EN/HEע/E

Why Was Hashem Angry at Bilam?

Sources

Bereshit 32:25-32בראשית ל״ב:כ״ה-ל״ב

(25) Jacob was left alone, and wrestled with a man there until the breaking of the day. (26) When he saw that he did not prevail against him, he touched the hollow of his thigh, and the hollow of Jacob’s thigh was strained, as he wrestled. (27) The man said, “Let me go, for the day breaks.” Jacob said, “I will not let you go, unless you bless me.” (28) He said to him, “What is your name?” He said, “Jacob.” (29) He said, “Your name will no longer be called Jacob, but Israel; for you have fought with God and with men, and have prevailed.” (30) Jacob asked him, “Please tell me your name.” He said, “Why is it that you ask what my name is?” He blessed him there. (31) Jacob called the name of the place Peniel : for, he said, “I have seen God face to face, and my life is preserved.” (32) The sun rose on him as he passed over Peniel, and he limped because of his thigh.

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

Shemot 4:24-25שמות ד׳:כ״ד-כ״ה

(24) It happened on the way at a lodging place, that Hashem met Moses and wanted to kill him. (25) Then Zipporah took a flint, and cut off the foreskin of her son, and cast it at his feet; and she said, “Surely you are a bridegroom of blood to me.”

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ י״י וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. (כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.

Bemidbar 13:2במדבר י״ג:ב׳

“Send men, that they may spy out the land of Canaan, which I give to the children of Israel. Of every tribe of their fathers, you shall send a man, every one a prince among them.”

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

Bemidbar 22:1-20במדבר כ״ב:א׳-כ׳

(1) The children of Israel traveled, and encamped in the plains of Moab beyond the Jordan at Jericho. (2) Balak the son of Zippor saw all that Israel had done to the Amorites. (3) Moab was very afraid of the people, because they were many: and Moab was distressed because of the children of Israel. (4) Moab said to the elders of Midian, “Now this multitude will lick up all that is around us, as the ox licks up the grass of the field.” Balak the son of Zippor was king of Moab at that time. (5) He sent messengers to Balaam the son of Beor, to Pethor, which is by the River, to the land of the children of his people, to call him, saying, “Behold, there is a people who came out from Egypt. Behold, they cover the surface of the earth, and they are staying opposite me. (6) Please come now therefore curse me this people; for they are too mighty for me: perhaps I shall prevail, that we may strike them, and that I may drive them out of the land; for I know that he whom you bless is blessed, and he whom you curse is cursed.” (7) The elders of Moab and the elders of Midian departed with the rewards of divination in their hand; and they came to Balaam, and spoke to him the words of Balak. (8) He said to them, “Lodge here this night, and I will bring you word again, as Hashem shall speak to me.” The princes of Moab stayed with Balaam. (9) God came to Balaam, and said, “Who are these men with you?” (10) Balaam said to God, “Balak the son of Zippor, king of Moab, has said to me, (11) ‘Behold, the people that has come out of Egypt, it covers the surface of the earth: now, come curse me them; perhaps I shall be able to fight against them, and shall drive them out.’” (12) God said to Balaam, “You shall not go with them. You shall not curse the people; for they are blessed.” (13) Balaam rose up in the morning, and said to the princes of Balak, “Go to your land; for Hashem refuses to permit me to go with you.” (14) The princes of Moab rose up, and they went to Balak, and said, “Balaam refuses to come with us.” (15) Balak sent yet again princes, more, and more honorable than they. (16) They came to Balaam, and said to him, “Thus says Balak the son of Zippor, ‘Please let nothing hinder you from coming to me: (17) for I will promote you to very great honor, and whatever you say to me I will do. Please come therefore, and curse this people for me.’” (18) Balaam answered the servants of Balak, “If Balak would give me his house full of silver and gold, I can’t go beyond the word of Hashem my God, to do less or more. (19) Now therefore, please wait also here this night, that I may know what Hashem will speak to me more.” (20) God came to Balaam at night, and said to him, “If the men have come to call you, rise up, go with them; but only the word which I speak to you, that you shall do.”

(א) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. (ג) וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. (ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. (ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר י״י אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם. (ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. (י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. (יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו. (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. (יג) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן י״י לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. (יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. (טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. (טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. (יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. (יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי י״י אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. (יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף י״י דַּבֵּר עִמִּי. (כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

Bemidbar 22:21-41במדבר כ״ב:כ״א-מ״א

(21) Balaam rose up in the morning, and saddled his donkey, and went with the princes of Moab. (22) God’s anger was kindled because he went; and the angel of Hashem placed himself in the way for an adversary against him. Now he was riding on his donkey, and his two servants were with him. (23) The donkey saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and the donkey turned aside out of the way, and went into the field: and Balaam struck the donkey, to turn her into the way. (24) Then the angel of Hashem stood in a narrow path between the vineyards, a wall being on this side, and a wall on that side. (25) The donkey saw the angel of Hashem, and she thrust herself to the wall, and crushed Balaam’s foot against the wall: and he struck her again. (26) The angel of Hashem went further, and stood in a narrow place, where there was no way to turn either to the right hand or to the left. (27) The donkey saw the angel of Hashem, and she lay down under Balaam: and Balaam’s anger was kindled, and he struck the donkey with his staff. (28) Hashem opened the mouth of the donkey, and she said to Balaam, “What have I done to you, that you have struck me these three times?” (29) Balaam said to the donkey, “Because you have mocked me, I wish there were a sword in my hand, for now I would have killed you.” (30) The donkey said to Balaam, “Am I not your donkey, on which you have ridden all your life long to this day? Was I ever in the habit of doing so to you?” He said, “No.” (31) Then Hashem opened the eyes of Balaam, and he saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and he bowed his head, and fell on his face. (32) The angel of Hashem said to him, “Why have you struck your donkey these three times? Behold, I have come forth as an adversary, because your way is perverse before me: (33) and the donkey saw me, and turned aside before me these three times. Unless she had turned aside from me, surely now I would have killed you, and saved her alive.” (34) Balaam said to the angel of Hashem, “I have sinned; for I didn’t know that you stood in the way against me. Now therefore, if it displeases you, I will go back again.” (35) The angel of Hashem said to Balaam, “Go with the men; but only the word that I shall speak to you, that you shall speak.” So Balaam went with the princes of Balak. (36) When Balak heard that Balaam had come, he went out to meet him to the City of Moab, which is on the border of the Arnon, which is in the utmost part of the border. (37) Balak said to Balaam, “Didn’t I earnestly send to you to call you? Why didn’t you come to me? Am I not able indeed to promote you to honor?” (38) Balaam said to Balak, “Behold, I have come to you: have I now any power at all to speak anything? The word that God puts in my mouth, that shall I speak.” (39) Balaam went with Balak, and they came to Kiriath Huzoth. (40) Balak sacrificed cattle and sheep, and sent to Balaam, and to the princes who were with him. (41) It happened in the morning, that Balak took Balaam, and brought him up into the high places of Baal; and he saw from there the utmost part of the people.

(כא) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ י״י בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. (כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ י״י בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ י״י עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. (כח) וַיִּפְתַּח י״י אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. (ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. (לא) וַיְגַל י״י אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. (לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ י״י עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. (לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ י״י חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ י״י אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק. (לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל. (לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. (לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. (לט) וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת. (מ) וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. (מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.

Bemidbar 23:1-3במדבר כ״ג:א׳-ג׳

(1) Balaam said to Balak, “Build me here seven altars, and prepare me here seven bulls and seven rams.” (2) Balak did as Balaam had spoken; and Balak and Balaam offered on every altar a bull and a ram. (3) Balaam said to Balak, “Stand by your burnt offering, and I will go: perhaps Hashem will come to meet me; and whatever he shows me I will tell you.” He went to a bare height.

(א) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. (ב) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. (ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה י״י לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי.

Bemidbar 23:7-12במדבר כ״ג:ז׳-י״ב

(7) He took up his parable, and said, “From Aram has Balak brought me, the king of Moab from the mountains of the East. Come, curse Jacob for me. Come, defy Israel. (8) How shall I curse whom God has not cursed? How shall I defy whom Hashem has not defied? (9) For from the top of the rocks I see him. From the hills I see him. Behold, it is a people that dwells alone, and shall not be reckoned among the nations. (10) Who can count the dust of Jacob, or number the fourth part of Israel? Let me die the death of the righteous! Let my last end be like his!” (11) Balak said to Balaam, “What have you done to me? I took you to curse my enemies, and behold, you have blessed them altogether.” (12) He answered and said, “Must I not take heed to speak that which Hashem puts in my mouth?”

(ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם י״י. (ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. (י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. (יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. (יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים י״י בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר.

Bemidbar 23:18-24במדבר כ״ג:י״ח-כ״ד

(18) He took up his parable, and said, “Rise up, Balak, and hear! Listen to me, you son of Zippor. (19) God is not a man, that he should lie, nor the son of man, that he should repent. Has he said, and will he not do it? Or has he spoken, and will he not make it good? (20) Behold, I have received a command to bless. He has blessed, and I can’t reverse it. (21) He has not seen iniquity in Jacob. Neither has he seen perverseness in Israel. Hashem his God is with him. The shout of a king is among them. (22) God brings them out of Egypt. He has as it were the strength of the wild ox. (23) Surely there is no enchantment with Jacob; Neither is there any divination with Israel. Now it shall be said of Jacob and of Israel, What has God done! (24) Behold, the people rises up as a lioness, As a lion he lifts himself up. He shall not lie down until he eat of the prey, and drinks the blood of the slain.”

(יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. (יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. (כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל י״י אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. (כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. (כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. (כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

Bemidbar 24:1במדבר כ״ד:א׳

When Balaam saw that it pleased Hashem to bless Israel, he didn’t go, as at the other times, to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness.

וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי י״י לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו.

Bemidbar 24:14במדבר כ״ד:י״ד

Now, behold, I go to my people: come, I will inform you what this people shall do to your people in the latter days.”

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

Bemidbar 25:1-9במדבר כ״ה:א׳-ט׳

(1) Israel stayed in Shittim; and the people began to play the prostitute with the daughters of Moab: (2) for they called the people to the sacrifices of their gods; and the people ate, and bowed down to their gods. (3) Israel joined himself to Baal Peor: and the anger of Hashem was kindled against Israel. (4) Hashem said to Moses, “Take all the chiefs of the people, and hang them up to Hashem before the sun, that the fierce anger of Hashem may turn away from Israel.” (5) Moses said to the judges of Israel, “Everyone kill his men who have joined themselves to Baal Peor.” (6) Behold, one of the children of Israel came and brought to his brothers a Midianite woman in the sight of Moses, and in the sight of all the congregation of the children of Israel, while they were weeping at the door of the Tent of Meeting. (7) When Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, saw it, he rose up from the midst of the congregation, and took a spear in his hand; (8) and he went after the man of Israel into the pavilion, and thrust both of them through, the man of Israel, and the woman through her body. So the plague was stayed from the children of Israel. (9) Those who died by the plague were twenty-four thousand.

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף י״י בְּיִשְׂרָאֵל. (ד) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי״י נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף י״י מִיִּשְׂרָאֵל. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. (ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

Bemidbar 31:8במדבר ל״א:ח׳

They killed the kings of Midian with the rest of their slain: Evi, and Rekem, and Zur, and Hur, and Reba, the five kings of Midian: Balaam also the son of Beor they killed with the sword.

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

Bemidbar 31:16במדבר ל״א:ט״ז

Behold, these caused the children of Israel, through the counsel of Balaam, to commit trespass against Hashem in the matter of Peor, and so the plague was among the congregation of Hashem.

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר מַעַל בַּי״י עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת י״י.

Devarim 1:22דברים א׳:כ״ב

You came near to me everyone of you, and said, “Let us send men before us, that they may search the land for us, and bring us word again of the way by which we must go up, and the cities to which we shall come.”

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.

Devarim 23:4-7דברים כ״ג:ד׳-ז׳

(4) An Ammonite or a Moabite shall not enter into the assembly of Hashem; even to the tenth generation shall none belonging to them enter into the assembly of Hashem forever: (5) because they didn’t meet you with bread and with water in the way, when you came forth out of Egypt, and because they hired against you Balaam the son of Beor from Pethor of Mesopotamia, to curse you. (6) Nevertheless Hashem your God wouldn’t listen to Balaam; but Hashem your God turned the curse into a blessing to you, because Hashem your God loved you. (7) You shall not seek their peace nor their prosperity all your days forever.

(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל י״י גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל י״י עַד עוֹלָם. (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. (ו) וְלֹא אָבָה י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י״י אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ. (ז) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כׇּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

Yehoshua 24:9-10יהושע כ״ד:ט׳-י׳

(9) Then Balak the son of Zippor, king of Moab, arose and fought against Israel; and he sent and called Balaam the son of Beor to curse you. (10) But I would not hearken unto Balaam; therefore he even blessed you; so I delivered you out of his hand.

(ט) וַיָּקׇם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. (י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ.

Mikhah 6:1-8מיכה ו׳:א׳-ח׳

(1) Hear ye now what the Lord saith: Arise, contend thou before the mountains, And let the hills hear thy voice. (2) Hear, O ye mountains, the Lord's controversy, And ye enduring rocks, the foundations of the earth; For the Lord hath a controversy with His people, And He will plead with Israel. (3) O My people, what have I done unto thee? And wherein have I wearied thee? Testify against Me. (4) For I brought thee up out of the land of Egypt, And redeemed thee out of the house of bondage, And I sent before thee Moses, Aaron, and Miriam. (5) O My people, remember now what Balak king of Moab devised, And what Balaam the son of Beor answered him; From Shittim unto Gilgal, That ye may know the righteous acts of the Lord. (6) 'Wherewith shall I come before the Lord, And bow myself before God on high? Shall I come before Him with burnt-offerings, With calves of a year old? (7) Will the Lord be pleased with thousands of rams, With ten thousands of rivers of oil? Shall I give my first-born for my transgression, The fruit of my body for the sin of my soul?' (8) It hath been told thee, O man, what is good, And what the Lord doth require of thee: Only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with thy God.

(א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר י"י אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב י"י וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַי"י עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי. (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. (ה) עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת י"י. (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם י"י אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. (ז) הֲיִרְצֶה י"י בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה י"י דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

Nechemyah 13:1-2נחמיה י״ג:א׳-ב׳

(1) On that day they read in the book of Moses in the hearing of the people; and therein was found written, that an Ammonite and a Moabite should not enter into the assembly of God for ever; (2) because they met not the children of Israel with bread and with water, but hired Balaam against them, to curse them; howbeit our God turned the curse into a blessing.

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם. (ב) כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.

Josephus Antiquities of the Jews 4:6:3יוספוס קדמוניות היהודים ד':ו׳:ג׳

[107] At Balak's most fervent request, the Madianites sent other envoys to Balaam, and wanting to gratify them, he again enquired of God. But God was displeased at this attempt and told him not to reject the envoys. Balaam did not realise that God said this in order to deceive him, so he went with the envoys. [108] A divine angel met him on the journey, as he was in a narrow passage hedged in on both sides, and the donkey Balaam was riding knew it was a divine spirit meeting him and turned aside, pushing Balaam against one of the ramparts, and disregarded the blows he gave her when he was hurt by the wall. [109] When the donkey fell down, still distressed by the angel and by the beating, by the will of God she spoke with a human voice and complained that Balaam was treating her unjustly, for while she had served him without fault, he struck her with blows, failing to see that the providence of God blocked her from serving him in what he was now about. [110] As he was troubled by the human-sounding voice of the donkey, the angel appeared to him and blamed him for striking his donkey, for the creature was not at fault, since he himself had come to bar his journey, as contrary to the will of God. [111] Balaam was afraid and was preparing to return home, but God urged him to continue his intended journey, with orders to say only what he himself would suggest to his mind.

Mishna Avot 5:19משנה אבות ה׳:י״ט

"Whoever possesses the following three traits is of the students of our father Abraham, and [whoever possesses] a different three traits is of the students of the wicked Bilaam. [Those who have] a good eye, a humble spirit and a 'lowly' soul [are] of the students of our father Abraham. [Those who have] an evil eye, an arrogant spirit and a desirous soul [are] of the students of the wicked Bilaam. What is the difference between the students of our father Abraham and the wicked Bilaam? The students of our father Abraham enjoy this world and inherit the World to Come, as it is said, 'There is for those who love Me to inherit (in the World to Come), and their storehouses (in this world) I will fill' (Proverbs 8:21). But the students of the wicked Bilaam inherit Gehinnom and descend into the pit of destruction, as it is said, 'And You, God, will bring them down to the pit of destruction, men of blood and deceit [who] will not live half their days. But I will trust in You' (Psalms 55:24)."

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

Bavli Shabbat 104aבבלי שבת ק״ד.

This supports the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “If it concerns the scorners, He scorns them, and unto the humble He gives grace” (Proverbs 3:34)? One who comes in order to become impure, i.e., to sin, they, in Heaven, provide him with an opening to do so, and he is not prevented from sinning. However, if he comes in order to become purified, not only is he allowed to do so, but they, in Heaven, assist him.

מסייע ליה לריש לקיש דאמר ר״ל מ״ד {משלי ג׳:ל״ד} אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו.

Bavli Sotah 11aבבלי סוטה י״א.

Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering, as detailed in the eponymous book in the Bible. Yitro, who ran away as a sign of protest, merited that some of his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.

א״ר חייא בר אבא א״ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית שנאמר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב {שופטים א׳:ט״ז} ובני קיני חתן משה וגו׳.

Bavli Sanhedrin 106aבבלי סנהדרין ק״ו.

§ Balaam said to Balak: “Behold, I go to my people; come therefore, and I shall advise you what this people shall do to your people” (Numbers 24:14). Ostensibly, he should have said: What your people shall do to this people. Rabbi Abba bar Kahana says: Balaam spoke like a person who curses himself but does not wish to utter so awful a matter and instead ascribes his curse to take effect on others. Balaam said to them: The God of these Jewish people despises lewdness, and they desire linen garments, as they have no new garments; come, and I will give you advice. Make for them enclosures using wall hangings and seat prostitutes in them, with an old woman outside the enclosure and a young woman inside, and have the women sell them linen garments.

{במדבר כ״ד:י״ד} הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך עמך לעם הזה מיבעי ליה א״ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן בוא ואשיאך עצה עשה להן קלעים והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן.

Bavli Makkot 10bבבלי מכות י׳:

Apropos the path upon which God leads people, the Gemara cites a statement that Rabba bar Rav Huna says that Rav Huna says, and some say it was a statement that Rav Huna says that Rabbi Elazar says: From the Torah, from the Prophets, and from the Writings one learns that along the path a person wishes to proceed, one leads and assists him. One learns this from the Torah, as it is written that initially God said to Balaam with regard to the contingent dispatched by Balak: “You shall not go with them” (Numbers 22:12). After Balaam implored Him and indicated his desire to go with them, it is written: “Arise, go with them” (Numbers 22:20). One learns this from the Prophets, as it is written: “I am the Lord your God, Who teaches you for your profit, Who leads you on the path that you go” (Isaiah 48:17), indicating that along the path that one seeks to go, God will direct him. One learns this from the Writings, as it is written: “If one seeks the cynics, He will cause him to join the cynics, but to the humble He will give grace” (Proverbs 3:34), indicating that if one chooses cynicism God will direct him there and if he opts for humility God will grant him grace.

אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אֲמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ, אֲמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ, בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: {במדבר כ״ב:י״ב} ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּכְתִיב: {במדבר כ״ב:כ׳} ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: {ישעיהו מ״ח:י״ז} ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל, מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ (זוּ) תֵּלֵךְ״. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: {משלי ג׳:ל״ד} ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן.״

Bemidbar Rabbah 22:4במדבר רבה כ״ב:ד׳

דָּבָר אַחֵר, נְקֹם נִקְמַת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לו, ז): לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, מַהוּ לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ מִן הַצַּדִּיק מַה שֶּׁרוֹצֶה בְּעֵינָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּשֶׁה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת בְּנִקְמַת מִדְיָן קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּרְאֶה בְּעֵינָיו, עַל משֶׁה נֶאֱמַר (תהלים נח, יא): יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, נִקְמַת מִדְיָן, (תהלים נח, יא): פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע, זֶה בִּלְעָם, אָמַר משֶׁה לְפִינְחָס וּלְאַנְשֵׁי הַצָּבָא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבִּלְעָם הָרָשָׁע הוּא שָׁם לִטֹּל שְׂכָרוֹ, עַד שֶׁהַזְּאֵב בָּא לַצֹּאן פָּרְשׂוּ לוֹ מְצוּדָה, וְאוֹתוֹ רָשָׁע אִם תִּרְאוּ אוֹתוֹ שֶׁעוֹשֶׂה כְשָׁפִים וּפוֹרֵחַ בַּאֲוִיר הָעוֹלָם, הַרְאוּ לוֹ אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות כח, לו): קֹדֶשׁ לַה׳, וְהוּא נוֹפֵל וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּשָׁפִים עִם בִּלְעָם וּפוֹרְחִין וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַצִּיץ נָפְלוּ עַל חַלְלֵיהֶם.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 22:22תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ״ב:כ״ב

But the anger of the Lord was provoked, because he would go (that he might) curse them; and the angel of the Lord stood in the way to be an adversary to him. But he sat upon his ass, and his two young men, Jannes and Jambres, were with him.

ותקיף רוגזא דייי ארום אזיל הוא ללטוטינון ואתעתד מלאכא דייי באיסרטא למישטן ליה והוא רכיב על אתניה ותרין עולימוי יניס וימריס עימיה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 31:8תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ל״א:ח׳

and they slew the kings of the Midianites with the slain of their armies, Evi, Rekem, Zur, who is Balak, and Hur and Reba, five kings of Midian; and Bileam bar Beor they killed with the sword. And it was when Bileam the guilty saw Phinehas the priest pursuing him, he made use of his magical arts (lit., made words of enchantment), and flew in the air of the heavens; but Phinehas forthwith pronounced the Great and Holy Name, and flew after him, and seized him by his head, and bringing him down drew the sword, and sought to kill him; but he opened his mouth with words of deprecation, and said to Phinehas: If thou wilt spare my life, I swear to thee that all the days I live I will not curse thy people. He answered him, and said: Art thou not Laban the Aramite, who didst seek to destroy Jakob our father, who wentest down into Mizraim, to destroy his children, and, after they had come out of Mizraim, didst send the wicked Amalek against them; and hast thou not now been sent to curse them? But after thou hadst seen that thy works did not prosper, and that the Word of the Lord would not hear thee, thou didst give the evil counsel to Balak to set his daughters in the way to make them go wrong, when there fell of them twenty-four thousand. Therefore, it cannot be that thy life may be spared; and at once he drew the sword and slew him.

וית מלכי מדינאי קטלו על קטולי משיריתהון ית אוי וית רקם וית צור הוא בלק וית חור וית רבע חמשת מלכי מדין וית בלעם בר בעור קטלו בסייפא והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פנחס כהנא רדיף מן בתרוי עבד מילתא דקוסמין ופרח באויר שמיא מן יד אדכר פנחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה שלף סייפא ובעא למקטליה פתח פומיה במילי תחנונין ואמר לפנחס אין תקיים ית נפשי משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטיט ית עמך עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למשיציא ית יעקב אבונן ונחתתא למצרים בגין למובדא זרעיה ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעא וכדון איתגרתא איתגרא למילוט יתהון וכיוון דחמיתא דלא אהניין עובדך ולא קביל מימרא דייי מינך אמליכת מילכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתיה למטעיא יתהון ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבעא אלפין בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך ומן יד שלף סייפיה מן תיקה וקטליה.

R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 22:22ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר כ״ב:כ״ב

ואמרו כי הולך הוא – כלומר שהנה הוא שואף לגדולה בניצול ההזדמנות מן העם, אז דבר אתו קשות באיום, והכניסו תחת יראה עצומה.

