול. שקלים – אולי הקריאה שְקָלַיִם. מה שכתב רש״י אין מעילה אלא שינוי, והוא מתורת כהנים {ויקרא פרשתא י״א} ענינו כמו שקור, וכן {יבמות ס״ה:} מותר לשנות מפני השלום ענינו לשקר, כי כל מְשַקֵר מְשַנה הדבר ממה שהוא, והאשה המועלת בבעלה {במדבר ה׳:י״ב} היא משקרת ועושה עצמה כאוהבת אותו והיא אוהבת זולתו. (יז) ולא ידע ואשם – לדעת רז״ל {כריתות פרק ד׳ משנה א׳} זה אשם תלוי שהוא מסופק ואינו יודע אם חטא או לא חטא, והקשה אח״ם {=אברהם חי מיינסטער} כי אין זה משמעות מליצת כי תחטא ועשתה וגו׳, ומליצת על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע; והוא אומר כי למעלה (כל סימן ד׳ {ויקרא ד׳}) מדבר בשגגת מעשה (שלא ידע שזה חֵלֶב ושאשה זו נדה) (ignorantia facti), וכאן מדבר בהעלם האיסור (ignorantia juris), ומביא סיוע ממליצת על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. ואולי לכך נתכוון ראב״ע באמרו ולא ידע; אם הוא אסור, אך יתר הדבור הוא סתום ומבולבל, ואין לעמוד על אמתת מחשבתו. {ונשא עונו – אם לא יביא אשמו.} (כא) עשק – עיין למטה י״ט י״ג. ומעלה מעל בה׳ – הכוונה על הנשבע לשקר. או בתשומת יד – דבק עם תחטא ומעלה מעל, לא עם וכחש, ותשומת יד כמו שליחות יד (שמות כ״ב:י׳). (כה) ואת אשמו – הקרבן הוא מלבד השבת הגזלה, והנה איננו מכפר על חטא שבין אדם לחברו, אלא על מה שבין אדם למקום.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 5:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ה׳:י״ז

(יז-יט) ואם נפש כי תחטא וגו׳ – הכתוב ״ועשתה אחת מכל מצות וגו׳⁠ ⁠״ מכוון אל פרק ד, פסוק כז ומלמד כי כאן, כמו גם לעיל, כוללת הפיסקה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, עבירות שזדונן בכרת. אולם מה ההבדל בין המקרה כאן, שהחוטא מביא אשם, ובין המקרה שלעיל, שהחוטא מביא חטאת? העובדה שלעיל כתוב ״בשגגה״, מה שחסר כאן, אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיון שגם כאן בפסוק יח כתוב ״על שגגתו אשר שגג״, שממנו יוצא שמדובר על שוגג. לפיכך אין ההבדל אלא בזה, שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו, ״הודע אליו חטאתו״ (ד׳:כ״ח) או ״והוא ידע ואשם״ ה׳:ג׳,ד׳), ואילו כאן הכתוב מדבר על נפש שלא נודע לה אשמה: ״ולא ידע ואשם״. ואם כאן מדובר על מקרה כזה, קשה מאוד להבין, איך תוכל התורה לומר: ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מאחר שהדבר גופו עודנו מוטל בספק. על השאלה הזאת משיב ר׳ שמעון, שכאן מדובר על מקרה, שהחוטא אינו יודע איזה חטא היה. למשל, היו לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל. או שבת ויום הכפורים חלו זה אחר זה ועשה באחד מהם מלאכה ואינו יודע באיזה משני הימים. ר׳ יהודה אומר, כי במקרים כאלה, לפי דעת ר׳ אליעזר, יש להביא חטאת ולפי דעת ר׳ יהושע אין להביא קרבן כלל. אך באמת מדובר כאן לפי דעת ר״י על מקרה שעושה מעשה ומסופק אם עבר עבירה בכלל, למשל, הוא מפקפק אם אכל חלב או שומן או אם עשה מלאכה בשבת או בחול. מה שנאמר על מקרים כאלה ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מפרש, כנראה, ר׳ יהודה בכך, כי גם מעשה אשר מסופקים בו אם הוא מותר או אסור, נחשב לאסור מן התורה עפ״י ה׳; לכן, מי שאכל דבר שאפשר שהוא חלב, עשה מעשה שחלה עליו ההגדרה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״. לפי התלמוד מודה ר׳ שמעון, כי במקרה דלעיל יש להביא אשם; אלא שהפסוק דיבר בעיקר על אופיו של החטא ולפי זה ביטא את הדין (השוה כריתות י״ט.