EN/HEע/E

Who was Enslaved in Egypt?

Sources

Shemot 1:8-14שמות א׳:ח׳-י״ד

(8) Now there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph. (9) And he said unto his people: 'Behold, the people of the children of Israel are too many and too mighty for us; (10) come, let us deal wisely with them, lest they multiply, and it come to pass, that, when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land.' (11) Therefore they did set over them taskmasters to afflict them with their burdens. And they built for Pharaoh store-cities, Pithom and Raamses. (12) But the more they afflicted them, the more they multiplied and the more they spread abroad. And they were adread because of the children of Israel. (13) And the Egyptians made the children of Israel to serve with rigour. (14) And they made their lives bitter with hard service, in mortar and in brick, and in all manner of service in the field; in all their service, wherein they made them serve with rigour.

(ח) וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. (יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. (יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. (יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכׇל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

Shemot 2:1-9שמות ב׳:א׳-ט׳

(1) And there went a man of the house of Levi, and took to wife a daughter of Levi. (2) And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly child,she hid him three months. (3) And when she could not longer hide him, she took for him an ark of bulrushes, and daubed it with slime and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the flags by the river's brink. (4) And his sister stood afar off, to know what would be done to him. (5) And the daughter of Pharaoh came down to bathe in the river; and her maidens walked along by the riverside; and she saw the ark among the flags, and sent her handmaid to fetch it. (6) And she opened it, and saw it, even the child; and behold a boy that wept. And she had compassion on him, and said: 'This is one of the Hebrews' children.' (7) Then said his sister to Pharaoh's daughter: 'Shall I go and call thee a nurse of the Hebrew women, that she may nurse the child for thee?' (8) And Pharaoh's daughter said to her: 'Go.' And the maiden went and called the child's mother. (9) And Pharaoh's daughter said unto her: 'Take this child away, and nurse it for me, and I will give thee thy wages.' And the woman took the child, and nursed it.

(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.

Shemot 3:7-9שמות ג׳:ז׳-ט׳

(7) And the Lord said: 'I have surely seen the affliction of My people that are in Egypt, and have heard their cry by reason of their taskmasters; for I know their pains; (8) and I am come down to deliver them out of the hand of the Egyptians, and to bring them up out of that land unto a good land and a large, unto a land flowing with milk and honey; unto the place of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite. (9) And now, behold, the cry of the children of Israel is come unto Me; moreover I have seen the oppression wherewith the Egyptians oppress them.

(ז) וַיֹּאמֶר י"י רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.

Shemot 4:14שמות ד׳:י״ד

And the anger of the Lord was kindled against Moses, and He said: 'Is there not Aaron thy brother the Levite? I know that he can speak well. And also, behold, he cometh forth to meet thee; and when he seeth thee, he will be glad in his heart.

וַיִּחַר אַף י"י בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

Shemot 4:27-29שמות ד׳:כ״ז-כ״ט

(27) And the Lord said to Aaron: 'Go into the wilderness to meet Moses.' And he went, and met him in the mountain of God, and kissed him. (28) And Moses told Aaron all the words of the Lord wherewith He had sent him, and all the signs wherewith He had charged him. (29) And Moses and Aaron went and gathered together all the elders of the children of Israel.

(כז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. (כח) וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כׇּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. (כט) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כׇּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 5:1-17שמות ה׳:א׳-י״ז

(1) And afterward Moses and Aaron came, and said unto Pharaoh: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Let My people go, that they may hold a feast unto Me in the wilderness.' (2) And Pharaoh said: 'Who is the Lord, that I should hearken unto His voice to let Israel go? I know not the Lord, and moreover I will not let Israel go.' (3) And they said: 'The God of the Hebrews hath met with us. Let us go, we pray thee, three days' journey into the wilderness, and sacrifice unto the Lord our God; lest He fall upon us with pestilence, or with the sword.' (4) And the king of Egypt said unto them: 'Wherefore do ye, Moses and Aaron, cause the people to break loose from their work? get you unto your burdens.' (5) And Pharaoh said: 'Behold, the people of the land are now many, and will ye make them rest from their burdens?' (6) And the same day Pharaoh commanded the taskmasters of the people, and their officers, saying: (7) 'Ye shall no more give the people straw to make brick, as heretofore. Let them go and gather straw for themselves. (8) And the tale of the bricks, which they did make heretofore, ye shall lay upon them; ye shall not diminish aught thereof; for they are idle; therefore they cry, saying: Let us go and sacrifice to our God. (9) Let heavier work be laid upon the men, that they may labour therein; and let them not regard lying words.' (10) And the taskmasters of the people went out, and their officers, and they spoke to the people, saying: 'Thus saith Pharaoh: I will not give you straw. (11) Go yourselves, get you straw where ye can find it; for noughtof your work shall be diminished.' (12) So the people were scattered abroad throughout all the land of Egypt to gather stubble for straw. (13) And the taskmasters were urgent, saying: 'Fulfil your work, your daily task, as when there was straw.' (14) And the officers of the children of Israel, whom Pharaoh's taskmasters had set over them, were beaten, saying: 'Wherefore have ye not fulfilled your appointed task in making brick both yesterday and today as heretofore?' (15) Then the officers of the children of Israel came and cried unto Pharaoh, saying: 'Wherefore dealest thou thus with thy servants? (16) There is no straw given unto thy servants, and they say to us: Make brick; and, behold, thy servants are beaten, but the fault is in thine own people.' (17) But he said: 'Ye are idle, ye are idle; therefore ye say: Let us go and sacrifice to the Lord.

(א) וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. (ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי י"י אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת י"י וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי"י אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. (ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם. (ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. (ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. (ח) וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. (ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. (י) וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. (יא) אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. (יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. (יג) וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. (יד) וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חׇקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. (טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. (טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. (יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַי"י.

Shemot 9:6שמות ט׳:ו׳

And the Lord did that thing on the morrow, and all the cattle of Egypt died; but of the cattle of the children of Israel died not one.

וַיַּעַשׂ י"י אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמׇּחֳרָת וַיָּמׇת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד.

Shemot 10:9שמות י׳:ט׳

And Moses said: 'We will go with our young and with our old, with our sons and with our daughters, with our flocks and with our herds we will go; for we must hold a feast unto the Lord.'

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג י"י לָנוּ.

Shemot 12:3-4שמות י״ב:ג׳-ד׳

(3) Speak ye unto all the congregation of Israel, saying: In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers' houses, a lamb for a household; (4) and if the household be too little for a lamb, then shall he and his neighbour next unto his house take one according to the number of the souls; according to every man's eating ye shall make your count for the lamb.

(ג) דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה.

Shemot 12:13שמות י״ב:י״ג

And the blood shall be to you for a token upon the houses where ye are; and when I see the blood, I will pass over you, and there shall no plague be upon you to destroy you, when I smite the land of Egypt.

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Yehoshua 16:10יהושע ט״ז:י׳

And they drove not out the Canaanites that dwelt in Gezer; but the Canaanites dwelt in the midst of Ephraim, unto this day, and became servants to do taskwork.

וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

Melakhim I 5:27מלכים א׳ ה׳:כ״ז

And king Solomon raised a levy out of all Israel; and the levy was thirty thousand men.

וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכׇּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.

Melakhim I 9:21מלכים א׳ ט׳:כ״א

even their children that were left after them in the land, whom the children of Israel were not able utterly to destroy, of them did Solomon raise a levy of bond-servants, unto this day.

בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Esther 10:1אסתר י׳:א׳

And the king Ahasuerus laid a tribute upon the land, and upon the isles of the sea.

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ [אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] (אחשרש) מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם.