Rashi Bemidbar 22:18-26,28-30,32-35רש״י במדבר כ״ב:י״ח-כ״ו,כ״ח-ל׳,ל״ב-ל״ה

(18) מלא ביתו כסף וזהב [IF BALAK WOULD GIVE ME HIS HOUSE] FULL OF SILVER AND GOLD – This tells us that he was avaricious and covetous of other peoples wealth. He said: He ought to give me all his silver and gold, for, behold, he would otherwise have to hire many armies to fight against them. Even then it is doubtful whether he would conquer or not conquer, but "I" would certainly conquer (Midrash Tanchuma, Balak 6). לא אוכל לעבר I CANNOT GO BEYOND [THE WORD OF THE LORD] – Against his own will he divulged to them that he was under the control of others, and he prophesied here that he would be unable to annul those blessings with which the patriarchs had been blessed by the mouth of God (Midrash Tanchuma, Balak 6). (19) גם אתם [ABIDE] ALSO YE [HERE] – His mouth tripped him up (unwittingly he spoke the truth): you also in the end will go away disappointed as the former princes (Midrash Tanchuma, Balak 6). מה יסף WHAT MORE [THE LORD WILL SAY TO ME] – He certainly will not change His words from a blessing to a curse: I only hope that he will not add a further blessing. — He here prophesied that He would in the end give them a further blessing by his agency (Midrash Tanchuma, Balak 6). (20) אם לקרא לך IF [THE MEN COME] TO CALL THEE – If the call be for you, for your benefit, and you think to take a fee for it. קום לך אתם ARISE, GO WITH THEM, ואך BUT, in spite of yourself, את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה THE WORD WHICH I SHALL SPEAK TO THEE, THAT SHALL YOU DO, and, nevertheless, Balaam went (as it is stated in the next verse), for he said: perhaps I may persuade Him and He will agree that I should curse. (21) ויחבש את אתנו AND HE SADDLED HIS SHE-ASS – From here we may learn that the hatred one bears for a person makes one disregard the rule imposed upon him by his exalted position, for he, himself, not a servant, did the saddling. The Holy One, blessed be He, said: You wicked man! Their ancestor Abraham has already anticipated you in this, as it is said, (Genesis 22:3) "And Abraham rose up early in the morning and saddled his ass") (Midrash Tanchuma, Balak 8; cf. Sanhedrin 105b). עם שרי מואב [HE WENT] WITH THE PRINCES OF MOAB – his heart alike with their hearts (cf. Midrash Tanchuma, Balak 8). (22) כי הולך הוא [AND GOD'S ANGER WAS KINDLED] BECAUSE HE WENT – He perceived that the matter was evil in the eyes of the Omni-present and yet he longed to go. לשטן לו [AND THE ANGEL OF THE LORD STOOD IN THE WAY] FOR AN OBSTRUCTION AGAINST HIM – It was an Angel of Mercy מלאך ה', an angel of the Lord,( the designation of God as a God of Mercy), and he wished to deter him from sinning — so that he should not sin and perish (Midrash Tanchuma, Balak 8). ושני נעריו עמו AND HIS TWO LADS WERE WITH HIM – From here we have a rule for a distinguished personage who is going on a journey, that he should take with him two men to serve him, so that these in turn may serve one another (i.e., act for one another by taking over the other's duties if he must leave his master for a short time) (Midrash Tanchuma, Balak 8). (See Rashi Genesis 22:3). (23) ותרא האתון AND THE SHE-ASS SAW [THE ANGEL] – but he did not see him, for the Holy One, blessed be He, gave an animal power to see more than the man, for just because he possesses sense his mind would become perturbed if he sees noxious beings. וחרבו שלופה בידו AND HIS SWORD DRAWN IN HIS HAND – He (God) said: This wicked man has abandoned the tools of his own craft, — for the offensive weapons of the heathen peoples consist in the sword, — and he is attacking them with his mouth which is their metier; I will take his implement and come against him with his own metier. Thus, indeed, was his end (Numbers 31:8): "And Balaam the son of Beor they slew by the sword" (Midrash Tanchuma 4:7:23). (24) במשעול – Understand this as the Targum does: IN A PATH. And similar is, (1 Kings 20:10) "If the dust of Samaria shall suffice לשעלים" — the dust that attaches itself to the soles of peoples' feet when they walk. And similarly, (Isaiah 40:12) "Who hath measured the water בשעלו" — with his feet and through his walking (as one measures by pacing). גדר מזה וגדר מזה A FENCE BEING ON THIS SIDE AND A FENCE ON THAT SIDE – The term גדר without further definition is one of stone (and that is why in the next verse it is called a קיר which is a term for a stone wall; cf. Leviticus 14:37—40). (25) וַתִּלָּחֵץ — the Niphal form denotes that SHE PRESSED HERSELF. וַתִּלְחַץ — the Kal denotes that SHE PRESSED something else — viz., את רגל בלעם BALAAM'S FOOT. (26) ויוסף מלאך ה' עובר AND THE ANGEL OF THE LORD WENT FURTHER – went further in front of him — it went on so as to be before him in another spot. It is similar to, (Genesis 33:3) "And he passed in front of them". — And there is a Midrashic explanation in Tanchuma: What reason had he to stand in three places? He (the Angel) showed him (Balaam) symbols referring to the three patriarchs (Midrash Tanchuma, Balak 8). (28) זה שלש רגלים THESE THREE TIMES – By these words he suggested to him: You seek to root out a nation that celebrates three festivals (שלש רגלים) annually?! (Midrash Tanchuma, Balak 9). (29) התעללת – Understand this as the Targum does: an expression denoting scorn and disdain — [THOU HAST MADE SPORT OF ME]. לו יש חרב בידי I WOULD THERE WERE A SWORD IN MY HAND – This utterance was a great shame for him in the sight of the princes: this man was going for the purpose of slaying a whole nation by his mouth, and for this animal he required a weapon! (cf. Midrash Tanchuma, Balak 9). (30) ההסכן הסכנתי – Understand this as the Targum does — HAVE I EVER LEARNT? Similar is, (Job 22:2) "Does a man learn (יסכן) for God's benefit" (see Rashi on this verse). And our Rabbis have explained this verse in the Talmud: They said to him, "What is the reason you are not riding on a horse?" He replied to them: "I have left it in the meadow grass" (i.e., I have put it out to graze). Whereupon the ass exclaimed: Am I not your ass upon whom thou hast ridden from my very youth unto this day?!" (so you see, you have never possessed a horse) — as it is related in Treatise Avodah Zarah 4b. (32) כי ירט הדרך לנגדי BECAUSE THY WAY IS PERVERSE BEFORE ME – Our Rabbis, the Mishnaic Sages, explain it as an acrostic, יראה she feared when ראתה, she saw, and נטתה she turned aside (Shabbat 105a), because that the journey (הדרך) is לנגדי, is against me, that is to say, to anger me, to affront me. — But according to its literal meaning, it is equivalent to חרד הדרך לנגדי, the word ירט being associated in meaning with רטט, "rapid movement" (cf. 49:24). The phrase therefore signifies: for I have seen the man who is taking the journey (Balaam) that he hastened and hurried on the journey, which was taken to my anger and to my despite. It is an elliptical verse (the words בעל הדרך being omitted after ירט), just as (II Samuel 13:39) "And the soul of David longed" (the word נפש being omitted). Another explanation is: ירט is an expression denoting "being pleased". Similar is, (Job 16:11) "Through the wicked ירטני" — i.e., He appeases and comforts me through the wicked, whilst indeed they do nought but annoy me (Midrash Tanchuma, Balak 9). (33) אולי נטתה – This is the same as לולא: UNLESS SHE HAD [TURNED ASIDE]. Sometimes אולי is used in the sense of לולא "unless". גם אתכה הרגתי SURELY NOW ALSO THEE HAD I SLAIN – This is an inverted sentence, and it is the same as גם הרגתי אותך — I would also have slain thee, as much as to say: not only would this delay have happened to you through me, but death also. ואותה החייתי AND IT WOULD I HAVE KEPT ALIVE – but now because it spoke and rebuked you andyou could not stand against its rebuke, — just as it is written, "and he said, No!" — I have killed it in order that people should not be able to say: This is the animal that silenced Balaam by its rebuke, so that he could not reply. For God has regard for human dignity. Similar is (Leviticus 20:16): "And thou shalt slay the woman and the animal (with which sin was committed)", and similarly Leviticus 20:15): "And the animal shalt thou slay" (Midrash Tanchuma, Balak 9). (34) כי לא ידעתי FOR I KNEW NOT – This statement, too, (cf. v. 29), was a disgrace for him, for in spite of himself he had to admit it — because he used to boast that he knew the will of of the Most High (24:16) and now his own mouth bore testimony: "I knew not" (Midrash Tanchuma, Balak 10). אם רע בעיניך אשובה לי IF IT BE EVIL IN THINE EYES, I WILL RETURN – To set himself in opposition to the Omnipresent was the purpose of this reply. He said, in effect, "He Himself commanded me to go, and you, angel, annul His words. He is accustomed to this — that He says something and an angel recalls it. He said to Abraham, (Genesis 22:2) Take now thy son, etc.' and by an angel annulled His words. I, too: "If it be evil in thine eyes, then I must return" (Midrash Tanchuma, Balak 10). (35) לך עם האנשים GO WITH THE MEN – On that road which a man is resolved to go, he is allowed to go (Makkot 10b). לך עם האנשים GO WITH THE MEN – for thy lot is with them, for in the end you will perish from the world. ואפס BUT – in spite of yourself, את הדבר אשר אדבר וגו' THE WORD THAT I SHALL SPEAK [TO THEE, THAT THOU SHALT SPEAK]. עם שרי בלק [SO BALAAM WENT] WITH THE PRINCES OF BALAK – he was glad to curse them, even as they were (see Rashi v. 21) (Midrash Tanchuma, Balak 10).

(יח) מלא ביתו כסף וזהב – למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אמר להם ראוי אני ליתן לי כל כסף וזהב שלו שהרי צריך לשכור חיילות רבים ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני וודאי נוצח. לא אוכל לעבור – על כורחו גילה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה. (יט) גם אתם – פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשנים. מה יסף – לא ישנה את דברו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכה על ידו. (כ) אם לקרוא לך – אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם. ואך – על כרחך את הדברים אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואף על פי וילך בלעם, אמר שמא אפתינו בדברים ויתרצה. (כא) ויחבש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, אמר הקב״ה רשע כבר קידמך אברהם אביהם, וישכם ויחבש את חמרו (בראשית כ״ב:ג׳). עם שרי מואב – לבו כלבם שוה. (כב) כי הולך הוא – ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך. לשטן לו – מלאך של רחמים, והיה רוצה למונעו שלא יחטא ויאבד. ושני נעריו עמו – מכאן לאדם חשוב שיוצא לדרך יוליך עמו שנים לשמשו, וחוזרין ומשמשין זה לזה. (כג) ותרא האתון – והוא לא ראה שהרבה ניתן רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו עליו כשיראה מזיקין. וחרבו שלופה בידו – אמר רשע זה הניח אומנותו שכלי זיינן של אומות בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהיא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו, ואבא עליו באומנותו, וכן סופו: ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר ל״א:ח׳). לו יש חרב בידי – גנות גדולה היא לו דבר זה בפני השרים. זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו ולאתון זה צריך לכלי זיין. (לג) אולי – כמו: לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא. גם אתכה הרגתי – הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו: גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה. ואותה החייתי – ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב: ויאמר לא הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחה, ולא יכול להשיב שחס המקום על כבוד הבריות, וכן: והרגת את האשה ואת הבהמה (ויקרא כ׳:ט״ז), וכן: ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ׳:ט״ו). (לד) כי לא ידעתי – גם זו גנותו על כורחו, אף על פי שמשתבח היה יודע דעת עליון, פיו העיד לא ידעתי. אם רע בעיניך אשובה לי – להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמר לו: הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך ומבטל את דברו, לימד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו׳ (בראשית כ״ב:ב׳), ועל ידי מלאך ביטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב. (לה) לך עם האנשים – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ואפס – על כורחך את הדבר אשר אדבר אליך. לך עם האנשים – שחלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם. עם שרי בלק – שמח לקלל כמותם.

Rashi Bemidbar 24:1רש״י במדבר כ״ד:א׳

וירא בלעם כי טוב וגו' AND BALAAM SAW THAT IT WAS GOOD, etc. He said: I do not need to put the Holy One, blessed be He, to a further test for it is evident that He does not wish to curse them. ולא הלך כפעם בפעם HE WENT NOT, AS AT OTHER TIMES – as he had already done twice. לקראת נחשים TO SEEK SEEK FOR ENCHANTMENTS – to practise enchantments whereby the Lord might perhaps come to meet him according to his (Balaam's) wish. He said: Whether He wishes or does not wish to curse them, I will make mention of their sins, and the curse will fall upon them at the mention of their sins, therefore — וישת אל המדבר פניו HE SET HIS FACE TOWARDS THE WILDERNESS – Understand this as the Targum has it (Rashi's Targum read, as in some editions: He directed his face towards the calf that the children of Israel had made in the wilderness).

וירא בלעם כי טוב בעיני וגו׳ – איני צריך לבדוק עוד בהקב״ה, כי לא יחפץ לקללם. ולא הלך כפעם בפעם – כאשר עשה שני פעמים. לקראת נחשים – לנחש, אולי יקרה לקראתו כרצונו. אמר רוצה ולא רוצה אקללם, אזכיר עבירותיהם והקללה על הזכרת העבירה ותחול. וישת אל המדבר – כתרגומו.

Rashi Bemidbar 24:14רש״י במדבר כ״ד:י״ד

הולך לעמי [AND NOW, BEHOLD, I] GO TO MY PEOPLE – "From now on, behold, I am like the rest of my people". He said this because he knew that the Holy One, blessed be He, had departed from him. לך איעצך COME AND I WILL COUNSEL THEE what you have to do. And what is the counsel? The God of these people hates unchastity, therefore tempt them to sin by means of thy women-folk, as is related in the chapter חלק (Sanhedrin 106a) — You can know that it was Balaam who gave this counsel, to make them fall by the sin of unchastity, for it is stated, of the women of Midian (Numbers 31:16), "Behold, these were an enticement to the children of Israel through the word of Balaam". אשר יעשה העם הזה לעמך WHAT THIS PEOPLE SHALL DO TO THY PEOPLE – This is an elliptical verse, the meaning being: I will give thee counsel how to make them fall into sin, and I also will tell thee what evil they will once do to thy people Moab in later days: viz., (v. 17) "they will pierce the corners of Moab". — The Targum explains at length what is implied by the terseness of the Hebrew text ("Come I will give thee counsel what thou shouldst do and I will show thee what this people etc.")

הולך לעמי – מעתה הריני כשאר עמי שיסתלק הקב״ה מעלי. לכה איעצך – מה לך לעשות, ומה היא העצה? אמר אלהיהם של אילו שונא זימה הוא וכו׳, כדאיתה בחלק (בבלי סנהדרין ק״ו.), תדע שבלעם השיאם עצה זו להכשילם בזמה, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז). אשר יעשה העם הזה לעמך – מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהם עתידים להרע למואב באחרית הימים, ומחץ פאתי מואב. והתרגום מפרש קוצר העברי.

Rashbam Bereshit 32:29רשב״ם בראשית ל״ב:כ״ט

Ki sarita: Sarita is from [the root s-r-h,] the same root as in the phrase, "Grown to manhood, he strove (sarah) with a divine being," (Hos. 12.4), just as [in the second person singular masculine perfect qal form the root] q-n-h becomes qanita and '-s-h becomes 'asita. However, vayyasar in the phrase, "He strove (vayyasar) with an angel and prevailed," is [from the root s-v-r,] just like shav, qam and ras that have [third person masculine singular imperfect vav-consecutive qal] forms vayyaqom, vayyashov and vayyaros, The reason that Jacob was punished and lamed was that, despite God's promise, he attempted to flee. Similarly one finds that whenever someone attempts a journey or refuses a journey against God's will, he is punished. Moses said. "Make someone else your agent," (Ex. 4.13) and then, "The LORD became angry" (Ex. 4. 14). So according to the plain meaning of Scripture [in that verse also one finds God's wrath resulting from a mission being refused]. Albeit, the Sages said (Zevahim 102a): Whenever the text says that God became angry, a perceivable effect ensues. Here [i.e. God's anger in Ex. 4.14], what perceivable effect ensues? [God said,] "Your brother, Aaron, the Levite" (ibid.). In other words, [God said,] "Aaron had been destined to be a Levite, while you, Moses, would have been a priest; now he will be a priest, and you a Levite." However, following the plain meaning of Scripture, [a more explicit perceivable effect ensued, as follows:] since Moses was reluctant to go, the result was that "God encountered him and sought to kill him" (Ex. 4.24). Similarly, Jonah [who refused God’s mission] was swallowed up into the belly of the fish (Jonah 2.1). Similarly, concerning Balaam (Num. 22.22), "God became angry that he was going," and as a result he became lame, as it is written (Num. 22.25), "She squeezed Balaam's foot against the wall," and (Num 23.3), "He went about shefi," which means lame, as in the phrase (Job 33.21), "My bones were dislocated (shuppu)."

כי שרית – מגזרת: באונו שרה את אלהים (הושע י״ב:ד׳), כמו: קנה קנית, עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל (הושע י״ב:ה׳), מגזרת: שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ. ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב״ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב״ה או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כת׳: שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), ויחר אף י״י במשה (שמות ד׳:י״ד). ולפי הפשט אף על פי שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש, הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד׳:י״ד) עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי (השוו בבלי זבחים ק״ב:א׳), אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כת׳: ויהי בדרך במלון ויפגשהו {י״י} ויבקש המיתו (שמות ד׳:כ״ד). וכן ביונה שנבלע במעי הדגה, וכן בבלעם: ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב) ונעשה חיגר, כדכתיב: ותלחץ {את} רגל בלעם (במדבר כ״ב:כ״ה), וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳) – חיגר, כמו: ושופו עצמותיו (איוב ל״ג:כ״א).

Rashbam Bemidbar 22:22-25,33רשב״ם במדבר כ״ב:כ״ב-כ״ה,ל״ג

(22) כי הולך הוא [GOD WAS ANGRY] THAT HE WAS GOING: willingly, i.e. that he was eager to curse them, even though he knew that God did not approve. (25) ותלחץ את רגל בלעם [THE ASS] SQUEEZED BALAAM’S FOOT: And that is how he became lame, as it is written (23:3), "he went about שפי – lame." (33) אולי נטתה מפני HAD (אולי) SHE TURNED AWAY PAST ME: The word אולי in the Bible is always to be interpreted [as referring to something that will occur or that might occur, or that might have occurred already,] just like the word "אם – if," or like the word "אילו – had ...." Those who interpret [אולי in] this verse [as meaning "had she not shied away because of me,"] like [the word לולא in] the phrase (Gen. 43:10), "had we not (לולא) dawdled," or the phrase (Gen. 31:42) "Had not (לולי) the God of [my father ... been with me]," are mistaken. Rather אולי here is to be understood [as introducing a clause with a positive verb, not a negative one,] as in the phrases (Lam. 3:29) "perhaps (אולי) there is hope," or (Amos 5:15) "perhaps (אולי) the LORD of Hosts will be gracious," or (Gen. 43:12) "perhaps (אולי) it was a mistake." This is what the angel said [to Balaam]: (32) WHY HAVE YOU BEATEN YOUR ASS these three times? You did not behave properly, for (33a) SHE HAD TURNED AWAY BEFORE ME (לפני) THESE THREE TIMES. Each time that she turned away it was לפני – before she reached me, never מפני – i.e. she never went past me. (33b) HAD SHE TURNED AWAY מפני, AFTER [passing] ME, i.e. had her turning away taken place after [passing] me (מפני) and not before [reaching] me (לפני), in other words had she passed me on the road and gone beyond me, then I would have killed you. You would not have gotten away with the minor injury of the crushing of your leg. Rather I would even HAVE KILLED YOU. She, though, would not have been damaged for I WOULD HAVE SPARED HER, just as she now survives [undamaged]. [She would not have been harmed by me] for she would not have sinned [even had she passed me against my will]. It would have been you who sinned against me [had she passed me against my will,] for you [were the one who] hit her three times [to goad her to pass me]. גם אותך הרגתי: [should be understood as if] גם הרגתי אותך [were written]. So also the phrase (Ex. 12:32) וברכתם גם אותי – [lit. "bless me also," should be understood as if] וגם תברכו אותי ("also bless me") [were written].

(כב) כי הולך הוא – ברצון, מתאוה לקללם, אף על פי שהיה יודע שאין הקב״ה רוצה. (כה) ותלחץ את רגל בלעם – שעל זה נעשה חגר כדכתיב: וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳). (לב-לג) אולי נטתה מפני – כל אולי שבמקרא פירושם כמו: אם, וכמו: אילו. והמפרשים את זה כמו: לולי התמהמהנו (בראשית מ״ג:י׳) וכמו: לולי אלהי וגו׳ (בראשית ל״א:מ״ב), טעות הוא בידם. אבל פירושו כמו: אולי יש תקוה (איכה ג׳:כ״ט), אולי יחנן י״י צבאות (עמוס ה׳:ט״ו), אולי משגה הוא (בראשית מ״ג:י״ב). וכן אמר המלאך: על מה הכית את אתונך שלש פעמים? שלא כדין עשית, שהרי ותט לפני זה שלש רגלים – כל נטיותיה היו ״לפני״ אבל לא ״מפני״ שהרי לא עברה אותי. אולי נטתה מפני – כלומר: שאם נטתה ״מפני״ ולא ״לפני״, כלומר: שאם עברה אותי את הדרך עד אחרי, גם הרגתי אותך – כלומר: לא הייתה ניצול בהזק מועט של לחיצת רגלך, אלא אף אותך הרגתי, והיא לא היתה מפסדת שאותה החייתי כמו שהיא קיימת גם עתה, שהיא לא היתה פושעת כי אם אתה, שהייתה פושע בי שהכיתה אתונך. גם אותך הרגתי – גם הרגתי אותך, כמו: וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב) – גם תברכו אותי.

Rashbam Bemidbar 24:1-2רשב״ם במדבר כ״ד:א׳-ב׳

(1-2) [ולא הלך כפעם בפעם] לקראת נחשים: [BALAAM DID NOT, AS ON PREVIOUS OCCASIONS, GO] IN SEARCH OF AUGURY: by going from place to place [looking for the most propitious spot] so that he might succeed in cursing them. Rather, from this point on he intended to bless them with all his heart. And for this reason, it is written here that (2) ותהי עליו רוח אלוהים THE SPIRIT OF GOD CAME UPON HIM: i.e. the spirit of the Divine Presence came upon him with love and with affection.

(א) לקראת נחשים – לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם, אלא מעתה נתכוון לברכם בלב שלם. (ב) ומתוך כך כת׳: ותהי עליו רוח אלהים – כאן, שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה ודרך חיבה.

Rashbam Bemidbar 24:14רשב״ם במדבר כ״ד:י״ד

איעצך "LET ME ADVISE YOU: [I.e. give you] advice on how to trip them up. For I know WHAT THIS PEOPLE WILL DO TO YOUR PEOPLE IN DAYS TO COME. But now in the near future, in your own lifetime, there is no need for you to be afraid of them." And the advice was [for the Moabite women to seduce Israelite men, as it is written] (Num. 31:16), "Yet they [the women] were the very ones who, at Balaam’s suggestion, [induced the Israelites to trespass against the LORD]." Moses wrote about this advice in an elliptical manner, for Balaam said it to Balak in a whisper. The advice was accordingly not known [widely] until Moses spoke of it explicitly at the appropriate time.

איעצך – עצה להכשילם, לפי {שי}דעתי אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, אבל עתה בקרוב בחייך לא תירא מהם. וזו היא העצה: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו׳ (במדבר ל״א:ט״ז). וכאן סתם משה את העצה, לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק, ולא נודעה העצה עד שפרשה משה בשעת הצורך.

Ibn Ezra Bemidbar 22:20אבן עזרא במדבר כ״ב:כ׳

אמר הגאון ז״ל: אם יטעון טוען ויאמר, אחר שאמר השם: לא תלך עמהם (במדבר כ״ב:י״ב), איך אמר: קום לך אתם (במדבר כ״ב:כ׳). יש להשיב: כי השם לא רצה שילך עם הראשונים, עד שיבואו שרים נכבדים מהם (במדבר כ״ב:ט״ו). ולפי דעתי: אין צורך, רק טעמו כטעם: שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳), כי השם אמר לישראל: עלה רש (דברים א׳:כ״א), והם לא האמינו, רק אמרו: נשלחה אנשים (דברים א׳:כ״ב). אז שאל משה את השם, ואמר לו: שלח לך. ואחר שאמר השם לבלעם: לא תאר את העם (במדבר כ״ב:י״ב), מה צורך היה לו לומר: ואדעה מה יוסף ה׳ דבר עמי. רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו: לך, רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך. והעד על פירושי: ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב).