-:). אשם זה נקרא בפי חז״ל ״אשם תלוי״, משום שמכפר רק באופן זמני (״תולה״) עד שיוודע לו החטא ואז צריך להביא חטאת. ביאור זה של המשנה ותו״כ הוא היחידי שאינו נכנס לפשט דחוק. לפיו משמש חוק זה של האשם השלמה לחוק החטאת. מכיון שכל חוטא הוא גם אשם – כפי שנוכחנו לעיל – ורק בחטאת ישלם את חובו, בא כאן הדין, שבמקרים שהתנאי המוקדם שבו תלויה הבאת החטאת, היינו ״הודע אליו״, איננו קיים, אבל יש ברצון החוטא לשלם את חובו לה׳, יש לו להביא אשם. ואם נצרף לזה את דעתו של ר׳ אליעזר, שלפיה יכול כל אחד להביא יום־יום אשם תלוי בנדבה, ״מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום״ (כריתות כ״ה.), אפשר לחשוב כי אשם תלוי שימש לחסידים, שלא היו בטוחים שהם נקיים לגמרי לפני ה׳, אמצעי להחלץ מחששות לבם. כך הביא בבא בן בוטא, לפי המסופר במשנה, בכל יום, חוץ ממחרתו של יום הכפורים, אשם תלוי. קרבן זה נקרא ״אשם חסידים״ (השוה כריתות, שם). הדעה הזאת נתקבלה להלכה בטור אורח חיים סימן א, וביורה דעה סימן ה, בניגוד להרמב״ם הל׳ מעשה קרבנות יד, ח והל׳ שחיטה ב, יח. לעומת זאת חיוו כל המבארים שאינם הולכים בעקבות חז״ל כל אחד דעה שונה משל חבריו. כך למשל, סובר איוולד (.Alterth עמוד 65), כי האשם הנזכר הובא על חטא, שנודע בראשונה רק לו לבדו, בלי שהיה צורך שאחרים ידרשו ממנו כפרה זו. לדעתו יש לקרוא ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״, והפשט הוא לפי זה, נודע לו מעצמו, בניגוד ל״או הודע אליו״, כלומר נודע לו ע״י אחרים. נגד סברה זו יש להשיב: א) התיקון ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״ מעיד על עצמו שהוא תיקון שרירותי ואסור, כי הלא גם בפסוק יח כתוב ״והוא לא ידע״; ב) ״או הודע אליו״ אין בכלל פירושו שאחרים הודיעו לו אלא, להפך, נודע לו מעצמו, כמו שכתוב בתו״כ: ״ולא שיודיעוהו אחרים״ (ראה לעיל עמוד קלד); ג) לפי זה היה נחוץ לכלול את הקרבנות על שלושת המקרים שבפרק ה׳, א׳-ד׳ בקרבנות האשמות, כי גם שם נאמר ״והוא ידע״ (כפי שבאמת דורש איוולד), וזה, כפי שבררנו, טעות גמורה. פירושים אחרים, כגון זה של קורץ (״הקרבנות שבתורה״), שמוסיף למלות ״ולא ידע״ את מלת ״המצוה״ וסובר כי את קרבן האשם יש להביא על חטא שעשה מתוך אי ידיעתו את המצוות, או זה של ווינר שאינו נוגע במלות ״ולא ידע״ ומודה שהיא מכוונת לאי-ידיעה בשעת מעשה החטא, אבל מוסיף שאחר־כך הודה בחטאו ושזה נודע לו – כל אלה הפירושים מכניסים בלי ספק לתוך הפסוקים דברים שאינם כלולים בהם. בערכך לאשם – אחרי ״בערכך״ יש להשלים ״כסף שקלים״, כמו לעיל. והוא לא ידע – בא ללמד, כי כוחו של האשם לכפר הוא יפה רק כל אימת שלא נודע לו חטאו, אך משנודע לו שעבר על איסור שזדונו בכרת, הריהו מחויב להביא חטאת. הפסוק הבא ״אשם הוא וגו׳⁠ ⁠״ – משמש לתורת כהנים מקום להסיק ממנו כמה הלכות. לפי הפשט הפשוט מודגש כאן כי באשם זה נפרע החוב לה׳. אשם – משמעו בעצם שמם, חרב, כמו ״ויאשמו מזבחותיכם״ (יחזקאל ו׳:ו׳), ובמובן מצומצם יותר: סבול, היענש, כמו ״ושונאי צדיק יאשמו״, ״ולא יאשמו כל וגו׳⁠ ⁠״, (תהלים לד, כב־כג), ״תאשם שמרון״ (הושע י״ד:א׳), ומכאן גם תשלום הקנס, כפי שכתוב אחרי-כן בפסוק כד: ״ביום אשמתו״ = ביום תשלום חובו, וכך גם כאן: ״אשם אשם לה׳⁠ ⁠״ = הוא שלם את חובו לה׳. הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלות מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה׳, וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר ״לחטאת״, כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על־ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי הפרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא י״ד:מ״ט) כי הובאו ״לחטא את הבית״. לפי זה משמשת כל ״חטאת״ למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה׳ בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז״ל בלשון: ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ, ג: ״והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי״. כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. כך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: ״וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם״ (ויקרא ט״ז:ט״ז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל״, פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח׳:ט״ו): ״ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח״. את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל-ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות־הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על-ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על-ידו. אך מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה׳ ומתחייב חוץ מענשו השלילי, הרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה׳, ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על־ידי החטאת. תשלום זה נעשה על־ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״, היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה׳. בענין אכילת בשר החטאת על־ידי הכהנים נאמר בהדיא: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י, יז), וגם חז״ל אמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״. המקריב היה עמוס עוון (״נושא עונו״); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו (״נושאים את העון״). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל־ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל״נושא עון״ במובנו של הפסוק ״נושא עון ועובר על פשע״ (מיכה ז׳:י״ח). אולם ״וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳ לא תאכל באש תשרף״ (ו׳:כ״ג); אך אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על־ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך לעשות פעולה סמלית אחרת באותו בשר הקרבן המייצג את החטא, היינו צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם. אולם קרבן חטאת אפשר להביא רק אם עבר בוודאות על עבירה שכפרתה דורשת חטאת וודאית; רק במקרים כאלה הרשתה וציותה התורה להפעיל את החיטוי, היינו מתנות דם חטאת, ואילו במקרים אחרים היה זה חילול המזבח, ״הבאת חולין לעזרה״. במקרים שאי־אפשר להביא חטאת, נדרש להביא אשם כדי לסלק את האשם כלפי ה׳. לפי זה ברור, כי על־ידי חטאים שכפרתם דורשת חטאת, מקפחים, אמנם, גם את זכותו של המקום, אך חטאה של נפש אדם כלפי עצמה גוברת, ועל כן הקרבן הוא בראש וראשונה חטאת, ואגב אורחא הוא גם אשם, היינו תשלום חוב לה׳. אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה׳ וקיפוח זכויותיו מאשר חטא