EN/HEע/E

יעקב מחלק את מחנהו

Sources

Bereshit 32:4-33בראשית ל״ב:ד׳-ל״ג

(4) And Jacob sent messengers before him to Esau his brother unto the land of Seir, the field of Edom. (5) And he commanded them, saying: 'Thus shall ye say unto my lord Esau: Thus saith thy servant Jacob: I have sojourned with Laban, and stayed until now. (6) And I have oxen, and asses and flocks, and men-servants and maidservants; and I have sent to tell my lord, that I may find favour in thy sight.' (7) And the messengersreturned to Jacob, saying: 'We came to thy brother Esau, and moreover he cometh to meet thee, and four hundred men with him.' (8) Then Jacob was greatly afraid and was distressed. And he divided the people that was with him, and the flocks, and the herds, and the camels, into two camps. (9) And he said: 'If Esau come to the one camp, and smite it, then the camp which is left shall escape.' (10) And Jacob said: 'O God of my father Abraham, and God of my father Isaac, O Lord, who saidst unto me: Return unto thy country, and to thy kindred, and I will do thee good; (11) I am not worthy of all the mercies, and of all the truth, which Thou hast shown unto Thy servant; for with my staff I passed over this Jordan; and now I am become two camps. (12) Deliver me, I pray Thee, from the hand of my brother, from the hand of Esau; for I fear him, lest he come and smite me, the mother with the children. (13) And Thou saidst: I will surely do thee good, and make thy seed as the sand of the sea, which cannot be numbered for multitude.' (14) And he lodged there that night; and took of that which he had with him a present for Esau his brother: (15) two hundred she-goats and twenty hegoats, two hundred ewes and twenty rams, (16) thirty milch camels and their colts, forty kine and ten bulls, twenty she-asses and ten foals. (17) And he delivered them into the hand of his servants, every drove by itself; and said unto his servants: 'Pass over before me, and put a space betwixt drove and drove.' (18) And he commanded the foremost, saying: 'When Esau my brother meeteth thee, and asketh thee, saying: Whose art thou? and whither goest thou? and whose are these before thee? (19) then thou shalt say: They are thy servant Jacob's; it is a present sent unto my lord, even unto Esau; and, behold, he also is behind us.' (20) And he commanded also the second, and the third, and all that followed the droves, saying: 'In this manner shall ye speak unto Esau, when ye find him; (21) and ye shall say: Moreover, behold, thy servant Jacob is behind us.' For he said: 'I will appease him with the present that goeth before me, and afterward I will see his face; peradventure he will accept me.' (22) So the present passed over before him; and he himself lodged that night in the camp. (23) And he rose up that night, and took his two wives, and his two handmaids, and his eleven children, and passed over the ford of the Jabbok. (24) And he took them, and sent them over the stream, and sent over that which he had. (25) And Jacob was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. (26) And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh; and the hollow of Jacob's thigh was strained, as he wrestled with him. (27) And he said: 'Let me go, for the day breaketh.' And he said: 'I will not let thee go, except thou bless me.' (28) And he said unto him: 'What is thy name?' And be said: 'Jacob.' (29) And he said: 'Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed.' (30) And Jacob asked him, and said: 'Tell me, I pray thee, thy name.' And he said: 'Wherefore is it that thou dost ask after my name?' And he blessed him there. (31) And Jacob called the name of the place Peniel: 'for I have seen God face to face, and my life is preserved.' (32) And thesun rose upon him as he passed over Peniel, and he limped upon his thigh. (33) Therefore the children of Israel eat not the sinew of the thigh-vein which is upon the hollow of the thigh, unto this day; because he touched the hollow of Jacob's thigh, even in the sinew of the thigh-vein.

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. (ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. (ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק י"י הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. (יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. (טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. (טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. (יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. (יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגׇשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. (כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כׇּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. (כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. (כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. (כג) וַיָּקׇם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. (כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. (כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

Bereshit 33:1-17בראשית ל״ג:א׳-י״ז

(1) And Jacob lifted up his eyes and looked, and, behold, Esau came, and with him four hundred men. And he divided the children unto Leah, and unto Rachel, and unto the two handmaids. (2) And he put the handmaids and their children foremost, and Leah and her children after, and Rachel and Joseph hindermost. (3) And he himself passed over before them, and bowed himself to the ground seven times, until he came near to his brother. (4) And Esau ran to meet him, and embraced him, and fell on his neck, and kissed him; and they wept. (5) And he lifted up his eyes, and saw the women and the children; and said: 'Who are these with thee?' And he said: 'The children whom God hath graciously given thy servant.' (6) Then the handmaids came near, they and their children, and they bowed down. (7) And Leah also and her children came near, and bowed down; and after came Joseph near and Rachel, and they bowed down. (8) And he said: 'What meanest thou by all this camp which I met?' And he said: 'To find favour in the sight of my lord.' (9) And Esau said: 'I have enough; my brother, let that which thou hast be thine.' (10) And Jacob said: 'Nay, I pray thee, if now I have found favour in thy sight, then receive my present at my hand; forasmuch as I have seen thy face, as one seeth the face of God, and thou wast pleased with me. (11) Take, I pray thee, my gift that is brought to thee; because God hath dealt graciously with me, and because I have enough.' And he urged him, and he took it. (12) And he said: 'Let us take our journey, and let us go, and I will go before thee.' (13) And he said unto him: 'My lord knoweth that the children are tender, and that the flocks and herds giving suck are a care to me; and if they overdrive them one day, all the flocks will die. (14) Let my lord, I pray thee, pass over before his servant; and I will journey on gently, according to the pace of the cattle that are before me and according to the pace of the children, until I come unto my lord unto Seir.' (15) And Esau said: 'Let me now leave with thee some of the folk that are with me.' And he said: 'What needeth it? let me find favour in the sight of my lord.' (16) So Esau returned that day on his way unto Seir. (17) And Jacob journeyed to Succoth, and built him a house, and made booths for his cattle. Therefore the name of the place is called Succoth.

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. (ד) וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵׄהׄוּׄ וַיִּבְכּוּ. (ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. (ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. (ז) וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כׇּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. (ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. (יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. (יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כׇּל הַצֹּאן. (יד) יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. (טז) וַיָּשׇׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. (יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

Shemuel II 10:9-12שמואל ב׳ י׳:ט׳-י״ב

(9) Now when Joab saw that the battle was set against him before and behind, he chose of all the choice men of Israel, and put them in array against the Arameans; (10) and the restof the people he committed into the hand of Abishai his brother, and he put them in array against the children of Ammon. (11) And he said: 'If the Arameans be too strong for me, then thou shalt help me, but if the children of Ammon be too strong for thee, then I will come and help thee. (12) Be of good courage, and let us prove strong for our people, and for the cities of our God; and the Lord do that which seemeth Him good.'

(ט) וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי [יִשְׂרָאֵל] (בישראל) וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם. (י) וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן. (יא) וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. (יב) חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַי"י יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.

Yirmeyahu 51:50ירמיהו נ״א:נ׳

Ye that have escaped the sword, Go ye, stand not still; Remember the Lord from afar, And let Jerusalem come into your mind.

פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת י"י וִירוּשָׁלַ‍ִם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם.

Bavli Bava Metzia 42aבבלי בבא מציעא מ״ב.

וא"ר יצחק לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.

Bereshit Rabbah 76:3בראשית רבה ע״ו:ג׳

וַיַּחַץ אֶת הָעָם (בראשית לב, ח), לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹא יְהֵא אָדָם נוֹתֵן כָּל מָמוֹנוֹ בְּזָוִית אֶחָד, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִיַּעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחַץ אֶת הָעָם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א יח, ד): וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה. (בראשית לב, ט): וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם. (בראשית לב, ט): וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵטָה, אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּגָּלוּת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִפְלֵטָה מִתְעַנִּים הָיוּ עָלֵינוּ בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.

Rashi Bereshit 32:2-9רש״י בראשית ל״ב:ב׳-ט׳

(2) ויפגעו בו מלאכי אלהים AND THE ANGELS OF GOD MET HIM – The angels who minister in the Land of Israel came to meet him in order to escort him into the Holy Land (Genesis Rabbah 74). (3) מחנים means two camps – the one consisting of the angels ministering outside the Holy Land who had come with him thus far, the other, of those ministering in the Land of Israel who had come to meet him (Tanchuma Vayishlach). (4) וישלח יעקב מלאכים AND JACOB SENT MESSENGERS (Heb. מלאכים angels) – actually angels (Genesis Rabbah 76). ארצה שעיר means TO THE LAND OF SEIR – A word that requires a ל as prefix has a י placed as a suffix. (5) גרתי I HAVE SOJOURNED – I have become neither a prince nor other person of importance but merely a sojourner. It is not worth your while to hate me on account of the blessing of your father who blessed me (27:29) "Be master over thy brethren", for it has not been fulfilled in me. Another explanation: the word גרתי has the numerical value of 613 - תרי"ג - it is as much as to say, "Though I have sojourned with Laban, the wicked, I have observed the תרי"ג מצות, the 613 Divine Commandments, and I have learned naught of his evil ways. (6) ויהי לי שור וחמור AND I HAVE OXEN AND ASSES – Our father promised me, (27:28) "[God will give thee] of the dew of heaven and of the fat places of the earth" — these are neither of the heaven nor of the earth שור וחמור (literally, an ox and an ass) – It is the customary thing to speak of many oxen as an ox (Genesis Rabbah 75) — a man says to his fellow, "During the night the cock crowed"; he does not say "the cocks crowed" ואשלחה להגיד לאדוני AND I HAVE SENT TO TELL MY LORD – to announce that I am coming to you. למצא חן בעיניך THAT I MAY FIND FAVOUR IN THY EYES, for I am at peace with you and seek your friendship. (7) באנו אל אחיך אל עשו WE CAME TO THY BROTHER, TO ESAU – to him of whom you said he is my brother, but he behaves towards you as Esau, the wicked — he is still harbouring hatred (Tanchuma). (8) ויירא...ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED – He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Tanchuma). (9) המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT – The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in (Psalms 27:3) "Though a camp should encamp (תחנה) against me" it is feminine; in (33:8) "this (הזה) camp" it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in (19:23) "The sun was risen (יצא) upon the earth" and in (Psalms 19:7) "His (the sun's) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven"; here it is masculine, but in (2 Kings 3:22) "and the sun shone (זרחה) upon the water" it is feminine. Similarly with רוח: in (Job 1:19) "and behold there came (באה) a great wind" it is feminine, and in the same verse "and smote (ויגע) the four corners of the house" it is masculine; in (1 Kings 19:11) "and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains" it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in (Numbers 16:35) "and fire came forth (יצאה) from the Lord" it is feminine, and in (Psalms 104:4) "The flaming (להט) fire" it is masculine. והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present — as it states (v. 22) "So, the present passed before him"; for prayer — as it states (v. 10), "And he said, ‘O God of my father Abraham"; for war — as it states in this verse, "then the remaining camp may escape", for I will fight against him (Tanchuma).

