EN/HEע/E

Yaakov's Parting Words to Shimon and Levi

Sources

Bereshit 34בראשית ל״ד

(1) Dinah, the daughter of Leah, whom she bore to Jacob, went out to see the daughters of the land. (2) Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her. He took her, lay with her, and afflicted her. (3) His soul joined to Dinah, the daughter of Jacob, and he loved the young lady, and spoke kindly to the young lady. (4) Shechem spoke to his father, Hamor, saying, “Get me this young lady as a wife.” (5) Now Jacob heard that he had defiled Dinah, his daughter; and his sons were with his livestock in the field. Jacob held his peace until they came. (6) Hamor the father of Shechem went out to Jacob to talk with him. (7) The sons of Jacob came in from the field when they heard it. The men were grieved, and they were very angry, because he had done folly in Israel in lying with Jacob’s daughter; a which thing ought not to be done. (8) Hamor talked with them, saying, “The soul of my son, Shechem, longs for your daughter. Please give her to him as a wife. (9) Make marriages with us. Give your daughters to us, and take our daughters for yourselves. (10) You shall dwell with us, and the land will be before you. Live and trade in it, and get possessions in it.” (11) Shechem said to her father and to her brothers, “Let me find favor in your eyes, and whatever you will tell me I will give. (12) Ask me a great amount for a dowry, and I will give whatever you ask of me, but give me the young lady as a wife.” (13) The sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with deceit, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, (14) and said to them, “We cannot do this thing, to give our sister to one who is uncircumcised; for that is a reproach to us. (15) Only on this condition will we consent to you. If you will be as we are, that every male of you be circumcised; (16) then will we give our daughters to you, and we will take your daughters to us, and we will dwell with you, and we will become one people. (17) But if you will not listen to us, to be circumcised, then we will take our sister, and we will be gone.” (18) Their words pleased Hamor and Shechem, Hamor’s son. (19) The young man did not wait to do this thing, because he had delight in Jacob’s daughter, and he was honored above all the house of his father. (20) Hamor and Shechem, his son, came to the gate of their city, and talked with the men of their city, saying, (21) “These men are peaceful with us. Therefore let them live in the land and trade in it. For behold, the land is large enough for them. Let us take their daughters to us for wives, and let us give them our daughters. (22) Only on this condition will the men consent to us to live with us, to become one people, if every male among us is circumcised, as they are circumcised. (23) Will not their livestock and their possessions and all their animals be ours? Only let us give our consent to them, and they will dwell with us.” (24) All who went out of the gate of his city listened to Hamor, and to Shechem his son; and every male was circumcised, all who went out of the gate of his city. (25) It happened on the third day, when they were sore, that two of Jacob’s sons, Simeon and Levi, Dinah’s brothers, each took his sword, came upon the unsuspecting city, and killed all the males. (26) They killed Hamor and Shechem, his son, with the edge of the sword, and took Dinah out of Shechem’s house, and went away. (27) Jacob’s sons came on the dead, and plundered the city, because they had defiled their sister. (28) They took their flocks, their herds, their donkeys, that which was in the city, that which was in the field, (29) and all their wealth. They took captive all their little ones and their wives, and took as plunder everything that was in the house. (30) Jacob said to Simeon and Levi, “You have troubled me, to make me odious to the inhabitants of the land, among the Canaanites and the Perizzites. I am few in number. They will gather themselves together against me and strike me, and I will be destroyed, I and my house.” (31) They said, “Should he deal with our sister as with a prostitute?”

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשׇׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עׇרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כׇּל זָכָר. (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כׇּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכׇל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כׇּל זָכָר כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כׇּל חֵילָם וְאֶת כׇּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

Bereshit 37:18-27בראשית ל״ז:י״ח-כ״ז

(18) They saw him afar off, and before he came near to them, they conspired against him to kill him. (19) They said one to another, “Behold, this dreamer comes. (20) Come now therefore, and let’s kill him, and cast him into one of the pits, and we will say, ‘An evil animal has devoured him.’ We will see what will become of his dreams.” (21) Reuben heard it, and delivered him out of their hand, and said, “Let’s not take his life.” (22) Reuben said to them, “Shed no blood. Throw him into this pit that is in the wilderness, but lay no hand on him” — that he might deliver him out of their hand, to restore him to his father. (23) It happened, when Joseph came to his brothers, that they stripped Joseph of his coat, the coat of many colors that was on him; (24) and they took him, and threw him into the pit. The pit was empty. There was no water in it. (25) They sat down to eat bread, and they lifted up their eyes and looked, and saw a caravan of Ishmaelites was coming from Gilead, with their camels bearing spices and balm and myrrh, going to carry it down to Egypt. (26) Judah said to his brothers, “What profit is it if we kill our brother and conceal his blood? (27) Come, and let’s sell him to the Ishmaelites, and not let our hand be on him; for he is our brother, our flesh.” His brothers listened to him.

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתׇּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

Bereshit 49:1-28בראשית מ״ט:א׳-כ״ח

(1) Jacob called to his sons, and said: “Gather yourselves together, that I may tell you that which will happen to you in the days to come. (2) Assemble yourselves, and hear, you sons of Jacob. Listen to Israel, your father. (3) “Reuben, you are my firstborn, my might, and the beginning of my strength; excelling in dignity, and excelling in power. (4) Boiling over as water, you shall not excel; because you went up to your father’s bed, then defiled it. He went up to my couch. (5) “Simeon and Levi are brothers. Their swords are weapons of violence. (6) My soul, do not come into their council. My glory, do not be united to their assembly; for in their anger they killed men. In their self-will they hamstrung cattle. (7) Cursed be their anger, for it was fierce; and their wrath, for it was cruel. I will divide them in Jacob, and scatter them in Israel. (8) “Judah, your brothers will praise you. Your hand will be on the neck of your enemies. Your father’s sons will bow down before you. (9) Judah is a lion’s cub. From the prey, my son, you have gone up. He stooped down, he crouched as a lion, as a lioness. Who will rouse him up? (10) The scepter will not depart from Judah, nor the ruler’s staff from between his feet, until he comes to Shiloh. To him will the obedience of the peoples be. (11) Binding his foal to the vine, his donkey’s colt to the choice vine; he has washed his garments in wine, his robes in the blood of grapes. (12) His eyes will be red with wine, his teeth white with milk. (13) “Zebulun will dwell at the haven of the sea. He will be for a haven of ships. His border will be on Sidon. (14) “Issachar is a strong donkey, lying down between the saddlebags. (15) He saw a resting place, that it was good, the land, that it was pleasant. He bows his shoulder to the burden, and becomes a servant doing forced labor. (16) “Dan will judge his people, as one of the tribes of Israel. (17) Dan will be a serpent in the way, an adder in the path, That bites the horse’s heels, so that his rider falls backward. (18) I have waited for your salvation, Hashem. (19) “A troop will press on Gad, but he will press on their heel. (20) “Asher’s food will be rich. He will yield royal dainties. (21) “Naphtali is a doe set free, who bears beautiful fawns. (22) “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a spring. His branches run over the wall. (23) The archers have severely grieved him, shot at him, and persecute him: (24) But his bow remained strong. The arms of his hands were made strong, by the hands of the Mighty One of Jacob, from there is the shepherd, the stone of Israel, (25) even by the God of your father, who will help you; by the Almighty, who will bless you, with blessings of heaven above, blessings of the deep that lies below, blessings of the breasts, and of the womb. (26) The blessings of your father have prevailed above the blessings of your ancestors, above the boundaries of the ancient hills. They will be on the head of Joseph, on the crown of the head of him who is separated from his brothers. (27) “Benjamin is a ravenous wolf. In the morning he will devour the prey. At evening he will divide the spoil.” (28) All these are the twelve tribes of Israel, and this is what their father spoke to them and blessed them. He blessed everyone according to his blessing.

(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. (ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. (ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. (יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. (יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. (יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. (יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. (טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. (טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי י"י. (יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. (כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. (כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. (כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. (כג) וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. (כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. (כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. (כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקׇדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. (כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. (כח) כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

Bereshit 50:16-17בראשית נ׳:ט״ז-י״ז

(16) They sent a message to Joseph, saying, “Your father commanded before he died, saying, (17) ‘You shall tell Joseph, “Now please forgive the disobedience of your brothers, and their sin, because they did evil to you.”’ Now, please forgive the disobedience of the servants of the God of your father.” Joseph wept when they spoke to him.

(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

Amos 4:1עמוס ד׳:א׳

Hear this word, ye kine of Bashan, That are in the mountain of Samaria, That oppress the poor, that crush the needy, That say unto their lords. 'Bring, that we may feast.'

שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה.

Malakhi 2:2מלאכי ב׳:ב׳

If ye will not hearken, and if ye will not lay it to heart, To give glory unto My name, Saith the Lord of hosts, Then will I send the curse upon you, And I will curse your blessings; Yea, I curse them, Because ye do not lay it to heart.

אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר י"י צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב.

Jubilees 30יובלים ל׳

(1) And in the first year of the sixth week he went up to Salem, to the east of Shechem, in peace, in the fourth month. (2) And there they carried off Dinah, the daughter of Jacob, into the house of Shechem, the son of Hamor, the Hivite, the prince of the land, and he lay with her and defiled her, (3) and she was a little girl, a child of twelve years. And he besought his father and her brothers that she might be given to him to wife. (4) And Jacob and his sons were wroth because of the men of Shechem; for they had defiled Dinah, their sister, and they spake to them with evil intent and dealt deceitfully with them and beguiled them. (5) And Simeon and Levi came unexpectedly to Shechem and executed judgment on all the men of Shechem, and slew all the men whom they found in it, and left not a single one remaining in it: (6) they slew all in torments because they had dishonoured their sister Dinah. (7) And thus let it not again be done from henceforth that a daughter of Israel be defiled; (8) for judgment is ordained in heaven against them that they should destroy with the sword all the men of the Shechemites because they had wrought shame in Israel. (9) And the Lord delivered them into the hands of the sons of Jacob that they might exterminate them with the sword and execute judgment upon them,... (10) and that it might not thus again be done in Israel that a virgin of Israel should be defiled. (11) And if there is any man who wisheth in Israel to give his daughter or his sister to any man who is of the seed of the Gentiles he shall surely die, and they shall stone him with stones; for he hath wrought shame in Israel; (12) and they shall burn the woman with fire, because she hath dishonoured the name of the house of her father, and she shall be rooted out of Israel. (13) And let not an adulteress and no uncleanness be found in Israel throughout all the days of the generations of the earth; for Israel is holy unto the Lord, (14) and every man who hath defiled (it) shall surely die: they shall stone him with stones. (15) For thus hath it been ordained and written in the heavenly tables regarding all the seed of Israel: he who defileth (it) shall surely die, and he shall be stoned with stones. (16) And to this law there is no limit of days, and no remission, nor any atonement: but the man who hath defiled his daughter shall be rooted out in the midst of all Israel, because he hath given of his seed to Moloch, and wrought impiously so as to defile it. (17) And do thou, Moses, command the children of Israel and exhort them not to give their daughters to the Gentiles, and not to take for their sons any of the daughters of the Gentiles, for this is abominable before the Lord. (18) For this reason I have written for thee in the words of the Law all the deeds of the Shechemites, which they wrought against Dinah, (19) and how the sons of Jacob spake, saying: "We shall not give our daughter to a man who is uncircumcised; (20) for that were a reproach unto us." And it is a reproach to Israel, to those who give, and to those who take the daughters of the Gentiles; for this is unclean and abominable to Israel. (21) And Israel will not be free from this uncleanness if it hath a wife of the daughters of the Gentiles, or hath given any of its daughters to a man who is of any of the Gentiles. For there will be plague upon plague, and curse upon curse, and every judgment and plague and curse will come (upon him): (22) if he do this thing, or hide his eyes from those who commit uncleanness, or those who defile the sanctuary of the Lord, or those who profane His holy name, (then) will the whole nation together be judged for all the uncleanness and profanation of this (man). (23) And there will be no respect of persons [and no consideration of persons], and no receiving at his hands of fruits and offerings and burnt-offerings and fat, nor the fragrance of sweet savour, so as to accept it: (24) and so fare every man or woman in Israel who defileth the sanctuary. (25) For this reason I have commanded thee, saying: "Testify this testimony to Israel: see how the Shechemites fared and their sons: how they were delivered into the hands of two sons of Jacob, and they slew them under tortures, (26) and it was (reckoned) unto them for righteousness, and it is written down to them for righteousness. And the seed of Levi was chosen for the priesthood, and to be Levites, that they might minister before the Lord, as we, continually, (27) and that Levi and his sons may be blessed for ever; for he was zealous to execute righteousness and judgment and vengeance on all those who arose against Israel. (28) And so they inscribe as a testimony in his favour on the heavenly tables blessing and righteousness before the God of all: And we remember the righteousness which the man fulfilled during his life, at all periods of the year; until a thousand generations they will record it, (29) and it will come to him and to his descendants after him, and he hath been recorded on the heavenly tables as a friend and a righteous man. (30) All this account I have written for thee, and have commanded thee to say to the children of Israel, that they should not commit sin nor transgress the ordinances nor break the covenant which hath been ordained for them, (but) that they should fulfil it and be recorded as friends. (31) But if they transgress and work uncleanness in every way, they will be recorded on the heavenly tables as adversaries, and they will be destroyed out of the book of life, and they will be recorded in the book of those who will be destroyed and with those who will be rooted out of the earth. (32) And on the day when the sons of Jacob slew Shechem a writing was recorded in their favour in heaven that they had executed righteousness and uprightness and vengeance on the sinners, and it was written for a blessing. (33) And they brought Dinah, their sister, out of the house of Shechem, (34) and they took captive everything that was in Shechem, their sheep and their oxen and their asses, and all their wealth, and all their flocks, and brought them all to Jacob their father. (35) And he reproached them because they had put the city to the sword; for he feared those who dwelt in the land, the Canaanites and the Perizzites. (36) And the dread of the Lord was upon all the cities which are around about Shechem, and they did not rise to pursue after the sons of Jacob; for terror had fallen upon them.

