EN/HEע/E

Yeshayahu: Unclothed and Barefoot

Sources

Yeshayahu 20ישעיהו כ׳

(1) In the year that Tartan came into Ashdod, when Sargon the king of Assyria sent him, and he fought against Ashdod and took it; (2) at that time the Lord spoke by Isaiah the son of Amoz, saying: 'Go, and loose the sackcloth from off thy loins, and put thy shoe from off thy foot.' And he did so, walking naked and barefoot. (3) And the Lord said: 'Like as My servant Isaiah hath walked naked and barefoot to be for three years a sign and a wonder upon Egypt and upon Ethiopia, (4) so shall the king of Assyria lead away the captives of Egypt, and the exiles of Ethiopia, young and old, naked and barefoot, and with buttocks uncovered, to the shame of Egypt. (5) And they shall be dismayed and ashamed, because of Ethiopia their expectation, and of Egypt their glory. (6) And the inhabitant of this coast-land shall say in that day: Behold, such is our expectation, whither we fled for help to be delivered from the king of Assyria; and how shall we escape?'

(א) בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ. (ב) בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר י"י בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מׇתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף. (ג) וַיֹּאמֶר י"י כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ. (ד) כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם. (ה) וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם. (ו) וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ.

Yechezkel 5:1-4יחזקאל ה׳:א׳-ד׳

(1) And thou, son of man, take thee a sharp sword, as a barber's razor shalt thou take it unto thee, and cause it to pass upon thy head and upon thy beard; then take thee balances to weigh, and divide the hair. (2) A third part shalt thou burn in the fire in the midst of the city, when the days of the siege are fulfilled; and thou shalt take a third part, and smite it with the sword round about her; and a third part thou shalt scatter to the wind, and I will draw out a sword after them. (3) Thou shalt also take thereof a few by number, and bind them in thy skirts. (4) And of them again shalt thou take, and cast them into the midst of the fire, and burn them in the fire; therefrom shall a fire come forth into all the house of Israel.

(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם. (ב) שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. (ג) וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ. (ד) וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

Hoshea 1הושע א׳

(1) The word of the Lord that came unto Hosea the son of Beeri, in the days of Uzziah, Jotham, Ahaz, and Hezekiah, kings of Judah, and in the days of Jeroboam the son of Joash, king of Israel. (2) When the Lord spoke at first with Hosea, the Lord said unto Hosea: Go, take unto thee a wife of harlotry and children of harlotry; for the land doth commit great harlotry, departing from the Lord.' (3) So he went and took Gomer the daughter of Diblaim; and she conceived, and bore him a son. (4) And the Lord said unto him: 'Call his name Jezreel; for yet a little while, and I will visit the blood of Jezreel upon the house of Jehu, and will cause to cease the kingdom of the house of Israel. (5) And it shall come to pass at that day, that I will break the bow of Israel in the valley of Jezreel.' (6) And she conceived again, and bore a daughter. And He said unto him: 'Call her name Lo-ruhamah; for I will no more have compassion upon the house of Israel, that I should in any wise pardon them. (7) But I will have compassion upon the house of Judah, and will save them by the Lord their God, and will not save them by bow, nor by sword, nor by battle, nor by horses, nor by horsemen.' (8) Now when she had weaned Lo-ruhamah, she conceived, and bore a son. (9) And He said: 'Call his name Lo-ammi; for ye are not My people, and I will not be yours.'

(א) דְּבַר י"י אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (ב) תְּחִלַּת דִּבֶּר י"י בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר י"י אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי י"י. (ג) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. (ו) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם. (ז) וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּי"י אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים. (ח) וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. (ט) וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם.

Bavli Yoma 77a-bבבלי יומא ע״ז.-:

Rabbi Yitzḥak said: We learn it from here, as it states: “Go and loose the sackcloth from your loins, and remove your shoe from your foot” (Isaiah 20:2). And it is written: “And he did so, walking naked and barefoot” (Isaiah 20:2). Barefoot implies a lack of what? Is it not a lack of wearing shoes? The Gemara challenges: And say that perhaps the meaning of barefoot is that Isaiah walked with patched shoes. Because if you do not say this, but you claim that the verse is to be understood literally, does “naked” mean actually naked? Rather, the meaning is that Isaiah walked in ragged garments. Here too, the meaning is that he walked in patched shoes.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא {ישעיהו כ׳:ב׳} לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך וכתיב {ישעיהו כ׳:ב׳} ויעש כן הלוך ערום ויחף יחף ממאי לאו מנעילת הסנדל ואימא במנעלים המטולאים דאי לא תימא הכי ערום ערום ממש אלא בבגדים בלויים הכא נמי במנעלים המטולאים.

Rashi Yeshayahu 20רש״י ישעיהו כ׳

(ב) ופתחת השק מעל מתניך – ת״י ותיסר סקא בחרצך והדברים מוכיחים שהרי עד עכשיו לא ציוהו לחגור שק שהוא אומר לו להתירה ועוד שהוא אומר ונעלך תחלוץ והוא סימן לאבלות ופי׳ ופתחת כמו (שמות לט) מפותחות פתוחי חותם לחגור שק בדוחק על בשרו כדי שתרא׳ חקוקה בבשרו. מעל מתניך – למעלה ממתניך. ערום – ת״י פחיח בבגדים קרועים ובלואים ולא ערום ממש. (ג) שלש שנים – ילך כן לאות ולמופת למצרים ולכוש שלסוף שלש שנים ינהג מלך אשור את שבי מצרים וגו׳ למדנו שכבש תרתן את אשדוד שלש שנים לפני מפלתו של סנחרב שהרי מפלתו היתה כשהביא את שבי מצרים ותרהקה מלך כוש לפני ירושלים בקולרין כשבא לצור על חזקיהו. (ד) וחשופי שת – כמו חשף שת והיו״ד יתירה כיו״ד חלוני וחורי ושדי. שת – בית מוצא הרעי וכן (שמואל ב י׳) ויכרות את מדויהם עד שתותיה׳ וגמול זה היה להם תחת חם אביהם אשר ראה ערות אביו ולא כסה אותה מדה כנגד מדה. (ה) וחתו ובשו – כל המביטים ומצפים על עזרת כוש והמתפארים במשען מצרים. תפארתם – וונט״ש בלעז. (ו) יושב האי הזה – ארץ ישראל שהיו נשענים על פרעה לעזרה. האי – לשון איי הים.

Ibn Ezra Yeshayahu 20אבן עזרא ישעיהו כ׳

(1) Sargon. Either Sennacherib or another Assyrian king. Ashdod. A place belonging to the Philistines. (2) And loose the sackcloth, etc. This shows that the prophet wore sackcloth. It would be a strange thing that the prophet should have gone naked, as a sign for Egypt. I shall explain this circumstance, with the help of the Lord, at the beginning of the minor prophets (Hos. 1:1). (3) ומופת And an example. Comp. And Ezekiel shall be unto you an example (Ez. 24:24). שלש שנים וגו' Either in three years from that day, or three years, shall Egypt be in misfortune. (4) Ethiopia, that came to help them. וַחְַשׁוּפַי And my naked people. The first person refers either to the prophet, the people whose nakedness he indicated by going naked, or to God; the people whom God hath made bare. שת The back. Comp. 2 Sam. 10:14. ערות מצרים Either, To the shame of Egypt; or join וחשופי, mentioned before, also to ערות, so that ערות מצרים is in apposition to .שת (5) And they shall be afraid. The Israelites, that flee to Egypt, will fear. Their expectation. The country to which their eyes are directed for help. Their glory. Of whom—that is, of whose alliance—they were proud. (6) The inhabitant of this isle. The Israelites, who live in these islands near Egypt, will say, This has happened to those to whom we fled, etc.