(ב) ויפגעו בו מלאכי – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ. (ג) מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו. חסלת ויצא (ד) וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש. ארצה שעיר – לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למד בתחילת' הטל לה ה'י בסופה. (ה) עם לבן גרתי – לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדיי לשנאותי על ברכות אביך שאמר לי הוה גביר לאחיך (בראשית כ"ז:כ"ט), לא נתקיימה בי. (ו) ויהי לי שור וחמור – אביך אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ (בראשית כ"ז:כ"ח), זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. שור וחמור – דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול, אינו אומר קראו התרנוגלין. ואשלחה להגיד לאדוני – להודיע שאני בא אליך. ולמצוא חן בעיניך – שאני שלום עמך ומבקש אהבתך. (ז) באנו אל אחיך – שהיתה אומר אחי, אבל הוא נוהג עמך כעשו – עודנו בשנאתו. (ח) ויירא, וייצר – וירא – שמא יהרג, וייצר לו – אם יהרוג את אחרים. (ט) המחנה האחת והכהו – מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה: כי תחנה עלי מחנה (תהלים כ"ז:ג') – הרי נקבה, המחנה הזה – (בראשית ל"ג:ח') הרי זכר. וכן יש שאר דברים משמשים זכר ונקיבה: השמש יצא על הארץ (בראשית י"ט:כ"ג), מקצה השמים מוצאו (תהלים י"ט:ז') הרי זכר, השמש זרחה על המים (מלכים ב' ג':כ"ב) הרי נקבה; רוח גדולה באה (איוב א':י"ט) נקבה, ויגע בארבע פנות הרי זכר, ורוח גדולה חזק מפרק הרים (מלכים א' י"ט:י"א) הרי זכר ונקבה. לפליטה – על כרחו, כי אלחם עמו, התקין עצמו לג' דברים, לדורון למלחמה, לתפילה, לדורון ותעבור המנחה (בראשית ל"ב:כ"א), לתפילה אלהי אבי אברהם (בראשית ל"ב:ט'), למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפלטה.

Rashi Bereshit 33:2-4,9-10,14רש״י בראשית ל״ג:ב׳-ד׳, ט׳-י׳, י״ד

(2) ואת לאה וילדיה אחרנים AND LEAH AND HER CHILDREN AFTER – The more behind — the more beloved (Genesis Rabbah 78). (3) עבר לפניהם [AND HE HIMSELF] PASSED BEFORE THEM – He thought: if that wicked man comes to fight let him fight me first (ib.). (4) ויחבקהו AND EMBRACED HIM – His pity was aroused when he saw him prostrating himself so many times (ib.). וישקהו AND HE KISSED HIM – Dots are placed above the letters of this word, and a difference of opinion is expressed in the Baraitha of Sifré (בהעלותך) as to what these dots are intended to suggest: some explain the dotting as meaning that he did not kiss him with his whole heart, whereas R Simeon the son of Johai said: Is it not well-known that Esau hated Jacob? But at that moment his pity was really aroused and he kissed him with his whole heart. (9) יהי לך אשר לך BE THINE THAT WHICH IS THINE – In these words he admitted his right to the blessings (ib.). (10) אל נא NAY, I PRAY THEE – Do not, I pray thee, speak to me thus. אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו' IF NOW I HAVE FOUND FAVOUR IN THY EYES THEN TAKE MY PRESENT AT MY HAND: FOR THEREFORE I HAVE SEEN THY FACE etc. — Accept my present because (כי) it is fitting and proper for you to accept my present, for that (על כן) I have seen your face which is as dear to me as the sight of the angel — for I have seen your guardian angel. And a further reason why you should accept my present is ותרצני — because you have agreed to pardon my offence. Why, however, did he mention to him that he had seen the angel? In order that he (Esau) should be afraid of him saying, "He has seen angels and nevertheless escaped safely! Now, certainly, I shall be unable to overcome him" ותרצני AND THOU WAST PLEASED WITH ME – You are reconciled with me. Wherever the term רצה (the verb, or the noun רצון) occurs in Scripture it means "propitiating"; old French appaisement; English appeasing. An example is, (Leviticus 22:20) "It shall not be (לרצון) acceptable as a propitiatory sacrifice to you", for the purpose of the sacrifices is to conciliate and to propitiate. Similarly (Proverbs 10:31) "The lips of the righteous know רצון — they understand to conciliate and propitiate. (14) יעבר נא אדני LET MY LORD, I PRAY THEE, PASS – do not prolong the time of your journey: pass on at your usual speed even though you thereby get far away from me. אתנהלה is the same as אתנהל I WILL LEAD ON. The ה at the end of the word is redundant as in (8:21) ארדה "I will go down", and in (Psalms 85:9) אשמעה "I will hear". לאטי SLOWLY – the word means "my slowness", לאט having the meaning of ease, gentleness. Examples are: (Isaiah 8:6) "that go (לאט) softly"; (2 Samuel 18:6) "Deal (לאט) gently for my sake with the young man." In לאטי the ל is a root-letter and not a prefix, so that the meaning is, "I will lead on at my slow rate". לרגל המלאכה ACCORDING TO THE PACE OF THE DROVE – according to the requirements made by the pace of the feet of the cattle which is incumbent on me to drive. ולרגל הילדים AND ACCORDING TO THE PACE OF THE CHILDREN – according to the speed (רגל) which they are able to keep up. עד אשר אבא אל אדני שעירה UNTIL I COME UNTO MY LORD UNTO SEIR – He mentioned a much longer journey, for he really intended to go only as far as Succoth (Avodah Zarah 25b). He said, "If he means to do me harm let him wait to do so until I reach his abode at Seir." Therefore he did not go to Seir. But when will he go? In the days of the Messiah, as it is said (Obadiah 1:21) "And saviours shall go up on Mount Zion to judge the mount of Esau". There are many Midrashic explanations of this section.

(ב) אחרונים – אחרון אחרון חביב. (ג) עבר לפניהם – אם יבא אותו רשע להלחם ילחם בי תחלה. (ד) ויחבקהו – נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחואות הללו. וישקהו – נקוד עליו. ויש חלוקין בדבר בברייתא דספרי (ספרי במדבר ט':י'): יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחי: והלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. (ט) יהי לך אשר לך – כאן הודה לו על הברכות. (י) אל נא – תאמר לי כן. אם נא מצאתי חן, ולקחת מנחתי, כי על כן ראיתי פניך – כי כדאי והוגן לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך והן חשובין עלי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך, ועוד על אשר נתרציתה לי למחול על סורחני. ולכך הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא הימנו, ויאמר ראה מלאכי' וניצל איני יכול לו מעתה. ותרצני – נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא, לשון פיוס, אפיימנט בלעז, כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כ"ב:כ'), הקרבנות באים לפייס לרצות, שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י':ל"ב), יודעים לפייס ולרצות. (יד) יעבר נא אדני – אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק. אתנהלה – אתנהל ,הי יתירה, כמו ארדה (בראשית י"ח:כ"א), אשמעה (במדבר ט':ח'). לאטי – לאט שלי לשון נחת, ההולכים לאט (ישעיהו ח':ו'), לאט לי לנער לאבשלום (שמואל ב' י"ח:ה'), לאטי הלמד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי. לרגל המלאכה – לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת לפני להוליך. ולרגל הילדים – לפי רגליהם שהן יכולין לילך. עד אשר אבא אל אדני שעירה – הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד באי אצלו, ואימתי ילך בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפו' א' הר עשו (עובדיה א':כ"א), ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים.

Rashbam Bereshit 32: 5, 7-9, 21, 23, 25-29רשב״ם בראשית ל״ב:ה׳, ז-ט׳,כ״א, כ״ג, כ״ה-כ״ט

(5) Vaysav 'otam le'mor: He commanded them and said to them, "THUS SHALL YOU SAY . . The messengers were not aware of Jacob's worries. 'Im "I STAYED WITH LABAN: as you know, because of my parents' directive." [He said this] so that Esau would not think, "He ran away from me." (7) Ba'nu "WE CAME TO YOUR BROTHER ESAU: and you have gained his favor, as you said (vs. 6), AND HE HIMSELF, due to his happiness at your coming and due to his love for you, IS COMING TO GREET YOU (holekh liqra'tekha) AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM to honor you." This is the true meaning according to the plain sense of Scripture. [The phrase holekh liqra'tekha means "coming towards you with good intentions,"] just like, "He is setting out to meet you (yose' liqra'tekha) and he will be happy to see you" (Ex. 4.14). (8) Vayyira' JACOB WAS inwardly AFRAID: Even though Esau had demonstrated to the messengers that he had honorable intentions towards Jacob, Jacob did not believe that Esau's thoughts were good, but rather evil. (9) Lifeletah THE OTHER CAMP MAY YET ESCAPE: Since the camps were far apart, the one that saw the other being attacked would be able to escape. (21) Ki FOR HE REASONED, "I SHALL PROPITIATE HIM": These words represent Jacob's thoughts; they are not part of the speech of the messengers. Vegam HE HIMSELF IS RIGHT BEHIND US: Jacob planned to flee in a different direction that night and would have done so had the angel not delayed him. Accordingly, [one should understand the words, "He himself is right behind us," as showing that] Jacob was trying to fool Esau [into thinking that Jacob was right behind the stream of presents] so that they would not meet. (23) Vayyaqom THAT NIGHT HE AROSE: intending to flee in another direction. That is why he crossed the stream at night. Similarly one finds that David fled from Absalom through the same area of the Jordan and Machanaim that Jacob passed through, and also at night, as it is written, ''They said to David, 'Go and cross the water quickly' ... and David and all the troops with him promptly crossed the Jordan and by daybreak not one was left who had not crossed the Jordan ... David had reached Machanaim when Absalom crossed the Jordan" (II Sam. 17.21-24). Ma'avar yabboq THE FORD OF THE JABBOK: The fords over the water, [which he crossed] in order to flee. (25) Vayyivvater JACOB WAS LEFT ALONE: In other words, he got them all across and there was no one who still had to cross over except him. He wanted to cross over after them intending to flee in another direction so as not to meet up with Esau. Vayye'aveq BUT an angel WRESTLED WITH HIM: So as not to allow him to flee. [The reason that the angel wanted him to encounter Esau was] in order that he might see the fulfillment of God's promise in that Esau would not harm him. (26) Vayyar WHEN HE [the angel] SAW THAT HE, the angel, HAD NOT PREVAILED: and that he [i.e. Jacob] was trying to proceed and flee against the angel’s will. Vatteqa': It became dislocated from the hip. Similarly, "Lest I separate myself (teqa' nafshi) from you" (Jer. 6.8). (27) Ki 'im UNLESS YOU BLESS ME: by letting me go off in peace unharmed by my wrestling with you. Since the dawn had risen [and Jacob now had no time to escape] Jacob now understood that the man was an angel. (29) Ki sarita: Sarita is from [the root s-r-h,] the same root as in the phrase, "Grown to manhood, he strove (sarah) with a divine being," (Hos. 12.4), just as [in the second person singular masculine perfect qal form the root] q-n-h becomes qanita and '-s-h becomes 'asita. However, vayyasar in the phrase, "He strove (vayyasar) with an angel and prevailed," is [from the root s-v-r, ] just like shav, qam and ras that have [third person masculine singular imperfect vav-consecutive qal] forms vayyaqom, vayyashov and vayyaros, The reason that Jacob was punished and lamed was that, despite God's promise, he attempted to flee. Similarly one finds that whenever someone attempts a journey or refuses a journey against God's will, he is punished. Moses said. "Make someone else your agent," (Ex. 4.13) and then, "The LORD became angry" (Ex. 4. 14). So according to the plain meaning of Scripture [in that verse also one finds God's wrath resulting from a mission being refused]. Albeit, the Sages said (Zevahim 102a): Whenever the text says that God became angry, a perceivable effect ensues. Here [i.e. God's anger in Ex. 4.14], what perceivable effect ensues? [God said,] "Your brother, Aaron, the Levite" (ibid.). In other words, [God said,] "Aaron had been destined to be a Levite, while you, Moses, would have been a priest; now he will be a priest, and you a Levite." However, following the plain meaning of Scripture, [a more explicit perceivable effect ensued, as follows:] since Moses was reluctant to go, the result was that "God encountered him and sought to kill him" (Ex. 4.24). Similarly, Jonah [who refused God’s mission] was swallowed up into the belly of the fish (Jonah 2.1). Similarly, concerning Balaam (Num. 22.22), "God became angry that he was going," and as a result he became lame, as it is written (Num. 22.25), "She squeezed Balaam's foot against the wall," and (Num 23.3), "He went about shefi," which means lame, as in the phrase (Job 33.21), "My bones were dislocated (shuppu)."