(א) ובשנה הראשונה לשבוע השישי עלה שלם אשר מקדם לשכם בשלום בחודש הרביעי. (ב) ושם לקחו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ וישכב אותה ויענה. (ג) והיא היתה נערה קטנה בת שתים עשרה שנה ויבקש מלפני אביה לתתה לו לאשה ומאחיה ביקש אותה לו. (ד) אכן אף יעקב ובניו חרה באנשי שכם אשר טימאו את דינה אחותם ויתנכלו רעה ביניהם ויעשו בערמה ובמירמה איתם. (ה) ושמעון ולוי באו בסתר שכמה ויעשו שפטים בכל אנשי שכם ויהרגו את כל האנשים אשר מצאו בתוכה ולא הותירו איש בה. (ו) את כולם הרגו במכאובים על אשר טמאו את דינה אחותם. (ז) ולא ייעשו כן מיום הזה והלאה לטמא בת ישראל. (ח) כי בשמים הושת עליהם העונש להכרית כל אנשי שכם לפי חרב כי נבלה עשו לבת ישראל. (ט) ויתן אותם ה׳ ביד בני יעקב להכריתם לפי חרב ולעשות בהם שפטים. (י) ולא יעשה כדבר הזה בישראל לעולם לענות בתולה ישראלית. (יא) ואיש איש מישראל אשר יתן או אשר נתן את בתו או את אחותו לאיש מזרע הגוים מות יומת ובאבנים ירגמוהו כי חטא ונבלה עשה בישראל. (יב) ואת האשה ישרפו באש כי טימאה את שם בית אביה ונכרתה מישראל. (יג) ולא ימצא כל טומאה וזנונים בישראל בכל דורות הארץ כי קדוש ישראל לה. (יד) וכל איש אשר יעשה תועבה מות יומת וסקול יסקל. (טו) כי כן נחרת ונכתב על לוחות השמים על כל זרע ישראל העושה טומאה מות יומת וסקול יסקל. (טז) ולחוק הזה אין קץ הימין ואין סוף ואין סליחה כי אם הכרת יכרת האיש אשר טימא את בתו בכל ישראל כי מזרעו נתן למולך ועשה ואשם לטמאו. (יז) ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם לבל יתנו מבנותיהם לגויים ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה׳ היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה. (כ) כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר. (כא) ובגלל התועבה הזאת כי יהיה לאיש אישה מבנות הגוים או כי יתן איש אחת מבנותיו לאיש מכל הגוים יבואו נגע על נגע וקללה על קללה וכל פגעים ונגעים וקללות. (כב) וכי תעשה את הדבר הזה והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן העושים תועבה והמטמאים את מקדש ה׳ והמחללים את השם הקדוש ענוש יענש כל העם יחדו בעבור כל הטומאה והתועבה הזאת. (כג) ולא ישא פני איש ולא יכיר פנים במשפט ולא יקח מידו מנחה וקרבן מנחה ואישה וחלב וקטורת לריח ניחוח לרצון. (כד) ככה יעשה לכל איש ואישה בישראל אשר יחללו את מקדשו. (כה) לכן ציויתיך לאמור העד בישראל את העדות הזאת ראה מה היה לאנשי שכם ולבניהם איך ניתנו ביד שני בני יעקב והומתו במכאובים. (כו) ותחשב להם לצדקה ויכתבו לצדקה ויבחר בזרע לוי לכהנים וללויים לעמוד לשרת לפני ה׳ כמונו כל הימים. (כז) וברוך לוי ובניו לעולם תחת אשר קנאו לעשות צדקה ומשפט ונקמה בכל המתקוממים על ישראל. (כח) וככה ירשם לאיש בעדות לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כל היקום וגם אנחנו ניזכור את הצדקה אשר עשה בחייו בכל עיתות השנה עד אלף דור. (כט) ברכה תוחק לו ותבאתהו לו ולזרעו אחריו ויכתב לידידיה ולצדיק על לוחות השמים. (ל) וכל המקרה הזה כתבתי לך וציויתי אותך לספר אותו באזני בני ישראל לבלתי יאשמו ולא יעברו חוק ולא יפרו את הברית אשר כרת עימהם לשמור אותה ולהכתב לידידים. (לא) ואם יעברו ועשו ככל דרכי הטומאה יכתבו על לוחות השמים לאויבים למען ימחו מספר החיים ויכתבו בספר הנכחדים והנכרתים מן הארץ. (לב) ביום אשר הרגו בני יעקב את אנשי שכם נרשם להם בספר בשמים אשר עשו צדקה ומשפט ונקמה בחטאים ונכתב להם לברכה. (לג) ויקחו את דינה אחותם מבית שכם ויצאו. (לד) וישובו ויבוזו את כל אשר היה בשכם את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת כל רכושם ואת כל מקניהם ויביאו את הכל אל יעקב אביהם. (לה) וידבר אתם על אשר החריבו את העיר כי ירא מפני יושבי הארץ הכנעני והפריזי. (לו) אכן היתה חיתת אלוהים על כל הערים אשר סביבות אנשי שכם ולא קמו לגרש את בני יעקב כי נפלה אימתה עליהם.

Testaments of the Patriarchs Shimon 5צוואות השבטים שמעון ה׳

(א) ולכן היה יוסף יפה-תאר וטוב ראי כי כל-רע לא היה בו. (ב) ועתה בני היטיבו את-לבבכם לפני יי וישרו את-דרככם בפני אנשים ותמצאו חן בעיני אלהים ואדם. (ג) השמרו מן-הזנות כי הזנות היא אם כל-רע בהרחיקה מאת יי ובהקריבה לבליעל. (ד) ואנכי ראיתי בכתבי ספר חנוך כי בניכם ישחתו בזנות ויצרו לבני לוי בחרב. (ה) ולא יוכלו לעמד בפני לוי כי ילחם את-מלחמות יי ויכניע את-צבאכם. (ו) ומתי מספר יהיו ויחלקו בלוי וביהודה ולא יהיה מכם איש למלוכה כאשר נבא גם-אבינו בברכותיו.

Testaments of the Patriarchs Levi 6צוואות השבטים לוי ו׳

(א) ויהי כאשר באתי אל-אבי ואמצא שריון נחשת ועל-כן נקרא שם ההר שריון והוא ליד גבל לימין אבלה. (ב) ואשמר את-הדברים האלה בלבי. (ג) אחרי-כן נועצתי באבי ובראובן אחי למען יאמרו לבני-חמור אשר לא ימולו כי קנאתי על-דבר הנבלה אשר עשו עם-אחותי. (ד) ואהרג ראשונה את-שכם ושמעון הרג את-חמור. (ה) ואחרי-כן באו אחי ויכו את-העיר לפי-חרב. (ו) וישמע אבי זאת ויקצף ויתעצב כי נמולו וימותו ובברכותיו לא זכרנו לטוב. (ז) כי חטאנו כי עשינו זאת ולא רוחו וגם-הוא חלה ביום ההוא. (ח) ואנכי ידעתי כי מחשבת יי היתה לרעה על-שכם כי בקשו לעשות גם-עם-שרה ועם-רבקה כאשר עשו עם-דינה אחותנו ויי עצר בעדם. (ט) וירדפו את-אברהם אבינו כי גר היה ויענו את-עדרי בהמותיו בהיותן הרות וליובל יליד ביתו הציקו מאד. (י) וככה עשו לכל-הגרים ויגזלו בחזקה את-נשיהם וידיחון. (יא) ותבא עליהם חמת יי להשמידם.

Bereshit Rabbah 99:6בראשית רבה צ״ט:ו׳

הִתְחִיל קוֹרֵא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, אַחִים דִּפְחָתָא, אָמַר לָהֶם אַחִים הֱיִיתֶם בְּדִינָה, דִּכְתִיב (בראשית לד, כה): וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וְלֹא אַחִים לְיוֹסֵף שֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בִּרְאוּבֵן כְּתִיב (בראשית לז, כב): לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, הֲרֵי רְאוּבֵן לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְאַף יְהוּדָה אוֹמֵר לָהֶן (בראשית לז, כו): מַה בֶּצַע, הַלָּלוּ הֵם הַגְּדוֹלִים נִמְצֵאתָ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָכְרוּ אוֹתוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לֹא לָקַח מֵאִתָּם אֶלָּא שִׁמְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, כד): וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, לְכָךְ קָרָא לִשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָת. כְּלֵי חָמָס, מַהוּ כְּלֵי חָמָס, אָמַר לָהֶם גְּזוּלִים הֵם בְּיֶדְכֶם אֵינָן שֶׁלָּכֶם, שֶׁל עֵשָׂו הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית כז, מ): וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, כֵּלָיו שֶׁל חָמָס הֵן וְאֵין חָמָס אֶלָּא עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, י): מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב. מְכֵרֹתֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, מָכִירִין [פרוש קורין לחרבות מכירין]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְכוּרוֹתֵיהֶן, מְגוּרוֹתֵיהֶם, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל טז, ג): מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדוֹתַיִּךְ. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, כְּשֶׁיַּעֲמֹד זִמְרִי וְיַעֲשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בְּכָזְבִּי, אַל יִזָּכֵר שְׁמִי שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה, יד): וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה וגו׳. בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח אֶת עֲדָתוֹ לַחְלֹק, לֹא יִתְיַחֵד שְׁמִי עֲלֵיהֶם, אֶלָּא (במדבר טז, א): וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְלֹא אָמַר בֶּן יַעֲקֹב. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וְכִי אִישׁ אֶחָד הָרְגוּ וַהֲרֵי כְּתִיב (בראשית לד, כה): וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיוּ כֻּלָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ, טו): הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְלִי וגו׳, וּמַהוּ הֵן, לְשׁוֹן יְוָנִי הֵן אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ו, טז): וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד, כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמות טו, א): סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָּה בַיָּם, כְּסוּס אֶחָד וְרוֹכְבוֹ. אָרוּר אַפָּם, לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְכֵן בִּלְעָם הָרָשָׁע אוֹמֵר (במדבר כג, ח): מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אִם בִּשְׁעַת הַכַּעַס לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וַאֲנִי בָּא לְקַלְּלָן. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, כֵּיצַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּזִמְרִי, וְהָיוּ אַלְמְנוֹתָיו עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְנֶחְלְקוּ שְׁנֵי אֲלָפִים לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב, וְכָל מִי שֶׁמְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף לֵוִי יְהֵא מְסַבֵּב, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶאֱכִילוֹ פַּרְנָסָתוֹ בִּנְקִיּוּת וְנִתְקַיְּמָה גְּזֵרַת יַעֲקֹב, גִּדְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְהוּא מְסַבֵּב וְאוֹמֵר תְּנוּ לִי חֶלְקִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב.

Tanchuma Vayechi 9-10תנחומא ויחי ט׳-י'

הִתְחִיל קוֹרֵא לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי אַחִים. אֲחֵי דִינָה וְלֹא אֲחֵי יוֹסֵף, שֶׁהֵם מְכָרוּהוּ. אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי, בִּרְאוּבֵן כְּתִיב: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם (בראשית לו, כב). הֲרֵי אַתָּה לָמֵד, שֶׁלֹּא הָיָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף. וְאַף יְהוּדָה אָמַר לָהֶם: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרוֹג. וְאַרְבָּעָה אֵלּוּ הָיוּ גְדוֹלִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁשִּׁמְעוֹן וְלֵוִי מְכָרוּהוּ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, נָתַן יוֹסֵף עֵינָיו בְּשִׁמְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ (בראשית מב, כד). לְכָךְ קָרָא לִשְׁנֵיהֶם פֶּה אֶחָד, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים. כְּלֵי חָמָס. אָמַר לָהֶן, כֵּלִים שֶׁבְּיֶדְכֶם, חֲמוּסִין, גְּזוּלִין הֵן מֵעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: וְעַל חַרְבְּךָ תִּחְיֶה (בראשית כז, מ), כֵּלִים שֶׁל חָמָס. וְאֵין חָמָס אֶלָּא עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בּוּשָׁה (עובדיה א, י). מְכֵרֹתֵיהֶם, לְשׁוֹן יְוָנִי הוּא שֶׁקּוֹרְאִין לַחֲרָבוֹת, מְכֵרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְכֵרֹתֵיהֶם, מְגוּרוֹתֵיהֶם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: מְכֹרֹתַיִךָ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז, ג). בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. כְּשֶׁיַּעֲמֹד זִמְרִי וְיִזְנֶה עִם כָּזְבִּי, אַל יִזָּכֵר נַפְשִׁי בָהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה זִמְרִי בֶּן סָלוּא (במדבר כה, יד). כִּנָּה שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וּבְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שֵׁמוֹת אֵלּוּ. בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כְּשֶׁיַּקְהֵל קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה, אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אַל תִּתְיַחֵד כְּבוֹדִי עִמָּהֶן, אֶלָּא וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי (במדבר טז, א), וְלֹא אָמַר בֶּן יַעֲקֹב. וְהֵיכָן יִזָּכֵר שְׁמִי, עַל הַדּוּכָן, דִּכְתִיב: וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם הֵימָן, בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דה״א ו, יח-כג). כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ. וְכִי אִישׁ אֶחָד הָרְגוּ. וַהֲלֹא כְתִיב, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בראשית לד, כו). אֶלָּא שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵיהֶם כְּאִישׁ אֶחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו, טז). כַּיּוֹצֵא בוֹ, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א). אָרוּר אַפָּם, לֹא קִלֵּל אֶלָּא לְאַפָּם. הוּא שֶׁאָמַר בִּלְעָם, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כג, ח), וּבְעֵת הַכַּעַס לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְהֵיאַךְ אֲנִי אוּכַל לְקַלְּלָם. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף נָפְלוּ מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי, וְאַלְמְנוֹתֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְחִלְּקָם שְׁנֵי אֲלָפִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב. וְכָל מִי שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, הוּא מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף לֵוִי יְהֵא מְסַבֵּב. מֶה עָשָׂה. הֶאֱכִילוֹ פְרוּסָתוֹ בִּנְקִיּוּת. וְנִתְקַיְּמָה נְבוּאַת יַעֲקֹב, שֶׁנָּתַן לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, וְהוּא מְסַבֵּב עַל הַגְּרָנוֹת וְאוֹמֵר תְּנוּ חֶלְקִי. לְפִיכָךְ אָמַר, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב.