Mekhilta DeRashbi Shemot 13מכילתא דרשב״י שמות י״ג

מבית עבדים ר' יהודה אומר יכול שהיינו עבדים לעבדים ת"ל מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים (דב' ז ח) עבדים למלכים היינו ולא עבדים לעבדים ואומר מהיות להם עבדים (ויקר' כו יג) להם היינו עבדים ולא היינו עבדים לעבדים. ר' נחמיה אומר וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם שלמצרים והלא מעלה גדולה היא אלא מלמד שהיו עושין מלאכת בית ומלאכת שדה מלאכת אנשים ומלאכת נשים.

Bavli Sotah 11bבבלי סוטה י״א:

בפרך רבי אלעזר אמר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אמר בפריכה (שמות א':י"ד) וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' אמר רבא בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים ולמ"ד נמי התם בפה רך הכא ודאי בפריכה דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר (תהילים ס"ח:י"ד) אם תשכבון בין שפתים וגו' בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר (תהילים ס"ח:י"ד) כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר (שיר השירים ח':ה') תחת התפוח עוררתיך וגו'

Shemot Rabbah 1:11שמות רבה א׳:י״א

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. כֵּן רָבוּ וְכֵן פָּרְצוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא: כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַֹּׂרְתָּן כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין יִשְׂרָאֵל בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּפֶה רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר בִּפְרִיכָה, וְכֵן עָשׂוּ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל מַה שֶּׁעָשׂוּ הַלְּבֵנִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן שָׂמוּ עָלָיו לִגְזֵרָה, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּנֶגְדָּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה וגו', בַּתְּחִלָּה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּלְבַסּוֹף וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָֹּׂדֶה, וּלְבַסּוֹף אֵת כָּל עֲבֹדָתָם. מַהוּ אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים, וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים.

Shemot Rabbah 1:12שמות רבה א׳:י״ב

אַרְבַּע גְּזֵרוֹת גָּזַר פַּרְעֹה עֲלֵיהֶם, בַּתְּחִלָּה גָּזַר וְצִוָּה לַנּוֹגְשִׂין שֶׁיִּהְיוּ דּוֹחֲקִין בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין הַסְּכוּם שֶׁלָּהֶן, וְלֹא יִהְיוּ יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם. וְהוּא חָשַׁב לְמַעֲטָן מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אָמַר מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם אֵינָן מוֹלִידִין. אָמְרוּ לָהֶן הַנּוֹגְשִׂים, אִם אַתֶּם הוֹלְכִין לִישֹׁן בְּבָתֵּיכֶם עַד שֶׁאָנוּ מְשַׁלְּחִין אַחֲרֵיכֶם בַּבֹּקֶר, הַיּוֹם עוֹלֶה לְשָׁעָה וְלִשְׁתַּיִם וְאֵין אַתֶּם מַשְׁלִימִין אֶת הַסְּכוּם שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, יג): וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר וגו', וְהָיוּ יְשֵׁנִין עַל הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶן הָאֱלֹהִים, אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה בָּנָיו כַּכּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה וגו', וְאַתֶּם מִתְחַכְּמִים לָהֶן שֶׁלֹא יִרְבּוּ, נִרְאֶה אֵיזֶה דָּבָר עוֹמֵד אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם, מִיָּד (שמות א, יב): וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וגו'. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וּמֶה עָשׂוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבִין מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן וְשׁוֹפְתוֹת לָהֶם שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָן וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, בִּשְׂכַר שֶׁשָּׁכְבוּ בֵּין שְׁפַתָּיִם, זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ח, ה): תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ד): וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'. וּמְנַקֵט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יג): וַיְנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים רָצוּ לְהָרְגָם, וְנַעֲשָׂה לָהֶן נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט, ג): עַל גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָֹּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה נְתַתִּיךְ וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אַל תִּקְרֵי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אֶלָּא בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,

Shemot Rabbah 5:16שמות רבה ה׳:ט״ז

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.

Tanchuma Vayetze 9תנחומא ויצא ט׳

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיה ג, לג-לד), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים. אָמַר רַבִּי פִנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, הָיוּ בְמִצְרַיִם מִשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶלָּא בְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. מַהוּ וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן בְּטִיט וּבִלְבֵנִים וּבָאִין לָנוּחַ לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶן, בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֵּט לִי יָרָק מִן הַגִּנָּה, בַּקֵּעַ לִי אֶת הָעֵץ הַזֶּה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַמָּיִם. הֱוֵי, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה. מַהוּ אֵת כָּל עֲבֹדָתָם וְגוֹ', שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֲבוֹדַת הָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וַעֲבוֹדַת הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. אוֹמֵר לָאִישׁ, קוּם לוּשׁ וַאֲפֵה. אוֹמֵר לָאִשָּׁה, מַלְאִי חָבִית זוֹ, בַּקְּעִי הָעֵץ הַזֶּה, לְכִי לַגִּנָּה הָבִיאִי יְרָקוֹת.

Tanchuma Vaera 6תנחומא וארא ו׳

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה? בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּייִן, אַתֶּם אוֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם וְגוֹ' (שמות ה, ד). מַהוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לְמָה וְדַבָּרֵיכֶם לְמָה כִּבְיָכוֹל, דַּיְּכֶם לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם.

Pirkei DeRabbi Eliezer 48פרקי דרבי אליעזר מ״ח

ר' עקיבא אומ' נוגשי פרעה היו מכין לישראל לעשות תוכן לבנים בכפל שנ' ואת מתכונת לבנים אשר הם עושים תמול שלשום והמצרים לא היו נותנים תבן לישראל שנ' תבן אין נתן לעבדיך והיו ישראל מקוששין את הקש במדבר והיו עומסין אותו בחמוריהם ונשיהם ובניהם ובני בניהם ובנותיהם והקש של מדבר היה נוקב את עקיביהם והדם היה יוצא ומתבוסס בחמר רחל בת בנו של משותלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך החומר ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד ובאותה הלילה ירד מיכאל המלאך והעלהו לפני כסא הכבוד ואותו הלילה ירד הב"ה והכה בכורי מצרים שנ' ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור

Rashi Shemot 1:11-13רש״י שמות א׳:י״א-י״ג

(11) עליו [THEREFORE THEY DID SET] OVER THEM (עליו over him) i.e. over the people. מסים has the meaning of tribute (מס), a forced levy of labour, so that שרי מסים are the officers who exact the tribute of labour from them. And what was this tribute? That they should build store-cities for Pharaoh. למען ענותו בסבלותם TO AFFLICT THEM WITH THEIR BURDENS – i.e. the burdens of the Egyptians. ערי מסכנות – Translate this as the Targum does: CITIES WHICH ARE PLACES FOR TREASURES; similarly we have, (Isaiah 22:15) "Go, get thes unto this steward (הסוכן)" — the treasurer appointed over the stores. את פתם ואת רעמסס PITHOM AND RAMESES – These cities already existed but were not adapted originally for this purpose; now they strengthened them and fortified them to serve as store-cities. (12) וכאשר יענו אתו AND AS THEY AFFLICTED THEM – In whatsoever matter it was that they set their hearts upon afflicting them so was the heart of the Holy One, blessed be He, set upon multiplying them and making the.g.ow apace. כן ירבה signifies: so they multiplied and so they grew apace (i.e. God's determination was carried out, the imperfect tenses of the verbs denoting the continuance of the increase and growth). This is the real meaning; but there is a Midrashi.e.planation of these imperfect tenses: The Holy spirit (God) said this: You say פן ירבה, "lest they increase", but "I" say כן ירבה, "thus will they assuredly increase" (Sotah 11a). ויקצו the word means, THEY WERE WEARY OF THEIR LIVES. Our Rabbi.e.plained that it means that they were as thorns (קוצים) in thei.e.es (cf. Sotah 11a). (13) בפרך means with hard service which crushes (מפרכת) the body and shatters it (cf. Sotah 11b).