(ה) ויצו אותם לאמר – צוה אותם ואמר להם כה תאמרון, והשלוחים לא {היו} יודעין דאגתו של יעקב. עם לבן גרתי – כאשר ידעת במצות אבי ואמי, שלא יחשוב בשבילי ברח. (ז) באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד':י"ד). (ח) ויירא יעקב – בלבו, שאעפ"י שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה. ויחץ – מן אשר חצה משה (במדבר ל"א:מ"ב). (ט) לפלטה – שהיו רחוקים המחנות זה מזה, ואם יראו פורענות יברחו. (כא) כי אמר אכפרה פניו – כן חשב יעקב בלבו, ואין זה מדברי השלוחים. (יט) והנה גם הוא אחרינו – לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוין להטעותו לעשו שלא יפגשהו. (כג) ויקם בלילה הוא – נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן ויאמרו אל דוד קומו עברו {מהרה} את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנימה ואבשלום עבר את הירדן וגו' (שמואל ב י"ז:כ"א-כ"ד). מעבר יבק – מעברות המים, כדי לברוח. (כה) ויותר יעקב לבדו – כלומר שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון. ויאבק – מלאך עמו, שלא יוכל לברוח ויראה קיום {אבטחתו} של הק' שלא יזיקהו עשו. (כו) {וירא} כי לא יכל לו – המלאך. ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו. {ותקע כף ירך יעקב – כדי שלא יוכל לברוח. וזהו עקר פשוטו.} ותקע – נבדלה מן הירך, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו':ח'). (כז) כי אם ברכתני – שתשלחני מאתך בשלום, שלא אהיה נזוק במה שנתאבקתי עמך. כי עתה עלה השחר – אז ידע יעקב שהוא מלאך. (כט) כי שרית – מגזרת באונו שרה את אלהים (הושע י"ב:ד'), כמו קנה קנית, עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל (הושע י"ב:ה'), מגזרת שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ. ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הק' או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כת' שלח נא ביד תשלח (שמות ד':י"ג), ויחר אף י"י במשה (שמות ד':י"ד). ולפי הפשט אעפ"י שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש, הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד':י"ד) עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי (השווה בבלי זבחים ק"ב:א'), אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כת' ויהי בדרך במלון ויפגשהו {י"י} ויבקש המיתו (שמות ד':כ"ד). וכן ביונה שנבלע במעי הדגה, וכן בבלעם ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ"ב:כ"ב) ונעשה חיגר, כדכת' ותלחץ {את} רגל בלעם (במדבר כ"ב:כ"ה), וילך שפי (במדבר כ"ג:ג') – חיגר כמו ושופו עצמותיו (איוב ל"ג:כ"א).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 36:1ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ו:א׳

ואלה תולדות עשו – שני פעמים הוא אומר: {ו}אלה תולדות עשו (בראשית ל"ו:ט'), לפי שהיו לו תולדות משני מקומות:בני עדה בת אלון ובני בשמת בת ישמעאל היו עיקרים בארץ כנען, ובני אהליבמה היו עיקר דירתם בארץ שעיר. ועל ידי אהליבמה ירש עשו את הר שעיר, כמו שאומר: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר (דברים ב':ה'), שעל ידי ירושה בא לו הר שעיר, וכן הוא אומר: ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וגו' (דברים ב':י"ב). ואגב בני עדה ובשמת מנה בזאת הפרשה בני אהליבמה. ולכך שעיקר המניין של פרשה זו היו בני עדה ובשמת, אמר בסוף פרשה: אלה בני עשו אשר יולדו לו בארץ כנען (בראשית ל"ו:ה'). ובפרשה אחרת (בראשית ל"ו:ט'-י"ד), לפי שהיה רוצה למנות בני אהליבמה שהם מהר שעיר, מנה אף בני עדה ובשמת. ואף בני עדה ובשמת יולדו להם בנים בהר שעיר לאחר שנסתלק עשו לגמרי לשם, ולכך אמר בתחילת הפרשה: {ו}אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר (בראשית ל"ו:ט'). ועשו היתה דירתו, פעמים אצל אהליבמה בהר שעיר ואצל ירושתו הבאה לו ממנה, ופעמים אצל אביו ואצל עדה ובשמת בארץ כנען. עדה ובשמת היו להן שתי שמות: עדה שמה בשמת (בראשית כ"ו:ל"ד), ובשמת {שמה} מחלת (בראשית כ"ח:ט') באלה תולדות, ויהודית לא ילדה. וכשבא יעקב מפדן ארם, שמע וידע כי אז היה עשו אצל אהליבמה בהר שעיר, ושלח אליו מלאכים אל הר שעיר. ומשם בא לקראתו בארבע מאות מקרובי אשתו, ושם חזר, כדכתיב: וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (בראשית ל"ג:ט"ז), אבל עדיין היתה מקצת דירתו בארץ כנען אצל אביו ואצל עדה ובשמת.