Ibn Ezra Bemidbar 23:21אבן עזרא במדבר כ״ג:כ״א

לא הביט און – לפי דעתי: כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם: כי אין השם כבן אדם שיתנחם (במדבר כ״ג:י״ט), כי לא ראה און בישראל. והנה אם יהיה בהם און, לא יקום דבר השם, כי כל דבריו הוא על תנאי, רק במקום שבועה. וכן הנביא אומר: רגע אדבר (ירמיהו י״ח:ז׳). וזה טעם: בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז). ולא ראה עמל – הטעם כפול, והוא אחי האון. והטעם: מי יביא האדם לעמול בסוף, והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו. ותרועת מלך בו – במחנה ישראל, וזה: ותקעתם תרועה (במדבר י׳:ה׳).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 22:12-18,22,23,35ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ב:י״ב-י״ח,כ׳,כ״ב, ל״ה

(יב) לא תלך עמהם – רמז לו כי ילך עם אחרים, אבל בלא תאור את העם – לא שם גבול, אפילו כשתלך לא תאור אותם. כי ברוך הוא – מפי ואינם ראוים לקללה. ורבותינו פירשו (במדבר רבה כ׳:י׳): לא תלך עמהם – והוא {אמר}: אקללם מכאן. והקב״ה אמר: לא תאור, והוא אמר: אם כן אברכם. ואמר לו הקב״ה: אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא. (יג) מאן ה׳ לתתי להלוך עמכם – כמו שאמר לו הקב״ה: לא תלך עמהם (במדבר כ״ב:י״ב). (טו) ולכך שלח שרים רבים – במניין. ונכבדים – גדולים ומכובדים מן האחרים. (יז) כי כבד אכבדך מאד – פתח לו שוחד, כלומר: אכבדך בכסף וזהב, לשון כובד, כמו: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית י״ג:ב׳). וגם לשון כבוד במשמע. והוא השיב בשוחד, והתחיל לדבר גדולות. (יח) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב – כלומר: שוחד גדול כמו שראוי לדבר זה. לא אוכל לעבור וגו׳ – כך דרך בעלי שוחד, דרך ערמה נותנין קיצבת השוחד, כמו שאמר עפרון: ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו׳ (בראשית כ״ג:ט״ו). ולכך נתן קיצבת הכסף, ואברהם שמע והבין ונתן לו. וכן כאן: כיון לעשות קצב לשוחד כדי להרבות שוחד לעצמו. (כ) אם לקרוא לך באו האנשים – לטובתך ולהנאתך, ואתה סבור להשתכר בהליכתך, לך אתם – ואל תאמר שהפסדתיך שכרך. אבל הוי יודע: מה שאדבר אליך אותו תדבר – בעל כרחך, ואם אתה רוצה לילך על מנת כן – לך. (כב) ויחר אף אלהים כי הולך הוא – אף על פי שנתן לו רשות לילך, מחשבתו הרעה נכרת מתוך מעשיו, שאם היה דעתו לעשות מצות המקום, היה לו לומר: מאחר שלא אקללם ולא אעשה מה שהוא מבקש, למה אלך, וכי אלך להתקוטט עמו בארצו? אלא ודאי מה שהיה הולך, דעתו היה לקללם שלא ברשות המקום, דקסבר כשם שאמר לי תחילה: לא תלך, ועכשיו אמר לי: לך, כך יחזור בו על שאמר שלא לקללם. והוא טעה, שלא אמר אלא: לא תלך לקללם. אלא הוא עשה מתחילה שלא כהוגן, דמאחר שאמר לו הקב״ה מתחילה: לא תלך, לא היה לו לחזור ולשאול. ומאחר שחזר ושאל, ראה הקב״ה שהוא מתאוה לילך מפני השוחד, ואמר לו הקב״ה: לך ותראה מה תועיל. והוא הלך ברוע לבבו, ולפיכך יצא המלאך לשטן לו, ולהודיעו כי הקב״ה יודע מחשבותיו וזדונו. והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו – לשמשו. (לה) {ואפס} את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר – ולא תלך עוד על דעת ראשונה, שאם יעלה עוד על דעתך, תהרג בחרב. וכדי ליראו ולבהלו בא המלאך.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 23:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ג:א׳

בנה לי בזה שבעה מזבחות – כדי להרבות רצוי, אולי יתעשת וירצה שיקללם.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 23:13ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ג:י״ג

לך נא אתי אל מקום אחר וגו׳ עד וכולו לא תראה – הכי אמר ליה: שמא אין אדוניהם של אלו רוצה שתקללם כולם, אבל אביאך אל מקום אחר שלא תראם כולם אלא מקצתם, ושמא יודה לך במקצת לקללם וימעטו אותו מקצת. וכיון שראה שלא יוכל לקלל אותו מקצת, הוליכו אל מקום אחר שראה מקצת אחר. אמר: שמא בזה המקצת טובים שבהם, ואינו רוצה שתקלל מקצת זה. והוליכו למקום אחר, אולי יכול לקלל מקצת האחר, ולכך הוליכו בג׳ מקומות. ורבותינו פירשו (במדבר רבה כ׳:י״ח): שבלק היה רואה בקסמיו שמאילו ג׳ מקומות עתיד לבא פורענות, ולכך הוליכו לאילו המקומות, והוא כתוב בפירוש רש״י ז״ל. בתחילה כתב: וכל שרי מואב(במדבר כ״ג:ו׳), ולבסוף כתב: ושרי מואב (במדבר כ״ג:י״ז). דכיון שראו שמברך ישראל, הלכו להם מקצתם. וכיון שראה שאינו יכול לקלל לא כולם ולא מקצתם, אמר לו: לך, ברח לך אל מקומך כי מנעך ה׳ מכבוד (במדבר כ״ד:י״א).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 24:1-2ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ד:א׳-ב׳

(א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים – לקראת נסיונות כמו שפירשתי (ר״י בכור שור במדבר כ״ג:כ״ג), כי ידע כי לא יועיל כלום, כמו שיאמר הוא עצמו: כי לא נחש ביעקב (במדבר כ״ג:כ״ג). (ב) ונתכוון לברכם, והקב״ה הסכים על ידו, כדכתיב: ותהי עליו רוח אלהים. אי נמי: רצה לקללם, כי הבין שאין הקב״ה רוצה, ורצה שלא תשרה עליו שכינה ויקלל מדעתו. ושכינה שרתה עליו על כרחו, והכריחתו לברך.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 25:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ה:א׳

ויחל העם – נעשו חולין לזנות, כי כל המזנה מתחלל, וכן: ובת {איש} כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ״א:ט׳). ונראה מה שאמר בלעם שלא יחזר הקב״ה מלברכם אלא א״כ יחטאו לו, כמו שפירשתי: לא הביט און ביעקב (ר״י בכור שור במדבר כ״ג:כ״א), למה יחזור הלא לא הביט און ביעקב, לפיכך היו משיאין אותם לחטא. ואחר שחטאו, הוליכו מדין בלעם עמהם, לאמר: עתה תוכל לקללם שכבר חטאו. וגם להודיעם אם יבאו ישראל עליהם, כמו שהודיע לבלק שלא יבאו ישראל עליו. וכשבאו ישראל עליהם, מצאוהו שם ונתנו לו שכרו משלם והרגוהו (במדבר ל״א:ח׳). לפי שעל ידי דבורו של בלעם שגילה להם שאם יחטאו – שיחזור הקב״ה לו מלברכם, החטיאו אותם, כדכתיב: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל {בה׳} על דבר פעור.

Rambam Commentary on the Mishna Avot 5:19רמב״ם פירוש המשנה אבות ה׳:י״ט

עין טובה כבר בארנו פעמים רבות שענין עין טובה היא ההסתפקות ונפש שפלה היא הזהירות ורוח נמוכה היא הענוה יתירה כמו שהתבאר בפרק שלפני זה והשלש שכנגדן הוא החריצות לקנות הממון והוא עין רעה ורוב התאוה והיא נפש רחבה והגאוה והיא רוח גבוהה והשלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקרא כל מי שימצאו בו אלו המעלו׳ מתלמידיו של אברהם אבינו מפני שהתנהג במדותיו. וכל מי שימצאו בו אלו השלשה פחיתיות הוא מתלמידיו של בלעם הרשע אחר שהתנהג במדותיו ואני אזכיר המקומות שהתבארו בהן אלו המעלות לאברהם והפחיתיות ההן כולם לבלעם והן נמצאות כולן בתורה אמנם ההסתפקות באברהם הוא אמרו למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו׳ וזה תכלית ההסתפקות והוא שיניח אדם ממון גדול ולא יהנה ממנו אפילו בדבר מועט. אבל זהירתו אמרו לשרה ביום בואו מצרימה. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ובא בפי׳ שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה רק ביום ההוא וזה תכלית הזהירות ועוד אמרו על הגר אחר שלקחה הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל העיד הכתוב שהרע בעיניו על ישמעאל לבד והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו: אלו כולם מופתי הזהירות. ואמנם ענותנותו הוא אמרו ואנכי עפר ואפר. והתפרסם לבלעם הרשע החריצות על הממון והוא בואו מארם נהרים בעבור הממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל והוא אמרו יתברך אשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו׳. ואמנם רוב תאותו בענין המשגל היא סבת עצתו לבלק שיפקיר הנשים לזנות עם ישראל וישים זונות מפורסמות כי לולי רוב התאוה אשר היתה לו והיות הזנות טוב בעיניו לא היה מצוה בו שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו ולשון הכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו׳ וחכמים אמרו בלעם בועל אתונו היה ואין ספק בו שמי שזה דעתו בזה תהיה פעולתו. ואמנם גאותו אמרו נאם שומע אמרי אל ואמנם הביאו ראיה על בלעם מאמרו ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים וגו׳ פירוש מפני שהיה איש הדמים שהוא היה סיבת מות ישראל במגפה והוא ג״כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע: והביאו ראיה על תלמידי אברהם מאומרו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא כמו שקראו זרע אברהם אוהבי.

Rambam Shemonah Perakim 7רמב״ם שמונה פרקים ז'

והכוונה בזה הענין, מה שאומר לך. והוא, שאנו כבר בארנו בפרק השני, כי המעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות מידות. וכן הפחיתויות מהן פחיתויות שכליות, כסכלות, והטפשות, וקשי ההבנה; ומהן פחיתויות מידות, כרוב התאוה, והגאוה, והכעס, והקנאה, והעזות, ואהבת הממון, ומה שדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו החוק בידיעתן בפרק הרביעי. ואלו הפחיתויות בכללן, הן המחיצות המבדילות בין האדם ובין ה' יתעלה. אמר הנביא, מבאר זה: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם". יאמר, כי חטאינו, והן אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתעלה. ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר". אמנם 'חכם' הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. ו'עשיר' היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו 'עשיר', והוא אומרם בגדר העשיר: "אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו", כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן 'גיבור' היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומרם: "אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו". ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה נביא, כעדות הכתוב: (מלכים א' ג, ה) "בגבעון נראה ה'" וכו', ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים, וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר, מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" וכו'. וכן דוד, עליו השלום נביא, אמר: (שמואל ב' כג, ג) "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: (דברי הימים א' כב, ח) "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת". ומצאנו לאליהו, זכור לטוב, מידת הכעס; ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל בארו החכמים שה' הרחיקו, ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשעור שיש לך, שהוא ימיתם. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשו. ואלו המידות וכיוצא בהן הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה' מאחורי שתי מחיצות או שלוש. ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס, אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה מאלישע, אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו: (מלכים ב' ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן" וכו'. וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שבושר בחייו, אמר: (בראשית מה, כז) "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר התרגום, המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה". וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו, הואיל ולא נשאר מונע, ואמר: (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך". והודיעו, יתעלה, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם, והוא אומרו: (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשארה בינו ובין השגת ה' על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. והשפיע עליו, יתעלה, ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו כי התכלית לא תתכן לו והוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים, כי האדם, אם יראה פני חברו תיקנה לו בנפשו צורה שלא יתבלבל בה עם זולתו; אבל אם יראה אחוריו אף על פי שיבחינו בזאת הראיה, אבל לפעמים יסופק עליו, ולפעמים יתבלבל לו עם זולתו. כן השגתו יתעלה על האמת, היא, שיקנה מאמיתת מציאותו בנפש מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות, עד שימצא בנפשו את מציאותו חקוקה, נפרדת ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר להשגת האדם זה השיעור מן ההשגה, אבל הוא, עליו השלום, השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כינה אותו: (שמות לג, כג) "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה.

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 7:1רמב"ם הלכות יסודי התורה ז׳:א׳

It is a fundamental part of religion to acknowledge that God bestows prophecy upon the sons of men. But prophecy does not descend save upon a wise man, eminent in wisdom, of sterling character, never subdued by worldly passion, but conquering it by an ever-present will-power, broadminded and settled to the highest degree. A man, endowed with all these moral principles, of sound physique, when he enters the Vineyard and is carried away with the current of these great and remote subjects, and possessed of a mind ready to understand and attain, he continuing to gain in saintliness, separated from the general public which follows the dark paths of the times, continuing to take care of himself, training his soul to heed no thought in idle affairs nor in the vanities and phantasies of the time, but his mind be constantly ready and directed Upward, connected to the Throne Beneath, to understand the Holy and Pure Intelligences and to penetrate the scope of Wisdom of the Holy One, blessed is He! from the First Intelligence even unto the summit of the earth to know from them His greatness —immediately the Holy Spirit will rest upon him. And, when the Spirit will rest upon him his soul will be mingling with the Angels of the degree of the Sphere called Men, and will be transformed into another being, and will understand his own intelligence that he is not as he was, but that he was elevated above the degree of other wise sons of man, as it is said of Saul: "And thou shalt prophesy among them and thou shalt be turned into another man" (I Sam. 10.6).

מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י׳:ו׳) וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר:

Moreh Nevukhim 2:42מורה נבוכים ב׳:מ״ב

WE have already shown that the appearance or speech of an angel mentioned in Scripture took place in a vision or dream; it makes no difference whether this is expressly stated or not, as we have explained above. This is a point of considerable importance. In some cases the account begins by stating that the prophet saw an angel; in others, the account apparently introduces a human being, who ultimately is shown to be an angel; but it makes no difference, for if the fact that an angel has been heard is only mentioned at the end, you may rest satisfied that the whole account from the beginning describes a prophetic vision. In such visions, a prophet either sees God who speaks to him, as will be explained by us, or he sees an angel who speaks to him, or he hears some one speaking to him without seeing the speaker, or he sees a man who speaks to him, and learns afterwards that the speaker was an angel. In this latter kind of prophecies, the prophet relates that he saw a man who was doing or saying something, and that he learnt afterwards that it was an angel. This important principle was adopted by one of our Sages, one of the most distinguished among them, R. Ḥiya the Great (Bereshit Rabba, xlviii.), in the exposition of the Scriptural passage commencing, "And the Lord appeared unto him in the plain of Mamre" (Gen. xviii.). The general statement that the Lord appeared to Abraham is followed by the description in what manner that appearance of the Lord took place; namely, Abraham saw first three men; he ran and spoke to them. R. Hiya, the author of the explanation, holds that the words of Abraham, "My Lord, if now I have found grace in thy sight, do not, I pray thee, pass from thy servant," were spoken by him in a prophetic vision to one of the men; for he says that Abraham addressed these words to the chief of these men. Note this well, for it is one of the great mysteries [of the Law]. The same, I hold, is the case when it is said in reference to Jacob, "And a man wrestled with him" (Gen. 32:25); this took place in a prophetic vision, since it is expressly stated in the end (ver. 31) that it was an angel. The circumstances are here exactly the same as those in the vision of Abraham, where the general statement, "And the Lord appeared to him," etc., is followed by a detailed description. Similarly the account of the vision of Jacob begins, "And the angels of God met him" (Gen. 32:2); then follows a detailed description how it came to pass that they met him; namely, Jacob sent messengers, and after having prepared and done certain things, "he was left alone," etc., "and a man wrestled with him" (ibid. ver. 24). By this term "man" [one of] the angels of God is meant, mentioned in the phrase, "And angels of God met him"; the wrestling and speaking was entirely a prophetic vision. That which happened to Balaam on the way, and the speaking of the ass, took place in a prophetic vision, since further on, in the same account, an angel of God is introduced as speaking to Balaam. I also think that what Joshua perceived, when "he lifted up his eyes and saw, and behold a man stood before him" (Josh. 5:13) was a prophetic vision, since it is stated afterwards (ver. 14) that it was "the prince of the host of the Lord." But in the passages, "And an angel of the Lord came up from Gilgal" (Judges 2:1); "And it came to pass that the angel of the Lord spake these words to all Israel" (ibid. ver. 2); the "angel" is, according to the explanation of our Sages, Phineas. They say, The angel is Phineas, for, when the Divine Glory rested upon him, he was "like an angel." We have already shown (chap. vi.) that the term "angel" is homonymous, and denotes also "prophet," as is the case in the following passages:--"And He sent an angel, and He hath brought us up out of Egypt" (Num. 20:16); "Then spake Haggai, the angel of the Lord, in the Lords message" (Hagg. 1:13); "But they mocked the angels of God" (2 Chron. 36:16). Comp. also the words of Daniel, "And the man Gabriel, whom I had seen in the vision at the beginning, being caused to fly swiftly, touched me about the time of the evening oblation" (Dan. 9:11). All this passed in a prophetic vision. Do not imagine that an angel is seen or his word heard otherwise than in a prophetic vision or prophetic dream, according to the principle laid down:--"I make myself known unto him in a vision, and speak unto him in a dream" (Num. 12:6). The instances quoted may serve as an illustration of those passages which I do not mention. From the rule laid down by us that prophecy requires preparation, and from our interpretation of the homonym "angel," you will infer that Hagar, the Egyptian woman, was not a prophetess; also Manoah and his wife were no prophets: for the speech they heard, or imagined they heard, was like the bat-kol (prophetic echo), which is so frequently mentioned by our Sages, and is something that may be experienced by men not prepared for prophecy. The homonymity of the word "angel" misleads in this matter. This is the principal method by which most of the difficult passages in the Bible can be explained. Consider the words, "And an angel of the Lord found her by the well of water" (Gen. 16:7), which are similar to the words referring to Joseph--"And a man found him, and behold, he was erring in the field" (ibid. 37:15). All the Midrashim assume that by man in this passage an angel is meant.

כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית ׳מלאך׳ או דבורו שזה אמנם הוא ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום׳ - יבואר בהם או לא יבואר הכל שוה כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה ה׳מלאך׳ או יהיה הנראה מן המאמר תחילה - שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא ׳מלאך׳ - אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר נראה ודיבר היה מלאך תדע ותאמת שמתחלת הענין היה ׳מראה הנבואה׳ או ׳חלום של נבואה׳. וזה שב׳מראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳ פעמים יראה הנביא האלוה ידבר עמו כמו שנבאר ופעמים יראה מלאך ידבר עמו ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר ופעמים יראה איש מבני אדם שידבר עמו ואחר כן יתבאר לו שזה המדבר - ׳מלאך׳; ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר ואחר זה ידע שהוא ׳מלאך׳: ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן ה׳חכמים ז״ל׳ וגדול מגדוליהם והוא - ר׳ חיא הגדול בלשון ה׳תורה׳ ״וירא אליו יי באלוני ממרא וגו׳״. כי כאשר הקדים כלל - והוא שהאלוה נראה אליו - התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה ׳שלשה אנשים׳ ורץ ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש שמאמר אברהם ״ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״ - שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב׳מראה הנבואה׳ לאחד מהם - ואמר ״לגדול שבהם אמרו״. והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות: וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו ״ויאבק איש עמו״ - שהוא בצורת הנבואה אחר שהתבאר באחרונה שהוא ׳מלאך׳. והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי ״וירא אליו יי וגו׳״ אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה. וכן ביעקב אמר ״ויפגעו בו מלאכי אלוקים״ ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד ש׳פגעו בו׳ - ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה ״ויותר יעקב לבדו וגו׳״ - וזהו ׳מלאכי אלוקים׳ הנאמר עליהם תחילה ׳ויפגעו בו מלאכי אלוקים׳; וזה ההתאבקות והדיבור כולו - ׳במראה הנבואה׳. וכן ענין בלעם כולו ׳בדרך׳ ודברי ה׳אתון׳ - הכל ׳במראה הנבואה׳ אחר שהתבאר באחרית הענין דיבור ׳מלאך יי׳ לו. וכן אומר במאמר יהושע ״וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו״ - שהוא ׳במראה הנבואה׳ אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא ׳שר צבא יי׳ אמנם אמרו ״ויעל מלאך יי מן הגלגל וגו׳ ויהי כדבר מלאך יי את הדברים האלה אל כל בני ישראל״ - ה׳חכמים׳ כבר אמרו ש׳מלאך יי׳ הנאמר הנה הוא פינחס ואמרו ״זה פינחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך יי״: הנה כבר בארנו ששם ׳מלאך׳ משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך׳ כמו שבא הכתוב ״וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים״ ואמר ״ויאמר חגי מלאך יי במלאכות יי״; ואמר ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים״ ומאמר דניאל גם כן ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב״ - כל זה ׳במראה הנבואה׳ לא יעלה בדעתך שיש שם ראית ׳מלאך׳ או שמע דברי ׳מלאך׳ אלא ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳ כמו שהושרש ״במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״. וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר ממה שלא אזכרהו: וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם ׳מלאך׳ תדע ש׳הגר המצרית׳ אינה נביאה ולא ׳מנוח ואשתו׳ נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות ׳בת קול׳ אשר יזכרוה ה׳חכמים׳ תמיד והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן ואמנם יטעה בזה שיתוף השם; והוא העיקר הדוחה רוב הספקות אשר ב׳תורה׳: והתבונן אמרו ״וימצאה מלאך יי על עין המים וגו׳״ - כמו שנאמר ביוסף ״וימצאהו איש והנה תועה בשדה״ - ולשון ה׳מדרשות כולם שהוא ׳מלאך׳:

Moreh Nevukhim 2:45מורה נבוכים ב':מ״ה

AFTER having explained prophecy in accordance with reason and Scripture, I must now describe the different degrees of prophecy from these two points of view. Not all the degrees of prophecy which I will enumerate qualify a person for the office of a prophet. The first and the second degrees are only steps leading to prophecy, and a person possessing either of these two degrees does not belong to the class of prophets whose merits we have been discussing. When such a person is occasionally called prophet, the term is used in a wider sense, and is applied to him because he is almost a prophet. You must not be misled by the fact that according to the books of the Prophets, a certain prophet, after having been inspired with one kind of prophecy, is reported to have received prophecy in another form. For it is possible for a prophet to prophesy at one time in the form of one of the degrees which I am about to enumerate, and at another time in another form. In the same manner, as the prophet does not prophesy continuously, but is inspired at one time and not at another, so he may at one time prophesy in the form of a higher degree, and at another time in that of a lower degree; it may happen that the highest degree is reached by a prophet only once in his lifetime, and afterwards remains inaccessible to him, or that a prophet remains below the highest degree until he entirely loses the faculty: for ordinary prophets must cease to prophesy a shorter or longer period before their death. Comp. "And the word of the Lord ceased from Jeremiah" (Ezra 1:1); "And these are the last words of David" (2 Sam. 23:1). From these instances it can be inferred that the same is the case with all prophets. After this introduction and explanation, I will begin to enumerate the degrees of prophecy to which I have referred above... (2) The second degree is this: A person feels as if something came upon him, and as if he had received a new power that encourages him to speak. He treats of science, or composes hymns, exhorts his fellow-men, discusses political and theological problems; all this he does while awake, and in the full possession of his senses. Such a person is said to speak by the holy spirit. David composed the Psalms, and Solomon the Book of Proverbs, Ecclesiastes, and the Song of Solomon by this spirit; also Daniel, Job, Chronicles, and the rest of the Hagiographa were written in this holy spirit; therefore they are called ketubim (Writings, or Written), i.e., written by men inspired by the holy spirit. Our Sages mention this expressly concerning the Book of Esther. In reference to such holy spirit, David says: "The spirit of the Lord spoke in me, and his word is on my tongue" (2 Sam. 23:2); i.e., the spirit of the Lord caused him to utter these words. This class includes the seventy elders of whom it is said, "And it came to pass when the spirit rested upon them, that they prophesied, and did not cease" (Num. 11:25); also Eldad and Medad (ibid. ver. 26); furthermore, every high priest that inquired [of God] by the Urim and Tummim; on whom, as our Sages say, the divine glory rested, and who spoke by the holy spirit; Yahaziel, son of Zechariah, belongs likewise to this class. Comp. "The spirit of the Lord came upon him in the midst of the assembly, and he said, Listen, all Judah and inhabitants of Jerusalem, thus saith the Lord unto you," etc. (2 Chron. 20:14, 15); also Zechariah, son of Jehoiada the priest. Comp. "And he stood above the people and said unto them, Thus saith God" (ibid. 24:20); furthermore, Azariah, son of Oded; comp. "And Azariah, son of Oded, when the spirit of the Lord came upon him, went forth before Asa," etc. (ibid. 15:1, 2); and all who acted under similar circumstances. You must know that Balaam likewise belonged to this class, when he was good; this is indicated by the words, "And God put a word in the mouth of Balaam" (Num. 23:5), i.e., Balaam spoke by divine inspiration; he therefore says of himself, "Who heareth the words of God," etc. (ibid. 24:4) We must especially point out that David, Solomon, and Daniel belonged to this class, and not to the class of Isaiah, Jeremiah, Nathan the prophet, Elijah the Shilonite, and those like them...

ואחר מה שקדם מבאור אמיתת הנבואה לפי מה שחיבהו העיון עם מה שהתבאר בתורתנו צריך שאזכר לך מדרגות הנבואה לפי שני השורשים האלה. ואלו אשר אקראם מדרגות הנבואה אין כל מי שהוא במדרגה מהם - נביא אבל המדרגה הראשונה והשנית הם מעלות לנבואה; ולא ימנע מי שהגיע למעלה משתיהם נביא מכלל הנביאים אשר קדמו הדברים בהם - ואם יקרא בקצת העתים נביא - הוא לקצת כללות להיותו קרוב לנביאים מאד: ולא יטעך באלו המדרגות היותך מוצא בספרי הנבואה נביא באתהו הנבואה בצורה אחת מאלו המדרגות ויתבאר בנביא ההוא בעצמו שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחרת; וזה שאלו המדרגות אשר אזכרם אפשר שיבוא קצת נבואת הנביא ההוא אליו לפי צורה אחת מהם ותבואהו נבואה אחרת בעת אחרת לפי מדרגה למטה ממדרגת הנבואה הראשונה. כי כמו שהנביא לא יתנבא כל ימיו בהדבקות אבל יתנבא על ותפרד ממנו הנבואה עתים - כן ינבא עת אחת בצורת מדרגה עליונה ואחר כן ינבא עת אחרת בצורת מדרגה למטה ממנה; או אולי לא יגיע למדרגה העליונה ההיא אלא פעם אחת בכל ימיו ואחר כן תשולל ממנו; ואולי ישאר על מדרגה למטה ממנה אל עת הפסק נבואתו - שאי אפשר מבלתי הפסק הנבואה משאר הנביאים קודם מותו אם בזמן מועט או גדול - כמו שהתבאר בירמיה ״לכלות דבר יי מפי ירמיה״ וכמו שהתבאר בדוד באמרו ״ואלה דברי האחרונים״ והוא ההקש בכל: ואחר הקדימי זאת ההקדמה והצעתה אתחיל בזכרון המדרגות הנרמז אליהם ואומר... המדרגה השניה היא - שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לדבר וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים או בענינים הנהגיים או אלוקיים וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם - וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ב׳רוח הקודש׳. ובזה המין מ׳רוח הקודש׳ חיבר דוד תלים וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר ה׳כתובים׳ בזה המין מ׳רוח הקודש׳ חוברו - ולזה יקראום ׳כתובים׳ - רוצים לומר שהם ׳כתובים ברוח הקודש׳; ובבאור אמרו ״מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה״ ועל כיוצא ב׳רוח הקודש׳ הזה אמר דוד ״רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני״ - רצונו לומר שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו ׳שבעים זקנים׳ הנאמר עליהם ״ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו״; וכן אלדד ומידד וכן כל ׳כהן גדול הנשאל באורים ותומים׳ הוא מזה הכת - רצוני לומר שהוא כמו שזכרו ׳שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש׳. וכן יחזיאל בן זכריהו - מזה הכת והוא הנאמר עליו בדברי הימים ״היתה עליו רוח יי בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלם והמלך יהושפט כה אמר יי לכם וגו׳״. וכן זכריהו בן יהוידע הכהן - מזה הכת שהנה נאמר בו ״ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים״. וכן עזריהו בן עודד אשר נאמר בו ״ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלוקים ויצא לפני אסא וגו׳״. וכן כל מי שבאהו כמו זה. ודע שבלעם גם כן מזה הכת היה בעת שהיה טוב - וזה הענין רוצה באמרו ״וישם יי דבר בפי בלעם״ - כאילו הוא אומר ש׳ברוח יי ידבר׳; ומזה הענין יאמר הוא על עצמו ״שומע אמרי אל״: וממה שצריך שנעורר עליו - שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת ואינם מכת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם...

