EN/HEע/E

Why Couldn't David Build the Beit HaMikdash?

Sources

Devarim 12:5-12דברים י״ב:ה׳-י״ב

(5) But unto the place which the Lord your God shall choose out of all your tribes to put His name there, even unto His habitation shall ye seek, and thither thou shalt come; (6) and thither ye shall bring your burnt-offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the offering of your hand, and your vows, and your freewill-offerings, and the firstlings of your herd and of your flock; (7) and there ye shall eat before the Lord your God, and ye shall rejoice in all that ye put your hand unto, ye and your households, wherein the Lord thy God hath blessed thee. (8) Ye shall not do after all that we do here this day, every man whatsoever is right in his own eyes; (9) for ye are not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God giveth thee. (10) But when ye go over the Jordan, and dwell in the land which the Lord your God causeth you to inherit, and He giveth you rest from all your enemies round about, so that ye dwell in safety; (11) then it shall come to pass that the place which the Lord your God shall choose to cause His name to dwell there, thither shall ye bring all that I command you: your burnt-offerings, and your sacrifices, your tithes, and the offering of your hand, and all your choice vows which ye vow unto the Lord. (12) And ye shall rejoice before the Lord your God, ye, and your sons, and your daughters, and your men-servants, and your maid-servants, and the Levite that is within your gates, forasmuch as he hath no portion nor inheritance with you.

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ. (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַי"י. (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

Shemuel I 22:7-19שמואל א׳ כ״ב:ז׳-י״ט

(7) And Saul said unto his servants that stood about him: 'Hear now, ye Benjamites; will the son of Jesse give every one of you fields and vineyards, will he make you all captains of thousands and captains of hundreds; (8) that all of you have conspired against me, and there was none that disclosed it to me when my son made a league with the son of Jesse, and there is none of you that is sorry for me, or discloseth unto me that my son hath stirred up my servant against me, to lie in wait, as at this day?' (9) Then answered Doeg the Edomite, who was set over the servants of Saul, and said: 'I saw the son of Jesse coming to Nob, to Ahimelech the son of Ahitub. (10) And he inquired of the Lord for him, and gave him victuals, and gave him the sword of Goliath the Philistine.' (11) Then the king sent to call Ahimelech the priest, the son of Ahitub, and all his father's house, the priests that were in Nob; and they came all of them to the king. (12) And Saulsaid: 'Hear now, thou son of Ahitub.' And he answered: 'Here I am, my lord.' (13) And Saul said unto him: 'Why have ye conspired against me, thou and the son of Jesse, in that thou hast given him bread, and a sword, and hast inquired of God for him, that he should rise against me, to lie in wait, as at this day?' (14) Then Ahimelech answered the king, and said: 'And who among all thy servants is so trusted as David, who is the king's son-in-law, and giveth heed unto thy bidding, and is honourable in thy house? (15) Have I to-day begun to inquire of God for him? be it far from me; let not the king impute any thing unto his servant, nor to all the house of my father; for thy servant knoweth nothing of all this, less or more.' (16) And the king said: 'Thou shalt surely die, Ahimelech, thou, and all thy father's house.' (17) And the king said unto the guard that stood about him: 'Turn, and slay the priests of the Lord; because their hand also is with David, and because they knew that he fled, and did not disclose it to me.' But the servants of the king would not put forth their hand to fall upon the priests of the Lord. (18) And the king said to Doeg: 'Turn thou, and fall upon the priests.' And Doeg the Edomite turned, and he fell upon the priests, and he slew on that day fourscore and five persons that did wear a linen ephod. (19) And Nob, the city of the priests, smote he with the edge of the sword, both men and women, children and sucklings, and oxen and asses and sheep, with the edge of the sword.

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. (ח) כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אׇזְנִי בִּכְרׇת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אׇזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. (ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. (י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּי"י וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גׇּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ. (יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ. (יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. (יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכׇל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. (טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי [לִשְׁאָל] (לשאול) לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכׇל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכׇל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. (טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכׇל בֵּית אָבִיךָ. (יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י"י כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת [אָזְנִי] (אזנו) וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י"י. (יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [לְדוֹאֵג] (לדויג) סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב [דּוֹאֵג] (דויג) הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. (יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב.

Shemuel I 27:7-12שמואל א׳ כ״ז:ז׳-י״ב

(7) And the number of the days that David dwelt in the country of the Philistines was a full year and four months. (8) And David and his men went up, and made a raid upon the Geshurites, and the Gizrites, and the Amalekites; for those were the inhabitants of the land, who were of old, as thou goest to Shur, even unto the land of Egypt. (9) And David smote the land, and left neither man nor woman alive, and took away the sheep, and the oxen, and the asses, and the camels, and the apparel. And he returned, and came to Achish. (10) And Achish said: 'Whither have ye made a raid to-day?' And David said: 'Against the South of Judah, and against the South of the Jerahmeelites, and against the South of the Kenites.' (11) And David left neither man nor woman alive, to bring them to Gath, saying: 'Lest they should tell on us, saying: So did David, and so hath been his manner all the while he hath dwelt in the country of the Philistines.' (12) And Achish believed David, saying: 'He hath made his people Israel utterly to abhor him; therefore he shall be my servant for ever.'

(ז) וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. (ח) וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי [וְהַגִּזְרִי] (והגרזי) וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשׇׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ. (י) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי. (יא) וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. (יב) וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם.

Shemuel II 7שמואל ב׳ ז׳

(1) And it came to pass, when the king dwelt in his house, and the Lord had given him rest from all his enemies round about, (2) that the king said unto Nathan the prophet: 'See now, I dwell in a house of cedar, but the ark of God dwelleth within curtains.' (3) And Nathan said to the king: 'Go, do all that is in thy heart; for the Lord is with thee.' (4) And it came to pass the same night, that the word of the Lord came unto Nathan, saying: (5) 'Go and tell My servant David: Thus saith the Lord: Shalt thou build Me a house for Me to dwell in? (6) for I have not dwelt in a house since the day that I brought up the children of Israel out of Egypt, even to this day, but have walked in a tent and in a tabernacle. (7) In all places wherein I have walked among all the children of Israel, spoke I a word with any of the tribes of Israel, whom I commanded to feed My people Israel, saying: Why have ye not built Me a house of cedar? (8) Now therefore thus shalt thou say unto My servant David: Thus saith the Lord of hosts: I took thee from the sheepcote, from following the sheep, that thou shouldest be prince over My people, over Israel. (9) And I havebeen with thee whithersoever thou didst go, and have cut off all thine enemies from before thee; and I will make thee a great name, like unto the name of the great ones that are in the earth. (10) And I will appoint a place for My people Israel, and will plant them, that they may dwell in their own place, and be disquieted no more; neither shall the children of wickedness afflict them any more, as at the first, (11) even from the day that I commanded judges to be over My people Israel; and I will cause thee to rest from all thine enemies. Moreover the Lord telleth thee that the Lord will make thee a house. (12) When thy days are fulfilled, and thou shalt sleep with thy fathers, I will set up thy seed after thee, that shall proceed out of thy body, and I will establish his kingdom. (13) He shall build a house for My name, and I will establish the throne of his kingdom for ever. (14) I will be to him for a father, and he shall be to Me for a son; if he commit iniquity, I will chasten him with the rod of men, and with the stripes of the children of men; (15) but My mercy shall not depart from him, as I took it from Saul, whom I put away before thee. (16) And thy house and thy kingdom shall be made sure for ever before thee; thy throne shall be established for ever.' (17) According to all these words, and according to all this vision, so did Nathan speak unto David. (18) Then David the king went in, and sat before the Lord; and he said: 'Who am I, O Lord God, and what is my house, that Thou hast brought me thus far? (19) And this was yet a small thing in Thine eyes, O Lord God; but Thou hast spoken also of Thy servant's house for a great while to come; and this too after the manner of great men, O Lord God. (20) And what can David say more unto Thee? for Thou knowest Thy servant, O Lord God. (21) For Thy word's sake, and according to Thine own heart, hast Thou wrought all this greatness, to make Thy servant know it. (22) Therefore Thou art great, O Lord God; for there is none like Thee, neither is there any God beside Thee, according to all that we have heard with our ears. (23) And who is like Thy people, like Israel, a nation one in the earth, whom God went to redeem unto Himself for a people, and to make Him a name, and to do for Thy land great things and tremendous, even for you, [in driving out] from before Thy people, whom Thou didst redeem to Thee out of Egypt, the nations and their gods? (24) And Thou didst establish to Thyself Thy people Israel to be a people unto Thee for ever; and Thou, Lord, becamest their God. (25) And now, O Lord God, the word that Thou hast spoken concerning Thy servant, and concerning his house, confirm Thou it for ever, and do as Thou hast spoken. (26) And let Thy name be magnified for ever, that it may be said: The Lord of hosts is God over Israel; and the house of Thy servant David shall be established before Thee. (27) For Thou, O Lord of hosts, the God of Israel, hast revealed to Thy servant, saying: I will build thee a house; therefore hath Thy servant taken heart to pray this prayer unto Thee. (28) And now, O Lord God, Thou alone art God, and Thy words are truth, and Thou hast promised this good thing unto Thy servant; (29) now therefore let it please Thee to bless the house of Thy servant, that it may continue for ever before Thee; for Thou, O Lord God, hast spoken it; and through Thy blessing let the house of Thy servant be blessed for ever.'

