EN/HEע/E

Why Did Yosef Frame Binyamin?

Sources

Bereshit 44:1-17בראשית מ״ד:א׳-י״ז

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. (ב) וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. (ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. (ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. (ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. (ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. (י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. (יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. (יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. (יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. (יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. (טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. (טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

Bereshit 44:18-34בראשית מ״ד:י״ח-ל״ד

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. (כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. (כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. (כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. (כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. (כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. (כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. (כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. (כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. (לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

Bereshit 45:1-5בראשית מ״ה:א׳-ה׳

(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

Jubilees 42:25-33יובלים מ״ב:כ״ה-ל״ג

(כה) וישלחהו אתם בשנה השנית לשבוע בראש החודש, ויבואו ארצה מצרים בתוך הבאים ומנחות בידם, צרי ושקדים ובטנים ודבש טהור. (כו) ויבואו ויעמדו לפני יוסף, וירא את בנימין אחיו, ויכירם ויאמר אליהם הזה אחיכם הקטן. (כז) ויאמרו אליו: זה הוא. ויאמר: אלוהים יחנך בני. (כח) וישלח אותם אל ביתו, ויוצא אליהם גם את שמעון, ויעש להם משתה. (כט) ויתנו לו את המנחה אשר הביאו לו, ויאכלו לפניו, ויתן להם מנה לאיש ואיש, ותרב מנת בנימין שבעתיים ממנת כולם. (ל) ויאכלו וישתו ויקומו ויעמדו על חמוריהם. (לא) ויחשוב יוסף מזימה להכיר בה את יצר לבבם, לדעת היש יצר רחמים בקרבם. (לב) ויאמר אל האיש אשר על ביתו, מלא להם את כל שקיהם בר, והשיב גם להם זהבם באמתחותיהם. (לג) ואת גביעי, גביע הכסף, אשר אשתה בו תשים בשק הקטן ותשלחם.

Jubilees 43:23יובלים מ״ג:כ״ג

(כג) וירא יוסף כי ברוח נדיבה יתאחדו, ולב איש טוב לאחיו, ולא יכול להתאפק עוד, ויאמר אליהם כי הוא יוסף.

Philo, On Joseph XXXIXפילון, על יוסף ל״ט

But all this conduct was but an experiment, just as the former circumstances had been too, because the governor of the country was desirous to see what kind of good-will they had towards him who was his brother by the same mother. For he had been afraid that they felt some kind of natural dislike towards him, as children of a stepmother often do to the family of a previous wife of their father, who may have been held in equal honours by him. It was with this view that he both reproached them as spies and inquired about their family, for the sake of knowing whether his brother was still alive, or whether he had been put out of the way by treachery. And he retained one while he allowed the rest to depart, after they had agreed to bring back their youngest brother with them, whom he desired to see above all things, and so to be relieved of his bitter and grievous sorrow on his account. And when he arrived, and when he beheld his brother, he was then in a slight degree relieved from his anxiety, and he invited them to an entertainment, and while he was feasting them he regaled his own brother by the same mother with more costly viands and luxuries than the rest, looking carefully at every one ot them, and judging from their countenances whether there was any envy secretly cherished in their hearts. And when he saw them all cheerful, and all eager, and earnest for the honour of the youngest, conjecturing now by two strong proofs that there was no hatred smouldering beneath, he devised a third mode of trial likewise, bringing a charge against their youngest brother, that he appeared to have committed a theft; for this was likely to be the clearest possible proof of the disposition of each of them and of the affection which they bore to their brother, who was thus falsely accused. From all which circumstances he now clearly saw that his mother's offspring was not looked upon with hostile feelings and was not plotted against, and he also received a very probable impression respecting the events which had befallen himself, and learnt to think that he had suffered what he had, not so much because of the treachery of his brethren, as through the direction of the providence of God who sees things afar off, and who beholds the future no less than the present.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:7יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ז׳

Now when after supper they had composed themselves to sleep, Joseph commanded his steward both to give them their measures of corn, and to hide its price again in their sacks; and that withal they should put into Benjamin's sack the golden cup, out of which he loved himself to drink. - which things he did, in order to make trial of his brethren, whether they would stand by Benjamin when he should be accused of having stolen the cup, and should appear to be in danger; or whether they would leave him, and, depending on their own innocency, go to their father without him.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:8יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ח׳

So Yehuda, being very willing to undergo any thing whatever for the deliverance of his brother, cast himself down at Joseph's feet, and earnestly labored to assuage and pacify his anger. All his brethren also fell down before him, weeping and delivering themselves up to destruction for the preservation of the life of Benjamin.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:9יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ט׳

But Joseph, as overcome now with his affections, and no longer able to personate an angry man, commanded all that were present to depart, that he might make himself known to his brethren when they were alone; and when the rest were gone out, he made himself known to his brethren; and said, "I commend you for your virtue, and your kindness to our brother: I find you better men than I could have expected from what you contrived about me. Indeed, I did all this to try your love to your brother; so I believe you were not wicked by nature in what you did in my case, but that all has happened according to God's will, who has hereby procured our enjoyment of what good things we have; and, if he continue in a favorable disposition, of what we hope for hereafter. Since, therefore, I know that our father is safe and well, beyond expectation, and I see you so well disposed to your brother, I will no longer remember what guilt you seem to have had about me, but will leave off to hate you for that your wickedness; and do rather return you my thanks, that you have concurred with the intentions of God to bring things to their present state.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 41:52תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית מ״א:נ״ב

And the name of the second he called Ephraim; for he said, The Lord hath made me mighty in the land of my affliction, as he will make the house of my father mighty here in their afflictions.

וית שום תניין קרא אפרים ארום אמר תקיף יתי ייי בארע סיגופי והכדין עתיד למתקוף בית אבא הכא בסיגופיהום.

Bereshit Rabbah 93:9בראשית רבה צ״ג:ט׳

א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף, לומר ראו היך הוא נותן נפשו על בניה של רחל, פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו, פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך, ולא יכול יוסף להתאפק וגו', רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת, רבי שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה, יודע היה צדקן של אחיו אמר ח"ו אין אחי חשודים על שפיכות דמים.