Chizkuni Bemidbar 22:12-13,15,19-24חזקוני במדבר כ״ב:י״ב-י״ג,ט״ו,י״ט-כ״ד

(12) לא תאור את העם, "do not curse the people." God was well aware of the plague that would strike many Israelites who would worship Baal Peor, as a result of Bileam's advice to seduce the Israelites by becoming sexually licentious. God did not want that plague to be attributed to Bileam's curse. (13) ויאמר אל שרי בלק, "he said to Balak's emissaries, etc." the emissaries of Midian are no longer mentioned as they were only of secondary interest their land not bordering on the land of Canaan and not under threat by the Israelites. (15) שרים רבים, "more and higher ranking emissaries." We have a parallel for this in Esther 1,8 where the word רב in the singular is used in the same sense, i.e. על כל רב ביתו, "over the highest ranking officials of his household." Compare also Jeremiah 39,13: וכל רבי מלך בבל, "and all the commanders of the King of Babylonia." (19) ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, "and I will know what God will say to me in addition." Even though God had told him already: "do not go with them!" Bileam was so anxious to find a way to go and curse the Israelites that he was convinced that his curse would be effective. He said to himself: "if God considered my curses as ineffective, why did He bother to try and stop me?" (20) אם לקרא לך, "if these men simply extended an invitation to you to visit Balak, etc." God referred to a social visit, involving food and drink. If you were to ask what happened in the interval so that God appeared to give Bileam an opening now that He did not know about previously, whereas previously He had spoken to him in absolute terms: "do not go with them!?"We must interpret God's previous instruction as having meant only: "do not go with them to curse the people," but not as an absolute refusal to let Bileam make the journey. A different interpretation: there was no change in God's attitude at all; this time God related to a new delegation of officials, and whatever God permitted now was not relevant to what He had forbidden to an invitation issued by lower ranking emissaries. A third possible interpretation: "if these people are so foolish as to believe that I will change My basic attitude whichI already expressed to Bileam the first time, go ahead and travel with them, and you will see soon how useless this journey will be." (21) וילך עם שרי מואב, "he went with the emissaries from Moav." He did not literally go with them, i.e. keep pace with them, but he followed them. Had the Torah written: וילך אתם, this would have meant that he literally accompanied them. (22) ויחר אף ה' כי הולך הוא, "The Lord was angry that he was going;" God' had not given a "green light," although Bileam made believe that he had obtained full approval. He should have understood from the first nocturnal conversation with God that it was not His intention for him to be going. We find something similar in the story of the spies that Moses sent out to evaluate the land of Canaan. God had said: שלח לך אנשים, "send out for your own peace of mind men, etc, (Numbers 13,2)" It had been quite clear to Moses that when God had agreed to the people's demand to send spies, that God had entertained reservations from the start about the success of such a mission. An alternate interpretation of the line: "God was a angry, etc." He had told Bileam that he was not able to say what he wished but could say only the words God would put in his mouth. Surely this was a clear warning to Bileam to desist, as he was going to make a fool or worse of himself if after having come all the way from Midian to Moav he could not deliver what was expected of him. At least he should have asked God what precisely he was allowed to say once he faced Balak in person. He was too hasty due to his hatred of the Jewish people. The paragraph about Balak and Bileam, which did not directly impact on the Israelites, was written to teach us why God deprived the nations of the world of any share in holy spirit, as it demonstrates the effect of granting holy spirit to the wrong kind of people, who would use it to try and manipulate God for their desires instead of to help them to serve Him better. ושני נעריו עמו "accompanied by his two loyal servants." He took only two. God arranged it so in order that the strangebehaviour of Bileam's ass could not be attributed to the ass having become confused in the presence of so many people. (23) וחרבו שלופה בידו, "with his sword drawn in his sword." This is a case of the punishment fitting the crime, i.e. Bileam had said that he would kill his ass for its rebellious behaviour; (verse 29) now the angel makes Bileam realise that the one who deserved to be killed for rebelling against God was not the ass but Bileam himself. (24) גדר מזה וגדר מזה, "with a fence being on either side." There are some commentators who claim that this "fence" was the same as the stone piles erected by Yaakov and Lavan, at the time they parted company; the same commentators also identify Bileam as being the reincarnation of Lavan, as he displayed the same attitude towards the Jewish people as had Lavan towards the first Jewish family. They go further and identify Bileam as Kushan Rishatayim, Judges 3,8 (compare Talmud tractate Sanhedrin folio 105), where they describe all three characters as basically the same, each a reincarnation of the former. At this point Bileam/Lavan is perceived as having violated the pact concluded at that stone pile between Yaakov and Lavan (Genesis 31, 4454) It was logical therefore that this stone pile would now threaten Bileam for violating the oath sworn by Lavan to Yaakov at the time. The קיר, wall, mentioned in our story is a clear reference to the stones erected by both Lavan and Yaakov at that time. If Bileam is described a little while later as being lame, this is attributed to the ass having pressed him against that wall as punishment for his violating the original oath of peace between Yaakov and Lavan. (Compare 23,3, וילך שפי, "he walked with a limp.")

(יב) לא תאר את העם – גלוי וידוע לפני הקב״ה מגפת דבר בעל פעור ואילו קללם בלעם היו העולם אומרים בשביל קללת בלעם באה המגפה. (יט) ואדעה מה יסף י״י דבר עמי – אף על פי שכבר אמר לו הקב״ה לא תלך עמהם היה דוחק עצמו ללכת ולקלל כסבור שתחול קללתו אמר בלבו אם אינה עשויה לחול מפני מה אינו מניח לי ללכת. (כ) אם לקרא לך – להזמינך לאכול עמהם לזבח השלמים לך אתם. ואם תאמר מה נשתנה המעשה שעכשיו אמר לו לך אתם ובתחילה אמר לו לא תלך עמהם. אלא יש לומר: מתחילה לא אמר אלא לא תלך עמהם לקללם, דבר אחר: אין זה שנוי אחרי שהוסיף לשלוח שרים אחרים רבים ונכבדים מן הראשונים, דבר אחר: אם לקרא לך אם כל כך הם שוטים שבאו לקרוא לך פעם שניה אחרי שאמרתי לך לא תלך עמהם, קום לך אתם – ויראו שלא יועיל להם. (כא) וילך עם שרי מואב – לא עמהם ממש אלא אחריהם. (כב) ויחר אף י״י כי הולך הוא – שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות כדכתיב אם לקרא לך וגו׳ והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב״ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים שלח לך אנשים וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב״ה שישתלחו, דבר אחר: ויחר אף י״י כי הולך הוא – שהרי אמר ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ולא היה לו לבלעם ללכת עד שידע אותו הדבר והוא מיהר עצמו מרוב שנאה ולא המתין הדבור, נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב״ה רוח הקדש מז׳ העממין, שזה עמד מהם ובא לקללם על לא חמס בכפם. (כג) וחרבו שלופה בידו – מדה כנגד מדה שאמר לו יש חרב בידי. (כד) גדר מזה וגדר מזה – יש מפרשים אותו הגדר הוא הגל שהיה עד בין יעקב ללבן הארמי ואמרינן הוא בלעם הוא לבן הוא כושן רשעתיים. והוא הלך עכשיו ועבר על הגל לרעה לישראל לקללם לכך בא הגל שהיה עד ביניהם להזיקו כדכתיב ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר הוא הגל הוא הגדר ועל זה נעשה חגר שנאמר וילך שפי.

Chizkuni Bemidbar 24:1חזקוני במדבר כ״ד:א׳

ולא הלך כפעם בפעם, "and he did not go aspreviously time after time;" seeing that there was no point in continuing to manipulate the God of the Israelites, Bileam knew that he had God's approval as the Torah wrote in Numbers verse 2 that the spirit of the Lord had settled upon him. (B'chor shor) וישת אל המדבר פניו, "and he raised his eyes in the direction of the desert." This was the region where the fields of Moav were located, the area where the Israelites were located at the time.

ולא הלך כפעם בפעם – לא הלך לקראת נחשים – ונסיונות ממקום למקום בפעם זו כמו שעשה בפעם אחרת כי ידע שלא יועיל לו כי לא ראה נחש ביעקב ונתכוון לברכם והקב״ה הסכים על ידו כדכתיב ותהי עליו רוח אלהים. וישת אל המדבר פניו הוא ערבות מואב ששם היו ישראל.

Chizkuni Bemidbar 24:14חזקוני במדבר כ״ד:י״ד

לכה איעצך, "come and I will advise you, etc." Moses does not spell out precisely what advice Bileam gave Balak at that point seeing that it was something Bileam had not done publicly. However, when the Torah describes the portion dealing with the Midianites, it becomes clear to the reader what Bileam must have suggested to Balak, i.e. to find a way to seduce the Israelites into promiscuous conduct with the females of Moav and Midian and thus pull down their God's wrath on themselves. (Compare what Moses said in Numbers 31,15 to the soldiers bringing female Midianite prisoners of war home with them) אשר יעשה העם הזה לעמך, "what this nation will do to your nation." Seeing that this prophecy concerned events far in the future, Bileam consoled Balak that he had nothing to fear from the Israelites in the immediate future. The details will be spelled out shortly, Bileam again emphasizing that he does not speak about the immediate future. (verse 17)

לכה איעצך – משה רבינו סתם את העצה לפי שבלעם אמר לבלק בחשאי, אך בפרשת מדין גלויה היא שנאמר החייתם כל נקבה וגו׳ הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו׳. אשר יעשה העם הזה לעמך – הוא יהיה באחרית הימים כמו שמפרש והולך אראנו ולא עתה וגו׳ אם תזדווג להם עכשיו בעניין עצה זו אין לך לירא מהם כלום.

Ramban Bemidbar 22:13,20,35רמב״ן במדבר כ״ב:י״ג,כ׳,ל״ה

(יג) אל שרי בלק – על דעת רש״י (רש״י במדבר כ״ב:ז׳) כי זקני מדין הלכו להם כאשר אמר להם: לינו פה הלילה (במדבר כ״ב:ח׳). ויתכן זה, כי כאשר הזכיר להם: כאשר ידבר י״י אלי (במדבר כ״ב:ח׳), לא רצו להמתין לו, כי אמרו השם הזה בעזרתם של ישראל הוא מעולם, הוא אשר הוציאם ממצרים ועשה להם אותות ומופתים. כי זקני מדין חכמים היו, וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם, אבל הכתוב לא הזכיר זה. ור׳ אברהם אמר: כי לא הזכירם בעבור כי בלק הוא העיקר והוא בעל השליחות. וכן: וישבו שרי מואב (במדבר כ״ב:ח׳) – כי עיקר השליחות מאדוניהם היה. והנכון: כי זקני מדין, ואולי הם המלכים הראשונים, באו מארצם אל בלק להתיעץ בענין ישראל, ולקחו כלם עצה לשלוח לבלעם, והנה שלח בלק השרים שלו שופטיו וחכמיו, והלכו עם זקני מדין לארץ מדין כי משם היה דרכם אל עיר בלעם, ונשארו זקני מדין בעירם, והלכו שרי בלק שהם השלוחים לבדם עד ארם. וזה טעם: וילכו זקני מואב וזקני מדין (במדבר כ״ב:ז׳) – כי הלכו מלפני בלק כולם עד מדין, וקסמים בידם. ויבאו אל בלעם (במדבר כ״ב:ז׳) – שב לזקני מואב שבהם אמר: וישלח מלאכים (במדבר כ״ב:ה׳), לא לזקני מדין. לתתי להלך עמכם – אלא עם שרים גדולים, למדנו שרוחו גסה ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום, אלא בלשון גסות, ולפיכך: ויסף עוד בלק שלח שרים (במדבר כ״ב:ט״ו). לשון רש״י. ואינו נכון, כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם. ועוד, שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים. אבל טעמו: שאין השם חפץ שילך כלל. והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן, ולכך אמר לו: למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך (במדבר כ״ב:ל״ז), ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד, ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצוה ויגזור עליו. ובלעם השיב להם: אם יתן לי בלק וגו׳ לא אוכל לעבור את פי י״י (במדבר כ״ב:י״ח) כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו, כי בשמו אני עושה. או יאמר: לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול כי הוא אלהי ואני עבדו. (כ) אם לקרא לך באו האנשים – אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם, ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואף על פי כן וילך בלעם, אמר: שמא אפתנו ויתרצה. לשון רש״י. ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב) – ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאוה לילך. גם זה לשון הרב. ור״א כתב: אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו: לא תלך עמהם (במדבר כ״ב:י״ב), איך אמר לו: קום לך אתם, יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבאו שרים נכבדים מהם. ולפי דעתי: אין צורך, כי טעמו כמו: שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳) – כי השם אמר לישראל עלה רש (דברים א׳:כ״א), והם לא האמינו, רק אמרו: נשלחה אנשים (דברים א׳:כ״ב), אז שאל משה את השם. וכן זה, כי מה צורך היה לו לומר: ואדעה מה יוסף י״י דבר עמי (במדבר כ״ב:י״ט), רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו: לך אתם, רק השמר שלא תדבר רק מה שאומר לך. והעד על פירושי: ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב). אלו דבריו. וכל זה איננו שוה לי, כי מה שאמר הגאון איננו כן, כי השם אמר לו: לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כ״ב:י״ב) – בעבור שלא יקלל את העם ימנענו, ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים, ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים. ומה שאמר ר״א איננו נכון, שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין: שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳) לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו (רמב״ן במדבר י״ג:ב׳). ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו וחלילה. ובמדרש (במדבר רבה כ׳:י״ב) אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. והנכון בעיני בענין הזה: כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם, והם לא יחפצו בו לדבר אחר. על כן אמר: לא תלך עמהם, שלא תאור את העם כי ברוך הוא. ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים, ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים, ונדר להרבות שכרו וכבודו, ובלעם ענה אותם שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו רק הכל ביד השם, וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו. ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת י״י לעולם טובה, והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי (ישעיהו י״ד:ל״ב), או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד. והנה השם אמר לו: כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך ואם לקרוא לך בלבד באו, כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה, קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם, ולא תירא מבלק. וזה טעם: אם לקרא, וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם, ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים. והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק, ולאמר הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם, ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק: ולכה נא קבה לי את העם הזה (במדבר כ״ב:י״ז) – לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם, מרוב חפצו ללכת, לא הודיעם זה, ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם. על כן חרה אף י״י כי הולך הוא, שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד, שהיה בזה חלול י״י כי בלכתו עמהם סתם, והוא ברשות השם, חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה: לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כ״ב:י״ב) כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד, או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לי״י מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם. (לה) לך עם האנשים ואפס וגו׳ – יתכן שיאמר לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, ותודיע אותם זה. או טעמו: כי אחרי אשר התודה: אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד), אמר לו: לך עמהם, כי מחלתי על חטאתך, ובלבד שתזכור אזהרתי אשר הזהרתיך. והוצרך לומר לו כן שלא יחשוב שיאמר לו: לך עמהם לעשות מה שבקשו ממך. גם יתכן שהיה חפץ ההולך לקלל את העם, ולא היה חפצו לברכם בשום פנים, ולכן יזהירנו האלהים בכל עת שידבר עמו. ומפני זה הודיע בלעם לבלק בתחלת דברו עמו: הנה באתי אליך (במדבר כ״ב:ל״ח) – כי בביאה בלבד הורשיתי, אבל בענין העם: היכול אוכל דבר מאומה כרצונך, הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר (במדבר כ״ב:ל״ח), בין קללה בין ברכה. ראה, אם תחפוץ שאדבר בענינם, ואם לא תחפוץ בכך אשובה לי מעתה.

Ramban Bemidbar 24:1רמב״ן במדבר כ״ד:א׳

(א-ב) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים – כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה, ועתה כאשר נאמר לו: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כ״ג:כ״ג) להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם. אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו, שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר: ותהי עליו רוח אלהים – כי עתה היתה עליו יד י״י כאשר היא לנביאים, כמו שאמר: ומי יתן כל עם י״י נביאים כי יתן י״י את רוחו עליהם (במדבר י״א:כ״ט), ואומר: רוח י״י אלהים עלי (ישעיהו ס״א:א׳). ועל כן קרא עצמו עתה: שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳), כי נביא הוא.

Ramban Bemidbar 25:1רמב״ן במדבר כ״ה:א׳

לזנות אל בנות מואב – על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (בבלי סנהדרין ק״ו). לשון רש״י. ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים: כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור (במדבר כ״ה:י״ח) – כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל, ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר: ולא אבה י״י אלהיך לשמוע אל בלעם (דברים כ״ג:ו׳), ועל כן הרגוהו בחרב. אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז), כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר: כי צוררים הם לכם. אחרי המעשה, בעת הנקמה, יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם, רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש: לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (במדבר כ״ד:י״ד) הוא באמת כאשר פירשתי (רמב״ן במדבר כ״ד:י״ד). ויתכן עוד על דרך הפשט: כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם, ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב, ופתה אותם כאוהב להם, וזהו: בדבר בלעם, כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות י״י אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר: ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו׳ (דברים כ״ג:ה׳).

