EN/HEע/E

When Were Private Altars Prohibited?

Sources

Shemot 20:20-22שמות כ׳:כ׳-כ״ב

(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. (כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

Vayikra 17:1-9ויקרא י״ז:א׳-ט׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. (ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

Devarim 12:1-18דברים י״ב:א׳-י״ח

(א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן. (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. (יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. (יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (טו) רַק בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. (טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכׇל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. (יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

Devarim 25:19דברים כ״ה:י״ט

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

Yehoshua 21:42יהושע כ״א:מ״ב

וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם.

Yehoshua 22:10יהושע כ״ב:י׳-כ׳

(י) וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה. (יא) וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא. (יג) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. (יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר. (טז) כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'. (יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'. (יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף. (יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ. (כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ.

Yehoshua 23:1יהושע כ״ג:א׳

וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.

Shofetim 2:1-5שופטים ב׳:א׳-ה׳

(א) וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. (ב) וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. (ג) וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. (ד) וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. (ה) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'.

Shofetim 3:1שופטים ג׳:א׳

וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן.

Shofetim 6:22-26שופטים ו׳:כ״ב-כ״ו

(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת. (כד) וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי. (כה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. (כו) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת.

Shofetim 13:15-20שופטים י״ג:ט״ו-כ׳

(טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. (טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא. (יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא [דְבָרְךָ] (דבריך) וְכִבַּדְנוּךָ. (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי. (יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. (כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה.

Shofetim 20:26-27שופטים כ׳:כ״ו-כ״ז

(כו) וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'. (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם.

Shemuel I 7:6-9שמואל א׳ ז׳:ו׳-ט׳

(ו) וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה. (ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. (ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. (ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד [וַיַּעֲלֵהוּ] (ויעלה) עוֹלָה כָּלִיל לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'.

Shemuel I 13:8-14שמואל א׳ י״ג:ח׳-י״ד

(ח) וייחל וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו. (ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה. (י) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. (יב) וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. (יג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. (יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה'.

Shemuel I 14:32-35שמואל א׳ י״ד:ל״ב-ל״ה

(לב) ויעש וַיַּעַט הָעָם אֶל שלל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם. (לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה. (לד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם. (לה) וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה'.

Shemuel I 16:2-5שמואל א ט״ז:ב׳-ה׳

(ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. (ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ. (ה) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.

Shemuel II 7:1שמואל ב׳ ז׳:א׳

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו.

Shemuel II 24:18-25שמואל ב׳ כ״ד:י״ח-כ״ה

(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן [אֲרַוְנָה] (ארניה) הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב [בְּעֵינָיו] (בעינו) רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 5:18-19מלכים א ה׳:י״ח-י״ט

(18) But now the Lord my God hath given me rest on every side; there is neither adversary, nor evil occurrence. (19) And, behold, I purpose to build a house for the name of the Lord my God, as the Lord spoke unto David my father, saying: Thy son, whom I will set upon thy throne in thy room, he shall build the house for My name.

(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ י״י אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. (יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם י״י אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי.

Melakhim I 18:30-39מלכים א׳ י״ח:ל׳-ל״ט

(ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים.

Yirmiyahu 7:12ירמיהו ז׳:י״ב

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

Divrei Hayamim I 22:17-19דברי הימים א׳ כ״ב:י״ז-י״ט

(יז) וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעְזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ. (יח) הֲלֹא ה' אֱלֹהֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב כִּי נָתַן בְּיָדִי אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי עַמּוֹ. (יט) עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה'.(יז) וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעְזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ. (יח) הֲלֹא ה' אֱלֹהֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב כִּי נָתַן בְּיָדִי אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי עַמּוֹ. (יט) עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה'.

Sifre Devarim 62ספרי דברים ס״ב

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, דרוש על פי נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד שנאמר (תהלים קלב א–ה) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב מנין שלא עשה אלא על פי נביא שנאמר (ש"ב כד יח) ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי ואומר (דה"ב ג א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו. כתוב אחד אומר (דב' יב יד) באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, יודעים היו שבית הבחירה עתיד לבנות בחלק יהודה ובנימן לפיכך הפרישו דושנה של יריחו מי אכלו כל אותן השנים בני קיני חתן משה אכלוהו שנאמר (שופטים א טז) ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים, אבל משנבנה הבית נסעו והלכו להם דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר אצל יעבץ הלכו ללמוד תורה שנאמר (דה"א ב נה) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים. דבר אחר כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם הכסף מכל שבטיכם בית הבחירה משבט אחד. דבר אחר באחד שבטיך זו שילה, מכל שבטיכם זו ירושלם. הרי הוא אומר (ש"ב כד כד) ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, הם שנים עשר שבטים נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים. לשום את שמו שם, נאמר כאן שמו ונאמר להלן (במדבר ו כז) שמי מה שמו האמור כאן בית הבחירה אף שמי האמור להלן בית הבחירה מה שמי האמור להלן ברכת כהנים אף שמו האמור כאן ברכת כהנים אין לי אלא במקדש בגבולים מנין תלמוד לומר (שמות כ כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אם כן למה נאמר לשום את שמו שם במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו סליק פיסקא.

Sifre Devarim 65ספרי דברים ס״ה

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, חובה בבית עולמים ורשות בבמה. דבר אחר לא תעשון צאו ועשו מיכן אמרו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים באו לגלגל הותרו הבמות באו לשילה נאסרו הבמות באו לנוב וגבעון הותרו הבמות באו לירושלם נאסרו הבמות מכאן ואילך לא הותרו. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היום אנו מטלטלים את המשכן היום אנו אסורים בבמה משנבוא לארץ אין אנו אסורים בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. איש כל הישר בעיניו, כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד, וכל שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד, רבי שמעון אומר היום אנו מקריבים חטאות ואשמות משנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות. סליק פיסקא.

Sifre Devarim 66ספרי דברים ס״ו

עד מתי כי לא באתם עד עתה וגו' ליתן התיר בבמה בין מנוחה לנחלה. נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלם שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר חילוף הם הדברים סליק פיסקא.

Sifre Devarim 68ספרי דברים ס״ח

עולותיכם, עולת יחיד ועולת צבור. וזבחיכם, זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור. מעשרותיכם, רבי עקיבה אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. ותרומת ידכם, אלו הבכורים. וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה', לרבות נדרים ונדבות שלא יביא אלא מן המובחר ואין לי אלא נדרים ונדבות מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות תלמוד לומר מבחר נדריכם וכל מבחר נדריכם. רבי אומר אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה ראשונה לענין שילה שניה לענין ירושלם. סליק פיסקא.

Mishna Zevachim 14:4-8משנה זבחים י״ד:ד׳-ח׳

(ד) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל מחנה ישראל. (ה) באו לגלגל והותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל מקום. (ו) באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. (ז) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל. (ח) באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.

Tosefta Zevachim 13:19תוספתא מסכת זבחים י״ג:י״ט

אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם אי זו היא במה קטנה בשעת התר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו.

Yerushalmi Megillah 1:12ירושלמי מגילה א׳:י״ב

אמר ר' אבא בר כהנא ג' עבירות הותרו בשיו של שמואל הוא ועורו ומחוסר זמן ולוי היה א"ר יוסה אין מן הדא לית שמע מינה כלום דאמר ר' אבא בר כהנא ז' עבירות הותרו בפרו של גדעון אבנים פסולות ועצי אשירה ומוקצה ונעבד ולילה וזר ואיסור במה... ר' יסא בשם ר' יוחנן זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות ר' זעירא בעא קומי ר' יסא אפי' לשעה כגון ההיא דעלי ר' אבהו בשם ר' יוחנן [דברים יד כג] שם [דברים טז ב] שם מה שם שנאמר להלן הבמות אסורות אף שם שנאמר כאן הבמות אסורות... אית תניי תני מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלם אית תניי תני מנוחה זו ירושלם נחלה זו שילה מאן דאמר מנוחה זו שילה [דברים יב ט] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה נחלה זו ירושלם [ירמי' יב ט] העיט צבוע נחלתי לי מ"ד נחלה זו שילה [שם ח] היתה לי נחלתי כאריה ביער מנוחה זו ירושלם [תהילים קלב יד] זאת מנוחתי עדי עד וגו' לאחד שעשה לו חבילה והיה נינח בה כך באהל מועד נאסרו הבמות בגלגל הותרו הבמות בשילה נאסרו הבמות בנוב ובגבעון הותרו הבמות בירושלם נאסרו הבמות למלך שאמר לעבדו אל תשתה יין לא מטבריא ולא מקיסרין ולא מציפורין הא בינתיים מותר כך באהל מועד עשו ארבעים חסר אחת בגלגל עשו ארבע עשרה שבע שכיבשו ושבע שחילקו בשילה עשו שלש מאות וששים ותשע בנוב ובגבעון עשו חמשים ושבע שלש עשרה בנוב וארבעים וארבע בגבעון ובירושלם עשו בבניין הראשון ארבע מאות ועשר ובבניין האחרון ארבע מאות ועשרים לקיים מה שנאמר [חגי ב ט] גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.