Radak Bereshit 32:4-8, 14, 22-31רד״ק בראשית ל״ב: ד׳-ח׳, י״ד, כ״ב-ל״א

(1) וישכם, the word has been explained elsewhere. (2) ויעקב...מלאכי אלוקים. God sent His angels to him to keep him safe while he was journeying. (3) ויאמר...כאשר ראם, Yaakov’s reaction to these angels (inhuman garb) was similar to that of Avraham, his grandfather, in Genesis 18,20, when the latter is described as running to welcome them as soon as he saw them. מחנים, two camps. One camp consisted of angels, the other of Yaakov and his entourage. This is why he named this location מחנים. The name stuck, as we find it mentioned at that location in Samuel II 2,8. We also find again in Joshua 13,30. The local people agreed to the name change by Yaakov. The same applies to all locations of which the Torah tells us that one of the patriarchs had name, as we pointed out in or commentary at the beginning of this portion. (28,18) (4) וישלח יעקב מלאכים, even though God had assured him of His support twice, he was still afraid of his brother. The reason was that at the time Yaakov had left home Esau had been very angry at him. He was now afraid that due to some sin he might have committed and that he had remained unaware of, he might forfeit God’s support. We elaborated on this concept already. In order to find out how Esau felt about him now, he sent some of his mean as emissaries. They were supposed to soften him up if that was necessary. ארצה שעיר, he had heard that Esau was there at the time although he had not settled there with his family. At this time he still lived in the land of Canaan. We know from 36,6-9 that Esau migrated to the land of Seir only at that time, after the meeting with Yaakov. שדה אדום, a synonym for “the land of Edom.” We have the same synonym also being used for the land of Moav in Ruth 1,1 when Elimelech left the land of Israel to settle in שדה מואב, meaning in ארץ מואב. (5) ויצו אותם לאמור. He commanded them to use precisely the words Yaakov instructed them to use in the following verse, i.e. כה תאמרו “you shall say precisely these words!” This is clear from the fact that Yaakov charged his messengers to say to Esau: “thus say to my lord Esau. He should have said only: “thus say to Esau when you meet him, etc.” (6) ויהי לי שור וחמור. All the types of possessions Yaakov mentioned are not to be understood as single items but as categories of possessions. We find similar constructions in Kings II 7,10 כי אם הסוס אסור, which does not mean that a single horse had been tethered, but that the horses belonging to the army of the Aramites were tethered, the soldiers having fled. Similarly, Samuel I 14,24 where the words ואיש ישראל נגש do not mean that a single Israelite was distressed, but that a contingent of Israelites was in a depressed state of mind. (7) וישובו...אל אחיך אל עשו, they mentioned the name Esau after having referred to him as אחיך, “your brother.” They meant that “Esau still holds the old grudge against you.” וגם הולך לקראתך, he also reveals his hatred of you by marching with 400 men against you now that he knows you are in the vicinity. וארבע מאות איש עמו, he does not walk toward you with peaceful intentions but he is on his way in order to fight you. (8) ויירא ויצר, the reason why the Torah repeated the emotions Yaakov experienced twice but in different words was to underline how strongly he felt this fear. In Bereshit Rabbah 76,2 these two expressions are described as basically meaning the same thing, the only difference being that the former is intransitive, Yaakov being afraid of being killed, whereas the latter describes a similar fear, but that of having to kill one’s adversary. ויחץ, Rabbah Chiyah said that in this part of the verse the Torah teaches us prudence. A man must not place all his eggs in one basket. (14) וילן, he remained standing all night waiting for a response to his prayer. While waiting he prepared the gift he was going to send to Esau in the morning. The Torah describes this gift in detail a little later on in its narrative, commencing with the words עזים מאתים. בידו, which were his. The word occurs in this sense also in 39,4 where Potiphar transfers all his belongings to the care of Joseph. The angel with whom Yaakov wrestled, and who represented the answer to his prayer, did not arrive until after Yaakov had completed preparing his gift for Esau. The reason for this delay was in order to teach us that we must not entrust our affairs to the intervention of God on our behalf until after we have exhausted natural means of achieving our purpose (legally, of course). Even the greatest tzaddik must not entrust his needs to God while attending to matters such as Torah study, for instance, instead of his duties to insure his own and his family’s needs. These include prayer, appeasement of adversaries by gifts or lip-service, and in the final analysis physical resistance, war. In all one’s endeavours one must, of course, put one’s trust in God, hoping that He will approve of one’s efforts and grant one success. (15) עזים מאתים, Yaakov the shepherd knew precisely how many male animals were required to service a flock of female animals to achieve the best results. Sheep and goats have similar requirements in this respect. (22) והוא לן בלילה ההוא במחנה. He spent the night with the people of his encampment as he was not walking behind the herds he had sent ahead. (23) ויקם בלילה הוא, the letter ה before the word הוא, indicating which night the verse speaks about, is missing here. The reason is that it was not a different night, but that Yaakov got up during the night already mentioned after having slept only briefly. ויקח, he made them ready at the banks of the river to cross, while he himself crossed to test the depth of the water. This is the meaning of the words: ויעבר את מעבר יבוק, he brought them across the fording in the river Yabbok. Most rivers have points at which they are shallow, allowing people and animals to cross on foot. These locations are generally well known. ואת אחד עשר ילדיו, Dinah was included in the words “and his two wives,” as she was always close to Leah, her mother. Bereshit Rabbah 76,9 raises the question of where Dinah was in all this, and answers that Yaakov had put her into a box that he had locked. His concern had been that if Esau would see her he would take her by force. Rabbi Hunna, quoting Rabbi Abba Cohen son of Bar Delah, said that God reacted to this by quoting Job 6,14 למס מרעהו חסר, that he had thereby withheld an opportunity from Esau to become a penitent sinner. Moreover, if Esau had indeed married Dinah she would not have been raped by Shechem. Because Yaakov did not want her to become married to a circumcised person she wound up sleeping with an uncircumcised one. (compare 34,1) (24) ויקחם ויעברם, after he had first crossed by himself to test the depth of the water he returned to the original bank and led his people and flocks across. Those who needed to be carried on his shoulders he carried, the ones old enough to cross by themselves he took by the hand and led them across. According to Bereshit Rabbah 76,9 quoting Rav Hunna, Yaakov made himself into a bridge taking hold of the children on one side and depositing them on the other side of the river. ויעבר את אשר לו, after having transferred the children, wives, etc, he transferred his property, inert objects, the animals having swum across. After he had safely seen to it that everything had crossed he remained solitary on the far bank to check if anything had been left behind inadvertently. Our sages in Chulin 91 explain that the righteous who are so concerned with not laying claim to anything which is not absolutely theirs, are also careful not to waste any hard earned acquisitions, even if small. This is not a sign of being miserly. (25) ויאבק איש עמו, he wrestled with him so intensely that a cloud of dust enveloped them while they were struggling. איש, the same type of איש as in Joshua 5,13, i.e. an angel. This was the angel Gavriel, described as איש par excellence in Daniel 9,21. The reason why these angels are called איש is because they appear to the people with whom they converse in human guise. The types of angels who speak with man are referred to as איש, as they appear either in a vision or while the person to whom they appear is fully awake. God had sent this angel to Yaakov to strengthen his courage, not to fear Esau. If Yaakov could prevail over an angel, surely he had no reason to be afraid of an encounter with someone like Esau! The fact that the struggle lasted until daybreak was an allusion to Yaakov that after a period of night, i.e. problems, adversity, there would come a period of light, peace and prosperity coupled with security.. (26) וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground. ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter. ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.” (27) ויאמר שלחני, he meant that he had been sent by God to Yaakov to demonstrate to him by a factual illustration that he would not overcome him, and that a mere human being such as Esau would certainly not be able to harm him. Now that I have accomplished my mission, please let me go. In other words, “unless you have any other request from me, I am leaving.” Yaakov said that indeed he did want something else of him, and until that was granted he would not let him depart. He wanted to receive the angel’s blessing. The reason that the angel added the words כי עלה השחר, that it is already becoming morning, was that Yaakov had no reason to be afraid, as the night, the time for fear, had already passed. Being alone, without escort during daylight is no reason for concern. (28) ?ויאמר ..מה שמך?, this question is only an opener for the dialogue that follows. We have several such examples, as in Genesis 3,9 where God asks Adam איכה?, “where are you?,” though He was perfectly aware of Adam’s whereabouts. Similarly, in Exodus 4,2 God asks Moses “what is this in your hand?,” knowing full well that Moses was holding a staff in his hand. Here too, Yaakov was well aware who the angel was seeing he had been sent to him specifically. (29) ויאמר, an angel is allowed to expand the parameters of his mission, as we know already from when Lot asked the angel to allow him not to climb the mountain but to spend the night in Tzoar (Genesis 19,21). The angel there describes himself as granting permission, although it is possible that he checked with God first and the Torah did not bother to mention this. לא יעקב יאמר, the meaning is “not only Yaakov will your name be in future.” We have examples of parallel meanings in Joshua 22,20 לא גוע בעונו, “he did not die due to his sin,” where the meaning is that “not only Achan died for his sin, but due to his sin many others died.“ Also in Kings II 6,10, the words לא אחת ולא שתים, “not one and not two,” is such a construction. The expression means: “not once but many times.” Knowing that the meaning of our verse is that Yaakov will henceforth not only be known as Yaakov, helps explain the many occasions later when this original name is applied to him, as distinct from the name change of Avram to Avraham. כי אם ישראל, the name Yisrael denotes the nation founded by “Yaakov.” Our sages are of two minds if the former name of the additional name is the principal name. Rabbi Zecharyah is of the opinion that the name Yaakov remained the principal name, whereas the majority opinion is that from this point on the name Yisrael became the principal name of Yaakov. (Bereshit Rabbah 78,3) The point of the angel telling him that he would henceforth not be called Yaakov but Yisrael was to tell him that God would change his name. This occurred when Yaakov came to Bet El. This is why we read in 35,10 ויקרא את שמו ישראל. The reason for the name change was revealed to Yaakov by the angel. כי שרית עם אלוקים, with the angel. He wrestled with you and could not overpower you to the extent of felling you. ועם אנשים. With Lavan and Esau who intended to harm you and were unable to do so. He meant that exactly what had happened to Yaakov in his encounter with Lavan who had pursued him with hostile intent, would happen in his forthcoming encounter with Esau and his soldiers. (30) וישאל...הגידה נא שמך, for each angel has a name appropriate to his mission. This is what Isaiah meant when he said (Isaiah 40,26) לכולם בשם יקרא, “Who calls them each by name. ”We find names of angels spelled out in Daniel 9,21 והאיש גבריאל, as well as chapter 10,12 in Daniel כי אם מיכאל שרכם. Seeing that the angel had changed his name, Yaakov wanted to know the angel’s name in order to find out what this angel’s primary task was. ?למה זה תשאל לשמי; a polite way of saying: “you do not need to know my name.” The same happened to Manoach in Judges 13,18 when he wanted to know the name of the angel who had announced that his wife would give birth to Shimshon. However, the difference there was that at the time Manoach asked he was still unaware that he was addressing an angel, thinking that he was dealing with a prophet, a human being. We do not really know why the angels keep their names secret. According to Bereshit Rabbah 78,4 the angel’s question meant that seeing each angel has a name assigned to him for each specific assignment he carries out on earth, there was no point in knowing his name as it would change before he would be given a new assignment. Rabbi Ami, quoting Abba Yossi, draws attention to two verses, one in Psalms 147,4 saying לכולם שמות יקרא, “He will call all of them by names,” and Isaiah 2,26 לכולם בשם קרא, “He calls all of them by name.” This appears to state that whereas the stars do not undergo name changes, angels names do. He uses the angel’s question to Manoach as proof that this is so. The angel answered Manoach that he did not know what his name would be on his next mission. ויברך אותו שם, apart from the fact that he had told him about his impending name change to Yisrael, explaining the reason for this, he gave him an additional blessing. The reason the verse ends with the word שם is that it is a reference to Bet El where God would confirm the name change. (31) ויקרא יעקב....פניאל...פנים אל פנים. According to one of the commentaries which we quoted (verse 26) that the angel had assumed human form, this experience was something new for Yaakov. For the first time he had seen a divine being face to face while being awake. Adding to this the fact that this angel had twisted his hip joint out of shape and he had survived this he was amazed that he had survived such an encounter. This is why he used the expression פנים אל פנים. He added the words ותנצל נפשי, this is a statement Yaakov never made on other occasions when he had other visions. Seeing that we explained that the entire episode with the angel was a prophetic vision, the reason why he used the expression “face to face,” must be that the vision was so real to him that in his vision he reacted physically to the angel that appeared to him. If you were to consider this interpretation as unlikely, consider that we have been told that Moses spoke to God “face to face.” (Exodus 33,11 and again in Deuteronomy 5,4) the description “face to face” merely tells us about the realism involved in such prophetic encounters Moses experienced, as well as what the entire people experienced at the revelation at Mount Sinai when the mountain quaked, there was lightning and thunder, etc. Having experienced such an intense vision Yaakov understandably marvels at having survived such an experience, one in which he was totally involved, body and soul. The recollection of such intense experiences though having occurred in the form of visions, was strong enough to carry over into the affected people’s waking hours. שם המקום פניאל, this name was retained for future generations. There is no difference between פניאל and פנואל. They are variations in the name of the same location. The letters י and ו are well known as interchangeable letters. (32) ויזרח לו השמש, an expression similar in principle to Samuel II 2,39 ויאור להם בחברון, “it became light for them in Chevron,” when Yaakov passed Penuel the sun had just risen. An aggadic explanation (Bereshit Rabbah 78,8) of the wording, based on the word לו, “for him,” is that the sun had a therapeutic effect on Yaakov’s limp. Rabbi Berechyah explains the wording to mean that whereas everyone in Yaakov’s retinue appreciated the sun for its light, Yaakov appreciated it for its therapeutic effect on his injury. Rabbi Hunna says whereas the heat of the sun’s rays had a therapeutic effect on Yaakov, it had a debilitating effect on Esau and his hordes. He quotes Maleachi 3 10-20 “For lo! The day is at hand, burning like an oven. The arrogant and all the doers of evil shall be straw, and the day that is coming-said the Lord of Hosts- shall burn them to ashes and leave of them neither stock nor boughs. But for you who revere My name a sun of victory shall rise, a healing” You shall go forth and stamp like stall-fed calves and you shall trample the wicked to a pulp for they shall be dust beneath your feet on the day I am preparing, said the Lord of Hosts. והוא צולע על ירכו. When he passed Peniel he felt the injury as more painful and found himself forced to limp. (33) על כן לא יאכלו בני ישראל, the children of Yaakov adopted this prohibition for themselves in commemoration of their father whose thigh muscle had been injured. They in turn commanded their children to abstain from eating this part of any animal. This continued until the Torah was given and it became law. It reminds us of the descendants of Yonadav ben Rechev who faithfully adhered to the clan’s founding father’s injunction not to drink wine (Jeremiah 35,6) in honour of the oath they swore to their forefather. They are described as loyalists par excellence in the Book of Chronicles. Moses recorded the custom of the Israelites not to eat this organ as one of the 613 commandments. Although the Torah does not generally consider it necessary to justify God’s legislation with a reason, in this case, since this law had been observed as a Jewish tribal custom for so many hundreds of years prior to the giving of the Torah, we are told how the custom which became enshrined in Torah law originated. את גיד הנשה, our sages in Chulin 91 explain the name of this muscle or ligament (sciatic nerve) as due to the fact that it is apt to move from its original location, from the spoon shaped joint to which it is attached. אשר על כף הירך, the only part of the sinew prohibited by Biblical injunction is the part directly attached to the hip joint.. What is above and below is forbidden by Rabbinic decree. Similarly, the exterior sinew is also only forbidden by Rabbinic decree (Chulin 91) The prohibition applies equally to domesticated beasts, free roaming beasts, as well as to the שליל, the as yet unborn embryo. The prohibition applies to both the right and the left hind leg of the animal, even though the sages are agreed that only one of Yaakov’s sciatic nerves was injured as seems clear from the words (singular) “he dislocated the sinew of the thigh-vein.” The halachic ruling follows the view of Rabbi Yossi that although only one sinew was injured they are both forbidden to be eaten. The fatty tissue on top of these sinews is also forbidden as a Rabbinic injunction.