Tanchuma (Buber) Vayechi 12תנחומא (בובר) ויחי י״ב

When Simeon and Levi came in to Jacob, he reproached57Gk.: kentroun, i.e., “to strike with a goad.” them. He said (in Gen. 49:5): SIMEON AND LEVI ARE BROTHERS, WEAPONS OF VIOLENCE ARE THEIR MEKHEROT58The meaning of this word is obscure, but the singular, mekherah, resembles the Greek machaira, which means “sword”; and such a meaning fits the context of the midrash. So Tanh., Gen. 12:9; Gen. R. 99 (another version):7 (= p. 1278 in the Theodor-Albeck edition); PRE 38 (in the Amsterdam and Prague editions). The Greek parallel to such an ancient Hebrew word may be due to the fact that swords were common objects of trade. What are MEKHEROT? WEAPONS OF VIOLENCE. (Gen. 49:6:) LET NOT MY SOUL COME INTO THEIR COUNCIL, AND LET NOT MY GLORY BE JOINED WITH THEIR ASSEMBLY. When these two tribes (of Simeon and Levi) are assembled, let not my name be mentioned there. When Zimri arises and sins, LET NOT MY GLORY BE JOINED < with them >,59Probably the first part of the verse should have been cited here, as in Tanh., Gen. 12:10; Gen. R. 99 (another version):7 (= p. 1278 in the Theodor-Albeck edition). [since it is stated (in Numb. 25:14): ZIMRI BEN SALU, PRINCE OF A CLAN BELONGING TO THE SIMEONITES. And likewise (in Numb. 16:1 & 3): NOW KORAH BEN IZHAR BEN KOHATH BEN LEVI…. AND THEY GATHERED TOGETHER AGAINST MOSES AND AGAINST AARON. (Gen. 49:6:) NOR LET MY GLORY BE JOINED WITH THEIR ASSEMBLY.]60Cf. Numb. R. 18:5. (Gen. 49:6:) FOR IN THEIR ANGER THEY KILLED A MAN, when they killed Shechem ben Hamor. He said to them: You have afflicted me. Immediately (in vs. 7): CURSED BE THEIR ANGER SO FIERCE. These tribes were unable to dwell together. Rather (ibid., cont.): I WILL DIVIDE THEM IN JACOB AND SCATTER THEM IN ISRAEL.

נכנסו שמעון ולוי וקנתרן, אמר שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, מהו מכרותיהם כלי חמס. בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, כששני השבטים האלו נקהלים לא יזכר שמי שם, כשיעמוד זמרי ויחטא אל תחד כבודי [שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כ״ה:י״ד), וכן ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו׳ ויקהלו על משה ועל אהרן (שם טז:א-ב), בקהלם אל תחד כבודי]. כי באפם הרגו איש. כשהרגו את שכם בן חמור אמר להם עכרתם אותי, מיד ארור אפם כי עז, אין השבטים הללו יכולין לישב כאחת, אלא אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 49:5-7תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) Shimeon and Levi are brothers of the womb; their thoughts are of sharp weapons for rapine. (6) In their counsel my soul hath not had pleasure, and in their gathering against Shekem to destroy it mine honour was not united; for in their anger they slew the prince and his ruler, and in their ill will they demolished the wall of their adversary. (7) And Jakob said, Accursed was the town of Shekem when they entered within it to destroy it in their violent wrath; and their hatred against Joseph, for it was relentless. If, said Jakob, they dwell together, no king nor ruler may stand before them. Therefore will I divide the inheritance of the sons of Shimeon into two portions; one part shall come to them out of the inheritance of the sons of Jehuda, and one part from among the rest of the tribes of Jakob; and the tribe of Levi I will disperse among all the tribes of Israel.

(ה) שמעון ולוי אחין תלאמין מאני זיינא שנינא למחטוף היא אשתמודעותהון. (ו) בעטתהון לא אתרעיית נפשי ובמכנשהון לשכם למחרב(א){ה} לא איתיחד יקרי ארום ברוגזהון קטלו מלכא ושולטניה וברעותהון פכרו שור בעלי דבבהון. (ז) אמר יעקב ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון דתקיף וחימתהון על יוסף ארום קשיא אמר יעקב אין שריין הינון תריהון כחדא לית מליך ושולטן דיקום קדמיהון אפליג אחסנת בנוי דשמעון לתרין חולקין חולק חד יפוק ליה מגו אחסנת בני יהודה וחולק חד ביני שאר שבטיא ביעקב ואבדר שיבטא דלוי בגו כלהון שבטיא דישראל.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 49:5-7תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) Shimeon and Levi are brothers of the womb, men who are masters of sharp weapons; they made war from their youth; in the land of their adversary they wrought out the triumphs of war. (6) In their counsels my soul found no pleasure; and in their gathering together at the city of Shekem to destroy it, they were not favourable to my honour; for in their anger they slew kings with princes, and in their wilfulness they sold Joseph their brother, who is compared to the ox. (7) Accursed was the town of Shekem when Shimeon and Levi entered to destroy it in their wrath, for it was strong, and in their anger, for it was cruel. And Jakob our father said, If these remain together, no people or kingdom can stand before them. I will divide the tribe of Shimeon, that they may become preachers and teachers of the law in the congregation of Jakob; and I will disperse the tribe of Levi in the houses of instruction for the sons of Israel,

(ה) שמעון ולוי אחין תלמין גברין מרי זיינא שנינא עבדו קרב מן טליותהון בארעא בעלי דבביהון עבדו ניצחני קרביהון. (ו) בעצתהון לא אתרעיית נפשי ובכנישתהון לכרכא דשכם למחרבא יתיה לא חסו על יקרי ארום ברוגזיהון קטילו מלכין עם שלטונין וברעותהון זבינו יוסף אחיהון דמתיל לתורא. (ז) ליט הוה כרכא דשכם דעלו לגוה שמעון ולוי למחרבה ברוגזיהון ארום תקיף הוה ובחמתהון ארום קשיא הות. (אמר אבונן יעקב אין שרין הינון כחדא לית אומא ומלכו יכלא למיקם מן קמיהון אפליג ית שבטא דשמעון סברין מלפי אוריתא בכנשתא דיעקב ואיבדר ית שבטא דלוי בבתי מדרשיא דבני ישראל.

Pirkei DeRabbi Eliezer 38פרקי דרבי אליעזר ל״ח

כתיב ובא אל הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש ואי זה הוא הנחש זה שכם בן חמור שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים ולא היתה יוצאה לחוץ מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת ואמרו בני ישראל להורגה שאמרה עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב הביא שרץ של זהב שם הקדש כתוב בו ותלה על צוארה ושלחה והלכה והכל צפוי לפני הב״ה וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה שנ׳ ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע שמעון ולוי קנאו על הזנות הרבה מאד שנ׳ הכזונה יעשה את אחותנו ולקחו איש חרבו והרגו את כל אנשי שכם וכששמע יעקב נתיירא מאד שאמ׳ עכשו יאמרו לכל עמי הארץ ויאספו עלי ויהרגוני התחיל לקלל רגזם של בניו שנ׳ ארור אפם כי עז ועוד שקלל את חרבם בלשון יונית שנ׳ כלי חמס מכרותיהם שמעו כל עמי ונתייראו מאד ואמרו אם שני בני יעקב עשו את כל הדבר הזה אם יאספו כלם יכולים הם להחריב את העולם ונפל פחדו של הב״ה עליהם שנ׳ ויסעו ויהי חתת אלהים

Rashi Bereshit 49:5-7רש״י בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) שמעון ולוי אחים SIMEON AND LEVI WERE BRETHREN in the plot against Shechem and against Joseph. Scripture states, (Genesis 37:19—20) "And they said one to another… (literally, one to his brother) come now therefore and let us slay him" (Midrash Tanchuma, Vayechi 9). Now, who were these? Should you say Reuben or Judah was one of them — but they were not consenting parties to slaying him (cf. Genesis 37:21, Genesis 37:22 and Genesis 37:26). Should you say they were the sons of the handmaids (Dan, Naphtali, Gad or Asher) — their hatred of Joseph was not so perfect a hatred that they would wish to kill him for it is said, (Genesis 37:2) "whilst a lad he used to be with the sons of Bilhah and with the sons of Zilpah etc." Issachar and Zebulun would certainly not have spoken thus in the presence of their elder brothers. Consequently one must needs say that they were Simeon and Levi whom their father called "brethren" (Midrash Tanchuma, Vayechi 9). כלי חמס INSTRUMENTS OF VIOLENCE (חמס may mean something that has been usurped from another) – This business of murdering is חמס, not rightly theirs; it is part of the blessing conferred upon Esau; it is his business and you have usurped (חמסתם) it from him (Midrash Tanchuma, Vayechi 9). מכרתיהם denotes weapons. In the Greek language the word for a sword is fiaxmoa (Midrash Tanchuma, Vayechi 9). Another interpretation of מכרתיהם is: (taking מכרתיהם as מגרתיהם their sojournings with an interchange of כ and ג) in the land of their sojournings they got into the habit of using weapons of violence, מכרתיהם being of the same root as (Ezekiel 16:3) "Thine habitation (מכרתיך) and thy nativity [is in the land of the Canaanite]." This is how Onkelos renders it. (6) בסדם אל תבא נפשי O MY SOUL, COME NOT THOU INTO THEIR SECRET DELIBERATION (סוד may have the sense of plot) – this has reference to the story of Zimri, (Numbers 25:6-15) when the tribe of Simeon assembled and brought the Midianitish woman before Moses, saying, "Is this woman forbidden or permitted to be taken as a wife? If you say she is forbidden, who made the daughter of Jethro permissible to you in marriage" (See Sanhedrin 82b) — let not my name be mentioned in connection with that event! Indeed, it is said (Numbers 25:14) "Zimri, the son of Zalu, a prince of a father's house among the Simeonites" — but Scripture does not state "a son of Jacob". בקהלם UNTO THEIR ASSEMBLY – when Korah of the tribe of Levi will assemble the entire congregation against Moses and Aaron — אל תחד כבודי MY GLORY BE NOT THOU UNITED – let my name not be associated there with them! (Genesis Rabbah 98:5) And so it was, for it is said (Numbers 16:1) "Korah, the son of Izhar, the son of Kohath. the son of Levi" — but it does not say "the son of Jacob". In Chronicles, however, (1 Chronicles 6:22,23), where the genealogy of Korah is traced in connection with the "Duchan" (properly, the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple) it is said, "the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel (Genesis Rabbah 98:5). אל תחד כבדי MY GLORY BE NOT THOU UNITED – כבוד is masculine and therefore you must needs explain the phrase as though he were addressing himself to "the glory" saying, "thou, my glory, be not united with them!" תחד is exactly the same grammatical form (2nd masc. sing. and not 3rd fem. sing.) as (Isaiah 14:20) "Thou shall not be united (אל תחד) with them in burial" כי באפם הרגו איש FOR IN THEIR WRATH THEY SLEW A MAN – This refers to Hamor and the people of Shechem, and they are spoken of as איש "one" man because they were all regarded as of no more account than one man when it was a matter of attacking them. It likewise states in the history of Gideon, (Judges 6:16) "And thou shalt smite the Midianites as one man", and similarly concerning Egypt, (Exodus 15:1) "The horse (singular) and its rider (singular) hath he thrown into the sea" (i.e. the whole army as though it consisted of but one horse and its rider). This is a Midrashic interpretation (Genesis Rabbah 99:6). The plain meaning of the use of the singular form is: a group of men is called "a man" having in mind each one separately, so that the meaning is: they slew every man with whom they were angry. Similar is (Ezekiel 19:3) "and he learned to catch the prey, he devoured (אדם) a man" (which is the same as בני אדם "men") וברצונם עקרו שור AND IN THEIR SELFWILL THEY LAMED AN OX – they desired to exterminate Joseph who is called שור, as it is said, (Deuteronomy 23:17) "His firstling bullock (שורו) (Joseph), majesty is his". עקרו means in old French essarter. It has the same meaning as in (Joshua 11:6) "Thou shalt hamstring (תעקר) their horses". (7) ארור אפם כי עז CURSED BE TIIEIR WRATH, FOR IT IS POWERFUL – Even when he was reproving them he did not curse them but their anger. That is what Balaam said: (Numbers 23:18) "How can I curse them since אל hath not cursed them?" (Genesis Rabbah 99:6) אחלקם ביעקב I WILL DIVIDE THEM IN JACOB – I shall separate them from each other inasmuch as Levi shall not be numbered among the tribes (cf. Numbers 26:62) and thus they (Simeon and Levi) will be divided (cf. Genesis Rabbah 98:5). Another interpretation is: both of these tribes will be dispersed in Israel, and this happened, for you will find that the very poor — the Scribes and elementary teachers — were all of the tribe of Simeon, and this was so in order that this tribe should be dispersed, since such poor people must wander from city to city to eke out a livelihood. As for the tribe of Levi, He made them travel round from one threshing floor to another to collect their heave offerings and tithes; thus He caused them also to be "scattered" but in a more respectable manner (Genesis Rabbah 99:6).

(ה) שמעון ולוי אחים – בעצה אחת על שכם, על יוסף: ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית ל״ז:י״ט-כ׳). מי הם? אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתם שלימה, שנאמר: והוא נער את בני בלהה וגו׳ (בראשית ל״ז:ב׳). יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחיך, שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים. כלי חמס – אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם. מברכת עשו היא זו, אומנות שלו הוא, ואתם חמסתם אותה ממנו. מכרותיהם – לשון כלי זיין. הסייף בלשון ייווני מכר, תנחומא (תנחומא ויחי ט׳). דבר אחר: מכרותיהם – בארץ מגוריהם נהגו עצמן בכלי חמס, כמו: מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל ט״ז:ג׳), וזהו תרגומו של אונקלוס. (ו) בסודם אל תבא נפשי – זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו: אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך. אל תיזכר שמי בדבר – זמרי בן סלוא נשיא בית לשמעוני (במדבר כ״ה:י״ד), ולא כתוב: ׳בן יעקב׳. ובקהלם – כשיקהיל קרח שהוא משבט לוי את כל העדה על משה ועל אהרן. אל תחד כבודי – שם, אל יתייחד שמי עמהם. קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (במדבר ט״ז:א׳), ולא נאמר: ׳בן יעקב׳. אבל בדברי הימים, כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר: בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א ו׳:כ״ג). אל תחד כבודי – כבוד לשון זכר הוא, על כורחיך אתה צריך לפרשו במדבר אל הכבוד, ואומר: אתה כבודי אל תתייחס עמהם, כמו: אל תחד. כי באפם הרגו איש – אילו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובים כולם אלא כאיש אחד לפניהם. וכן הוא אומר בגדעון: והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו׳:ט״ז), וכן במצרים: סוס ורכבו רמה בים (שמות ט״ו:א׳), זהו מדרשו. ופשוטו: אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו. כי באפם הרגו איש – שכעסו עליו, וכן: וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל י״ט:ג׳). וברצונם עקרו שור – רצו לעקר את יוסף שנקרא שור: בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז). עקרו – אֵשְיַירֵיטֵר, לשון: ואת סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). (ז) ארור אפם – אפילו בשעת התוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם: מה אקב לא קבה אל (במדבר כ״ג:ח׳). אחלקם ביעקב – אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במניין השבטים, הרי הם חלוקים. דבר אחר: אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד.