(א) בשלוח, סרגון – יתכן היותו סנחריב או אחר, ואשדוד היתה לפלשתים. (ב) בעת, ופתחת השק – לאות כי הנביא היה לובש שקל, וזאת שאלה קשה, איך ילך הנביא ערום להיות לאות על מצרים, ואני אפרשנה בתחלת תרי עשר בעזרת השם. (ג) ויאמר, אות – ומופת, כמו (יחזקאל כ״ד:כ״ד) והיה יחזקאל לכם למפת. וטעם שלש שנים לשלש שנים מהיום או שלש שנים יהיה מצרים ברעה. (ד) כן, גלות כוש – שבאו לעזרם. וחשופי – בעבור שהנביא הלך ערום או שהשם חשפם. שת – הוא האחור הגזרת עד שתותיהם (שמואל ב י׳:ד׳). ערות מצרים – זאת ערות מצרים, או מלת וחשופי שת מושכת עצמה ואחרת עמה. (ה) וחתו – ישראל הבורחים אל מצרים. מכוש מבטם – שעיניהם תלויות אליהם. תפארתם – שהיו מתפארין בם. (ו) ואמר – היושב באיי הים סביבות מצרים מישראל. הנה – כן אירע לאלה שנסנו אליהם.

Ibn Ezra Hoshea First Commentary 1:1אבן עזרא הושע פירוש ראשון א׳:א׳

נאם אברהם המחבר: חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים. והאומר ״דיו לעבד להיות כרבו״, לא נאמ׳ על זה, כי זנות מאחרי השם – דרך משל, רק באדם הוא במעשה. והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה, שהשם אמר לו: לך קח לך אשת זנונים, והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה. כל זה במראות הנבואה, כאשר פירש השם: ״אם יהיה נביאכם״ – לבד ממשה רבינו לבדו – ״י״י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״ (במדבר י״ב:ו׳). ואל תתמה: איך יראה בחלום – וילך ויקח? והנה בחלום אדם בלא נבואה – ״ותאכלנה הפרות״ (בראשית מ״א:ד׳). וככה על ישעיהו הנביא ״כאשר הלך עבדי ישע׳ ערום ויחף״ (ישעיהו כ׳:ג׳) – זה היה בדרך נבואה. כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים? וככה ״קח לך לבנה״ (יחזקאל ד׳:א׳), גם ״שכב על צדך השמאלי״ (שם ד), גם ״ואתה קח לך חטין״ (שם ט), גם דבר הזקן (שם ה׳, א-ד). והעד על כל זה, שאמ׳ יחזקאל בתחילת ספרו ״ואראה מראות אלהים״ (שם א׳:א׳), ואומר ״במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל״ (שם מ׳:ב׳). ואל תתמה, בעבור שלא הזכיר בתחילת הנבואה ׳מראות׳, כי הנה כתוב: ״דבר י״י אשר היה אל זכריה״ (זכריה א׳:ז׳), ושם כתוב אחריו: ״ראיתי הלילה״ (שם ח), ״ואשא עיני ואראה״ (שם ב׳:ה׳). והנה כתוב באברהם ״במחזה״ (בראשית ט״ו:א׳), וכן היתה כל נבואתו. והנה אמ׳ לו בדרך הנבואה למה אשת זנונים? – כי זנה תזנה הארץ.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 20ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו כ׳

(א) ועכשיו או׳ הנביא אילו נבואות נאמרו לי בשנת מות המלך אחז על מצרים ועל כוש על העתיד, ובשנת בא תרתן – שר צבא אשור אשדודה, אז נאמ׳ לי איך ימכרו ביד מלך אשור. ואין אנו יכולי׳ לומ׳ שזה היה בבאו לצור על ירושלם שעדיין לא שלח ידו בכושיים שאז בהיותו בלכיש שלח רבשקה לירושלם ומשם נסע לשוב אל ארצו ששמע על תרהקה מלך כוש שיצא להלחם אתו. גם על פרעה היה מתפאר שלא יוכל לעזור את יהוד׳. ואם כבר שבה והגלה מצרים וכוש נערי׳ וזקני׳ היה לו להתפאר עליהם כמו שהתפאר על חמת וארפד וספרוים. והרי על מה שעשו אבותיו התפאר על מה שעשה הוא עצמו ששבי מצרים וגלות כוש בידו ועמו במצור לא נתפאר. בתמיה. יאמ׳ הלא את עצמו ואת עמו לא הושיע מידי ואיך יושיע אחרים. אלא ודאי סרגון הוא אסרחדון בן סנחריב ולא הספיק אביו לעלות על תרהקה מלך כוש ועל מצרי׳ שהרי נהרג ועמד בנו ונלחם בהם אחרי מות אביו ועליו הוא או׳ כן ינהג מלך אשור וגו׳. ואף מעשה אשדוד אחר מפלת סנחריב היה כי לא נתפאר על אחד מהם. וג׳ שנים היה בין מעשה אשדוד למעשה כוש ומצרים. (ב) ופתחת – אזור חגורת השק מעל מתניך – שחגרת על ישראל שגלו מעל אדמתם. כענין שלמטה ויקרא יי׳ אלהי צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק. וכענין על זאת חגרו שקים ספדו והילילו ואני בחלותם לבושי שק. וכהנה רבות שמלמדי׳ לך הנביאים ואנשי קדש חוגרי׳ שקים בצרת עמם. ועל זה א׳ הנביא אכן חליינו הוא נשא. גם על יורם בן אחאב אתה רואה שלבש שק על בשרו מבית בצרת עמו. ואם תאמרו היכן הגיד לנו הכת׳ שחגר שק, הרבה דברי׳ במקר׳ שלא הגידם הכת׳ תחלה. ולפי דרכו מלמדך אותם והטעם לפי שלא רצה להפסיק שיטתו על כך ולא בא לו מקום לכך. ושק יורם יוכיח, היכן הגיד לך הכת׳ שלבש שק שהוא או׳ וירא העם כי שק על בשרו מבית. ופתוח זה – על כרחנו כמו מוסר מלכים פתח ויאסר אזור במתניהם. וכמו לא נפתח אזור חלציו. ועל כרחנו שק במתנים בכל מקום בחגירה הוא. וגם לשון מעל מתניך – לשון סלוק הוא דמיון מעל רגלך. ולשון פתוח אינו לשון דביקות כלל. ונעלך תחלוץ מעל רגלך – ולא לאבלות שהרי מסלק השק. וגם אין חליצת נעל במקר׳ דרך איבול אלא לאות ולמופת כמו שמפרש והולך. ערום ויחף – מכוסה קצת. כמו חפה ארז ויחף מזבח ארז. ולא ערום ועריה, מגולה הכל. יחף – כמו יעפים, יגעים. (ד) וחשופי שת – מאחור שהיא ערות מצרים – שנוהגים בגלוי זה ערוה וקלון. כמו כי תועבת מצרי׳ כל רעה צאן. וחשופי – כמו חייתו שדי. ואורגים חורי. וקרע לו חלוני. שת – כמו עד שתותיהם. (ה) וחתו ובשו – כושיים מארץ כוש ומערי מבצריה שהיו מבטם וצפייתם ומבטחם. וכן מצריי׳ מארץ מצרים וממבצריה שהיו מתפארי׳ בה להשתגב. (ו) ישב האי הזה – הנותר בין יארי מצרים ונהרי כוש הנה כך הוא מצרים הגדולה והבצורה וכוש הרחבה והחזקה אשר היה לנו לנוס שם לעזרה. ואין לומ׳ האי הזה ירושל׳ שאין אי אלא בימים ובנהרות וירושלם הרים סביב לה ועוד לכוש לא ירדו ישראל לעזרה.