Sefer HaYashar 53:21-22ספר הישר נ״ג:כ״א-כ״ב

ויאמר אליו יוסף אני הוא יוסף אחיך, אך אל תגלה את הדבר הזה אל אחיך. הנני שולח אותך עמם וילכו, וצויתי להשיב אתכם העירה ולקחתיך מאתם, והיה אם יתנו את נפשם והלחמו עליך אז ידעתי כי נחמו על אשר עשו לי ונודעתי אליהם. ואם יעזבוך ולקחתי אותך וישבת אתי ונלחמתי אותם וילכו להם ולא אוודע אליהם.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 41:51ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״א:נ״א

ואולם גזירת מנשה מן כי נשני א-להים הרי זה מתאים בביטוי, ויש שחושבים בו ניגוד במובן והוא, שאין בנו הוא המשכיח ממנו את צרתו, אלא הבורא יתעלה זכרו הוא הפועל זאת, לאמרו: כי נשני א-להים את כל עמלי, ונאמר איפוא בתיאום בין שניהם, שהוא אמנם קרא לו כך, כי הוא אחד הדברים אשר בהם עשה אותו הא-ל למאושר והשכיחו צרתו, ולא אמר זאת איפוא, מפני שהוא המנשה אלא מפני שהוא אחת סיבות נשיית עמלו. ויחס את הנשייה לשני דברים: אחד מהם, את כל עמלי, מתכוון בו לצרה ולגודל המסות והבחינה וכמאמר אבותינו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. והשני, ואת כל בית אבי, ר"ל מה שעבר עליו מן הצרה וגודל הנסיון בבית אביו, והוא השנאה והקנאה והמכירה של אחיו אותו. וחייבים אנו לפרש כך, להמנעות נשייתו את בית אביו. אלא שהוא חילק את הסבל אשר סבל אותו לשני חלקים: אחד מהם בבית אביו והשני אחרי צאתו ממנו. ועל כן אמר על שניהם כי נשני א-להים את כל עמלי וג', וזה דומה לאמרו לישראל כי נשכחו הצרות הראשנות וכי נסתרו מעיני.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 42:7ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ב:ז׳

וידבר אתם קשות... וזה מחייב חמישה עניינים... והחמישי גילוי מצב אנשים בדרך של בחינה, והוא דיבורו כאן.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 42:9-13ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ב:ט׳-י״ג

ואמרו ויזכר יוסף את החלומות – יתכן שזוכרו אותם יהיה מפני השתחוייתם לפניו וזוכרו אותם בהתקיימותם ונכונותם... ועם זה הרי לא היתה לו דרך לשאל אותם על הרחמים ועל החרטה או על התמדה (ברעה), ויפן אליהם בדיבור שהכריחם לגלות לו את העניינים האלה. ובאשר לידיעה הרי היא נודעה לו באמרם ויאמרו שנים עשר עבדיך וג'. ואולם הרחמים, הרי ידעם באמור יהודה והיה כראותו כי אין הנער וג'. ואולם החרטה הרי נתבררה אצלו באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו וג'.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:1ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:א׳

ובאמרו ושים כסף איש בפי אמתחתו נברר שכוונתו בהשבת הכסף בפעם הזאת היתה נבדלת מכוונתו בהשבתו אליהם בפעם הראשונה שכן כוונתו בפעם הראשונה היתה לחסוך להם כמו שמוכיח זאת פעלו. ואולם כוונתו בפעם הזאת בהשיבה להם היתה בחינה ונסיון כלפיהם כפי מה שאתאר. ומן ההכרח שהכסף המושב בפעם הזאת הוא מה שהביאו בשתי הפעמים יחד, כי כבר השיבוהו לו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:2ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:ב׳

ואולם כוונתו של יוסף בזה היתה בהתאם למה שתוכיח פעולתו, ולא היה זה אלא נסיון ובחינה לאחיו לראות כיצד יסבלו את מסירתו אליו וצערם עליו וצרתם בעניינו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:8ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:ח׳

טענו אנשים נגד יוסף ואמרו כיצד הותר לו להאשים את בנימין בגניבה בשעה שלא עשה אותה, והוא יודע מה עליו בעניין זה אצל ה' ועל בנימין אצל הבריות, ומה שיחול מן הצער עליו ועל אחיו, והאם יפה המעשה הזה מצד עושהו? ונאמר איפוא שלא עשה זאת אלא כדי שימצא דרך לחבוש את אחיו אצלו, וכדי שיעשה זאת גם כן לסיבה להודיע את עניינו לאביו, וכדי שיעביר את אביו אליו. ועם זאת לא מצאנו בביטוייו מפורש שהאשימו בגניבה, שאז היה יוצא שקרן בזה... ואם יאמר אומר האין זה אפשרי שיעקב אבינו ישמע את הדבר הזה לפני היגלותו ויוסיף לו צער ועצב והיה יוסף סיבה לזה? ייאמר לו אמנם כוונתו במעשה זה היתה שיסיר ממנו צער הגדול מן הצער הזה אשר פגע בו, והוא התעצבותו על היפקד יוסף. וכיון שהמעשה הזה מצד יוסף היה דרך להסרת היגון העצום הזה מיעקב הרי לא יגונה מעשהו עליו גם אם עלול היה הצער לפגוע לשעה ביעקב. ואולם הצער שיפגע באחיו הרי לא היה מעשה זה אלא תחבולה שלו להסרת היזקם מיעקב ושלא ימנעוהו מבוא אליו וכיון שהיה זה מתוך הישמרות מהיזקם לאביהם היה יפה מצדו לעשות כן, כדי להסיר מאביו את ההיזק העצום והיגון הכבד שהיו בו, גם אם אחיו היו מתעצבים בגלל זאת... וכל מה שביררנו מחייב את יפי ההנהגה ונכונות פעולה זו מצד יוסף.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 45:3ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ה:ג׳

ובאמרו: ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, נאמר, שאמנם ראה כנכונה את ההתוודעות אליהם באותו זמן, אחרי שנתבררה לו חרטתם על מה שעשו בו ואחרי שהשקיעו כל מאמץ בהצלתו של בנימין.