(א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַי"י הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכׇּל אֹיְבָיו. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי י"י עִמָּךְ. (ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר י"י אֶל נָתָן לֵאמֹר. (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י"י הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים. (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ י"י כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ י"י. (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד. (יח) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי י"י וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם. (יט) וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (כ) וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (כא) בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כׇּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ. (כב) עַל כֵּן גָּדַלְתָּ י"י אֱלֹהִים כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאׇזְנֵינוּ. (כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו. (כד) וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה י"י הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים. (כה) וְעַתָּה י"י אֱלֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (כו) וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר י"י צְבָאוֹת אֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ. (כז) כִּי אַתָּה י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת. (כח) וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת. (כט) וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם.

Shemuel II 11שמואל ב׳ י״א

(1) And it came to pass, at the return of the year, at the time when kings go out to battle, that David sent Joab, and his servants with him, and all Israel; and they destroyed the children of Ammon, and besieged Rabbah. But David tarried at Jerusalem. (2) And it came to pass at eventide, that David arose from off his bed, and walked upon the roof of the king's house; and from the roof he saw a woman bathing; and the woman was very beautiful to look upon. (3) And David sent and inquired after the woman. And one said: 'Is not this Bath-sheba, the daughter of Eliam, the wife of Uriah the Hittite?' (4) And David sent messengers, and took her; and she came in unto him, and he lay with her; for she was purified from her uncleanness; and she returned unto her house. (5) And the woman conceived; and she sent and told David, and said: 'I am with child.' (6) And David sent to Joab[, saying]: 'Send me Uriah the Hittite.' And Joab sent Uriah to David. (7) And when Uriah was come unto him, David asked of him how Joab did, and how the people fared, and how the war prospered. (8) And David said to Uriah: 'Go down to thy house, and wash thy feet.' And Uriah departed out of the king's house, and there followed him a mess of food from the king. (9) But Uriah slept at the door of the king's house with all the servants of his lord, and went not down to his house. (10) And when they had told David, saying: 'Uriah went not down unto his house', David said unto Uriah: 'Art thou not come from a journey? wherefore didst thou not go down unto thy house?' (11) And Uriah said unto David: 'The ark, and Israel, and Judah, abide in booths; and my lord Joab, and the servantsof my lord, are encamped in the open field; shall I then go into my house, to eat and to drink, and to lie with my wife? as thou livest, and as thy soul liveth, I will not do this thing.' (12) And David said to Uriah: 'Tarry here to-day also, and tomorrow I will let thee depart.' So Uriah abode in Jerusalem that day, and the morrow. (13) And when David had called him, he did eat and drink before him; and he made him drunk; and at even he went out to lie on his bed with the servants of his lord, but went not down to his house. (14) And it came to pass in the morning, that David wrote a letter to Joab, and sent it by the hand of Uriah. (15) And he wrote in the letter, saying: 'Set ye Uriah in the forefront of the hottest battle, and retire ye from him, that he may be smitten, and die.' (16) And it came to pass, when Joab kept watch upon the city, that he assigned Uriah unto the place where he knew that valiant men were. (17) And the men of the city went out, and fought with Joab; and there fell some of the people, even of the servants of David; and Uriah the Hittite died also. (18) Then Joab sent and told David all the things concerning the war; (19) and he charged the messenger, saying: 'When thou hast made an end of telling all the things concerning the war unto the king, (20) it shall be that, if the king's wrath arise, and he say unto thee: Wherefore went ye so nigh unto the city to fight? knew ye not that they would shoot from the wall? (21) who smote Abimelech the son of Jerubbesheth? did not a woman cast an upper millstone upon him from the wall, that he died at Thebez? why went ye so nigh the wall? then shalt thou say: Thy servant Uriah the Hittite is dead also.' (22) So the messenger went, and came and told David all that Joab had sent him for. (23) And the messenger said unto David: 'The men prevailed against us, and came out unto us into the field, and we were upon them even unto the entrance of the gate. (24) And the shooters shot at thy servants from off the wall; and some of the king's servants are dead, and thy servant Uriah the Hittite is dead also.' (25) Then David said unto the messenger: 'Thus shalt thou say unto Joab: Let not this thing displease thee, for the sword devoureth in one manner or another; make thy battle more strong against the city, and overthrow it; and encourage thou him.' (26) And when the wife of Uriah heard that Uriah her husband was dead, she made lamentation for her husband. (27) And when the mourning was past, David sent and took her home to his house, and she became his wife, and bore him a son. But the thing that David had done displeased the Lord.

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקׇם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשׇׁב אֶל בֵּיתָהּ. (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי. (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ. (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַ‍ִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמׇת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. (יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כׇּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. (כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ. (כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי י"י.

Melakhim I 5:16-19מלכים א׳ ה׳:ט״ז-י״ט

(16) And Solomon sent to Hiram, saying: (17) 'Thou knowest how that David my father could not build a house for the name of the Lord his God for the wars which were about him on every side, until the Lord put them under the soles of my feet. (18) But now the Lord my God hath given me rest on every side; there is neither adversary, nor evil occurrence. (19) And, behold, I purpose to build a house for the name of the Lord my God, as the Lord spoke unto David my father, saying: Thy son, whom I will set upon thy throne in thy room, he shall build the house for My name.

(טז) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם י"י אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת י"י אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת [רַגְלָי] (רגלו). (יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ י"י אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. (יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם י"י אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי.

Melakhim I 8:41-43מלכים א׳ ח׳:מ״א-מ״ג

(41) Moreover concerning the stranger that is not of Thy people Israel, when he shall come out of a far country for Thy name's sake— (42) for they shall hear of Thy great name, and of Thy mighty hand, and of Thine outstretched arm—when he shall come and pray toward this house; (43) hear Thou in heaven Thy dwelling-place, and do according to all that the stranger calleth to Thee for; that all the peoples of the earth may know Thy name, to fear Thee, as doth Thy people Israel, and that they may know that Thy name is called upon this house which I have built.

(מא) וְגַם אֶל הַנׇּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. (מב) כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. (מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנׇּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

Yeshayahu 56:7ישעיהו נ״ו:ז׳

Even them will I bring to My holy mountain, And make them joyful in My house of prayer; Their burnt-offerings and their sacrifices Shall be acceptable upon Mine altar; For My house shall be called A house of prayer for all peoples.

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל הָעַמִּים.

Divrei HaYamim I 22:7-10דברי הימים א׳ כ״ב:ז׳-י׳

(7) And David said to Solomon: 'My son, as for me, it was in my heart to build a house unto the name of the Lord my God. (8) But the word of the Lord came to me, saying: Thou hast shed blood abundantly, and hast made great wars; thou shalt not build a house unto My name, because thou hast shed much blood upon the earth in My sight. (9) Behold, a son shall be born to thee, who shall be a man of rest; and I will give him rest from all his enemies round about; for his name shall be Solomon, and I will give peace and quietness unto Israel in his days. (10) He shall build a house for My name; and he shall be to Me for a son, and I will be to him for a father; and I will establish the throne of his kingdom over Israel for ever.

(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה [בְּנִי] (בנו) אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם י"י אֱלֹהָי. (ח) וַיְהִי עָלַי דְּבַר י"י לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. (ט) הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. (י) הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.

Divrei HaYamim I 28:2-3דברי הימים א׳ כ״ח:ב׳-ג׳

(2) Then David the king stood up upon his feet, and said: 'Hear me, my brethren, and my people; as for me, it was in my heart to build a house of rest for the ark of the covenant of the Lord, and for the footstool of our God; and I had made ready for the building. (3) But God said unto me: Thou shalt not build a house for My name, because thou art a man of war, and hast shed blood.

(ב) וַיָּקׇם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית י"י וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת. (ג) וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ.

Josephus Antiquities of the Jews 7 4:4יוספוס קדמוניות היהודים ז ד׳:ד׳

Now when the king saw that his affairs grew better almost every day, by the will of God, he thought he should offend him, if, while he himself continued in houses made of cedar, such as were of a great height, and had the most curious works of architecture in them, he should overlook the ark while it was laid in a tabernacle, and was desirous to build a temple to God, as Moses had predicted such a temple should be built. And when he had discoursed with Nathan the prophet about these things, and had been encouraged by him to do whatsoever he had a mind to do, as having God with him, and his helper in all things, he was thereupon the more ready to set about that building. But God appeared to Nathan that very night, and commanded him to say to David, that he took his purpose and his desires kindly, since nobody had before now taken it into their head to build him a temple, although upon his having such a notion he would not permit him to build him that temple, because he had made many wars, and was defiled with the slaughter of his enemies; that, however, after his death, in his old age, and when he had lived a long life, there should be a temple built by a son of his, who should take the kingdom after him, and should be called Solomon, whom he promised to provide for, as a father provides for his son, by preserving the kingdom for his son's posterity, and delivering it to them; but that he would still punish him, if he sinned, with diseases and barrenness of land. When David understood this from the prophet, and was overjoyful at this knowledge of the sure continuance of the dominion to his posterity, and that his house should be splendid, and very famous, he came to the ark, and fell down on his face, and began to adore God, and to return thanks to him for all his benefits, as well for those that he had already bestowed upon him in raising him from a low state, and from the employment of a shepherd, to so great dignity of dominion and glory; as for those also which he had promised to his posterity; and besides, for that providence which he had exercised over the Hebrews in procuring them the liberty they enjoyed. And when he had said thus, and had sung a hymn of praise to God, he went his way.