Bavli Zevachim 119a-119bבבלי זבחים קי״ט.-קי״ט:

באו לנוב וגבעון [וכו']. מנא ה"מ? דת"ר: (דברים יב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, אל המנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלי', למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה. א"ל ריש לקיש לר' יוחנן: מעשר שני נמי ליתני! א"ל: מעשר - שם שם מארון קא ילפי, כיון דארון לא הוה, מעשר נמי לא הואי. אי הכי, פסח וקדשים נמי דשם שם מארון ילפי, דכיון דארון לא הוה אינהו נמי לא הוו! א"ל: [דאמר לך] הא מני? ר"ש היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב, מעשר בהמה חובות שאין קבוע להן זמן הוא, ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה. מכלל דלרבי יהודה קרב? אין, דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה. והא בעי בירה! ולאו תני רב יוסף, שלש בירות הן: שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים? הוא תני לה והוא אמר לה: לאכילת מעשר שני ואליב' דרבי יהודה. באו לירושלים [וכו']. ת"ר: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים, ואומר (ירמיהו יב) היתה לי נחלתי כאריה ביער, ואומר: (ירמיהו יב) העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה, דברי רבי יהודה; ר"ש אומר: מנוחה - זו ירושלים, נחלה - זו שילה, ואומר: (תהילים קלב) זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, ואומר: (תהילים קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. בשלמא למ"ד: מנוחה - זו שילה, היינו דכתיב: אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למ"ד: מנוחה - זו ירושלים, נחלה - זו שילה, אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה! הכי קאמר: לא מיבעיא מנוחה דלא מטיתו, אלא אפילו לנחלה נמי לא מטיתו. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה, רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים. בשלמא למאן דאמר: מנוחה – זו שילה, נחלה - זו ירושלים, אי נמי איפכא, היינו דכתיב: (דברים יב) אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר: זו וזו שילה או זו וזו ירושלים, מנוחה - נחלה מיבעי ליה! קשיא. בשלמא למ"ד: זו וזו שילה, מנוחה - דנחו מכיבוש, נחלה - (זו) (מסורת הש"ס: ונחלה) דפלגו התם נחלות, דכתיב: (יהושע יח) ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה', אלא למ"ד: זו וזו ירושלים, בשלמא נחלה - נחלת עולמים, אלא מנוחה - מאי מנוחה? מנוחת ארון, דכתיב: ויהי כנוח הארון. בשלמא למ"ד: זו וזו ירושלים, אבל שילה הוה שריא במות, היינו דכתיב: (שופטים יג) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', אלא למ"ד: זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן, מאי ויקח מנוח? הוראת שעה היתה. תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן יוחי, דאמר: זו וזו ירושלים, וסימניך: משכי גברא לגברי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 12:5-11תרגום ירושלמי (יונתן) דברים י״ב:ה׳-י״א

(5) But in the land which the Word of the Lord your God will choose out of all your tribes for His Shekinah to dwell there, unto the place of His Shekinah shall you have recourse, and come thither, (6) and bring your sacrifices and consecrated oblations, your tythes, the separation of your hands, your vows, your voluntary offerings, and the firstlings of your herds and flocks. (7) And you shall there eat before the Lord your God, and rejoice in all that you put your hand unto, you and your households, in which the Lord your God will have blessed you. (8) It will not be lawful for you to do (there) as we do here today, whatever any one thinks fit for himself; (9) for you are not yet come to the Sanctuary, to the dwelling of Peace, and to the inheritance of the land which the Lord your God will give you. (10) But when you have passed over Jordan, and dwell in the land which the Lord your God will give you to inherit, and He hath given you repose from all your enemies round about, then shall you build the house of the Sanctuary, and afterward shall dwell securely. (11) And to the place which the Word of the Lord will choose to make His Shekinah to dwell there, shall you bring all your oblations, firstlings, and tythes, which I command you; there shall you offer your sacrifices and hallowed victims, there eat your tythes and the separation of your hands, and all your goodly vows which you may have vowed before the Lord.

(ה) אלהין לארעא דיתרעי מימרא דייי אלקכון מן כל שיבטיכון לאשרהא שכינתיה תמן לבית שכינתיה תתבעון ותיתון תמן. (ו) ותייתון תמן עלוותכון וניכסת קודשיכון וית מעשרתכון וית אפרשות ידיכון ונדריכון וניסבתיכון ובכורי תוריכון ועניכון. (ז) ותיכלון תמן קדם ייי אלקכון ותחדון בכל אושטות ידכון {אתון ואינש בתיכון} דבריכיכון ייי אלקכון. (ח) ליתיכון רשאין למעבד היכמא דאנן עבדין הכא יומא דין גבר כל דכשר בעינוי. (ט) ארום לא אתיתון עד כדון לבי מוקדשא דהוא בית נייחא ולאחסנת ארעא דייי אלקכון יהיב לכון. (י) ותעברון ית יורדנא ותיתבון בארעא דייי אלקכון מחסן יתכון ויניח לכון מכל בעלי דבביכון מן חזור חזור ותיבנון בית מוקדשא ומבתר כדין תיתבון לרוחצן. (יא) ויהי אתרא דיתרעי ביה מימרא דייי לאשראה שכינתיה תמן לתמן תייתון ית כל קורבנייא וביכוריא ומעשריא דאנא מפקיד לכון תמן תקרבון עלוותכון וניכסת קודשיכון תמן תיכלון מעשרכון ואפרשות ידיכון וכל שפר נידריכון דתידרון קדם ייי.

Yefet b. Eli Shemot 20:20-21 (Ms. London 2466 pp.119a-120b)פירוש יפת בן עלי לשמות כ׳:כ׳-כ״א (כ״י לונדון 2466 דף 119א-120א, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 270-273)

באמרו "גולו אלי היום אבן גדולה" (שמואל א' י"ד:ל"ג), ועל כן אמר: "את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ':כ"א). ועל יסוד זה אין לקרבנות החובה ולקרבנות הקבועים מקום כאן. לא לקרבנות היחידים ולא לקרבנות הציבור, אשר מקריבים אותם אך ורק במקדש ה'... אחר כך אמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמ' כ':כ'). להודיענו שכשם שלא מוקרבים קרבנות החובה והקרבנות הקבועים אלא במקדש ה', כך לא ייבנו מזבחות (אבנים) ויוקרבו עליהם עולות ושלמים אלא במקום אשר "יזכיר שמי". וזאת בשלוש נסיבות: ציווי בלבד, כפי שבנה יהושע בהר עיבל וגדעון בראש המעוז; נוכחות הכבוד או המלאך, ואזי נבנה המזבח; מעמד ארון ה' או כלי מבית ה'. על כן אמר "אזכיר" (שמ' כ':כ'). באשר למקדש ה', עליו כתוב: "במקום אשר יבחר ה'"... "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שמות כ':כ"ב), ולא אמר בו מה שאמר בפסוק הראשון: "וזבחת עליו" (שם כ':כ"א). אין ספק שכל מה שנהוג ב"מזבח אבנים", נהוג במזבח אדמה.

Yefet b. Eli Shemot 20:21 (Ms. Petersburg a 51 pp.131b-132a)פירוש יפת בן עלי לשמות כ׳:כ״א (כ״י פטרסבורג א 51 דף 131ב-132א, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 271)

כאשר הכתוב אינו מציין באיזה מזבח מדובר, שני המזבחות אפשריים: מזבח זה הוקם מעת לעת בשל אירועי הזמן, כמו המזבח שהוקם בהר עיבל, והמזבח שהקימו משה בהר סיני, ואשר הקימוהו גדעון, שמואל, שאול, דויד ואליהו בהר הכרמל. ואל מזבחות אלו מתכון הכתוב באמרו "מזבח אדמה". אלא שהחובה נמסרה ב"מזבח אבנים" ולא מצאנו אותה ב"מזבח אדמה". כך בהר עיבל הוקם "מזבח אבנים", באמרו: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כ"ז:ו'). ובעת שאמר הכתוב שנבנה מזבח, לא הבהיר אם הנו "מזבח אדמה" או "מזבח אבנים" – שני המזבחות אפשריים.