Seikhel Tov Bereshit 45:1שכל טוב בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף להתאפק. להתחזק ולעמוד מכיון שהזכיר צערו של אבא. א"ר חמא בר חנינא לא עשה יוסף כשורה שהקניט את אחיו כל כך, שאלו בעט בו אחד מהן מיד היה מת, והיה לו להתיירא ממעשה עיר שכם, ר' שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה שציערם, להיות כפרה להם על שציערוהו, ולא היה לו להתיירא, שיודע היה שאחיו צדיקים אמר ח"ו שאחי חשודין על שפיכות דמים ועל אנשי שכם כדין באו עליהם.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:26ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ז:כ״ו

ונראים הדברים, שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו, ולא יודיע לאביו שהוא חי ושהוא נמכר, ולא יאמר לשם שהוא מבני יעקב בשום סימן, ולא בשום רמיזה. וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים, שבע שני השבע ושתים מן הרעב, למה לא שלח לאביו לאמר: הנני כאן במצרים, הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו. אלא ודאי נשבע להם.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 42:7ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ב:ז׳

ויתנכר אליהם – חשב אם אגלה להם עצמי מיד, מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם, יאמרו לי: שתוק אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו. ואמר להם קשות ומרגלים אתם, ודחקם עד שהביאו בנימין, ונתן הגביע באמתחתו, ואמר לעכבו לעבד. וכשראה אותם דחוקים, שהיו יראים לחטא {ל}אביהם, גילה עצמו, כי אז ידע שעל כרחם יגלו גם הם, שלא יעכב בנימין.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 45:15ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ה:ט״ו

ואחרי כן דברו אחיו אתו – והותרה השבועה, ונתפרסם הדבר, ונשמע הקול בית פרעה.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 43:7ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ג:ז׳

וא"ת למה לא אמר להם מיד אני יוסף אחיכם? ואמר מ"א (מורי אבי = ר"י החסיד) שיוסף נשבע להם, היה מחשב בדעתו שאפי' לעצמו אין לו לגלות ושלא יודע הדבר לעולם. כי חשב יעקב אוהב את בנימין ביותר, אעסוק בערמה שאתפוש את בנימין ויבא יעקב לפדותו ואז יעכב אותו בכאן, ומסתמא אי אפשר שלא יכירני. וראיה ולא יכול יוסף להתאפק מכלל שעדיין היה ברצון מתאפק עד שהיה יעקב בא.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 44:21ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ד:כ״א

ותאמר אל עבדיך. תימא (צריך) [צ"ל צדיק] גדול כיוסף צער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי ושליט בכל הארץ. וי"ל אלו היה עושה כך כל אחיו היו בורחים זה למזרח וזה למערב מפני הבושה, אבל עתה (לקחו) [לקחן] בדברים מעט מעט ובנחת שלא יתביישו וכוונתו היתה לטובה. ד"א השביעוהו שלא יגלה לאביו וגם שלא יברח משם. רי"ח.

Radak Bereshit 41:51רד״ק בראשית מ״א:נ״א

כי נשני, God granted me so much wealth and power that He enabled me to forget את כל עמלי, all the problems and setbacks I had experienced, and He has even made me forget all the members of my father’s household.

כי נשני – כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני.

Radak Bereshit 42:9רד״ק בראשית מ״ב:ט׳

אשר חלם להם, for the dreams had really concerned the brothers, primarily. He realised now that they had hated him on account of his dreams; this is why when he remembered all that they had done to him instead of repaying them in kind, he only made them extremely uncomfortable for a while.

אשר חלם להם – כי להם היו החלומות וראה עתה פתרונם, והם שנאוהו בעבורם, ובזכרו כל מה שעשו לא גמלם רעה אבל ציערם והקניטם.

Radak Bereshit 42:17רד״ק בראשית מ״ב:י״ז

ויאסוף, he caused them mental pain without touching their bodies or causing them financial loss.

ויאסוף – צער אותם בלא הפסד גופם וממונם.

Radak Bereshit 42:27רד״ק בראשית מ״ב:כ״ז

בפי אמתחתו, Joseph had instructed that the money of one of them should be not just placed back in his sack, but should be placed near the top so that he would find it immediately he opened the sack. The money of the other brothers had been placed somewhere in the middle section of their respective containers, or even at the very bottom. If the money of all of them had been placed near the top of their bags they would see it as soon as they started giving fodder to their beasts, and they would turn around to Egypt pointing out that someone had made a mistake. They would be anxious to clear themselves of the danger of being accused of an additional crime, of being thieves. Joseph had therefore taken precautions that only one of them should find his money before they would get home. He had arranged matters in a way to cause them maximum worry.

בפי אמתחתו – כן צוה יוסף שלאחד מהם ישימו כספו בפי אמתחתו, ולאחרים באמצע האמתחת או בתחתיתו, שאם ישימו כספם בפי האמתחת כולם בלקחם מספוא לחמוריהם יראו וישובו למצרים על דבר הכסף להשיבו ולהודיע כי לא פשעו בו כי הם נתנוהו, לפיכך צוה יוסף לשים הכסף באמצע האמתחת כדי שלא ירגישו בכסף עד היותם בביתם, אבל צוה לשים לאחד מהם בפי אמתחתו כדי לצערם וידע כי בעבור כסף של אחד לא ישובו למצרים.

Radak Bereshit 43:34רד״ק בראשית מ״ג:ל״ד

וישא, the person who handed out the gifts. We find a similar construction where the subject is presumed without being named or being specifically referred to in 48,2 when Yaakov is informed that Joseph is about to visit him. The Torah there also uses the impersonal ויגד, “someone told,” without bothering to inform the reader who it was that informed Yaakov. All this friendliness which Joseph displayed during the meal was intended to contrast with the manner in which they, the brothers would do everything in their power to cause him anguish and discomfort prior to the time when they had sold him. He displayed especial fondness for Binyamin because he had been forced to come to Egypt on account of what must have seemed like his caprice, and to compensate him for having been separated from his father for no apparent reason. At least, these were some of the thoughts which the brothers thought of to explain Joseph’s strange behaviour.

וישא – הנושא, וכן, ויגד ליעקב, המגיד. וכל זה הקירוב שקרבם ושכבדם חשבו הם כי היה עושה חלף מה שהקניטם וציערם, ובנימין היה מחבב יותר לפי שהביאו מארצו והפרידו מאביו ללא דבר, והיה מפיס דעתו בזה.

Radak Bereshit 44:1רד״ק בראשית מ״ד:א׳

ויצו, all the matters described are quite clear to the reader. Joseph arranged this whole charade in order to discomfort the brothers and to make them feel afraid without actually causing them any harm, and not hurting them physically or even economically. He displayed great wisdom in what he did.