Rambam Moreh Nevukhim 2 46רמב״ם מורה נבוכים ב מ״ו

ONE individual may be taken as an illustration of the individuals of the whole species. From its properties we learn those of each individual of the species. I mean to say that the form of one account of a prophecy illustrates all accounts of the same class. After this remark you will understand that a person may sometimes dream that he has gone to a certain country, married there, stayed there for some time, and had a son, whom he gave a certain name, and who was in a certain condition [though nothing of all this has really taken place]; so also in prophetic allegories certain objects are seen, acts performed--if the style of the allegory demands it--things are done by the prophet, the intervals between one act and another determined, and journeys undertaken from one place to another; but all these things are only processes of a prophetic vision, and not real things that could be perceived by the senses of the body. Some of the accounts simply relate these incidents [without premising that they are part of a vision], because it is a well-known fact that all these accounts refer to prophetic visions, and it was not necessary to repeat in each case a statement to this effect. Thus the prophet relates: "And the Lord said unto me," and need not add the explanation that it was in a dream. The ordinary reader believes that the acts, journeys, questions, and answers of the prophets really took place, and were perceived by the senses, and did not merely form part of a prophetic vision. I will mention here an instance concerning which no person will entertain the least doubt. I will add a few more of the same kind, and these will show you how those passages must be understood which I do not cite. The following passage in Ezekiel (viii. 1, 3) is clear, and admits of no doubt: "I sat in mine house, and the elders of Judah sat before me, etc., and a spirit lifted me up between the earth and the heaven, and brought me in the visions of God to Jerusalem," etc.: also the passage, "Thus I arose and went into the plain" (iii. 2, 3), refers to a prophetic vision: just as the words, "And he brought him forth abroad, and said, Look now toward heaven and tell the stars, if thou be able to number them" (Gen. 15:5) describe a vision. The same is the case with the words of Ezekiel (xxxvii. 1), "And set me down in the midst of the valley." In the description of the vision in which Ezekiel is brought to Jerusalem, we read as follows: "And when I looked, behold a hole in the wall. Then said he unto me, Son of man, dig now in the wall; and when I had digged in the wall, behold a door" (ibid. 8:7-8), etc. It was thus in a vision that he was commanded to dig in the wall, to enter and to see what people were doing there, and it was in the same vision that he digged, entered through the hole, and saw certain things, as is related. just as all this forms part of a vision, the same may be said of the following passages: "And thou take unto thee a tile," etc., "and lie thou also on thy left side," etc.; "Take thou also wheat and barley," etc., "and cause it to pass over thine head and upon thy beard" (chaps. iv. and v.) It was in a prophetic vision that he saw that he did all these actions which he was commanded to do. God forbid to assume that God would make his prophets appear an object of ridicule and sport in the eyes of the ignorant, and order them to perform foolish acts. We must also bear in mind that the command given to Ezekiel implied disobedience to the Law, for he, being a priest, would, in causing the razor to pass over every corner of the beard and of the head, have been guilty of transgressing two prohibitions in each case. But it was only done in a prophetic vision. Again, when it is said, "As my servant Isaiah went naked and barefoot" (Isa. 20:3), the prophet did so in a prophetic vision. Weak-minded persons believe that the prophet relates here what he was commanded to do, and what he actually did, and that he describes how he was commanded to dig in a wan on the Temple mount although he was in Babylon, and relates how he obeyed the command, for he says, "And I digged in the wall." But it is distinctly stated that all this took place in a vision. It is analogous to the description of the vision of Abraham which begins, "The word of the Lord came to Abram in a vision, saying" (Gen. 15:1); and contains at the same time the passage, "He brought him forth abroad, and said, Look now to the heaven and count the stars" (ibid. ver. 6). It is evident that it was in a vision that Abraham saw himself brought forth from his place looking towards the heavens and being told to count the stars. This is related [without repeating the statement that it was in a vision]. The same I say in reference to the command given to Jeremiah, to conceal the girdle in the Euphrates, and the statement that he concealed it, examined it after a long time, and found it rotten and spoiled (Jer. 13:4-7). An this was allegorically shown in a vision; Jeremiah did not go from Palestine to Babylon, and did not see the Euphrates. The same applies to the account of the commandment given to Hosea (i.-iii.): "Take unto thee a wife of whoredom, and children of whoredom," to the birth of the children and to the giving of names to them. All this passed in a prophetic vision. When once stated that these are allegories, there is left no doubt that the events related had no real existence, except in the minds of those of whom the prophet says" And the vision of every one was unto them like the words of a sealed book (Isa. 29:11). I believe that the trial of Gideon (Judges 6:21, 27) with the fleece and other things was a vision. I do not call it a prophetic vision, as Gideon had not reached the degree of prophets, much less that height which would enable him to do wonders. He only rose to the height of the judges of Israel, and he has even been counted by our Sages among persons of little importance, as has been pointed out by us. The same can be said of the passage in Zechariah (xi. 7), "And I fed the flock of slaughter," and all the incidents that are subsequently described: the graceful asking for wages, the acceptance of the wages, the wanting of the money, and the casting of the same into the house of the treasure; all these incidents form part of the vision. He received the commandment and carried it out in a prophetic vision or dream. The correctness of this theory cannot be doubted, and only those do not comprehend it who do not know to distinguish between that which is possible, and that which is impossible. The instances quoted may serve as an illustration of other similar Scriptural passages not quoted by me. They are all of the same kind, and in the same style. Whatever is said in the account of a vision, that the prophet heard, went forth, came out, said, was told, stood, sat, went up, went down, journeyed, asked, or was asked, all is part of the prophetic vision; even when there is a lengthened account, the details of which are well connected as regards the time, the persons referred to, and the place. After it has once been stated that the event described is to be understood figuratively, it must be assumed for certain that the whole is a prophetic vision.