Sifre Devarim 11:24ספרי דברים י״א:כ״ד

Piska 51 "Every place where the soles of your feet tread will be yours": If (the purpose of this is) to teach about the boundaries of Eretz Yisrael, this is already written, viz. (Ibid.) "From the desert and the Levanon, from the river, the river Yerath, until the western sea shall be your border." What, then, is the intent of "where the soles of your feet tread"? He told them: Every place that you conquer, aside from these (specified) places shall be yours. — But perhaps this gives them license to conquer outside Eretz Yisrael before they have conquered Eretz Yisrael proper! It is, therefore, (first) written "and you will inherit nations greater and mightier than you," and (only) afterwards "Every place where the soles of your feet tread shall be yours" — that Eretz Yisrael not be polluted with their idolatries while you are (busy) conquering outside of it. But, after you conquer Eretz Yisrael, you are permitted to conquer outside of it. After they conquer outside of Eretz Yisrael, whence is it derived that mitzvoth obtain there? It follows thus: It is written here (in respect to the land outside of Eretz Yisrael proper) "shall be" (viz. "shall be your border). Just as there, mitzvoth obtain, so, here, mitzvoth obtain. And if you would ask: How is it that David conquered Aram Naharayim and Aram Tzovah and mitzvoth do not obtain there? They said: David did not act in accordance with the Torah. The Torah said: After you conquer Eretz Yisrael, you are permitted to conquer outside of it. He did not do so, but he turned back and conquered Aram Naharayim and Aram Tzovah, not having driven out the Yevussi, who were close to Jerusalem. The Holy One Blessed be He said to him: If you did not drive out those close to your palace, how could you turn back and conquer Aram Naharayim and Aram Tzovah! Those (lands) that they conquered outside of Eretz Yisrael — Whence is it derived that those opposite them (that they conquered) in the west are theirs? From (Devarim 11:24) "From the desert and the Levanon, from the river, the river Perath, until the western sea shall be your border." "From the desert"; but the desert (itself) is not your border. But if you conquered (outside of Eretz Yisrael) near the desert, then the desert itself is your border. " from the river"; but the river (itself) is not your border. But if you conquered (outside of Eretz Yisrael) near the river, then the river itself is your border. "until the western sea"; but the sea (itself) is not your border. But if you conquered (outside of Eretz Yisrael near the sea), then the sea itself is your border. And thus is it written (Bamidbar 34:6) "And (what is) the western border? The Great Sea (the Mediterranean) and the bounds (i.e., the islands within it) shall be for you. This shall be the western border for you." We find, then, that every place that those who came up from Bavel seized from Eretz Yisrael until Keziv — (the fruits of shevi'ith) are not eaten and (the land) is not worked. Those who came up from Egypt — (the fruits) are eaten, but (the land) is not worked, (by rabbinical enactment). The bounds of Eretz Yisrael until the place seized by those who came up from Bavel: (The translator has omitted the place names that follow, assuming that they will be as unknown to almost all (if not all) of his readers as they are to him.)

פיסקא נא (כד) כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה – אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר: מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת ומה תלמוד לומר: אשר תדרוך כף רגלכם? אמר לו: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם. או אינו אלא רשות בידם לכבש חו"ל עד שלא יכבשו את הארץ? תלמוד לומר: וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חו"ל, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבש חו"ל, הרי שכבשו חוץ לארץ מנין שמצוות נוהגות שם? הרי אתה דן נאמר כאן יהיה, ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם, אף להלן מצוות נוהגות שם. ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משיכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חו"ל, הוא לא עשה כן, אלא חזר וכיבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!

Devarim Rabbah (Vilna) 5:10דברים רבה (וילנא) ה׳:י׳

דָּבָר אַחֵר, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ הֵן: לִמְחוֹת זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וּלְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִנּוּ לָהֶם מֶלֶךְ, וּמָחוּ זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלָמָּה לֹא בָּנוּ לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם דֵּילָטוֹרִין. תֵּדַע לְךָ דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ וְהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, וְלָמָּה כֵן, שֶׁלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן דֵּילָטוֹרִין, לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבִּקְשָׁה אִיזֶבֶל לַהֲרֹג כָּל נְבִיאֵי ה', מֶה עָשָׂה עֹבַדְיָה הִטְמִין אוֹתָן בַּמְּעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, יג): וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁאָמַר לְאַחְאָב כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עֹבַדְיָה, אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל כֻּלָּן הָיוּ דֵּילָטוֹרִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁהָיָה שָׁאוּל רוֹדֵף אַחַר דָּוִד הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע לְשָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נב, ב): בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו', (תהלים נד, ב): בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל, לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹפְלִים בַּמִּלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַב מוֹנָא, כָּל שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע מְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, תֵּדַע לְךָ מַה דָּוִד אוֹמֵר (תהלים נז, ה): נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חַנִּית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (תהלים נז, ו): רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וגו', אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מָה הַשְּׁכִינָה עוֹשָׂה לְמַטָּה, סַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע לָשׁוֹן שְׁלִישִׁי, שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלשָׁה, שֶׁאֲמָרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וְשֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. מִנַּיִן, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, וְשָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ וְאָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר לָהֶן שֶׁפָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ וְלָמָּה אַתָּה מְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת בָּאָרֶץ, אָמַר לָהֶן שֶׁהוּא גָּרַם לִי שֶׁאָמַרְתִּי לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאִי, וּמָה הָיָה הַלָּשׁוֹן הָרָע, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי הַנָּחָשׁ הָרִאשׁוֹן הָיָה מֵסִיחַ כִּבְנֵי אָדָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הָיוּ אָדָם וְחַוָּה מְבַקְּשִׁין לֶאֱכֹל מֵאוֹתוֹ אִילָן, הִתְחִיל לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ, אָמַר לָהֶן מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל הַבּוֹרֵא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ, וְצִוָּה אֶתְכֶם שֶׁלֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְתִבְרְאוּ עוֹלָם אַחֵר. וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קָצַץ אֶת רַגְלָיו, וְכָרַת אֶת לְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹא יְהֵא מֵסִיחַ. דָּבָר אַחֵר, שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה נֶהֱנָה שֶׁאַתָּה נוֹשֵׁךְ. אָמַר לָהֶם עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, יא): אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, מַה נֶּהֱנָה שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע. דָּבָר אַחֵר, אָמְרוּ לַנָּחָשׁ לָמָּה אַתָּה נוֹשֵׁךְ בְּאֵבָר אֶחָד וְאַרְסְךָ מְהַלֵּךְ בְּכָל הָאֵיבָרִים, אָמַר לָהֶן עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁעוֹמֵד בְּרוֹמִי וְהוֹרֵג בְּסוּרְיָא, עוֹמֵד בְּסוּרְיָא וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. רְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה כֹּחוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיָה הַדּוֹר בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע לֹא נִבְנָה בִּימֵיהֶם.

Pesikta Rabbati 6פסיקתא רבתי ו׳

דבר אחר חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה באיזה מלאכה במלאכת בית המקדש אתה מוצא כשבנה ביתו הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה וכשבנה בית המקדש הוא בנה אותו לשבע שנים ויהי מקץ עשרים שנה וגו' (מלכים א' ט"ז) וכן בשנה האחד עשר לירח בול וגו' (שם ו' ל"ח) ואת ביתו בנה שלמה (וגו') שלש עשרה שנה (שם ז' א') מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים סבור שמא ביתו גדול היה משל הקב"ה לאו אלא שנתעצל בביתו ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל ולא עוד אלא שהקדים כבודו של הקב"ה לכבודו לכך נתן אומר לאביו האתה תבנה הבית (שמואל ב' ז' ה') וכתב אחר לא אתה תבנה (דהי"א י"ז ד') אמר לו אתה הקדמת כבודך לכבודי שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בהמ"ק ויאמר דוד אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון אלקים יושב בתוך היריעה (ש"ב ז' ב' דהי"א י"ז א') אבל שלמה מקדים כבודי לכבודו ובשנה האחת עשרה לירח בול כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו וגו' (מלכים א' ו' ל"ח) ואחר כך ואת ביתו בנה שלמה (שם ז' א') ולפי (שנזדרזת) [שנזדרז] במלאכת המקדש זכה להתייחד עם המלכים הצדיקים

Targum Ketuvim Tehillim 60:2תרגום כתובים תהלים ס׳:ב׳

כַּד כְּנַשׁ דָוִד מַשִׁרְיָן וַעֲבַר עַל אַיְגַר סַהֲדוּתָא וַאֲגִיחַ עִם אֲרַם דִי עִם צוֹבָא וּמִן בָּתַר כֵּן תָּב יוֹאָב וּמְחָא יַת אֱדוֹמָאֵי בְּמִישׁוֹר מִלְחָא וּנְפַלוּ מִן חֵילֵיהוֹן דְדָוִד וְיוֹאָב תְּרֵיסַר אַלְפִין.