ויצו – כל אלה הדברים מבוארים ועשה יוסף כל זה כדי להקניטם כל אשר יוכל מבלתי שירע להם ושלא יגע לא בגופם ולא בממונם ועשה הכל בחכמה.

Chizkuni Bereshit 44:2חזקוני בראשית מ״ד:ב׳

תשים בפי אמתחת הקטן מה ששם יוסף על בנימין עלילה לפי שלא היה מכירו שהניחוהו בלא חתימת זקן אמר בלבו שמא הביאו לי אסופי מן השוק אמר אשים לו עלילה אם הוא אחיהם לא יניחוהו.

Derashot R. Yonah Parashat Vayigashדרשות ר׳ יונה פרשת ויגש

כי יש תמהים ואומרים מה ראה יוסף לדבר אל אחיו קשות, הלא כתוב אל תצא לריב מהר... ואם רצה להנקם מהם על אשר עשו לו הלא היה יכול לעשות עמהם כרצונו, והוא לא עשה עמם אחד מאלף ממה שעשו לו... ואין לומר כי בשביל לקיים החלומות בלבד עשה כל זאת, שהרי גם את אביו ציער בדברים האלה, וחלילה לו שיצער את אביו בשביל שיתקיימו חלומותיו. ועוד תמהים הרבה ואומרים איך היה קרוב לאביו, כמו שנראה מבואם לשבור בר משם, וידע שבודאי אביו היה מצטער על פירודו ונשאר כ"ב שנה, היה במקצתם עבד ובמקצתם בכבוד ובמקצתם מלך, ולא שלח להודיע לאביו כדי להניח לו מרגזו ועצבו. ויש להשיב על כל זה כי זאת היתה סבה מאת השם אשר לו נתכנו עלילות שירד יעקב אבינו למצרים בכבוד, והכניס בלב יוסף שחשב שבא עליו העונש ההוא של המכירה בסבת הבאתו דבתם רעה אל אביהם, ולכן נענש מדה כנגד מדה... וידע שיותר טוב הוא לאביו שלא ידע מעשה אחיו הרע, אע"פ שיתעכב הוא זמן מלבוא לאביו, משיעשה בענין שיפדהו אביו מיד ויצטער צער מרובה על המעשה הרע אשר עשו אחיו... ובבואם ראה שהיה צריך לדעת קודם שיתודע אליהם ענין אביו ובנימין אחיו, ואם נתחרטו על מכירתו ואם נתגלה ענינו לאביו, ואיך היו נוהגים עם בנימין אחיו, למחול לפי ענינם או להנקם מהם... ובאסרו אותם הכיר שנתחרטו על מעשיהם עמו באמרם אבל אשמים אנחנו... ובבוא בנימין אתם ראה שהאמין בהם אביהם והבין שלא היו שונאין אותו ומחמת כן שלחו אותם ועשה עלילת הגביע לראות איך יהיו עם בנימין בעת צרתו, וכראותו שמסרו עצמם עליו נחה דעתו. וכ"ש בשמעו דברי יהודה.. ועל זה נתודע יוסף אל אחיו אחרי אשר נתברר לו כל זה.

Ramban Bereshit 42:9 (Spain)רמב״ן בראשית מ״ב:ט׳ (ספרד)

"ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם" – עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י. והנכון בעיני כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם ואמר בלבו עתה יתקיימו כלם על כן חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים גם החלום האחר שאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וזה טעם וירדו אחי יוסף עשרה, כי החלום הראשון היה אל העשרה כי בהם אמר ויגד אותו לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה בנימין איננו בכלל הזה, ועתה נתקיים החלום הראשון בהשתחוייתם אליו והחלום השני לא יוכל להתקיים עד בא בנימין גם אביו.

Ramban Bereshit 42:9 (Israel)רמב״ן בראשית מ״ב:ט׳ (א״י)

"ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם" – עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין פיוס ליוסף ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

Moshav Zekeinim Bereshit 42:9מושב זקנים בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף את החלומות. תימה מה נתינת טעם הוא זה משום שזכר להם החלומות אמר להם מרגלים אתם. וי"ל דיוסף חשב אני חלמתי שאבי יש לו להשתחוות לי ולא בא לכאן, היאך אעשה שזה יהיה? אם אעכב את כולם בכאן, משום הכי לא יבא כי חביבה ארץ ישראל לפניו, אבל אעשה תחבולות שיביאו לי בנימין ואז יצטרך לבא כי קשורה נפשו בנפשו.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 42:9ר׳ יוסף אבן כספי בראשית מ״ב:ט׳

ויזכוֹר יוסף את החלֹמות אשר חלם להם – אין כתו' כאן 'ויזכור יוסף את הרעות אשר עשו לו', וחלילה לו ולנקרא בשמו ולדומה לו, כי חלילה שיהיו פעולותיו כולם שיזכור עוד עם אחיו להקניטם דרך נקמת הסכלים בענייני העולם. ואיך יכתוב זה נותן התורה והוא עתיד לצותינו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט:י"ח)? וכבר ביאר המורה בספר המדע (הלכות דעות ז', ז-ח) פחיתות הנקימה והנטירה. וכתב אריסטו בספר המדות כי גדול הנפש לא יתכן שיהיה נוקם ונוטר אם לא להַיְשָרָה. מצד זה תאר האל כ"נוֹקם" ו"נוטר" (נחום א':ב') כמו שתאר ב"רחום וחנון" (שמות ל"ד:ו'), והכל אמת לפי הזמן והמקום. ואנחנו מְצֻוִּים ללכת בדרכיו, ולכן הראו לנו רבותי' סוד נכבד כולל, כי אחר שבא בתורה לכלל עמנו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט:י"ח) אמרו: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כג ע"א). ולכן יוסף זקנינו יען אשר ידע מדבריהם ומעשיהם בבית אביו עמו סכלותם בענייני הפילוסופיאה, ר"ל העדר מהם בחינת האפשריות והנמנעות כל אחת למינו, כיון עתה לעשות שני ענינים: האחד – להראות להם כמה ענינים, שיראו נמנעים אצלם והם אפשריים, כמו השבת הכסף באמתחותיהם ולהושיבם הבכר כבכורתו והצעיר כצעירתו (בראשית מ"ג:ל"ג), ככתו' שם "ויתמהו האנשים", וכאלה רבות מפעולותיו. והאחר – לאמת חלומותיו, ר"ל, שימלוך למשול עליהם, והם יכנעו לו. ונתאמת זה כמה פעמים טרם שהכירוהו, ואחר כן גם אחר מות יעקב (בראשית נ':י"ח). ובספר טירת כסף אאריך יותר. וזכור זה מאד.