(יא) עליו – על העם. מסים – לשון מס, שרים שגובים מהם המס, ומהו המס שיבנו ערי מסכנות. ובסבלותם – בסבלות מצרים. ערי מסכנות – כתרגומו, ערים חזקות לאוצר, וכן לך בא אל הסוכן הלז (ישעיהו כ"ב:ט"ו), גיזבר הממונה על האוצרות. את פתם ואת רעמסס – שלא היו ראויות מתחילה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר. (יב) וכאשר יענו אתו – בכל מה שהיו נותנין לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפרוץ. כן ירבה – כן רבה וכן פורץ זה פשוטו ומדרשו רוח הקודש אומרת אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה. ויקוצו – קצו בחייהם, ורבות' דרשוהו היו כקוצים בעֵיניהם. (יג) בפרך – עבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף, קונבריומנט בלע"ז.

Rashi Shemot 5:4רש״י שמות ה׳:ד׳

תפריעו את העם ממעשיו means ye detach and take them away from their work, because they listen to you and believe that they may refrain from the work. Similar are: (Proverbs 4:15) "פרעהו pass not by it", i.e. keep it far from thee, pass not by it; (Proverbs 1:25) "and ye withdraw (ותפרעו) all my counsel"; (Exodus 32:25) "for it is פרע" i.e. it had removed itself from the proper path and had made itself a thing to be abhorred (but cf. Rashi on this verse where he explains the word by מגולה — נתגלה שמצו וקלונו). לכו לסבלתיכם. GO YE UNTO YOUR BURDENS – Go to your work which you have to do at home; but it cannot signify "go to your labours as slaves", for he was speaking to Moses and Aaron who were of the tribe of Levi, and the work of Egyptian slavery had not been imposed on the tribe of Levi. You may know that this was so, because Moses and Aaron went and came just as they pleased (Tanchuma Vaeira 6, Shemot Rabbah 5:16).

תפריעו את העם ממעשיו – תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורין לנוח מן המלאכה, וכן פרעהו אל תעבר בו (משלי ד':ט"ו), רחקהו, וכן ותפרעו כל עצתי (משלי א':כ"ה), כי פרוע הוא (שמות ל"ב:כ"ה), נרחק ונתעב. לכו לסבלותיכם – למלאכתכם שיש לכם לעשות בביתכם. אבל מלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 1:11-14ר׳ יוסף בכור שור שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) וישימו עליו שרי מסים – שהיו גובים מס האנשים שהיו שולחין אל עבודת המלך עשרת אלפים, והיו מחולקים לחדשים או לשבתות, כמו שנאמר בשלמה ויהי המס שלשים אלף איש (מלכים א ה':כ"ז), ואומר חודש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואדנירם על המס (מלכים א ה':כ"ח). וכאן שרי מסים – ממונים על האנשים וחלוקים למחלקותם, והיו חודש בעבודת פרעה או שלשה או ד' חדשים בביתם. והא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה, דאם כן, מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם. ויבן ערי מסכנות – לשון עיר אוצר, כמו ומסכנות לתבואת דגן ותירוש (דברי הימים ב ל"ב:כ"ח), וכן תרגם אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות, כי חומש כל תבואות מצרים שלו, כדכתיב: וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה {על אדמת מצרים} לפרעה לחומש (בראשית מ"ז:כ"ו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה. ובאו בעלילה על ישראל, לאמר כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה והחומש שלו, וכל בהמתם שלו, והם מגדלים אותם, ונותנים חצי הוולדות למלך, וכולם אריסין, אבל אתם אין עובדים אותו. לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה, אתם בנו את האוצרות לתתה בהם. (יב) ויקוצו מפני בני ישראל – כי כאשר ראו כן כי יוסיפו לענותם כן יוסיפו לפרות ולהרבות, קצו בחייהם מפני בני ישראל לבדם. בתחילה היו יריאים פן יתחברו עם השונא, ועכשיו שראו אותם כל כך פרים ורבים, קצו מפניהם לבדם. (יד) וימררו את חייהם – כשראו שהם פרים ורבים, הוסיפו למרור בחייהם בעבודה. שבתחילה, ויבן ישראל ערי מסכנות, ולבסוף אף בכל עבודה בשדה – ליטע כרמים וגנים, ולחופרם ולשדד תלמים אחריהם. ובכל עבודתם שהיו משתעבדין היו משתעבדים בהם בפרך – שלא היו מניחים אותם אפילו להרגיע עד בלעם רוקם, אלא אצים ודוחקים וממהרין אותם כדי ליגעם, ויישנו כל הלילה מתוך יגיעתם ולא יעסקו בפריה ורביה. וכשראו שאין כל זה מועיל להם שלא יפרו, ולקחו להם צד אחר, להמית הבנים, {כדכתיב}:.

Chizkuni Shemot 5:4חזקוני שמות ה׳:ד׳

לכו לסבלתיכם הטעם מפני מה זכו שבטיו של לוי להיות חפשי משעבוד מצרים, כששעבדו מצרים בישראל מתחלה היה פרעה משעבד עצמו עמהם כדי שיתאמצו במלאכה כדדרשינן בפרך בפה רך באותה שעה נזכר שבטו של לוי מה שצוה יעקב בשעת פטירתו שלא ישאהו לוי לפי שהיה עתיד לשאת את ארון קודש ולא רצה לשעבד את עצמו ולא הכריחם פרעה, מיום ההוא והלאה הוקבע להיות משועבד כל מי ששעבד עצמו. ועוד נמצא באגדה, אברהם מסר כל קבלת התורה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי ולוי וזרעו הושיבו ישיבות במצרים ולפי שלא היו יודעים שום מלאכה ולא נסו בה רק בתורה היה כל עסקיהם לא נשתעבדו במצרים.

Ramban Shemot 1:10-14רמב״ן שמות א׳:י׳-י״ד

(י) הבה נתחכמה לו – לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ט':כ"א). ואחרי – כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב':ג'). ונראה – שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א':כ"ט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה':כ"א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. ועלה מן הארץ – על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו"ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה. לשון רבינו שלמה. ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ", כי כן הלשון בלוחמים: עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב כ"ד א'), על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מלכים ב י"ח:י"ג), עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיהו ז':א'). ואולי יאמר ועלה – עלינו מן הארץ – אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן. ויתכן – לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן ל"ב:א'), אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיהו כ"ג:ח'). וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב':ב'), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה. (יא-יד) שרי מסים למען ענותו – שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו: והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן – העם ערי מסכנות לפרעה – במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך –: ועוד – גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה – קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. והיה – המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר י"א:ה'), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה'). אם כן ויעבידו מצרים – רמז לשרי המסים אשר לפרעה.

Ramban Shemot 5:4רמב״ן שמות ה׳:ד׳

למה משה ואהרן – שאל להם שמותם והזכירם בשמם דרך כבוד. תפריעו את העם ממעשיו – אמר אונקלוס תבטלו, וכן פורע מוסר (משלי י"ג:י"ח), ותפרעו כל עצתי (שם א':כ"ה). לכו לסבלותיכם – על דרך הפשט עבודת המלך, שהיו מכלל העם, כי בפעם הזאת באו לפניו עם כל העם, ולא שמע אליהם וצוה אותם שובו כלכם אל העבודה. ושבו משה ואהרן לפניו (להלן ז':י'), ואמר להם פרעה תנו לכם מופת, ועשו כן, אז היו בעיניו כחרטומים ומכשפים וחכמים, ונהג בהם כבוד, ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול. וכן נראה עוד שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים, כי היו ממלאים ארץ מצרים ערים, אבל במס היו עושין, רק כי הכביד עליהם עולו לקחת מהם רבים. ורש"י – פירש לסבלותיכם, למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי, ותדע, שהיו משה ואהרן יוצאים ובאים ונכון הוא, כי כל עבודת האדם בבית ובשדה נקרא כן, כמו לכל סבל בית יוסף (מלכים א י"א:כ"ח), ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה'. ובאלה – שמות רבה (ה':כ') ראיתי אמר רבי יהושע בן לוי, שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל דבר אחר, אמר להם דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם. ורבי אברהם פירש לכו לסבלותיכם, סבלות העם, כי ידבר עמהם בעבור כל ישראל.