Midrash Tehillim 62מדרש תהלים ס״ב

ואת למד מדוד שהיה מצטער לבנות בית המקדש. שנאמר (תהלים קלב א-ג) זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה'. אם אבא באהל ביתי. (דברי הימים-א כב יד) ואני בעניי הכינותי לבית אלקי. וכן הוא אומר (שמואל-ב ז א) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב. התחיל מהרהר בלבו ואומר (שם ב) אני יושב בבית ארזים וארון ברית ה' יושב בתוך היריעה. אמר לו נתן הנביא אלולא שעלה במחשבה בלבו של הקב"ה ואומר (שמואל א יג יד) בקש ה' לו איש כלבבו. לא היה בלבבך עולה. מיד נגלה עליו הקב"ה על ידי נתן שנאמר (שמואל-ב ז ד-ה) ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן הנביא לאמר. לך ואמרת אל עבדי אל דוד האתה תבנה לי בית. וכתוב אחד אומר (דברי הימים-א יז ד) לא אתה תבנה לי בית לשבת. היאך יתקיימו שני כתובים הללו. אלא לא אתה תבנה לי בית אלא שלמה בנך יבנה אותו. האתה תבנה לי בית שעל שמך אני קורא אותו. שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובשביל ששפכת דמים הרבה איני יכול לבנותו על ידך אלא על שמך מאחר שנצטערת. כיון ששמע דוד כך נתיירא ואמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. א"ר יהודה ב"ר אלעאי אמר לו הקב"ה אל תירא. חייך כל הדמים ששפכת כאיל וצבי הן לפני. שנאמר בהן (דברים יב כד) על הארץ תשפכנו כמים. אמר לפניו אם כן למה איני בונה אותו. אמר לו גלוי וידוע לפני שישראל עתידים לחטוא ואני מפיג בו חמתי וישראל נצולין. ואם אתה בונה אותו הרי הוא קיים ואינו חרב לעולם. אמר לו והרי הוא יפה. אמר לו מוטב שאפיג בו חמתי ומחייבו והן נצולים. הדא הוא דכתיב (איכה ב ד) דרך קשתו כאויב. אמר לו ואף שאין אתה בונה אותו הואיל וחשבת לבנותו על שמך אני קורא אותו. שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. לשלמה אינו אומר אלא לדוד. ללמדך שכל מי שחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה המקום מעלה עליו כאלו עשאה.

Rashi Melakhim I 5:17רש״י מלכים א׳ ה׳:י״ז

לא יכול לבנות בית וגו' – לא היה רשאי מפני המלחמה, והכתוב אומר (דברים יב י): והניח לכם מכל אויביכם מסביב, ואחר כך (פסוק יא): והיה המקום וגו' לשכנו תדרשו וגו' (פסוק ה).

R. Yosef Kara Melakhim I 5:17ר׳ יוסף קרא מלכים א׳ ה׳:י״ז

אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו – לא היה רשאי לבנות הבית מפני המלחמה שכן כתיב והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו', ואחר כך והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' (דברים י"ב:י'-י"א).

Rambam Shemonah Perakimרמב״ם שמונה פרקים

ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה נביא כעדות הכתוב, "בגבעון נראה ה' וכו', ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר מבואר, "הלא על אלה חטא שלמה" וכו'. וכן דוד, עליו השלום, נביא. אמר "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. אף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש לרוב מה שהרג, ואמר לו "לא (אתה) תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת".