Akeidat Yitzchak 30עקדת יצחק ל׳

נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה ולזה מיד חשב עלילת הגביע. אלא שלא היה שם בנימן והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו לא חשש כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד רק שיביאוהו אליו.

Abarbanel Bereshit 42:7אברבנאל בראשית מ״ב:ז׳

וההתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות: הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו א-להים לפני אביו ואחיו כי מה' היתה מסבה שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא... אבל עכ"פ היו ראוים לעונש מה מצד מחשבתם הרעה... ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו, וא-להים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה, ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם, כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה, וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור, ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימין וזו היא הכוונה הא'. והכוונה השנית היא שיוסף היה ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות: הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו, ר"ל באכזריות חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם. אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו (מהערים) [מהעוברים] ושבי' שעתה לצורך השבר יבאו רבי' אצלו לקנות מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננות בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדבר נודע מפי אחרים לא מפיו. ועוד כי איככה יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא א-להים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליהם וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרים וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהי' יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים, ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה. ולזה חשב דרך שלישית והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה. אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו, ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיהם ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו. ולכן הבחינם באמור אליהם מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימין אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן. ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא.

Abarbanel Bereshit 42:25אברבנאל בראשית מ״ב:כ״ה

הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסרו ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה, ומאת ה' היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

Abarbanel Bereshit 43:33אברבנאל בראשית מ״ג:ל״ג

וראוי עתה שנא' בהתר השאלה הג' למה רצה יוסף להכניס את בנימן אחיו בצרת הגביע. וכבר ביארתי למעלה לשתי סבות האחד שרצה לשלם אל אחיו מדה כנגד מדה ממה שעשו כנגדו כי טוב שיקבלו ענש' מידו ויתכפרו עונותיהם משיקבלו בידי שמים והנה הם עשו נגדו שלשה עלבונים אחד שחשדוהו רכיל מרגל ומביא דבתם לתכלי' רע אל אביהם. והב' שהשליכו אותו הבורה. והג' שנתנוהו למדינים לעבד עולם וצערוהו הרבה אך לא הרעו לו כי הם במה שעשו לו הטיבו עמו כמו שאמ' ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. וכן עשה יוסף אליהם כי הוא חשדם ראשונה מרגלים אתם כנגד מה שחשדוהו הם שהיה רכיל ומרגל ואסר את שמעון לעיניהם ושמו למאס' הבור כנגד מה ששמוהו בבור. וכנגד מה שנתנוהו לעבד צוה לקחת את בנימן לעבד בעליל' הגביע. והנה הסכים שיושם הגביע באמתחת בנימן ג"כ להדמות אליו כי הוא היה בן רחל כמוהו ואותו ששלח יעקב לראות את שלום אחיהם ואת שלום הצאן. וכמו שהם לא חששו לזה ונתנוהו למדינים לעבד עולם כן יוסף לא חשש למה ששלח אביו את בנימן לשלום אחיהם ונתן אותו במשפט לעבד. וכמו שלא נתקיים מה שהם עשו נגדו אבל נהפך לטובה ככה לא נתקיים מה שעשה יוסף נגד בנימן ובהפך הכל לטובה. הנה היה כל זה מדה כנגד מדה וזו היא הסבה האחת. ואמנם השנית כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם והותרו בזה השאלה הג' והד'.

Abarabnel Bereshit 44:18-46:27 Question 11אברבנאל בראשית מ״ד:י״ח-מ״ו:כ״ז שאלה י״א

ואם ענינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הנצבים עליו שהיו מיחלים פניו למחול לבנימין, הנה ראוי שיאמר שלא התודע יוסף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצרים. וזה לא יעלה על הדעת כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מדה כנגד מדה, והי' דעתו לשיתודע אליהם.

Sforno Bereshit 43:16ספורנו בראשית מ״ג:ט״ז

כי אתי יאכלו. לראות ענינם עם בנימין ולנסות אם יקנאו בו כשירבה משאת בנימין ממשאות כלם.

Sforno Bereshit 43:34ספורנו בראשית מ״ג:ל״ד

ותרב משאת בנימין. לראות אם יקנאו בו.

Sforno Bereshit 44:1-2ספורנו בראשית מ״ד:א׳-ב׳

(א) ושים כסף איש בפי אמתחתו. בידיעתם שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שצערתים. (ב) תשים בפי אמתחת הקטן. לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו.

Sforno Bereshit 44:16ספורנו בראשית מ״ד:ט״ז

האלהים מצא את עון עבדיך – לא בשביל זה אנו נענשים שלא חטאנו בזה כלל אלא בשביל עון שעשינו לימים ראשונים רצה האל להענישנו להפרע ממנו על ידך על דרך מרשעים יצא רשע (ש"א כ"ד:י"ג) כמאמר לוליינוס ופפוס (באיכה רבתי) באמרם אנו הרבה נתחייבנו מיתה למקום אלא הרבה שלוחים למקום נמרים ואריות שפוגעים בנו ולא נפרע ממנו אלא על ידך שעתיד לתבוע דמנו מידך (תענית י"ח ב).

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 38מעשי ה׳ מעשי אבות ל״ח

וטעם ויאסור אותו לעיניהם... אבל יאות שעשה כן כדי שיתכפר עונו, שכמו שאסרו אותו ומכרוהו לעבד לעיני כולם, כן ג"כ אסר את שמעון לעיניהם... גם השבת הכסף באמתחת נראה דבר ללא צורך ובפרט שעשה כן ב' פעמים. אבל לדעתי יתכן שעשה כן שלא יחשדוהו שכל הצער שציער אותם היה דרך נקמה ושנאה שכבר אמרנו שלא היה דעתו רק שיתכפר עונם.

Keli Yekar Bereshit 42:7כלי יקר בראשית מ״ב:ז׳

והנה בענין דבור קשות ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה. וקרוב לזה פירש מהרי"א והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר ויוסף אמר כי שמו אותי בבור והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל שהרי הוא ירא אלקים אלא ודאי שעונותם הטו אלה ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו מהו לשון איפוא אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם באיפה ומידה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו וא-ל ש-די יתן לכם רחמים כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.