Yefet b. Eli Vayikra 17:1-9 (Ms. Paris 282 pp.97b-99a)פירוש יפת בן עלי לויקרא י״ז:א׳-ט׳ (כ״י פריז 282 דף 97ב-99א, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 274-275)

אין אנו מזכירים את סימוכיו של בנימין, ירחמו האל, בדבר חובת מזבח לבשר תאווה. הוא נסמך על דברי שאול. ואין הדבר רחוק, אף על פי שמעורב בו אף שמץ של ספק... באשר לכתוב שהקריבו בבמות בזמן המלכים והצדיקים, ונזף בהם האל באמרו: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים" וג' (מלכים ב' י"ב:ד', י"ד:ד', ט"ו:ד',ל"ה). דבר זה לא היה מגונה מאז שהארון עזב את המשכן. וכשבנה שלמה, עליו השלום, את הבית, הפך למגונה. ראייה לכך הכתוב בסיפור שלמה: "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר, כי לא נבנה בית" וג' (מלכים א' ג':ב'-ג'). מכאן שהיה אסור הדבר לפני בניית הבית. ובעת שנבנה הבית, והיה הארון עם המזבח במקום אחד, גינה זאת האל.

Yefet b. Eli Devarim 12:8-9 (Ms. Petersburg c 41, p.9b)פירוש יפת בן עלי לדברים י״ב:י׳ (כ״י פטרסבורג ג׳ 41 דף 9ב, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 291)

פסוק זה, "לא תעשון" (דברים י"ב:ח'), נחלקו החכמים על אודותיו בדרכים רבות. אזכיר מהן את המתקרבות לאמת, והן שתיים. לפי האחת, נאמר שהעם לא היה מחויב במדבר בעלייה לרגל הואיל והמשכן היה עמם, ולא היו חייבים במעשרות הואיל ולא נכנסו לארץ. המעשרות מחייבים את מי שנכנס לארץ. כמו כן לא היו מחויבים בתרומות יד ובכורות בקר וצאן, אלא הקריבו נדרים ונדבות, שאינם חובה; רצו - נדרו ונידבו, ואם רצו - לא נדרו ולא נידבו. זאת לשיטת מי שאומר שהקריבו תמידים ומוספות לאחר נסיעתם מהר סיני.

Yefet b. Eli Devarim 12:10 (Ms. Petersburg c 41, p.10b)פירוש יפת בן עלי לדברים י״ב:י׳ (כ״י פטרסבורג ג׳ 41 דף 10ב, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 266)

לאחר שאמר הכתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים י"ב:ט'), בישר להם שיחצו את הירדן וישבו בארץ, ולאחר שימצאו מנוחה ונחלה ממלחמתם בשבעת עמי כנען, חובה תהיה עליהם אז לעלות לרגל ולהקריב קרבנות, שנאמר לאחר מכן: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם" (דברים י"ב:י"א)

Yefet b. Eli Devarim 12:10 (Ms. Petersburg a 113, p.14b)פירוש יפת בן עלי לדברים י״ב:י׳ (כ״י פטרסבורג א׳ 113 דף 14ב, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 236)

הכתוב "והניח לכם" (דברים י"ב:י'), אין כוונתו בתקופתם של דויד ושלמה, שנאמר: "הלא ה' עמכם והניח לכם מסביב" (דברי הימים א' כ"ב:י"ח), אלא כוונתו לזמן שנאחזו בו בארץ והתנחלו בה לאחר מלחמתם בשבעת העממים... ואם ישאל מישהו: מה ראייתכם שהכתוב "מכל אויביכם" (דברים י"ב:י'), כוונתו לשבעת הגויים? - נאמר לו: ראייתנו היא הכתוב: "וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע" (יהושע כ"א:מ"ב).

Yefet b. Eli Shemuel I 14 (Ms. Petersburg a 156 pp.85a-86b)פירוש יפת בן עלי לשמואל א׳ י״ד (כ״י פטרסבורג א 156 דף 85א-86ב, מובא באבלי ציון הקראים ומגילות קומראן עמ׳ 268, 278-279)

שאול אמר: "גולו אלי היום אבן גדולה" (שמ"א י"ד:ל"ג), ונאמר: "ויבן שאול מזבח" (שמ"א י"ד:ל"ה), ולמדנו שהוא רצה להביא את האבן כדי לבנות ממנה מזבח, לאור הכתוב בתורה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שמ' כ':כ"ב). כך למדנו שחל איסור על מי ששוחטים על הארץ ללא מזבח, שנאמר בתורה: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם" וגו' (וי' י"ז:ה')... מותר לנו לשחוט שלמים בכל מקום בארץ ישראל, לאחר שהאלהים בחר בו לשחיטה, בין אם נמצא שם ארון ה' בין אם לאו. כך נבנה המזבח בהר עיבל, ולא היה ארון ה' בהר עיבל. לעומת זאת נשחטו שלמים במעמד הארון בבית שמש (שמואל א' ו':י"א-ט"ז), ובסיפור הגבעה (שופטים כ':כ"ו-כ"ז), ובעת נשיאת הארון מבית עובד אדום (שמואל ב' ו':י"ב-י"ג). והכתוב מסר שבמכמש היה ארון ה' עמם, באמרו: "כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל" (שמואל א' י"ד:י"ח).

Rashi Devarim 12:4-11רש״י דברים י״ב:ד׳-י״א

(4) לא תעשון כן YE SHALL NOT DO SO [UNTO THE LORD YOUR GOD] – i.e. to burn offerings to God at any place you choose (as do the idolaters, cf. v. 2), but at the place which He will choose (cf. vv. 5—6). — Another explanation is: ונתצתם את מזבחתם … ואבדתם את שמם … לא תעשון כן YE SHALL PULL DOWN THEIR ALTARS … YE SHALL DESTROY THEIR NAMES … BUT YE SHALL NOT DO THIS [TO THE LORD YOUR GOD] — It is a prohibition addressed to one who would blot out the Name of God from any writing, or would pull out a stone from the altar or from the forecourt (cf. Siphre; Makkot 22a). R. Ishmael said: "But can the idea enter your mind that the Israelites would pull down the altars of God?" But the meaning of לא תעשון כן is that you should not do like their doings so that your sins would cause the Sanctuary of (built by) your fathers to be laid waste (Siphre). (5) לשכנו תדרשו AFTER HIS RESIDENCE SHALL YE INQUIRE – This refers to the Tabernacle at Shiloh. (6) וזבחיהם AND YOUR SACRIFICES – Obligatory feast-offerings. מעשרתיכם [THERE YOU SHALL BRING] YOUR TITHES – i.e. both the tithe of the cattle and the second tithe, in order to consume them within the wall. תרומת ידכם THE HEAVE-OFFERING OF YOUR HAND – These are the first-fruits of which it is said, (Deuteronomy 26:4) "And the priest shall take the basket out of thine hand". ובכרת בקרכם AND THE FIRSTLINGS OF YOUR HERD – in order to give them to the priest that he may offer them there (cf. Siphre). (7) אשר ברכך ה' ACCORDING AS THE LORD [YOUR GOD] HAS BLESSED YOU – in accordance with the blessing bring [the offerings of festive rejoicing] (Siphre). (8) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' YE SHALL NOT DO AFTER ALL [THE THINGS] THAT WE DO [HERE THIS DAY] – This refers back to what is stated above (Deuteronomy 11:31) "for ye shall pass over the Jordan etc.", the meaning being: when ye have crossed the Jordan, you are at once permitted to offer on Bamahs, during all the fourteen years of subjugating and dividing the land amongst the tribes: but on these Bamahs you must not sacrifice all that you sacrifice "here this day", in the Tabernacle that is with you and that has been anointed and is thus fit to offer sin and guilt offerings and vows and free-will offerings on it, whilst on a Bamah only that may be sacrificed which has been made the subject of a vow or a free-will offering. And that is the meaning of איש כל הישר בעיניו, "every man whatsoever is right in hi.e.es" — vows and free-will offerings which you dedicate because it is pleasing in your eyes to bring them, and not because of an obligation imposed upon you, such may you offer on Bamahs, but not sacrifices that are to be offered in consequence of an obligation (sin and guilt offerings) (Siphre; Zevachim 117b). (9) כי לא באתם FOR YE SHALL NOT HAVE COME [UNTO THE REST] all those fourteen years of conquering and dividing the land. עד עתה is the same as "by that time". אל המנוחה [FOR YE SHALL NOT HAVE COME YET] TO THE REST – This refers to Shiloh, נחלה [AND TO] THE INHERITANCE – This refers to Jerusalem (Siphre; Zevachim 119a). (10) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ BUT WHEN YE GO OVER THE JORDAN, AND SETTLE IN THE LAND – This means, that ye shall have divided it amongst the tribes and every man knows his portion and the territory of his tribe, והניח לכם AND WHEN HE GIVETH YOU REST – i.e., after having conquered and divided the land and having obtained rest from the nations "which the Lord left by which to prove Israel" (Judges 3:1) — which was only in the days of David (cf. Siphre) — then, (11) והיה המקום וגו' IT SHALL BE [THAT YE SHALL BRING TO] THE PLACE [WHICH THE LORD YOUR GOD SHALL CHOOSE … EVEN THITHER YE SHALL BRING ALL THAT I COMMAND YOU] – then build the "Chosen House" for yourselves in Jerusalem. And so indeed it states of David, (II Samuel 7:1, 2): "And it came to pass when the king sat in his house, and the Lord had given him rest round about from all hi.e.emies, that the king said unto Nathan the prophet, ‘See now, I dwell in the house of cedar, but the Ark of God dwelleth within curtains …'" (cf. Rashi on that verse). שמה תביאו THITHER SHALL YE BRING [ALL THAT I COMMAND YOU] – Above (v. 6) it (the same expression) is said in reference to Shiloh, but here it is said in reference to Jerusalem. It is for the following reason that Scripture divides the matter into two paragraphs: to give permission to offer on a Bamah in the intermediate period between the existence of the one sanctuary and the other; viz., that after Shiloh was destroyed and they came to Nob and erected the Tabernacle there, and then again when Nob was destroyed and they came to Gibeon, sacrificing on the Bamah was allowed until they finally came to Jerusalem (Zevachim 119a and Mishna Zevachim 14:1). מבחר נדריכם YOUR CHOICE VOWS – This teaches that one should bring one's offerings from the choicest (Siphre).