R. Yosef Kara Bereshit 49:7ר׳ יוסף קרא בראשית מ״ט:ז׳

(ה-ט) כלי חמס מכרותיהם – אין גבורתם גבורה, כי אם כלי חמס. בסודם אל תבא נפשי כי באפם הרגו איש – לא שבטחו על גבורתם, אלא אף שלטה בהם, ולא תאמר בשעת אפם בלבד, אלא אפי׳ ברצונם – בשעת רצונם, עקרו שור – הפרידו יוסף, שנקרא שור, מעל אביו. הא למדנו, שכל שעה אין כליהם אלא לחמס. אבל יהודה אתה יודוך אחיך – שאתה גיבור ומושל ברוחך. גור אריה יהודה – יש בך כח כאריה, ואע״פ כן מטרף בני עלית – שנ׳ ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג (בראשית ל״ז:כ״ו). (כ״י וינה 24 בשם פ״ר יוסף)

Rashbam Bereshit 49:5-7רשב״ם בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) Mekherotehem: means "their brotherliness," as it is in parallelism with the phrase, SIMEON AND LEVI ARE BROTHERS. In other words, "Simeon and Levi were brothers in evil; their brotherliness consisted of tools of violence." [The related, but not identical noun,] mekhorotayikh, in the phrase (Ezek. 16.3), "your family (mekhorotayikh) and your birth," [is a concrete noun that] refers to one's relatives, while mekherotehem – from the dageshized construction, like the word mesibbotehem – [is an abstract noun that] refers to relationship. Since the resh is the letter that should have been doubled, the preceding hiriq becomes a sere (which can also be referred to as a games qatan). Similarly one says berakh (e.g. Gen. 24.1), not birakh on the paradigm of 'ibbad veshibbar (Eccl. 2.9). Also, heref in the phrase (Ps. 74.18), "blasphemes (heref) the LORD," and sheret in the phrase (Num. 8.26), "He may assist (vesheret) his brothers," are all from the dageshized construction. Mekherotehem would be rendered lor parenteis in the vernacular. (6) Besodam 'al tavo' nafshi: "May it be that my soul never enter their council." 'Al in the Torah always precedes either a curse or a request or a command in the future. 'Al can never precede a past tense verb. Accordingly, one must not interpret this phrase to mean, "My soul never entered . . .." Ki be'appam: means "since in their anger." 'Iqqeru THEY MAIM ('iqqeru) OXEN: Just like (Josh. 11.6), "You shall maim (te'aqqer) their horses." (7) 'Arur 'appam: "They shall not succeed in taking vengeance and doing evil with their anger. Since I desire that they not congregate and join together, I, accordingly, WILL DIVIDE THEM IN JACOB." For Levi was scattered among all the twelve tribes, as it is written in Joshua (chapter 21). As a result, Simeon found himself alone, without Levi.

(ה) מכירותיהם – אחותיהם, כפל לשון של: שמעון ולוי אחים, כלומר: שמעון ולוי אחים היו לרעה, כלי חמס היתה אחותם. מכרותיך ומולדתיך (יחזקאל ט״ז:ג׳), לשון קרובים, אבל מכרותיהם משקל דגש הוא כמו: מסיבותיהם, לשון קורבה. אבל הריש במקום {האות הדגושה, ולפיכך} החירק נהפכת לצרי, הוא קמץ קטן, כמו: ברך תחת ברך, איבד ושיבר (איכה ב׳:ט׳). וכן: חרף י״י (תהלים ע״ד:י״ח), ושרת את אחיו (במדבר ח׳:כ״ו), כלם משקל דגש. מכרותיהם – לור פרנטייש בלעז. (ו) בסודם אל תבא נפשי – יהי רצון שלא תבא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן, או קללה או בקשה או ציווי. לא יימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי. כי באפם – שהרי באפם עקרו שור, כמו: את סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). (ז) ארור אפם – לא יצליחו באפם להנקם ולעשות רעה. ולכן, כי איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד, אחלקם ביעקב – כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים כדכתיב ביהושוע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 49:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ט:א׳

את אשר יקרא אתכם – דבר נבואה לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות, בעבור שמצאו בסוף: ויברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח). ואיה ברכות ראובן ושמעון ולוי? כי על זאת הנבואה אמר: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח) – הנה בתחלה דבר להם, ולבסוף בירך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 49:5-7אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ט:ה׳-ז׳

(ה) שמעון ולוי אחים – בעבור מעשה שכם. מכרתיהם – יש אומרים מן: הכרת פניהם (ישעיהו ג׳:ט׳), ואיננו נכון בדקדוק. ויש אומרים: קנייתם, כמו: תכרו מאתם (דברים ב׳:ו׳). ואין תכרו כי אם מלשון חפירה. ויש אומרים: מלשון מכירה, שמכרו עצמם. כטעם: עם חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח). והנכון בעיני: שהוא מגזרת: מכרתיך (יחזקאל ט״ז:ג׳). והוא חסר בית, כמו: הנמצא בית י״י (מלכים ב ט״ז:ח׳), אשר צויתי מעון (שמואל א ב׳:כ״ט). והטעם: על החמס שעשו, שאחר שהכניסו אנשי שכם בברית הרגום במרמה. [וכן אמר המתרגם ארמית.] (ו) בסודם – אמר רב אהרן: שפירוש אל תבא נפשי כמו: ובא השמש (קהלת א׳:ה׳), והטעם: שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו הפך הדבר, כי מה טעם לכלי חמס, והלא אמר לשניהם: עכרתם אותי (בראשית ל״ד:ל׳). ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם, לולי חתת האלהים היו מסבבים להשחית הכל. וכן פירש: ארור אפם (בראשית מ״ט:ז׳), וברצנם עקרו שור ארור, אפם כי עז (בראשית מ״ט:ז׳). ואלה פירושים קרים, בסדם אל תבא. אמר ר׳ משה הכהן נ״ע: כי כבודי כמו: נפשי, ורבים בספר תהלים כדמותו. ויפה פירש, כי הטעם הוא כפול כדרך כל הנבואות: שאל אביך ויגדך (דברים ל״ב:ז׳), מה אקוב (במדבר כ״ג:ח׳). והנה בסדם – כמו: בקהלם, ותבא כמו: תחד, ונפשי כמו: כבדי. ויאמר רבי יהודה בן בלעם ז״ל שטעה ר׳ משה הכהן, כי כבוד הנפש הוא הגוף, כמו: עדי בצואר, כטעם: המשביע בטוב עדיך (תהלים ק״ג:ה׳). וראייתו, וכבודי לעפר ישכן סלה (תהלים ז׳:ו׳). ואני אומר שר׳ יהודה טעה, כי הכתוב אמר: למען יזמרך כבוד (תהלים ל׳:י״ג), לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי (תהלים ט״ז:ט׳) שהוא הגוף. וזה וכבודי לעפר (תהלים ז׳:ו׳) על דרך משל, שנכנעה נפשו עד העפר שאין למטה ממנו. והנה אתן לך עד נאמן: דבקה לעפר נפשי (תהלים קי״ט:כ״ה). תחד – מגזרת: יחד. ועל דעת ר׳ משה, שהנח הנעלם תחת אל״ף אחד, וכן אמר על: לא תשם (בראשית מ״ז:י״ט). וטעם בסדם – כמו: בהוסדם יחד עלי (תהלים ל״א:י״ד). אחר שכליהם הם חמס, אל תבא נפשי בסדם. הרגו איש – שם המין, כמו: שור וחמור (בראשית ל״ב:ו׳), והרמז על אנשי עיר שכם. שור – חומה, וכן: צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב). וכבר בארתי בספר מאזנים, שהחולם והשורק מתחלפים. עקרו – וכן: את סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). וזה אות כי היתה עיר שכם גדולה, כי היא מוקפת חומה. (ז) ארור אפם כי עז – דרך נבואה או תפלה, שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור הפך ברוך, וכאשר הברכה נוספת, הארירה מפחתת. ועברתם – כפול בטעם, וכן: אחלקם ביעקב עם ואפיצם. והטעם: שהם אלה ראויין ליפרד ולא יתחברו יחדו [לאחר שעצתם כך]. והנה מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה, והנה הוא ברשות אחר. גם עריו לא היו דבקין זו לזו, רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו מ״ח עיר, והן מפוזרות בינות השבטים.

Ibn Ezra Bereshit Third Commentary 49:5-7אבן עזרא בראשית פירוש שלישי מ״ט:ה׳-ז׳

(ה-ו) שמעון ולוי אחים – ובדרך מכרותם עשו חמס שלא בעצתי, כי בסודם ובקהלם לא באה נפשי וכבודי. (ז) והנה הברכה שברכם, כי לא בא יעקב אבינו לקלל את בניו, רק לברכם. על כן אמר: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – הנה שקלל האף והעברה שתסור מהם. ואני אחלקם ביעקב – לא תהיה נחלתם מיוחדת כשאר השבטים. וכן היה, כי שמעון כל נחלתו בחלקו של יהודה (יהושע י״ט:ט׳) ותחת יד יהודה היה. גם לוי אין לו חלק ונחלה, רק מה שנתנו לו השבטים. על כן משה לא הזכיר בברכתו שמו של שמעון, כי היה בלבו על דבר זמרי, וכשברך יהודה הנה שמעון עמו כי ביחד היו. גם הוא לא ברך לוי, רק על הכהנים דבר, וישם אהרן כנגד כל השבט: תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו׳ (דברים ל״ג:ח׳) – וזהו אהרן. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים ל״ג:ט׳) – כאלו לא ראהו, גם אחיו כאלו לא הכירם, ואת בניו כאלו לא ידעם, כי מן המקדש לא יצא (ויקרא כ״א:י״ב). בעבור כל אלה כי שמרו אמרתך (דברים ל״ג:ט׳) – שצויתים: על כל נפשת מת לא יבא (ויקרא כ״א:י״א), ובריתך ינצרו (דברים ל״ג:ט׳) – ברית הכהנים והקרבנות, רק ישימו קטרת באפך ועולות כליל על מזבחך (דברים ל״ג:י׳). והנה כל ברכת משה על הכהנים אמרה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 49:5-7ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ה) שמעון ולוי אחים – {עד} עתה פירש למה לא הייתה הממשלה לראובן, ועתה מפרש למה לא נתנה ללוי או לשמעון שהיו גדולים אחריו. אחים – שוים בדעת. שניהם כעסנים, ולפיכך הם רגילים זה אצל זה, שדעתם שוה, כדכתיב: כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו. כלי חמס מכירותיהם – הכרתם זה לזה ושיבותם, כלי חמס הוא. כמה חמסנים יוצאים מתוך עצתם. מכירותיהם – כמו: איש מאת מכרו (מלכים ב י״ב:ו׳). (ו) בסודם אל תבא נפשי – אל תהי נפשי באה בסודם, שיהיו הם שרים ומלכים על בניי, ויתיעצו סוד עליהם, ויעשו להם רעות באפם. בקהלם אל תחד כבודי – כשיקהלו יחד להתייעץ, אל תתייחד כבודי וזרעי, פן יעשו רעות בחמתם. כי באפם הרגו איש – רגילים הם להרוג בני אדם בכעסם ובאפם. וברצונם – אפילו בלא כעס, עוקרים שוריהם של בני אדם. ולפיכך איני רוצה שימשלו על נפשי וכבודי, כלומר: על בניי, שיוכלו להקהל ולהמתיק סוד עליהם. (ז) ארור אפם כי עז – אף ועברה עזה וקשה שלהם תהא ארורה, כי לא יוכלו אחיהם לסבלם להיות מלכים ומושלים עליהם, ולא יודו לדברו אם יאמר שימלכו. אלא: אחלקם ואפיצם – זה מזה להתערב עם שאר אחיהם, ביעקב ובישראל, ולא יקחו שום עצה יחד. ולא היה ללוי חלק ונחלה, ונתפזר בכל ארץ ישראל, כי כל אחד נתן מעריו ללויים. ושמעון לקח נחלה אצל יהודה, כדי שתהא אימת מלכות עליו, כמו שנאמר: ויאמר יהודה לשמעון שהיה אצלו עלה אתי בגורלי (שופטים א׳:ג׳).

R. Yehuda HeChasid Bereshit 37:28ר׳ יהודה החסיד בראשית ל״ז:כ״ח

הק' מ"א וכי יוסף לא דבר שקר כשאמר כי גנב גונבתי מארץ העברים? אלא לפי הפשט כך היה המעשה: שהשבטים ישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים וגו' ונתיעצו למוכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגיד וגם לא ישלח בכתב בלא רשותם לעולם להודיע לעולם לאביו, ועשו חרם ביניהם שלא יגלה שום אחד מהם. ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ושטר ויעברו אנשים מדיינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים והנה אדם אחד בבור, וימשכו אותו בגניבה לחוץ וייראו שלא ירדפו אחריהם וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. והקשתי לאבי (בכ"י ק' "והקשה אבי") שאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ותירץ על ידי גרמתכם שהשלכתם אותי בבור נמכרתי למצרים, הרי כאילו מכרתם אותי מצרימה. והביא ראייה שהגרמה כמו עשייה מאל תעבירנו את הירדן, וכי משה היה לו להעבירם, והלא ידעו בטוב שמשה היה לו למות, אלא פי' אל תגרום שנעבור את הירדן.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 49:5ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ט:ה׳

שמעון ולוי אחים. פי' אבי שהיא ברכה גדולה שהיו עריצים ובעלי לב ולא היו רודפים לשלול שלל ולבוז בז כי אם להרוג שונאיהם וכל השבטים ישכרום להלחם כי נפלה אימתם על האומות הואיל שאינן עוסקים אלא להרוג, והיו משכירים אותם בתורת זולדניר כמו אותם רוגלים שמעבר לקולונייא. והראיה מתחילת ספר שופטים ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך... וכן היה מפרש מורי אבי הפסוקים: שמעון ולוי אחים – ושוים בדבר זה, כלי חמס על שונאיהם יהיה להם בארץ מכורותיהם, כמו מגורתם, וביחזקאל בארץ מכורותיך, מגורותיך. ע"א מכירותיהם – כלי זיין שלהם ובארץ יוון קורין לסכין מכיר. כששמעו האומות ששבט שמעון ולוי נלחמים אז היו בורחים. בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי – כך היו אומרים הדוכסים או הפחות הבאים לעזרת שונאיהם. כי באפם הרגו איש – אינם להוטים לתפוש איש עד שיתן להם ממון אלא הורגין אפי' שור בכעסם. וברצונם עקרו שור – אע"פ שכבר שללו ובזזו אותן עוקרין את השור כדי להראות אין אנו חוששין על השלל כי אם להרוג, ומתוך כך נפל פחדם על האומות. ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – וכן אמר יעקב מרוב עריצותם ישכירום כל השבטים להיות זולדניר שלהם, וזהו: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