Keli Yekar Bereshit 42:14כלי יקר בראשית מ״ב:י״ד

וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף.

Keli Yekar Bereshit 42:16כלי יקר בראשית מ״ב:ט״ז

שלחו מכם אחד ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו שמעון אמר כן ללוי כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים (שם מט ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.

Or HaChayyim Bereshit 42:9אור החיים בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים וגו', פירוש לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכוין לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה.

Or HaChayyim Bereshit 44:1-2אור החיים בראשית מ״ד:א׳-ב׳

מלא וגו', ואת גביעי וגו', צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו, ואם לצערם הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום, ואולי כי נתכוון לשלשה דברים, האחד כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו היה עושה להם דברי חשד, כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עוונם, והב' לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עוונם, הג' לרמוז להם ענין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (לעיל מג לג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו', וכאלה רבות.

Biur Bereshit 44:2ביאור בראשית מ״ד:ב׳

תשים בפי אמתחת הקטן - לשון ס' הישר ויאמר אליו יוסף (לבנימין שאכל עמו לבדו כאשר סופר שם בתחלה) אני הוא יוסף אחיך, אך אל תגלה את הדבר הזה אל אחיך. הנני שולח אותך עמם וילכו, וצויתי להשיב אתכם העירה ולקחתיך מאתם, והיה אם יתנו את נפשם והלחמו עליך אז ידעתי כי נחמו על אשר עשו לי ונודעתי אליהם. ואם יעזבוך ולקחתי אותך וישבת אתי ונלחמתי אותם וילכו להם ולא אוודע אליהם, עכ"ל. הנה לא כוון יוסף בזה רק לבחון לבבם, וכן פי' ר"ע ספורנו, גם הודיע זאת תחלה לבנימין שלא יצערנו, כי הוא לא חטא נגדו.

Shadal Bereshit 41:51שד״ל בראשית מ״א:נ״א

ואת כל בית אבי – מה שעשו לי בית אבי (הם אחיו) ואין הכוונה ששכח ממש, כי הנושא על שפתיו זכרון דבר מה, הנה לא שכח אותו; אך הטעם נתנני אלהים במצב שלא ארגיש עוד ברעה אשר מצאתני בבית אבי, כי במה נחשבת היא נגד הצלחתי וגדולתי?

Shadal Bereshit 44:16שד״ל בראשית מ״ד:ט״ז

האלהים מצא וגו': עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש, לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר, ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין, בחר שתהיה האשמה של כולם יחדיו, ולא על בנימין לבדו; ובפרט כי בתחילה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, ואעפ"י שהאיש אמר להם אשר ימצאו אותו יהיה לי עבד, הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצילו מיד אדוניו, אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת? והנה אם מאהבתו את בנימין ואם מפני שערב אתו לאביו ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף, בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין, ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחדיו. וראזנמילר אומר כי יהודה האמין שבנימין גנבו.

Shadal Bereshit 45:1שד״ל בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף וגו' – בתחלה היה בלבו לעכב אצלו בנימין ולשלח את אחיו בלי שיתודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת, נכמרו רחמיו על אביו, ומצא עצמו מוכרח להניח לבנימן שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנה לא מצא תחבולה לשלח את בנימין אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא בשיתודע אליהם ויקראם כלם לבא אצלו, או כדעת אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להשאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על אחיו והסכים להתודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתודע אליהם בפני המצרים הנצבים עליו, לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו של יהודה נכמרו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק הוציאו כל איש מעלי.

Hoil Moshe Bereshit 42:14הואיל משה בראשית מ״ב:י״ד

הוא אשר דברתי אליכם – יוסף בהיותו בבית פוטיפר לא חש להודיע לאביו כי חי הוא, ולכך נענש כדברי חז"ל על פסוק ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו; רק אח"כ בהיותו משנה לפרעה היה מתאוה לראות פני אביו ולכלכל את שיבתו, אבל ירא להוריד משפחתו מצרימה כי נודע לו כי תועבת מצרים כל רועה צאן, וקרבת אחיו אולי תזיק לו ותורידהו מגדולתו, וכשיבאו ימי הרעב מי יתן לחם לביתו כשיתום כספם? לכך המתין מלהתודע לאביו כי אמר נואש אבי לראות פני עוד, ונשכחתי כמת מלבו; ובבא שנת הרעב בודאי יבאו אחי לשבור בר ממצרים (שהיא ארץ מישור וגם יודעת בעבודת האדמה יותר מכל הארצות; וכנען, ארץ הרים וגבעות, גם בשנות השבע היתה מוציאה דגן ממצרים), וא"כ בבואם, אוכל אז להתודע להם, לפי שאחרי היותי מספר שנים שליט על הארץ, טוב השגחתי על עניני המדינה והכסף שאשתדל להביא בית פרעה ילבישו אותי ואת משפחתי חן וחסד בעיני המלך, וישקיטו שנאת מצרים מעלינו; ובבוא אחיו להשתחות לו ארצה זכר יוסף את החלומות אשר חלם להם, וראה שנתקיימו באופן אחר ממה שחשבו אחיו והוא, ואין כאן מקום לשנאה לא לו עליהם ולא עליהם לו, ואולי היה מתודע להם מיד לולא ראה כי אין בנימין אתם, ודאג עליו שמא גם אותו אהב אביהם מכל אחיו, וזה גרם ששנאו גם אותו והתנכלו גם עליו, ע"כ בא עליהם בעלילה לאמר למה באתם עשרה יחד? הלא לרגל את הארץ ולחקרה! והם להתנצל אמרו אחים אנחנו, אז יוסף אמר להם הוא אשר דברתי וגו', כלו' זה תחת הצדיקכם ירשיעכם ויעיד בכם כי מרגלים אתם, כי בהיותכם אחים למה לא ירדו שנים או שלשה מכם לשבור בר לכל המשפחה? לכן, יען הגדתם לי כי עוד לכם אח, בזאת תבחנו וגו'; ובבואם שנים עם בנימין רצה לנסותם עוד (וכל אדם מאחר להודות כי אחרים צדקו ממנו) לדעת אם שנאתם אותו היתה מצד לבם הרע המקנא, או בלבד נסבה מהביאו דבתם רעה אל אביהם, ע"כ הערים לעשות עם בנימין לראות אם אחיו ישימו נפשם תחת נפשו גם כי ידעו כי אביו אהבו מכל אחיו, וזאת תהיה ראיה על לבם הטוב, אז יתודע להם כי ידע בבירור כי פשעו הוא אם התנכלו עליו, או להפך יניחוהו ביד יוסף ולא ישימו עליו לב, ואז ישלח בנימין עם אחיו לכנען, ואף כי יתודע לאביו לא יורידם מצרימה לאכול את חלב הארץ, וכשראם מצטערים ומבקשים לשבת בעבדות במקום בנימין, לא יכל עוד להתאפק והתודע להם.