Yalkut Shimoni Shemot 2:11ילקוט שמעוני שמות ב׳:י״א

רמז קסח וַיְהִי כִּמְלוֹךְ פַּרְעֹה עַל מִצְרַיִם וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי אַרְצוֹ וְגַם עַל בֵּית יַעֲקֹב לֹא חָמַל בַּעֲצַת בִּלְעָם הַקּוֹסֵם וּשְׁנֵי בָּנָיו, כִּי יוֹעֲצִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ בַּיָּמִים הַהֵם, וַיִּוָעֵץ הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁלֹשֶׁת יוֹעֲצָיו (לעיל א, ט) ״וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳, וַיַּעַן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי אֶת הַמֶּלֶךְ, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ בָּם, כִּי אֱלֹהֵיהֶם בָּחַר בָּם מִימֵי קֶדֶם וַיִּקָּחֵם לְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ מִכָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, וּמִי בְּכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בָּם וְנִקָּה וְלֹא עָשָׂה בוֹ אֱלֹהֵימוֹ נָקָם. הֲלֹא בְּרֶדֶת אַבְרָהָם מִצְרַיְמָה וַיְצַו פַּרְעֹה לָקַחַת אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וַיְנַגְּעֵהוּ ה׳ נְגָעִים גְּדוֹלִים עַד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ. גַּם לַאֲבִימֶלֶךְ הַגְּרָרִי הוֹכִיחַ בְּעֹצֶר כָּל רֶחֶם וְהֵשִׁיב לוֹ אִשְׁתּוֹ. אַף אֶל יִצְחָק הִפְלִיא פְּלָאָיו בְהִגָּרְשׁוֹ מִגְּרָר וַיִּתְיַבְּשׁוּ כָּל מוֹצָאֵי מֵימֶיהָ, וַעֲצֵי תְּנוּבָתָם לֹא צִמְּחוּ, וּשְׁדֵי נְשֵׁיהֶם וּבְהֶמְתָּם צָמָקוּ, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲבִימֶלֶךְ מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וְקָדוּ לוֹ אַרְצָה וַיְבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ תְּחִנָּה, וַיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אֶל ה׳ וַיֶּעְתַּר לוֹ וַיְרַפֵּא אוֹתָם. יַעֲקֹב אִישׁ תָּם הֻצַּל בְּתֻמּוֹ מִיַּד עֵשָׂו וְלָבָן הָאֲרַמִּי וּמִיַּד כָּל מַלְכֵי כְּנַעַן, וּמִי הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח בָּהֶם יָדוֹ וְנִקָּה, וַהֲלֹא אָבִיךָ גִּדֵּל אֶת יוֹסֵף עַל כָּל כָּל חָכְמָתוֹ וּמִלֵּט כָּל שׁוֹכְנֵי אָרֶץ מִן הָרָעָב, וַיְצַו לְהוֹרִיד יַעֲקֹב מִצְרַיְמָה לְמַעַן תִּמָּלֵט אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵרָעָב, וְעַתָּה אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, חֲדַל מֵהַשְׁחִיתָם, וְאִם אֵין בְּלִבְּךָ לְהוֹשִׁיבָם בְּמִצְרַיִם, שְׁלַח אוֹתָם מִזֶּה וְיֵלְכוּ לְאֶרֶץ כְּנַעַן. וַיִּחַר אַף פַּרְעֹה, וַיִּבְרַח (מֹשֶׁה) [יִתְרוֹ] וַיִּמָלֵט מִדְיָנָה, וּמַטֵּה יוֹסֵף לָקַח בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאִיּוֹב הָעוּצִי, מַה יֵּעָשֶׂה בְּאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלֹא כָּל יוֹשְׁבֵי אַרְצְךָ בְּיָדְךָ, כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם הַפְּתוֹרִי לַמֶּלֶךְ, אִם בְּלַהֶבֶת אֵשׁ תֹּאמַר לְהַמְעִיטָם, הֲלֹא אֱלֹהֵימוֹ מִלֵּט אֶת אַבְרָהָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וְאִם בְּחֶרֶב תֹּאמַר לְהַשְׁמִידָם, הֲלֹא יִצְחָק בָּא לְהֵאָסֵף וַיִּתֵּן אַיִל תַּחְתָּיו. וְעַתָּה אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם תְּבַקֵּשׁ לִמְחוֹת אֶת שְׁמָם, צַוֵּה לְהַטִּיל יַלְדֵיהֶן הַמַּיְמָה, כִּי לֹא נִסָּה אֶחָד מֵהֶם בְּזֶּה, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׁ כֵּן. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּדַל מֹשֶׁה בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וַתַּחְשְׁבֵהוּ בַּת פַּרְעֹה לְבֵן, וַיִּירְאוּ מִפָּנָיו כָּל בֵּית פַּרְעֹה. וַיְהִי הַיּוֹם וַיֻּגַּד לְבִּלְעָם לֵאמֹר, הִנֵּה בֶּן בַּתְיָה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגְךָ, וַיִּבְרַח בִּלְעָם הַקּוֹסֵם וּשְׁנֵי בָּנָיו אִתּוֹ וַיָּנֻסוּ וַיְמַלְּטוּ אֶת נַפְשָׁם וַיֵּלְכוּ אֶרֶץ כּוּשׁ. בַּיָּמִים הָהֵם נִהְיְתָה מִלְחָמָה בֵּין כּוּשׁ וּבֵין בְּנֵי קֶדֶם וַיֵּצֵא קוֹקְנוּס מֶלֶךְ כּוּשׁ לְהִלָּחֵם בַּאֲרָם וּבִּבְנֵי קֶדֶם, וַיַּעֲזֹב אֶת בִּלְעָם הַקּוֹסֵם הוּא לָבָן הָאֲרַמִּי מִפְּתוֹר, וּשְׁנֵי בָּנָיו יִנוּס וְיַמְבְּרוּס, לִשְמֹר אֶת הָעִיר וְדַלַּת הָאָרֶץ אִתּוֹ, וַיִּוָּעֵץ בִּלְעָם אֶת עַם הָאָרֶץ לִמְרֹד בַּמֶּלֶךְ קוֹקְנוּס לְבִלְתִּי בּוֹא הָעִירָה, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו עַם הָאָרֶץ, וַיִּשָּׁבְעוּ לוֹ וַיַּמְלִיכֻהוּ עֲלֵיהֶם, וְאֶת בָּנָיו הִפְקִידוּ לְשָׂרֵי צְבָאוֹת, וַיַּגְבִּיהוּ אֶת הַחוֹמוֹת מְאֹד מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָעִיר, וּמִן הָעֵבֶר הַשְּׁלִישִׁי חָפְרוּ בְּאֵרוֹת רַבּוֹת אֵין מִסְפָּר בֵּין הָעִיר וּבֵין הַנָּהָר הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ, וַיַּבְקִיעוּ שָׁם אֶת מֵי הַנָּהָר. וּמִן הָעֵבֶר הָרְבִיעִי קִבְּצוּ נְחָשִׁים לָרֹב מְאֹד בְּלַחֲשֵׁיהֶם וּבְכִשְׁפֵיהֶם וְאֵין יוֹצֵא וּבָא אֲלֵיהֶם. וַיְהִי כְּשׁוּב הַמֶּלֶךְ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלוֹת מִן הַמִּלְחָמָה, וַיִּשְּׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת חוֹמוֹת הָעִיר כִּי גָּבְהוּ מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ, רָאֹה רָאוּ כִּי אֵחַרְנוּ בַּמִּלְחָמָה וַיַּגְבִּיהוּ אֶת חוֹמוֹת הָעִיר וַיַּחֲזִיקוּם לְבִלְתִּי בּוֹא עֲלֵיהֶם מַלְכֵי כְּנַעַן לַמִּלְחָמָה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרְבוּ אֶל הָעִיר וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה שַׁעֲרֵי הָעִיר סְגוּרִים, וַיִּקְרְאוּ אֶל הַשּׁוֹעֲרִים לֵאֱמֹר, פִּתְחוּ לָנוּ וְנָבוֹאָה הָעִירָה. וַיְמָאֲנוּ הַשּׁוֹעֲרִים לִפְתֹּחַ לָהֶם בְּמִצְוַת בִּלְעָם הַקּוֹסֵם, וְלֹא נְתָנוּם לָבֹא הַשַּׁעְרָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה נֹכַח הַשַּׁעְרָה, וַיִּפֹּל מֵחֵיל קוֹקְנוּס בַּיּוֹם הַהוּא מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים אִישׁ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיִּלָּחֲמוּ מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וַיָּבֹא שְׁלֹשִׁים רֹכְבֵי הַפָּרָשִׁים בַּיָּמִים הָהֵמָּה וְלֹא יָכוֹלוּ וַיִּטְבְּעוּ בְּתוֹךְ הַבּוֹרוֹת וַיָּמוּתוּ. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ לַחֲטֹב עֵצִים לַעֲשוֹת רַפְסוֹדוֹת לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ. וַיְהִי בְּבוֹאָם אֶל מְקוֹם הַבּוֹרוֹת, הָיוּ הַמַּיִם מִתְגַּלְגְּלִים בְרֵחַיִם. וַיִּטְבְּעוּ בַּיּוֹם הַהוּא מָאתַיִם אִישׁ עַל עֶשֶׂר רַפְסוֹדוֹת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיָּבוֹאוּ מִצַּד הַנְּחָשִׁים וְלֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת שָׁמָּה, וַיַּהַרְגוּ הַנְּחָשִׁים מֵאָה וְשִׁבְעִים אִישׁ, וַיַּחְדְּלוּ לְהִלָּחֵם עַל כּוּשׁ. וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמָּצוֹר עַל כּוּשׁ, וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִמִּצְרַיִם וַיָּבֹא אֶל מַחֲנֵה קוֹקנוּס מֶלֶךְ כּוּשׁ, וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבָרְחוֹ, וְהַיָּמִים אֲשֶׁר צָר קוֹקְנוּס עַל כּוּשׁ, תֵּשַׁע שָׁנִים, וַיְהִי הַבָּחוּר הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהֶם וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְכָל חֵיל הַמִּלְחָמָה אֶת הַבָּחוּר כִּי רַב וְיַקִּיר הוּא, וְקוֹמָתוֹ כְּאֶרֶז וּפָנָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, וְכֹחַ גְּבוּרָתוֹ כַּאֲרִי, וַיְהִי יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ. וַיְהִי מִקֵּץ תֵּשַׁע שָׁנִים וַיֶּחֱלֶה הַמֶּלֶךְ אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְעֵת חֲלוֹתוֹ, וַיָּמָת, וַיַּחְנְטֻהוּ עֲבָדָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ נֹכַח שַׁעַר הָעִיר הַפּוֹנֶה אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִבְנוּ עָלָיו בִּנְיָן גָּדוֹל נָאֶה וְגָבוֹהַ מְאֹד, וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו כָּל מִלְחֲמוֹתָיו וְכָל גְּבוּרוֹתָיו. וַיְהִי אַחֲרֵי הִשְׁלִימוּ הַבִּנְיָן, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה נַּעֲשֶׂה, אִם אָמַרְנוּ נִלָחֲמָה הָעִירָה, וְיִפְּלוּ מִמֶּנּוּ חֲלָלִים רַבִּים, וְאִם אָמַרְנוּ נֵשֵׁב בְּמָצוֹר, וְשָׁמְעוּ כָּל מַלְכֵי אֲרָם וּבְנֵי קֶדֶם כִּי מֵת מַלְכֵּנוּ וְיָבֹאוּ עָלֵינוּ פִּתְאֹם וְלֹא יַשְׁאִירוּ לָנוּ שָׂרִיד, וְעַתָּה לְכוּ וְנַמְלִיכָה עָלֵינוּ מֶלֶךְ וְנֵשֵׁב בְּמָצוֹר עַד תִּנָּתֵן הָעִיר בְּיָדֵנוּ. וַיְמַהֲרוּ וַיַּפְשִׁיטוּ אִישׁ לְבוּשׁוֹ וַיַשְׁלִיכוּ אַרְצָה, וַיַּעֲשׂוּ בָּמָה גְּדוֹלָה וַיוֹשִׁיבוּ עָלֶיהָ אֶת מֹשֶׁה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשָּׁבְעוּ כָּל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם לָתֵת לוֹ אֶת הַכּוּשִׁית הַגְּבִירָה אֵשֶׁת קוֹקְנוּס לוֹ לְאִשָּׁה וַיַמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וּמֹשֶׁה בֶּן שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמָלְכוֹ עַל בְּנֵי כּוּשׁ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְמָלְכוֹ, וַיִּוָעֲדוּ כֻּלָּם לִפְנֵי מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב הָבָה לָנוּ עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה, כִּי זֶה תֵּשַׁע שָׁנִים לֹא רָאִינוּ אֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת בָּנֵינוּ וַנֵּשֵׁב בְּמָצוֹר. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר אִם תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי דְּעוּ כִּי תִּנָּתֵן הָעִיר בְּיָדֵינוּ, וְעַתָּה אִם נִלְחֹם נִלָּחֵם בָּהֶם, וְיִפְּלוּ מִמֶּנּוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְאִם אָמַרְנוּ נָבֹא הָעִיר, וְיִטְבְּעוּ מִמֶּנּוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, עַתָּה לְכוּ הַיַּעְרָה וְהָבִיאוּ מִבְּנֵי הַחֲסִידָה אִישׁ אֶפְרוֹחוֹ בְּיָדוֹ, וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּדְלוּ בְּנֵי הַחֲסִידָה וַיְצַו הַמֶּלֶךְ לְהַרְעִיבָם יָמִים שְׁנַיִם, וַיַּעַשׁ הָעָם כֵּן. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, לִבְשׁוּ אִישׁ כְּלִי מִלְחַמְתּוֹ בְּיָדוֹ וְרִכְבוּ אִישׁ עַל סוּסוֹ וּקְחוּ אִישׁ אֶפְרוֹחוֹ בְּיָדוֹ וְנָקוּמָה וְנִלָחַמָה בְּעִיר מְקוֹם אַשֶׁר הַנְחָשִׁים שָׁם, וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי בְּהַגִּיעָם אֶל מְקוֹם הַנְּחָשִׁים, וַיֹּאכְלוּם וַיַּשְׁבִּיתוּם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמֶּלֶךְ וְהָעָם כִּי נִשְׁבְּתוּ הַנְּחָשִׁים, וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְּדוֹלָה וַיִּלָּחֲמוּ הָעִירָה וַיִּתְּפְשׂוּהָ, וַיָּבֹאוּ אִישׁ אֶל בֵּיתוֹ אֶל אִשְׁתּוֹ וְאֶל אֲשֶׁר לוֹ. וַיָּמֻתוּ בַּיּוֹם הַהוּא מֵעַם הָאָרֶץ אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר, וּמֵעַם הַמָּצוֹר לֹא מֵת אֶחָד. וַיְהִי כִּרְאוֹת בִּלְעָם הַקּוֹסֵם כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר, וַיִּפְתַּח הַשַּׁעַר וַיִּרְכַּב עַל הַסּוּס הוּא וּשְׁנֵי בָּנָיו, וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הֵמָּה הַחַרְטֻמִּים הַמְּכַשְּׁפִים הַכְּתוּבִים בְסֵפֶר הַיָּשָׁר הַיּוֹעֲצִים אֶל פַּרְעֹה לְאַבֵּד שֵׁם יַעֲקֹב מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּלְכֹּד מֹשֶׁה אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וַיּוֹשִׁיבֻהוּ עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה, וַיָּשִׂימוּ כֶּתֶר מַּלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, וְגַם אֶת הַכּוּשִׁית הַגְּבִירָה נָתְנוּ לוֹ לְאִשָּׁה, וַיִּירָא מֹשֶׁה אֶת אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא בָּא אֵלֶיהָ כִּי זָכַר אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעַ אַבְרָהָם אֶת אֱלִיעֶזֶר עַבְדּוֹ לֵאמֹר, (בראשית כד, ג) ״לֹא תִּקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת כְּנָעַן״. וְגַם כֹּה עָשָׂה יִצְחָק בִּבְרֹחַ יַעֲקֹב מִפְּנֵי עֵשָׂו, וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא תִּתְחַתֵּן בִּבְנֵי חָם, כִּי זָכַרְנוּ אֶת אֲשֶׁר נָתַן אֶת בְּנֵי חָם לַעֲבָדִים לִבְנֵי שֵׁם וְלִבְנֵי יֶפֶת, וַיִּירָא מֹשֶׁה מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיִּתְהַלֵּךְ לְפָנָיו בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבוֹ, וְלֹא סָר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ בָּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וַיִּתְחַזֵּק בְּמַלְכוּת בְּנֵי כּוּשׁ וַיִּלָּחֶם אֶת אֱדוֹם וְאֶת בְּנֵי קֶדֶם וְאֶת אֲרָם, וַיַּכְנִיעֵם תַּחַת יַד בְּנֵי כּוּשׁ. וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל בְּנֵי כּוּשׁ, אַרְבָּעִים שָׁנָה. וַיַּצְלַח בְּכָל מִלְחַמְתּוֹ, כִּי ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו אִתּוֹ. בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים לְמָלְכוֹ וְהוּא יוֹשֵב עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה וְהַגְּבִירָה יוֹשֶׁבֶת לִימִינוֹ אֶצְלוֹ, וַתֹּאמֶר הַגְּבִירָה אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל הָעָם, הִנֵּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲשֶׁר מָלַךְ זֶה עַל כּוּשׁ, וְאֵלַי לֹא קָרַב, וְאֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי כּוּשׁ לֹא עָבַד. וְעַתָּה שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי כּוּשׁ וְלֹא יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם זֶה, הִנֵה מוּנְחָם בְּנִי יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם, כִּי טוֹב לָכֶם לַעֲבֹד אֶת בֶּן אֲדוֹנֵיכֶם מֵעֲבֹד אִישׁ נָכְרִי עֶבֶד מֶלֶךְ מִצְרַיִם. וַיְהִי כָּל הָעָם נָדוֹן עַד הָעֶרֶב, וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וַיַמְלִיכוּ אֶת מוּנְחָם בֶּן קוֹקְנוּס עֲלֵיהֶם, וַיִּירְאוּ בְּנֵי כּוּשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בְּמֹּשֶׁה, וְכִי זָכְרוּ אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבָּעוּ לוֹ, וַיִּתְּנוּ לוֹ מַתָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וַיְשַׁלְּחֻהוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל, וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיַּחְדֹּל מִמְּלוֹךְ עַל כּוּשׁ. וּמֹשֶׁה בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מִכּוּשׁ, כִּי מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר כִּי בָּא הַקֵּץ אֲשֶׁר הִתְעַתֵּד מִימֵי קֶדֶם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 22:22ר׳ יוסף אבן כספי במדבר כ״ב:כ״ב

ויחר אף אלהים כי הולך הוא – נפשנו קצה באריכות קדמוני המפרשים, ואומר כי התבאר בספרי הפלוסופים ויותר בספר ההטעאה, כי הדבור האחד יש לו הוראות מתנגדות, מצד הערת המדבר אם ברצוי אם בהפכו, ורבים כן בכל המקרא כמ״ש על דרך משל מי האומר שאול ימלך עלינו (שמואל א י״א:י״ב), ולכן נאמר מפי סופרים ולא מפי ספרים, לכן אף על פי שאמר השם לבלעם קודם לך אתם, היתה צורת הדבור בצאתו מפיו דרך כעס והעדר הרצוי, והעד ויחד אף אלהים כי הולך הוא. ויתיצב מלאך י״י – היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן בעבור שהשכים בבוקר, והכה לבו אותו על מהלכו, לאותות כבר ראה במניעה הראשונה וגם במראה השנית, כי הסתפק בדבור השם לו קום לך אתם באי זה צורה נאמר, עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין, והגיע לו כל הדמיון הנזכר, והנה אלו רצה השם למנעו על כל פנים ככר עשה זה, אך רצה השם להראות לו ולעמים כי יש לאל ידו למנעו לגמרי, וגם להתיר [הליכתו] ולמנעו מהדבור הרע, לכן סיים המלאך ואמר לו (לה) לך עם האנשים, לשון פיוס ורצוי.

Ralbag Bemidbar 22:13-35רלב״ג במדבר כ״ב:י״ג-ל״ה

(יג-יז) כי מאן ה׳ לתתי להלֹך עמכם – לפי שהיה רצון בלעם ללכת שם, לא רצה להגיד למלאכי בלק מה שאמר ה׳ יתעלה לו: ׳לא תאֹר את העם כי ברוך הוא׳ (פסוק יב), כי חשב שאם היה בלק יודע זה לא היה מוסיף לשלוח לו, אך אמר להם: ׳כי מאן ה׳ לתתי להלֹך עמכם׳, כאילו אמר כי לא היה רצון ה׳ יתעלה למנוע ממנו ההליכה שם, אבל מנע ממנו ההליכה עמהם. והנה היה חושב בלעם כי אולי בעת אחֵר יאות ה׳ יתעלה להניחו ללכת שם לקוב את העם. ולפי שהרגיש בלק בזה, רצוני שזה המאמר לא היה מחייב שלא יתרצה ללכת לבלק, אבל היה מחייב שלא יתרצה ללכת עם אלו ששלח בראשונה, חשב כי אולי היה זה לבקשת הכבוד; ולזה הוסיף בלק לשלוח שרים רבים במספר ונכבדים יותר מן הראשונים, ושלח לו בביאור כי כבד יכבדהו מאד, כדי שיתרצה על כל פנים לבא לקוב את העם. (יט) שבו נא בזה גם אתם הלילה – אמר זה לבאר להם כי לא אמר מה שאמר לשרים הראשונים לבקשת הכבוד, כמו שחשב בלק, אך אמר זה לפי שאינו יכול לעשות דבר אם לא יִמָּלֵךְ בשכינה, ואשר יאמר לו ה׳ יתעלה יעשה. ולזה אמר: יצטרך לכם גם כן להתעכב פה הלילה, כי אז בעת השינה יותר נכון לקבל כח עליון, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה׳, ואז יודיעני ה׳ יתעלה מה אעשה. (כ) אם לקרֹא לך באו האנשים קום לך אתם – רוצה לומר אם הם רוצים לקרוא לך שתבוא אצל בלק - קום לך אתם, אך לא תלך שם לקוב את העם כמו ששואל בלק, אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואמנם אמר לו כך, כי תחילה אמר לו ה׳ יתעלה: ׳לא תלך עמהם, לא תאֹר את העם כי ברוך הוא׳ (פסוק יב), וחשב בלעם מזה המאמר שה׳ יתעלה מנע ממנו ההליכה עמהם אף על פי שלא יאור את העם, ולזה אמר אל שרי מואב: ׳מאן ה׳ לתתי להלֹך עמכם׳ (פסוק יג); ולזה אמר לו עתה שאינו מונע ממנו ההליכה אל בלק, אך מונע ממנו מה ששאל ממנו לקוב את העם. (כא-לה) ויקם בלעם בבקר ויחבֹש את אתֹנו – יש בזה הסיפור שאלות קשות מאד. האחת, איך יתכן שתראה האתון מלאך ה׳, והנה לא יראהו מי שאינו נביא, כמו שנתבאר בסוף דניאל: ׳והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדֹלה נפלה עליהם׳ (דניאל י, ז). ולא תטעה בענין המלאך שנראה למנוח ואשתו, כי הוא היה איש נביא, כמו שביארנו שם. ואם אמרנו שה׳ יתעלה עשה זה על דרך המופת, הנה ישאל שואל אי־זה תועלת היה בזה המופת? והנה לא היה המכוון מזה אלא שיאמר המלאך לבלעם כי הוא יצא לשטן לו אם תהיה כונתו לקוב את העם, ובהיות הענין כן למה לא נראה לו המלאך ראשונה וחרבו שלופה בידו, ויגיע מזה התכלית המכוון מה׳ יתעלה בזה, ולא נצטרך לחידוש זה המופת הנפלא, רוצה לומר שתראה האתון את מלאך ה׳. ואם אמרנו שזה המלאך היה נביא, הנה יפול הספק עדיין לאי־זה תועלת הוצרך להתחדש אז על דרך המופת שתדבר האתון; עם שלא יוכל אחד לומר מי היה זה הנביא; ועוד, איך לא ראוהו שרי בלק, ולא נערי בלעם, כי לא נזכר פה שראהו אחֵר זולתי האתון ובלעם אחריה. והוא מבואר שה׳ יתעלה לא יחדש המופתים ללא צורך; אמר שלמה: ׳והאלהים עשה שיִראו מלפניו׳ (קהלת ג, יד). והנה דעת רבותינו ז״ל הוא שזה הענין היה כפשוטו, ולזה אמרו שפי האתון הוא מן הדברים שנבראו בין השמשות. והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנבואה ומן העיון, שזה הסיפור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה, כמו הענין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליִם ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא, אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה. והנה נדמה לבלעם בחלומו־של־נבואה שכבר היה לילה, כשבאהו דבר ה׳ יתעלה במה שאמר לו ׳אם לקרֹא לך באו האנשים קום לך אתם׳ (פסוק כ); ואחר זה נדמה לו בחלומו שהיה בוקר, ושהוא קם וחבש את אתונו והלך עם שרי מואב, כי כן היתה הסכמתו אם היה מקיץ — לפי שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ולזה תמצא כי תכונות האדם בחלומו הם מתיחסות לתכונותיו בהקיץ. והנה סיבב ה׳ יתעלה שיקרה לו בהליכתו מה שהורה לו שלא הסכימו מן השמים שילך שם לתכלית אשר הוא פונה אליו, כי היה דעתו על כל פנים להשתדל להזיק לישראל לפי היכולת; ולזה סיפר שקרה לו זה המקרה, כי האתון נטתה מן הדרך והלכה בשדה, וכאשר היכה אותה בלעם להטותה הדרך נלחצה אל הקיר ולחצה רגל בלעם אל הקיר, ושב להכותה, ואחר זה רבצה תחתיו, ושב להכותה. ונדמה לו בחלומו כאילו פתח ה׳ יתעלה את פי האתון ודיברה עמו שתי פעמים, והוא השיב לה כְּדַבֵּר איש לאיש אחר. ואחַר נראה לו המלאך, ונתבאר לו מדברי המלאך בחלומו שנטיית האתון מן הדרך היתה מפני ראותה מלאך ה׳. והנה אמר: ׳אם רע בעיניך אשובה לי׳ (פסוק לד), לפי שהיה דומה לו שכבר החזיק בדרך. ובא לו הציווי שנית שילך עם האנשים, אך לא ידבר רק מה שידבר אליו ה׳ יתעלה. וזה כולו היה מהשגחת ה׳ יתעלה על ישראל, כמו שזכרנו, כי זה היה ראוי שיוסיף אימה לבלעם מעבור את פי ה׳ יתעלה בהשתדלותו לגרום נזק לישראל. והנה מה שאמר אחר זה: ׳וילך בלעם עם שרי בלק׳ (פסוק לה) הוא ענין שהיה בהקיץ, ולזה הוצרך להגיד זה, כי הראשון היה במראה הנבואה; ולולא זה הפירוש לא היה צריך לומר שנית ׳וילך עם שרי מואב׳ (פסוק כא). (כב) ויחר אף אלהים כי הולך הוא – רוצה לומר לפי שנתבאר לה׳ יתעלה שהוא היה הולך לא לתכלית שיזהר ממה שהזהירוֹ ה׳ יתעלה, חרה אפו עליו, ורצה להראותו דבר מפחד — יִמָּנַע בעבורו מהשתדל להזיק לישראל. לשטן לו – הוא מענין ׳שְׂטֵה מעליו וַעֲבֹר׳ (משלי ד, טו), והרצון בו: למונעו ממה שהיה מכוין אליו, ולהטותו ממנו. ושני נעריו עמו – לפי שממנהגו היה כשהיה הולך שהיה מוליך עמו שני נעריו נדמה לו כך.

Akeidat Yitzchak Bemidbar Peirush 22עקדת יצחק במדבר פירוש כ״ב

(ב) שער פב אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור... ד. וגדול הוא בעניני זה הספור במה שנרא׳ מתשובותיו של בלעם ומכל מה שעשה בזה שאין לו עון אשר חטא כאשר יושת עליו מפי המפרשים ז״ל ועל דרך המדרשות וזה כי כאשר באו אליו המלאכים אמר להם לינו פה הליל׳ והשבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה׳ אלי וכן אמר משה עמדו ואשמעה וגו׳ (שם ט׳). והשם יתע׳ אמר ליה לא תלך עמהם והוא אמר מאן ה׳ לתתי להלוך עמכם. ומה שדקדקו אלא עם רבים ונכבדים מכם (במ״ר פ׳ כ׳) הוא ודאי עלילות דברים. וגם בפעם השנית אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳ אלהי לעשות קטנה או גדולה כי מה יוכל לדבר עוד בכבוד אלהים. וגם באומרו ואדעה מה יוסף ה׳ דבר עמי וכבר הליץ בעדו הרמב״ן ז״ל בפירושיו כי האל ית׳ הקדימו לאמר מי האנשים וגו׳. וגם אחר שאמר לו מתחלה לא תלך עמהם למה חזר לו בשנייה לומר אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. וקשה עוד אמרו אחריו ויחר אף ה׳ כי הולך הוא תימה מה פשעי ומה חטאתו כי דלק אחריו מלאך ה׳: ו. למה עשה המלאך השלש מעמדות ההם לפניו בשלש מקומות מתחלפים בענינים. האחד בדרך. והשני במשעול הכרמים. והשלישי במקום צר. ולמה יספרם הכתוב וגם לספר מה שעשה האתון בהם כי באחת נטתה ובשנית נלחצ׳ אל הקיר ובשלישית רבצה תחתיו. ומה טעם שיספר הכתיב מה שהליץ המלאך בעדה לאמר למה הכית את אתונך זה שלש רגלים או למה יקפיד אם קרוב הוא לה או גואלה. ז. למה נצרכ׳ פתיחת פי האתון ומה תועלת דברים אשר בינו לבינה כי יזכור אותם הכתוב. ולמה לא התנצלה האתון לאמר שעשתה כן לראות׳ את מלאך ה׳ נצב בדרך ואמרה מה עשיתי לך והלא הית׳ מורדת במהלכה. ולמה אז״ל שסלקה אותו בתוכחתה (שם) וכי בשביל שהוד׳ על האמת כשאמר׳ ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא לפיכך נצחו: ח. מאמר בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי והנה דבריו סותרים שאם לא ידע מה חטא לו: ט. מה נתחדש ביציאת המלאך אחריו אחר שפטרו באותן הדברים עצמן שא״ל האל יתעל׳ מתחל׳ באומרו קום לך אתם ואפס את הדבר וגו׳. ומה ראה בלעם לומר לבלק בפתח דבריו הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה וגו׳. ומי בקש זאת מידו והלא לקוב אויביו לקחו לא לדבר אחר.... ויבא אלהים אל בלעם [ד] מהידוע שהדברים האסורים או מהמגונים שהשאל׳ על התרם הוא חטא נפלא היתכן כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים או נארבה לדם או נבא על הערוה וכיוצא שישוב לו דבר לאמר אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לאו שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד ואם ישאל לא מחכמ׳ כי אם מרשע כסל שאל וכל שכן אם הנסת או המפותה הוא חכם ונביא או קרוב לאלהיו שאין לי לומר עמוד ואשמעה מה יצוה ה׳ אבל ראוי לו שלא יאבה ולא ישמע כלל ואע״פ שיאנס על הדבר יהרג ואל יעבור מבלי שישאל פי ה׳ ואם מאת השם ית׳ הוא שיעשה וינצל הוא יגלה את אזנו. וזה ודאי היה תחלת חטאו של בלעם כי אחר שידע כמה חביבין ישראל אצל המקום ואשר נסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אשר שמעו עמים ירגזון וגו׳ (שמות ט״ו). ואח״כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה בכל הכבוד המפורסם ההוא לכל בני העולם וכל שכן למי שמשתבח שעומד בסודו ויודע דעתו הנה היה מחוייב לו שכאשר באו לנסותו בשליחות זה שלא ישאל עליו ולא ינסה את ה׳ אבל הוא מעצמו ישיב אותם דבר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית עדר ה׳ וצאן מרעיתו ולריב ולהתקוטט בהם בכל יכלתו והוא לא כן עשה אבל נתפתה לרשעתו והוסת לרוע תאותו וקבל מהם והסכים לשאול מאת האב הילחם עם בנו יחידו אשר אהב אותו כנפשו ויתפשט ויהרוג אותו לפניו כי הנה באמת זה לו עון פלילי וחטא משפט מות אשר לא נתן לימחל לפיכך על דרך בא ליטמא פותחין לו (שבת ק״ד.) בא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך כי רצה להביאו בכפל רסנו ובחבלי תאותו יתמך.