Ramban Bemidbar 3:14רמב״ן במדבר ג׳:י״ד

והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק ל"ט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד':מ"ח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו') כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א':י"ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ') כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה.

R. Bachya Shemot 1:10ר׳ בחיי שמות א׳:י׳

(י) הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה, והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה, כי לא אמר הבה נחכמה, ואמר הכתוב "אל תתחכם יותר" (קהלת ז, טז), הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר. וההתחכמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם, הוא שכתוב "וישימו עליהם שרי מסים" (פסוק יא), העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה, כי כן דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן, הוא שכתוב "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (פסוק יג), הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו, זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא, שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין, ולא היו נותנין להן אלא התבן, ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן, שנאמר "ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו" (שמות ה, יח), ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שם א, יד), כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים, עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר "את כל עבודתם", כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 1:11-14ר׳ יוסף אבן כספי שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) מסים – שם רבוי והנפרד מס, וזה המס הוא תרומת הגופות, רצוני לקחת אנשים לעבוד עבודת המלך כעבד מקנת כסף. ענתו – מטעם עוני ודלות כמו שקדם לנו, והנה העוני והדלות מונע התאוה לתשמיש, גם מחסר הכח, והפך זה השבע (והעצבון) [והעונג]. בסבלתם – מטעם נושא סבל (מלכים א ה' כ"ט), וכן ענין ויסתבל החגב (קהלת י"ב ה'), כי דמה הישיש שהוא בתכלית חולשת הבנין והכחש ודקות הבשר לחגב, אשר באי זה דבר אשר עליו יוטען בסבל ההוא, עד שיתפעל באותו הסבל כי כבד עליו, ויאמר עליו יסתבל. והנה כנוי בסבלותם יתכן שהוא למצרים, ויהיה כנוי הפועל המסבילים והמשיאים, ויתכן שהיא לישראל המסובלים והמושאים, והכל עולה לענין אחד, כי הפעולה בכלל המצטרף לפועל ולפעול, כי נאמר עד"מ ידיעת היודע וידיעת הידוע, כן נאמר בזה סבלות מצרים וסבלות ישראל, וכ"ז קדם לנו באורו, אבל יותר נכון בזה, רצוני באמרו בסבלותם, שיהיה כנוי למצרים, בעבור שהוא ממשיך לרמוז על המצרים בלשון רבים ועל ישראל בלשון יחיד. מסכנות – זאת הגזירה, רצוני סכן, טבעו הכללי ההקצאה וההבדלות במקום, ולכן יקרא בית האוצר שבו מקצים תבואות וזולתם בית מסכנות, ובלשון ערבי בחלוף סדר עם תמורות הסמ"ך בזי"ן מכזין. וכן כתיב ויבן ביהודה בירניות וערי מסכנות (דברי הימים ב י"ז י"ב), וכן ותהי למלך סכנת (מלכים א א' ב'). צופנת וגונזת ומקצית עניני הבית, אם כלים אם מאכלים או זולתם, ואמרו אחריו ושכבה בחקיך, הוא כמו שאמר א"ע ולא יודע לכל, ומענין ההקצאה והיחוד, וכן אמרו הוכח בדבר לא יסכין (איוב ט"ו ג'), כלומר לא יקצה ויבדיל לענין לעצמו, וכן הסכן נא עמו ושלם (איוב כ"ב ט"ו), פרושו הקצה עצמך עמו, כלומר תבדל ותפרד, וזה יהיה כשתשלם עמו אז תתחבר לו, ואמרו ההסכן הסכנתי לעשות לך כה (במדבר כ"ב ל') הטעם האם הקציתי והבדלתי עצמי לזאת התכונה, ואמרו וכל דרכי הסכנתה (תהלים קל"ט ג'), טעמו הקצית והבדלת לך, כי כולם אצלך גניזות תמיד להיות גלויות וידועות לפניך, ואמרו ובוקע עצים יסכן בם (קהלת י' ט'), כאלו אמר יפצע בם, אבל אמר יסכן להיותו שם סוג כולל, אם שיקרה מבקיעת העצים פצע או חבורה או נפח, וזולת מן המקרים שיתהוו מההכאה, או בסבת הפלגת התנועה באותו העמל, כי המשל בזה, כי פעמים יעשה פעולות לפי כונתו לתועלתו ויקרה מהם נזק, והנה החופר הגומץ מצא מין מקרה רע מיוחד והוא הנפילה, אבל בבקיעת העצים לא יכול ליחד מין מקרה עכ"פ, לכן אמר בו יסכן שהוא סוג כולל, והטעם כי הבוקע יוקצה ויובדל, כלומר זה אפשר שיהיה הטעם יקרה לו רע ונזק בגופו, וכל מי שזה תארו הוא מוקצה לעצמו ונבדל משאר בני אדם, כי זה ענין כל חולה, אם חוליו קשה שהוא יותר מופלג בזה, ולכן יקרה אז מסוכן, כמו ששמשו רבותינו ז"ל. וכענין החולה כן הוא ענין העני והדל, כי גם הוא כמו חולה מר נפש נגוע ומוכה והוא מתרחק מחברת בני אדם, וגם הם מתרחקים ממנו, ואין לו אף זכרון ביניהם, כמ"ש ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (קהלת ט' ט"ו), כי הוא ככלי אין חפץ בו מושלך במקום שלא יראוהו, והפך זה העשיר כמ"ש וכל הרע לאיש מתן (משלי י"ט ו'), א"כ היות הדבר מתואר שהוא במוקצה ונבדל ומוזר במקום, פעמים יהיה לפחיתותו וגריעותו וכ"ז ראוי ונכון. (יב) כן ירבה – אמר א"ע כימים אשר לא עונה, ולמה זה, והנה הכ"ף אשר במלת כן יתכן להיותה לקרוב כמו כ"ף כאשר, והטעם כי בהיותם מפליגים בענוי, הוא מפליג ברבוי, הפך מה שיחשבו הם, ואם עכ"פ נרצה שיהיה לדמיון, יהיה ההדמות בזה בסוג ההפלגה. (יג) בפרך – ענינו בתכלית ההבדל לרע מכל שאר עבריות שיהיו, וכן טעם לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כ"ה נ"ג), ומזה נקרא היריעה המבדלת פרוכת (שמות כ"ו ל"א) כי אין כל יריעה פרוכת רק המיוחדת להבדיל, כמ"ש והבדילה הפרוכת (שמות כ"ו ל"ג), ולכן לאמר פרוכים, וכן כל השמוש נכון ונכון. (יד) ובלבנים – לא אשית לב לנבואות המפרשים שאינם נביאים, כי אע"פ שלא נאמר לבן כי אם לבנה, ולא נאמר בכורה כמו בכור. ודע כמו שקדם לנו כי אחר שאין לנו כללי לשון העברי, לא נוכל לגזור דבר באלו הענינים, אבל כל שכן שמה שההקש נותן ומחיב, שנכון לומר כל המשקלים והגזרות שכמותם נמצאו בלשון ומה המונע מלומר לבן על משקל אבן, וכן לא אשמר אני מכל זה והדומה לו, ובכלל כל מה שההקש נותן, כל שכן שבדברי רבותינו במשניות וזולתם נמצא כמה לשונות עברי לא שערום ולא נדע מקומם, ומה מאד הפליג החכם המורה בפרושו במשניות זרעים עד אמרו תרם ויתרום, אשר ידוע כי אבן גאנח האריך בפתיחת הרקמה ע"ז, והחכם המורה אמר מה שהוא האמת שאין בו ספק, והוא כי אותן הדורות ידעו מלשון העברי הרבה ממה שנדע אנחנו, ולכן ידעו כי בעברי נמצא שורש אחד הוא תרם כמו שנמצא רום ודי בזה. וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים כי רוב כותליהם מלבנים, כי האבן בלתי נמצאת במצרים כי אם מעט. ובכל עבודה בשדה – ידוע. את כל עבודתם – סוג כולל. אשר עבדו בהם בפרך – הטעם היה בפרך, כי כבר קדם לנו כי מלות המציאות יתכן היותם בכח, ואמנם ההבדל בין אמרנו עובד ובין עובד בו, הוא כהבדל בין נושה ובין נושה בו, וכבר קדם לנו זה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 1:11-14רלב״ג שמות ביאור המילות א׳:י״א-י״ד