(ד) וישלח יעקב מלאכים – אע"פ שהבטיחו האל כמה פעמים היה מפחד מאחיו, כי בכעס היה עמו כשנפרד ממנו והיה מפחד ממנו שמא יגרום החטא כמו שכתבנו בראש פ' ויצא, ושלח לו מלאכים מאנשיו לפניו שיבוא הוא למצוא חן בעיניו. ארצה שעיר – ששמע ששם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו'. שדה אדום – ארץ אדום, וכן לגור בשדה מואב (רות א'). (ה) ויצו לאמר – צוה אותם לאמר זה שאמר להם. כה תאמרו – בזה הלשון יספרו שיאמרו כן צונו יעקב שנאמר לך. כה תאמרון לאדני לעשו – לפיכך אמר לאדני לעשו. (ו) ויהי לי שור וחמור – כלם לשון כלל, וכן את הסוס אסור (מלכים ב':ז') ואיש ישראל נגש (שמואל י"ד) ורבים כמוהם, ידבר על רבים דרך כלל בלשון יחיד. למצא חן בעיניך – כדי שאמצא חן בעינך כשאודיעך טובתי כי ידעתי כי ייטב בעיניך. (ז) אל אחיך אל עשו – אמרו עשו אחר שאמרו אחיך, כלומר עדיין הוא עשו כמו שהיה בשנאתו. וגם הולך לקראתך – ששמע שאתה בא, ואינו הולך לקראתך לשלום אלא למלחמה, כי הוא בא בארבע מאות איש, נראה כי להלחם עמך בא. (ח) ויירא וייצר – כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו. ובב"ר (ע"ה) זו היא יראה זו היא צרה אלא וירא שלא יהרג, ויצר שלא יהרוג. ויחץ – אמר ר' חייא למדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם מניח ממונו בבית אחד. וילן שם – עומד ומצפה תשובת האל על תפילתו, ובין כך הכין מנחה מן הבא בידו, ואחר כן מפרש מה לקח. מן הבא בידו – ברשותו, וכן כל אשר יש לו נתן בידי (ל"ט) ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפלתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם שהוא בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יכול ויכין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, לתת ממון ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לאל ויבטח בו והוא יעשה. (כב) והוא לן בלילה ההוא במחנה – לן שם עם מחנהו, כי לא הלך אחרי מנהגי העדרים. (כג) ויקם בלילה הוא – בחסרון ה"א הידיעה, אמר כי קם יעקב בעוד לילה אחר שישן מעט להעביר מחנהו בלילה. ויקח – הזמינם על שפת נחל לעבור, ועבר הוא לנסות אם המים עמוקים, זהו שאמר ויעבר את מעבר יבק. מעבר – מקום שעוברים או שאין כל כך המים עמוקים שם כמו במקומות אחרים, כי כל הנהרות והנחלים יש להם מעבר ידוע. ואת אחד עשר ילדיו – ודינה בכלל נשיו, כי עם לאה היתה, כי הבת לא תפרד מן האם. ובב"ר (ע"ו) ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה? בתיבה היתה נתונה ונעל בפניה, אמר, הרשע הזה עינו רמה אם יראה אותה יקח אותה ממני, ר' הונא בשם ר' אבא כהן, עד דלא א"ל הקב"ה, למס מרעהו חסד (איוב ו'), מנעת חסד מן אחיך אי נסבת לא גרת, ופירש אי נשאה לא זנתה, לא בקשת שתנשא למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשת שתנשאה בהתר, הרי היא נשאת באיסור, הדא היא, ותצא דינה וגו'. (כד) ויקחם ויעברם – אחר שעבר הוא ונסה המים, שב על שפת הנחל ולקחם והעבירם, מי שראוי שישאם על כתיפו היה נושא ומי שהיו ראוים שיוליכם בידו היה מוליך ומעביר זה אחר זה עד שעברו כולם. בב"ר (שם) רב הונא בשם רב אידי עשה עצמו כמין גשר נסיב מהכא ויהיב הכא. ויעבר את אשר לו – ואחר שהעביר האנשים והנשים העביר את אשר לו והוא המטלטלין, ועברו הבהמות והעבדים ואחר שהעביר הכל נשאר הוא עדיין לפקוד ולחפש אם נשאר דבר משלו. וארז"ל שחזר אחר פכין קטנים (חולין צ"א) כי הצדיקים חביב עליהם מממונם, ולמה? לפי שלא פשטו ידיהם בגזל. (כה) ויאבק איש עמו – נתאבק עמו עד שהעלו אבק, איש מלאך, וכן והנה איש עומד לנגדו (יהושע ה') והאיש גבריאל (דניאל ט') ונקראו אישים המלאכים ושמדברים עם בני אדם ונראים להם בצורת איש כמוהם במראה או בהקיץ, ושלח האל זה המלאך ליעקב לחזק לבו שלא ירא מעשו, כי לא יכול לו, לפיכך נאבק עמו ולא יכול להפילו, כן עשו לא יוכל לו, ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו בזה, כי תהיה לו אורה אחר שחשכה, כי הצרה נמשלת ללילה וחשכה לפיכך בא אליו בלילה ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו שיהיה לו רוח והצלה שהוא כאור אחר חשכה. (כו) וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו. ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאיב באחד מיוצאי ירכו, והוא בתו שנבעלה לכנעני, לפיכך נגע בכף, כי כף לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אך דבר בתו סבר איפשר שתחלה או שתמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, אע"פ שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פושע במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיות פוסח בגופו; כי אע"פ שהיה בוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אעפ"כ אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אחי ולשלוח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים, ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו עונש מחשבתו; ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה לו אלא דמיון לבד שנדמה לו ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון, אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמיות לשעתו על דרך מופת, וזהו שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש. ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו':ח') כלומר הסיר הבשר מעל העצם וכאב בשרו ובעבור זה היה צולע. (כז) ויאמר שלחני – כלומר אני שולחתי אליך מאת האל להבטיחך להראות אליך במעשה שעשיתי שליחותי; שלחני, כלומר אם לא תרצה יותר ממני אלך לי, ויעקב אמר לו ארצה יותר ולא תלך ברצוני עד שתברכני. וטעם כי עלה השחר – כלומר לא תפחד בעבור שאניחך יחידי, כי כבר עלה השחר ויום הוא ותמצא עוברים ושבים בדרכך. וארז"ל מכאן שלא יצא אדם יחידי בלילה (חולין צ"א) ולא הניחו המלאך עד שהאיר היום. (כח) מה שמך – השאלה לפתיחת הדברים, כמו איכה (ג':י'), מה זה בידך (שמות ד') והדומים להם כי יודע היה מה שמו כיון ששולח אליו. ויברך אותו שם – מלבד שקראו ישראל שהוא לענין כדכתיב כי שרית עם אלהים, עוד ברכו ברכה אחרת. ואמר שם, לפי שעתיד לברכו בבית אל. (לא) פנים אל פנים – לאחד מן הפירושים שפרשנו שלבש גשמות היה לו דבר זה חדוש, אחר שהבין שהוא מלאך וראהו בהקיץ ממש פנים אל פנים מה שלא ראה כן פעמים אחרות. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – תמה איך נצלה נפשו ממנו אחרי שראוהו ממש ומראה המלאך נורא מאד, לפיכך אמר פנים אל פנים, ואמר ותנצל נפשי מה שלא אמר כן במראות אחרות. ולפי שפירשנו שהכל היה במראה הנבואה אמר פנים אל פנים למה שהיתה המראה הזאת מבוארת לו עד שעשה בה מעשה עם המלאך במראה ונאבק עמו כאשר יעשה איש עם רעהו, לפיכך אמר פנים אל פנים, כמו שאמר בנבואת משה ודבר ה' אל משה פנים בפנים (שמות ל"ג) ואמר פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה':ד') לפי שהיתה המראה גדולה ומבוארת בקולות וברקים. ואמר גם כן ותנצל נפשי – כי זה פלא גדול שנאבקתי עם המלאך וניצל נפשי, ואע"פ שהיה במראה הנבואה הנה נשאר בו דבר כאילו היה ממש. ולזכר הדבר לדורות קרא שם המקום פניאל, וכן היה שמו לדורות. ופניאל ביו"ד ופנואל בוי"ו אחד הוא כי אותיות אהו"י מתחלפות.

Radak Bereshit 33:1-14רד״ק בראשית ל״ג:א׳-י״ד

(1) וישא יעקב...ויחץ, he divided them between their respective mothers. Each mother would naturally have stronger concern for her own children and if it came to interceding for her own children would do so with more heart-rending pleas than she would for the children of someone else. (2) וישם, the most beloved he placed last, hoping that Esau’s anger had been blunted by the time he met them. (3) והוא עבר לפניהם, as a father who has compassion on his children. He offered himself as the butt of Esau’s anger hoping thereby to save the lives of his children. Either Esau would agree not to harm the children or he would engage Esau in battle to try and save his children if Esau refused his offer of reconciliation. (14) יעבר נא ...לרגל המלאכה, the cattle is referred to as מלאכה, because cattle are the instruments by means of which most basic agricultural work is performed. We find a similar usage of the word מלאכה in Samuel I 15,9 וכל המלאכה נמבזה ונמס, “and all the inferior cattle (those they killed).”