מן האיש האחד תלקח ראיה על כלל אישי המין ויודע שזה תכונת כל איש ממנו. ואשר ארצהו בזה המאמר כי מן התכונה האחת מתכונות הגדות הנביאים תלקח ראיה על כל ההגדות אשר במין ההוא: ואחר זאת ההצעה תדע כי כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ הפלונית ונשא שם אשה ועמד זמן ונולד לו בן וקראו פלוני והיה מענינו מה שהיה - כן משלי הנבואה האלו אשר יראו או יעשו ׳במראה הנבואה׳ במה שיורה המשל ההוא מעשה מן המעשים ודברים יפעל אותם הנביא ומדות וזמנים יזכרו בין פועל ופועל על צד המשל ונסיעות ממקום למקום - הכל הוא ׳במראה הנבואה׳ לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים. ויבוא זכרם בספרי הנבואה קצתם מוחלטים - שאחר שנודע שהכל היה ׳במראה הנבואה׳ לא הוצרך להשיב בזכור כל חלק וחלק מן המשל שהיה ׳במראה הנבואה׳ כמו שיאמר הנביא ״ויאמר יי אלי״ ולא יצטרך לבאר שהיה ׳בחלום׳; ויחשבו ההמון שהפעולות ההם והנסיעות והשאלות והמענים - הכל היה בענין השגת החושים לא ׳במראה הנבואה׳: ואני אזכר לך מזה מה שלא יספוק אדם בו ואחבר אליו קצת מה שהוא ממינו ומן הקצת ההוא יתבאר לך מה שלא זכרתיו. וממה שהוא מבואר ולא יספוק אדם בו - מאמר יחזקאל ״אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו׳ ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלמה במראות אלוקים״; כן אמרו ״ואקום ואצא אל הבקעה״ - אמנם היה ׳במראות אלוקים׳ כמו שנאמר באברהם ״ויוצא אותו החוצה״ - וזה היה ׳במחזה׳; כן אמרו ״ויניחני בתוך הבקעה״ - אמנם היה ׳במראות אלוקים׳. וזכר יחזקאל ב׳מראה׳ ההיא אשר הובא בה לירושלם אמר דבר זה לשונו ״ואראה והנה חור אחד בקיר; ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר ואחתור בקיר והנה פתח אחד וגו׳״; וכמו שהוא ראה ׳במראות אלוקים׳ שצווה לחתור בקיר עד שיכנס ויראה מה הם עושים שם וחתר - כמו שנזכר - ׳במראות אלוקים׳ ונכנס מן החור וראה מה שראה וכל זה ׳במראה הנבואה׳ - כן אמרו לו ״ואתה וגו׳ קח לך לבנה וגו׳ ואתה שכב על צדך השמאלי וגו׳ ואתה קח לך חטין ושעורים וגו׳״ וכן אמרו לו ״והעברת על ראשך ועל זקנך״ - כל זה ׳במראה הנבואה׳ ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צווה לעשותם. וחלילה לאלוה מתת נביאיו דומים לשוטים ולשיכורים ויצום לעשות מעשי השיגעון מחובר אל המצוה במרי שהוא היה ׳כהן וחיב שני לאוין על כל פאת זקן או פאת ראש׳; ואמנם היה זה כולו ׳במראה הנבואה׳. כן באמרו ״כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף״ - אמנם היה זה ׳במראות אלוקים׳. ואמנם יחשבו חלושי הסברה בזה כולו - היות הנביא מספר שהוא צווה לעשות כן ועשה; וכן סיפר שהוא צוה לחתור בקיר אשר ב׳הר הבית׳ והוא היה בבגל וזכר שחתרו כמו שאמר ״ואחתור בקיר״ - וכבר באר שזה היה ׳במראות אלוקים׳. וכמו שבא באברהם ״היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר״ - ונאמר ב׳מראה הנבואה׳ ההוא ״ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים״ - וזה מבואר שהוא ב׳מראה הנבואה׳ היה רואה שהוצא ממקום שהיה בו עד שראה השמים ואחר כן נאמר לו ׳וספור הכוכבים׳ - ובא סיפור זה כמו שתראהו. וכן אומר בענין אשר צווה בו ירמיה שיטמון את ה׳אזור׳ בפרת וטמנו ופקדו אחר זמן גדול ומצאו שכבר התעפש ונפסד - כל אלו המשלים ׳במראה הנבואה׳ ולא יצא ירמיה מ׳ארץ ישראל׳ לבבל ולא ראה פרת. וכן אמרו להושע ״קח לך אשת זנונים וילדי זנונים״ והענין ההוא כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני - הכל ׳במראה הנבואה׳. כי אחר הבאור בהיותם משלים לא נשאר הענין מסופק בהיות לדבר מזה מציאות אלא כשנאמר בהם ״ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר וגו׳״. וכן יראה לי שענין גדעון ב׳גיזה׳ וזולתה - אמנם היה ב׳מראה׳; ולא אקראהו ׳מראה נבואה׳ גמור - שגדעון לא הגיע למדרגת הנביאים - כל שכן למדרגת המופתים - ותכליתו שישיג ב׳שופטי ישראל׳ וכבר מנוהו ׳מקלי עולם׳ כמו שבארנו; ואמנם הכל - ׳בחלום׳ כ׳חלום לבן ואבימלך׳ כמו שזכרנו. כן מאמר זכריה ״וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות״ והענין עד סופו מבקש השכר בנחת ולקוח השכר ומנה הכסף והשליכו ב׳בית היוצר׳ - כל זה ראה ב׳מראה נבואה׳ שהוא צוה בעדשותו ועשאהו ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳. זה - דבר שלא יסופר בו ולא יסכול אותו אלא מי שיתערבו לו האפשריות בנמנעות: וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שלא זכרתי - הכל מין אחד ודרך אחד הכל ׳מראה נבואה׳; וכל מה שיאמר ב׳מראה׳ ההוא שהוא עשה בו או שמע או יצא או נכנס או אמר או נאמר לו או עמד או ישב או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל - הכל ב׳מראה הנבואה׳; ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים ונקשרו בזמנים ובאישים נרמז אליהם ובמקומות - אחר שיתבאר לך שהמעשה ההוא משל דע ידיעה אמיתית שהוא - ׳במראה הנבואה׳:

Radak Yeshayahu 20רד״ק ישעיהו כ׳

(א) בשנת בא תרתן – זה הענין היה בשנת ארבע עשרה שנה לחזקיהו מלך יהודה שבא על ירושלים ושמע על תרהקה מלך כוש שיצא להלחם עמו ונסע משם ונלחם עם מצרים ועם כוש וכבשם ובא עם השבי וחזר לירושלים וקודם לכן באותה שנה שלח תרתן לאשדוד ולכדה, ואז נאמרה נבואה זו לישעיה כי כמו שלכד מלך אשור אשדוד כן ילכד מצרים וכוש, ויש מפרשים כי שלש שנים קודם שבא לירושלם מלך אשור היה זה שבא תרתן לאשדוד ולכדה ואז נאמרה נבואה זו לישעיה, כי לסוף שלש שנים ינהג מלך אשור את שבות מצרים ואת גלות כוש כמו שאמר שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש, ולפירושינו שלש שנים ידבק עם הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, אמר כי שלש שנים הלך וזה אות ומופת על מצרים ועל כוש כי כן ילכו הם. סרגון – הוא סנחריב, ורבותינו ז״ל אמרו שמונה שמות יש לו. (ב) בעת ההיא – ביד ישעיהו הנביא פורענות מצרים וכוש דבר בידו, ואמר לו שיעשה האות בעצמו שיהיה סימן, להם וילך ערום ויחף, ומה שאמר לו ופתחת השק לפי שהיה לובש שק על גלות השבטים ומתאבל עליהם, ואמר לו שיפתח אותו השק שהיה חגור על בשרו ועל מתניו ויחלוץ נעליו וילך ערום ויחף. ויעש כן – הלוך ערום ויחף, הדבר הזה אין לפרשו כמשמעו שצוה האל את הנביא שילך ערום ויחף חלילה, וכן מה שאמר האל להושע קח לך אשת זנונים, וכן מה שאמר ליחזקאל והעברת על ראשך ועל זקנך תער, וכן מה שאמר לו שיאכל עוגת שעורים אפויה בצפיעי הבקר, וכל אלו והדומים להם אינם דברים שיצוה האל לנביאיו לעשותם, אלא הכל היה במראה הנבואה שהיה רואה הנביא במראה הנבואה שהיה מצוה אותו האל שיעשה כך והיה עושה כך במראה הנבואה ההיא, ואף על פי שיאריך הזמן כמו בזאת הנבואה שלש שנים ובנבואת הושע וילך ויקח ותהר ותלד בן ואחר כך ותהר ותלד בת כל זה במראה הנבואה, ואף על פי שיראה שהיה זמן רב הכל היה במראה הנבואה בפעם אחת. ונעלך – אמר לשון יחיד דרך כלל, ויונתן תרגם ופתחת השק בהפך העניין ותיסר סקא בחרצך. (ג) ויאמר – כן שמע במראה הנבואה אחר שהלך ערום ויחף שהיה ה׳ קורא אותו ואומר כאשר הלך עבדי ישעיהו אות ומופת מה שעשה עבדי ישעיהו זה כאשר צויתיו לאות ולמופת על מצרים ועל כוש עשה כן להודיע כי כן ילכו הם לפני שוביהם. (ד) כן ינהג – אמר וחשופי שת אחר שאמר ערום ויחף כי הגנות בלכתם ערומים הוא שילכו חשופי ערוה כמו שעשה מלך עמון במלאכי דוד לגנות, ויכרות את מדויהם בחצי עד שתותיהם. וחשופי – כמו וחשופים, וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים, והדומים להם. ושת – הוא כנוי לעגבות לערוה, וכן עד שתותיהם, ואמר ערות מצרים והוא הדין לכוש כי כבר זכר שניהם, ומה ששנה הענין במצרים לרוב גנותם כמו שאמר עליהם גדלי בשר אשר בשר חמורים בשרם. (ה) וחתו ובשו – על ישראל אמר שהיה בטחונם בכוש ובמצרים לפי שהיו בעלי מלחמה למלך אשור, כמו שאמר על תרהקה מלך כוש יצא להלחם אתך, ועל יהודה ובנימן אמר ועל השרידים שנשארו מעטים בארץ כי עשרת השבטים בכלל כבר גלו בשנת שש לחזקיהו וכאשר נהג מלך אשור את שבות מצרים וגלות כוש היה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו והיו מביטים לכוש שילחמו למלך אשור ומתוך כך ימלטו מידו, וכן היו מתפארים להנצל על ידם ממלך אשור וכאשר יראו מפלת כוש ומצרים ביד מלך אשור יחתו ויבשו. (ו) ואמר האי, – ארץ ישראל כי היא על גבול הים. אשר נסנו שם לעזרה – כתרגומו דהוינא סבירין למערק לתמן לסעיד לאשתזבא מן קדם מלכא דאתור עד כען נפשיהון לא שזיבו ואיכדין נשתזיב אנחנא.