(יא) שרי מסים – שרים שהיו מכריחים אותם לתת מס למלך. למען ענֹתו בסבלֹתם – למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם. ואחשוב שזה המס היה בתחילת הענין שהיו נותנין דבר קצוב למלך שנה בשנה, או חודש בחודש, או יום ביום — והוא היותר נכון — ואשר לא היה יכול לפרוע המס - היה נפרע המלך ממנו בשיעבוד לו בבנין. ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושים זאת העבודה. ערי מסכנות – הם ערים לשים שם אוצרות המלך. ו'מסכנות' הם אוצרות, ושומר האוצר נקרא 'סוכן'. (יב) ויקֻצו מפני בני ישראל – רוצה לומר שצר למצרים מאד בראותם עוצם פריית ישראל ורבייתם, ושלא הועילה עצתם בזה. (יג) ויעבִדו מצרים – יתכן כמו שכתב החכם אבן עזרא, שכאשר ראה מלך מצרים שלא חסר פריית ישראל ורבייתם מפני המשא שהעמיס עליהם, נתן רשות לשרי המצרים לעבוד בהם בפרך – רוצה לומר שהפליגו להכריחם לעשות יום ביום יותר מהחוק לענותם באופן שימעט זרעם, כי רוב העמל הוא ממעט הזרע בסיבת החולשה שתקרה לחום הטבעי בעבורו. (יד) בעבֹדה קשה – היא עבודה משברת גופו של אדם כמו עבודת השדה ועבודת הבנין. וזה, שכבר יִמָּצְאוּ מהמלאכות שאין בהם עמל רב, כמו מלאכת הצריפה ושאר המלאכות הנוהגות מנהגה, והם בחרו להעבידם באלו המלאכות הקשות. אשר עבדו בהם בפרך – רוצה לומר שלא הספיק להם מה שהיו עובדים בהם בפרך כל עבודתם באופן שלא יוכלו להשלים עבודתם יום יום בזולת עמל רב, אבל מררו את חייהם עם זה בשבחרו להם העבודות הקשות.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 1:11-22רלב״ג שמות ביאור הפרשה א׳:י״א-כ״ב

(יא-כב) והנה היה ענין פרעה בענותו ישראל הולך בהדרגה; כי בראשונה שׂם עליהם מסים הוא לבדו, ואחר כן התיר גם לשריו שיעבידום, וכאשר ראה שכל זה לא הועיל לו ציוה למילדות העבריות להמית הזכרים בהסתר ובהעלם, וכאשר ראה כי לא הועיל לו ציוה להמית הזכרים בפרהסיא. ונכון הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל שכבר ראו אצטגניני פרעה שכבר היה עתיד להולד בן מישראל שינצח פרעה ועמו, ולזה צוה פרעה זאת הצַוָּאָה; ולפי זאת ההנחה הנה לא היתה זאת הגזרה כי אם סביב הזמן שנולד משה בו — כאילו תאמר בשנה ההיא או בחדש ההוא או ביום ההוא; וזה, שאם היתה זאת הגזרה מעת הִוָּלֵד משה עד צאת בני ישראל ממצרים - לא היו נשארים בישראל כי אם מתי מעט, והיה לכל אחד מהם יותר משמונים שנה, כי משה היה בן שמונים שנה בעומדו לפני פרעה.

Abarbanel Shemot 1אברבנאל שמות א׳

אבל לא עשו להם הענויים כלם יחד אלא זה אח"ז כי בראשונה נאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ר"ל שקבעו להם מסים וארנונית שיפרעו להם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו והניחו שרים על המסים ההמה שהיו גובים אותם מהם ובזה היו מענים אותם בסבלותם. ובמדרש דרשו למען ענותו בסבלותם למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. אחרי כן הכבידו את עולם כמו שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס והמפרשים כתבו שערי מסכנות הן היו אוצרות למלך והדעת נותן שמן העת אשר יעץ יוסף לפרעה לקבוץ האוכל ולשומרו לשני הרעב נשאר החק במצרים שהמלך ישמור תמיד בכל שנה חטה הרבה לפקדון לארץ ובעבור שיוסף התחיל בעצה הזאת גזר על זרעו שיעשו הערים ההנה להיות אוצרות למלך לשמירת החטה. וזאת היתה עבודה בגוף שהוא דבר יותר מענה אותו מן המס והגידה התורה כי להיות ענינם מושגח ממנו ית' היתה נראית ההשגחה' בענינם שכאשר יענו אותו כן ירבה ובהיותם רבים היו פורצים גדר ונכנסו בכרמי' ובפרדסי' וגוזלי' מה שימצאו וכן פורצים ממקומו' הדייגים וגוזלים מהם הדגה כמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואי' וגו' שהכל היה בגזל ובפרצה ומפני שהיו פורצים גדר ולא היו המצרים יכולים לשמר מהם מרבוי' לכן ויקוצו מפני בני ישראל כי קצו מפניהם מפני הפרצות שהיו עושי' בארץ ולא אמר א"כ ויקוצו מפני הפחד שהיה להם על העתיד אלא מפני ההיזק שהיו מקבלים כבר מהם בפועל והותרה בזה השאלה הה'. עוד זכר שעשו להם ענוי אחר שכל מצרי שהיה לו עבודה בשדה בנחלת שדה וכרם או בית היה לוקח יהודים ומביאם שמה לעבוד עבודתו כאלו הם עבדיו וזו קשה מכל הראשונות שהיו בני ישראל כדבר הפקר עבדים לכל אדם ועל זה נאמר ויעבידו מצרים את וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ומלת פרך היא עבודה קשה המפרכת את הגוף כמ"ש רש"י ובמדרש אמרו ובכל עבודה בשדה בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן מפריה ורביה וכו'

Sforno Shemot 1:11-14ספורנו שמות א׳:י״א-י״ד

(11) למען ענותו, so that as an alternative they will agree to emigrate from our land. ויבן ערי מסכנות, they volunteered to accept as a form of taxation to build these storage cities for Pharaoh to prove their loyalty to Egypt. (13) ויעבידו, once the Egyptians observed how the Israelites debased themselves by performing menial labour they decided to enslave them. They did this by heaping sin upon sin, thereby defeating their plan and they went from bad to worse. (14) וימררו את חייהם, they ruined their own lives not only by improper deeds, but also by succumbing to alien philosophies. This is described in Ezekiel 20,8 “and they rebelled against Me and did not want to listen to Me. No Man!- the idols of their eyes they did not cast out and the idols of Egypt, they did not forsake.”