Shemuel Feigenson's Note (printed in Yerushalmi Zeraim, Vilna, 5628)הערת שפ״ן (שמואל פייגנזון) הסופר שנדפסה בירושלמי (דפוס וילנא תרפ״ח) סוף ברכות

אמר המאסף: גם אני אעשה כהמנהג בהדפסה שלא להוציא הנייר חלק ואמלאהו בקצת מחידושיי. "מה גדולה התמיהה והפליאה על יוסף הצדיק שלא מיהר להחיות רוח אביו לבשרו כי הנהו חי בבית פוטיפר וכי הפקידהו על ביתו, ויעזוב את אביו האומלל בצער נורא ואבל גדול שתים עשרה שנה עד שנתגלגל הדבר ע"י הרעב !!! והרמב"ן ז"ל רצה ליישב הדבר וז"ל (בפ' ויגש, מ"ב, ח): "כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ומיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו! כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו וייקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון...". ויתרץ הרמב"ן שיוסף רצה שיתקיימו חלומותיו... ויאמר: "שלולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל" כו' עיי"ש. והנה תירוצו של הרמב"ן ז"ל במח"כ לא נראה כלל. כי מה הדבר הגדול והטוב והמצווה הגדולה שיש בקיום החלומות שהיה כדאי בשבילם לצער את האב בעינוי נורא כזה שנים רבות? והנה אנוכי הרואה בזה שמיים חדשים. לדעתי כל המעשים והתעלולים שבעניין הזה, יסודם העיקרי הוא בטעות גדולה שטעה יוסף בסיבת מכירתו. כי הוא בצדקתו לא העלה על דעתו כלל שכל עשרת אחיו ירשעון יחד בשביל קנאתם בו רשע נורא משולש כזה: א. שיגנבו נפש וימכרוהו לעבד. ב. שיהיו אכזרים נוראים כאלה לעשות רשע נורא כזה לאחיהם בשרם ילד רך וחכם. והשלישית, הכי נוראה, הנבלה הגדולה הזאת לקצר בה גם יחד את שנות חיי אביהם הזקן להעמידו בשכול ואבל נורא כל ימיו ולהורידו אבל שאולה אל בנו יקירו אשר נפשו קשורה בנפשו!!! בנבלה נוראה כזו לא עלתה על דעתו לחשוד את אחיו. אבל הוא חשב בוודאי שרק מאת אביו הייתה שומה הגזרה הזאת לענשו בממכרת עבד בגלל אשר גבה לבו לחשוב מחשבת מלוכה וממשלה על הוריו ואחיו עד כי העיז פניו לספר את חלומו זה יליד מחשבותיו (שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבא) גלוי שני אביו ואחיו, וע"ז גער בו אביו בנזיפה. כי ראה בזה חילול כבודו וכבוד אמו וכבוד אחיו הגדולים. וע"כ ציווה אביו לאחיו לענשו בממכרת עבד מידה כנגד מידה, עבדות תחת ממשלה. ואחרי כי עברו ימים רבים ואביו לא שלח לפדותו, חשב שאביו לא נתרצה לו ברחמיו עד כה. ועוד יחרה אפו בו. ולכן לא היה יכול להודיע לאביו שעלה לגדולה כי זה היה נראה כמתגרה באביו לאמר "על אפך ועל חמתך התנשאתי מעלה תחת שגזרת עלי להשפילי". ועאכו"כ שלא היה יכול להרשות א"ע לראות פני אביו אחרי חשבו כי בקצפו הסתיר פניו ממנו ולא ייתנהו לראות פניו כלל. ויהי בבואם עשרת אחיו מצרימה חשב אולי התנחם אביו על גזרתו וישלח את בניו (אלה שמכרוהו) לבקשו לפדותו ולהחזירו אליו. וכדי לחקור פיהם ע"ז העליל עליהם לאמר מרגלים אתם. שכדי להתנצל מעלילה זו יהיו מוכרחים להודות על האמת שמטרת בואם לפדות את אחיהם ולא לרגל את הארץ ולא לשבור אוכל. אבל בראותו אחרי כל החקירות שבאמת לא באו רק לשבור אוכל ולא לפדות את אחיהם התייאש עוד מרחמי אביו ומראות פניו והשתדל רק לראות את פני אחיו הקטן. אכן בשמעו אח"כ מפי יהודה את דברי אביו בצערו הגדול 'ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף' וגו', אז נגלה לפניו טעותו הגדולה ונוכח שאביו לא ידע כלל ממכירתו וכי יחשב שבנו האהוב טורף טרוף. ואז נכמרו רחמיו אל אביו האומלל אל צערו ואבלו הנורא שנים רבות ולא יכול להתאפק וייתן תיכף את קולו בבכי והתוודע אל אחיו. ומלתו הראשונה הייתה "העוד אבי חי" ואח"כ "מהרו ועלו אל אבי", "רדה אלי אל תעמד", "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם והרדתם את אבי הנה". וכל עיקרי דבריו הראשונים היו רק על דבר אביו למהרו אליו להחיות רוחו ולראות פניו. כן נראה לי הדבר פשוט. ולפלא כי לא קדמוני המפרשים הפשטנים בזה!