(ד) לא תעשון כן – להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר: ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן – אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח, או מן העזרה. אמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב. (ה) לשכנו תדרשו – זה משכן שילה. (ו) וזבחיכם – שלמים של חובה. מעשרותיכם – מעשר בהמה ומעשר שיני לאכול לפנים מן החומה. תרומת ידכם – אלו בכורים שנאמר בהן: יד, ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ"ו:ד'). ובכרת בקרכם – לתתם לכהנים, ויקריבום שם. (ז) אשר ברכך – לפי הברכה הבא. (ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה – מוסב למעלה על כי אתם עוברים, וגומר כשתעברו את הירדן מיד אתם מותרין להקריב בבמה כל ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק ובבמה לא תקריבו, כל מה שאתם מקריבין פה היום במשכן שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, וזהו איש כל הישר בעיניו נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה תקריבו. (ט) כי לא באתם – כל אותם י"ד שנה. אל המנוחה – זה שילה. נחלה – זו ירושלם. עד עתה – כמו עדיין. (י) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ – שתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבתו. והניח לכם – לאחר כיבוש וחילוק ומנוחה, מן הגוים אשר הניח י"י לנסות בם את ישראל (שופטים ג':א'), ואין זו אלא בימי דוד, אז. (יא) והיה המקום וגו' – בנו לכם בית הבחירה בירושלם, וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו, וי"י הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים, וארון י"י יושב בבית היריעות (שמואל ב ז':א'-ב'). שמה תביאו וגו' – למעלה אמור לעניין שילה, וכאן אמור לעניין ירושלם, ולכך חלקו הכתוב ליתן היתר בין זו לזו משחרבה שילה ובאו (עליהם) לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים. מבחר נדריכם – מלמד שיביא מן המובחר.

Ibn Ezra Devarim 12:4-5,8-9אבן עזרא דברים י״ב:ד׳-ה׳,ח׳-ט׳

(ד) לא תעשון כן – הטעם, שלא תזבחו על גבעות והרים, רק אל המקום שנבחר (ה) לשום את שמו – כמו אזכיר את שמי (שמות כ':כ'). לשכנו תדרשו – הוא הארץ. והטעם, מקום משכן כבודו. (ח) ואתם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה – בעבור שהיו נוסעים ממסע למסע, ויש מי שיקריב עלה במסע שירצה אחרי מות אהרן, ויש מי שיתן בכור צאנו, ויש מי שלא יתן, כי המצוה תלויה בארץ. ואין זאת דעתי, רק טעמו שלא היו כולם יראי השם. ובעבור שאמר אנחנו, הנה שם מצוות רבות בעולות תלויות בארץ, כי כן כתוב. (ט) אל המנוחה ואל הנחלה – שלא יסעו הם ובניהם, וזה טעם נחלה. והאמת שפירוש מנוחה – והניח לכם (דברים י"ב:י), והנחלה – וישבתם בטח (דברים י"ב:י').

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 12:4-11ר׳ יוסף בכור שור דברים י״ב:ד׳-י״א

(ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם – לעבוד בכל מקום. (ה) כי אם אל המקום – שאם יעשו בכל מקום, יזבחו לשעירים, ויהיו סבורים העולם שהוא לשמים. כדמפרש במקום אחר: והביאום לה', ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י"ז:ה'-ז'). אבל כשמביא למקדש ומוסר לכהנים, על כרחו נקרב לשמים. (ג-ד) ואבדתם את שמם {וגו'} לא תעשו{ן} כן – אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח (ספרי דברים י"ב:ד'). (ח) איש כל הישר בעיניו – שאין אתם צריכים להפריש תרומות ומעשרות, ולא לעלות לרגל, ולא להביא קרבניכם ונדריכם ונדבותיכם, אלא למשכן שהוא סמוך לכם. ורבותינו פירשו (בבלי זבחים קי"ז:–קי"ח.): על היתר הבמות שהותרו כל י"ד שכיבשו ושחילקו, שלא היו מקריבים אלא נדרים ונדבות שישר בעיניהם להקריב, ולא חטאות ואשמות שהם חובות. והכי קאמר: לא תעשו – חטאות ואשמות כאשר אנו עושים פה. איש הישר בעיניו – לעשות במה בראש גגו, שהרי במדבר נאסרו הבמות. (ט) אל המנוחה – המנוחה קרי שילה שאינה לדורות, אלא נחה שכינה עד שנחרב בימי עלי, אבל ירושלים קרי נחלה, לפי שהיא לדורות ואין אחריה היתר (זבחים קי"ט.). (י-יא) וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר – לאחר שתשבו בטח.

Rambam Commentary on the Mishna Zevachim 14:5-8פירוש המשנה לרמב״ם זבחים י״ד:ה׳-ח׳

(ה) הגלגל לא היה בו בית בנוי, אלא היה המשכן עצמו שהיה במדבר. אבל כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי במחנה והוא אמרו אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, ועשה טעם הדבר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה וזה הוא אסור הבמות, הרי עם חסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען והוא בזמן היותם בגלגל נסתלק הלאו הזה ונשאר ההתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות, הלא תראה אמרו וקדשים קלים בכל מקום כיון שלא היה שם מחנה מוגדר אלא נתפזרו בני אדם בארץ. (ו) נקרא שילה בית וכך נאמר בכתוב אל בית ה' שלו, וקראו משכן והוא אמרו ויטש משכן שלו, ודבר זה לפי שהיה כמו שאמרנו, ולפי שהיה שם בנין הרי הוא מנוחה לפי שהם נחו ולא היו שם מסעות, וכבר הזהיר ה' מלהקריב בבמות אם היתה שם מנוחה והוא אמרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. משמע כי כאשר יגיעו אליה נאסר עליהם להקריב בבמות. וכבר ידעת שמעשר שני טעון הבאת מקום, והטעם שלא הזכירו כאשר הזכיר את הגלגל לפי שלא נתחייבו אז במעשר עד שכבשו את הארץ וחלקוה וזה היה אחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שבע שכבשו ושבע שחלקו, ותקופה זו היא אשר עמד אהל מועד בגלגל, ואחר כך בנו את הבית בשילה, ועמד כך והשכינה בתוכו שלש מאות וששים ותשע שנים. וענין בכל הרואה, רוצה לומר כל מקום שעומד ואפילו ברחוק ורואה חלק מן הבית מותר לו לאכל באותו המקום קדשים קלים ומעשר שני, וזה קבלה, ואין ספק שהנביאים אשר ראו אותו הבית עשו כן ולימדוהו, והסמיכו את זה למה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, אמרו בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה. (ז) כאשר חרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב, ואחר כך הזידו על נוב ואז הקימוהו בגבעון, ועמד בנוב וגבעון חמשים ושבע שנים, ובמשך זמן זה היה מותר להקריב בבמות, לפי ששילה היא המנוחה אשר עליה רמז הכתוב, וירושלם היא הנחלה כמו שנבאר, ואמר באסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואלו היתה כוונת הכתוב כי משיבואו אל המנוחה יאסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה, אלא הכוונה שאם באתם אל המנוחה נאסרו הבמות, וכן גם אם באתם אל הנחלה יאסרו, משמע שהם מותרים בין המנוחה והנחלה, והוא אמרם למה חילקן ליתן התר בין זה לזה, ובין היות המקדש בשילה והיותו בירושלם היתה השכינה בנוב וגבעון. ולא הזכיר גם מעשר שני לפי שהוא נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים לעולם, וכיון שהותר להם להקריב בכל מקום באותו הזמן הותר להם גם לאכל בכל מקום והוא אמרו קדשים קלים בכל ערי ישראל, ואי אפשר זה בקדשי קדשים לפי שבהן אמר הכתוב במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד. ובזמן שאינו מותר לאכל קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום והוא אמרו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכו', ולא אמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל, לפי שלא היו אז לישראל ערים מוכנות, אלא היו עוסקים בכבושם. (ח) קרא את ירושלם נחלה בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם ועליה אמר הנביא ונחלתו לא יעזב, לפי שכבר אמר בתחלת הענין כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו ובחר את ישראל לו יתעלה סגולה, ואמר אחר כך כי ה' לא יטוש את האומה הזו אשר בחר לנחלתו ולא אותו המקום אשר בחרו והוא אמרו כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב, וכבר באר נצחיות קדושתה ואמר זאת מנוחתי עדי עד. וענין לפנים מן הקלעים בתוך כתלי העזרה כמו שבארנו כמה פעמים.