(יא) לְמַעַן עַנֹּתוֹ – כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לָצֵאת אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת – וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְמַס לִבְנוֹת אֶת הֶעָרִים. (יג) וַיַּעֲבִדוּ – כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְבַזִּים עַצְמָם לִפְעֻלָּה פְחוּתָה שָׂמוּ אוֹתָם לַעֲבָדִים, וְזֶה כְּפִי מַה שֶּׁהָיוּ מוֹסִיפִים חַטָּאת עַל חַטָּאת (ע"פ ישעיהו ל':א') כֵּן אָבְדָה עֲצָתָם וְיָצְאוּ מֵרָעָה אֶל רָעָה (עפ"י ירמיה ט':ג'). (יד) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם – כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לַחֲטֹא בְּדֵעוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַנָּבִיא בְּאָמְרוֹ "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ':ח'), וְכֵן הָיְתָה יַד צָרֵיהֶם עֲלֵיהֶם הָלוֹךְ וְקָשָׁה.

Or HaChayyim Shemot 1:11-14אור החיים שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) וישימו עליו וגו' – כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז"ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם. עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט. אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב (מ"א ה') ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים ויבן ערי וגומר. (יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'. מה יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזוהר (ח"ב צ"ה.) בפסוק (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע, וב' פרטים אלו רמוזים באומרו לרע לו והוא עצמו שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ. או ירמוז וכן יפרוץ שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים. וכפי פשט הכתוב ירצה כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכחם מהעינוי. וכשראו המצרים כן היו מעבידים אותם בפרך כתרגומו בקשיו. (יד) וימררו את וגו' – אומרו בעבודה קשה פירוש בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפי' במועט, ממנה והוא עבודת חומר ולבנים ועבודת שדה. ואומרו את – כל עבודתם וגו' כי לא תאמר שהרפו ידם מהם משיעור הבנין שקצבו להם מקודם אלא שקצבת עבודה ראשונה במקומה עומדת והוסיפו להם כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החומר והלבנים מוכנים לפניהם הוסיפו עליהם לעשות הכנת החומר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין ולא הקילו מצד זה שיעור עבודה ראשונה אשר עבדו בהם בפרך אלא אתה עמה, וזה מהתחכמות פן ירבה, ואף על פי כן לא הועילו להמעיטם כי נתרבו בני ישראל והספיקו לדבר זה, ואשר על כן ויאמר מלך מצרים וגו' להמית הזכרים.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 1:11הכתב והקבלה שמות א׳:י״א

(יא) שרי מסים – שרים שהיו מכריחים אותם לתת מס למלך. (רלב"ג) למען ענֹתו בסבלֹתם – רוצה לומר למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם. וזה המס היה בתחילת הענין שהיו נותנין דבר קצוב למלך שנה בשנה, או חודש בחודש, או יום ביום ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה נפרע המלך ממנו בשיעבודו אותו לבנין. ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושים עבודה. (רלב"ג)

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 1:13הכתב והקבלה שמות א׳:י״ג

(יג) בפרך. שם פרך הונח לרש"פ על עשיית הפסק והשבתה לדבר אחד כדי להתחיל דבר שני (אונטערברעכונג, דאצווישענקונפט), וטעמו כאן להפסיקו מאותה מלאכה שהוא עוסק בה כדי להתחיל מלאכה אחרת, שהוא מעבודות הקשות, שאין אדם יכול לסבול שיהיה מופסק תמיד ממלאכה שעוסק בה ולא השלימה עדיין כדי לעסוק שוב במלאכה אחרת, והוא לעבד יותר ענוי נפש ממה שיעבוד עבודה כבדה, כי עבודה כבדה מחליש רק את הגוף, והפסקה ממלאכה למלאכה מחליש גם את הנפש, וזהו ענין אמרו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, והיינו ששתים רעות עשו עמהם, כי זה שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים היה מצורף לו שאר עבודתם, כי אעפ"כ שלא היו כבדות הנה היו בפרך, והיינו שתי רעות, עבודה קשה ועבודת פרך ששייך גם בעבודות קלות; ובזה אין צורך למה שנדחקו בפירוש זה הפסוק; ומזה הענין של פרך המורה על הפסקות דבר בשביל דבר אחר, נבנה שם פרכת, להוראת הוילון המפסיק רשות אחד כדי שיתחיל רשות אחר, כמו שיבא מזה לפנינו. בפרך. ובמדרש רבה איתא בפרך שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. נראה שפירשו בפרך מלשון ארמי שענינו הפוך הסדר (פערקעהרטהייט) דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב' י"ב) גברא דמלל מפרכיתא, שמעתי.

Shadal Shemot 1:11-14שד״ל שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) וישימו עליו וגו' – אחר שאמר פרעה הבה נתחכמה לו נראה שהוסיף ג"כ הבה נשימה עליו שרי מסים וכו', והתורה קצרה הענין. שרי מסים – שרים ממונים לגבות המס, והמס הוא לפעמים נתינת דבר מה, ולפעמים עשיית עבודה מה לצורך המלך; ונ"ל כי מס (אעפ"י שלפי הנראה הוא משרש מסס) הוא באמת משרש נשא, וקרוב למליצת וישא משאות {בראשית מ"ג:ל"ד}, ומס קרוב לתרומה, והאנשים הנבחרים לעבודת המלך הם עצמם נקראים מס להיותם מוּרמים מתוך הקהל, וכן ויעל המלך שלמה מס על כל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש וישלחם לבנונה (מלכים א ה':כ"ז). ובני אוהב גר ז"ל היה אומר כי כן בל' איטלקי leva שענין שרשו נשא והרים, נאמר על חלוצי הצבא שהמלך לוקח מן העם. למען ענותו בסבלותם – שמתוך שיהיו משועבדים בעבודת פרך יחלשו כחותם ולא יתרבו כל כך, וגם הנולדים לא יהיו כ"כ בריאים וחזקים. בסבלותם – אין ענינו נשיאת המש(ו)אות ממש על הכתף (כפירוש רד"ק ורמבמ"ן) אלא הושאל לכל עבודה שאדם מעמיס על חברו (כמו בלעז peso, carica), וכן והאיש ירבעם גבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקוד אותו לכל סבל בית יוסף (מלכים א' י"א:כ"ח). ויבן – אפשר שכבר היו הערים האלה, כי שרש בנה נאמר ג"כ על חדוש וחזוק מה שכבר נבנה (רש"י קלער'{יקוס} וראז'{נמילר}). ערי מסכנות – לכנוס בהן תבואות, כמו מכנסות, משרש כנס, כמו מסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר (דהי"ב ל"ב:כ"ח), וערי מסכנות נזכרו בדהי"ב ח':ד', וי"ז י"ב (ראז'{נמילר}). את פיתם – הירודוט מזכיר עיר ששמה Patumos ואומר שהיא קרוב לים סוף (ראז'{נמילר} וגיז'{ניוס}). רעמסס – זו בפת"ח העי"ן; ודעת Jablonski שהיא עיר השמש (Heliopolis) כי re בלשון מצרי הוא שֶמֶש בעברי, messe שָדֶה; והעובר ארחות ימים Iorskal אמר לניעבוהר כי בלכתו מן Cairo לאלכסנדריאה פגע בכפר שהיו קוראים אותו Ramsis, ושקרוב לאותו כפר יש חרבות עיר נושנת (ראז'{נמילר}). ודעת החכם יאסט כי פרעה גזר על ישראל לבנות ולחזק את עיר רעמסס שהיתה מקדם לבני משפחתו, ואולי שם בתוכה אנשי צבא להשגיח על ישראל שלא ימרודו. (יב) וכן יפרץ – שרש פרץ הוא פעל יוצא, וענינו שבירה, כמו יפרצני פרץ על פני פרץ (איוב ט"ז:י"ד), ובפרט הריסת גדר וקיר כמו למה פרצת גדריה (תהלים פ':י"ג), ואח"כ שמשו בו כאילו הוא פועל עומד, ואמרו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ"ח:י"ד) שענינו תהרוס כל גבול ותגבר על כל מונע ותתפשט ימה וקדמה, והושאל על כל דבר המתרבה יותר ממנהגו של עולם, כאילו הוא פורץ הגבול אשר שם לו הטבע, כגון כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב (ברא' ל':ל'), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א':י'), וגם אמרו על האדם שהוא פורץ, והכוונה שנכסיו מתרבים, כמו ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות (ברא' ל':מ"ג), ואולי אמרו ג"כ לשון פריצה על תוספת כח וחוזק וזו דעת המתרגם הארמי שתרגם כן סגן וכן תקפין. ולדעתי אינו זז מענין הרבוי במספר כאילו אמר וכאשר יענו אותו כן היו מתרבים, וכן היה רבויים יוצא מן המנהג הטבעי. (יג) בפרך – וכן ויקרא כ"ה:מ"ג,מ"ו ונ"ג ויחזקאל ל"ד:ד', והוא בל' ארמי לשון שבירה ורצוץ (רשב"ם ורד"ק), והענוי נקרא בלה"ק רצוץ, ואת מי רצותי (שמואל א י"ב:ג'), עשוק ורצוץ (דברים כ"ח:ל"ג) ושלח רצוצים חפשים (ישעיה נ"ח:ו') וירוצצו את ישראל (שופטים י':ח') הרוצצות אביונים (עמוס ד':א'). (יד) בחמר ובלבנים – בעשיית החומר והלבנים, והיא עבודה קשה כי צריך לעמוד אצל כבשן האש. חמר – כמו בראשית י"א:ג'. את כל עבדתם – יש מפרשים מלבד כל עבודתם, והפירוש הזה נכון לפי הטעמים, והנכון כראב"ע כי מלות עבדו בהם כאלו כתובות שתי פעמים – את כל עבודתם אשר עבדו בהם עבדו בהם בפרך. עבד ב... – ענינו העביד, זולתי כשהבי"ת להוראת בעבור, כמו ויעבוד ישראל באשה (הושע י"ב:י"ג) (ראב"ע).