Radak Hoshea 1:2רד״ק הושע א׳:ב׳

תחלת דבר ה׳ בהושע – מצאנו לשון דבור שהוא ענין נבואה קשור עם בי״ת השמוש, כמו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר, רוח ה׳ דבר בי פה אל פה אדבר בו, אפשר שתהיה מלת דבר ה׳ פעל עבר, רוצה לומר תחילה אשר דבר ה׳ בהושע זה היה שאמר לו קח לך אשת זנונים, או יהיה דבר שם, כמו והדבר אין בהם. ויאמר ה׳ אל הושע לך קח לך אשת זנונים – כל זה הענין היה במראה הנבואה שאמר לו שיקח אשת זנונים ולקחה והרתה וילדה ממנו שלש פעמים, וזה משל לישראל הזונים מאחרי ה׳, וזהו שאמר כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה׳ ופירוש וילדי זנונים, ויהיו לך ממנה ילדי זנונים כי אשת זנונים היא, כן ישראל והנולדים מהם באלה הדורות זנו מאחרי ה׳, וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים, אף על פי שנמצא בדברי רבותינו ז״ל שהענין כמשמעו, שאמרו ויאמר ה׳ אל הושע אמר לו הקב״ה להושע חטא ישראל היה לו לומר לפניו רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל עליהם רחמים לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת, אמר הקדוש ברוך הוא מה אעשה לזקן זה, אמר לו קח לך אשת זנונים, אחר כך אמר לו לך שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלחה אף אני אשלח את ישראל, לאחר שנולדו לו ממנה שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך כיון שדברתי עמו פירש מן האשה בדול עצמך ממנה, אמר לפניו רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואיני יכול לגרשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני אשת זנונים כך אני שבני ישראל בני הם בני בחוני אברהם יצחק ויעקב והם אחד מחמשה קנינים ואתה אמרת העבירם באומה אחרת, כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל מיד פתח בברכות ואמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ויונתן תרגם הענין על דרך משל ונכון הוא פירושו.

Ramban Devarim 13:2רמב״ן דברים י״ג:ב׳

ונתן אליך אות או מופת – ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב׳:ב׳): ״איש על דגלו באותות״, כי כשיבא הנביא ויאמר ״דבר פלוני עתיד להיות״ לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיהו ז׳:י״ד): ״לכן יתן אדני הוא לכם אות״, שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים ל״ג:ב׳): ״אתה״. והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב ל״ב:ל״א): ״לדרוש המופת אשר היה בארץ״, (יואל ג׳:ג׳): ״ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש״. והיא מלה מקוצרת מן ״מופלאת״, [כמו (דברי הימים א י״ב:ל״ח): ״שרית ישראל״.] וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כ״ד:כ״ד): ״והיה יחזקאל לכם למופת״, ואמר (יחזקאל כ״ד:כ״ז): ״ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת״, [כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א׳:ט׳): ״ותרד פלאים״.] וכן (דניאל ג׳:ל״ב): ״אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין״, האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח׳:י״ט): ״למחר יהיה האות הזה״, והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן (ישעיהו ל״ח:כ״ב): ״מה אות כי אעלה בית י״י״, שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב ל״ב:ל״א): ״לדרוש המופת אשר היה בארץ״, לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד׳:י״ז): ״אות״ כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד׳:כ״א): ״מופת״ כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש. וכן (ישעיהו כ׳:ג׳): ״כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש״, כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, ״ונתן אליך אות או מופת״ פירושו, שיאמר ״אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין. ובספרי אמר: ״אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות״. אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין [לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם.] והאיש הזה שיקרא עצמו ״נביא״ ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע״ז הוא שיאמר ״צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך״, והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים י״ח:כ׳): ״ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת״, כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (בבלי סנהדרין צ׳.), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה׳, יאמר ״השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו״. והם ז״ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע״ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו ״עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד״, הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם י״י לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לי״י הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים י״ג:ו׳): ״אשר צוך י״י אלהיך״. והנה, ״דבר סרה על י״י״, שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.

R. Yosef ibn Kaspi Yeshayahu 20:2ר׳ יוסף אבן כספי ישעיהו כ׳:ב׳

לך ופתחת השק מעל מתניך – זה הוא אחד מהמקומות שאני נוטה כם מרעת חמורה, ככורו כמקומו מונח. ורע כקיצור כי דעתי היא שזה היה בהקיץ ועשה זה לתת רושם בנפשות הרואים כמו שיש כזה לאין מספ!״ כנביאים. והנה אמרו ערום, מה יהיה כי נכינהו כפשוטו ערום ממש כמוחלט והנה כן היה אדם הראשון גם הכבודה חוה בהיותם כני׳ע. כל שכן שאין הטעם כזה ערום נמור, רק כמעט כנרים, והער כי פרוש לנו ואמר ופתיחה השק מעל מחניך, ואף על פי שהיה כתוב כזה ופשטת את כנריך, היה נכון, כמו שהיה הענין אצל שאול ויפל ערם (שמואל א י״ט:ג״ד). וכל זה מבואר לזוכרים תמיד ענין העברי ופנות החניון. ולא אכין מה הביא את המאיר עינינו ז״ל לפרש זה כן וגם אחרים שכלל כאותו הפרק. וכלל הדבר בכאן אומר כי פתחת השק מעל מתניך, כי היה דרכו לשאת שק כמתניו ררך הפרושים המענים נופם. כל שכן כעת תכופות הצרות כמו שמפורסם בספורים, ואם היות השק דבק לבשרו מבית היה נושא אזור על לבושו העליון כמנהג הארץ ההיא כמו שמפרש כענין אליהו (מיפ א׳:ח׳), והנה זה האזור כהכרח מדביק השק כמתניו ולכן צוהו שיפתח השק מן מתניו כלומר השק שהיה אסור כמתניו מצד האזור, כטעם ויפתח הנמלים (בראשית גיד ״ג), הפך ויאפור את רככו (שמות י״ד:ו׳), וכתיב מוסר מלכים פתח ויאפר אזור כמתניהם (איוב י״כ:י״ח), והטעם כי כפתחו והתירו תנורו היה נופל השק הדבוק למתניו וישאר לבוש לבד עם הבגד העליון. ואולם יחף – הוא נטור לפי מנהג הארץ ההיא אחר שחלץ נעליו כי אין מנהנם לשאת כתי שוקים כלל.