Moreh HaNevuchim 3:45מורה הנבוכים ג׳:מ״ה

ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים

Radak Shofetim 13:19רד״ק שופטים י״ג:י״ט

ויעל על הצור – מבנין הפעיל ומה שהעלה מנוח עולה על הצור לה' בשעת איסור הבמות שכל זמן שהיה אהל מועד בשילה נאסרו הבמות. אמרו רז"ל: הוראת שעה היתה כי הנה המלאך אמר לו: ואם תעלה עולה לה' תעלנה.

Radak Shofetim 20:26רד״ק שופטים כ׳:כ״ו

ויבאו בית אל – הנראה בעיני כי על שילה אמר, כי שם היה הארון ונקרא בית אל ובית ה' כמו: ואת בית ה' אני הולך, כי לא מצאנו שהביאו הארון לבית אל שהוא לוז ובשאלה הראשונה גם כן לשילה באו, כמו שנאמר: ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים ואחר שאלתם קמו וחנו על הגבעה להלחם. והטעם שהזכיר פעם אחרת ויבאו בית אל, להודיע כי בפעם אחרונה שבו בכל לבם לאל ויצומו ויעלו עולות וכל זה בשילה היה ונעתר להם בפעם הזאת. ויתכן לפרש גם כן, שהביאו הארון לבית אל כי בית אל סמוך לשילה הוא, כמו שאמר בסוף הענין בשילה אשר מצפונה לבית אל והביאוהו שם להתפלל שם ויענם האל יתעלה בזכות יעקב שבירך אותו אלהים שם ונולד באותו פרק בנימן, אלא שאין משמעות הפסוק שהביאו הארון שם אז, כי הפסוק אומר: ושם ארון ברית האלהים בימים ההם, נראה כי שם היה הארון בקביעות ולא שהביאו אותו שם ובשילה היה הארון בימים ההם והרבו בתפלה, ופנחס גם כן שהיה עימהם התפלל גם כן עליהם ונענו בפעם הזאת.

Radak Shemuel I 13:9רד״ק שמואל א׳ י״ג:ט׳

הגישו אלי העולה – כי שמואל אמר לו שהוא יבא אליו שם לסוף שבעת ימים להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים ואמר לו: שבעת ימים תוחל עד בואי אליך וכאשר ראה שאול כי לא בא ביום השביעי בבקר להעלות העולה, וכבר הכין העולה והשלמים כמו שאמר לו שמואל, אמר שאול שיגישו אליו העולה והשלמים, כי הוא יעלה אותם וחטא בזה, כי היה לו להוחיל כל היום עד הערב, כי הוא בזמנו בא בו ביום, כמו שנאמר: ויהי ככלותו אבל בהקריבו קרבן והוא זר לא חטא בזה, כי היתר הבמות היה אז וזר מקריב בבמת יחיד.

Ramban Devarim 12:8רמב״ן דברים י״ב:ח׳

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום - אמר רבי אברהם בדרך הפשט, כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה, ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן, כי המצוה תלויה בארץ, ואין זאת דעתי, רק טעמו שלא היו כולם יראי השם, ובעבור שאמר "אנחנו", כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ, זה לשונו. ואינו נכון, שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות, ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות, חלילה, אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ. אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג - ו), אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז) בדבר הנידר והנדב [שקרב בבמה ושאין נידר ונדב] שאינו קרב בבמה, מדרש מיתור המקרא, כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז ב).

Ramban Devarim 13:4רמב״ן דברים י״ג:ד׳

והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד ע"ז, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א) שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו. ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב אלה המצות (ויקרא כז לד) אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק.

Chizkuni Devarim 12:4,5,7-9,13חזקוני דברים י״ב:ד׳,ה׳,ז׳-ט׳,י״ג

(ד) לא תעשון כן לזבוח להקב"ה בכל המקומות. (ה) כי אם אל המקום אשר יבחר לא פי' המקום לפי שהשכינה שרתה בכמה מקומות כמו גלגל שילה נוב וגבעון ובית עולמים וחייב אדם לשנות לתלמידו דרך קצרה. (ז) ואכלתם שם כהנים ולוים. אתם ובתיכם לא נאמר והלוי לפי שפרשה זו נאמרה לענין קודם שנתחלקה הארץ שאין הישראל מוזהר על הלוי לפי שאין לו נחלה יותר מהלוי אבל למטה שנאמר בו והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם לבטח מזהיר על הלוים. (ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו', וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה ועתה הניח ה' לי מסביב אין שטן ואין פגע רע ועתה הנני אומר לבנות בית וגו'. איש כל הישר בעיניו כמו שפירש"י, ואין לפרש כל הישר בעיניו לומר שהיו עושין כל איש במה בראש גגו או בחצרו שהרי במדבר נאסרו הבמות כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'. (ט) אל המנוחה כשיניח הקדוש ברוך הוא אתכם מכל אויביכם מסביב. ואל הנחלה שתעברו את הירדן ותירשו את הארץ. (יג) השמר לך פן תעלה וגו' מה שהחמיר הכתוב כל כך לאסור הבמות משנבנה בית עולמים היינו שעל ידי הבמות גרמו להם לישראל שנמנעו לעלות לרגל ומזבחים ומקטרים בבמות, ומשהתחילו לזבוח ולקטר בבמות עוד הוסיפו למעול מעל לזבוח ולקטר לעגלים שבבית אל ושבדן.