Abarbanel Bemidbar 22:2אברבנאל במדבר כ״ב:ב׳

השאלה הח׳: אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י״י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו: השאלה הט׳: למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו אם השם יברך את עמו בשלום. וכתב הראב״ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואלו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו האומות שבעבור קללתו מתו שמה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה התורה אמרה ולא אבה י״י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם היו קללותיו מתקיימות וכן בדברי הנביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכן יהושע כשהזכיר הנסי׳ הגדולים אשר עשה השם לישראל זכר בתוכם הנס הזה והוא המוכיח שלולי רחמי השם היו קללות בלעם מכלות את ישראל: השאלה הי׳: באמרו ותרא האתון את מלאך י״י כי איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך י״י הרוחני כי הנה בלעם איש ונביא לא ראה אותו ואיך תראהו האתון וכבר כתב המורה בפמ״ב ח״ב שהמלאכים אינם מושגי׳ אלא במראה הנבואה: השאלה הי״א: אם היתה ראית מלאך י״י בדרך פלא כמו שהיה דבורה גם כן בפלא מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו כי הנה הקב״ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל: השאלה הי״ב: למה זה כמו שבענין הדבורים נאמר ויפתח י״י את פי האתון לא נאמר כן בראיה ויגל י״י את עיני האתון ויותר קשה מזה שבראות בלעם נאמר ויגל י״י את עיני בלעם ולא נאמר ככה באתון שגלה השם עיניה לראות המלאך: השאלה הי״ג: בשאלת המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך כי הנה תשובתו היתה מבוארת בעבור שנטת׳ מן הדרך ותלחץ רגלו אל הקיר ותרבץ תחתיו. והיה לו למלאך לשאלו על מה יצאת לקלל את ישראל לא שיוציאהו על הכאת האתון שהיה בדין ומה מוטל ענין האתון על המלאך לתבוע עלבונה: השאלה הי״ד: באמרו הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי כי למה יצא לשטן והלא ברשות גבוה הלך ואם היה המלאך מדבר עם בלעם למה אמר כי ירט בלשון נסתר והיה לו לומר כי ירטת הדרך לנגדי שהעוה בלעם הדרך: השאלה הט״ו באמרו אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי וגו׳ כי היה לו לומר לולי נטתה מפני. ועוד שאיך תלה ההריגה והחיות בנטיית הדרך כי הנה אם היה בלעם על הליכתו חייב מיתה אף שתטה האתון אשר הוא רוכב עליה מן הדרך לא יהיה פטור. ואם לא היה בן מות איך אמר גם אותך הרגתי למה יומת מה עשה: השאלה הט״ז בתשובת בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך כי היה לו להתנצל על הכאת האתון שטען לו המלאך ועל הליכתו שהלך ברשות השם ודברו ולא היה החטא בשלא ידע כי הוא נצב לקראתו כי אף שידע שנצב שם מאחר שהשם אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ומה החטא שחטא בהליכה: השאלה הי״ז: איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם וגם שני נעריו שהיו עמו אם נראה המלאך בלבוש גשמי כדמות אדם כדברי חכמי הקבלה היה ראוי שכלם יראו אותו ואם נראה במראה הנבואה איך הגיעה האתון להשגה זו: השאלה הי״ח: למה זה נטתה האתון שלשה פעמים והכה אותה בלעם שלשה פעמים לא פחות ולא יותר מזה המספר כל בלתי אפשר הוא שלא יהיה זה לסבה ורמז ראוי ונכון כפי הענין: השאלה הי״ט: על מה יצא מלאך י״י לבלעם בדרך כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך כי הוא אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה והמלאך כזה בעצמו אמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר והיתה אם כן ביאתו לבטלה:

Abarbanel Bemidbar 22:7אברבנאל במדבר כ״ב:ז׳

אמנם יענם שילוננו שמה לדעת מה יוסיף י״י דבר בענין הליכתו ואז בא לו בחלום הנבואיי. ואמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. וענין זה המאמר שהוא יתברך אמר לו בראשונה לא תלך עמהם לא תאור את העם שהם שני דברים ההליכה והקללה ששניהם מנע ממנו. והנה בלק השיבו אל נא תמנע מהלוך אלי רוצה לומר לפחות אל תמנע מלכת ולבא אלי ונתראה פנים ונדברה יחד ואם לא תרצה לקלל לא תקלל אבל ההליכה לפחות אל תמנע אותה. והנה מנהג בני אדם בענין הרופאים שאם יקראו לרופא אחד שילך חוץ מארצו לרפאות אדם חולה שהוא במקום אחר הנה יעשו לו פרעון שכר אחר על ההליכה ואחר כך יעשו פשרה על ההתרפאות ויהיה זה שכר אחד לו. ומפני זה אמר יתברך כשבקש בלק ההליכה שמה עכ״פ אם לקרא לך באו האנשים כלומר שאינם מבקשים ממך אלא שתלך לשם בלבד קום לך אתם ותקבל מבלק שכר ההליכה. ואמנם בענין הקללה לא תדבר דבר כי הנני מודיעך שאין הדב׳ ברשותך וברצונך. אבל הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר רוצה לומר אם לברכם או לקללם או לשתוק מזה ומזה. הנה התבאר מזה שאין זה הדבור מחולף ולא סותר במה שדבר לו בראשונה ושלא הרשה השם יתברך לבלעם ללכת לקלל כי אם ללכת בלבד. ובלעם היה לו להבין מזה שלא היה הקב״ה חפץ שיקלל את ישראל ומה תועיל אם כן הליכתו והיה לו לדבר באר היטב אל המלאכים לאמר הלוך אלך עמכם אפס כי לא תהיה תועלתכם ולא תרויחו במעשיכם ולא בבקשתכם כלל והוא לא עשה כן אבל אמר אל מלאכי בלק שכבר הרשהו האל ללכת עמהם ולכן ויחר אף י״י כי הולך הוא כי חרה אפו בו בהיותו בוחר וחפץ בהליכה בדעתו שהיא לא תצלח.

Abarbanel Bemidbar 22:22אברבנאל במדבר כ״ב:כ״ב

ויתיצב מלאך ה׳ בדרך וגו׳ עד וישמע בלק כי בא בלעם. ראיתי מפרשים בענין הזה איש לדרכו פנו. מהם פירשו ענין האתון והמלאך ובלעם כמשמעות הפסוקים וחשבו להתיר הספקות המתחייבים בזה שהעירותי בשאלות עם דברי הדרשות. ומהם חשבו שהיה כל הענין הזה במראה הנבואה ושבאותו לילה שלנו בביתו נראה לו כל זה ושלכן נאמר וילך עם שרי מואב יאמר וילך בלעם עם שרי בלק. כי האחת מה שנראה לו בחלום נבואתו. והשני מה שהלך בפועל ובהקיץ. ומהם כתבו שבהיותו הולך עמהם בדרך מתנמנ׳ ורעיוניו על משכבו סליקו כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. ואחרים באו לעשות צורה בענין האתון שרומזת אל החומר והמלאך אל הצורה והם כלם בעיני דרכי׳ מעוקלים מכחישים עדות הפסוקים. ואני לפרש הפרשה כפי פשוטה באתי ואחר כך אעיר על רמז בה בעניניה ויהיה גם כן מענין הדרוש בעצמו. ואומר שדעת בלעם בהליכתו היה שדרך ההשגחה תהיה זולת דרך המערכה השמימיית ושאולי זה וזה יתקיים כי השם יתברך יברך את העם הישראלי ויתן לו ברכת טוב בהשגחתו ולא ימנע מפני זה שכפי הוראות הכוכבים יבואו גם כן עליהם צרות רבות ורעות ומגפות ותתקיים משפט המערכה. ומעשה ההשגחה גם כן. ובעבור זה בחר בהליכה בחשבו שכפי חכמתו העתידות לבא על ישראל מפאת הסדר השמימיי או חרבן או גלות בזמן מהזמני׳ ויגידהו לבלק ובזה ימלא שאלתו ויתן לו שכרו. ולפי שהיתה בזה מחשבתו רעה לכן ויחר אף ה׳ כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה׳ בדרך וגומר ולא יצא המלאך ההוא להרוג את בלעם כמלאך ה׳ אשר יצא והכה במחנה מלך אשור כי לא היה בלעם בן מות כיון שהלך בדבר השם וברשותו. ולא רצה גם כן למנעו מן ההליכה. כי כמו שפירשתי השם חפץ למען צדקו שילך בלעם ויברך את ישראל ויפרסם בקרב הגוים אהבת השם לעמו וההצלחות העתידות לבא עליהם ומפני זה בכל הנבואות שראה והגיד מהאומות שיכלו ויהיו עדי אובד לא זכר לא גלות ולא חורבן שיבא על ישראל כי השם העלימו ממנו ולא הגידו לו מפני הסבה שזכרתי. אבל יצא מלאך ה׳ לשטן לו בדרך רוצה לומר להסיר מלב בלעם המחשבה שהיה עמו להגיד העתידות הרעות שיבואו על ישראל ולהודיע לבלעם שאין בידו לדבר כי אם מה שירצה השם כי מיי׳ מענה לשון והוא אשר שם פה לאדם. כי הנה פיו ולשונו תהיה כפה אתונו שדברה על דרך הפלא מה שלא היה בטבעה לדבר. ולהודיעו עוד שהמערכה השמימיית לא תתפשט ולא תתקיים אלא במה שאין ההשגחה העליונה סותרת אותה. אבל בדברים המושגחים אין כח במערכה להטו׳ ההשגחה או ללחוץ אותה כי עצת ה׳ היא תקום על כל פנים.ועל היסוד הזה ראה דברי הפסוקים אמר שיצא מלאך ה׳ שליח השגחתו בדרך לשטן ולרמות את בלעם במחשבת. והוא בלעם היה מחשב בעניניו רוכב על אתונו הרגילה אצלו לרכוב עליה ושני נעריו עמו. ואמר זה להגיד ששרי מואב היו הולכים לפניו נפרדים ממנו כדי שלא יפרידו התבודדתו. והנה המלאך נראה שמה בצורת אדם נורא מאד וחרבו שלופה בידו כאיש מלחמה יעיר קנאה וכבר זכרתי דעת חכמי הקבלה ומה שראוי שיאמ׳ בלבוש המלאכים הנזכרים בסדר וירא אליו ה׳ באלוני ממרא ולכן לא היה מהנמנעות שהאתון תראה את המלאך עומד בדרך וחרבו בידו להיותו בצורת אדם נורא מפחיד ולא יקשה ג״כ נטיית האתון ממנו כי הבעלי חיים בראותם פתאום אדם בדרך וחרב שלופה בידו חרוד יחרדו ולכן לא אמר ויגל ה׳ את עיני האתון כי בידוע שהיו עיניה פתוחות ובהיות הצורה המבהילה נגד פניה אין ספק שיראה כפי טבעה אבל אמר בדבור ויפתח ה׳ את פי האתון לפי שלא היה לה הדבור בדרך טבעי מה שלא היה כן ראיית הצורה אשר כנגדה אבל בבלעם נאמר ויגל ה׳ את עיני בלעם לפי שבדרך פלא מנע השם מבלעם ראיית המלאך ההוא בהיותו שמה באותה צורה. ולכך אמר ויגל ה׳ את עיני בלעם שעד עתה היו סתומים ואין רואה כדי שימשך בין האתון ובלעם מה שנמשך. ועתה גלה אותם והנה היתה התלבשות המלאך באותה צורה כדי שתראה האתון את המלאך ותפחד ממנו באופן שתמשך ממנו מה שנמשך לדבר האתון מה שדברה על דרך הפלא. ובלעם יתן אל לבו שפיו ולשונו ביד השם למנעו מהקללה ולחייבו לברך כחפצו כאשר עשה לאתון הזאת הבלתי מדברת. והנה התבאר שראתה האתון את מלאך ה׳. להיותו בלבוש וצורה אנושית ושלא היה תכלית זה הפלא בלבד לשיאמר המלאך לבלעם הדברים אשר אמר אלא להודיעו שפיו ולשונו ביד השם הם והתבאר למה לא אמר ויגל ה׳ את עיני האתון ותרא כאשר אמר בדבור ויפתח ה׳ את פי האתון. וכמו שנאמר לענין ראיית המלאך ויגל ה׳ את עיני בלעם.

Sforno Bemidbar 22:12,20,22-23,28,30,32-38ספורנו במדבר כ״ב:י״ב-כ׳,כ״ב-כ״ג, כ״ח,ל׳, ל״ב-ל״ח

(12) לא תלך עמהם. Even if you were not to curse the people they referred to you are not at liberty to go with them. The reason is that I do not want you to set your evil eye on these people even without uttering any words. (compare the expression נתן עיניו בו in B’rachot 58 In that instance the victim was reduced to a heap of bones.) (20) אם לקרוא לך באו האנשים, if they only came in order to get your advice, as in Numbers 1,16 where such people who give advice are described as קרואי העדה, or in Samuel I 28,15 where a similar expression is used for advisors; go ahead and accompany them in order to prevent them from sinning. (22) כי הולך הוא, that his purpose in accompanying them was not to lead others as in Kings II 4,30 where Gechazi followed the dead boy’s mother to be shown the way, etc. Bileam, on the other hand, went as if he had his own agenda, attempting to foil the will of the Lord. The delegates had not come to ask for his advice at all. לשטן לו, to obstruct him. The subject matter known as שטנה, always involves an activity contrary to someone else’s activity. We find an example of this expression in this sense in Genesis 26,21 where the Philistines foiled the attempt of Yitzchak’s servants to use the water from the well they had dug. In this instance the angel had come to oppose Bileam seeing his journey contravened God’s will. He was afraid that Bileam would do his usual and not be content to await a propitious moment, so that he would become guilty of death. God wanted to spare him such a sin. והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. This is why he did not see the angel; as our sages explain when three people travel together they do not see potential dangers but they will not be harmed by what they do not see either. (23) ותלך בשדה, this is when he abandoned his two attendants and the dignitaries of Moav. Naturally, neither the lads nor the dignitaries of Moav had any idea of what transpired now. (28) ויפתח ה' את פי האתון, He provided her with the ability to speak; we are familiar with the verse in Psalms 51,17 which we recite daily before our prayers, asking God ה' שפתי תפתח, O Lord please open my lips.” God went to all these lengths in order to provide Bileam with yet another incentive to become a penitent. Solomon in Proverbs 16,1 points out מה' מענה לשון, “the answer of the tongue comes from God.” Even when man is not prepared to change his way for the better, God, on occasion, initiates a step in this direction; how much more so will He extend a helping hand to sinners who seek to mend their ways! All of this in order to save the sinner from perdition. (30) ?ההסכן הסכנתי, you should have reflected on the meaning of my behaviour knowing that it is so totally out of character for me to act in this manner unless there was an urgent reason. You should have realised that all this only happened to you in order to teach you that your plan will not succeed, for even though you did not have an overt sign there have been hints. (32) על מה הכית את אתונך?; When you saw these various signs you should have been astute enough to guess that your journey is unwelcome and will not succeed. זה שלוש רגלים, how could you remain obstinate in light of three successive warnings! How could you persist in trying to hasten events? הנה אנכי יצאתי לשטן, When I went out of my way to oppose you I did so for your eventual benefit! כי ירט הדרך לנגדי, the root of the word ירט is רטט, it occurs in a sense similar to here in Jeremiah 49,24 ורטט החזיקה “and a quaking has seized her.” The construction is parallel to that of the root רצץ, to crush, which we find meaning “it crushed his skull,” ותרץ את גוגלתו, in Judges 9,53. The angel when saying הנה יצאתי לשטן, explained that his purpose in opposing Bileam had been to frighten him into turning back Sometimes the presence of a hostile or superior force is felt although not seen, as in the case of Daniel’s companions who trembled although they did not see the visions Daniel had seen and which were the cause of this trembling. (Daniel 10,7). The angel chides Bileam for all his efforts apparently having been in vain. He accuses Bileam of having been stiff-necked, else he could not have failed to notice the signs. (33) ותראני האתון ותט לפני, in spite of your own oblivion to these signs your ass did see me and tried to avoid a frontal contact with me. She did so three times and yet you did not pay any attention to these strange symptoms. אולי נטתה מפני, you should have considered that maybe she had swerved so on my account You were aware that the Jewish people have advocates at God’s throne so that it is not far fetched to assume that such an advocate had been commissioned to hinder your mission against these people. God has given me permission to act in the manner in which I did. (35) לך עם האנשים, do not go following your own agenda, but go with them as if you are there only at their request, so that they will not kill you for reneging. ואך את הדבר, In spite of all that has transpired I am not afraid that you will actually act against My interest as the fact is that you will not be able to do anything other than what I will command you. (36) ויצא לקראתו, in order to honour him, for Balak knew that Bileam was a very vain person, as our sages have made clear in Avot 5,18. (38) הנה באתי אליך, even though I would have come to you at the time as you requested, what good would it have done you? Even now the situation is the same. ?היכול אוכל דבר מאומה; I am totally unable to speak in the manner normal people speak when they express their own will. הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר, similar to Samuel II 23,2 where David said that the spirit of the Lord spoke through him, i.e. רוח ה' דיבר בי. When uttering words in this fashion I am truly not the speaker.

(יב) לא תלך עמהם – אף על פי שלא תקללם, לא תלך, כדי שלא תתן עיניך בהם לרע כענין אמרם ׳נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות׳ (ברכות נ״ח.). (כ) אם לקרוא לך באו האנשים – אם להועץ עמך בלבד, כענין ״קרואי העדה״ (במדבר א׳:ט״ז), וכענין ״ואקראה לך להודיעני מה אעשה״ (שמואל א כ״ח:ט״ו). קום לך אתם – להזהירם שלא יחטאו. (כב) כי הולך הוא – שלא היה עניינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים, כענין ״ויקם וילך אחריה״ (מלכים ב ד׳:ל׳), אבל היה ״הולך הוא״ כבעל הדבר, וכמשתדל נגד רצון האל יתברך, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל. לשטן לו – ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל, כמו ״ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה״ (בראשית כ״ו:כ״א). והנה המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו, אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה, וזה למען לא יחטא ויאבד. והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו – ולפיכך לא ראה את המלאך, כאמרם ז״ל: שלשה אינם רואים ואינם נזוקים. (כח) ויפתח ה׳ את פי האתון – נתן בה כח לדבר, כענין ״ה׳ שפתי תפתח״ (תהלים נ״א:י״ז), וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה, בזכרו כי מה׳ מענה לשון גם לבלתי מוכן, כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו, וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו. (ל) ההסכן הסכנתי – והיה ראוי לך לחשוב מאחר שאין זה מנהגי, שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח, שאף על פי שאין נחש יש סימן. (לב) על מה הכית את אתונך – כי בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח. זה שלש רגלים – ואיך הקשית ערפך שלש פעמים לדחוק את השעה. הנה אנכי יצאתי לשטן – הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך. כי ירט הדרך לנגדי – ״ירט״ מן ״ורטט החזיקה״ (ירמיהו מ״ט:כ״ד), כמו ״ותרץ את גלגלתו״ (שופטים ט׳:נ״ג) מן רצ״ץ. אמר, הנה יצאתי לשטן, וענין ההשטנה היה כי יחריד הדרך כל מה שכנגדי, כענין ״לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם״ (דניאל י׳:ז׳), וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך. (לד) חטאתי – להקשות עורף. כי לא ידעתי – והיה לי לחוש לזה. ועתה אם רע בעיניך – שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל. אשובה לי – כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך, אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות. (לה) לך עם האנשים – לא תלך כבעל הדבר, אבל כהולך עמם ולבקשתם, שלא תאבד. ואך את הדבר – ועם כל זה איני חושש שתעשה נגד רצוני, כי אמנם לא תוכל לעשות אלא מה שאומר לך. (לו) ויצא לקראתו – לכבדו. שידע שהיה גס רוח, כמו שהעידו רבותינו ז״ל (אבות ה׳:ח׳) (לח) הנה באתי אליך – אף על פי שהייתי בא אליך אז כדברך, מה הייתי מועיל לך. וגם כן עתה היכל אוכל דבר מאומה – כלום אני יכול לדבר כמנהג כל מדבר רצוניי. הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר – כענין ״רוח ה׳ דבר בי״ (שמואל ב כ״ג:ב׳), ובאופן זה לא אהיה אני המדבר.

Sforno Bemidbar 22:41ספורנו במדבר כ״ב:מ״א

וירא משם קצה העם, in order to harm them by focusing his evil eye on them. Compare kings II 2,24 ויפן אחריו ויראם ויקללם, “He turned around and cursed them in the name of the Lord.” (the prophet Elisha cursed the lads who had insulted him) Deuteronomy 34,1 is an example of the very reverse, i.e. bestowing a blessing. Moses looked at the people with a benevolent eye, i.e. he blessed them.

וירא משם קצה העם – כדי לתת עיניו בם, כענין ״ויפן אחריו ויראם ויקללם״ (מלכים ב ב׳:כ״ד). וההיפך ״ויראהו ה׳ את כל הארץ״ (דברים ל״ד:א׳), כדי שיברך לפני מותו.

Sforno Bemidbar 24:1ספורנו במדבר כ״ד:א׳

לקראת נחשים, he stopped trying to divine the precise hour when a curse could stick to the Israelites, seeing that by no he had realised that it pleased God to bless the Jewish people. There was no hope that any curse could become effective. וישא אל המדבר פניו, to bestow limited blessings on them, blessings which contained potential harm for the nation if it did not live up to the premise underlying the blessings. Our sages (Taanit 20) have illustrated this point when they said “the curse of the prophet Achiyah from Shiloh was easier to live with than having to live with Bileam’s blessings.”

לקראת נחשים – חדל לכוין שעה מוכנת לזה שתחול עליהם קללה, מפני שראה כי ״טוב בעיני ה׳⁠ ⁠״ לברכם, ואין לקוות שיוכל הוא לקללם. וישת אל המדבר פניו – לברכם ברכות מוגבלות עם היזק בתוכן, כאמרם ז״ל יפה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכה שברכם בלעם (תענית כ׳.).

Sforno Bemidbar 24:14ספורנו במדבר כ״ד:י״ד

לכה איעצך, the advice was to use the women as seducers. This is made crystal clear in Numbers 31,16. אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, for indeed the evil this people will cause to your nation will not occur during your lifetime so that you, personally, have nothing to fear. It will only happen at the end of time. He repeats this later on in verse 17, and we find reference to this in Isaiah 11,14.

לכה איעצך – עצת שליחת הנשים, כמו שהתבאר באמרו ״הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם״ (במדבר ל״א:ט״ז). אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים – כי אמנם הרע ״אשר יעשה העם הזה לעמך״ לא יהיה בימיך, ואין לך לירא, אבל יהיה ״באחרית הימים״ בלבד, כאמרו ״ומחץ פאתי מואב״ (פסוק י״ז), וכאמרו ״אדום ומואב משלוח ידם״ (ישעיהו י״א:י״ד).