Radak Bereshit 49:5-7רד״ק בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) שמעון ולוי אחים, they had acted like brothers in their concern for their sister Dinah, as the Torah credits them in Genesis 34,25. כלי חמס, their swords, (weapons) have become instruments of violence. Yaakov considered the slaying of the male population of Shechem as having been illegal. He did not consider the men of the city responsible for the sin of rape committed by their crown prince Shechem. Seeing that their act was illegal they endangered their whole family, including their father, as they could not count on God’s protection against the avengers of Shechem when the wrong they had committed themselves had brought that attack upon them. The fact that in the event, God did protect them, was not thanks to these two brothers. מכרותיהם, as if the Torah had written במכרותיהם. The construction is parallel to ארץ מגוריהם, the land of their sojourn, i.e. the land in which they sojourned. The people of Shechem had lived peaceably side by side with the family of Yaakov, there being no war-like actions between them. Ezekiel 21,35 as well as 29,14 also speaks of מכורותיך meaning מגורים the place where one resides. Onkelos also translates it in this sense. Midrash Tanchuma Vayechi 9 understands the word as applying to their swords. In Greek a sword is known as makirin. (6) בסודם אל תבא נפשי. At the time they planned their revenge I had not been taken into their confidence either about what they were going to do or about how they were going to do it. It had not been done at my suggestion. Yaakov repeats what he said in different words, continuing אל תחד כבודי, the word תחד is in the feminine mode seeing it refers to כבוד which is another word for נפש which is a feminine noun. כי באפם הרגו איש, the word איש refers to people generally, as in Samuel I 14,24 ואיש ישראל נגש, where it also did not refer to a single Israelite but to the Israelite troops who were pressing for action. Yaakov too describes the whole population of the city of Shechem as איש, as if a single unit. We find that the word שור is often used also as a reference to many oxen although it is in the singular mode. Other examples of such constructions are Exodus 15,19 כי בא סוס פרעה, where the Torah speaks of all of Pharaoh’s (Egypt’s) horses, not just of Pharaoh’s personal horse. Some commentators understand the words שור as meaning the ruling prince of the land, Chamor. We have several examples of someone in a high position being referred to as שור, as for instance in Deuteronomy 33,17 בכור שורו. The word עקרו in our verse, is another word for הרגו, “they killed.” The word שור may also mean “wall, fortification,” as understood by Onkelos. וברצונם, “in order to carry out their will; their urgent desire.” In our homiletic literature, (compare Rashi) the entire line starting with אל תבא is understood as referring to misdeeds carried out by members of the tribe of Shimon in the distant future such as the leader of that tribe Zimri who slept with a Midianirte princess in an act of defiance of Jewish mores, and the infamous Korach of the tribe of Levi who wanted to usurp the position of Moses and Aaron. Due to Yaakov’s express wish here, neither of these two men had his genealogy traced all the way back to Yisrael when the Torah explains who they were. (compare Numbers 16,1 and Numbers 25,15) (7) ארור אפם, whenever we encounter the expression ארור it involves denial of some blessing or something good and welcome to the party subject to the curse. For instance, we read in Maleachi 2,2 וארותי את ברכותיהם, “I will turn their blessings into a curse.” The words ארור אפם must be understood as a type of prayer by Yaakov, who wishes that Shimon and Levi be denied at least a part of their willfulness of character, as something that has become too strong to endure. Yaakov repeated the same thought in different words to make his point more insistently. This is why he added the words ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב, so that they will not constantly be next to one another. Shimon’s ancestral territory in the land of Israel actually became an enclave within the boundaries of the land allocated to the tribe of Yehudah. Shimon and Levi (who had no territorial claims after being granted the status formerly occupied by the firstborn after the golden calf episode) had no common territorial boundaries, so that the danger of their joint cooperation resulting in a repeat of what happened at Shechem was drastically reduced. In Bereshit Rabbah 99,7 the words אחלקם ביעקב, are understood as referring to the 24 thousand members of the tribe of Shimon who were killed as a result of Zimri’s brazen act of sexual union with a Midianite princess. This resulted in 24 thousand wives of these men becoming widows, These widows were distributed to the other tribes, 2000 to each tribe, so that anyone having to go begging was from the tribe of Shimon. As a result, God said that the Levites were to be similarly distributed among all the tribes seeing he did not deserve a better fate than that of his partner in crime Shimon. Seeing that the Levites became dependent on the tithes, etc, voluntarily given to them by the farmers of the other tribes, their basic livelihood was no less precarious than that of the widows and orphans of the members of the tribe of Shimon who had been killed by a plague by God at Shittim.( Numbers 25,9) It is a historical fact then that Yaakov’s prediction came true. Seeing what had happened, God elevated the Levites by granting them 10% of the combined harvests of all the other tribes. However, the Levites, just as the members of the tribe of Shimon, had to visit all the threshing floors and request from the local farmers to give the tithe tithes they were obliged to give to a Levite to them.

(ה) שמעון ולוי אחים – אחים היו במעשה דינה כמו שאמר ״ויקחו שני בני יעקב אחי דינה״. כלי חמס – חרבותם היו כלי חמס, כי שלא בדין הרגו כל אנשי שכם, אם שכם חטא מה חטאו כולם. ושמו אותי ואת ביתי בסכנה גדולה, לולי רחמי האל שהיה חתתו על הגוים. מכרותיהם – כמו במכרותיהם כלומר בארץ מגורותם שהיה עמהם בשלום והיו גרים עמהם והרגו אותם, זהו חמס, כי לא היו אנשי מלחמתם, וכן בארץ מכורותיך (יחזקאל כ״א) וכן תרגם אונקלס בארעא תותבותהון, ובילמדנו מפרש שקורין לחרב מכירין. (ו) בסודם – כשנתיעצו ונקהלו במעשה שכם לא באה נפשי עמהם ולא עשו בעצתי מה שעשו וכפל הענין במלת שונות. ואמר תחד – לשון נקבה, כי הכבוד הוא הנפש. הרגו איש – דרך כלל, כמו ואיש ישראל נגש (שמואל י״ד) והדומים לו. וכן שור – כמו ״כי בא סוס פרעה״ והדומים לו. כי אפשר שלקחו קצת הבהמות עמהם ועקרו קצתם. ויש מפרשים עקרו כמו הרגו. בשרשים כתב ר׳ יעקב בן אלעזר שהוא כנוי למושל, ושור הוא נשיא הארץ חמור, ולגדולה קראו שור, כמו בכור שור. או יהיה שור חומה כתרגומו. ופירש וברצונם – למלא רצונם ותאותם. ובדרש: אל תבא – במעשה זמרי שלא יחסו עד ישראל, ובקהלם אל תחד כבודי – במעשה קרח שאמר בן לוי ולא אמ׳ בן ישראל כמו שיחסו בדברי הימים בן לוי בן ישראל. (ז) ארור אפם – כל ארור הוא לשון חסרון הברכה, כמו וארותי את ברכותיהם (מלאכי א׳) וכן ארור אפם דרך תפלה שיחסר אפם כי עז הוא מלסובלו, וכפל הדבר במלת שונות לחזק הדבר. אחלקם ביעקב – שלא יהיו יחד, כי שמעון היתה נחלתו חלוקה כי היה להם בתוך בני יהודה ולא היתה נחלתם כאחד, ולוי גם כן לא היתה לו נחלה אלא מגרש הערים בכל שבט ושבט (ובתנחומא) אחלקם ביעקב כיצד כ״ד אלפים נפלו משבט שמעון בדבר זמרי והיו אלמנותיו כ״ד אלפים ונחלקו בשבט ישראל שני אלפים בכל שבט ושבט. וכל מי שמסבב על הפתחים משבטו של שמעון הוא. אמר הקב״ה ולוי אף הוא יהא מסבב, מה עשה הקב״ה האכילו פרוסתו בנקיות ונתקיימה גזירת יעקב, גדלו הקב״ה ונתן לו אחד מעשרה והוא מסבב על הגרנות ואומר תנו לי חלק.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 49:5-7ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ה) שמעון ולוי אחים – טעם אחים כאן אחוה ברוח וחברותא וההסכם על שיטה אחת נוספה על האחוה של הקורבה. כלי חמס – רמז אל כלי מלחמה הנודעים לכלי חמם לפי שעושים בהם חמס על פי הרוב. אמר בעל (ספר) השלם כלי זיין של חמס ממכריהם רצונו (בזה) מכירת עצמם ... כלומר הם מעפילים לעלות עליהם ... מכרתיהם שבועת האימון שלהב כלומר כריתת ברית שלהם ומשא ומתן שלהם על פיהם (כלומר על פי כלי חמס) והם רוכשים אותם לפי שהם מתאוים למלחמה ובוחרים בה ויש אומרים שהוא נגזר מן מכרתיך ומלדתיך במובן יסודם ומקורם בנוי על המלחמה וההריגה. [ויש מפרשים כלי חמס מכרתיהם מקורם דוגמת מאמרו מכרתיך וג׳] והוא קרוב. ויש אומרים (מכרתיהם) חרבותיהם (והוא) ממאמר רבותינו ז״ל ״מכירין״ בלשון יונית חרבות. (ו) בסדם וג׳ – הרמז אל הבגידה בשכם ואין ספק כי שמעון ולוי שאמר בהם הכתוב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי [וג׳] לא נכנסו לבדם להרוג אנשי שכם אלא הם שהיו המנהיגים במעשה והראשים [להמון] אשר נקהלו להרוג ולשלול. וטעם אל תבא [לדעתי] ״לא באה״ ואל תחד ״לא חדה״ כלומר כאשר ישבו בסוד להועץ על ההרג לא ידעתי בו וכאשר נתגלה מה שקבעו ונקהלו עם חביריהם להוציא את מחשבתם אל הפועל לא שמחה נפשי; וידוע כי בשעת ההתעוררות להתנקם תהיה חזקת הכעס בתכלית הרוגז ואחר שהוציאה את הנקמה אל הפועל תפוג אלימותה ותשקוט ולכן בהכרח היו (שמעון ולוי) בשעת כניסתם להרג בתכלית מן חוזק הרוגז ולכן אמר (יעקב) כי באפם הרגו איש ואחר ההרג שקט רוגזם וכאשר נכנסו ליקח שבי ושלל ולהחריב ולא היו במצב הרוגז אלא כשמחים בנצחונם אמר (עליהם יעקב) ע״ה וברצנם עקרו שור (ו)רמז בזה כי אז לא היו במצב הרוגז אלא במצב שקיטת הרוגז והוציא זה בלשון ״רצון״ ו(גם) לפי שהם התחילו בזה בדעתם הם ולא בקשו בו רשות ממני. וברצנם עקרו שור – אמר המפרש ״קלעא סורהא״ והוא (כטעם) מאמר התרגום (״תרעו שור סנאה״) והמקרא (כפשוטו) טעמו עקרו גידי ברך של שור כלומר (הרגו) את מושלם (של אנשי שכם) כפי מה שגדולי העם נמשלו הרבה פעמים לפרים ואילים כמפורסם. (ז) ארור אפם וג׳ – הכוונה כאן בארור לגנאי ולא לקללה ואע״פ כן לא גינה (אותם הם) אלא מדה ממדותיהם לפי שהיא נפרזה כמו שאמר כי עז. ואמר בן עזרא ז״ל כי הטעם שהתפלל שהאל יחסר מהם או מזרעם את המריבה אשר בהם. וזה נפלא או קרוב אל המדרש יותר מקרבתו אל פירוש המקרא.

Ramban Bereshit 49:5-7רמב״ן בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ה-ז) שמעון ולוי אחים – יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס. והנכון בעיני: שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (בראשית ל״ד:י״ג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל י״י ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳). ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם: בסודם אל תבא נפשי, התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס: ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו׳. ופירוש כלי חמס מכרותיהם – על דעת אונקלוס וכל המפרשים (ראב״ע, רש״י, רד״ק): כלי חמס מגורותיהם, וכן: מכורותיך ומולדתיך (יחזקאל ט״ז:ג׳), וכן: על ארץ מכורתם (יחזקאל כ״ט:י״ד). אמרו כי פירושו שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן, יהיה שיעור הכתוב: כלי חמס להם במגורותיהם. ויקרא אותה ארץ מגורותיהם שגרו בה אחרי כן. אבל לפי דעתי יאמר: כלי חמס הם מגורותיהם, חייהם, כלשון: ימי מגורי (בראשית מ״ז:ט׳). יאמר, כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו. ודומה לזה: ערבה לו לחם לנערים (איוב כ״ד:ה׳). ובעבור זה, יחלקם ביעקב שלא יוסדו, ויפיצם בישראל שלא יקהלו. ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב: ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה (יהושע י״ט:א׳), והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. (ו) וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור – שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם – שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם. ואמר אונקלוס, כי טעם שוֹר כמו שוּר בשורק, מן: בנות צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב), ותרגם בו עוד: סנאה, מן: ותבט עיני בשורי (תהלים צ״ב:י״ב). והטעם: שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם אנשיה. ויהיה עקרו מן: ועקרון תעקר (צפניה ב׳:ד׳). ואחרים פירשו (רד״ק בשם ריב״א), כי שור גדול בבהמות, רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו: בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז), פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד׳:א׳). וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים. והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו. אמר כי באפם – הרגו כל איש באפם, וברצונם – אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, עקרו כל שור, רמז למקניהם וקנינם, כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ועקרו מן: ואת סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). אך הכל לשון אחד וענין אחד.

Tur Long Commentary Bereshit 49:3-4טור הפירוש הארוך בראשית מ״ט:ג׳-ד׳

Rabbi Joseph Kimchi views the paragraph as a blessing (just as the others) each of the sons receiving a blessing compatible with his personality. He includes the wish that just as he is willing to forgive Reuven for his indiscretion, so may the Lord also forgive him this sin. As a result you will be able to display the natural advantages common to a firstborn. The word שאת appears in the context of forgiveness, (Genesis 4,7 with Kayin). Yaakov described Reuven's inability to control his libido as comparable to water gushing forth. The episode was understood by Yaakov to have been a momentary failure of reason controlling natural urges, resulting in his couch being desecrated. The word עלה belongs to the words פחז כמים instead of being part of חללת יצועי.

(ג-ד) ור׳ יוסף קמחי פי׳: שברכה הוא זו לקיים איש כברכתו בירך אותם, אלמא שבירך לכולם. ואמר לו: בכורי אתה – ראוי לי למחול עליך, יהי רצון מלפני אלוה שימחול לך מה שעשית, ויתר יהי׳ השאת והכפרה על עונותיך, ויתר עז בשאת לשון סליחה, כמו הלא אם תטיב שאת. פחז כמים – פי׳ שטף וזרם בא לך כמים, והוא אומר על היצר שגבר על השכל. אל תותר – לא יהי׳ לך יתרון ולא יכולת להתגבר עליו בעת שעלית משכבי אביך. ואז כשחללת יצועי עלה – אותו זרם כמים נחפז. ומלת עלה דבק לפחז כמים.