Abarbanel Yeshayahu 20אברבנאל ישעיהו כ׳

הכוונה הכוללת בנבואה השלשה עשר הואת היא להודיע לבני יהווה שהיו בוטחים בעזרת מצרים וכוש שעוד מעט ינהג מלך אשור את שנים ולכן יבושו מהיותם בוטחים בהם והיותר נכון שלא היה זה עגין התרהקה מלך בוש שנאמר בספר מלכים שיצא להלהם עם סנהריב בהיותו על ירושלם אבל היה מה שגזבר פאן קודם זה שלש שנימ ששלח סנחריב שהוא עצמו הנקרא סרנון בי שמות רבים היו לו כמו שאמרו חכמים ז"ל בהיותו בבבל ותרתן אולי שהיה שר צבאו או מלך מן המלכים הסרים אל משמעתו ללכת להלחם באשדוד וילכדה וכן כתב רש"י למדנו שכבש תרתן את אשדוד שלש שנים קודם מפלת סנחריב ובמו שיתבאר בפסוקים: (א) בשנת בא תרתן וגף עד משא מדבר ים ספר הכתוב עתה שבאותה שנה ששלח מלך אשור את תרתן על אשדוד גאה הנבואה אל ישעיהו -לאמו לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך רוצה לומר לפי שהיה ישעיהו לגוש שק ואפר על גלות השבטים צוהו השם יתברך שיסיר השט ההוא מעל מתגיו עד שישאר ערום ובן יחלוץ כל אחד ממנעליו באופן שישאר יחף והסתגל בי לא נאמר בציוי הזה שלש שנים לפי שלא צוהו כן כ' אם שיעשה אותו פעם אחת או ה' פעמים ויהיה זה לאות ולמופת שלשלש שנים ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ועניו זה שלפי שמלו אשור שלח את תרתן על אשדוד וילכדה צור. השם יתברך לנביא שינבא ויעשה אות ומופת שלשלש שנים עוד יהיה הליכתו עתה ערום ויחף אות ומופת לאותו זמן על מצרים ועל כוש רוצה לומר שהחרבן שיעשה תרתן באשדוד לא יהיה נחשב לכלום בערך מה שיעשה מלך אשור בעצמו כשילך על מצרים ועל כוש כי ינהג אותם נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת רוצה לומר מגולי העגבות והיסוד והוא מלשון בי השתות יהרסון וביאר שהיסוד הוא ערות מצרים רוצה לומר העגבות והערלה ונקראו יסודות אם בענין ההנחה לפי שבעגבות ישב האדם והערלה הוא אבר ההולדה ושמירת המין ולפי שהיו המצריים יותר שטופי זמה מהכושיים לכן אמר ערות מצרים כמו שאמר עליהם בשר חמורים בשרם והנה נתקיים זה כשבא סנחר־ב על ירושלם ויצא תרהקה מלך כוש להלחם עמו וילך סנחריב לקראתו ויכבוש את מצרים ואת כוש ויביאם שבויי חרב על ירושלם והיה אם כן עניי הנביא להקטין ענין תרתן שלא יהיה ענינו נחשב לכלום בערך מה שיעשה אחר כך שלש שנים מלך אשור עצמו שינהג את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף כמו 'שהוא הולך עתה ולפי זה לא יהיה פירוש כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים שהלך כן כל איתן שלש שנים אבל פירושו באשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף עתה זה יהיה אות ומיפת לזמן שלש שנים על מצרים ועל כוש ויחסר הלמ"ד בגי שנים ורבים בן בכתוב ולפי שהנביא לא היה מנבא דבר משאר האומות בי אם מתיחס ונערך לישראל לכן נתן הצורך בהודעה ההיא באומרו וחתו ובושו מכוש מבטם וממצרים תפארתם וזה כנגד ישראל אמרו לפי שהיו מביטים בבוש ומתפארים עם מצרים שיבאו שניהם לעוורם בנגד סנחר־ב לכן אמר כי יבשו ויאמר יושב האי הזה רוצה לומר ארץ יהודה ביום ההוא כשיראו זה הנה כה מבטינו אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני מלך אשור ר"ל בעזרת כוש ומצרים ואחרי שהם לא הגינו בעד עצמם איך נמלט אנחנו מועטים מהם וחלשים מהם וקרא ארץ יהודה אי לדמיון כי הא־ יסבוב הים אותו מכל צר ואין לו חבור ולא דבוק עם ארץ מה וכן היה ארץ יהודה שלא היה לד, אהבה ולא דבוק עם אומה מן האימות ובולם היו שונאים אותר, כדמיון האי אשר בתוך הים וזה בולי שאמר יורה ע" גודל הנס שבהיותם מתיאשיב מהמלט מיד סנחריב יפלטם ה' על ידו ע"ד פלא במו שנעשה במפלתו: ואמנם אם דאית דברי הרב המורה באותו פמ"ו בחייב אשר זכרת* תראה אשר שם התחזק לאמת שהדברים האלה ודומיהם הנזכרים כולם דיו במראה הנבואה לא בהקיץ ובמציאות והוכיח זה ממה שאמר באברהם ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט 10 השמיימה וכמו שאמר בגדעון במופתי הגזה שנראות, לו בחלומו בן לא שיהיד. בפעל שהוא לא הגיע למדרגת הנבואה כל שכן לעשות נסים ונפלאות וכן בעניך ירמיהו שהלך לטמון האזור בנהר פרת והלך אחר בך לבקשו ומצאו שנתעפש ואמר חרב שירמיהו לא יצא מארץ ישראל מימיו ולא ראה פרת וכן בענין יחזקאל שאמר ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלימה ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר שמבואר הוא שבהיותו בגבל לא יחתור בקיר אשר גהר הבית בירושלם וכן מה שנאמר לו ואתה קוד לך הטין ושעורים וגומר וגן והעברת על ראשך ועל זקנך תער כי איך יצוה אותו בהיותו כהן להעביר תער על בל בשרו והיה חייב בשני לאוין על כל סאת זקן או פאת ראש ושמזה הענין היה מה שנאמר בהושע קח לך אשת ונוגים וילדי זנונים וקריא' שמות הבנים וכן הוא מקלות זכריה והשליכו אל היוצר ואשקול את הכסף שכל זה והדומה לו ממה שלא זברו היו דברים נראים לנביאים במראה הנבואה לא שיעשו אותן בהקיץ כי חלילה לשם מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות ממעשה השגעון זהו כלל דבריו ואחרוני המפרשים אשר אתנו קיימו וקבלו עליהם ועל ורעם דברי הרב המורה האלה וכולם בפירושם לזה המקום כתבו שלא הלך ישעיהו ערום ויחף כ* אם במראת הנבואה שנדמה לו בן לא שהיה בהקיץ :: ותמה אני מהאנשים האלה שלמים הם אתנו איך יתנו גזירה כוללת כזאת בספור' הנביאים ואם יש לנו פתח פתום להכחיש פשוטי הספורים ולומר זה היה במראה הנבואה ומפעל הדמיון או זה היה בפעל איש כל הישר בעיניו או אם יש בדבר בחינה אות ומופת גו נדע ונכיר מהו הדבר המדומה ומהו הנמצא בפעל והנה ראינו הנביאים. עושים מעשים בפעל