Or HaChayyim Bemidbar 22:13,20,22-23אור החיים במדבר כ״ב:י״ג,כ׳,כ״ב-כ״ג

(13) ויקם בלעם בבקר, Bileam arose in the morning, etc. Bileam may have waited with relaying what God had said to his guests as the news would not please them. There was therefore no point in waking them in the middle of the night. Alternatively, the Torah means to tell us that Bileam himself did not awaken from his deep sleep until morning. When the Torah wrote that he rose in the morning, the implication is that he could not rise sooner. It is also possible that the Torah meant to criticise Bileam who immediately sent back these emissaries in order to ensure that other, higher ranking ones, would take their place to enable him to go with them. The Torah may also have wanted to give us an example of Bileam's tight-fistedness in that he dismissed Balak's emissaries before offering them breakfast. This is in stark contrast to the story of the פלנש בגבעה in Judges chapter 19, where the prophet describes the art of treating guests and making them feel welcome. Bileam may be described as the root of all avarice. He told the emissaries to be on their way as he was afraid that if they were to have a meal at the local inn he would be required to foot the bill. לכו..כי מאן ה' לתתי להלך עמכם, "go..for God has refused to permit me to go with you." Bileam did not tell his emissaries all that God had told him. He neither mentioned the fact that God had forbidden him to curse the people, nor that the people were blessed. All that he told them was that God had not allowed him to go with them, implying that their rank was inferior. This is the reason that Balak immediately sent higher ranking emissaries. It is possible that Bileam interpreted the words "for it is blessed," to mean that as long as the Jewish people enjoyed God's blessing he must not curse them, but that there could be a time when the people would not enjoy that blessing as a result of which they would become subject to his curse. This may have been the reason Bileam did not give Balak's emissaries a final answer at this time. He hoped that by the time higher ranking emissaries would come, the people might be subject to his curse. (20) אם לקרא לך באו האנשים, "if the men simply came to call you, etc." Why did God describe the purpose of this delegation as in doubt, i.e. "if?" After all, God knew full well what was in the minds of these delegates? A more difficult question is why God consented that Bileam go on an errand the purpose of which was for him to curse Israel? Why, in the process, did God appear to reverse Himself seeing He had told Bileam previously not to go with Balak's delegates nor to curse that people? How had conditions changed since the arrival of the first set of emissaries so that God's decision now would not be viewed as a reversal of His previous decision? It appears from what the Torah reports that God could have dealt with this request in one of two ways. Each one of these ways contained the appearance of His being unfair in some way. If God were to agree to Bileam going on such a mission, the nations of the world would conclude that Bileam was totally free to make his own decisions in the matter, and they would not appreciate that just as the master controls the line by which his dog is tied so God pulled the strings limiting Bileam's freedom of action. It was important to God to demonstrate to the world at large that Bileam was unable to cause harm to anyone whom God did not want to be harmed. On the other hand, if God refused to let Bileam go altogether Bileam would conclude that God Himself was afraid of what Bileam would be able to do once he got to Moav, i.e. that God was afraid of Bileam! As a result of these two considerations God was very clever in resolving both possible misunderstandings. He first told Bileam לא תלך, "you must not go." In this way He had shown the world that the wicked dog Bileam was not at liberty to cause havoc wherever and whenever he wanted to. He also paid Bileam the reward due to him for having explained to Balak's emissaries that he was not at liberty to disobey God. The reward that God gave Bileam was related to God's foreknowledge that in the end Bileam would go to Moav with the next set of delegates. This was something that would not be to his advantage, as we know from Balak's own remarks in 24,11 that God had prevented Bileam from receiving the honour Balak had intended to bestow upon him. However, his very trip would lead to his being killed by the sword as we know from 31,8. Bileam was caught in Midian at the time, as he had gone there to collect his reward for the 24.000 Israelites whom God had killed because they had allowed themselves to be enticed by Moabite women at the suggestion of Bileam. Originally, God had not stopped Bileam from going because He does hold back people who are bent on their own destruction by telling them not to go. This was an additional form of reward to the one we mentioned earlier that Balak was to send higher ranking delegates. When Balak now sent a second delegation, God had to address His second fear, namely that if He forbade Bileam to go this would be interpreted as His inability to stop Bileam from wreaking havoc once he was near the Jewish people. Bileam would arrive at the conclusion that once he arrived in Moav God would not be able to stop him from doing what he wanted. This is why God said to Bileam קום לך אתם, "arise and accompany them;" God implied that "if" Bileam really thought that going with these delegates would be to his advantage, He, God did not want to stop him. The conditional "if" was a warning to Bileam that He, God, did not think that this journey would be to Bileam's advantage. God may even have hinted that Bileam should consult his charms to find out for himself if his trip augured well for him. Even this warning was part of God's reward to Bileam for having pointed out that he was bound by God's decisions. It would work to his advantage if Bileam's mind had not been made up to commit evil. However, under the circumstances, Bileam did plan to to commit evil, and he was bent on ignoring God's warnings. This may have been the reason God became angry when he went with the delegates. The fact that Bileam went with the delegates proves that he expected to profit from his trip; this was only possible if he did indeed curse the Jewish people, something God had forbidden him to do. We will still provide another reason which caused God to become angry at Bileam at this stage. (22) ויחר אף ה'…כי הולך הוא, God's anger was kindled that he went, etc. The Torah emphasises the word הוא, "he." God's anger was caused by the manner in which Bileam rose early in the morning, saddled his ass, and did not even tell the delegates of Balak that God had given permission for him to go. The words וילך עם שרי מואב speak volumes. They mean that Bileam and the delegates were on the same wavelength, that they shared the same objective. Bileam made it plain that he went along on his own initiative. We may also glean another insight from the remarks of the Zohar Chadash page 168 on the words וילך שפי in 23,3. According to the Zohar this meant that Bileam isolated himself in order to draw down to him the forces of negative spirituality, impurity. When God observed that Bileam isolated himself from the emissaries of Balak this was a sign that he prepared himself to do as he pleased. The fact that he had his two lads with him would not interfere with his attempt at solitude as these lads were part of his regular retinue and he would always do "his thing" in their presence. God immediately realised Bileam's intention and this is what caused His anger. The words הולך הוא also convey to us that Bileam would have been ready to curse the Jewish people even if Balak had never asked him to do this and offered to pay him for his efforts. He thereby revealed his innate hatred of the Israelites and all this combined to arouse God's anger. ושני נעריו עמו, and his two lads with him. Why did the Torah have to tell us this insignificant detail? Tanchuma on our verse says that the Torah taught us rules of proper conduct by mentioning the fact that Bileam as befits a man of his stature did not travel without his own assistants. Even if we accept this, why didn't the Torah mention this detail before telling us that God's anger was aroused at Bileam, and that the ass had already been made God's emissary to be his adversary? We may understand this in light of Berachot 43 that when one travels in a threesome one will not become aware of destructive forces in one's path nor will one be attacked by such forces. In this instance, seeing that Bileam had become aware of the destructive force arraigned against him, we must understand why he did not become its victim. Our verses explain why Bileam had not recognised the danger himself as well as why he was not harmed by it. The answer is that Bileam together with his two lads formed such a threesome as is mentioned in the Talmud. (23) ותרא האתון, The ass saw, etc. Why did God allow the angel to become visible to the ass? Why was the angel allowed to take up a threatening position three times? What was the point of squeezing Bileam's legs? Why did he strike the ass? Why did God open the mouth of the ass? Everything which happened here appears quite mysterious. We may assume that the entire paragraph was designed to show us how God humbled Bileam seeing he had given Balak's delegates the impression that he was free to curse and that his curse against the Israelites would be effective. If Bileam had revealed to the emissaries of Balak before he set out on the way that God had severely restricted his freedom to curse the Israelites he would not now have been humbled. God paid him back by humbling him in front of the delegates and in front of the ass in a most degrading fashion. We are all aware that the composition of animals which have not been equipped with the power of speech is radically different from the composition of human beings who enjoy the power of speech. In order to suitably humble Bileam by means of an animal, God had to effect a transformation in the physical composition of the body of the animal in question. God accomplished this by means of stationing the angel in three different locations on three different occasions and by enabling the ass to see the angel in each location. In order for a creature to possess the power of speech its components must be endowed with three prerequisites. A) Since it possesses the ability to grow, something every living organism does, this component of it must be altered so that it can function even after it has been equipped with the ability to speak. B) A similar transformation must be effected in the animal's ability to move freely. C) It must be endowed with the power to verbalise its thoughts and emotions. When the angel took up position opposite the ass for the first time, the ass's basic components were altered so that they could function if equipped with the power to speak. It was enabled to see spiritual beings. When the ass saw the angel the second time its ability to move freely was altered so that it would also be able to move once it would be equipped with the power to verbalise its thoughts and emotions. After the ass had seen the angel for a third time it became equipped with the power to speak similar to a human being. As soon as this had occurred it opened its mouth, spoke intelligently and put Bileam to shame as a result. It actually put down Bileam in the presence of his assistants. The shame resulting from this occurrence was twofold and left a deep impression. 1) The ability of the animal to speak. 2) The revelation that Bileam the great prophet had been in the habit of using his she-ass as one uses a wife, i.e. as his sexual mate...

(יג) ויקם בלעם בבקר – אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם לא רצה לגלות להם בלילה לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה והמתין עד הבקר, או ירצה שלא קם מתרדמתו עד הבקר, והוא אומרו ויקם בלעם בבקר ולא קודם, או אפשר שידבר הכתוב בגנות בלעם ששלחם מהר כדי שימהר לשלוח אחרים נכבדים. או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל הפך מנדיבות אבי הנערה פלגש בגבעה (שופטים יט) שאמר לחתנו שעמד ללכת בבקר סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו. לכו וגו׳ כי מאן ה׳ וגו׳ – הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה׳ לא תלך עמהם לצד פחיתותם ולא אמר להם מאמר לא תאור וגו׳ שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים, ואולי שדן הרשע מדברי ה׳ שנתן הטעם כי ברוך הוא שבא לדייק שבזמן שאינו ברוך יכול לאוררו, ולזה לא החליט להם הדבר עד שישלח הראוים ללכת עמהם אולי יהיה זמן אז שלא יהיה בו ברוך. (כ) אם לקרוא לך באו האנשים וגו׳ – צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק הממנו יפלא כל דבר. עוד למה הסכים ה׳ על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל. עוד צריך לדעת למה חזר בו ה׳ מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר. ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה׳ ב׳ דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא׳ אם יסכים ה׳ על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה׳ רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה׳ חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח״ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה׳ וסלק ב׳ המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו׳ שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו, גם נתחכם ה׳ בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו שידע ה׳ את אשר תקראנה אותו בהליכה זו שמלבד שלא תהיה לו תועלת דכתיב (כד יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה׳ מכבוד מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב דכתיב (לא ח) ואת בלעם וגו׳ הרגו בחרב כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו, לזה מנעו ה׳ מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו לא תלך עמהם כי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה. ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב׳ שיאמרו שאין ה׳ יכול ח״ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה׳ בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו׳ פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל, ואין כוונת מאמר אם לקרא ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו׳, ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה׳ ירא ח״ו ממנו לשולחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל, גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאוה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה׳, ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה׳ הולך ולא הרגיש במה שהעירו זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשוב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו, לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו׳. (כב) ויחר אף וגו׳ כי הולך הוא – דקדק לומר הוא, לומר טעם שחרה אף ה׳ בו שלא אמר בבקר לשרי בלק שה׳ נתן לו רשות ללכת אלא השכים בבוקר ויחבוש וגו׳ וילך עם שרי וגו׳ שזה יגיד שהליכתו מרצונו ולא הוצרך לרשיון עליון, והוא אומרו כי הולך הוא פירוש הוא הולך ברצונו באין רשיון ה׳ לזה חרה אפו בו. עוד נראה על פי דבריהם ז״ל (זוח״א קסט:) שאמרו בפסוק וילך שפי שמדרך של המשרה עליו כוחות הטומאה להתבודד יחיד, וכאן כשראה ה׳ שהולך הוא פירוש הוא לבדו היה נפרד משרי בלק ועושה מעשהו זה יגיד שמכין צעדו לעשות כחפצו הארורה, והגם שהיו עמו ב׳ נעריו אין מעכבין עליו ההתבודדות לצד שהם רגילים עמו ויעשה מעשהו לפניהם, וידע ה׳ דרכו הרעה וחרה אפו בו. עוד ירצה באומרו הולך הוא שידע ה׳ שרשע זה גבר בו החפץ ללכת מעצמו הגם שלא היה בלק שולח אחריו הוא הולך לרצונו, ובזה גילה עוצם שנאתו לעם ה׳ ולזה חרה אפו יתברך בו. (כג) ותרא האתון וגו׳ – צריך לדעת כוונת ה׳ בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג׳ פעמים בג׳ מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום. ונראה כי כל כוונת ה׳ בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה׳ כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה׳ אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה׳ השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה, ודבר ידוע הוא כי הרכבה החיונית אשר הרכיב ה׳ בבעלי חיים בלתי מדברים היא משונה מהרכבה החיונית שפעל ה׳ ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה׳ שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הוצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה׳ במעשה העמדת המלאך בג׳ מקומות ובראיית האתון המלאך ג׳ פעמים, כי כח המדבר צריך ג׳ הכנות קודמות לו והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר, לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם ב׳ וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם ג׳ פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה׳ את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב והכלימה את בלעם בדרך ביזוי בפני נעריו וכו׳, וביזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול להיותו דבר תמוה בב׳ אופנים, אופן א׳ שתדבר הבהמה, והב׳ שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו....

Or HaChayyim Bemidbar 24:1אור החיים במדבר כ״ד:א׳

וירא בלעם כי טוב, Bileam realised that it was good in the eyes of God, etc. In view of the Midrash we quoted on 22,12 that God had told Bileam that he should neither curse the Israelites nor bless them seeing they were blessed already and had no need for his blessing, how could Bileam assume that it pleased God if he continued blessing this people? We must therefore understand Bileam differently. Up until now he had been forced to bless this people although initially God had told him not to bless them seeing they were blessed already. In view of his experience so far Bileam had found out that God had turned his intended curses into blessings. Seeing this was possible, Bileam now reasoned that God could also do the reverse, i.e. turn his voluntary blessings into curses. On the other hand, if we add what we explained on 23,5 that it had not really been Bileam who had pronounced the blessings but an angel using his mouth as the vehicle, Bileam now concluded that there was really no point in consulting all kinds of charms, etc. but that he might as well bow to the inevitable. ולא הלן כפעם, and he did not go as on previous occasions, etc. He concluded a) that there was no point in it, b) that the charms had proved ineffective anyway. He therefore decided to change his strategy and turned his face towards the desert, i.e. to examine how the Israelites had angered their God while they had travelled through the desert. He hoped to find something which would enable God to let him curse these people.

וירא בלעם כי טוב וגו׳ – ולדבריהם ז״ל (מד״ר) שאמרו בפירוש פסוק כי ברוך הוא שאמר ה׳ לבלעם לא תברכם, נתכוון לומר על זה הדרך טוב בעיני ה׳ לברך פירוש ה׳ שהזכיר בסמוך ואינו חוזר על בלעם כי כבר אמר לו ה׳ כי ברוך הוא ואינו צריך לברכם, והגם שמצינו שהיה מברכם, זה היה להפך קללתו לברכה, ולפי מה שפירשתי בפסוק (כ״ג ה׳) וישם ה׳ דבר בפי בלעם לא בלעם היה מברך אלא מלאך היה מברכם בפיו בהפסק דבר לפיו, ואומרו ולא הלך כפעם וגו׳ פירוש החליט שאין תקוה מה׳ להסכים להרע לישראל גם לא הלך כפעם וגו׳ משום שאין תוחלת מהנחשים, לזה נתחכם בעצה רעה והוא וישת אל המדבר פניו פירוש לראות מה שהכעיסו במדבר אולי דרך שם יוכל לקלל.

Vilna Gaon (GR"A) Bemidbar 22:13-20הגאון מוילנא (הגר״א) במדבר כ״ב:י״ג-כ'

(יג) מאן ה׳ לתתי להלך עמכם – כוונתו לרעה הי׳ במה שאמר רק תחילת דברי השם שאמר לא תלך עמהם שאם הי׳ אומר להם כל דברי השם שאמר לו ג״כ לא תאר את העם אזי לא היה בלק שולח אחריו פעם שנית אלא כוונתו ורצונו היה לילך ולכך כיחש להם ולא הזכיר כלל סוף הדברים של הקב״ה. מהדורא תליתאה כי מאן ה׳ לתתי להלך עמכם – זה הרשע כחש בדבריו שהבטיח להם שישיבם דבר ככל מה שידבר אליו הקב״ה והוא לא עשה כן באחרונה אלא אמר להם שעכב הקב״ה ההליכה ולא רצה שילך עמה׳ אבל שנים האחרים לא תאר כי ברוך לא אמר להם שאם הי׳ אומר להם. לא היה שולח בלק אחריו פעם שנית ולכך היה מכחד ולא הזכיר מזה כלל רק הזכיר שעכב הקב״ה שלא ילך עמהם לכן נאמר בסמוך אם לקרא לך וגו׳ אשר אדבר אליך אתו תעשה ולפי שההליכה היה אצלו ענין גדול א״ל הקב״ה בפעם הב׳ לך אתם ואעפ״כ תהי׳ מוכרח שלא לעשות שום דבר כי אם מה שאומר לך והוא הב׳ דברים שהיה אצלו נחשב לדבר קטן דהיינו לא תאר כי ברוך הוא המה עיקר כי אף שתלך לא תועיל מאומה. (כ) ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים – פי׳ שלא באו אלא לקרוא לך קום לך אתם אבל לא לקלל ואעפ״כ הלך בלעם וכוונתו היה לקלל לכך כתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא לפי שהלך לקלל וזה לא צוה לו הקב״ה כלל כי לא צוה לו רק ההליכה לבד אבל לא לקלל ומה שאמ׳ קום לך אתם ג׳ תיבות רמז לו שיאמר לו בלק ברח לך אל מקומך.

HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 22:12,22,35הכתב והקבלה במדבר כ״ב:י״ב,כ״ב,ל״ה

(יב) לא תלך עמהם – הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם שני נתן לו רשות ללכת באמרו ית׳ קום לך אתם (לקמן כ׳), ונבוכו המפרשים בזה, ונ״ל שאין כאן שנוי בדעת עליון ית׳, כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במלת עמהם, ובין המחובר במלת אתם, כמ״ש (ס״פ ויחי), בויעלו אתו כל עבדי פרעה, לכן באמרו ית׳ אליו לשון לא תלך עמהם, הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם בפעם שנית אמר לו לשון לך אתם, ואין במשמעות לשון זה כ״א ההליכה בעלמא שאין בה תועלת כמו לטיול ולכבוד, ולכן מנע ממנו בפירוש כל מיני השתדלות, כאמרו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וגו׳, וכמ״ש הרע״ס אם לקרוא לך באו האנשים, אם להוועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה, קום לך אתם להזהירם שלא יחטאו. ע״כ. והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה הפך הצווי, כי אמרה וילך עם שרי מואב, הנה לשון הליכה מחובר במלת עם, אשר יורה על הליכת התועלת למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם וכמה דקדק יב״ע בתרגומו, כי קום לך אתם תרגם טייל עמהון, ועל לא תלך עמהם לא תזל, וכן וילך עם שרי מואב תרגם ואזל. ולזה כ׳ רש״י בשם רז״ל וילך עם שרי מואב לבו כלבם שוה; וזה ידענו מלשנא דקרא מדלא אמר לשון וילך את שרי מואב כ״א לשון עם; ואין צורך ללחץ המפרשים בזה. וראה אתה הקורא שנוי לשונות בדרז״ל, בהא דשני נעריו עמו דבלעם ארז״ל במדרשם למדה תורה דרך ארץ שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו, ובויקח שני נעריו אתו דאברהם ארז״ל למדה תורה ד״א שהיוצא לדרך לא יצא בפחות משנים (ערש״י), דייקו בעניינא דבלעם מלת לשמשו ולא בענינא דאברהם, דשם באברהם לשון אתו, שאין הוראתו השתתפות והתחברות תועלותי וכדומה, אמנם בבלעם נאמר לשון עמו אשר יורה כפי המבואר התחברות התועלת ולתשמישו; וכן בשאול אמר (ש״א כ״ח ח׳) ושני אנשים עמו, לפי שהיו עבדיו משרתיו כמבואר שם כ״ג. וראיתי בצד״ל שכ׳ שהם שני אגדות חלוקות. וא״צ לזה. (כב) כי הולך הוא – שלא הי׳ ענינו בדרך זה כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחרי׳, אבל הי׳ הולך הוא, כבעל הדבר ומשתדל מעצמו נגד רצון האל ית׳, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל (רע״ס), ומדויק בזה מלת הוא. (לה) ואפס את הדבר – למעלה (פ׳ כ׳) אמר ואך את הדבר וגו׳ אותו תעשה, כי מלת אך מצמצם דבר בדבר או באופן מוסיף או באופן גורע (איינשראֶנקענדער זאטץ, דאך) ומלת אפס סותר לבסוף מה שנתקיים בתחלה (אויפהעבענדער זאטץ, אלליין) וטעמו כאן הגם שנתתי לך רשות ללכת לא יהי׳ בהלוכך תועלת, כי סוף כל סוף תצטרך לדבר את אשר אשים בפיך, כי לפי שעכשיו כבר הי׳ מוחזק בדרך וקשה לו לחזור גלה לו סוד זה שתהי׳ מהלכו לבטלה, אבל קודם שיצא אמר לו ואך את הדבר וגו׳ אותו תעשה, אמר בלשון אך להטעותו שיהי׳ סובר שברשותו לדבר מה שירצה אלא שחוץ מדבריו יהי׳ צריך ג״כ לעשות איזה דבר שיצונו ה׳, לכן אמר לו אותו תעשה ולא אותו תדבר, כי אלו גלה לו מיד בתחלה הסוד לא הי׳ יוצא מביתו כלל. (רש״פ).

Shadal Bemidbar 22:19-22שד״ל במדבר כ״ב:י״ט-כ״ב

(יט) ואדעה מה יוסף ה׳ דבר עמי – ואם לא יתרצה שאלך לא אוכל ללכת, כי לא יועיל, ואז עשה איזו עבודה וחשב לפתותו; וה׳ שהיה חפץ שילך ויברך ישראל אמר לו אם לקרוא לך לעצה או לדבר אחר לך, כי בודאי אם לשתקללם באו אליך לא היית מעכבם אחר שאמרתי לך כי ברוך הוא. (כב) ויחר אף אלהים כי הולך הוא – אחר שידע שאינם מבקשים ממנו דבר אחר, אלא לקללם, וה׳ עשה כדי לפרסם חבתו לישראל, אך לא בנסים גדולים לבלתי ימנע מלכת.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 22:12-15,18,20-22, 27-29, 34-36רש״ר הירש במדבר כ״ב:י״ב-ט״ו,י״ח,כ׳-כ״ב,כ״ז-כ״ט,ל״ד-ל״ו

(יב) לא תאר וגו׳ – אל תלך עמהם, משום שלא תוכל לקיים את מטרת שליחותך. לא תאור את העם הזה. אף אם תרצה לעשות כן, אמנע זאת, משום שעם זה ״ברוך הוא״. היסוד העושה עם זה לעם, הוא בדיוק אותה המטרה שהחלטתי לקדם על ידי כוח מלכותי. אפילו אומות העולם תופסות עם זה כמיועד להתברך, ולא להתקלל. אם בלעם היה נביא אמת, היה מוסר דברים אלה במדויק לשלוחי בלק, ומטרת התערבות ה׳ [בעניין שליחות בלק] הייתה מושגת ללא כל האירועים המסופרים בהמשך הפרשה. ואז, בלק, מואב ומדין, במקום לפחד מכוח הכיבוש של ישראל, היו מכירים את היסוד המוסרי הטבוע באומה זו שה׳ הבטיח לה את ברכתו, והיו מתיידדים עם ישראל, לטובתם הם. אבל... (יג) ויקם בלעם – בלעם לא אומר להם דבר על החלק השני, החלק המהותי והחשוב של אזהרת ה׳. הוא מזכיר את סירובו של ה׳, ״מאן ה׳⁠ ⁠״, ומשמע שהוא, בלעם, היה רוצה לקלל את העם, אלא ש״מאן ה׳ לתתי להלך עמכם״: ה׳ סבור שאין זה ראוי שאחד כמוני ילך עם אנשים כמותכם. הרי סוף כל סוף, הם היו רק זקני מואב, ולא שרי מואב; הם היו רק מפשוטי העם, ולא שרים של ממש. (יד) מאן בלעם הלך עמנו – עיין פירוש פסוק ט. (טו) ויסף עוד בלק – בלק ידע עם מי יש לו עסק, ולא התייאש וחזר בו מחמת הסירוב הראשון. ״ויסף עוד בלק״ הוא משפט בפני עצמו; ולפיכך בא טעם האתנחתא בתיבת ״בלק״ ונעשה שימוש בתיבת ״עוד״. שלח שרים – הפעם הוא שלח שרים של ממש, משלחת גדולה הכוללת אנשים ממעמד גבוה יותר. (יח) ויען וגו׳ אל עבדי בלק – בניגוד להתנהגותו כלפי זקני מדין, הוא נהג בזקני מואב כאילו היו שרים (פסוק ח), והמשיך לנהוג בהם כך (פסוקים יג–יד), והדבר לא היה למטה מכבודו. אך בשרים האמיתיים בני המעמד הגבוה הוא נהג כעבדים. דבר זה הראה את אופיו האמיתי של האיש: הוא מחל על כבודו כלפי השפלים, והתגאה על הגדולים והנכבדים. אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו׳ – גם מאמר זה מראה את אופיו של בלעם. כל כמה שהוא רודף כבוד, הוא מעריך ממון אף יותר. בדברי בלק לא הייתה כל התייחסות לשכר ממוני; הם הזכירו רק כבוד רב, והביעו נכונות למלא את כל משאלות בלעם. אך בלעם מתרגם כבוד לממון; או שהוא אומר, שאפילו אם יקבל את השכר הממוני הגדול ביותר האפשרי וכו׳. על כל פנים, ממון חשוב בעיניו יותר מן הכל. זהו גם האופן בו מתארים חז״ל (אבות ה, יט) את אופיו של בלעם: ״נפש רחבה״ ביחד עם ״רוח גבוהה״ – אהבת בצע לצד גסות רוח. (כ) ויבא וגו׳ – כבר ציינו בפסוקים טז–יז שבבקשת בלק היו שני חלקים: שבלעם יבוא על פי הזמנתו, ושיקלל את ישראל. עתה ניתנה הרשות למלא את החלק הראשון. אולם מילוי החלק השני, שהוא המטרה האמיתית שאליה התכוון בלק, נאסר כבר על בלעם במילים תקיפות בשליחות הראשונה (פסוק יב): ״לא תאר את העם כי ברוך הוא״. כאן נרמז לו רק בנוסף, שאם אכן ילך, יהיה עליו להיות המבשר של דבר ה׳; ומאחר שכבר נאמר לו ״כי ברוך הוא״ – דבר ה׳ יכול להיות רק ברכה. לפיכך הובא לידיעתו מראש שהליכתו תביא את ההפך הגמור מכוונתו של בלק. ואף על פי כן... (כא) ויקם וגו׳ – אף על פי כן, בלעם קם בבוקר, חבש את אתונו, והלך – ללא אומר ודברים – עם שרי מואב. הוא לא רמז להם כלום על מה שנאמר לו; יתירה מכך, שתיקתו השתמעה כהסכמה לשני חלקי בקשתם. המשך הסיפור (כג, ג,טו; כד, א) מראה, שבלעם – גם לאחר כל מה שקרה לו, וכל שכן עכשיו בתחילת מסעו – עדיין האמין שלמרות הכל יצליח לבטא את הקללה. כל כך מעט בצבצה האמת בהכרתו, עד שמאוחר יותר, הוא הוכרח להכריז: ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם״ (כג, יט). התפיסה הטהורה של האלוקות, ההכרה בה׳ – שהוא כינהו בענווה גאוותנית ״ה׳ אלקי״ (פסוק יח) – כאל האחד, הייתה כל כך מבולבלת בלבו; תפישתו את רעיון האלוקות לבשה צורה כה אלילית־למחצה, עד שסבר שיוכל – על ידי נחשים וקסמים – לגרום לה׳ לשנות את דעתו, לבטל את רצון ה׳ בפני תאוותו השפלה, או להימלט ממנו בשעת הכושר כאשר יותש כוחו של מעלה. (כב) ויחר וגו׳ כי הולך הוא – לא ״כי הלך״ אלא ״כי הולך הוא״. ודאי שניתנה לו רשות ללכת אתם. אך הוא לא רק הלך אתם – ״הולך הוא״, הוא היה ״מהלך״ אתם; שואף להגיע למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה, הוא סבר בגאוותו שיוכל להשיג את מטרתו. המלאך, בלתי נראה על ידו, כבר העמיד עצמו בדרך לחסום את דרכו, אך בלעם רכב עדיין בגאווה על הבהמה שלו, עם שניים מהמלווים שלו לשמשו! אין ספק שהמשלחת המלכותית שנשלחה אליו סיפקה לו בהמת רכיבה ראויה עבורו, יחד עם משרתים במספר מספיק לשמשו. אולם בלעם בגאוותו התענג ברכיבה יוּקרתית על בהמתו שלו, כפרש אומן חבש אותה בעצמו במומחיות באותו הבוקר (פסוק כא), והרשה רק לאנשיו – ליתר דיוק לשניים מהם – לשמשו. היה צורך לשבור גאווה ויהירות אלו, כדי שייעשה כלי שרת לומר את דבר ה׳. בלעם רוצה לתקן את תכנית ה׳ עבור העולם, אך הוא עיוור יותר מבהמתו. הוא מבקש להתגבר על התנגדות ה׳, אך מגלה שהוא חייב להתאים עצמו לרצונות בהמתו. הוא חפץ להשמיד אומה שלמה במאמר פיו, אך מוצא עצמו נאלץ להודות שזעמו חסר אונים אפילו כאשר הוא מופנה כנגד בהמה פשוטה. הוא נוהג להתהלך ביהירות לפני שרים ואדונים, אך מוצא שנעשה ללעג ולקלס בעיני נעריו. לשטן לו – ״שטן״ משמש כאן במובנו העיקרי: לעכב, לעמוד בדרך. נראה שהוא קרוב ל״סדן״, ״סדנא״ בלשון חכמים: בול עץ; שכן ״סדנא״ בא גם במובן של גושים כבדים הכבולים לרגלי אסירים כדי לעכב את הליכתם (פסחים כח.). (כז) ויחר אף גו׳ – דעתו של בלעם הייתה נתונה כליל למטרת נסיעתו והוא היה סמוך ובטוח שיצליח בה. אלמלא כן, אדם זה, השומע לקול מנחשים, היה שם לב למה שקרה: שלוש פעמים עוכב בדרכו. הוא היה רואה בזה סימן רע והיה תוהה על משמעותו. במקל – עד כה הוא הכה אותה רק במושכות, להטותה לכיוון הנכון; אך עתה חרה אפו והכה בה במקל כדי להעניש אותה. (כח) ויפתח וגו׳ – אדם זה היה בעל אינטליגנציה מעולה וצחות לשון, אך רדיפת הבצע שלו ותאוותיו השפלות בלבלו אותו; וכאשר לא היה ראוי עוד לכישרונו האינטלקטואלי, נשא ה׳ פניו אל דעת הבהמה ואל רגשותיה הפועלים על פי דחפים, והעניק לה את מתנת הדיבור האנושי. בכך הוא גם הכין את האיש למה שצפוי לו בעתיד. הוא, בלעם, ניחן במתנת צחות לשון אנושית; ואף על פי שלא היה ראוי למתנה אלוקית זו, ועד כה השתמש בה לרעה, הרי הדיבור האנושי שבפיו יועמד בשירות הדיבור האלוקי, והוא – בניגוד לרצונו – ייתן את פיו להיות מבשרה של האמת האלוקית. מי שנותן כוח דיבור לבהמה יכול גם לשים את דברו בפי אדם כבלעם. רגלים – עיין פירוש, שמות כג, יד. (כט) כי התעללת בי – עיין פירוש, שם י, ב. (לד) חטאתי – עברתי את העבירה בשוגג, שלא מדעת. ועתה אם רע וגו׳ – עתה הגיע בלעם סוף סוף לאותה רוח ענווה ושפלות שהיה עליו לנהוג בה כלפי ה׳ למן הרגע הראשון. ברוח זו יוכל לקיים את התפקיד שיוטל עליו מעתה ואילך. (לו) אשר בקצה הגבול – הוא יצא לפגוש אותו במרחק הגדול ביותר שהיה ביכולתו להגיע אליו. הוא קיבל את פניו כבר במקום הראשון שהיה בתוך גבולו.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 23:3רש״ר הירש במדבר כ״ג:ג׳

על עלתך – כפי שציינו בפסוק א, שבעת הקרבנות היוו מושג אחד [לפיכך, ״עֹלָתֶךָ״, לשון יחיד]. אולי יקָרה וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא א, א. הפירוש המילולי כאן הוא: אולי ה׳ ירשה לעצמו להיות מובא לקראתי – על ידי כוח קרבנותינו. רעיון אחדות האל לא היה זר לבלק ולבלעם, כפי שכבר הערנו לעיל (כב, ה). אולם רעיון זה לבש צורה אלילית בלבם, והם סברו שקרבן יכול להשפיע בכפייה על האל (השווה פירוש, שמות ג, יח).