Tur Long Commentary Bereshit 49:5-7טור הפירוש הארוך בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

Rabbi Joseph Kimchi explains that Shimon and Levi who had demonstrated brotherly love by their jealously avenging the honour of their sister Dinah, employing weapons of war in their pursuit of the perpetrators, were now blessed by Yaakov. He said that when they used such weapons, which are normally cursed weapons, in their rightful anger, as a result of venting their anger in a noble cause, they would henceforth be deprived of such emotions that normally are considered as negative virtues. The word ארור, describes a deficiency, lack of virtue. By distributing them among the various tribes, Yaakov hoped to infuse rightful anger when the occasion would arise also in the hearts of the other tribes. Some commentators hold that Yaakov even wished to share some of this rightful anger and apparently unbridled behaviour demonstrated by these two sons of his, and they understand the word תבוא in אל תבא נפשי in the same sense as Leviticus 22,7 ובא השמש וטהר, where it means that as soon as the sun sets the priest in question is purified, that he too wishes to be purified by having a share in the righteous anger displayed by Shimon and Levi on the occasion in question. I do not believe that such an explanation is tenable, for if it were, how will these scholars explain the words ובקהלם אל אל תחד כבודי, "may my honour not be considered as at one with theirs?"

(ה-ז) ור׳ יוסף קמחי פירש: שמעון ולוי אחים – הראו האחוה שקינאו לדינה אחותם. כלי חמס מכרותיהם – פי׳ מכירותיהם מלשון כלי זיין שלקחו כלי זיינם ונלחמו בעבור החמס שעשו להם. ארור אפם כי עז – זאת הברכה שברכם שיחסר אפם, כי ארור לשון חסרון. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל – חוזר על אפם ועברתם, כלומר די היה לכל ישראל באף ועברה שיש להם. ויש מפרשים: אל תבא נפשי – כמו ובא השמש וטהר, פי׳ שלא ארצה להיות חוץ מסודם. ולא נהירא, דאם כן איך יפרשו ובקהלם אל תחד כבודי.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 49:5ר׳ יוסף אבן כספי בראשית מ״ט:ה׳

שמעון ולוי אחים – זה על ענין שכם כמו שאמ׳ א״ע, כי אמר להם ״עכרתם אתי״ (ל״ד:ל׳). ואע”פ שאחריתם היה טוב, כי השם הצילם בזכות יעקב (ל״ה:ה׳), הנה מכל מקום היה סכלות, כטעם ״וכסיל מתעבר ובוטח״ (משלי י״ד:ט״ז). וזכור זה תמיד.

Abarbanel Bereshit 49:5-7אברבנאל בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

ואחר זה עשה חקירה בשמעון שנולד אחרי ראובן ובלוי שנולד אחרי שמעון ושתף שניהם יחד לפי שהסבה אשר זכר בשניה׳ והיא אחת שוה ומתדמ׳ והוא אמרו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיה׳ ובאמרו אחים הורה שהיו תכונותיה׳ שוות כי הם אחים בטבעם. ואפשר לפרש אחי׳ בערך דינה. ואמ׳ ששמעון ולוי הראו עצמן באחוה רבה לדינה אחות׳ לנקום נקמתה כי יחם לבבם על כבודה אבל כלי חמס מכרותיה׳ ומלת מכירותיה׳ היא זרה אך לפי הענין ראוי לפרש אם מענין מקח וממכר או מענין מחשבה ר״ל כל סחורת׳ וכל מכירת׳ וקנינם או כל מחשבותיה׳ אינם כי אם לעשות חמס וגזל כאלו מחשבותם כלי חמס. ואמ׳ אל תשבחו אות׳ בממתיקי סוד מפני שלא גלו לאדם המרמה שעשו לאנשי שכם להביא׳ בברית מילה כדי להרגם ואל תפארו אות׳ להיות׳ חסים על כבודם במ״ש הכזונה יעשה את אחותנו כי בסוד׳ שעשו בזה אל תבא נפשי ובקהלם שנקהלו על אנשי שכם להרגם מפני כבוד אל תחד כבודי ואמר אל תבא אל תחד כאלו דבר נגד נפשו וכבודו אל תחד נפשי אל תחד כבודי לפי שבאפם הרגו איש ר״ל אם עשו אותו מעשה באף ובחימה על חלול כבוד היה להם להרוג את שכם בלבד והייתי אז מודה כי באפם הרגו איש ההוא אבל שאר העם אשר בעיר בהיות׳ נכנסי׳ בברית האלדים למה הרגו אותם אין ספק שלא באפם עשו זה כי אנשי העיר לא חטאו בדבר ההוא אלא עקרו שור ר״ל את העיר כלה כדי לגזול קנינה כי היו כלי חמס מכרותיה׳ ושור הוא לשון חומה ר״ל חומת העיר וענינו שהשחיתו העיר ההוא מעיקר׳ ערו ערו עד החומ׳ ויסודותי׳ לגזול כל אשר בה וחז״ל אמרו שהוכיחם בזה על ענין יוסף ששמעון ולוי הם היו אשר אמרו ועתה לכו ונהרגהו ושזהו אמרו וברצונם עקרו שור שזהו יוסף שהי׳ רב תבואו׳ מלשון ורב תבואו׳ בכח שור. ומפני זה אמר מרע״ה עליו בכור שורו הדר לו. ולכן קלל עברתם וכעסם כי הנה לא קלל את בניו חלילה אבל על כעסם אמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה גם אחשוב שהאשימ׳ לא לבד על מעשה שכם כי אם ג״כ על ענין שטים שהיו העוברים שמעונים וכמ״ש הראב״ע מספרם לעד גם נשיאם וכן האשים את לוי בענין קרח ועדתו שהיו בני לוי הנקהלים על משה אמר ובקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וזהו בשכם שהרגו כל אנשי העיר ואיש שם המין כמו איש יהודה שלא הבחינו בין צדיק לרשע אלא להרוג כל איש וברצונם עקרו שור אמר על ענין השטים ועל מעשה קרח ומלת שור הוא מלשון אשורנו ולא קרוב ולפי שבלעם צפה ברוח הקדש מעלת ישראל וברכם ואלה העוברי׳ השמעוני׳ עקרו הנבואה ההיא וברכתה וכן קרח ועדתו היה ברצונם ודעתם לעקור נבואת משה לכן אמר הזקן במליצתו וברצונם עקרו שור ר״ל ברצונם וכונתם עקרו שור שהוא כנוי לנביא הרואה אם כל עם ואם משה בנבואותיהם ולכן אמר ארור אפם שבו החריבו את שכם ועברתם ר״ל והעברתם על מצות י״י על השטי׳ כי קשתה שכ״כ היתה אז קשה. ולכן אחלקם ביעקב ר״ל שלא יהיו שמעון ולוי מחוברי׳ בנחלתם זה לזה גם לשמעון בפרט אחלקם שלא יהיה לזרעו נחלה בפני עצמה אבל תהיה בתוך נחלת שאר השבטי׳ כדכתיב ויהי נחלת שמעון בתוך נחלת בני יהודה והיו עריה׳ מחולקו׳ זו מזו. ועל בני לוי אמר ואפיצם בישראל שהיו מ״ח עיר ומגרשיהם בין גבול ישראל והם ערי מקלט אשר ללוים שהיו מפוזרות בתוך ארצות כל השבטים. ומזה הוליד הזקן שלא היו שבטי שמעון ולוי ראוים למלכות כיון שהיו כלי חמס מכרותיה׳ ומלך במשפט יעמיד ארץ והן בצדק ימלוך מלך ולא בחמס. גם שהיה זרעם עתיד להיות מפוזר ומפורד בין שאר השבטי׳ ואין זה ראוי למלוך. וכבר ישאל שואל למה נענשו כאן דור עשירי לראובן ושמעון ולוי על עון אבותיהם בהיות הבנים צדיקים וטובים וכ״ש בני לוי שנבדלו מבין שאר השבטים לעבוד את עבודת המקדש ולא זכרו כאן יעקב בברכתו אבל התשובה בזה היא שברכות יעקב אלו לא היו ממנו כפי רצונו כי אם היה כן היה נותן הממלכה ליוסף כי אותו אהב יותר מיהודה וגם היה נותן אותה לבנימן כי בן זקונים הוא לו יותר מיהודה והוא קצר בברכתו ודמהו לזאב יטרף ובירך יותר לדן שהיה בן השפחה לפי שלא היה בידו אלא לברך כפי רצון השם. והאל ית׳ רצה שיודיע הזקן ויתלה רוע חלק ראובן ושמעון ולוי ברוע מעלליהם ובחמס אשר בכפיהם כדי להשקיע בנפשותם יראת גמול הרע וכמה גורם העון. גם שלא היו מכל בני השבטים בנים מכעיסי׳ כאנשי שלשת השבטים האלה כמו שתמצא בקרח ועדתו שהיו בני לוי ודתן ואבירם ורוב מאתים וחמשים היו מראובן. ובמעשה השטים כמו שאמרתי היו רובם שמעונים ומתו שם מהם כ״ד אלף. והנה לא זכר הזקן דבר משבט לוי שהיה עתיד לשרת במקדש כי זה נמשך אחרי עון העגל והותרה השאלה הג׳:

R. Moshe Alshikh Bereshit 49:5ר׳ משה אלשיך בראשית מ״ט:ה׳

שמעון ולוי אחים כו׳ – הליץ בעדם לפניו ית׳ ואמר הנה בשמעון ולוי נמצאו ב׳ מדות א׳ טובה והיא אחדות הלב זה עם זה. וא׳ רעה והיא ידים ממהרות לשפוך דם אמר הנה הא׳ תחשוב למו עיקר בעצם. וזהו שמעון ולוי אחים מה שראוי לייחס אליהם הוא היותם אחים בעלי אחדות. כי הב׳ שהם אחוזי חרב גנובה היא אתם ותעזוב מהם. כי הלא כלי חמס מכרותיהם וגניבה מעשו כפרש״י. אמנם הנה יש להם עוד מדה ג׳ שראוי לתקנה. והיא כי כשהם כועסין אל איזה קנאה קשים לרצות. והן אמת שיש לטובה כשבט לוי בעגל. ופנחס בשיטים וכיוצא. אך שאשר אינה לטובה. אין מדתם שכועסים ומהרהרי׳ לעשות הרעה וכשבאים לפעול שבים אחור ומתחרטים רק כאשר בסודם שימתיקו סוד לעשות דבר הוא דבר רע שאל תבא נפשי בו. שלא ישימו נגד עיניהם אז כי הוא על דבר בלתי טוב. שאין לנפשי מבא בדבר ההוא. כשאח״כ יבאו לפעול שיקהלו לעשות הדבר לא תחד כבודי. כי לא ייחדו כבודי אתם. לו׳ אינו כבוד אבינו שאנו כאחדים עמו לעשות כן כ״א שיעשוהו. והראיה כי הנה באפם הרגו איש זה יוסף שאמרו לכו ונהרגהו כי גם שלא עשו בפועל. הלא בבחינת האף היה הרוג. כי גמרו ככל דעתם להורגו ע״ד הכ׳ אצלינו. על אשר הפכם באפו וראו איך קשים לרצות הם. כי הלא וברצונם שנתפייסו ע״י ראובן האומר אל תשפכו דם לא שבו לגמרי להחיותו. כ״א עקרו שור זה יוסף שהשליכוהו הבורה והיה דעתם ישאר שם עד ימות. כי גם שהנחשים ועקרבים שבבור לא ימיתוהו. ימות ברעב בהיותו עצור שם תמיד ויהיה עקרו כמו את סוסיהם תעקר הוא חיתוך הרגלים. בל יתנועעו ממקומם עוד. ע״כ מדה זו ראוי לתקן בברכתי. והיא כי ארור אפם כשהוא עז מפאת עזות. משא״כ כשהוא מפאת חסידות וקנאת ה׳. כשבט לוי בעגל. ופנחס בשטים. כי היה אף של רחמים ולא של עזות. כד״א רחמי רשעים אכזרי. כי עשות רחמים עם הרשעים הוא מי שעליהם הוא אכזרי שהיא טובתם. וכן תקולל עברתם כאשר קשתה שהוא על מה שקשה לפניו יתב׳. וראוי צדקת שני שבטים אלו כי אחר הסיר והכניע מדת אפם ועברתם כ״כ יהיו טובים ומטיבים כי לזכות את ישראל אחלקם ביעקב כמשז״ל (ב״ר פ׳ ל״ח). זה שבטו של לוי והוא לזכות את ישראל שבכל נחלת שבט ושבט היו כהנים ולוים בעריהם. וכן ואפיצם בישראל זה שבט שמעון לזכות את ישראל כי הם סופרים ומשנים. ועניים המזכים את ישראל בספרותם ומשנתם ללמד בניהם. ובקבלת צדקה מהם. כי יותר ממה שבעה״ב עושה עם העני העני עושה עם בעה״ב. שנא׳ (רות ב׳) אשר עשיתי עמו היום בועז וכמשז״ל שאחלקם ביעקב הוא בשבט לוי. ואפיצם בישראל הוא על שמעון. גם שלפי דרכנו אין צורך לזה רק שהיותם מעורבים אלו ואלו בישראל הם מזכים אותם. עכ״ז יתיישב בהיות זה על שבט לוי וזה על שבט שמעון אומרו בזה יעקב ובזה ישראל והוא כנודע כי תואר יעקב הוא על היותם בלתי שלמים ותואר ישראל על השלמים. והוא כי הנה שבט לוי שם כהנים ולוים שלמים הם ובהתחלקם בעם יתייחסו העם לפניהם כמתוארי בערכם ליעקב אך שמעון הוא שיהיו העם שהם בתוכם מתוארים בשם ישראל כנראה מענין השטים שהכ״ד אלף היו כלם משמעון ובסלוק אהרן ששבו אחור למצרים הרגו בני לוי משמעון ה׳ משפחות שהיו מחזיקים לשוב מצרימה. כי עוד נשאר להם חלק מהאף ועברה. וה׳ עשה להפיצם להכניע אפם. ושהסופרי׳ ומשנים ישרת כעסם אל תלמידיהם לזרוק עליהם מרה כי תורה הנלמדת באף היא העומדת וכן העניים נכנע אפם ועברתם:

Or HaChayyim Bereshit 49:5-7אור החיים בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(5) שמעון ולוי אחים, Shimon and Levi are brothers, etc. Jacob stressed the fact that Shimon and Levi were brothers as their similarity was natural, they shared many attitudes, something that is not always the case between brothers. It is also possible that Jacob referred to their joint action in Shechem as well as their plan to dispose of Joseph at the time, when he described their brotherliness. Jacob may have meant that these two between them shared the element of fire in an exaggerated manner. Our sages in Yuma 22 describe that Saul committed one sin which cost him the kingdom whereas David committed two serious sins without forfeiting his kingdom. The reason for this was that Saul was even-tempered by nature whereas David was impetuous by nature as we know from Samuel I 16,12 where the prophet describes David as אדמוני, red cheeked, i.e. hot-blooded. When God judges people He makes allowances for their natural tendencies, their genetic mix. Although someone who contains a greater than average share of the element of fire will be most enthusiastic in his service of God as a result (as we know from the tribe of Levi), this enthusiasm does not act as a barrier against his committing errors on occasion. Such errors also reflect his genetic composition. The fact that a person such as Saul was of an even temperament usually acted as a barrier against his falling victim to the lures of the evil urge. When Jacob described Shimon and Levi as אחים the word is derived from חם, heat. Jacob cursed their anger because when it erupted it was apt to prove unusually destructive. Anger is rooted in the element fire. Once such anger is kindled it results in excess heat and that is why Jacob compared their anger to כלי חמס מכרותיהם, the use of weapons to commit violence. By stressing the word מכרותיהם, (from the root הכר, something one is conscious of), Jacob indicated that Shimon and Levi's tendencies to commit acts of violence were not something they had inherited from their father, something deeply rooted in their subconscious, but when such sentiments surfaced they became very conscious of them as such. The cause of their excesses was the extra amount of fire in the basic composition of their respective bodies.This genetic imbalance was responsible for such deeds as their act of violence against Joseph. The word מכרותיהם also contains the root מכר, sale. Jacob referred to the sale of Joseph as an act of violence perpetrated by these two brothers, seeing that Joseph had not been guilty. Although all the brothers had participated in that sale, closer examination of what happened will show you that these two brothers were the instigators of all that violence. They were the ones who said to each other in 37,19: "let us see what will become of his dreams when we will set out to kill him, etc." (compare Bereshit Rabbah 99,6). (6) בסודם אל תבא נפשי, "My soul, do not come to their counsel." We need to understand what precisely Jacob had in mind. Our sages in Sanhedrin 109 say that Jacob referred to the affair with Zimri in which the tribe of Shimon disgraced itself, and to the uprising of Korach which was a taint on the tribe of Levi. They also state that the words באפם הרגו איש "in their anger they slew a man," refer to Chamor and the men of Shechem, whereas the words וברצונם עקרו שור, "and it was their wish to uproot an ox," refer to their violence against Joseph (compare Targum Yerushalmi). These comments are all homiletical. One of the difficulties with this explanation is why Jacob would list events that were far in the future ahead of events which had already taken place, such as the violence against Joseph and Chamor? How could the word כי be used in this verse when it does not relate to anything which preceded it? Besides, why would Jacob also associate Levi with the affair in which Zimri would disgrace himself by sleeping with a Midianite princess? Why did Jacob choose the expression ברצונם, "when it pleased them," to describe Shimon and Levi's planned violence against Joseph? The plain meaning of the verse is that the entire verse speaks about the incident with Joseph. When Jacob refers to בסודם, "their secret," he meant that he did not want to be associated with these two brothers from the moment they began to hate Joseph, although they concealed their hatred for a while. When Jacob spoke about אל תבא נפשי, this was his way of disassociating himself from any guilt concerning the behaviour of Shimon and Levi. Just as he had not transmitted spiritually corrupt genes to Reuben, so he had not burdened Shimon and Levi with spiritually defective genes when he fathered either one of them. Any evil concocted by these two brothers did not originate with him. Jacob also wanted to state that he would not be punished for anything these two brothers had done because of his preferential treatment of Joseph being an underlying cause of the brothers' jealousy and hatred of him. When Jacob added: ובקהלם אל תחד כבודי, "my honour do not join their congregation," he referred to the moment when Shimon and Levi hatched the plot to kill Joseph (37,20). He did not want these two sons to be known as "the sons of Jacob" as of that moment. Jacob considered such a designation of these two as an affront to his honour. Tanchuma in Parshat Vayeshev understands the word כבוד as a reference to the presence of the שכינה which had departed from Jacob the moment Joseph had become lost. The word כי in בי באפם הרגו איש, is the justification for Jacob not wanting his name associated with these two brothers. He referred to their having killed a man although we know in retrospect that this did not happen. Jacob considered the brothers' willingness to kill Joseph and to throw him into a pit full of reptiles as equivalent to exposing Joseph to many kinds of deaths. וברצונם עקרו שור, "and they uprooted an ox at their pleasure." Jacob added that even after their anger had already evaporated, after they had thrown Joseph into the pit and Yehudah spoke words of appeasement to them, they continued to act evilly. The Talmud Sotah 56 states that Joseph should have been the progenitor of 12 tribes. His encounter with the wife of Potiphar whose temptations he withstood only with the greatest amount of willpower caused him to forfeit the privilege of founding the other ten tribes. Had it not been for Shimon and Levi who had wanted to uproot Joseph's future, none of this would have happened. (7) ארור אפם כי עז, "cursed be their anger for it is very strong, etc." Jacob only cursed their excess anger. This is why he added: כי עז. Every person needs to harbour a certain amount of hatred otherwise he could not receive a reward in the Hereafter for having controlled his anger and made it subservient to his duty to serve the Lord. Jacob realised that he had to find a way to "cool" this anger which was liable to flare up from time to time. Inasmuch as both brothers suffered from an excess amount of fire in their genetic mix, Jacob hoped that by separating them from one another he could forestall future outbursts or at least make such outbursts of anger less harmful. This is why he added: "I will separate them within Yaakov, etc."

(ה) שמעון ולוי וגו׳ – אומרו אחים כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שוה כדעת אחים ודבר זה לא ישוה בכל אחים, או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף ואמר שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו ז״ל (יומא כב.) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג ודוד טבעו חם כאומרו (ש״א טז) והוא אדמוני, וה׳ דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה׳ לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. ואמר כי שמעון ולוי אחים לשון חום, ולזה קלל לאפם ועברתם כי קשתה, וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה. ואמר כי לצד שהם בתגבורת החום לזה כלי חמס מכרותיהם. ודימה מעשיהם לכלי חמס, לומר כי לא ירשו כליהם משורש נפש המוליד אלא כלי חמס הם דברים המוכרים להם. ופי׳ מכרותיהם לשון הכרה שלא פעל בה להם מאביהם אלא הגברת האש אבל הם מאמצעות דבר זה עשו מעשים בלתי נכונים כמעשה יוסף. עוד ירצה באומרו כלי חמס וגו׳, פירוש המכר שמכרו את יוסף חמס מכרוהו על מה שלא נתחייב להם בדין. והגם שכל האחים מכרוהו כשתשכיל תראה שהם היו העיקר, מתחלה בבואו אמרו איש אל אחיו וגו׳ ואמרו ז״ל (ב״ר פ׳ צ״ט) שהם שמעון ולוי והם שיעצו עליו הריגה והכל היה מהם וכן הוא בדברי רבותינו ז״ל. (ו) בסודם וגו׳ – צריך לדעת כוונת הכתוב. ורז״ל אמרו (סנהדרין קט.) בסודם זה מעשה זמרי, בקהלם זה מעשה קרח, כי באפם וגו׳ זה חמור ואנשי שכם, וברצונם וגו׳ זה יוסף וכו׳ (תרגום ירושלמי) ע״כ. ודבריהם ז״ל דרך דרש וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים. עוד איך יוצדק לאמר תיבת כי על ענין בפני עצמו שאין לו שייכות עם למעלה ממנו. עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי והוא אדרבא הנותן נקמות. עוד צריך לדעת כוונת אומרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה. אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף ואמר בסודם פירוש מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד כשיערימו סוד אל תבא נפשי פירוש לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד, והכוונה בזה כי לא מכוחו בא הרע ההוא כמו שכתבנו למע לה. עוד ירצה כי לא יענש על הדבר לצד שעשו בניו ככה. או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להורגו דכתיב (ל״ז כ׳) לכו ונהרגהו וגו׳ אל תחד כבודי לא יקראו על שמי בני יעקב כל עיקר באותה שעה. עוד ירצה אל תחד לשון חדוה כאן רמז ליגונות שעברוהו וסילוק השכינה מעליו שהוא בחינת הכבוד כאומרם ז״ל (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה מצד העצב והיגון. ואומרו כי באפם וגו׳ פירוש טעם הדבר שאני אומר אל תבוא ואל תחד וגו׳ כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אומרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו׳ למות שם בכמה מיני מיתות. וברצונם וגו׳ – פירוש אפילו בעת שנח אפם אחר שהשליכוהו בבור וישבו לאכול לחם ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף שאמרו ז״ל (סוטה נו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים שהיה ראוי לילד י״ב ולא נשארו אלא שנים. (ז) ארור אפם כי עז וגו׳ – פירוש לחלק המרובה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה׳ שאם לא כן יושלל מהם בבחינתו אושר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם וגו׳ ואמר אחלקם וגו׳.

Shadal Bereshit 37:28שד״ל בראשית ל״ז:כ״ח

וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים – רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב״ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר״ר שמואל חיים בן דוד לאלי זצ״ל העמיק החקירה בענין הספור הזה וכיוֵן לדעת רשב״ם, וכתב אלי דעתו באגרת (כ״ח כסלו תקפ״ט), ואלה דבריו בפירוש הענין הזה – כאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק התנכלו להמיתו, ויאמרו וגו׳ לכו ונהרגהו וגו׳ וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויעץ אותם להשליך אותו הבורה (למען הציל אותו מידם) ונעשתה עצתו וישליכוהו הבורה, ואח״כ וישבו לאכל לחם וירחקו מן הבור שלא לשמוע זעקת יוסף בהתחננו אליהם, כעדות הכתוב {בראשית מ״ב:כ״א} אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים, ויאמר יהודה לכו ונמכרנו וגו׳, וישמעו אחיו, כלו׳ הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור וְיעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם (כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב). ויהי עד כה ועד כה, עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה, בלי ידיעת אחד מהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים (במקרה אשר הקרה ה׳) אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכרוהו להם בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה, והנה אחרי אכלם, וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בזריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו, אבל... כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן ויהי למים בהביטו אל תוך הבור ואין עוד יוסף שם, ויקרע את בגדיו, כי חשב בדעתו באין ספק כי דוב או אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו טרפהו, וישאהו חי כמו שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו אל אחד החורים או לאחד המעונות למלאת טרף חוריו ומעונותיו טרפה, ולכן לא נמצא שם דם או עצמות, וישב ראובן ביגון ובבהלה אל אחיו ויצעק ויאמר הה! כי הילד איננו עוד כי נטרף, ועצתי כעצתכם נבערה, ואני אנה אני בא, כי אני אשֵם יותר מכלכם, כי בעצתי השלכתם אותו הבורה, וכאילו אני הסיבותי מיתתו, ויאמינו כן כל אחיו ויתמהו על הדבר הזה, כאילו האלהים אנה לידם שימות אחיהם, אך לא הצר להם, כי שמחו בידיעת מיתת שנואם, בלי פגיעת ידם בו, ולכן לא ענו דבר, וַיִוָעֲצוּ אחרי כן מה לעשות למען הציל גם את ראובן מתלונות אביהם, ולכן טבלו את כתנת יוסף בדם וישלחוה לאביהם למען יאמין כי יוסף נטרף טרם הגיעו אליהם. והנה כאשר באו בני יעקב אל אביהם וראו איך התאבל יעקב עד מאד על בנו התחרטו מיד על כל אשר עשו. ואולם, ומה לעשות? אם יוסף כבר נטרף ויהי למאכל חיות השדה, לא נשאר להם אלא לנחמו בדברים, וכן עשו. והנה על פי הדברים האלה יתבאר כי בני יעקב שבטי יה אשר בחר לסגולתו אינם רשעים מתכונת נפשם הרעה, ואינם מאותם שנאמר עליהם ויטרוף לעד אפו ועברתו שְמָֽרָה נצח {עמוס א׳:י״א} ואף אם ברגע קטון חטאו מסבת הקנאה והשנאה, כי הלא דרך אנוש למעול, אינם עומדים ח״ו במרדם, וקל מהרה יכירו חטאם וינחמו על כל אשר עשו, ויטרחו בכל יכלתם להנקות ממנו, וזה נראה ממה שכתוב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, כי שבו כלם הביתה איש לא נעדר לעשות ככל מאמצי כחם לנחם את אביהם. ומה שלא הלכו לבקש את יוסף, כי כלם האמינו באמונה שלמה ובלי שום צד ספק שנטרף, ואין עוד תקוה להחזירו בחיים. ומה ששתק ראובן כאשר שמע את עצת יהודה למכור את יוסף היה בכוונה להסתיר מאחיו מחשבתו הטובה אשר חשב על יוסף למען לא יתנו אחיו עיניהם עליו לראות מה הוא עושה בלכתו לבדו אל הבור, ובפרט אחרי שמעו עצת יהודה, וידע או דמה לפחות שאחיו לא יתנגדו ליהודה הגביר באחיו ואחרי דבריו לא ישנו וידְּמוּ למו עצתו, ואילו יגלה דעתו להם לא יניחוהו בלי ספק ללכת לבדו אל הבור כאשר חשב, מיראתם פן ימנעם מלעשות באחיהם כרצונם. ויובן ג״כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם הילד איננו, והיה להם לומר לו אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. ויובן ג״כ למה אמר יוסף {בראשית מ״א:ט״ו} כי גנב גנבתי כי היתה כוונתו על המדינים אשר באמת גנבוהו והרחיקוהו מארץ העברים, כי לא חשד את אחיו שיהיו הם המוכרים אותו מתחלה למדינים. ומה שכתוב אחר זה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לדעתו הם הם הישמעאלים הנזכרים למעלה, כי לדעתו ישמעאלים הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שהיו מבני מדן בן אברהם {בראשית כ״ה:ב׳} ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים אף שגם הם מבני אברהם, הם בוודאי אנשים אחרים אשר לא היו בארחת הישמעאלים, וא״א שיהיו אחד המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לווי פרטי סוחרים. ועוד ראיה כי הישמעאלים והמדנים אחד הם, כי פה אמר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, ואחר זה אמר ויקנהו פוטיפר וכו׳ מיד הישמעאלים. ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמַים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוָדעו להם {בראשית מ״ה:ד׳} אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו׳ כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו {מלכים א ו׳:י״ד} ויבן שלמה את הבית [אמר שד״ל יש להוסיף דוגמאות דומות יותר, כגון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה (למטה מ״ב:ל״ח), אתם המתם את עם ה׳ (במדבר י״ז:ו׳) ואת העיר הזאת תשרף באש (ירמיה ל״ח:כ״ג)], וכן אחיו הסבו בשנאתם שימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ״פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח״כ לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שישָלח למצרים. ואם נרצה לפרש הפסוק כי גֻנב גֻנַבתי {בראשית מ׳:ט״ו} כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג״כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחלה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו כי מכרתם אותי. וא״ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי כי נבהלו מפניו ואיך יעיזו מצח להתוכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שחבד״ל {שמואל חיים בן דוד לאלי} זצ״ל. וגם כי אינני מסכים עמו בכל פרטי הפרוש, הנה בעקר הענין דבריו ודברי רשב״ם נכונים בעיני. ונ״ל כי המושכים את יוסף מן הבור היו המדינים, והם מכרו לישמעאלים, ובני יעקב לא ראו זה ולא ידעו מכל זה מאומה, ויוסף האמין כי הם מכרוהו אל המדינים ואמרו להם לכו משכוהו מן הבור, ואחי יוסף לא אמרו לו מעולם כי הם לא מכרוהו, שהרי קים להו בדרבא מניה, כי כוונתם היתה שימות בבור, ואיך יאמרו לו – אל תחשוב כי אנחנו מכרנוך, כי אמנם היה בלבנו שתמות בבור, ואח״כ בעצת יהודה הסכמנו למכור אותך, והמדנים קדמו ומכרו אותך. וטעם כי גנוב גנבתי על אחי יוסף שמכרוהו (לפי מה שהאמין יוסף), והם גנבוהו מאביו.