(א) ויחץ – על לאה ועל רחל וגו', חלקם על האמהות, כי כל אחת חסה יותר על בניה, ואם תוכל תצילם ואם לא, תבכה ותבקש רחמים עליהם. (ב) וישם – אחרון אחרון חביב אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים. (ג) והוא עבר לפניהם – כרחם אב על בנים, ויגע בו ולא יגע בהם ויניח הבנים או ילחם עליהם הוא ועבדיו אם לא יקבל פיוסו. (יד) אל אדני שעירה – כי שם היה שוכן אבל לא עם ביתו, כמו שכתבנו בתחלת הפרשה. ואע"פ שלא הלך שם אמר לו כן להתפייס דעתו. ובב"ר (ע"ט) לפי שקראו שמנה פעמים אדני נענש ונמלכו באדום שמנה מלכים לפני מלך מלך בבני ישראל.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 32ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ב:ד׳-ז׳, כ״ה, כ״ז

(ד) וישלח יעקב – שלח (יעקב) ע"ה אל [אחיו] ארצה שעיר לפי שהגיעה אליו השמועה כי שם היה בעת ההיא שהרי לא נעתק לשם לגמרי להשתקע בקביעות אלא אחר חזרת יעקב מן שדה ארם כמו שיתבאר בסוף פרשה זו ונקראת (ארץ שעיר) שדה אדום בשמה הידוע אצל ישראל בזמן מתן תורה. (ה) עם לבן גרתי – [בישר לו] הנה לא נתאחרתי מפני שאני חושד בך ולא לברוח ממך כדי לפייס אותו בזה (כלומר) הנני בשלום עמך אינני ירא נזק ממך אלא הלכתי אל לבן כמו שצוו אותי אבי ואמי ודקדקתי במלאכתו במשך הזמן אשר גרתי עמו ונתאחרתי עד עכשיו. (ו) ויהי לי וג' – הכוונה במה שתיאר לו את זה כדי להראות לו ידידות כמו שאמר ואשלחה וג'. וטעם מאמרו [שור וחמור ועבד ושפחה] בלשון יחיד המין [כלומר] יש לי הרבה מכל מין מאלה. (ז) וישובו המלאכים וג' – טעם דבריהם חקרנו את מצבו ומצאנו אותו שהחליט לילך לקראתך ומסרנו לו את שליחותך ולא הועילה לעורר את רחמיו אלא הוא נשאר בהחלטתו ממהר לילך לקראתך בחיל כבד. (כה) ויותר וג' – אחר שהתבודד (יעקב) ע"ה בלבדו התבודדות גשמית ולא נשארו אצלו עבדים וחפצים נתעלה באותה ההתבודדות הגשמית אל ההתבודדות הרוחנית אשר בסופה השיג השגת נבואה שנדמה לו בה כאילו יאבק איש עמו והוא מלאך כמו שנאמר בגבריאל והאיש גבריאל. ופירוש ויאבק ויתגושש נגזר מן "אבק" שהוא העפר הדק לפי שהמתגוששים יעלה עליהם אבק הארץ על ידי התגוששותם. (כז) ויאמר שלחני וג' – זה מורה כמו שבארו הקדמונים ז"ל כי יעקב ע"ה דבק בדביקותו גם אחרי מה שאירע לו בכף ירכו וזה מחזקת יעקב ע"ה בחזיונו הנפלא המבשר לו על חזקתו העצומה בשעת תעורתו. ובמה שתלה (המלאך) סיבת שלחני במאמרו כי עלה השחר גילה לו (ליעקב) שהוא אינו איש באמת אלא מלאך שנדמה בצורת איש בחזיון. (כט) כי שרית וג' – בישרו כי עשו לא יתגבר עליו ולא ינצחנו והטעם בזה שמכיון ששרית עם אלהים כל שכן שתהיה כך (לשר) עם אנשים.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 33:1-2, 13ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ג:א׳-ב׳, י״ג

(א) וישא יעקב עיניו וג' – דומני שהוא ע"ה כבר חצה את הבהמות ואת העם אשר אתו לשני מחנות ואפשר שהשאיר אותם כך עד זמן פגישת עשו ויתכן [גם כן] שהיה חוזר מדיעה זו ואסף אותם אל מחנה אחד כאשר נתחזק בתפלתו שוב כאשר בא בלבו לפייסו במנחה ועוד יותר מזה מה שנתחזק בנבואתו ממאמר המלאך אליו כי שרית; ועל כל פנים לא חצה את בניו ולא את נשיו בשתי המחנות אלא השאירם עמו כדי שיהיו נושעים בתשועתו או יאבד באבדם. (ב) וישם את השפחות (וג') – אין זה כדי להבריח את האחרון בהם אם יכמין עשו ויהרוג את הראשון שהרי הכל בניו ונשיו אלא כך גוזר הסדר שיכסה הפחות במעלה את הגדול במעלת ויתאחר היותר נכבד במעלה עד לבסוף וזה מנהג נהוג עד עכשיו על פי הרוב למלכים וכיוצא בהם (יג) ויאמר אליו אדני ידע וג' – התנצל אצלו בפינוק (הילדים והצאן) שאינם מספיקים להליכת שניהם יחד מבלי לגרום איחור לאחד מהם; "[וד]פיקה" טעמה בעברית "הדחיפה" (דוגמת) קול דודי דופק (אשר טעמו) דחיפה לנקישת הדלת.

R. Bachya Bereshit 32:9ר׳ בחיי בראשית ל״ב:ט׳

(ט) אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו. הם השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם ויכה אותם.  והיה המחנה הנשאר לפליטה. הם לאה ורחל ומחנה שעמם. ומקרא מלא פירש הכתוב: "ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות". לפליטה, מן החרב, כענין שכתוב: (ירמיה נא, נ) "פלטים מחרב". ומכאן למד עובדיהו שעשה מן הנביאים ב' חלקים שלא החביא אותם במקום א', הוא שכתוב: (מלכים - א יח, יג) "ואחביא מנביאי ה' וגו', חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים". ואמרו רבותינו ז"ל: (ב"מ מב א) לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, שנאמר: (דברים כח, ל) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", זו פרקמטיא. "ובכל משלח ידך", זו תחת ידיך. "וברכך בארץ", זו קרקע. ובמדרש: (ב"ר עו, ג) "אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו", אלו אחינו שבדרום. "והיה המחנה הנשאר לפליטה", אלו אחינו שבגולה. כוונתם לומר כי יודע היה יעקב אבינו כי המחנה האחת ישאר לפלטה על כל פנים, והוא רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כלם באורך גלותם, אבל ישארו לפליטה על כרחו של עשו. וכן דרשו רז"ל: "והיה המחנה הנשאר לפליטה", על כרחו. והכוונה: כי אם יקום מלך ויגזור עלינו גרושין, או אבדן גוף וממון באחת הארצות הנה מלך אחר במקום אחר יקבץ וירחם, ולזה כוונו רז"ל במדרש זה.

Akeidat Yitzchak Bereshit #26עקדת יצחק בראשית שער כ״ו

ויחץ את העם אשר אתו כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה. והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו.... והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה.  ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו.  אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים... וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא כו'. כיון שנתבשר על הצלתו הוסיף אומץ ושנה את הסדר שחשב ראשונה ולקח לו שטה אחרת והוא שישאר כל המחנה במקומו גם הצאן והבקר וכל המקנה יוצג שם כדי שלא ישלוט בו עינו של רשע. ורב כופר אל יטוהו להרע לו. ויחץ את הילדים על אמותם כדי לפזר מהם עיני ההבטה. והקדים הוא עמהם להראות לו אחר הדורון כי ראה כי הוא הנכון.

Abarbanel Bereshit 32:8:18אברבנאל בראשית ל״ב:ח׳:י״ח

(ח) ולפי שראוי לכל אדם שלא יתרפה ביום צרה אבל שישתדל בהכנות הראויו' לשיגיע למבוקשו ושלא יסמוך במעשיו על הנס מבלי השתדלותו לכן זכר הכתוב כל מה שעשה מההשתדלות בזה. אם ראשונה שחצה את העם אשר אתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות. והנראה לי בזה הוא שיעקב עשה שני מחנות מכל העם אשר אתו מהצאן והבקר והגמלים ושאר המקנה. אבל לא שם נשיו וילדיו כי אם במחנה האחד מהם בלבד שהפריד אותם המחנות מרחק רב זה מזה גם עשה בזה התחכמות אחר שהעביר המחנה האחד מהם רוצה לומר אותו שהיו בו נשיו וילדיו את מעבר יבוק והוליך אותם אחר הנחל שהוא הצד האחר ממה שהיה מחשבתו שיבא עשו כי עשו היה אפשר שיבא מהצד האחד מהנחל או מהצד האחר ממנו. ויעקב שם המחנה שלא היו בו נשים ולא ילדים מהצד שהיה יותר אפשרי וקרוב כפי מחשבתו שיבא עשו והמחנה האחר שבו היו הנשים והבנים העביר בלילה מעבר הנחל והניחם שם בחשבו שאם יבא עשו אל המחנה האחת היותר מוכנת כפי מחשבתו והיא אשר לא היו בו נשיו וילדיו שעשו יתעסק עם העם אשר בו שילחמו עמו להציל את המקנה ויגזול את הרכוש אשר שם ואולי יחשוב ששם כל רכושו ואין לו דבר אחר זולתו ובזה יעבור זמן לשיהיה המחנה הנשאר אחר הנהר אשר שם הנשים והילדים לפלטה כי יהיה להם פנאי לברוח או לא יתן לב עשו אליהם והם היו עקר הבית לא הרכוש ולפי שהיה יעקב מפחד שמא יבא עשו מהצד האחר של הנחל ויפגוש במחנה הנשים והילדים הפך רצונו הוצרך להפיל תחנתו לפני אלהיו שיציל אותו מחנה העקרי מיד עשו כי ירא אותו פן יבא ויכה אם על בנים ששם היו כלם. ומחשבות האל כלם לטובה על יעקב שסבב שיבא עשו מהצד שהיה שם מחנה הנשים והילדים באופן שראה את כלם ובמקום שהיה כבר חפץ יעקב שיקח עשו ויגזול המחנה האחד הבלתי עקרי ויתפייס בו לא היה הדבר כן כי שני המחנות היו לפלטה לקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת י"י היא תקום. הנה התבאר מזה שע"כפ עשה יעקב שתי המחנות ושלא העביר הנחל כי אם אחת מהם אותו ששם נשים וילדיו ושאותה מחנה פגש עשו וששניהם יחד היו לפלטה ואחר כך כאשר עבר עשו לדרכו התחברו המחנות והיו לאחדים בידו של יעקב והותרה בזה השאלה הז'. (יח) ויצו את הראשון וגו' עד ויותר יעקב לבדו וגו'. לפי הענין בעצמו היה מורה שמנחה היא שלוחה לכן הזהיר יעקב את הראשון כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואין הכוונה שישאלהו השאלות האלו כלם יחד למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ויהיה הווי"ן האלה במקום או ונקראו וא"ו המחלוקת כמו ומחלל אביו ואמו כי חשב יעקב שאלו היו שאלות ראויות לשאול כפי הנהוג והזהירם שבהיותו שואל אחת מהשאלות האלה ישיבוהו כל מה שאמר לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וצוה את הראשון שיאמר והנה גם הוא אחרינו כדי להגדיל את הדורון כאומר ולא זו בלבד היא המנחה. וכן צוה את השני גם את השלישי שיאמרו כלם וזהו כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו רוצה לומר כאשר ישאל לכם השאלות שזכר. והיה מחכמת יעקב בצואה הזאת מה שאומר שמפני שהוא היה ירא אם היתה כוונת עשו להרגו ולהלחם בו אם לא עשה זה הנסיון מהמנחה ולא צוה את עבדיו שיוליכוה אליו ויתנוה לו אבל שילכו לדרכם לפניו ואם הוא ישאלם השאלות ההן שזכר מורה שחפצו ללקחה וכוונתו להשלים עמו ואז יאמרו לו מנחה היא שלוחה וגו' ויתנוה לו. אמנם אם הוא ברשעתו וזדונו לא ישאלם דבר בראותו שהיה בסדר מנחה אות היא שכוונתו רעה ולהלחם הוא בא כנגדו ולכן צוה שלא יתנו לו דבר אבל יעברו לפניו וילכו לדרכם ואין מעצור ביד השם מהושיע וכן היה שלא שאלם דבר ולא נתנו לו את המנחה כלל עד שאחר כך שאל ליעקב מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי והותרה בזה השאלה הי"א