Radak Shemuel II 7רד״ק שמואל ב׳ ז׳

(א) כי ישב המלך בביתו – שלא היה צריך לצאת למלחמה כמו שאמר וה' הניח לו אז חשב לבנות בית המקדש כי מצוה היה על ישראל לבנות בית המקדש אחר שינוחו מן המלחמות שנאמר והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו ועל המלך מוטל לעשות ולצוות את ישראל לעשות לפיכך ויאמר המלך אל נתן הנביא כלומר שישאל את פי ה' על בנין הבית ובאיזה מקום יבנה ואע"פ שהיו לו מלחמות אחר כן כמו שאמר ויהי אחר כן ויך דוד את הפלשתים עד עתה היו באים עליו אויביו וכיון שהצליחו האל ונצח כל אויביו וייראו אויביו ממנו ולא באו עליו אבל הוא הלך עליהם ולקח גת מיד פלשתים שהיתה לישראל כבר ועם ארם ועם אדום ועם בני עמון נלחם בטענה. (ב) בבית ארזים – בבית מקורה בעצי ארזים וכן תרגם יונתן בביתא די מטלל בכיורי ארזיא. יושב בתוך היריעה – לא היה דעתו על הארון הזה לבדו אלא גם על המזבח ועל הארון האחד ועל כלי המשכן שהיו בגבעון באהל מועד כי הכל יושב בתוך היריעה וזכר הארון לפי שהוא נטה לו היריעה ועוד שהוא עיקר הכל ונכבד מכל כלי המשכן ואמר לעצמי בניתי בית ארזים ולארון ה' נטיתי יריעה לא יכשר וצריך שאבנה לו בית ואמר לו נתן כל אשר בלבבך לך עשה ומדעתו אמר זה נתן כי ראה כי ה' עמך והיה מלך הגון וכשר חשב כי הוא יבנה הבית שעתיד להבנות וזה כי הנביא אינו יודע על אדם אחד אלא מה שנאמר לו ברוח הנבואה כי גם שמואל הנביא שהיה גדול ממנו שנאמר עליו כל אשר ידבר בא יבא ונאמר ולא הפיל מכל דבריו ארצה לא ידע בבני ישי מי יהיה המלך וחשב כי אליאב הוא המלך כל שכן נתן הנביא. (ד) ויהי בלילה ההוא – אולי נבואתו היתה בחלום חזיון לילה כמו שנאמר באהרן במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו ונאמר ביעקב במראות הלילה, ובדרש למה בלילה ההוא א"ר סימון אמר הקב"ה לנתן האיש הזה נדרן הוא כענין שנאמר אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו' שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאבנה בית ה' מהר אמור לו לא אתה תבנה. (ז) את אחד שבטי ישראל – שופטי ישראל ומלכם כמו לא יסור שבט מיהודה כמו שאמר אשר צויתי לרעות את עמי ישראל והשופט או המלך הוא הרועה וכן במקומו בדברי הימים את אחד שופטי ישראל. (ח) מן הנוה – גדרות צאן נקרא נוה כמו שנאמר נות כרות רועים וגדרות צאן וכן תרגם יונתן מן דירא כמו שנאמר במשנה הכונס צאן לדיר. (ט) כשם הגדולים – המלכים הגדולים כמו שנאמר ויצא שם דוד בכל הארצות ורז"ל דרשו זה האומרים מגן דוד כמו שאומרים מגן אברהם. (י) ושמתי מקום – והרי כבר נתן להם מקום ובארץ ישראל היו אלא פירושו כתרגומו ואשוי אתר מתקן כלומר שיהיה מקומם נכון וטוב השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה ותהיה ארץ ברכה וכן ונטעתיו כתרגומו ואקימינון כלו' מה ששכנתי אותם בארץ יהיו נטועין בה שלא יגלו ממנה כמו שאומר לעתיד ונטעתי' על אדמתם כמו שהנטע קיים בארץ במקומו וכן פירש אחריו ושכן תחתיו כלו' במקומו כמו שבו איש תחתיו. ולא ירגז עוד – שלא יגלה ממקומו כמו שתרגם יונתן ולא יזועון עוד כי הרוגז הפך המנוחה כמו ולא נחתי ויבא רוגז מוסדות השמים ירגזו. לענותו – ובדברי הימים לכלותו והענין אחד ובדברי רז"ל כתוב לענותו וכתוב לכלותו בתחילה לענותו ולבסוף לכלותו כי הם פירשו ושמתי מקום לעמי על בית המקדש וכן אמר בדרש א"ר שמואל ב"ר יצחק משיבנה בית המקדש ינתנו יסודות לעולם שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וגו' ואמר בתחלה כשנבנה בית המקדש אמר שלא יענה אותם אויב ולבסוף כשחטאו משנבנה בית המקדש אמר שלא יכלה אותם מכל וכל אבל יענה אותם אויב לעונש חטאתם. כאשר בראשונה – טרם שהקמותי להם שופטים ואף מן היום אשר צויתי עליהם שופטים היו מענים אותם בני עולה אבל מעתה משבאת המלוכה עליהם לא יוסיפו בני עולה לענותם והניחותי לך מכל אויביך. (יא) כי בית יעשה לך ה' – בית מלכות וכן תרגם יונתן ארי בית מלכו יקיים לך ה'. (יב) כי ימלאו – אינו לשון ברכה אלא פירושו כאשר ימלאו ימיך ותשכב את אבותיך אקיים את זרעך אחריך ויתכן לפרשו לשון ברכה בשרו שימות זקן מלא ימים והם חיי האדם הארוכים ברוב שהם שבעים שנה כמו שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ודוד חיה שבעים שנה כמו שכתוב כי בן שלשים שנה היה במלכו וארבעים שנה מלך וכן פירש את מספר ימיך אמלא כמו שכתבנו בפסוק או יומו יבא ומת, ובדרש כי ימלאו ימיך ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים. אשר יצא ממעיך – מכאן שאבשלום ואדניהו לא היו כי כבר נולדו בחברון ומאשר נולדו עדיין אמר שיהיה מלך ועדיין לא ידע דוד מי הוא עד שנולד שלמה ושלח לו ביד נתן הנביא שיקרא שמו ידידיה אז ידע דוד כי שלמה ימלוך וזהו שאמר לבת שבע כי שלמה בנך ימלוך אחרי או אמר לו בפירוש על ידי נתן הנביא ואף על פי שלא נאמר בנבואת נתן לא בזה הספר ולא בספר דברי הימים הנה כתוב בדברי הימים כשהיה מספר דוד הנבואה שאמר לו נתן כמו שאמר ויהי עלי דבר ה' לאמור וגו' כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן אל ישראל בימיו. (יד) בשבט אנשים ובנגעי בני אדם – כמו שמיסרין בני אדם בניהם בשבט וינגעו אותם בשבט מוסר לא להמיתם כמו שאמר כי תכנו בשבט לא ימות ואל המיתו אל תשא נפשך לפיכך אמר אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן ואוכיחנו בהעוותו כמו שמיסר האב את בנו ולא שאסיר חסדי ממנו כמו שעשיתי לשאול שלקחתי ממנו המלכות אלא המלכות יהיה לבניו עד עולם ועל כל זרע דוד אמר לא על שלמה לבד אלא על רחבעם ועל היוצאים ממנו בניהם ובני בניהם ורבותינו ז"ל דרשוהו על שלמה ואמרו בשבט אנשים זה הדד ורזון בן אלידע שנאמר ויקם ה' שטן לשלמה וגו' ובנגעי בני אדם אלו המזיקין שטרדוהו ממלכותו כמו שאמרו בא אשמדאי וטרדו ממלכותו ופירש בני אדם כי אמרו כי השדים נולדו מאדם הראשון באותו ק"ל שנה שפירש מאשתו. (טז) ונאמן ביתך – נפעל עבר כמו ויתקיים מן ותקעתיו יתד במקום נאמן, וכן תרגם יונתן וקיים ביתך. לפניך – כמו שהוא לפניך היום כסאך נכון כן יהיה עד עולם. (יח) וישב לפני ה' – לפני הארון ומכאן סמכו רבותינו ז"ל שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ומהם אמרו כי אף למלכי בית דוד אין ישיבה שהרי למעלה אין ישיבה שנאמר שרפים עומדים ממעל לו וכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו וכתיב בין העומדים האלה למעלה אין ישיבה ודוד יושב ומהו וישב לפני ה' מהם אמרו שסמך עצמו ומהם אמרו שישב עצמו בתפלה. מי אנכי – שהייתי ראוי למלוכה. ומי ביתי – בית אבי או אמר ביתי על בניו כלומר מי בבני שיהיה ראוי למלוכה. עד הלום – עד המקום הזה שנתת לי המלוכה ולבני אחרי, ובדרש מי אנכי והלא מן עמוני ומואבי באתי עד הלום לא די שבאתי בקהל אלא שעשיתני מלך ואין הלום אלא מלכות שנאמר הבא עוד הלום איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. (יט) ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק – שהייתי רחוק ונתקרבתי. ותקטן עוד זאת – המלכות שנתת לי ולא די בה אלא שדברת לתת המלכות לבית עבדך עד עולם זהו למרחוק. ויונתן תרגם למרחוק לעלמא דאתי. וזאת תורת האדם – תכונת האדם כלומר זאת שדברת עלי תכונת האדם הגדול הוא ולא אדם שפל ונבזה כמוני כמו שאמר מי אנכי ומי ביתי וכן בדברי הימים וראיתני כתור האדם המעלה. ויונתן תרגם ודא חזיא לבני אנשא, ובדרש כתור האדם המעולה שבנביאים ואיזהו זה משה רבינו שנאמר ומשה עלה אל האלהים משה משובח שבנביאים ודוד משובח שבמלכים אתה מוצא מה שעשה משה עשה דוד משה הוציא את ישראל ממצרים ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכיות משה קרע לישראל את הים ודוד קרע לישראל את הנהרות שנאמ' בהצותו את ארם נהרים וגו' ומשה נתן לישראל חמשה חומשי תורה ודוד נתן לישראל ה' ספרים שבתהלים. (כ) ואתה ידעת את עבדך – אתה ידעת לבב עבדך ולא אדע לדבר מה שבלבי ואתה ידעת. ויונתן תרגם ואת עבדת בעות עבדך פירוש ידעת כמו מה אדם ותדעהו. (כא) בעבור דברך וכלבך – בעבור דברך שאמרת לשמואל להמליכני וכלבך וכרצונך עשית כי אינני ראוי לכך אלא שאתה רצית בי, ויתכן לפרש גם כן בעבור דברך ורצונך ויהיה כפל דבר לחזק. את כל הגדולה – נכתב בוי"ו עם הדגש וחביריו כתבנו בספר מכלל ובחלק הדקדוק. להודיע את עבדך – כלומר רצית להודיע עבדך את כל הגדולה הזאת שדברת עלי ולזרעי אחרי. (כב) על כן גדלת ה' אלהים – על כן שאני משיג דעתך ורצונך ידעתי שגדלת על הכל ואין יודע מחשבותיך וידעתי כי אין כמוך ואין אלהים זולתך. ככל אשר שמענו באזנינו – וככל אשר ידענו מלבנו הכרנו שאין כמוך ואין אלהים זולתך. ויונתן תרגם ככל די שמענא אמרין קדמנא כלומ' מה ששמענו אומרים הקדמונים אשר לפנינו על דרך שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. (כג) ומי כעמך כישראל – כמו שאין כמוך באלהים כן אין כעמך ישראל בעמים. אשר הלכו אלהים – הלכו לשון רבים דרך כבוד כמו ישמח ישראל בעושיו ובדברי הימים אשר הלך האלהים. ויונתן תרגם דאזלו שלוחין מן קדם ה', ובדרש אשר הלך האלהים זה הקב"ה אשר הלכו האלהים זה משה ואהרן. ולשום לו שם – פי' לו כלומר לאלהים להגדיל בפי בני אדם אשר לא ידעוהו כמו פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגו' לפיכך אמר האל ואכבדה בפרעה וזהו ולשום לו שם ובדברי הימים לשום לך שם. ולעשות לכם – כנגד ישראל ידבר. הגדולה – גם זה בוי"ו עם הדגש. לארצך – כנגד ישראל או כנגד השם ופי' עשית להם גדולה ונוראות עד שבאו לארצך וכן תרגם יונתן עד די עלו לארע בית שכינתה דיהבת להון. מפני עמך – כשבאו לארצך גרשת יושבי הארץ הזאת מפני עמך ונוראות שעשית להם וכן הוא בדברי הימים לגרש מפני עמך. גוים ואלהיו – פי' מגוים ומאלהיו ומ"ם ממצרים משמשת במקום שנים ושלשה או פירוש והכית גוים ואלהיו כמו שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים או פי' גוים על ישראל כלומר אשר פדית ממצרים גוים וזקיניו וגדוליו ואמר גוים בלשון רבים כלומר משפחות ישראל כמו בנימן בעממיך ואלהיו כמו אלהים לא תקלל שפי' שופטים ויונתן לא תרגם גוים ואלהיו ואפשר שהיה דעתו כדע' מקצת רבו' ז"ל שפי' ואלהיו על השם יתברך על דרך בכל צרתם לו צר ואמרו גוים ואלהיו כביכול שהוא פדוי עמהם מפני זה לא תרגמו. (כז) בית אבנה לך – כתרגומו מלכו אקיים לך. על כן מצא עבדך את לבו – מצאו מכוון להתפלל אליך. (כח) ודבריך יהיו אמת – דרך תפלה אמר או פי' הם אמת וכן תירגם יונתן אינון קשוט. (כט) הואל – ענין רצון וחפץ כמו ויואל משה הואל נא ולין הנה נא הואלתי,. ויונתן תרגם לשון התחלה שרי כמו שתרגם אונקלוס הנה הואלתי הראשון שריתי. להיות לעולם לפניך – שיהיו עובדים לפניך. בית עבדך לעולם – על עצמו אמר כמו האחרים. ויונתן תרגם ומברכתך יתברכון בתי עבדך צדיקיא לעלם.

Radak Melakhim I 5:17רד״ק מלכים א׳ ה׳:י״ז

מפני המלחמה – לא רצה לגלות לו הטעם כי האל מנעו, כי לא היה כבוד אביו ואמר לו זה הטעם הנראה. אשר סבבוהו – כל מלחמה ומלחמה. וכן: כי תקראנה מלחמה. ויונתן תרגם: עבדי קרבא דאקפוהי. רגלו – כן כתיב וקרי רגלי הכתוב אומר על דוד, כי גם לדוד שם אויביו תחת כפות רגליו והקרי אומר על שלמה, כלומר אני איש מנוחה ולא היתה לי מלחמה, ויש לי פנאי לבנות הבית.

Radak Divrei HaYamim I 22:8רד״ק דברי הימים א׳ כ״ב:ח׳

דם לרב שפכת – זה לא מצאנו שאמ' לו השם; אבל דוד אמ'* כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית. או נתן הנביא אמ' לו כן; ואע"פ שלא נכתב בספר שמואל, נמצא כמהו רבים: "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו" (דב' א,כב). ובאמרו דמים רבים שפכת ארצה לפני, נראה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך, כמו דם אוריה (ש"ב יא,יד ואי'), וזהו "לפני". גם בדמי הכהנים (ש"א כב,יח-יט) היה הוא הסבה, כמו שאמר "הנה אנכי סבותי בכל נפש בית אביך" (ש"א כב,כב). גם בדמי הגוים אשר שפך, אותם שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים; אע"פ כן לא נענש עליהם, כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל. ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים "לא יחַיה איש ואשה" (ש"א כז,ט). אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרב, מנעהו מלבנות בית המקדש, שהוא לשלום ולכפרת עונות ולעתרת תפלה, כמו שמנע להניף ברזל במזבח ובבית המקדש: לפי שהברזל עושין ממנו כלי הריגה, לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב.

Ramban Bemidbar 16:21רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א

[וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים וכן אמר דוד (שמואל ב כ"ד:י"ז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמם אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב) כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ וענשם וענשו בזה שוה הוא ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב (שמואל ב כ"ד:א') ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים י"ב:ה') לשכנו תדרשו ובאת שמה עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (שמואל ב ז א':ב') ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כ"ב:ח') כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (שמואל ב ז ו':ז') כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום.]