Shadal Shemot 5:4שד״ל שמות ה׳:ד׳

תפריעו – נראין דברי יש מפרשים שהביא רד"ק בשרשים, שהוא ענין רחוק ונזירה לאחור, וממנו לְמַפְרֵעַ. תפריעו את העם ממעשיו – נראה כי בפעם הראשונה הזאת הלכו עם משה גם זקני ישראל, כמצווה למעלה (ג':י"ח); והנה פרעה הבין כי משה ואהרן כבר דברו אל העם את כל דברי ה', והנה אמר להם למה תפריעו את העם ממעשיו, כי באמרכם אליהם כי אלהיהם מבקש מהם שילכו לחוג לכבודו יתחילו להכין עצמם לחג, ותהיינה כל מחשבותם לכך ולא לעבוד עבודת המלך; ואמר לזקני העם לכו לסבלותיכם, והכוונה גם אתם גם העם.

R. S.R. Hirsch Shemot 1:11-14רש״ר הירש שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) שרי מסים – היהודים נחשבו כמקור להכנסה כספית, שהמדינה תוכל לסחוט ממנו רווחים רבים ככל האפשר. הרי סוף כל סוף, הם היו זרים, ממוצא נכרי, אשר יש לגבות מהם כל מחיר על עצם האוויר שהם נושמים. משום כך ניתנו תחת ידי שרי המסים הממונים על האוצר. בסבלתם – ״סבל״ אינו משא המוטל על האדם הנושא אותו כדי לענותו בלבד; אלא כדי לשאת אותו ולהשגיח עליו. הביטוי עצמו אינו רומז לכוונה רעה. ״סבל״ קרוב ל״ספל״, כלי קיבול. נמצא שבפסוק הזה, מציין ״סבלות״ את המשאות שהוטלו משום שראו בהם צורך לטובת המדינה, אך מטרתם האמיתית הייתה ״למען ענתו״: אין להרשות ליהודים להיות בבטחון עצמי רב מדי; משום כך יש למצוא דרכים כיצד לרודפם, כביכול בשם חוק המדינה. ערי מסכנות – ״מסכנות״ – מ״סכן״ (עיין פירוש, בראשית יט, ד–ה) – הם סידורים הנעשים כדי לספק את הנדרש במצבי חירום העלולים להיווצר: ערי אוצרות. האם היה צורך בערי האוצרות האלה כדי לאצור את מס היבול שהנהיג יוסף לטובת הארץ (עיין בראשית מז, כד–כו), על מנת לספק בר בשנות מחסור ורעב (״מסכנות״)? אם כך, הרי שכפיית היהודים לבניית ערים אלה הייתה כרוכה בלעג מר כפול ומכופל. בניית עיר דורשת אומנויות רבות ושונות, ועל היהודים היה לספק את כולן. הבניינים עצמם נבנו מטעם המדינה, ״לפרעה״. (יב) וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו – מס העבודה לא השיג את מבוקשו. ככל שהמצרים ניסו להחליש את היהודים, ״כן ירבה וכן יפרץ״, עד ש״ויקצו״ – נמאס למצרים; לא ״נמאס מהיהודים״, כפי שהיה אומר אדם אנטישמי, אלא נמאס מהכל, משום שנראה כאילו היהודים נמצאים בכל מקום (״ויקצו״ מוטעם בזקף גדול, המפריד את התיבה מהבאה אחריה). כל הדברים שהמצרים היו רגילים ליהנות מהם איבדו את ערכם בעיניהם, כיון שהיהודים היו בכל מקום, עירבו את עצמם בכל דבר, ולא היה ניתן להשאירם בחוץ. כפי שמפרש הילקוט את ״ותמלא הארץ אתם״ (לעיל פסוק ז): ״שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם״. ״כשהלכו המצרים לתיאטרון, הוא היה מלא יהודים; ואם הלכו לקרקס, שוב היה מלא יהודים״. (יג) ויעבדו – עתה הגיעה ההנהגה האכזרית לשלב שני. עד כה, הוטלו עליהם משאות, כעל ״זרים״, על ידי גזירות רשמיות לפי חוק המדינה. אולם עתה הוכרזו כעבדים; בעקבות הגרות באה העבדות. בפרך – הצורה היחידה הנוספת בה נמצא שורש ״פרך״ בתנ״ך היא: ״פָּרֹכֶת״. נראה ש״פרך״ מציין ״הפרדה״. כדרך שהפרוכת הפרידה את קודש הקדשים מן ההיכל, כך הפרידו המצרים את היהודים משאר אזרחי המדינה, על ידי הפיכתם לעבדים נטולי זכויות אזרח. הם העמידו ״מחיצה״, כביכול, לבודד את היהודים. הוכרז על היהודים שהם שפלים מבני אדם, וממילא נבע מכך שנהגו כלפיהם ביד קשה ואכזרית. בתלמוד מציין ״פרך״ התפוררות – ״נפרך בצפורן״ (עיין חולין מו:). לפי זה, פירוש פסוקנו יהיה כך: המצרים דנו את היהודים לעבדות, בכל כובד משקלה של יד קשה מפוררת ומוחצת. (יד) וימררו – ה״מסים״ הראשונים נדרשו מהם בתור אזרחי המדינה; הם החזיקו עדיין בזכויותיהם, אך היה עליהם לשלם מס־עבודה מיוחד עבור זכות האזרחות, או אם תמצי לומר, עבור הזכות להיות מוגנים. אולם האזרחים המצריים הפשוטים לא הורשו עדיין לצוות עליהם ככל העולה על רוחם. בשלב הבא נשללו זכויותיהם, והם הושפלו בעיני העם המצרי על ידי הפיכתם לעבדים, יצורים שאינם מוגנים על ידי החוק. לא נאמר (בפסוק יג) ״ויעבד פרעה״, אלא ״ויעבדו מצרים״ – כלל העם המצרי הורשה עכשיו לנהוג בהם כעבדים. עתה נוסף שלב שלישי: ״וימררו״ וגו׳. יכול אדם להיות עבד שכופים עליו לעבוד עבודה קשה, ובכל זאת לא להיות מופקר להתעללות לשמה. העבודה המוטלת עליו עלולה להיות קשה, אך עדיין מתאימה לכוחו ויכולתו. אך כאן – אם נפרש ש״פרך״ מציין יד קשה שכוונתה למחוץ את העבד ולשבור את כוחו – סוּפָּר לנו, שהמצרים מררו את חיי היהודים במידה כפולה: הם הטילו בכוונה על כל עבד עבודה שאינה מתאימה ליכולותיו, כדי ״לפרך״, היינו ״למחוץ״ את כחם בעבודה. בנוסף על יד קשה מרושעת זו, אשר מנעה מהעבד העובד הנאה מכל עבודה שהיא, הם מררו את חיי היהודים בעינויים מתוחכמים. כך התקיימו כל שלושת השלבים – גרות, עבדות, ועינוי – אשר נאמרו לאברהם במחזה (בראשית טו, יג). מאוחר יותר, שבים השלושה ומוצאים את ביטויים בלשונות של גאולה, המבהירים את משמעות היציאה ממצרים; וכן בהלכות חמץ, הנותנות דוגמא לתנאי העבדות במצרים: איסור אכילה, הנאה, ובל יראה וכו׳ (עיין פירוש להלן ו, ו; יב, יט–כ).