Shadal Bereshit 49:5-7שד״ל בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ו) אל תבא – לנסתרת. אל תחד – לנכח, כמו האזינו השמים ותשמע הארץ {דברים ל״ב:א׳}. תחד – משרש יחד, מענין יחד. כבודי – כנוי שיריי לגוף ולעצם האדם, כמו וכבודי לעפר ישכֵן (תהלים ז׳:ו׳), לכן שמח לבי ויגל כבודי (תהלים ט״ז:ט׳), למען יזמרך כבוד (שם ל׳:י״ג). הרגו איש – הורגים אדם, כך היא תכונתם, והוא דרך כלל, והרמז על הריגת שכם. וברצונם – אפי׳ שלא בשעת כעס. עקרו שור – הם מעקרים הבהמות להשחיתן; Succiderunt poplites, aut suffragines taurorum, quo malificio operi rustico prorsus inutiles fiebant (ראז׳{נמילר}) וכן היו עושים בסוסים, כדי שלא יועילו לאויבים במלחמה; עיין יהושע י״א:ו׳ וט׳; ש״ב ח׳:ד׳; וד״ה א׳ י״ח:ד׳. והנה עקרו עבר במקום בינוני, והכוונה על תכונת נפשם, אף אם מעולם לא עשו כן בפועל (נתה״ש {= נתיבות השלום}). (ז) אחלקם וגו׳ – אפרידם זה מזה, שלא יווסדו יחד לבלע ולהשחית, וכן היה, ע״י שלא היתה ללוי נחלה כי אם מ״ח ערים מפוזרות (רש״י ורשב״ם); וראב״ע חשב כי גם שמעון היו עריו מפוזרות, וזה הבל, עיין נתה״ש {= נתיבות השלום}.

R. S.R. Hirsch Bereshit 49:5-7רש״ר הירש בראשית מ״ט:ה׳-ז׳

(ה) שמעון ולוי אחים – שמעון ולוי שותפים בתכונת אופי, שהייתה מכשירה אותם במיוחד לקבל את המנהיגות העתידית של העם היהודי. הם היו ״אחים״, והראו תחושת אחווה מפותחת מאד (״אחוה״ משורש ״אחה״, מחוברים זה אל זה בחוט אחד המאחד את כולם). שמעון ולוי פעלו, נקיים מכל גורם אנוכי, עקב עוול שנעשה לקטן בחשיבותו מבני המשפחה, כאילו שלהם עצמם נעשה העוול. אולם, ״כלי חמס מכרתיהם״. מכרתיהם נגזר אולי משורש ״כור״, שממנו מתקבל ״כּוּר״ – ״מצרף״, בו מזככים ומכינים דברים. ומכאן ״מְכֵרָה״ המציין ״אמצעים״ באופן כללי. אך מסתבר יותר ש״מכרתיהם״ נגזר משורש ״כרה״ – ״לחפור״. מההשוואה בין ״כרה״ ל״חפר״ יוצא ש״חפר״ מציין חפירה כלפי מטה עד ליסוד, להעלות מים מן התהומות; ובהרחבה גם הוצאת דבר סמוי אל האור. מכאן ״חפר״: ״לרגל״; וכן גם: ״להתיירא ולהחוויר פנים״ [עיין תהלים לד, ו], כדרכו של מי שעברו הנעלם עד כה הוצא לאור (בשונה מ״בוש״, המציין את הבושה שחשים מחמת תקוות שנכזבו). ״כרה״, מאידך גיסא, מציין את החפירה הראשונה, ההכנה הראשונה, והכנה באופן כללי (כהכנת סעודה). הוא מציין גם רכישת נכס או אדם: ״כריתי לי״ (להלן נ, ה), ״וָאֶכְּרֶהָ לִּי״ (הושע ג, ב). במובנו המקורי, קרוב השורש ל״קרא״, ״קרה״, ״לקרוא מישהו או משהו אל עצמו״. ״כרה״ פירושו: להביא אל עצמו, לבקש להשיג דבר. מכאן: ״וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם״ (דברים ב, ו) – הם בקשו להשיג מים על ידי אמצעים של שלום בלבד, באמצעות כסף. לאור הפסוק שהובא לעיל מהושע, נראה ש״מכרה״ מציין את המאמץ להשיג או לקבל מישהו. שמעון ולוי נקטו בשיטות לא ישרות על מנת להגיע למטרתם. הם הטילו תנאים על שכם, במעטה של ״מוהר ומתן״, ובמה שנראה לכאורה כהסכם שלום ידידותי, ואותם הפכו לכלי אכזריות גסה. (ו) בסדם – ״סוד״ קרוב ל״זוד״ (״לבשל״ דבר בסתר; לחרוש מזימה בחשאי, אך מתוך רתיחה והתלהבות), וגם ל״צוד״ (להוציא לפועל מזימה בדרך מקצועית מושלמת). ״סוד״, העומד בתווך בין ״זוד״ ל״צוד״, מציין את גילוי המזימה לאחרים, התייעצות משותפת (להמתיק סוד). ״קהל״: ציבור הנאסף לשם הוצאתו לפועל של דבר. לשמעון ולוי יש את הגישה הנכונה והרוח הנדרשות למנהיגות, אך דרכי הפעולה שלהם מגונות. לפיכך ״בסדם״ – במועצתם, ״אל תבא נפשי״ – אסור שייכנס רצוני (היינו, רצון האומה שלי): אסור שרצון האומה יוכרע במועצתם; מועצתם לא תוכל לעולם לייצג את הרצון הלאומי. ״בקהלם״ – באסיפתם, ״אל תחד כבדי״ – אסור לכבודי ליטול חלק (״תחד״ משורש ״יחד״): אַל למעשיהם להשפיע על הכבוד הלאומי. אַל למזימותיהם להכריע את רצוני, ואַל למעשיהם להעמיד את כבודי בסכנה. שהרי ״באפם הרגו איש״: ה״אף״ (הכעס) שלהם, כשלעצמו, היה מוצדק לחלוטין; אך באפם הם ביצעו רציחה, והרגו אנשים נקיים. אילו היו מגבילים את מכתם רק לנשיא הארץ, לא היה יעקב מגנה אותם בחריפות כה רבה. וברצנם עקרו שור – משמעות מילים אלה נעלמת. ברור מהו ״שור״, וברורה גם משמעות ״עקר״: ״לחתוך את גיד הרגל״; אך מ״רצון״ משתמעת בדרך כלל גישה ידידותית של רצון טוב. ומכיון שלא נאמר ״כרצונם״ (כמו בנחמיה ט, כד; ט, לז. אסתר ט, ה) אלא ״ברצונם״, קשה מאד לפרש כאן ״כפי רצונם״, אלא ״בידידותם״. ונראה, שבדומה ל״מכרתיהם״ (פסוק ה׳), הרי ש״ברצונם״ מציין את העורמה בה עשו את עצמם כידידים. ואילו ״שור״ – כדוגמת ״בכור שורו הדר לו״ (דברים לג, יז) – מציין כח, אשר כשלעצמו של שלום הוא, אולם בעת מלחמה יעמוד במבחן הקרב. נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: בכעסם הם רצחו אנשים. וקודם לכן, העמידו פנים של רצון טוב כלפי אויביהם; ובכך שיתקו את כחם של אנשים אלה, שאף שבדרך כלל פניהם לשלום, היה בידם להגן על עצמם באומץ לב מפני התקפה. הם דיברו על לבם בשפת חלקלקות וידידות, שיאותו להמול, כדי להחלישם; ובהיותם כואבים, התנפלו עליהם. נמצא שלא ניתן להליץ על מעשיהם אף כמעשה גבורה! על כן... (ז) ארור אפם וגו׳ – אַל תהא ברכה ב״אפם ועברתם״; תחול קללה על כעסם ופזיזותם. ״אף״ נגזר משורש ״אנף״, הקרוב ל״ענף״, ״ענב״, ״חנף״. מיצי הגזע עושים דרכם אל ה״ענף״, ונעשים חיצוניים בהתאספם ב״ענב״. ״חנף״: אחד שאין תוכו כברו; ומעשיו הם חיצוניים ושטחיים, ללא תוכן פנימי. ״אנף״: התעוררות רגשית המתפרצת החוצה, ומתגלה באופן חיצוני בפָּנים וכדומה. ״עברה״ משורש ״עבר״: זעם מתגבר ובלתי נשלט, תוך איבוד כל השכל הישר. (״חמה״: כעס שבוער עמוק בפנים.) לפי זה, כך הוא פירוש הפסוק: כאשר הם מלאים כעס, הוא ״עז״, ואי אפשר לשכך אותו; וה״עברה״ שלהם היא ״קשה״ – עקשנית, ולא ניתן לרכך אותה על ידי תוכחה או כל התחשבות. לכן תחול על שניהם קללת ״ארור״, ועליהם להעשות ״ערירים״ [עיין פירוש לעיל ג, יד], עקרים, ללא כח פעולה. אין לאפשר ל״אף״ ול״עברה״ שלהם להיות נפוצים, ויש צורך לקבוע לפי הענין את מעמדם באומה העתידה. לא רק שאינם ראויים להנהגה, אלא שכמנהיגים הם יהוו סכנה של ממש. בעוד שראובן לא היה עצמאי דיו, וחסרה לו יציבות פנימית; הרי שלשמעון ולוי הייתה הכרה עזה מידי בכחם העצמי; ובמקום בו טובת הכלל הייתה מונחת על כף המאזניים, הם פעלו ללא רחם. ישנה חשיבות מרובה לכך שכאן בהנחת אבן הפינה לעם היהודי, מוטלת קללה על כל התפרצות אלימה המנוגדת לצדק ולמוסר, אפילו אם היא מכוונת לטובת הכלל. כל יתר המדינות והאומות אימצו את העיקרון שכל פעולה תהיה כשרה וחוקית, כל עוד היא משרתת את עניינה של המדינה. מעשי ערמה ואלימות, שעונשם הרחקה או מוות אם ייעשו על ידי הפרט למטרת רווח אישי, באים על גמולם בתהילה ובכבוד רב באם נעשו למען מה שנחשב לכאורה כטובת המדינה. חוקי המוסר שייכים רק לחיי הפרט, ואילו בעניינים המדיניים ויחסי החוץ, החוק היחיד שמכירים בו הוא חוק התועלת העצמית של המדינה. כאן לעומת זאת מטילה הצוואה שעליה נוסד העם היהודי קללה על עורמה ואלימות, אפילו אם הן משמשות לטובת העניינים הלאומיים הצודקים ביותר; והיא קובעת אחת ולתמיד את העיקר שאפילו בחיים הציבוריים ובקידום טובת הכלל, לא רק שעל המטרה להיות טהורה, אלא גם על האמצעים להיות כאלה. אולם הקללה הוטלה רק על ״אפם ועברתם״. והיא אינה מכוונת לא על שמעון ולוי באופן אישי, ולא על מטרותיהם כשלעצמן. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל – כוונת ה״מחלק״ אינה להחליש דבר שהיה שלם עד כה, אלא לחלק דבר בעל ערך, כדי שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו ליטול בו חלק. ה״מפיץ״ לעומת זאת, מפצל את הדבר השלם לחלקים קטנים ככל האפשר, בכדי לבטל את ליכודו ואחדותו. ״יעקב״: דמות העם היהודי בגלות, מדוכא ונרדף. ״ישראל״: דמות העם היהודי עטור הנצחון, אשר בא לו מיד ה׳. לפי זה: הסכנה העומדת לאומה מפאת כעסם ופזיזותם של שמעון ולוי, קיימת רק בעת פריחתה של האומה, כשהיא מהווה ציבור רב־כח, העלול בנקל להמשך אחר השפעת שני שבטים מאוחדים, המלאים בהכרת כחם ושבוערת בהם תחושת אחווה. משום כך: ״אפיצם בישראל״, במדינה היהודית הפורחת, עליהם להיות מפוזרים. ואכן זה בדיוק מה שקרה: שבט לוי לא קיבל כלל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד ויחיד. שכן, בשונה מהמעשר הניתן לכנסייה ולאדון האחוזה, היה המעשר היהודי ״ממון שאין לו תובעים״. בעל הקרקע היה מחוייב להפרישו, אך לאף לוי מסוים לא הייתה תביעה ישירה עליו. אדם רשאי לתת את מעשרו לכל לוי שיבחר, ולאף אחד אין זכות לתבוע אותו ממנו. נחלת שמעון הייתה מובלעת בתוך חלקו של יהודה, ושמעון היה תלוי לחלוטין באותו שבט רב־כח. נמצא שבעת שישראל פרח כאומה, הייתה ההשפעה המדינית של שמעון ולוי משותקת לגמרי. אך בגלות, שבה לחץ גורלנו מעיק על הכל, והאומה עצמה מפוזרת; שם הסכנה הקיימת והממשית היא שכל הכבוד העצמי ייאבד וכל חיות רוחנית תיחנק. וכדי לאפשר אפילו לרוכל היהודי הנודד לעמוד בראש מורם מול אנשי הרחוב האירופאי, עם הכח להחזיק בהכרתו העצמית ובתחושת שייכותו לעמו – לזה יש צורך ש״אחלקם ביעקב״. בהפצת שבטי שמעון ולוי בין יתר שבטי המדינה היהודית, עשה ה׳ לנו חסד גדול. שכן התוצאה הטבעית הייתה שכאשר נחרבה המדינה והאומה נפוצה לכל רוחות השמים, תמיד היו ביניהם בני שמעון ולוי, בכל מקומות פזוריהם. בכל מקום הם יעודדו ויגדלו בנו כח ואומץ לב, התלהבות והכרה יהודית אצילית. כך הובטח שהרוח היהודית נותרה חיה וחזקה אף לאחר שחלפה המדינה. וכך היא מסורת חז״ל שבידינו: ״משמעון סופרים ומשנים [מלמדים] בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות היו עוסקין בתורה״ (ילקוט שמעוני, בראשית קנח).