בוי שישאלום אדם מה המה אלד, והם ישיבום כל אשר דבר הי לפי שהדברים שיראו בעין יתכעלו מהדברים הנשמעים הלא ראית מה שנאמר בישעיהו קח לך גליון גוול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז האם נאמר שהיה כל זה במראה הנבואה ובן אומרו ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר הי אלי קרא את שמו למהר שלל חש בז האם נאמר שהיה זה גם כן במראה הנבואה ושלא קרב אל הנביאה ושלא נולדו לו בנים ולא קרא להם שמות ולא היו לאותות ולמופתים כישראל אבל שהיה כולו דמיון במראה הנבואה גם מציני שירמיהו שצוהו השם יתברך שילך אל בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא נעשה ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות ויהי דבר השם אלי לאמר הכיוצר הזה לא איבל לעשות לבם בית ישראל נאם השם הנה כחומר גיד היוצר כן אתם בידי כית ישראל האם נאמר שלא הלך לבית היוצר אלא שהראהו הקדוש ברוך הוא אותו דבר למשל ולשנינה בהם ועוד תמצא בירמיהו שצוהו השם עשה לד מוסרות ומוטות ונתתם על :וארך ושלחתם אל -מלך אדום ואל מלך מואב וגומר תאם נאמר שלא עשת ;המוטות והמוסרות התם בפעל ושלא לקח חנניה הנביא את המוטה מעל $ואר ירמיהו הנביא וישברהו באומרו -בבה אשבור את עול נבובדנצר מלך בבל עד שבאה עליו -.הנבואה בה אמר השם מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מוטות ברזל והן מה שנאמר ליחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמר עיניך במגפה ולא תספור עלא תבכה וגומר ותמת אשתי בערב וגו&ר ויאמרו אלי -העם הלא תגיר לנו מה אלה לנו בי אתה עושה ואומר אליהם רבר הי היה אלי לאמי וגומר והיה יחזקאל לבם -למופת בבל אשר עשה תעשו בבואה הלא הסימנים *האותות האלה בולם וזולתם היה ממנהג הנביאים לעשותם ברי שיראום ארם ויתפעלו מהם ואס נאמר -המשל הזה לסי שאין בו זרות וקושי לקבל אותו -והספור האחר לפי שיש בו מהזרות לא נקבלהו ומי .;נתן בידינו הבחירה הזאת אס אין שם אות ומופת יורה עליו הבתוב; "על כן אמרתי שהמופת המורה על אמתת זה הוא בדבריהם האפשריים מפאת עצמם אם העיד יהבתוב שהיה וקרה בפעל שאו אין לגו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולהוציא הפסוקים מפשוסיהם והנה ;באברהם אמר הכתוב מבואר אחר הדברים האלה היה ־דבר השם אל אבדם במחזה והיה הקומה כוללת שבל מה שובר שם היה במראה הנבואה גם אמר והנה דבר -השם אליו לאמר לא יירשך זה וגומר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבס נא השמימה ובעבור שגלה הכתוב לפניו ולאחריו שהיה זה במראה הנבואה נקבל מהרב המורה שלא היה בפעל היציאה לחוץ ואף שנאמר שהדברים הנאמרים היו בנבואה והיציאה אותו חוץ היה בהקיץ מהו הביטול שימשך מזה ואמנם ענין גדעון אף על פי שנודה שלא היה נביא עם שיש למערער לערער -על זה למה לא נאמר שויאמר גדעון אל האלקים אם -ישו מושיע וגומר הנה אגבי מציג וגומר שהבחינה בו שהתפלל אל האלקים שיעשה לו נס פדי לחזק את לבבו ללכת במתי מעט להלחם בקרב האויבים ושעשה לו אז והקדוש ברוך הוא אותם הנסים בדי לאמץ את לבבו -לישועת ישראל שאף שלא יהיה נביא לא ימנע שיעשה -השם כנגדו נפלאות הלא ראינו שנעשו נסים לדניאל ולחנניה מישאל ועזריה ולא היו נביאים לדעת הרב אם .יבן אץ לנו הכרס בפי עגין הספור לשגזוז מפשוטו ואמנם בירמיהו אפשר שנאמר שיצא מירושלם והלך לנהר סרת שהיה בין ירושלם ובבל ולא ימשך מזה בסל בל שפן שהבתוב לא העיד שעשה זה ירמיהו אבל הוא עצמם ספר בה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים וגוי ואקנה את האזור וגף ואלו ואטמנהו בפרת וגומר ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור וגומר ובענין בזה בבר נקבל מהרב שהיה במראה הנבואה לסי שהכתוב לא העיד שנעשה הובר ההוא בי אס שהוא חיה מספר אץ צוהו האל יתברך ועשה אותו והיה אפשר שיהיה כל זה אשר ספר במראה הנבואה ובבר זבר הרב בפרק אנקלוס הם* בחלק ראשון מספרו שיש הפרש רב בין מה שיעיד עליו הכתוב שהיה וקרה בך ובן מה שיגיד שנאמר לנביא בבבה מה שיאמר הנביא ואמנם ביחזקאל במה שאמר ותשא אותי רוח השם בין השמים ובין הארץ ותבא אותי ירושלימה במראות אלקים אין לנו בזה ספק אחר שפירש הבתוב שהיה במראות אלקים ובן ואתה קח לך חסין ושעורין ואתה בן אדם קח לך חרב חדה וגומר והעברת על ראשך ועל זקנך בל זה אפשר שיפורש שהיה במראה הנבואה לפי שלא העיד הכתוב ויעש פן ופן חתור נא בקיר וענין העצמות שבבקעה לא העיד הכתוב שנעשה בפעל אבל הוא בולו מספור הנביא פסי מה שראה בנבואתו יכן בענין זכריה וארעה את צאן ההריגה ולקיחת המקלות והשליבהו אל היוצר לא העיד הכתוב שנעשה בן אבל הנביא יספר מה שראה בנבואתו סוף דבר במקום שיעיד הבתוב שנעשו הדברים אין ראוי לבל אשר בשם ישראל יכנה להכחישו ולומר מדומה היה ולא נמצא במציאות פי הנה הוא בכלל דבר הי בזה ומגלה פנים בתורה שלא בהלכה ולבן בענין ישעיהו שאמר הבתוב בעת ההיא דבר ד." ביד ישעיהו בן אמוץ לאמור לך ופתחת השק מעל מחניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך והעיד הבתוב עוות ברורה באומרו ויעש בן הלוך ערום ויחף אין ספק שבן היה בפעל ובמציאות ולא היה זה במראה הנבואה פי אס בהקיץ ואמנם ענין הושע באשת זנונים ובילוי זנונים אפרשהו במקומו בעזר הצור והותרו בזה השאלות ראשונה ושגית ויונתן תרגם והלך בזה ורך אסר רוצה לומר שלא הלך ישעיהו ערום ממש בי אס בבגדים קרועים ובלויים וכתב רש"י שהדברים מוכיחים שהרי עד עתה לא צוהו לסגור שק לשיצטרך לצוותו שיתירה ופירש ופתחת במו פתוחי חותסשיצוהד לספור השק בדבוק על בשרו פדי שתתראח חקוקה על הבשר ואשר כתבתי הוא הנבון:

Shadal Yeshayahu 20שד״ל ישעיהו כ׳

(הקדמה) נבואה על חיל מלך אשור שיכה את מצרים ואת כוש, שהיו קצת מאנשי יהודה בוטחים בהם. (א) תרתן – מצאנוהו גם בימי סנחריב (מלכים ב י״ח:י״ז), והנכון כדעת רוזנמילר וגיזניוס שהיה סרגון בין שלמנאסר וסנחריב, והוא נלחם במצרים וכוש, והוליך מהם רבים בשבי ואחר כך הלך לו, וחזרו מצרים וכוש להיות בני חורין כבראשונה, אלא שמלכות מצרים הושפלה, וכוש על ידי גבורת תרהקה גדלה והצליחה, והנה ראה ה׳ כי בני יהודה בראותם מלך אשור הולך וגדל היו פונים להישען על מצרים, על כן קדם להודיעם כי מצרים וכוש עתידים למוט לפני אשור, ואם כן אין ראוי לבטוח בהם. והנה תרתן היה בימי סרגון, והיה חי גם בימי סנחריב, אף על פי שאולי היה זקן, ועל כן נזכר במלכים תחלה לכל שרי סנחריב. אשדוד – עיר בארץ פלשתים, והיתה חזקה ובצורה מאד, וכתב הירודוט כי פסאמיטיכוס צר עליה כ״ט שנה ואחרי כן לכדה. והנה מלך אשור ברצותו ללכת על מצרים היה צריך ללכוד תחלה את אשדוד שהיתה בדרום ארץ ישראל וקרובה למצרים, ואולי באותו זמן היתה ביד מצרים, ונראה כי צר עליה תרתן שלוש שנים, ומה שכתוב בשנת בא תרתן אשדודה וילחם באשדוד וילכדה, אין הכוונה שלכדה בשנה אחת, אלא שהנבואה היתה לישעיה בשנת בוא תרתן, ותרתן זה נלחם אחרי כן באשדוד וילכדה, והוא סוף המאורע. (ב) דבר ה׳ ביד ישעיהו – דבר לישראל ביד ישעיה פורענות מצרים וכוש (רד״ק), והדבור ביד ישעיה איננו הצווי שנצטווה ישעיה (לך ופתחת השק), כי אז היה ראוי שיאמר דבר ה׳ אל ישעיה, אך ביד ישעיה משמע מה שהודיע ה׳ לישראל על ידי ישעיה והכוונה על הנבואה שאחר הצווי, שהיא כן ינהג וגו׳, והצווי אינו אלא כהקדמה אל הנבואה, ומלת לאמר היא על הצווי שהיה הקדמה לנבואה. ופתחת השק – הסר מעל מתניך חגורת השק שאתה רגיל לחגור. לשון ופתחת הוא הפך החגירה, כטעם אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א כ׳:י״א), והשק היה מין אזור שחוגרים על המתנים, על כן על הרוב נמצא אצל שק לשון מתנים, או לשון חגירה, או פתוח, ועל המעט מצאנו אצלו לשון לבישה או כיסוי {יונה ג׳:ה׳-ו׳, תהלים ל״ה:י״ג, ס״ט:י״ב, אסתר ד׳:א׳, מלכים ב י״ט:א׳, ישעיה ל״ז:א׳} ואז הכוונה על בגד של שק. והנה נראה מכאן שהיה השק על מתני ישעיה קודם לכן, ונראה שהיה כן דרך הנביאים לחגור שק, להיבדל משאר העם הרודפים אחרי התענוגים והמותרות, כטעם יבושו הנביאים וגו׳ ולא ילבשו אדרת שער למען כחש (זכריה י״ג:ד׳) וכן אליהו היה איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו {מלכים ב א׳:ח׳}, וטעם בעל שער שהיה לבוש אדרת שער (גיזניוס), וכאשר הסיר ישעיה את השק מעל מתניו, היה בגדו נפתח והיה אפשר שיהיה קצת מבשרו נראה, והנה היה נקרא ערום כי היה במצב המביא לידי בושה (עיין בכורי העתים תקפ״ז עמוד 187- 188), ואם היה לשון ערום מורה על העדר כל מיני לבוש, מה צורך להזכיר אחריו ויחף? והנה אין צורך לדברי ראב״ע רמב״ם {מורה נבוכים חלק ב פרק מ״ו} ורד״ק החושבים שהיה כל זה בחזיון, ואין ספק כי באמרו אות ומופת על מצרים ועל כוש, היתה הכוונה שיעשה הדבר הזה לעיני כל העם, ויפה האריך בזה דון יצחק {אברבנאל}, ויונתן החליף הענין על דרך הנתיב הי״ג, ותרגם: ותיסר שקא בחרצך, כדי שלא יהיה הנביא ללעג ולקלס לאנשי דורו בשמעם שהיה הולך בלי חגורה ובגדיו פתוחים. (ג) שלש שנים אות ומופת – מאז בתחלת הסירו השק מעל מתניו היה דבר ה׳ כן, כי גלוי היה לפניו שיימשך מצור אשדוד שלוש שנים, והיה ישעיה מודיע לבני יהודה כי כמו שהוא הולך ערום ויחף, וזה יהיה במשך שלוש שנים אות ומופת וגו׳, כן ינהג וגו׳. (ד) וחשופי שת – שת ל׳ שתות שענינו יסוד, וכן עד שתותיהם (שמואל ב י׳:ד׳) יסודם, כלומר מקום הישיבה. חשופי – איננו סמוך ע״ד לשון סורי (כדעת אלטינג ואחרים) כי אין הפתח בסמיכות הרבים משפט פרטי בלשון סורי, אלא כל צד״י שאחריו יו״ד הם קוראים אותו בהרחבה ועושים אותו פתח (עי׳ אוהב גר עמוד 100) ולא יתכן שיבטא הנביא הצר״י תמיד על דרך המבטא העברי ופעם אחת על פי המבטא הסורי. אך חשופי נפרד וטעמו חשופים, כמו חלוני {ירמיהו כ״ב:י״ד}, שדי {דברים ל״ב:י״ג}, ובא התאר בלא סמיכות, כמו מלבשים בגדים בגרן (מלכים א כ״ב:י׳). וחשופי שת ערות מצרים – קשה מאד חבור המלות האלה, ונראה לי כי ערות מצרים הוא פירוש ותאר למלת שת, אמר שיהיו חשופים בשת שלהם, והוסיף ואמר כי השת הוא ערות מצרים, כלומר שהיה גלוי השת בושה גדולה למצרים יותר משאר אומות, וזה כי להיותם שטופים בזימה ובמשכב זכור היה גלוי השת חרפה אצלם יותר, כי היה מזכיר עון ותועבה. (ה) וחתו ובשו – אחרים שהיו בוטחים בהם ותולים עיניהם אליהם (כטעם הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו׳, תהלים קכ״ג:ב׳) והם כת מגדולי יהודה ושריה. (ו) האי הזה – המקום הזה, הוא ארץ יהודה. הנה כה מבטנו – הנה כה היה מי שהיינו מביטים אליו. והנה סוף הנבואה הזאת הוא עקר המכוון בה והוא שאין ראוי להישען על מצרים.

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 20מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין כ׳

(א) בשנת – זה היה ג׳ שנים לפני מפלת סנחריב סרגון – הוא סנחריב. (ב) ופתחת השק – שהיה לבוש שק מיום גלות עשרת השבטים, וצוה שיסיר שקו ויחלוץ נעליו ערום ויחף – לא הלך כן רק יום אחד או שעה קטנה בביתו. (ג) שלש שנים – ר״ל אחרי שלש שנים יהיה דבר זה אות על מצרים וכוש שילכו ערומים בגולה, (וכבר בארתי במק״א כי כל דברי ה׳ שנבא ע״י הנביא לרעה על עם אחד, היה אפשרות שלא יהיה הדבר ולא יבא, כי רחום וחנון ה׳ ובעת שעשו תשובה בטל את הגזירה, והעד נבואת יונה בנינוה, ודברי ירמיה לחנניה בן עזור (שם כ״ח) אבל כל שחזק ה׳ את דברי הנביא במה שצוה לו לעשות מעשה בפועל אז הדבר מוכרח שיבא, וכ״ש אם היה הפועל ההוא דבר זר מפליא אזני השומעים ועיני הרואים, שכל שהוא זר יותר יהיה הוראתו וקיומו יותר חזק, וע״ז קראו אות ומופת, אות לסימן וזכרון, ומופת מפני זרות הדבר ההוא לעיני הרואים וזה היה הענין שצוה ה׳ להושע לקחת אשה זונה ודומיהם, וא״צ לדברי הראב״ע וחבריו אשר נטו בזה לדרך אחר שלא כמשפט). (ד) שבי מצרים – מצרים לא הגלה רק שבה ממנו שבי, ואת כוש הגלה כולו ערות מצרים – ידוע שמצרים נקראת אשת הזימה והנביאים גינו אותה תמיד בזה וע״כ פרט את מצרים בגנאי הזה. (ה) וחתו – המאמר מגביל, וחתו מכוש מבטם, ובשו ממצרים תפארתם – אותם שהביטו אל כוש להשיג מהם עזר, עתה יחתו כי יראו שאין להם עוד תקוה, ואותם שהיו מתפארים במצרים ולא הביטו אליהם לעזרה רק שהיו מתפארים בכבודם ובבריתם, יבושו עתה לעומת מה שהתפארו תחלה. (ו) ואמר ישב האי – ארץ יהודה שבטחו על מצרים וכוש, ויראו כי הם לא יכלו לעזור לעצמם, ואיך יצילו את אחרים?