R. Bachya Devarim 12:4-5,8-9רבינו בחיי דברים י״ב:ד׳-ה׳, ח׳-ט׳

(ד) לא תעשון כן. להקטיר להש"י על הגבעות ועל ההרים כדרך עובדי אלילים אלא במקום מיוחד. (ה) כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה (ג, מה) כי העלמת המקום לשלשה ענינים: האחד, אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות, והשני, כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש"י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין, והשלישי, כי היו השבטים מריבים זה עם זה, כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה, ולכך העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו, ואין צריך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אף על פי שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה'. לשכנו תדרשו. לכבודו השוכן שם תדרשו. ומכאן אמרו רז"ל שכינה, על שם הכבוד, כענין: (שמות כד, טז) "וישכן כבוד ה' על הר סיני", וכן: (תהלים פה, י) "לשכון כבוד בארצנו". ואמר זה על שילה. (ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. לענין הבמות דבר הכתוב, שמשעברו את הירדן ונתעסקו בכבוש הארץ בין כבוש וחלוק י"ד שנה, והיו מותרין להקריב בבמות שלא הקריבו בהן כל אותו הזמן, ככל אשר היו מקריבין במדבר שהמשכן עמהם. כי לא באתם עד עתה. כי לא באתם עדיין בכל אותן י"ד שנה. אל המנוחה, זו שילה. ואל הנחלה, זו ירושלים. ויש לשאול למה הזכיר הכתוב בכאן שילה ודי שיזכיר ירושלים שהוא העיקר ויאמר "כי לא באתם עד עתה אל הנחלה". אבל הענין כי ישראל במדבר היו מקריבין בבמה, כל אחד ואחד היה מקריב קרבנו על ראש גגו, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, שנאמר: (ויקרא יז, ד) "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", כשנכנסו ישראל ובאו אל הגלגל הקימו בגלגל המשכן שבמדבר ואז הותרו הבמות בגלגל, לפי שהכתוב תלה איסור הבמות במחנות המדבר, והוא שכתוב: (ויקרא יז, ג) "איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה", וכשנכנסו לארץ ופסקו המחנות הותרו הבמות כמו שהיה קודם שהוקם המשכן. ויש לך לדעת כי לא היה בגלגל בית בנוי אלא שהקימו שם המשכן שבמדבר, אבל כשבאו לשילה שהיה שם בית בנוי ונקרא בית ה' שנאמר: (שמואל - א א, כד) "ותביאהו בית ה' שילה", ונקרא משכן, שנאמר: (תהלים עח, ס) "ויטוש משכן שילה", אז נאסרו הבמות, לפי שהזכיר הכתוב בכאן: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, הודיענו הכתוב בכאן שמשעה שיגיעו לשילה שנקרא "מנוחה" יאסרו הבמות, אבל לא בגלגל. ולכך הוצרך הכתוב להזכיר שילה ליתן היתר לגלגל שהיו מותרין שם בבמות כל ימי עמדם שם, והוא שבע שכבשו ושבע שחלקו. כשחרב שילה באו לנוב והקימו שם המשכן שבמדבר והותר שם הבמות, כשחרב נוב באו לגבעון ועמדו בנוב וגבעון נ"ז שנה, והיו מותרים להקריב בבמות בנוב וגבעון, וזהו שהזכיר "אל הנחלה" היא ירושלים שנאסרו שם הבמות, ליתן היתר לנוב וגבעון, ולכך הזכיר הכתוב שילה וירושלים לומר לך שמותר להקריב בבמה ביניהם בין "המנוחה" ו"הנחלה", וזהו נוב וגבעון, וכן דרשו רז"ל: (זבחים קיט א) אל המנוחה ואל הנחלה, למה חלק הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה. ומה שקרא לשילה "מנוחה" מן: והניח לכם מכל אויביכם, ולירושלים "נחלה" ממה שכתוב: (תהלים צד, יד) "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", שכן הזכיר למעלה: (תהלים קלב, יג) "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו", כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יאמר כי הקדוש ברוך הוא בחר ירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו. זה פירוש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות (זבחים יד, ו - ח).

Ralbag Devarim 12:5,8-9רלב״ג דברים י״ב:ד׳,ח׳-ט׳

(ה) כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם וגו' – רוצה לומר לא תעשון כן לה' אלהיכם כמו שהיו עושים הגוים לעבוד אלהיהם במקומות רבים, כאמרו אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, כי אתה לא תעבדהו כי אם במקום מיוחד, והוא המקום אשר יבחר ה' מכל השבטים שם לבד תהיה זאת העבודה לה', להעיר על ייחוד הנעבד בה. ולזה היה במקום מיוחד, ועל יד משפחה מיוחדת. והנה אמר מכל שבטיכם, לפי שמקום בית המקדש קנוהו כל השבטים, כמו שנתבאר ממה שנזכר בסוף שמואל, שכבר קנה דוד את גורן הארונה ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ובמקום אחר הוא אומר שקנהו שש מאות שקלים, להורות שמכל אחד מהשבטים לקח חמשים שקלים. אמנם ירושלם היה מאחד מהשבטים, כמו שנתבאר בספר יהושע. ולזה אמר אחר זה במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך לשום שמו שם, רוצה לומר להשרות שכינתו שם. ויהיה הרצון בזה שישים שמו שם לשכנו. או ירצה בזה מענין ברכת כהנים, שנאמר שם ושמו את שמי על בני ישראל. ולזה אמר אחר זה לשכנו, רוצה לומר להשרות שכינתו שם, ואף על פי שברכת כהנים נאמרת בכל מקום, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, הנה נלמד מזה ששם המפורש לא יהיה נזכר על יד הכהנים כי אם בבית המקדש, ולזה אמר לשום שמו שם, אך בשאר המקומות יזכרוהו בכינוי, ולזה אמר אשר אזכיר את שמי, שהוא מעניין אזכרה, כמו שביארנו שם, רוצה לומר שאריח שמי שם, אך לא יהיה נזכר שם בכתבו, כמו ריח הדבר שאינו הדבר בעל הריח. (ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עֹשים פה היום איש כל הישר בעיניו – אמר זה לפי מה שאחשוב שכבר הותרו הבמות לישראל בזולת עולות ושלמים, כמו שנזכר בפרשת אחרי מות, ולזה היה יכול להקריבם זר, כי לא נמנע מזר אלא מלקרב אל משכן ה', ולא היה אסור הקרבת עולה ושלמים בבמת יחיד כי אם במדבר לסבה בעינה שנאסר שם בשר תאוה, כמו שבארנו במה שקדם; אמנם אחר זה שהותר בשר תאוה הותרו אלו לעשות בבמת יחיד. ולזה מצאנו בשאול שהקריב את העולה בבמת יחיד, וכן מצאנו בדוד, ולא גנו אותם הנביאים שהיו שם על זה. ומזה נלמד גם כן כי ליחיד הותרה במת יחיד, לא לצבור, שנאמר איש כל הישר בעיניו; ולזה מצאנו שהמקריבים בבמת יחיד היו יחידים. (ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' – מגיד שכיון שבאו אל המנוחה נאסרו הבמות, ואחר כך הותרו עד היותם אל הנחלה, כי לא נאסרו כי אם כאשר באו אל המנוחה או אל הנחלה. והנה המנוחה היה משכן שילה, והנחלה היה בית המקדש שהיה בירושלים, ואחריו נאסרו הבמות מכל וכל.

Ralbag Shemuel I 13:8רלב״ג שמואל א׳ י״ג:ח׳

והנה הוחיל שאול שבעת ימים למועד אשר הגביל לו שמואל באמרו אליו וירדת לפני הגלגל והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבח שלמים שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, וכאשר הגיע היום השביעי וראו העם כי לא בא שמואל נפוצו מעל שאול מרוב פחדם ויראתם וידמה כי שאול להגיע אליו הנבואה העלה העולה והשלמים כאשר ראה כי לא בא שמואל ולא די שלא הועיל אבל נמנעה גם כן נבואת שמואל להודיע אותו מה יעשה ואיך יתנהג בענין זאת המלחמה לפי שכבר עבר על מצות הש"י במה שצוהו על ידי שמואל נביאו שיוחיל שבעת ימים עד באו אליו אך לא חטא במה שהעלה העולות והשלמים והוא זר כי אז היה מותר לזר להקריב בבמת יחיד כמו שנתבאר בסוף זבחים.

Sforno Devarim 12:5ספורנו דברים י״ב:ה׳

לשכנו. להיות שם משכן שמו והוא שילה או בית עולמים. תדרשו. אל אותו המקום הנבחר תדרשו להשתחוות ולהקריב כענין אליו גוים ידרושו (ישעיהו יא י). ובאת שמה. לא שיבא משכן שמו אליכם בכל מקום כמנהג עובדי עבודה זרה.