Yalkut Shimoni Nakh 165ילקוט שמעוני נ״ך קס״ה

ויוסף אף ה' לחרות בישראל מה כתיב למעלה כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך כיון שהגיע לאוריה החתי נאמר כל שלשים ושבעה, ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גבורים ובדברי הימים תמצא עוד שבעה עשר. אלא כיון שהגיע לאוריה מיד ויוסף אף ה'. משל למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גבוריו היה קורא פלוני ופלוני כיון שהגיע עד פלוני אמרו לו מת מיד השליך הדפתרא והעלה חמה, כך כיון שהזכיר את אוריה מיד ויוסף אף.

R. Yosef ibn Kaspi Divrei HaYamim I 22:8-9ר׳ יוסף אבן כספי דברי הימים א׳ כ״ב:ח׳-ט׳

(ח) דם לרוב שפכת וג' – באורו בצדו אחריו: ומלחמות גדולות עשית – ואין הטעם בכל זה, רק טרדות, עד שלא היה לו פנאי לבנות בית גם לו, אע"פ שהיה מלך, וכן אמר שלמה: מפני המלחמות אשר סבבוהו (מלכים א ה':י"ז), וכן הטעם אמרו עוד: כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, וטעם, לפני, כי טוב היה הדבר בעיני, כטעם: טוב לפני האלהים ינצל ממנה (קהלת ז':כ"ו). וכן: ותשחת הארץ לפני האלהים (בראשית ו':י"א), והעד, כי הפך זה אמר על שלמה: (ט) הוא יהיה איש מנוחה – והניחותי לו מכל אויביו וג' והוא יבנה וג'.

Ralbag Shemuel II 7:4רלב״ג שמואל ב׳ ז׳:ד׳

ואחר זה באהו דבר ה' על יד נתן הנביא שאין ראוי לבנות לו בית לש"י כי מן היום אשר העלה בני ישראל מארץ מצרים התהלך הארון באהל ובמשכן ולא שלח הש"י לאמר לאחד מן הרועים והשופטים למה לא בנו בית ארזים ועתה די לדוד לקחו הש"י מאחרי הצאן להיות נגיד על בית ישראל והיה עמו בכל אשר הלך וכרת שונאיו ועשה לו שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ לרוב הצלחתו ורוב עמידת מלכותו ושם על ידו מקום מנוחה לישראל ולא צרו לישראל שונאיהם כמו שעשו בראשונה ובימי השופטים והניח לו השם מכל אויביו והגיד לו ה' כי בית יעשה לו קיים בדרך שתהיה לו המלוכה כל מה שהתמיד מלוכה ובהיות הענין כן הנה די לו במה שהגיע בו מן ההצלחה ולא ישאל לו גדולות שיהיה נבנה בית המקדש על ידו אבל בנו שימלוך אחריו הוא יבננו והוא שלמה וכבר נתבאר בספר דברי הימים שהסבה שלא הסכים הש"י שיבנה דוד בית המקדש הוא מפני ששפך דמים הרבה.

Ralbag Shemuel II Toalot 7:8רלב״ג שמואל ב׳ תועלות ז׳:ח׳

(ח-יג) השלשים והארבעה הוא להודיע שהדברים הנעשים לפרסם גדולת השם יתעלה ראוי שיעשו על יד מי שהוא גדול יותר בעיני האנשים כי בזה תתיישר יותר ההגדלה וההאדרה לשם יתברך ובהיות הענין כן והוא מבואר בדוד כי לקחו מאחרי הצאן למלוך על ישראל לא הסכים השם יתעלה שיהיה נבנה בית המקדש על ידו כי הוא בא להעיד על גדולת הש"י אשר אינו דבר נתחדש בו אחר שלא היה ולזה בחר שיבנהו שלמה שהיה בן מלך מלידה ומבטן ומהריון ולזאת הסבה ג"כ נוכל לומר שהיה אחר שרצון הש"י באיש נבחר שיהיה בן מלך מהריון לזה לא צוה הש"י לאחד מן השופטים והמלכים אשר היו לפני דוד לבנות לו בית והנה איש בשת אע"פ שהיה בן מלך לא היה בן מלך מהריון כמו שיתבאר במה שנזכר ממספר השנים שהיו בין יציאת מצרים ובנין בית המקדש וכבר הארכנו בזה בספר שופטים ועוד כי לא רצה הש"י שתשאר לו המלוכה ולזה גם כן בחר הש"י שיהיה זה הבנין נעשה על יד שלמה כי לו ולזרעו נתנה הממלכה מי שהתמיד העולם להיות נמצא ר"ל כי כשתהיה מלוכה בישראל תהיה לו וראוי שיהיה זה נעשה על ידו להעיד כי גדולת הש"י אין לה קץ וסוף ועוד נכללה בזה סבה אחרת והוא מפני כי אין מדרך הש"י לעשות כי אם הטובות כי הרעות כשיעשה אותם יעשה מצד מה שהם טובות והיה ראוי שלא יהיה זה הבנין נעשה על יד דוד כי דמים רבים שפך כמו שנתבארה הסבה בזה הספור בספר דברי הימים ואולם שלמה היה ראוי לזה מפני שכל ימיו היה לו שלום ולא נלחם מלחמות עם שכבר נתקבץ בזה תועלת אחר והוא כי כשגרם החטא חורבן בית המקדש אולי אם היה נבנה על יד דוד היו מתיחסים חורבן הבית לדוד מצד רוב הדמים אשר שפך ורוב הרעות שקרו לו בימיו ורוב הרדיפות שנרדף ויאמרו כי פעולותיו גם כן הם כך ר"ל שראוי שיקרום מקרים לקושי ויהיה זה סבה אל שלא יסורו מחטאיהם בסבת העונש שיביא הש"י עליהם ואולם כשהיה הבנותו על יד שלמה סרה זאת הטענה כי היה איש מצליח מאד וכל ימיו היה לו שלום מסביב.

Sforno Devarim 17:14ספורנו דברים י״ז:י״ד

אשימה עלי מלך ככל הגויים, a monarch whose authority will be transferred from him to his biological heir after his death throughout the generations. This is quite different from judges, each of whom is appointed for his lifetime, with his heirs having absolutely no claim to succeed their father. The people were commanded to appoint such a hereditary position of king after they had conquered and settled in the land of Israel, the principal reason being to ensure that the Jewish people would not be like a flock without a shepherd, (Moses’ words in Numbers 27,17.) The fact is that God disapproved of a hereditary type of monarchy such as is customary among the gentile nations, so that He stipulated that if the people insisted on appointing a king who would start a dynasty, the initial king had to be approved not only by the people but by God’s representative on God’s behalf, as we know from Samuel I 8,18. The restrictions in appointing the original king were designed to ensure that such a king could not lead the people away from God’s Torah; on the contrary, they are meant for the people to see in him a shining example of Torah-observance, which in turn would inspire their own piety. Seeing that when the people asked Samuel for a king their purpose was far from what the Torah had legislated having a king for, the people were suitably punished as per the verse in Samuel I 8,18 that we referred to earlier. The prophet Hoseah 13,11 describes God granting the people’s wish as stemming from the fact that He was angry at them. Summing up, we may view the permission to appoint a king as being in the same category as the permission for a soldier to marry a physically attractive prisoner of war. God, the master psychologist, knows that sometimes in order to become wise enough to appreciate the Torah’s prohibitions, an individual, or even a whole nation, must find this out by having chosen in their own wisdom to ignore the Torah’s preferences. David’s experiences with his son Avshalom, born to such a prisoner of war whom he married because he was initially physically attracted to her, bears this out. In fact, his experience with his son Adoniah was not much better. (compare Tanchuma Ki Teytze, section 1).

אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם – שֶׁתִּהְיֶה הַמַּלְכוּת לוֹ וּלְזַרְעוֹ. לא כְּעִנְיַן הַשּׁוֹפְטִים שֶׁהָיָה הַשּׁוֹפֵט מוֹלֵךְ הוּא בִּלְבַד, אֲבָל לא זַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְעַל מִנּוּי שׁוֹפֵט לְמֶלֶךְ בְּזֶה הָאפֶן נִצְטַוּוּ בְּבִיאָתָם לָאָרֶץ, כְּאָמְרוֹ "וְלא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה" (במדבר כ"ז:י"ז). אָמְנָם שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ כְּמַלְכֵי הַגּוֹיִים מַחֲזִיק בַּמַּלְכוּת הוּא וְזַרְעוֹ נִמְאָס אֵצֶל הָאֵל יִתְבָּרַךְ. אֲבָל צִוָּה שֶׁכַּאֲשֶׁר יַקְשׁוּ עָרְפָּם לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ בָּזֶה הָאפֶן, לא יִבְחֲרוּ אֶלָּא אָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּבְחַר בּוֹ ה' (פסוק ט"ו), וְלא יַעֲבִיר יִשְׂרָאֵל עַל דָּת, וְשֶׁלּא יִהְיֶה אִישׁ נָכְרִי (שם), אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה אָדָם כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה. וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בִּשְׁאֵלַת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּמְלךְ הוּא וְזַרְעוֹ "כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח':ה'), הָיָה הָענֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּתַקָּלוֹת הַקּוֹרות לֶהָמוֹן בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ, כְּאָמְרוֹ "וּצְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (שם שם פסוק י"ח), וּכְאָמְרוֹ "אֶתֵּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (הושע י"ג:י"א). וְהָיָה הָרְשׁוּת בְּמִנּוּי הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָרְשׁוּת בִּיפַת תּאַר, אֲשֶׁר רָמַז שֶׁסּוֹפו לִשְׂנאתָהּ וּלְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְדָוִד בִּדְבַר אַבְשָׁלוֹם.