Abarbanel Bereshit 33:1אברבנאל בראשית ל״ג:א׳

וישא יעקב עיניו עד ויבא יעקב שלם. זכר הכתוב שכאשר זרחה השמש והוא צולע על ירכו מהמראות שראה ומה שנעשה בו מיד סמוך לזה ראה והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש וראה שלקח לו הדרך באופן שבא אצל המחנה אשר שם יעקב מעבר הנהר עם נשיו וילדיו והוא עמהם וכאשר ראה יעקב שאין המלט מלבא לפני עשו בטח ביעודיו הטובים ובטח גם כן במראה אשר ראה שלא יזיקהו עשו ולכן לא התקין עצמו למלחמה כי ידע שלא יכול לו עוד ולא יתנהו השם להרע עמו אבל הכין נשיו וילדיו ללכת להשתחוות לפניו במוסר וסדר נאות והגון. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות רוצה לומר ששם עם כל אחת את ילדיה כדי שלא ילכו כל הילדים יחד פן ישלוט בהם עין הרע. ושם השפחות עם ילדיהן בתחלה ואת לאה וילדיה אחר כך כי היה אחרון אחרון חביב ולכן היה רחל ויוסף אחרונים. האמנם יעקב עבר לפני כלם כי הוא היה העקר גם כדי שיהי' עמו בהשתחוות נשיו וילדיו ויוכל להגיד לו מי הוא כל אחד מהם. והנה השתחווה יעקב שבע פעמים עד גשתו אליו כעבד לפני אדוניו וכאשר ראה עשו רוב הכנעתו וטוב מוסרו רץ לקראתו ונכמרו רחמיו עליו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו כי בהיות יעקב משתחוה לפניו נפל עשו על צוארי יעקב וישקהו ויבכו שניהם מתוך חבה וזכרון אחוותם והשנים שנפרדו שלא ראו איש את אחיו.

Sforno Bereshit 32:9, 19ספורנו בראשית ל״ב:ט׳, י״ט

(9) והיה המחנה הנשאר לפלטה, while he will be busy gorging himself on the loot captured in the first camp the second camp will be able to make good its escape, or will have prepared itself for battle. (19) ואמרת: "לעבדך ליעקב". He instructed his shepherds not to give the impression that they knew Esau was on the way in their direction and that they had been sent to him. The phrasing Yaakov instructed his messengers to use was meant to give the impression that Yaakov had no knowledge that Esau was marching toward him with hostile intentions. The messenger should give the impression that he had been sent by Yaakov to Seir where Esau lived, with a gift for him.

(ט) וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה – כִּי בְּעוֹד שֶׁיַּעַט אֶל הַשָּׁלָל הָרִאשׁוֹן יִמָּלֵט הַשֵּׁנִי בִּכְלֵי מִלְחָמָה אוֹ שֶׁיִּבְרַח. (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב – צִוָּה שֶׁלֹּא יַרְאֶה הַשָּׁלִיחַ אֶת עַצְמוֹ כְּמַכִּיר אֶת עֵשָׂו וְשָׁלוּחַ אֵלָיו, פֶּן יַחְשֹׁב עֵשָׂו שֶׁיּוֹדֵעַ אָחִיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִקְרָאתוֹ וְשָׁלַח לוֹ דּורון מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל יַרְאֶה הַשָּׁלִיחַ אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ שָׁלוּחַ לְשֵׂעִיר וּכְבִלְתִּי מַכִּיר אֶת עֵשָׂו.

Ma'asei Hashem, Ma'asei Avot 33מעשי ה׳, מעשי אבות ל״ג

ולדעתי יתכן לומר בזה לפי פשט הכתוב שיעקב אמר להם אדוני עשו, ולכך אמרו לו שהוא מתנהג באחוה, לא כאדון, שהרי הוא הולך לקראתו לכבודו ובארבע מאות איש לכבדו ביותר, כי השלוחים כפי הפשט שלא היו מלאכים ממש, בודאי לא נודע להם שנאתם, ואדרבה חשבו שיעקב שלח להודיע לעשו כדי שיכבדנו ויצא לקראתו כמו ששלח יתרו למשה, ולכך אמרו וגם הולך לקראתך, כאילו אמרו וגם עושה רצונך לבוא לקראתך, שמלת לקראת הוא כמו לעומת, ולענין המלחמה לא יאמר לקראת, רק כשהבא לקראתו ג"כ בא להילחם, כמו ויצא עוג לקראתנו (דברים ג, א), וכמוהו רבים, אבל כאן שיעקב שלח לו דברי שלום, לא יפול לאמר שעשו יוצא לקראתו למלחמה, כיון שאין כוונת יעקב למלחמה, לכן יראה שאמרם והנה הולך לקראתך, היתה כוונתם לומר באהבה ואחוה, ומפני זה נתיירא יעקב, שאחר שידע שנאתו העצומה, וראה שעתה הוא אמר לעשות לו את כל הכבוד הזה לבוא לקראתו בארבע מאות איש, אכן אמר נעתרות נשיקות שונא, ודרך מלחמה לא היה ירא ממנו, אבל שלא יבוא כאח ואהוב עד תוך מחנהו, ושאז יתחיל להרגו, ולכך אמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כלומר שאם לא היה אחי לא הייתי ירא ממנו. ואומרו והיה המחנה הנשאר לפליטה, הנה היתה זאת תחבולתו עצומה להינצל מיראתו שאמרנו, שכבר יפלא מאד שהיה לו לומר והיה אם יכה המחנה האחת והיה המחנה הנשאר לפליטה. אבל אמר כן על פי דרכנו, שהוא היה ירא שלא יבוא עד תוך המחנה, כאילו הוא אח ואהוב, ולכך אמר אם יבוא עשו, שהמובן מזה שיבא כאח ואהוב ואח"כ יכה, והיה המחנה הנשאר לפליטה, יהיה פירושו שהמחנה הנשאר לאחור יהיה לפליטה לראשון, ויציל שני המחנות, כי במחנה הראשון תתפרסם כוונת עשו... ולדעתי ידמה לומר כדי ליישב ענין יראתו זאת שנתיירא יעקב, שאמנם כאשר ראה יעקב שאת לאה לקח בעל כרחו שלבן רימהו ונתנה לו, וגם ראה שיצחק אביו לא אמר לו שיקח בנות לבן או בת לבן, אבל אמר לו שיקח מבנות לבן, שהנראה מדברי יצחק שהיתה מצותו על רחל ולא על לאה, שאם היתה כוונתו על לאה לא היה אומר לו מבנות לבן, אבל היה אומר קח לך בת לבן שסתם יובן על הגדולה, כמו שנאמר גבי שאול (שמואל א יז, כה) ואת בתו יתן לו, ולא אמרו איזו בת, ואח"כ נתן לו מירב הגדולה, לולא שנתגלגלו הדברים שלקח אותה עדריאל המחולתי (עיין שם פרק יח), הרי שסתם בת היא הגדולה, א"כ נתבאר היות כוונת יצחק על רחל לא על לאה, וזו היתה סיבה שיעקב נתיירא מפני שלקיחתו לאה לא היה במצות אביו ושאינה בת זוגו, באופן שלא יתקיים הזרע שלה. וכאשר בא עליו עשו התחיל להתפלל ואמר ה' האומר אלי וגו', קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', כי קיום הבטחה יקרא אמת, והמחנה של לאה שהיתה בלתי הבטחה היה הוא חסד, וכאשר חשב שרחל לבד היא בת זוגו ולא לאה, אמר שכל בני לאה הם חסדים שלא היתה ההבטחה עליהם, ולכן לא אמר ה' האומר אלי הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כפי מה שאמר לו במראה הראשונה, אבל אמר ה' האומר אלי שוב אל ארצך ואהיה עמך, כי לא רצה לומר אותה הבטחה ראשונה, לפי שהיתה קודם לקיחתו את לאה, ואמר ההבטחה האחרונה [לפי] שהיתה אחרי שהוא לקח את לאה, וזה שאמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, כלומר נתת לי חסדים שלא היו בהבטחה ראשונה, ולכך אני ירא שאין לי זכיות להציל רק מה שבאה עליה ההבטחה ראשונה, ואח"כ ביאר הענין ואמר פן יבא והכני אם על בנים, ולא אמר פן יהרוג את כל אשר לי, כי לא נתיירא רק על אם אחת עם בניה שהיא לאה. ולענין המלחמה, זה ידוע שאינו טוב להיות האדם לא מן הראשונים ולא מן האחרונים, כי מן הראשונים הרי הוא מול פני המלחמה, כי כן נאמר באוריה שהושם מול פני המלחמה (שמואל ב יא, טו), ולהיות מהאחרונים ג"כ אינו טוב כמו שנאמר (דברים כה, יח) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, סוף דבר אמצעי שלם, לכן שם יעקב את לאה והאמהות ובניהם באמצע, שלא היתה לו הבטחה עליהם, והוא ראשון, ורחל ובניה אחרונים, שהוא היה כבר מובטח מאתו יתברך, ויוסף וכן רחל שהיא בת זוגו בכלל ההבטחה שם אחרונים, ולאה והאמהות ובניהם שלא היו בכלל ההבטחה שם אותה באמצע כדי לשמרם, ואחרי שראה יעקב שעשו בא אליו כאילו הוא אח ואהוב, שלח המנחה לפניו...  ואומרו עד אשר אבוא אל אדוני, אין הכוונה שיבוא אליו, אבל שיבוא תחת ממשלתו. והעד הנאמן על זה מה שנאמר ויעקב נסע סכותה, שעדיין לא נאמר שחנה, שהרי על הדרך מצא אותו עשו, וכבר נאמר והוא עבר את פנואל, ולא היה ראוי לומר רק ויעקב הלך לדרכו, וענין הנסיעה אמנם לא תפול רק אחרי החנייה, וא"כ היטבנו לומר שחנה במלכות שעיר, ומשם נסע סכותה, ויחדיו הלכו עם עשו, וכבר עשו שאמר ללוות אותו לא היה לו ללוותו רק עד מקום ממשלתו שכן מנהג הלוויה, לכך אמר עד אבוא אל אדוני שעירה, רצה לומר עד המקום שאתה חפץ ללווני, שעשו אמנם אמר לו אלכה לנגדך, כלומר שילך בצידו ברוחב לעולם זה כנגד זה, ואם כן היה יעקב מוכרח למהר הליכתו שוה בשוה עם עשו, ולכן אמר לו שאי אפשר לו אבל שילך לפניו והוא ילך לאחריו עד שיבוא אל גבולו מחוז שעיר ומשם יפרד, ועשו אמר לו שכיון שאינו רוצה שילך כנגדו מפני המהירות, שיציג מן העם עמו ממש שילכו גם הם לאט, ויתכן שהלכו עמו, ויהיה אומרו למה זה אמצא חן, כמו שאמרה רות (רות ב, י) מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה, עם היותה חפצה בחן ההוא, ולכך נאמר וישב עשו ביום ההוא לדרכו, ולא הזכיר הארבע מאות איש לפי שנשארו מקצתם עם יעקב, וכבר דרשו ז"ל (בר"ר עח, טו) שכולם נשמטו, אבל לפי הפשט יתכן כן.