Keli Yekar Devraim 12:4כלי יקר דברים י״ב:ד׳

לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'. לפי שהאומות בוחרים להם לטעותם ההרים הרמים ועץ רענן, כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם, וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאחר הטעות, ולפי שהמקום סיבה גדולה לעבודה זו על כן נאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו'. אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם שלא אתם תהיו הבוחרים במקום כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו'. כי הוא יתברך הבוחר ולא אתם כי אין כבודו יתברך תלוי במקום אלא הקדוש ברוך הוא מכבד מקומו לפיכך לשכנו תדרשו, לא תדרשו אל המקום אלא תדרשו לשכנו איה מקום כבודו כי הוא יתברך עיקר והמקום טפל לו. ומה שנאמר אשר יבחר ה' ולא גילה את המקום מיד, נתן הרב המורה שלושה טעמים בדבר זכרם מהר"י אברבנאל בספרו. ואומר אני שיש סוד בדבר כי אפילו לאברהם לא גילה מיד ואמר על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כב ב) וקרא שמו ה' יראה (שם פסוק יד) כי הוא יתברך הרואה ואין אתנו יודע עד מה. וקרוב לשמוע שלכך לא גילהו שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון כשידעו בבירור שלא זו הנחלה והמנוחה. ותדע כי המפרשים אמרו שכאן נרמז שילה ובית עולמים והוכיחו זה מחמת כמה שינוים שראו בפרשה כי מתחילה אמר על שילה כי אם אל המקום וגו' לשום שמו שם (פסוק ה), משמע שימה בעלמא לפי שעה והיינו שילה, ואחר כך אמר והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם (פסוק יא), לשכן משמע קבע לדורות. בראשון אמר ונדריכם (פסוק ו) ובבית עולמים ומבחר נדריכם (פסוק יא), והוסיף בו ושמחתם לפני ה' (פסוק יב) ובראשון לא הזכיר לפני ה'. בראשון אמר אתם ובתיכם (פסוק ז) ובבית עולמים הוסיף אתם ובניכם ובנותיכם (פסוק יב). בשני אמר אשר יבחר ה' אלהיכם בו (פסוק יא) משמע במקום, ובראשון לא הזכיר בו. ועל זה קשה לי הרי בראשון נאמר מכל שבטיכם משמע שגבה הכסף מכל השבטים, והוכיח רש"י זה בסוף ספר שמואל - ב (כד כד) ממה שאמר שם שקלים חמשים, ובדברי הימים - א (כא כה) כתיב משקל שש מאות אלא שגבה חמשים שקל מכל שבט ושבט ועלה לשש מאות, ואם כן בודאי פסוק ראשון מדבר בבית עולמים אשר בנה דוד. ועוד קשה לי הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה ומהו שאמר אשר יבחר ה' להבא משמע. ומה שאמר שלשון שימה משמע שימה כל דהו, אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר (דברים לא יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וכי צוה ה' לשום התורה בפיהם שימה כל דהו. ועיין מה שפירש רש"י על פסוק אשר תשים לפניהם (שמות כא א) משמע שאיפכא מסתברא שלשון שימה מורה על דבר קבוע אשר לא יסור לעולם. על כן אומר אני בהפך זה ובזה יתורץ הכל, כי מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים שנגבה מכל השבטים, ואף על פי שהמקום ההוא כבר נבחר מימות האבות מכל מקום אמר אשר יבחר לשון להבא על שסופו לבחור בגביית הכסף שיהיה מכל שבטיכם, לכך לא נאמר יבחר בו מכל שבטיכם כי בו קאי על המקום והמקום כבר נבחר. ומה שאמר אשר יבחר היינו שיבחר הגבייה מכל שבטיכם לשום שמו שם שימה של קבע. לשכנו תדרשו רצה לומר דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם. ובאת שמה לשון יחיד כי פסוק זה אזהרה לרבים אזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו רבים שיש לחוש בהם שרצונם להבדל מעדת ישראל אלא אפילו יחיד שאין בו חששה זו מכל מקום לא יקריב בבמה. והבאתם שמה וגו', מה שלא אמר מבחר נדריכם ללמד שיביא מן המובחר לפי שהוא קל וחומר משילה, ועוד שאפילו הבאה כל דהו גורמת לאדם הצלחה במקום קדוש זה ביתר שאת. ואמר ואכלתם שם לפני ה' שאפילו האכילה הגופנית לפני ה' היא שם וקל וחומר השמחה שהיא בנפש, ואמר אתם ובתיכם כי מסתמא בירושלים קנו להם שלמים וכן רבים בתים חשובים ובזה כלל כל בני ביתו. ואחר כך אמר ועברתם את הירדן וגו', והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו וגו', משמע שזה מדבר במקום שנבחר סמוך להעברת הירדן דהיינו שילה ועליו אמר אשר יבחר בו כי סופו לבחור במקום ההוא לשכן שמו שם לפי שעה כי המשכן נקרא בשם זה לפי שהיה לפי שעה. ושמחתם שם לפני ה' דוקא השמחה שבנפש לפני ה' היא וכל הענין מבואר מעצמו. ומה שחזר ואמר כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך היינו גם כן שילה שהיה באחד מן השבטים ולא מכולם. ובא הכתוב ליתן לא תעשה בדבר כפירוש רש"י אפילו בשילה וקל וחומר בבית עולמים, ואילו לא חזר ואמר כי אם במקום וגו' הייתי אומר מה שאמר השמר לך ליתן לא תעשה בדבר היינו דוקא בבית עולמים. ופירוש זה אמיתי ונכון.

R. D"Z Hoffmann Shemot 20:20רד״צ הופמן שמות כ׳:כ׳

כבר ביאר רש"ר הירש יפה את משמע המזבח. המזבח מייצג את תפקידם של ישראל להעלות את כל הארצי אל השמים, אליו ית'. אל לנו לייצג את האלוקים על ידי תמונות כדי להורידו אלי אדמה. אדרבה, עלינו לשאוף להעלות את הארץ אלי שמים. והנה מזבח אדמה הוא מעין תל-אדמה ארעי, בעוד שמזבח אבנים הוא בניין חזק וקבוע. האחד מתאים לתקופת מסעי המדבר, לעת מצבם חסר-המנוחה של בני ישראל, והאחר – לזמן שבו ינחיל ה' מנוחה לישראל מכל אויביו סביב. במלים אחרות, מזבח האדמה מתאים לתקופה שחז"ל קוראים לה שעת היתר הבמות, ואילו מזבח אבנים – לשעת איסור הבמות. בכל תקופה צריכה שאיפת העם להיות העלאת הארצי אל השמים, בעיתות מנוחה ושלום בטוח – על ידי בנין חזק, אבל גם בעתות מסעות והעדר מנוחה אין לחדול משאיפה זו. כאשר אין מסוגלים להקים בנין של קבע, כי אז יש להקים לפחות תל אדמה שעליו תתנהל לפי שעה – באורח ארעי – עבודת ה', וממנו יתעלה האדם אל אלוקיו. סוג אחרון זה של מזבחות אי אפשר היה להגביל למקום אחד, כי בעתות כאלה לא תמיד אפשר להגיע לאחדות העם, ובני אדם המרוחקים ממקום המקדש העיקרי מנועים לעתים קרובות מלהגיע אליו. על כן היה מותר בזמנים אלה להקים מזבחות ולהקריב בהם קרבנות, ובהם מדבר הכתוב באומרו 'מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. אמנם הקמת המזבחות מוגבלת כאן לאותם מקומות שה' יקדיש לתכלית זו על ידי התגלות כלשהי, ואכן מלמדות אותנו תולדות ישראל שהיו מקומות כאלה. בבוכים מופיע מלאך אלהים לעיני העם והם הקימו שם מזבח וזבחו לה' (שופטים ב':א'-ה'); מלאך מופיע לו לגדעון בעפרה והוא בונה שם מזבח (שם ו':כ"ד) ובדומה לזה המזבח שמנוח בונה על פי ציוויו של מלאך (שם י"ג:י"ט). כאשר בני ישראל נאספו לבית-אל, מקום שם שכן ארון הברית, הקריבו קרבנות – עולות ושלמים (שופטים כ':כ"ו-כ"ז; כ"א:ד'). אסיפה דומה לפני ה' היתה בימי שמואל במצפה, והוא הקריב שם (שמואל א' ז':ט'). גם במקום מגוריו של שמואל היתה במה, ודאי על פי גילוי אלוקי, שעליה הקריב קרבנות (שם ט':י"ב), וכן גם בגלגל (שם י"ג:ט'). על פי ה' זובח שמואל בבית-לחם (שם ט"ז:ה'), ובהכרח היתה שם במה – מן הסתם עוד מאז נמשח שם דוד למלך (שם שם י"ג), שהרי אבשלום זובח שם, ברשותו של דוד אביו (שמואל ב' ט"ו:ז' ואילך). דוד גם בנה במה בגורנו של ארונה היבוסי כאשר ראה שם את מלאך ה', והקריב עליה קרבנות (שם כ"ד:י"ז-כ"ה). במה גדולה היתה בגבעון בימי דוד ובראשית ממלכת שלמה (מלכים א' ג':ד'), הווה אומר שעד אשר שקטה הארץ בימי שלמה הוקמו במות בכל חלקי הארץ, במקומות בהם נתגלתה השכינה. מסתבר, שרובן של הבמות האלה שהוקמו מהר, עקב צורך השעה, היו עשויות אדמה בלבד, ורק אלה שהוקמו לקבע נבנו מאבנים, ומובן מאליו שדבר זה מותר גם לגבי המזבח שבו מדובר כאן. ועם זאת מתכוונת התורה במלים 'מזבח אדמה' שבכאן ראשית כל לאותו מזבח שנועד לכל עם ישראל, ואשר צריך לבנותו במקום אחד, לכשיבואו אל המנוחה ואל הנחלה. תקופת מנוחה כזאת יכולה היתה להתחיל כבר מיד עם כיבוש הארץ – אילו הלכו ישראל בררך ה', ועל כן היה צריך לבנות מזבח אבנים תיכף אחר מעבר הירדן (דברים כ"ז:ה'; יהושע ח':ל"א) מזבח, אשר יעיד על כך, שעתה הגיעה עת אחידות עבודת ה' הבאה לידי ביטוי במזבח אבנים אחד קבוע, אך חטאי העם לא הניחוהו להגיע אל המנוחה. עוד מזבחות אדמה רבים היה צריך להקים עד הזמן שבו מקדש אחד יאחד את כל ישראל. המזבח שבמשכן היה עשוי נחושת, אך מולא אדמה, שהרי זה היה עדיין בימי מסעי המדבר. גם המזבח שבבית המקדש היה עשוי נחושת, אך הוא מולא אבנים – סימן למנוחה המובטחת. והנה, אחר הקמת המשכן נאסרה הקמת במות, כלומר הקמת מזבחות אדמה אחרים (ויקרא י"ז:ג'-ה'), אך מצוה זו היא ממצוות אוהל-המועד שמעשה העגל קדם להן, ואשר ממנה ניכר, כי נצטוותה רק משום הדאגה, שמא ריבוי מזבחות יביא את בני ישראל ח"ו לידי ע"ז, ומן המתואר בס' דברים פרק י"ד משתמע, שבהמשך מסע המדבר לא הקפידו עוד על מצוה זו, וכי מן הסתם בוטלה. גם ייתכן שהאיסור היה רק בשעת החניות שבין המסעות, ואילו בשעת המסע עצמו, כאשר אוהל מועד היה מפורק, מותר היה להקריב קרבן על גבי מזבח-אדמה שהוקם תוך זמן קצר. רק בספר דברים אסר משה רבנו במפורש הקרבת קרבנות שלא במקום הנבחר – לתקופת המנוחה והנחלה. וכאן נימוקו של האיסור אינו עוד שריבויים של מזבחות עלול להביא ח"ו לידי ע"ז, אלא העיקרון שלא-ל אחד אין לעבוד – כמו לאלילי ע"ז – בכל מקום שאדם ירצה, אבל יש לקיים מקדש אחד כמו שגם הוא אחד, ודומה שכל הנאמר בנדון בס' דברים (פרק י"ב) אינו אלא ביאורה של מצוה זו – 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' – זה המזבח היציב והקבוע שאין להקימו 'בכל מקום', אלא יש להקימו 'במקום אשר יבחר'. ועל כן מצטווים ישראל סמוך לכניסתם לארץ (דברים כ"ז:ד') להקים מזבח אבנים בהר עיבל מיד אחרי עברם את הירדן – מצוה שיהושע אמנם מקיימה. ברם, מזבח אבנים זה לא התמיד להוות את המקדש העיקרי, אחרי כיבוש הארץ בחר ה' ית' להקים את משכנו במקום מרכזי בארץ ישראל, בשילה, ולשם הביאו את אוהל מועד (יהושע י"ח:א') זו היתה עיר הקודש ומשום כך נקראה על פי יעקב אבינו (בראשית מ"ט:י') – בשם שילה, עיר המנוחה. לחטא נחשב אז, ולמרד בו ית', להקריב קרבן במקום אחר מזה שבשילה. ואולם המצב נשתנה; היו מהומות. ה' נתגלה לאנשים נבחרים במקומות אחרים, גם ציווה להקים שם מזבחות, עד שדחה – בימי עלי הכהן – את שילה לחלוטין, השפיל את עמו ומסרם לחרב ולשבי; השוה ירמיה ז':י"ב ואילך; כ"ו:ו'; תהלים ע"ח:נ"ט-ס"ו. מכה קשה זו ביטלה את אחדות ישראל ואת אחדות המקדש. מזבחות הוקמו במקומות שונים, ובחלקם – כנראה – על פי ציוויים של נביאים ורק שלמה הקים מחדש מזבח אחד יחיד, שאף הוכרו כמקום יחיד להקרבת קרבנות לרצון ה' לתמיד – 'לשום שמי שם עד עולם' (מלכים א' ט':ג').