Shadal Devarim 17:14שד״ל דברים י״ז:י״ד

אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי – יש לשאול מה בין מלך ושופט, ולמה השופט נזכר למעלה כדבר מצוי וטבעי בישראל, והמלך נזכר כאן כדבר חדש וזר בישראל, ולקוח ממנהג שאר אומות? ונראה לי כי ההבדל העצמי בין זה לזה הוא כי השופט לא היתה שררתו ירושה לזרעו אחריו, אבל במות השופט היו בוחרים מקרב העם שופט אחר, יהיה מאיזו משפחה שיהיה, כמו שמצאנו בשופטי ישראל, שהיו אחר יהושע. אבל הממלכה היתה ירושה מאב לבן, כמו שכתוב כאן למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ולפיכך כשהעמידו את אבימלך לראש אחרי מות אביו גדעון כתוב (שופטים ט':ו') וימליכו את אבימלך למלך, וכן כשאמרו לגדעון (שם {ח':}כ"ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, היתה כוונתם שלא יהיה כשאר השופטים, אך יהיה מלך ככל המלכים. ומהחלוף הזה שבין שופט למלך נמשך עוד חלוף אחר ביניהם, והוא שהמלך אשר נולד ונתגדל בבית המלך, ומנעוריו ידע שהוא עתיד למלוך, וגם זרעו עתיד למלוך, היה נוהג בגדולה וכבוד ורבנות ככל משפט המלך המפורש בשמואל (א' ח'{:י"א-י"ז}). ולפיכך הוצרכה {ה}תורה להזהירו שלא ירבה לו סוסים ונשים וכסף וזהב. וכל זה לא היה מצוי בשופט שנולד ונתגדל בין ההמון, והיה יודע שאין גדולתו עוברת לבניו אחריו. והנה התורה לא צותה הקמת המלך וגם לא הרחיקה אותה, כי הכל תלוי במעמד האומה, יש זמן שהעם כדאי להתנהג בעצת זקניו וכהניו ושופטיו, ויש זמן שהוא צריך למנהיג יחיד, יש זמן שהוא צריך לשופט (אֵלֶקְטִיף), ויש זמן שהוא צריך לממלכה מאב לבן, והתורה הניחה הדבר לבחירת האומה, ואמרה כשתראו הצורך להעמיד עליכם מלך, תעמידוהו מקרב אחיכם, רק לא ירבה לו וכו' והיה כשבתו וכו'. והנה בימי שמואל ראו כל העם כי הוא היה זקן ובניו לא היו הולכים בדרכיו, ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט {שמואל א' ח':ג'}, והיה אפשר להם לבקש משמואל שיעמיד להם שופט אחר שיהיה ממלא מקומו, ולא יהיה כבניו. אבל כבר נשתנו הדורות, וידעו זקני ישראל כי לפי מעמד העם בימים ההם ושינוי המדות שהיה גובר באומה, ואהבת ההנאות והכבוד המדומה (אטיציזמוס), היתה האומה צריכה למלך שיהיה לו ולבניו עושר וכבוד. לפיכך נתקבצו כל זקני ישראל אל שמואל ובקשו ממנו שישים להם מלך לשפטם ככל הגוים, ולא היה בדבריהם שום רע, כי לא דברו אלא כדברי התורה כאן ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. אבל הסיבה אשר הביאה את זקני ישראל לשאול כזאת היא היתה דבר רע. והוא שינוי פנימי בדרכי האומה שלא היתה האומה כדאי להתנהג תחת שופט שאין לו עושר ומרכבה ופרשים, וזהו כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם {שמואל א ח':ז'}, כי מה שאמרו הזקנים היא ראיה שהעם כבר נטה מדרכי ה' ופנה אל רהבים ואל הכבוד המדומה. ורלב"ג (בשמואל) והמעמר (כאן) חשבו שחטאו הזקנים במלת לשפטנו (שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, {שמואל א ח':ה'}), שהיתה כוונתם שהמלך ישים משפטים וחקים ככל הישר בעיניו; וזה איננו כלל משמעות מלת לשפטנו, אבל שרש שפט נאמר על גזירת הדיין האומר פלוני זכאי ופלוני חייב (וכמו שמצאנו במלכי יהודה וישראל, שהיו בעלי הריב באים לפניהם לדין), ונאמר על היציאה למלחמה להציל האומה מיד אויביה, וכמו שהיו השופטים שעמדו אחר יהושע, אבל קביעת החקים והתורות לא היתה מעולם מלאכת השופט. ולדעתי זקני ישראל לא חטאו כלל, אבל העם כבר החל להשתנות, והיו צריכים למלך, כמו שראתה התורה האלהית מאז בימי משה. {כי תבא – ואמרת אשימה עלי מלך – נראה שלא היה בימים ההם מלך ולא יורש עצר מאב לבן, והנה אחרי שיתיצבו בארץ והיה כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו, יתפרד קשר האומה, וכל משפחה וכל שבט יתן לבבו לאחוזת נחלתו ולא יתנו לב על הכלל, כמו שהיה בימי השופטים, ע"כ קרוב הדבר שיבינו משכילי העם כי א"א להם לעמוד בשופט נבחר (elettivo) כי אולי לא יסכימו השבטים כולם בדבר, ומהעדר ההסכמה ישארו בלא שופט, או תהיה מלחמה בין השבטים, או לא ישמעו אל השופט, ע"כ יאמרו ראוי לנו שנשים עלינו מלך קבוע במשפחה אחת. וזה טעם ככל הגוים אשר סביבותי שיש להם משפחת מלכים. והנה התורה לא תתעב שימת מלך, אבל מצוה היא כדברי רז"ל כשיראו עצמם צריכים לכך; ואעפ"כ אולי חטאו בימי שמואל, כי אחר שישבו כמה דורות בלי מלך, לא (היה) הצרך הוא המביאם לשאול להם מלך אבל תאות הכבוד המדומה. ואם מפני שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, הנה היה להם לומר תנה לנו שופט במקומך, כי גם המלך אשר יתן להם מי יאמר שיהיו כל צאצאיו כמוהו? והנה זה ענין כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו {שמואל א ח':ז'}, אין המיאוס מחמת רוע הנהגתך, אבל הם מואסים בהנהגה אשר על פי ה', אשר כל תכליתה הצלחת האומה, ולא תפנה אל רהבים וכבוד כזב, ובו היו חפצים. והגביר כ' גבריאל צבי טריאסטי הביא סיוע לדבר ואמר כי שמואל שראה כוונתם ביאר להם משפט המלך, להודיעם איך יכבד עליהם משא הכבוד המדומה ההוא, והם לא אמרו א"כ לא נחפוץ במלך, אבל אמרו כי מלך ימלוך עלינו, הודו בכל מה שאמר להם, כי זה היה רצונם – והנה מלך ככל הגוים אשר סביבותי, אין ענינו אלא מלך מאב לבן; אבל והָיִינו ככל הגוים זה מורה הדעת ובקשת הכבוד המדומה ולא הטוב האמיתי.}