Shadal Bereshit 33:2שד״ל בראשית ל״ג:ב׳

וישם את השפחות וגו' – ולא חילקם לשתי מחנות, כי לא חלק רק הצאן והבקר והמיטלטלין (דון יצחק), ולענין הסדר שסדרן אחרון אחרון חביב (רש"י) שאם יהרגו הראשונים אולי האחרונים ימלטו (נתה"ש {= נתיבות השלום}).

Netziv Bereshit 32נצי״ב בראשית ל״ב

(ד) שדה אדום – אע"ג שעיקר דירת עשו היה עדיין בא"י עד שוב יעקב ולא יכלה הארץ לשאת אותם. מ"מ כבר היה לו אחוזת נחלה בארץ שעיר והיתה נקראת שדה אדום. ושלח יעקב לשם ולא למקום עיקר דירתו. ונראה שהיה חושש שמא משום כבוד אביו לא יעורר מדנים ובלבו תהא שמורה שנאתו עד עת מצוא ע"כ שלח לשדה אדום ואם לא היה שם באותה שעה והיו מודיעים אותו ובזה יבחן אם יצאה השנאה מלבו אם לא. (ז) וגם הולך לקראתך – כאשר חשבת לבחינה אם אינו מפויס מסתמא ילך למלחמה. באמת הוא יוצא למלחמה. והיינו לשון וגם. וארבע מאות וגו' – מזה מובן על מה הוא הולך. כי באמת לא אמר עשו להם דבר כדרכי מלכים הראשונים אשר בגאותם לא דברו דבר עם מי שאינו כדאי לכבודם. (ח) ויירא יעקב מאד – נפל פחד בלבבו. ויצר לו – מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו כי מזה הבין שרעה נגד פניו. וי"ל עוד שהצר לו על עיקר השליחות. שהתבונן על השגיאה מה שהחזיק באזניו ועורר קרבות בעצמו. ויחץ את העם וגו' – ולא כתיב שחצה את הילדים. מובן מזה שהילדים שמרם אצלו. וא"כ קשה מה שאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. הלא אם יבא אל המקום שעמד יעקב ובניו והכהו. מאי נ"מ שיהא המחנה השנית לפליטה. אלא ברור היה אצלו שלא יהרוג לא אותו ולא אחד מבניו שהרי כבר הוא מובטח מהקב"ה שלא יכלה הוא וזרעו שהמה כמו הוא בעצמו כמש"כ לעיל כ"ח ט"ו. ומזה הטעם גמירי דלא כלי שבטא. אלא ירא מנכסיו ועבדים ושפחות. ובתפלה של יעקב מבואר שהיה ירא גם שמא יהרוג הנשים. ויש לדעת דכל הכנה זו שעשה בזו השעה לא היה אלא באותו יום שחשב שמא יבוא עשו מיד וילחם עמו אבל אח"כ כשראה שלא בא והבין שעשו לן בדרך ע"כ לן גם יעקב וגם עבר הנחל ובבוקר כבר נתחזק לבבו ע"י המלאך ושוב לא עשה הכנה זו. וע' להלן ל"ג א'. (ט) אל המחנה האחת – בל"נ לא כמו בכל הענין דכתיב מחנה בל"ז. הוא משום שהעמיד המחנה החלושה והגרועה בראש לפניו. ואם יכה תהי החלושה מוכה. (יב) אם על בנים – אם נפרש שחשש שיכה האם והבנים יחד וכמשמעות החיצוני מסוף התפלה ואתה אמרת וגו' ושמתי את זרעך וגו' קשה דלפ"ז כוון יעקב לדבר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגו' וא"כ למאי שינה לשון הברכה ואמר כחול הים. ותו מה זו הוכחה שלא יהרוג חלק מהבנים ותתקיים הברכה בהנשאר אלא ודאי לא ירא בשביל הבנים כלל שהמה כמוהו ממש. וע"ע להלן כ"ג ורק חשש על נשיו שהנה יגינו על הבנים שלא תגיעם איזה הכאה כדרך האם וחשש שלא יהרגו אם על בנים בשעה שהאמות יגינו על בניהם ובשביל שאשתו כגופו אמר והכני. ומה גם שמוזהר שלא יקח נשים אחרות אפי' אחרי מותן שהרי לבן אמר או לבניהן אשר ילדו א"כ חשש שלא יגרע ירושתן ע"י בני אשה אחרת וע"ז כרת ברית עמו שלא ישא נשים על בנותיו. דמשמעו אפי' אחר מיתה. והראי' שהרי באזהרת ואשה אל אחותה לא תקח וגו' הוצרך הכתוב לפרש בחייה הא בל"ז משמע גם לאחר מיתה. (יד) וילן שם וגו' – אחר שראה שעשו לא בא באותו יום החליט בדעתו לבטל מערכת המחנות וללון במנוחה כאן ולשלוח מתנה. (כג) ואת אחד עשר ילדיו – לכאורה מהראוי הי' להעביר את החפצים תחלה משום שמא יפגע עשו בילדים בשעה שימצאום סמוך לנחל ויעקב יהי' מעבר השני עם החפצים. אלא כמ"ש שמעולם לא ירא על הילדים דגמירי דלא כלי שבטא מש"ה העביר תחלה הילדים ואמותם עמהם שע"י הילדים יהיו ניצולים גם המה כפי התפלה אבל רק אחד עשר ילדיו לקח. ולא את דינה שלא היתה מובטחת ואח"כ כשראה שאין עשו סמוך לנחל לא הי' ירא להעביר את הכל. והנה כתיב כאן על האמהות לשון שפחות משום שהמה סייעו להעביר את הבנים וכדומה כדרך שפחות שנוחות לטורח וכיב"ז אי' בב"ב דקכ"ז ב' אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי' כעבדא קאמר. וכן להלן כתיב גבי העמדה לפני עשו השפחות שנוחות לקבל הכאה אם תהי' ח"ו ע"כ העמידן ראשונה. (כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל – דרך לשון המדבר להיות מוסיף והולך והי' לו לאמר כי שרית עם אנשים ועם אלהים וכאן הוא להיפך לפי הפשט י"ל כלפי שנקרא יעקב באחזו בעקב עשו ונתבאר לעיל שהוא בשני אופני' בעת שיעקב בגדולה אוחז את עשו בעקבו שלא ילך ויתפשט גם הוא במלכותו. ובשעה שיעקב בשפלות מבקש להאחז בעקב עשו ולא תחת יד אחרים הפראים ביותר. ואמר לו המלאך כי אינך צריך לזה השם. כי בשעה שתהיה בגדולה אינך צריך לאחוז בעקב עשו שלא יתפשט גם הוא. שהרי שרית עם אלהים שהוא שר שלו ותוכל. ובשעה שתהי' בשפלות ובגלות לא תהי' צריך כ"כ להאחז בעקב עשו כי שרית עם אנשים. היינו עם כל אנשים ומלכיות אפילו המה פראים בהליכתם ותוכל לכולם.

Netziv Bereshit 33:1, 8נצי״ב בראשית ל״ג:א׳, ח׳

(א) ועמו ארבע מאות איש – הודיע הכתו' כי עוד הי' רחוק ממנו במרחק שלא הי' מכירו אלא משום שראה איש מרחוק ומחנה של ד' מאות איש עמו הבין שהוא עשו. ויחץ – ולא חצה עוד לחלק ולעשות לשני מחנות כאשר עשה אתמול. ואע"ג שהי' לו עוד פנאי לדבר שהרי ראהו מרחוק מ"מ שוב בטח לבו ממעשה המלאך שלא יכה לשחת מאומה. אך סימני הכנעה ראה יפה שעליו לעשות כי עוד אפשר שיכה עשו הכאה קלה כמו שנקע ירך יעקב ע"י המלאך. ע"כ עשה פעולה זו. ועל שתי השפחות – כבר ביארנו דמש"ה כתיב כאן השפחות דכוון להעמידן ראשונה שנוחות לקבל הכאה אם תהיה. (ח) מי לך כל המחנה – רעו יגיד על משמעות שאלה זו כמו מי אלה לך. שמשמעו שיודע שהם שלו אבל אינו יודע לקרוא בשם היחס אם בניו או עבדיו. כך המשמעות כאן הבין שכל המחנה יש להם שייכות ליעקב באשר שאל את הראשון והשיבו לעבדך ליעקב וגו'. ושוב לא שאל. אבל לא האמין בעצמו שיהא כל המחנה מתנה לו ע"כ חשב אולי יש להם יחס אחר ליעקב והולכים לענין אחר והשיב כי כולם למצוא חן וגו'.