Meshekh Chokhmah Devarim 12:8משך חכמה דברים י״ב:ח׳

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום - איש כל הישר בעיניו. הקשה לי אחד מלומדי למד: בשופטים ב (פסוק ה) "ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם לה'". הרי היה אחר מות יהושע, ויהושע חי כ"ח שנה מיום שנכנסו לארץ, כדאיתא בסדר עולם. והמשכן בשילה הוקם תיכף אחר י"ד שנה שכבשו וחילקו, וכמו שכתוב ביהושע יח, א: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד (והארץ נכבשה לפניהם"). ובפסוק נא בפרק יט: "אלה הנחלות (אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל) בשילה לפני ה' פתח אהל מועד (ויכלו מחלק את הארץ"). וכן בסדר עולם. אם כן, אז היו הבמות אסורים, ואיך זבחו בבוכים לה'?! וזה קושיא עצומה [בתוספות ביאור משלי]. והשבתי כי איתא בתוספתא סוף זבחים (פרק שלושה עשר משנה ח): איזהו במה גדולה בשעת היתר במות [פירוש, אימתי ואיך היתה במה גדולה אשר בשביל זה היו הבמות מותרין, היינו להקריב בכל במות יחיד]? אוהל מועד נטוי כדרכו [כמו במדבר ובשילה] והארון לא היה נתון שם [שבנוב וגבעון היה הארון בפלשתים ובבית עובד אדום, וקרית יערים ובירושלים] - לכן הבמות מותרין. אבל בשילה היה הארון באהל מועד, ולכך היו הבמות אסורים. זהו פירוש התוספתא.והא דבגלגל היו הבמות מותרות, משום דלא נחו מכיבוש נחלה, וכמו דאמרו בזבחים "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" (דברים יב, ט), דנחו מכבוש, יעויין שם. והנה מעשה זה דבוכים היה אחרי מות יהושע, ובימי הזקנים שעבדו את ה', וכמו שפירשו המפרשים. והזקנים - ימים האריכו, שנים לא, כמו שאמרו חז"ל. ואם כן, היה תיכף אחרי מות יהושע. ובמיתתם נאמר ביהושע כד, א: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה וכו' ויתיצבו לפני האלקים". ובפסוק כו: ("ויקח אבן גדולה) ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'". ופרש"י, לפי שהביאו שם הארון, כמו שנאמר למעלה "ויתיצבו לפני האלקים". אם כן היה אז הארון בשכם, והיה האוהל מועד כדין במה גדולה, והיו הבמות מותרות, ולכך זבחו שם בבוכים לה'. וזה ברור. ובא וראה אמיתת דבר זה! שופטים פרק כ' במלחמת ישראל ובנימין כתוב (פסוק כו): "ויעלו כל בני ישראל וכו' ויבאו בית אל ויבכו וכו' ויעלו עולות ושלמים לפני ה'". הרי דבבית אל הקריבו עולות ושלמים, משום דכתיב תיכף (פסוק כז) "וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם". הרי דהארון היה אז בבית אל, ולכך היו מותרין הבמות, והיו מקריבים שם בבית אל כדין במת יחיד. ואוסיף לך להראות מי הביא אז הארון לבית אל. כי בסדר עולם אמרו כי הך עובדא דפילגש בגבעה היה בימי כושן רשעתיים, והיה אז ירושלים בלא איש מבני ישראל, וכמו שאמר (שופטים יז, יב) "לא נסור אל עיר נכרי". וזה היה סמוך למות יהושע, ועיין בהגהות הגר"א לסדר עולם פרק יב. ובשופטים פרק א, כב: "ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם", (פסוק כג) "ויתירו בית יוסף בבית אל". כי לדעתי פירושו כי היה הארון אתם, וזהו "וה' עמם", שהארון הוא משכנו, וכמו שכתוב (יהושע כד, א) "ויתיצבו לפני האלקים". לכן אז היה הארון בבית אל, ואז היה עובדא דפלגש בגבעה. וכל זה ברור. ובמשנה פרק משוח מלחמה (סוטה מב, א) "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם" וגו' (דברים כ, ד) - זה מחנה הארון. והנה בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יב: ר' ייסא בשם ר' יוחנן: זה סימן: כל שהארון בפנים - הבמות אסורים, יצא - הבמות מותרות [וזהו כמו שפירשנו מהתוספתא]. בעי ר' זירא קומי ר' ייסא: אפילו לשעה, כגון ההיא דעלי? ולפי מה שפירשתי, מוכח דאפילו לשעה אם יצא, הבמות מותרין. וצריך לומר דדוקא כשיצא למלחמה שלא נח בשום מקום, שפיר בעי אם הבמות מותרין. מה שאין כן כאן, נח בשכם, ונח בבית אל.