Netziv Shemot 1:11-14נצי״ב שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) שרי מסים – אילו היה הפירוש מלשון 'מס' לחוד היה ראוי לכתוב "מסים" בפת"ח. אלא נכלל בזה עוד שורש אחד כתרגום אונקלוס "שלטונין מבאישין", והוא משורש "כמסוס נוסס" (ישעיה י,יח). ועיין ספר דברים (ד,לד. כט,ב). ואולם אם מזה השורש לבד הוא, היה לכתוב 'שרים ממסים', מבנין פיעל, וגם למה בא בלשון רבים. אלא נכלל בזה התיבה שני שרשים כמו שכתבתי כמה פעמים, שאמר פרעה שיעשו שרים לעשות איזה מס עליהם, והשרים האלה יהיו רשעים ומענים במכוון, לא רק כדי לגבות המס, אלא כדי "למען ענותו בסבלותם", ובזה ימס כחם. ויבן ערי וגו' – זה היה המס, ולא היה בזה בעצם רע כל כך, אבל היה בעינוי בעלילות ובהכאה. (יב) כן ירבה – אנשי חיל. וכן יפרוץ – בכח גבורתם. {וכן יפרוץ – האי "וכן" מיותר, ומה מקרא חסר 'כן ירבה ויפרוץ'. אלא באשר שחשו על שני דברים "פן ירבה, ונוסף על שונאינו" ומסתמא נדמה להם כי ישראל הולכים נגד הנהגת המדינה, לשתי חששות אלו יעצו לענות, וממילא לא ירבו וגם לא יעיזו לילך נגדם. ואמר הכתוב כי בשביל זה רבו, וגם פרצו חוקי המדינה כי ההכרח אלצם לכך, כי אין אדם יכול לעמוד על זה הדרך.} ויקוצו מפני בני ישראל – עוד היו מקצים חייהם, שראו החשובים שבהם אנשים גדולי הערך, והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים. וכן הפירוש בספר במדבר ריש פ' בלק. {וגם זה להיפך ממה שהיה בראשונה ששמחו בחכמת ישראל, כמו שכתבתי בספר בראשית (מט,טז), אבל כשרצה ה' היטה דעתם לשנאה עבור חכמתם והשתדלו להקטין דעתם ע"י דירה דחוקה, כמבואר להלן (ג,ז. ג,יט) ובספר דברים פרשת ביכורים (כו,ז) "ואת לחצנו" — זה הדחק, עיי"ש.} (יג) את בני ישראל בפרך – נתכוונו להעביד את החשובים שבישראל בעבודה, וזה היה מפרך את גופם שלא ניסו בעבודה כלל, וגם היה משפיל נפשם וכבודם. (יד) {וימררו את חייהם וגו' – אחר שהחלו להשתעבד בגדולי וחשובי הערך באיזו עבודה, הוסיפו עוד למרר חייהם בעבודות נמבזות וקשות, כמו "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", שהם עבודת האיכרים ולא נעשו כלל ע"י גדולי הערך. {את כל עבודתם וגו' – איזו עבודה שעשו בהם לא היתה כפי הראוי לאותה עבודה אפילו להדיוטים, אלא רק "בפרך" — דאפילו הדיוטים שהעבודה טובה להם מ"מ היתה אופן עבודתם מפרך גופם ודעתם. {וכל זה היה כדי להמעיט שכלם וכחם הפנימי, כמו שכתבתי להלן (ג,ז). ועתה ביקש עצה להמעיט את האנשים לגמרי, על כן "ויאמר וגו'".}

R. David Zvi Hoffmann Shemot 1:11-14ר׳ דוד צבי הופמן שמות א׳:י״א-י״ד

(יא) האמצעי הראשון להשגת המטרה היה – להחליש את העם על ידי עבודה קשה ולמנוע בדרך זו את התרבותו, תוך כדי הצגת הדברים כבנייה חיונית שלביצוע שכמותה היו רגילים לגייס את נתיני מלך מצרים, וכפי שנעשה, למשל, לגבי בניית הפירמידות. ערי מסכנות – כלומר ערים מבוצרות לאחסון מצרכי מזון; השוה דברי הימים-ב יז, יב; לב, כח. פתם – בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים-ערביים מקום זה עם פאיום (סעדיה הפיתומי). רעמסס – פעם זיהו עיר זו עם אבו-ביישיב, היא תל-אל-מסח'וטה של היום. (יב) וכאשר... כן – כמידת העינוי, כן היתה מידת הריבוי – יחסית. לעינוי היתה תוצאה הפוכה מזו שלה נתכוונו המצרים. יפרץ – בהתאם אל "ותמלא הארץ אתם" שנאמר למעלה פסוק ז. ויקצו – מציין את הפחד המבהיל שמרגישים מפני כוח מיסתורי, שמולו עומדים אין-אונים, באין אמצעי-התגוננות מפניו. השוה במדבר כב, ג. (יג) אין פסוקים אלה באים לחזור על מה שכבר סופר בפסוק יא, אבל הם באים להודיע את ההחרפה ההדרגתית של העינוי שנהגו המצרים בשל חוסר היעילות אשר בשלב הקודם. תחילה הועסקו בבניית ערים, בנייה שכביכול נחוצה היתה לטובת הציבור, והיא הוטלה על בני ישראל דווקא, אך עם זאת ביקשו המצרים כנראה לקיים את הרושם שאין כאן משום עינוי, ועל כן לא הטילו על בני ישראל עבודות שמעל לכוחם, עבודות שכל תכליתן אינה אלא בעינוי עצמו. אך לאחר מכן זנחו התחשבויות אלה והראו בגלוי, שאכן הכוונה לעינוי לשמו ולשם המעטת העם, כפי שגם מראה גזירת המתת הבנים, שעליה מסופר בפסוקים הבאים. בפרך – מן הכלדאית, פר"ך – לשַׁבֵּר. (יד) בחמר ובלבנים – בעצמם היו צריכים להכין חומר ולבנים לבניינים שהקימו. וכל-עבודה בשדה – את אדמותיהם של שדות מצרים היה צריך להשקות בידיים; השוה דברים יא, י. את כל וגו' – הרי זו יחסת-את החוזרת אל הנשוא "וימררו" שבתחילת הפסוק. בציור-קבר שנמצא בחורבותיה של Theben מתוארים פועלים לא-מצריים העוסקים בהכנת לבנים, כששני נוגשים מצריים מצוידים במקלות עומדים עליהם.