R. S.R. Hirsch Bemidbar 24:1רש״ר הירש במדבר כ״ד:א׳

וירא וגו׳ – רק עתה נפקחו עיני בלעם, והוא לא האמין עוד שיוכל לשנות את רצון ה׳ על ידי אומנות הקסמים. מה שיצא מפיו בפסוקים ח וכ של הפרק הקודם הפך עתה לאמונה פנימית בלבו. לכן הוא פשוט נשא עיניו אל המדבר – מנקודת התצפית שבלק קבע לו – והמתין לראות אם ה׳ ימשיך להשתמש בו ככלי שרת בידו.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 24:14רש״ר הירש במדבר כ״ד:י״ד

לכה איעצך – להלן (לא, טז) נאמר על בנות מדין: ״הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור״. הווי אומר, ״הן הפקירו עצמן לבני ישראל בעצת בלעם, כדי להסיתם למעול בה׳ על ידי העיסוק בעבודת פעור״ – המאורע המתואר כאן מיד לאחר חזרת בלעם למקומו (פרק כה). לפיכך ודאי יצדק לומר ש״איעצך״ מתייחס לזה. בלעם יעץ לבלק לפתות את בחורי ישראל לדבר שיפילם. שכן בלעם הכריז זה עתה בדברי נבואתו האחרונה, שבחינת הפעור – אשר בה עשה בלעם את ניסיונו האחרון לגלות נקודת חולשה בישראל – היא מקור כוחו של עם זה. יתירה מכך, הטהרה בענייני אישות היא תנאי היסוד לקרבתם אל ה׳. מסתבר אפוא שבלעם יאמר עכשיו לבלק: עמך עתיד לסבול מעם זה, אך הזמן לכך טרם הגיע. לעת עתה אין לך מה לחשוש מעם זה; אדרבה, לפי ההתגלות שניתנה לנו זה עתה, יש לי עצה עבורך כיצד תוכל להשתדל להזיק לעם זה השנוא עליך. זה עתה שמענו ש״אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא״ (סנהדרין קו.), והוא ההפך הגמור של פעור. אם תצליח לפתות אותם לפריצות בעריות, תביא לידי מפלתם, ותוכל לנסות לעשות כן באמצעות בנות עמך (עיין פרק הבא).

Malbim Bemidbar 22:12-14,18-20מלבי״ם במדבר כ״ב:י״ב-י״ד,י״ח-כ׳

(יב) ויאמר אלהים לא תלך עמהם – בלעם הבין מדברי ה׳ מ״ש לא תלך עמהם ולא אמר סתם לא תלך, שאינו מזהיר אותו רק שלא ללכת עם שרים אלה אבל אינו מזהירו מלכת עם שרים אחרים, וכן הבין ממ״ש לא תאור את העם והוא לא שאל רק לקבותם, משמע שלא הזהירו רק מלאור אותם היינו שיחסר ויזיק אותם ע״י קללתו, אבל על הקבוי שהוא פרישת הקללה לבד לעיני שומעים שיחשבו שקלל אותם ובאמת לא יזיק להם מאומה ע״ז לא הזהירו, וע״כ: (יג) ויאמר אל שרי בלק וגו׳ מאן ה׳ לתתי להלך עמכם – ר״ל שלא הזהיר אותי רק שלא להלוך עמכם שמשמע שעם שרים אחרים יש לי רשות ללכת, ואחר שבודאי ספר להם בלעם גם מה שלא הזהירו רק שלא יאור את העם הוציא מזה ג״כ שיוכל ללכת עם שרים אחרים לקבות ולא לארר כי לא יזיק להם שום קללה: (יד) ויאמרו מאן בלעם הלך עמנו – הנה הם לא החזיקו אותו לנביא ה׳ רק לקוסם וחשבו שמ״ש שה׳ דבר בו והזהירו הוא שקר, ועז״א שהוא עצמו ממאן מלכת עמהם כי רודף אחר הכבוד, ומסתמא הגידו לו ג״כ מ״ש שלא יוכל לאור את העם שלא תחול בו מארה כי ברוך הוא, רק שיוכל ללכת לקבות את העם רק שאינו רוצה ללכת עמהם רק עם שרים יותר גדולים: (יח) ויען בלעם – אמר להם שנית שהוא נביא לה׳ שעל פי ה׳ נמנע מלכת, וע״ז לא יועיל כל הון לעבור את פי ה׳ לעשות קטנה או גדולה – מה שיאור אותם קורא קטנה מצד שזה יוכל לעשות בביתו בלי טורח, ומה שיקבה אותם קורא גדולה כי ע״ז צריך להטריח א״ע ללכת אל ארץ מואב לפרסם את הקללה והיא גדולה מצד הטורח (הגם שהוא קטן מהראשון מצד עצמו כי הקבוי אינו עושה רושם בהמקולל, ומצד פעולתו הוא דבר קטן מן הראשון) והוא לא זו אף זו אף גדולה שהוא הקבוי לא אוכל לעשות בלא ה׳: (יט) ועתה שבו נא – שהגם שדקדקתי ממ״ש ה׳ לא תלך עמהם שלא הזהיר שלא אלך עם שרים אחרים, בכ״ז אינו יודע זאת בבירור וצריך אני לשאול שנית אם אלך עמכם, ובזה וארעה בידיעה ברורה מה יוסף ה׳ דבר עמי – כי הדבור הראשון אין לי בו דעת ברור: (כ) אם לקרא לך באו – ר״ל אחר שעתה לא באו לבקש שתאור את העם שזה תוכל לעשות גם במקומך, רק שאלתם הוא שתקבה את העם ומצד זה באו לקרא לך דוקא שתלך לארץ מואב, כי תכלית הקבוי שהוא רק לחזק יד מואב לא תושג רק אם תפרש הקללה בארץ מואב, ובאמת לא יזיק זה לישראל מאומה כי הוא רק קללה לפנים לא קללה אמתית שיהי׳ לישראל ארירה ונזק, א״כ קום לך אתם ובכ״ז אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה – ר״ל שגם לא תקוב מבלעדי רשותי כי ה׳ רצה בהפך שתחת שיפרש קללה יברך את העם:

Malbim Bemidbar 22:21-22,34-35,41מלבי״ם במדבר כ״ב:כ״א-כ״ב,ל״ד-ל״ה,מ״א

(כא) ויקם בלעם בבקר – בלעם היה לו להבין שה׳ לא יתן לו רשות אף לקבות את ישראל, והיה לו להבין שיצוה עליו בהפך שיברך אותם והיה ראוי לו למנוע מלכת אחר שזממו אל יפק וישוב בחרפה לביתו, וה׳ אמר לו קום לך אתם, וכבר בארנו בפ׳ קדושים (סי׳ לב) שיש הבדל בין אתו – ובין עמו – שעמו מציין השווי, ואתו מורה שאחד הוא העקר, וה׳ הודיע שלא ילך עמם בשווי רק אתם, שיהי׳ דעתו נפרד מדעתם שהוא לא ילך על הכונה להרע לישראל, והוא לא כן עשה כי הלך עמם, ואמר במדרש שמח בפורענות של ישראל כמוהם, ולכן השכים בבקר וחבש בעצמו את אתונו מרוב חשקו אל ההליכה ואם כן היה בדעתו שאם יצוה ה׳ לברכם לא ישמע לו שאל״כ היה לו לחדול מלכת אתם: (כב) ויחר אף אלהים – לכן חרה אף ה׳ על הליכתו שהי׳ לו למטע מלכת, לכן התיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו. והנה הראב״ע כתב שכל ענין זה היה בחלום, ומוסב למעלה שבא אלהים אליו לילה ויאמר לו וכו׳ ונדמה לו בחלום שקם בבקר וחבש אתון ושהתיצב מלאך ה׳ לשטן לו ושהכה את אתון וכל הענין עד מ״ש לו מלאך ה׳ לך עם האנשים, אז וילך בלעם עם שרי בלק שהלך בפועל ממש, ונדחק לזה באשר רחוק בעיניו שהאתון תראה את המלאך ושתדבר, אולם חז״ל לא כן דעתם רק שהיה בפועל ממש, ושהאתון חרדה חרדה מפני מלאך ה׳ כענין והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י), ומה שפתח ה׳ את פי האתון, השם פה לאדם יכול לתת כח הדבור גם לעצים ואבנים, ואם תרצה אמור שנתלבש בה רוח או שד והוא דבר מתוך פיה כי הם מדברים כבני אדם, ושעז״א שפי האתון נברא בע״ש בין השמשות כי השדים נבראו בע״ש בין השמשות, ומ״ש והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו – הוא טעם למה שלא ראה הוא את המלאך שבא להזיקו, כי לשלשה לא נראה ולא מזיק: (לד) חטאתי כי לא ידעתי – ר״ל חטאתי בזה במה שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, שאם הייתי משים לב בדבר היה לי להרגיש שיש איזו סבה שעכבה את האתון מדרכה והייתי מתבודד עד שהייתי יודע שמלאך נצב בדרך: (לה) לך עם האנשים – תחלה אמר לך אתם, ועתה אמר לך עם, שכבר בארתי שמלת עם מורה השווי, ותחלה אמר אשר אדבר אליך אותו תעשה – ופה אמר אותו תדבר – כי דבור הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע״י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ״ש בתמורה (דף ד׳) לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו, ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי׳ שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם – כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה׳ שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ״ש חז״ל שהכניס עין הרע בברכותיו, א״ל שהגם שיצוה לברכם לא יהיה ג״כ רק דבור לא מעשה ועז״א אותו תדבר, וע״כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם: (מא) ויהי בבקר – הנה חז״ל אמרו בברכות (דף ז׳) שהיה בלעם יודע למין אותה שעה שהקב״ה כועס בה ואז היה מקלל, ושם אמר אימת רתח בתלת שעי קמייתא, לכן העלהו בבקר, עוד אומר שם תנא משמיה דר״מ בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב״ה, לכן העלהו במות בעל, שידוע שהבעל הי׳ עבודת החמה, ורצה שיקלל אותם ברגע שהקב״ה כועס בה:

Malbim Bemidbar 24:1מלבי״ם במדבר כ״ד:א׳

וירא בלעם – יאמר שאחר שראה ע״י שני פעמים הראשונים שטוב בעיני ה׳ לברך את ישראל, לא רצה לנסות עוד לעשות כמו שהלך כפעם בפעם ר״ל בשני הפעמים, לקראת נחשים, וישת – ר״ל שלכן רצה לחפש עליהם איך יוכל להעיר עליהם קטרוג שיקצוף ה׳ עליהם ויקללם מצד ההשגחה. וישת אל המדבר פניו – פנה אל המדבר ששם חונים ב״י אולי ימצא עליהם איזה חטא משם, ובת״א ששם פניו על חטא העגל שעשו במדבר:

Malbim Bemidbar 24:14מלבי״ם במדבר כ״ד:י״ד

ועתה הנני הולך לעמי – ר״ל עד עתה לא יכולתי להועיל לך מאומה כי הוזהרתי ע״ז מאת ה׳ שלא לעשות טובה או רעה מלבי, רק עתה שאני הולך לעמי נפסק ענין שליחותי שבאתי אליך בצווי ה׳, ומעתה הנני ברשות עצמי, ועתה לכה איעצך – הוא העצה שנתן לו להרע לישראל ע״י בנות מואב, ובאשר עצה זו נתן לו בצנעה אמר לכה איעצך ר״ל לכה אתי אל מקום סתר ושם איעצך, והעצה התגלה אח״כ כמ״ש הן הנה היו בדבר בלעם למסר מעל בה׳, וגם דע כי אשר יעשה העם הזה לעמך – זה לא יהיה עתה רק באחרית הימים – ואין לך לדאג על ימים הבאים אם שלום ואמת יהיה בימיך:

Netziv Bemidbar 22:12-13,20,21,23,31-36,41נצי״ב במדבר כ״ב:י״ב-י״ג,כ׳,כ״א,כ״ג,ל״א-ל״ו,מ״א

(יב) לא תלך עמהם – שהמה הולכים בדרך המלך, ויגיע שמה ראות עינו של בלעם. וזה עיקר דיוק לשון הקב״ה שאמר ״עמהם״, אבל לא מנע ממנו הליכה לבלק לגמרי, ועוד יבואר. לא תאור – בלי עין רעה. כי ברוך הוא: ומקלליו יכרתו. (יג) ויקם בלעם בבוקר – מצא בגסות רוחו מקום להגיד התפארות כי הקב״ה חש לכבודו עד שאמר בלשון: כי מאן ה׳ לתתי – לשון ״לתתי״ משמעו — טובת מקבלי מתנה. שבזה שיהלך עמהם יהא נחשב להם לכבוד, והקדוש ברוך הוא אינו חפץ לתתו להאנשים האלה, ועל כן השכים בבוקר והזהירם לשוב לארצם, באשר ממילא מובן כי אין זה כבודו אם ישבו עמו. משום הכי אמר לכו אל ארצכם, שהוא מיותר לפי הענין, אלא כמצוה שילכו ממנו כי המה נגד כבודו. והנה כיחש הרשע להם כוונת לשון הקב״ה, אם בזדון אם בלי שום לב. (כ) אם לקרוא לך – אם אין עיקר ההליכה שיהא עמהם בדרך מושבות ישראל, אלא הקריאה שתבא להם. קום לך אתם – ולא אמר ה׳ ׳קום לך עמם׳, היינו משום דלשון ״אתם״ משמעו שלא בהשתוות והתרועעות, כמו שכתבתי לעיל (יא,יז), והדבר מובן שיהיה נזהר מלכת בדרך ישיבת ישראל, כי אם מן הצד. והרשע לא עבר על זה בפועל ממש כאשר יבואר לפנינו, אבל מ״מ במחשבתו הלך בדעתם, ומשום הכי כתיב: (כא) וילך עם שרי מואב – ולא כתיב ׳את שרי מואב׳. וכן משמעות ״ושני נעריו עמו״ (פסוק כ״ב) — בדעה אחת, ולא כמו דכתיב גבי אברהם אבינו בעת העקידה (בראשית כב,ג) ״ויקח את שני נעריו אתו״, ועיין מה שכתבתי שם. והנה הליכה עם שרי מואב היתה בתחילת היציאה מן הבית, ואח״כ נפרד מהם, כמו שיבואר. {עם שרי מואב – כאן כתיב ״שרי מואב״ ולא ׳שרי בלק׳ כמו לעיל פסוק י״ג. משום שמעתה נשארו השרים בצוותא עם בלעם בכל אותו העת, כמו שיבואר להלן (כג,יז), משום הכי נקראו ״שרי מואב״ ולא ׳שרי בלק׳}. (כג) ותרא האתון – ולא כתיב ׳ויגל ה׳ את עיני האתון׳. ומה שפירש רש״י ׳והוא לא ראה, שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם... תטרף דעתו כשיראה מזיקין׳, אינו ענין למלאכים שכלים הנבדלים בקדושה. ותו, למאי התראה לה עם חרבו שלופה בידו? הן מה שהתראה לבלעם כך, הוא כדי ללמדו בינה, כמבואר בפירוש רש״י בשם המדרש, אבל להאתון היה די להפחידה במראה איום. אלא נראה, שלא התראה לה במראה מלאך ה׳, כי אם במראה אדם וחרבו שלופה בידו, ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם, וגם מפני החרב. אמנם גם זה היה שלא בטבע לראות, שהרי לא ראה בלעם, וכקושיית הרמב״ן ז״ל, אלא היתה ראיה נפלאה שיהא מלאך נראה בדמות איש. ומ״מ ניחא הא דלא כתיב ׳ויגל ה׳ את עיני האתון׳ היינו כדי שלא יהיה מוכח שהאתון הבינה שהוא מלאך ה׳, משום הכי לא כתיב כלל. דאע״ג שראתה, מ״מ לא ידעה מאומה ולא נגלו עיניה. ואולי לזה כיוון רש״י דלפרקים בהמה רואה ׳מזיקין׳ היינו שדים, ונדמה לה באותו פנים, ובלעם לא ראה גם זה. (לא) וירא את מלאך ה׳ וגו׳ – הוא ראה את המלאך והבין מי הוא בגדולתו, ושאין בכוחו לעמוד לפניו. ויקוד וישתחו לאפיו – כחוק הנביא להשתחוות למלאך, וכן עשה יהושע. (לב) כי ירט הדרך לנגדי – שורש ׳ירט׳ הוא מלשון — ריצה בלי דעת הרץ, ומזה השורש נקרא מקום מרוצת המים ״רהטים״ (בראשית ל,לח). והנה כל זמן שאדם רחוק מן החטא אין החטא מרקד כל כך, וכדכתיב (בראשית ד,ז) ״לפתח חטאת רובץ״, אבל אחר שמתקרבים בדעת קשה מאד להתגבר על יצר הרע, וממהר לגמור העבירה כמעט בלי דעת צלולה, וכלשון הכתוב במשלי (ז,כג) ״כמהר צפור אל פח״ {ומזה הטעם אסור לילך במקום דלא כייף יצרא, כדאיתא בעבודה זרה סוף פרק א׳ (כ,ב)}. והנה יצרו של בלעם היה חזק להביט על אחרים בעין רעה ולהזיק, מכ״ש בקוותו לשכר הרבה על זה, והקב״ה הזהירו על כך, אבל עלול היה שבבואו לבלק יעבור על דבר ה׳, וכן היה באמת כדכתיב ״וירא משם קצה העם״, ויבואר עוד שם, ולולי חסדי ה׳ ששינה הליכות עולם ולא רגז אז, היה מזיק הרבה, וזה היה עיקר חטאו בענין הלז. ומשום הכי חרה אף של הקב״ה שידע שלא יתחזק לפי טבעו. והיינו דכתיב (פסוק כ״ב) ״כי הולך הוא״ — בטבע רע שלו. וזהו כי ירט הדרך לנגדי — דרכך מתקרב ונמהר להיות ״לנגדי״. (לד) כי לא ידעתי – עיקר החטא הוא שלא ידעתי, שהיה לי להתבונן מדבר האתון כי אתה השטן העומד. ועתה – כי הנני יודע. אם רע בעיניך ולא תניחני לילך. אשובה לי: לא אתאבק עמך. (לה) לך עם האנשים – מצדי לא יבצר, והבחירה חפשית לפניך אפילו לילך ׳עמהם׳ ממש, אך תדע אשר את הדבר וגו׳ בזה לא תהיה לך בחירה ובעל כרחך תדבר כרצוני. {אשר אדבר – ולא אמר ׳אשר ידבר ה׳ אליך׳. אלא היה כמו שהיה עם משה לאחר מרגלים, שהיה דבר ה׳ למלאך שהולך כביכול עמו, והמלאך מדבר למשה בפניו, כמו שכתבתי בשמות (כג,כא), יעו״ש. וכך היה עם בלעם. ומזה ידעינן מי היה המלאך שעמד לשטן, כמו שכתבתי שם בפסוק כ׳}. וילך בלעם עם שרי בלק – כשעבר על מחנה ישראל שוב נזדווגו יחד כמו שכתבתי לעיל פסוק כ״א, ומשום הכי כתיב עוד הפעם שהולך עמהם. {וי״ל עוד, שמצא בדרך עוד שרים ששלח בלק לכבודו, ונקראו ״שרי בלק״, ונתחבר גם עמהם עד שיצא המלך בעצמו לקראתו}. (לו) ויצא לקראתו וגו׳ – מעיר המלוכה אל קצה הגבול. (מא) ויהי בבוקר – בזמן שלש שעות הראשונות, שאפשר לכוון שעה דרתח המקום, העלהו במות בעל, שהיה אפשר לראות כל העם, כמבואר להלן (כג,יג). וירא משם קצה העם – והיה אפשר לכלות בעינו הרעה, לולי חמלת ה׳ עלינו דלא רתח, ולא יכלה עינו הרעה לשלוט בעת רצון הקב״ה עמנו. אכן בעבור זה נענש אותו רשע שלא שמר פקודתו, וזולת זה לא מצאנו לו עון אשר חטא במעשה, רק במה שביקש במחשבה לקלל, אלא חטאו היה על שלא נזהר להביט על ישראל בעין רעה, עד שהיה ההכרח להעביר הטבע באותן הימים, שכך הטביע מי שאמר והיה העולם יתברך ׳לירתח כרגע׳ כביכול, ובאותם הימים נשתנה הטבע. והא שלא ראה בלעם כל העם, הוא משום דבשעה שהחל לראות התבונן כי אין עינו שולטת, ורק השעה משחקת לישראל, על כן הפסיק מלראות יותר. ובשביל זה קרא עצמו ״שתום עין״ כמו שיבואר (להלן כד,ג).

Netziv Bemidbar 23:1נצי״ב במדבר כ״ג:א׳

ויאמר בלעם וגו׳ – כשראה והתבונן שאין עינו עושה מאומה, ביקש דרך אחרת — לבא בתפלה על הקרבן לקלל את ישראל. שבעה מזבחות – נגד שבעה אומות שישראל באים לכלותם. והנה עדת ישראל נאחזים תחת השגחת ה׳ לבדו, על כן הקרבת קרבנות צבור רק על מזבח אחד, וכדתניא בתו״כ פרשת שמיני במכילתא דמילואים על הפסוק (ויקרא ט,ו) ״ויאמר משה זה הדבר וגו׳⁠ ⁠״: אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו׳ (עכ״ל), אבל אומות העולם כל אומה הולכת בשם אלוהיה, ומ״מ כולם מושרשים בחיותם בסיבת כל הסיבות בה׳, ואפילו כוחות הטומאה אין להם מקור חיות כי אם מקור הקדושה. והיינו דכתיב (איוב יד,ד) ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״, ודרשו בבמדבר רבה פרשת חוקת (יט,א) ׳מי יתן אברהם מתרח וכו׳ לא יחידו של עולם׳. פירוש, מזה שנוצר אברהם מתרח וכדומה, יש להוכיח שהקב״ה יחידו של עולם, ולא כמו שסוברין דשני רשויות יש ח״ו, אלא רשות אחת היא, ורק השפעה על כל אומה הולכת ע״י אמצעי בפני עצמו. ומשום הכי עשה בלעם שבעה מזבחות, וכמסביר בשכלו שזה כבוד ה׳ שיתנהג העולם ע״י הרבה אמצעים, כדעת דור אנוש שהביא הרמב״ם ריש הלכות עבודה זרה, ואם יתרצה המקום יתברך לדעת בלעם, הלא בנקל יוכל לבא בקללה על ישראל, וממילא לא יוכלו להרע למואב. ועיין מה שכתבתי להלן פסוק כ״ט עוד בזה.