כלפי עצמו. במקרים אלה צריך הקרבן לשמש בעיקר תשלום האשם לה׳, ורק אגב אורחא גם כפרה לנפש, כפי שהעולה באה לכפר על עבירות אחרות (ראה לעיל עמוד צ). לכן נדרש תמיד אשם במקרים כאלה, שבהם זכויות ה׳ מקופחות במישרין או בעקיפין על־ידי עבירות שבין אדם לחברו, חוץ ממקרה אחד של אשם תלוי, שמביאים אותו בתורת נדבה במקום חטאת. באופן הבהיר ביותר מתחוור לנו ענין זה מתוך פרשת ההשלמה לדין אשם גזלות, בספר במדבר ה׳:ה׳-ח׳. שם נאמר, כי אם אדם מועל בחברו, ״והשיב את אשמו בראשו״, הוא ישיב את חובו לפי הקרן שלו ״ונתן לאשר אשם לו״, ויחזיר לזה שמעל בו. ״ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה׳ לכהן״, שייך החוב המוחזר לה׳, אשר נתן אותו לכהן; ״מלבד איל הכפורים״, את החוב הזה ישלם, מלבד איל הכפורים, אשר גם הוא חוב המוחזר לה׳. כאן אנחנו רואים להדיא, שאין כוונת ״אשם״ אלא תשלום חוב בשביל זכויות מקופחות. ובזה ניתן הסבר על כוונת אשם מעילות (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז), אשם גזילות (ה׳:כ׳-כ״ו), אשם שפחה חרופה (י״ט:כ׳-כ״ב). ערך הקיפוח הגלוי הזה צריך להיות שני שקלים. הנזיר הפיר את נדרו לה׳ והתחייב לתשלום חובו. הוא חייב לקיים מחדש את נדרו וחוץ מזה להביא קרבן אשם (במדבר ו, יב). המצורע חטא לחברו (לשון הרע), לפי ביאור חכמינו, ולכן עליו להביא קרבן אשם (ויקרא יד, יב). אך בשני המקרים האחרונים, שבהם מעילתם אינה גלויה, לא דרוש שערכה יהיה שני שקלים. אולם, אשם תלוי שבא במקום חטאת, נוהגות בו החומרות של האשם וערכו צריך להיות שני שקלים. החטאים, שדין עולה ויורד נוהג בהם, הם, קודם-כל, שבועת שקר, שבועת עדות ושבועת ביטוי (ה, א, ד). הן מקבילות לשבועות הפקדון (ה, כא ואילך). באלה העיקר הוא קיפוח הזכות, ומשום כך קרבנם אשם; בקודמים עיקר החטא הוא בגידת הנפש בה׳ ע״י חילול השם, שדורשת כפרה; אותו היחס יש בין מעילה (ה׳:ט״ו) ובין טומאת מקדש וקדשיו (ה, ב ואילך). בשלושת מקרים אלה החטא הוא קצת קל יותר, אין ענשו כרת (בדבר טומאת מקדש השוה רמב״ן לפרק ה, ז). ולכן גם החטאת שמביאים קלה יותר, – על ההבדל בין חטאת לאשם השוה הנגסטנברג, Beitr. III עמ׳ 214 ואילך; ווינר Realworterb ערך Schuldopfer (שם נזכרו 12 דעות שונות); ריהם בכה״ע Stud. u. Krit. שנת 1854; רינק, שם, 1855, ומחברים אחרים שנזכרו על־ידי קייל ודילמאן. יוסיפוס בספרו קדמוניות חלק שלישי, ט, יג אומר: ״מי שחטא מתוך אי־ידיעה, הביא כבש ועז נקבה שהם בגיל שוה וכו׳. אך מי שחטא ונודע לו חטאו ואין איש יכול להוכיח על פניו חטאתו, מביא איל לקרבן״. מתוך דברים אלה אפשר היה להסיק, כי ההבדל בין החטאת ובין האשם הוא בזה, כי הראשון הובא על חטאים בלא יודעים, ואילו האחרונים הובאו על חטאים שביודעים. את פרשת הקרבנות קיצר יוסיפוס מאד בספרו. הוא בעצמו מרמז כי בדעתו להאריך על הנושא הזה בספר מיוחד. לפי זה, נראה, כי יוסיפוס שם לנגד עיניו רק אשם גזילות (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו ובמדבר ה׳:ה׳-י׳). בענין אשם תלוי ואשם מעילות אי־אפשר היה לו להגיד שהובאו על חטאים שנודעו, שהרי בזה האחרון נאמר ״בשגגה״ (ה׳:ט״ו), ובראשון כתוב בהדיא ״על שגגתו אשר שגג״ (ה׳:י״ח). וכמו שיוסיפוס מדבר רק על אשם גזילות, כך מוצאים אנחנו שפילון (de vict. 247 M) גם הוא מדבר על שני מקרים. בראשונה הוא מדבר על המקרה שבפרק ה׳:י״ד-ט״ז, ואחר כך על זה שבפרק ה, כ-כו: _______.