Malbim Shemuel II 7:5-11מלבי״ם שמואל ב׳ ז׳:ה׳-י״א

(ה) השאלות: בנבואת נתן בכללה באו כפלים הרבה ודברים רבים בלתי מסודרים ודברים בלתי שייכים אל הנושא שנשלח עליו, שמ"ש כי לא ישבתי בבית וכו' מה בכך הלא ידעו שהיא מצות עשה לבנות בית המקדש, ויבנה בהכרח בימי מלך אחד, ומה שטען על זה אני לקחתיך מן הנוה וכו' ואכריתה את אויביך ועשיתי לך שם, כל זה לא יחייב שלא יבנה הבית, ולמה עד ועשיתי לך דבר בדרך העבר המהופך לעתיד ואהיה עמך ואכריתה, ומן ועשיתי והלאה דבר בצורת העבר, ולא אמר ואעשה לך שם, ואיך נקשר אל נבואה עתידה ושמתי מקום, ומ"ש ולמן היום אשר צויתי שופטים באורו קשה, ומ"ש והגיד לך ה' הוא לשון בלתי מיושר, שמשמע שכבר הגיד לו זה בד"ה מבואר שא"ל ה' לדוד דם לרוב שפכת ומלחמות רבות עשית אתה לא תבנה הבית, ומתי הגיד לו זה, ומדוע לא הזכיר טעם זה פה. האתה תבנה לי בית לשבתי רצה לומר כי אל בנין הבית היית צריך שני תנאים, א. שיהיה מלך בישראל שימלוך מלכות קיימת בלתי מופסקת, ב. שיהיה להם מנוחה החלטית והנה עד עתה היו להם שופטים שגם הם נבחרו מאת כל ישראל, והיה הבדל בינם ובין המלך במה שהשופט היה רק לפי שעה ושררותו, בלתי נמשך לבניו אחריו, מה שאין כן המלך שמלכותו ירושה לבניו כמ"ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, והנה דוד הגם שנבחר למלך ונמשח על פי נביא (שהשופט לא נבחר ונמשח על פי נביא) בכ"ז אחר שעדיין לא הובטח שיהיה לו המלכות בירושה, היה ענינו קרוב אל השופטים או אל מלכות שאול שלא היתה מלכות קיימת, ולא היה ראוי עדיין לבנות בית נאמן וקיים, וכן מצד תנאי השני של המנוחה הגם שהיה לו אז מנוחה היה זה רק לפני שעה, והלא גם בימי שפוט השופטים היה להם גם כן מנוחה כמ"ש (שופטים ב' יח) וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט וכו' והיה במות השופט וכו', שכיון שבמות השופט שבו אויביהם לתגר בם מלחמה, והאויב לא נכרת לגמרי רק נכנע לפני השופט בעודהו חי לא לפני בני ישראל, שתיכף במות השופט נלחום נלחם בם לא נקרא זה מנוחה, וכן גם בימי דוד לא נכרתו האויבים רק נכנעו לפני דוד לא לפני עם ישראל וגם הוא עצמו עוד היה מוכן למלחמות רבות כמ"ש בסי' שאחר זה, והנה הבית הנבנה בקביעות מצייר המנוחה והקביעות שישב ה' בקרב עמו במנוחה והשקט, הפך האהל והמשכן שציינו שעדיין לא ישכון בקביעות, אם מפני שהעם לא הטהרו עדיין מעונותיהם והיו חוטאים פעם אחר פעם כמ"ש שם והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם, שעל ידי זה יסלק שכינתו מהם בכל פעם, ואם מפני שעל ידי חטאותיהם נמכרו ביד אויב ובשובם בתשובה יצטרך לעוף עליהם כצפרים עפות לפדותם מני צר, שזה יצוייר בטלטול ובשכונה באהל ארעי, ולפי זה לא היה העת עדיין שיבנה המקדש לא מצד מלכות דוד שעד עתה לא היה קבוע, וזה שכתוב האתה תבנה לי בית ולא מצד המנוחה שעדיין לא היה עת לשבת במנוחה, וזה שכתוב תבנה לי בית לשבתי. (ו) כי לא באר כי בשני הענינים האלה לא נשתנה ענינם עתה, אם בענין המנוחה אומר כי לא ישבתי בבית למיום העלתי וכו', שתמיד היתה שכינתי בלתי קבועה, שעל זה אמר ואהיה מתהלך באהל ובמשכן – רצה לומר באהל במדבר ובמשכן בימי שילה ונוב וגבעון כי לא היה מנוחה עד עתה, וכמ"ש בפסוק ט'. (ז) בכל ואם בענין המלך הלא בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל שכבר היו להם שופטים מושלים על ישראל כמוך, הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל (מלשון שבט מושלים, ובד"ה כתוב שופטי ישראל) הגם אשר צויתי אותם לרעות את עמי בכ"ז הדבר דברתי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים – הלא אם היה אפשריות לבנות בית ארזים בימי השופטים הייתי מדבר ומזהיר ע"ז, וע"כ שלא היה זה אפשר בימיהם מפני שלא היו קבועים, ומטעם זה עצמו אי אפשר גם כן לבנותו בימיך, וכמו שיבאר. (ח) ועתה כה תאמר לעבדי לדוד – להראות לו ששני הטעמים הנזכרים שבעבורם לא נבנה המקדש עד עתה, עמד טעמם בם גם עתה, אם מצד המלך שמלכותו עדיין בלתי קבועה, ובאר זה בין מצד התחלת מלכותו אני לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן שאינך מלך בן מלך כי היית רועה בצאן, בין מצד מלכותך בהוה לקחתיך להיות נגיד על עמי – אתה עתה רק נגיד עליהם ולא קבלוך על אופן שתמלוך מלכות קיימת לדור דורים (שעד עתה לא הובטח ע"ז). (ט) ואהיה ואם מצד המנוחה, הלא לא תמו אויבי ה' גם עתה רק אני הייתי עמך בכל אשר הלכת, ואכרתה את כל איביך מפניך שגברת עליהם, ולא ספו בהחלט, כי כל הימים יגורו מלחמות רק שתנצח אותם וגם לא כלו מפני ישראל רק מפניך – וזה כדוגמא שהיה בימי השופטים שזה איננו מנוחה ועשיתי אחרי דבר אתו תוכחות והראה לו שמלכותו ומנוחתו עדיין יתנודדו כמלונה, שב לבשרו כי הגם שראשיתו מצער אחריתו ישגא מאד א. אם בענין המלוכה ועשיתי (רצה לומר אעשה) לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ ששמם קיים לעולם כן אקבע לך מלכות נצחית, וכן בענין המנוחה גם כן ישתנה הדבר לטוב, ועל זה אמר. (י) ושמתי מקום רצה לומר כי מימות משה עד גמר הכבוש והחילוק בסוף ימי יהושע לא היה לישראל מקום קבוע כלל רק היו נעים ונדים, וזה היה הציור במשכן שבמדבר שהיה מתהלך באהל המתטלטל ממקום למקום, ואחר כך שכבשו וחלקו, כבר היה להם מקום בארץ ישראל אבל לא היה להם מנוחה כי ידברו את אויבים בשעריהם כל ימי השופטים עד ימי שלמה, וזה היה הציור במשכן שילה ונוב וגבעון שהגם שהיה בית מלמטה היה תחת אהל מלמעלה, ועתה ישתנה הכל לטוב, ושמתי מקום לעמי ישראל שיהיו קבועים במקומם ולא יגרשה רגל אויב, ב. ונטעתיו ושכן תחתיו שיהיה דומה כעץ שתול על פלגי מים השוכן במקומו כן לא יצטרכו לצאת חוץ מגבולם ללחום עם אויביהם, ולא ירגז המאמרים מקבילים ושמתי מקום ולא ירגז עוד כמו בעת שהיו נעים ונדים שבעים רוגז, ונטעתיו ושכן תחתיו כו' ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. (יא) ולמן היום אשר צויתי שפטים שיעור הכתוב שלא ירגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר היה בראשונה קודם שפוט השופטים וגם אחר כך למן היום אשר צויתי שופטים והלאה שהיה לו רוגז ועינוי תמיד, וגם בזה באו מאמרים מקבילים לא ירגז כאשר בראשונה, ולא יוסיפו בני עולה לענותו ( כאשר) למן היום אשר צויתי שפטים הודיעו כי בסוף ימיו ימצא מנוחה מן האויבים כמ"ש והניחותי לך מכל אויביך ואז ישים מקום לעם ישראל שיהיה להם מנוחה החלטית, שזה יצוייר במקום קבוע שיבחר למקדש ה' בגורן ארונה שיבנה בימי שלמה, שמן אז שנתגלה מקום המקדש פסקו המלחמות ושלמה בנו היה איש מנוחה. והנה בעת ההיא שהראה לו מקום המקדש בגורן ארונה החל דוד להכין כל צרכי הבית כמ"ש (בדה"א כב), אבל מדוע לא בנה הוא בעצמו הבית לעת זקנתו לא באר פה, ובד"ה שם כתוב ויהי דבר ה' אלי לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה וכו' הוא יבנה הבית לשמי, שאחר שהיה איש מלחמות עד עת זקנתו לא נקרא איש מנוחה שיבנה הוא את הבית שמורה על השלום והמנוחה, רק שלמה שהיה לו מנוחה מילדותו, ופה לא באר זה כי הגיד לו זה הפרט בנבואה אחרת מיוחדת, או גלה לו זאת ברוה"ק (כי כ"מ שנאמר ויהי דבר ה' אלי היא מדרגה קטנה מהנבואה כמ"ש במ"א), וזה שכתוב והגיד לך ה' רצה לומר זה הגיד בפעם אחר כי בית יעשה לך ה' רצה לומר שלא אתה תבנה ביתו רק הוא יבנה ביתך, תחת שרצית לבנות ביתו, ושם הגיד לך הטעם כנזכר בד"ה.

Malbim Melakhim I 5:17-19מלבי״ם מלכים א׳ ה׳:י״ז-י״ט

(יז) אתה ידעת – הקדים התנצלות על דוד אביו שלא התעסק בדבר הגדול הזה, כי לא היה זה מרפיון ידים, רק שהיה טרוד תמיד במלחמותיו, ויש בזה ג' כונות אם כפשוטו שלבנות בנין גדול כזה צריך עת שלוה ושקט, ואם מפני שכן גם מצות התורה שלא יבנו בית הנבחר עד יניח ה' להם מכל אויביהם, כמ"ש חז"ל ג' מצות נצטוו ישראל למנות מלך ולהכרית זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, והוכיחו שם שבנין הבחירה יהיה בסוף כמ"ש והניח ה' וכו' והיה המקום אשר יבחר, ועוד ענין שלישי בארתי, בדרושי אה"ש, כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במה שכתוב ג' פעמים לשם ה' אלהיו, לשם ה' אלהי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ"ש בברכות (דף ז') כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם, וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי' לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית, וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו – ר"ל שלא הי' יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו. (יח) ועתה שכבר הניח ה' אלהי לי מסביב וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה. (יט) והנני אומר – ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלהי היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה.

Hoil Moshe Shemuel II 24:1הואיל משה שמואל ב׳ כ״ד:א׳

ומניית העם היתה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (שמואל ב כ"ד:ט') לידע מספר חיילותיו לחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם ואיזה גוי יוכל לכבוש, ובזה חטא ודאי חטא גדול שהיה רוצה להשליך מנגד נפש ישראל ללא צורך מאחר ששלום לו מכל עבר, וכבר ידע ע"י נתן שמחמת היותו איש דמים ואוהב מלחמה נמנע ממנו מלבנות בית לה' (דברי הימים א כ"ב:ח').