Y. Eldad, Hegyonot Mikra, pp.62-65ישראל אלדד, הגיונות מקרא, עמ׳ 65-62

על שם מה נקרא בנו בכורו של יוסף, מנשה? "כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". בגילוי לב מפליא - שהמקרא הוא מופת לו - ובצמצום לשוני ובמוחש, ניתן כאן ביטוי לאותה שאיפה עמוקה לשכחה, שהפעימה בכל הדורות כל צפנת בכל גלות... יוסף כבר משלים עם היותו צפנת לכל ימי חייו. יוסף איננו רוצה עוד לדעת דבר על בית אביו... כי אם לא כן, לא מצא כל פתרון לתמיהה: משום מה אין יוסף מתעניין כל בגורל אביו... הן אביו לא מכרהו, הן באביו לא ירצה לנקום... ואם בימי שובע כן, בימי רעב לא כל שכן. איככה סומך הוא על כך כי יבואו לשבור בר? איככה מתיר הוא לאביו לרעוב, וכי יקשה על משנה לפרעה לשלוח משאת בר קטנה לבני ביתו? והן יוכל אילו רצה, לנסוע בעצמו לראות את אביו...

Avraham Korman, HaAvot VeHaShevatim, pp.207-209אברהם קורמן, האבות והשבטים, עמ׳ 209-207

יעקב אבינו לא ידע מראש שמיטתו תהא שלימה... גם בניו חששו מכך... הם ראו באפלית יוסף לטובה תהליך מסוכן שאת סופו מי ישור... היתה זו מעין מלחמת קיום רוחנית... כאשר נתפס יוסף על ידי אחיו ונמכר למצרים הוא נוכח לדעת שכל שאיפותיו היו אשליות וודאי שלא הוא נועד להיות היורש העיקרי, אלמלא כן לא היה קורה לו מה שקרה. או אף ייתכן, שהוא הגיע למסקנה, שזהו התהליך ההכרחי להזדככותו, כפי שקרה לאביו יעקב, שאף הוא גלה מבית אביו לשנים רבות, אך זה לא מנע ממנו להיחשב הזרע הבלעדי של יצחק. אולם יחד עם זאת הוא הגיע להכרה, שלא יהיה מן הצדק שכל אחיו יידחו מפניו. הוא נטה יותר להניח שדוקא הוא נדחה משום מה והגיע הזמן, שלא בן אחד יהיה היורש, טרם הגיע הזמן שכולם יכללו בכנסת ישראל לכן נבחרו יתר אחיו ולא אחד מהם על ידי ההשגחה כממשיכי שושלת אבות. הוא ידע שבמצבים קריטיים זכה אביו להשראה נבואית. אם זה לא קרה, כשאירע לו אסון כזה, באבדן בנו אהובו, סימן שזה רצונה של ההשגחה. רעיונות אלה הניאו את יוסף מלחפש דרכים אל בית אביו כדי שלא להגביר את ההתלבטויות של אביו ושל עצמו. סבל אישי שלו ושל אביו נדחה בפני נושא העומד ברומו של עולם. ככל שעברו השנים השלים יוסף עם הרעיון שהוא נדחה מבית אביו. כשנולד לו הבן הבכור הוא כינה אותו מנשה 'כי נשני... הוא השלים עם הויתור להיות היורש של אביו וכי זהו כנראה רצון אלוקי שהוא יידחה מבית אביו.

D. Henshke, "Response", Megadim 2 (1987): 106-108דוד הנשקה, "תגובה״, מגדים ב׳ (תשמ״ז): 108-106

לפיכך נראה, שאין לפרש עניין זה אלא בעקבות חז"ל. וכך שנינו במדרש תנחומא (וישב, ח): "כיוון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי", ובהמשך: "למה מיאן? א"ר יהודה בר שלום: שראה איקונין של אביו, ואמר לו: יוסף, עתידין אחיך להיכתב באבני אפוד, תרצה שתהא חסר מכללן?!" אין ספק, שהביטוי - "השכיחני בית אבי", אינו מיוסד אלא על הכתוב בלידת מנשה: "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי". נשייה זו נדרשה אפוא אצל חז"ל לא כדבר הבא בעל כורחו של יוסף ובשל שתיקת בית אביו, אלא כתופעה שיוסף הוא המואשם בה. אף הינתקותו של יוסף ושבטו מכלל שבטי ישראל עלתה אמנם על הדעת - אך לא בעל כורחו של יוסף, כי אם בעטיו ובחטאו. נמצא, כך יש לפרש את העניין. לא תהליך התשובה של האחים בלבד הוא המתואר בפרשת יוסף ואחיו כי אם תשובת האחים מחד ותשובת יוסף מאידך. שכן, יש להבין, כי יוסף במצרים לאחר הניתוק האכזרי שנותק מבית אביו - עדיין איש צעיר הוא, שוקק חיים ורצון. אין הוא רואה כל סיכוי כי יושב אי פעם לבית אביו, ואם חפץ חיים הוא, עליו להתערות בחברה המצרית. מאידך ברי, שאין הוא יכול ואין הוא רוצה להשתחרר מערכי היסוד שהנחיל לו אביו, ושם שמיים עדיין שגור על פיו. מעתה מתחיל אפוא מאבק גדול בלבו של יוסף . יש שהוא רואה עצמו כמצרי - צפנת פענח הנשוי לבת פוטי פרע. "כל בית אביו", בתודעתו מתחיל להזדהות עם "כל עמלו", שממנו הוא מצליח אט אט להשתחרר כמחלום רע. והנה, לפתע פתאום חורג החלום הרע מנבכי העבר, ומתגשם לנגד עיניו: אחיו, בני אביו, מתייצבים לפניו. התגובה הראשונית היא: "ויתנכר יוסף". האומנם יאלצוהו אחיו להזדהות עמהם, לחזור אחורנית, לראות שוב רק "עמל"? לא, בינתיים התבסס יוסף במעמדו המצרי, הרי הוא משנה למלך, ואין לו ולאחיו, שונאיו ומוכריו, ולא כלום. ברם, התייצבותם של עשרת אחיו לפניו, ללא בנימין אחיו האהוב, בן אמו הטמונה עמוק בזיכרונו, מעוררתו למחשבה: שמא ינסה להביא אליו, באמצעות האחים, את בנימין? אפשר יתגבר על הרגשת היתמות וחוסר הבית ע"י צירוף בנימין אליו, ושניהם יחד יקימו את בתיהם במצרים? תכנית זו קורמת עור וגידים, ושלבה המתוכנן האחרון הוא השתלת הגביע באמתחת בנימין, באופן שיוכל להשאירו אצלו לתמיד. ברם, בשם שדמות דיוקנו של אביו מנעה בעדו מחטוא עם אשת פוטיפר כך אף כאן שוברת לבסוף דמות דיוקנו של יעקב את חומת ההתנכרות של יוסף.